לא מצאת פסק דין שחיפשת? ניתן לעשות חיפוש מתקדם ולמצא את כל רשימת פסקי הדין!

מישראל

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

עמ”ש 4294-03-20 א’ נ’ נ’ ואח’

לפני הרכב כבוד השופטים:

סארי ג’יוסי [אב”ד] חננאל שרעבי אספרנצה אלון

המערערת

א.ב. ע”י ב”כ עוה”ד מ. יצחק-הלוי

נגד

המשיבים

1. עו”ד מנהל עיזבון המנוח ג.ד. זייל

2. ה… 3. ז.ח. ע”י ב”כ עוה”ד י. כרמי

4. ט.י. 5. כ.ל. 6. מ.נ. 7. ס.ע. 8. פ.צ. 9. ק.ר. 10. ש.ת. ע”י ב”כ עוה”ד ס. וינברג

11. ת.א. ע”י ב”כ עוה”ד א. דרור

פסק דין

השופט סארי ג’יוסי [אבייד]

1. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב’ השופטת ענבל קצב קרן) מיום 1901.2020. בתמייש 36236-01-15, אשר במסגרתו נדחתה תביעתה של

1 מתוך 41

אאאאא

ישראל

המערערת, הן להכרה בה כידועה בציבור של המנוח ג.ד. זייל (להלן: “המנוח”י), והן לקבלת מחצית מן הזכויות בעיזבונו של המנוח.

העובדות הצריכות לעניננו:

2. המערערת תבעה בבית משפט קמא מחצית מן הזכויות בעיזבון המנוח מכוח היותה, כך לטענתה, ידועה בציבור של המנוח החל משנת 1998 ועד למועד פטירתו, ביום 0204.2013.. המנוח הותיר אחריו צוואה מיום 0202.2012. (להלן: “הצוואהיי), אשר צו לקיומה ניתן

ביום 2811.2013..

משיב מס’ 1 הוא מנהל עיזבון המנוח, אשר מונה בצוואה, ומינויו אושר בהחלטת בית המשפט מיום 0306.2013. בתיק ת.ע. 53858-04-13, המשיבים 2-11 הם ילדיו ונכדיו של המנוח, יורשיו על-פי הצוואה, יחד עם המערערת.

3. לטענת המערערת, היא הייתה ידועה בציבור של המנות משנת 1998 ועד מועד פטירתו, הואיל ומתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה לצורך הכרזתה כידועה בציבור, היינו, חיי משפחה וניהול משק בית משותף.

נטען, כי הפסיקה השוותה את מעמדם של ידועים בציבור למעמדם של בני-זוג נשואים, וכי חלה הלכת השיתוף על יחסיה עם המנוח, על כל רכיביה, הואיל והיא הניחה, כך לטענתה, את התשתית הראייתית הנאותה לרבות באמצעות העדים, שהעידו, כי היא הייתה זוגתו של המנוח משנת 1998, וראו בה כאהבת חייו.

עוד נטען, כי היא והמנוח התגוררו יחדיו במשך 15 שנים, גידלו יחדיו את ביתה ני, אשר אף מוזכרת בצוואת המנוח, והתנהלו התנהלות כלכלית וחברית משותפת במשך זמן ארוך. בנוסף, כך לטענת המערערת, יש משמעות להכללתה בצוואות המנוח מאז שנת 2003, ולעובדה, כי חלקה בצוואות הלך וגדל עם השנים.

עוד ובנוסף נטען, כי המנוח בחר שלא לערוך עמה הסכם ממון, עובדה אשר מצביעה באופן פוזיטיבי על אופי הקשר ביניהם, מקל וחומר עת המנוח חתם על הסכם ממון עם אשתו השנייה, אהובה, ערב נישואיהם. מן העולה מעדות עו”ד ע’, שהיה איש אמונו של המנוח, כך אליבא דמערערת, המנוח ידע היטב את המשמעות של העדר הסכם ממון ודחה את הצעתו לערוך הסכם ממון.

לטענת המערערת, ביתה ני התגוררה יחד עמה ועם המנוח מאז היותה בת 10 (1998), וכי המנוח ראה בני כבתו, דאג לה ותמך בה כלכלית, לרבות על-ידי תשלום שכר לימוד, תשלום דמי שכירות, רכישת מכונית, ועוד. לטענתה היה בכוונת המנות לרכוש עבור ני בית במי, אך המנוח נפטר ולא הספיק להשלים את הרכישה. בנוסף גם נטען, כי ני מוזכרת בצוואת המנות כיורשת אחריה.

2 מתוך 41

>!

ספר

בית משפט קמא קבע בפסקה 106 לפסק-דינו: “עם זאת, סבורני כי נכון יהא לבחון את כוונת השיתוף של הצדדים, הן מבחינה משפחתית והן מבחינה עסקית, וככל שיימצא כי קיימת כוונה שכזו הרי שיהיה בכך כדי להשליך על מעמדם”. עוד נקבע, כי גם המערערת וגם המנוח בחרו שלא להינשא זו לזה, וזאת למרות שלא הייתה להם כל מניעה לעשות כן, הם לא ערכו כל הסכם ביניהם ואף לא הובהר מועד תחילת הקשר הזוגי ,לפיכך, כך נקבע, על-פי מבחן זה למערערת ולמנוח לא הייתה כוונת שיתוף בנכסיהם.

עוד נקבע, כי אף אם נתן המנוח כספים למערערת, לא היה זה מעשה חריג מבחינתו, ואין לראות בכך כוונתו לשיתוף בנכסיו עם המערערת, הואיל ועלה מן התשתית הראייתית, כי המנוח היה איש נדיב, אשר העניק מתנות רבות ותמך באנשים רבים במשך שנות חייו.

בית משפט קמא קבע, כי המנוח ידע והבין את מעשיו, ובחר בשיתוף נקודתי עם המערערת בדירה אחת בלבד בפרויקט ייקייי תוך שהוא דואג לרישום מחצית הדירה על שמה של המערערת. בנוגע לעסקת רכישת משק בגבעת נילי, נקבע, כי לא הוכחה כוונת המנוח לבצע עסקה זו יחד עם המערערת.

צוין בפסק-הדין, כי מן העדויות עלה שהמנוח היה אדם דעתן, אשר נהג להחליט בעצמו בכל אשר עשה באופן ברור ונחרץ. המנוח, כך נקבע, נתן למערערת את אשר בחר לתת לה במהלך חייו, בהמשך מצא לנכון לצוות למערערת חלקים מתוך רכושו, ברם הוא לא סבר, כי עליו לערוך הסכם ממון עם המערערת, הגם שידע היטב מהו הסכם ממון ומהי משמעותו.

לפיכך קבע בית משפט קמא בפסקה 110 לפסק-דינו, כי המנוח, יילכל הפחות, מעולם לא סבר / גמל לשתף את התובעת ברכושו מעבר למה שכבר נתן לה מהלך חייו וציווה בצוואתו. קרי: המנוח התכוון למה שכתב ועשה ותו לאויי.

בכל הנוגע לקיומה של כוונת שיתוף בנכסים העסקיים נקבע, כי לא הוצגה כל ראיה לקיומה של כוונת שיתוף של המנוח בנכסיו העסקיים, לא בנכסים, אשר היו ברשות המנוח טרם כניסתו לקשר זוגי עם המערערת, ולא בנכסים, אשר נוספו לו במהלך הקשר הזוגי עימה. בית משפט קמא ציין, כי החברות העיקריות, אשר היו בבעלות המנוח, נוסדו שנים לפני תחילת הקשר בינו לבין המערערת. חברת ייח’ גבעת עדהיי הוקמה על-ידי אביו של המנוח, והמנוח הצטרף לחברה בשנות ה- 60 המאוחרות, וחברת ייכי בע”מיי נוסדה בסוף שנות ה 80 עת היה המנוח נשוי לאשתו השנייה.

בנוסף הודגש בפסק-הדין, כי המערערת לא הציגה כל אסמכתא, כי יש לה מניות בחברות האמורות, או שהיא מונתה בהן כדירקטורית או מנהלת, או כי הייתה לה זכות חתימה במהלך השנים, וכי מרבית עדי המערערת לא ידעו להעיד על שותפות כלכלית או כוונה לשיתוף כלכלי, בכל מישור שהוא, בין המערערת לבין המנוח.

בסיכומו של דבר דחה בית משפט קמא את תביעתה של המערערת, וקבע, כי הגם שהמנות אהב את המערערת וקיים עימה חיי זוגיות משך תקופה, הרי שלא הייתה לו כוונה לשתף

11 מתוך 41

“א

משרד

אותה בנכסיו הפרטיים או , פרט באותם הנכסים שנתן למערערת במתנה מהלך חייו, ובאלו אשר ציווה לה בצוואתו וכמוטבת בקופת גמל.

נקבע, בעמ’ 38 לפסק-הדין, כי “כפועל יוצא (וכן משהתביעה לה עתרה התובעת הינה תביעה רכושית) איני מוצאת מקום להוסיף ולהכריע בעניין מעמדה של התובעת כידועה בציבור. האמור, מייתר אף הצורך לדון באורך תקופת יחסי הצדדים וסוגיית היקף הרכוש”י, ובנוסף, חויבה המערערת בתשלום הוצאות בסך של 20,000 ₪ + מע”מ למשיבים.

טענות הצדדים בערעור:

8. המערערת מיאנה להשלים עם תוצאת פסק-הדין, וערעורה מונח בפנינו.

לטענתה, פסק-דינו של בית משפט קמא השיג לאחור את דיני ייהידועים בציבור”י וייחזקת השיתוף”י שנות דור, והתעלם לחלוטין מהתפתחות מוסד הידועים בציבור והחלת חזקת השיתוף ביניהם. בית משפט קמא, כך נטען, שגה באי-קביעת מעמדה של המערערת כידועה בציבור של המנוח, וכפועל יוצא לא החיל את חזקת השיתוף לא בנכסים הפרטיים של המנוח, ולא בנכסים העסקיים שלו.

לטענתה של המערערת, כל ערכאה וכל רשות אליה פנתה לצורך קביעת מעמדה כידועה בציבור קיבלה את בקשתה, וקבעה את מעמדה של המערערת כידועה בציבור של המנוח, כך על-ידי המוסד לביטוח לאומי, כך בתביעת נזיקין נגד בית החולים ייקפלויי, וכך בבית הדין לעבודה, שם אף נתנו המשיבים 2-11 את הסכמתם לכך שהמערערת הייתה ידועה בציבור של המנוח בעת פטירתו.

עוד נטען, כי התשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא, כפי שזו אף הובאה בפסק הדין מוכיחה, כי המערערת הייתה ידועה בציבור של המנוח, וכי המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא, לפיה לא ניתן לקבוע אם המערערת הייתה ידועה בציבור של המנוח, סותרת את הקביעות העובדתיות שלו עצמו.

עוד ובנוסף נטען, כי הואיל ובית משפט קמא ביכר שלא לקבוע את מעמדה של המערערת, הוא אף לא נדרש לקביעת מועד תחילת הקשר, על אף שמועד זה הוכח במהלך הבירור הראייתי.

לטענת המערערת, התקיימו בעניינה כל הסממנים והסימנים הנדרשים על-פי ההלכה הפסוקה להוכחת כוונת שיתוף, לרבות מגורים משותפים במשך 15 שנה, התנהלות כלכלית וחברית המבוססת על אמון אישי רב, צוואתו של המנוח, במסגרתה העדיף המנוח את המערערת בחלוקת עזבונו על-פני ילדיו ונכדיו.

12 מתוך 41

“א;l>

המערערת הדגישה, כי רמת ההוכחה הנדרשת לשיתוף בנכסים הפרטיים פחותה, ואף רמת ההוכחה בנכסים העסקיים מתפתחת בפסיקת בית המשפט העליון, ועיקרה בא לידי ביטוי בעניין פלונית. המנוח, כך נטען, בחר לא לערוך הסכם ממון עם המערערת, ודחה שוב ושוב את הצעות עו”ד עי לעשות כן.

נטען, כי התשתית הראייתית מוכיחה, כי המנוח והמערערת הטמיעו נכסיהם זה בנכסי רעהו, כי המנוח עשה שימוש בכספי החברות לצרכיה הפרטיים של המערערת ושלו, כי נעשו העברות כספים בין החשבונות של המנוח ושל המערערת, וכי המנוח ביקש לרכוש נכסים

נוספים עם המערערת.

כן נטען, כי די בעדותו של ש’, איש אמונו של המנוח, על מנת לקבל את טענותיה של המערערת, הן לעניין משך הקשר הזוגי, הן לעניין מעמדה של המערערת כידועה בציבור של המנוח, והן לעניין כוונת השיתוף בנכסים הפרטיים והעסקיים. דא עקא, כך נטען, בחר בית משפט קמא ליתן לדבריו פרשנות הפוכה.

עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא ביישום ההלכה הפסוקה בעניין חלות חזקת השיתוף בנכסים עסקיים, אשר במסגרתו קבע, כי על הטוען לשיתוף לעבוד בעסק ולהיות מעורה בכל מהלכי העסק, והסתמך על דויים שנערך על-ידי סטודנטית לתואר שני בייעוץ ארגוני, שאף לא הובאה לעדות, ומנגד התעלם מכתביו ודבריו של אבי המנוח, מר קי.

עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא ביישום תאריכים, וכפועל יוצא שגה במסקנות אליהן הגיע, כך לעניין צירופה של המערערת לחשבון המשותף בשנת 2004, בעוד שבניית הבית המשותף הייתה בשנת 2006, וכך גם בהעברות שבוצעו מן החשבונות.

עוד ובנוסף נטען, כי שגה בית משפט קמא גם בכך שהתעלם מן התשתית הראייתית שהונחה בפניו לעניין יחסו של המנוח לני, בתה של המערערת, וגם ביישום ההלכה שנקבעה בעניין פלונית, בנוגע להעדר אקט הנישואין.

לבסוף נטען, כי הערכאות השונות של בתי המשפט קבעו, כי אין בעשיית מסמך מול רשות, כדי לשלול מעמדם של בני-זוג ואת חלות חזקת השיתוף בעניינם.

9. המשיב מס’ 1, ביקש שלא להגיב לערעור, לעיקרי הטיעון או לתשובות או עיקרי הטיעון מטעם המשיבים הואיל והוא אינו מעוניין לנקוט עמדה במחלוקת שבין המערערת לבין יתר היורשים.

מנגד, המשיבים מס’ 2-13 (להלן: “המשיבים”י) טענו, כי יש לדחות את ערעורה של המערערת.

13 מתוך 41

SUCE

פרק

אלא

לטענתם, המערערת בחרה להביא עדי יאהבה”י רבים, אולם נמנעה מלהביא עדים רלוונטיים להוכחת טיעוניה, ודי בריבוי המלל ואורך כתבי הטענות על מנת להבין, כי

מדובר בערעור סרק.

עוד נטען, כי ערעורה של המערערת נסוב סביב קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, ולכן, כך נטען, אל לה לערכאת הערעור להתערב בקביעות ערכאה שישבה כדין והתרשמה התרשמות בלתי אמצעית מן העדויות שנשמעו בפניה.

עוד ובנוסף נטען, כי המערערת לא הוכיחה חיי משפחה וניהול בית משותף כנדרש על-פי ההלכה הפסוקה. המערערת, כך אליבא דמשיבים, לא הוכיחה ואף לא הצביעה על מועד מדויק בו הפכו היא והמנוח לידועים בציבור – נהפוך הוא, המערערת הציגה תשובות שונות וסותרות, אשר לא תאמו אף את דיווחיה למוסד לביטוח לאומי, והלכה למעשה הוכח, כי

עד שנת 2006 התגורר המנוח בדירתו ברי.

לטענת המשיבים, המערערת לא הצליחה להוכיח, כי בינה לבין המנוח שררה מערכת יחסים אינטימית, ולא בכדי בית משפט קמא קבע, כי אין די בתשתית הראייתית שהובאה בפני בית משפט קמא כדי לקבוע שהמערערת והמנות היו ידועים בציבור. המערערת אף לא הצליחה, כך נטען, להוכיח, כי רכושה הוטמע במסת המכסים שלה ושל המנוח במסגרת רכישת הבית המשותף.

המשיבים הדגישו, כי לא הוכח במהלך הבירור הראייתי שנערך בפני בית משפט קמא, כי המנוח ראה בני כביתו, וכי המנוח והמערערת ניהלו חשבון בנק משותף או היו בעלי ייפוי כוח זה בחשבונו של זו, ואף לא הוכח, כי התקיימה בין המנות לבין המערערת התנהלות שוטפת של חיי זוגיות או ערבוב כספי או העברות כספיות, נהפוך הוא.

עוד הודגש, כי המנוח והמערערת דיווחו לרשויות המס, כי אין להם ידוע בציבור, וכי המנוח לא דיווח על בת-זוג במסגרת תביעתו לקצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי, והציג עצמו כגרוש במסגרת ההסכם שחתם עם חברת ייאלטשולר חייי.

לטענת המשיבים, חרף העובדה שבית משפט קמא קבע, כי לא הוכח שהמנוח והמערערת היו ידועים בציבור, הוא הגדיל לעשות, ואף בחן את כוונת השיתוף בין הצדדים, וקבע, כי גם זו לא התקיימה.

נטען, כי הוכח שהמנוח והמערערת בחרו שלא להינשא, למרות שלא הייתה לכך כל מניעה. מנגד, כך נטען, לא הוכח, כי ביתה הקודם של המערערת היה משותף, ומכל מקום גם לו הייתה המערערת מצליחה להוכיח, כי המנוח העביר לה כספים לסילוק המשכנתא, אין בכך כדי להפוך את המנות לשותף של המערערת או להצביע על כוונת שיתוף מצידו.

עוד נטען, כי המנוח בחר בשיתוף נקודתי עם המערערת, רק בביתם המשותף ובדירה בפרויקט ייקייי, בה אף דאג, כי מחצית תירשם על שמה של המערערת. הוכח, כך נטען, כי

14 מתוך 41

אאאאא

משרד

הוכח שהמנות לא רצה לשתף את המערערת ברכושו מעבר למה שנתן לה בחייו וציווה בצוואתו.

עוד ובנוסף נטען, כי העובדה שהמנוח לא ערך הסכם ממון עם המערערת, לא מפחיתה מן העובדה, כי לא הייתה למנות כוונת שיתוף עם המערערת. יתרה מכך, אליבא דמשיבים, המערערת חוותה הליך גירושין והייתה בעלת ניסיון בכל הנוגע לחלוקת רכוש, וחרף טענותיה לשנות זוגיות ארוכות, שיתוף כלכלי, והעובדה, כי הנכסים של המנוח היו רשומים על שמו ובשליטתו, היא מעולם לא ביקשה להגדיר את זכויותיה הנטענות. בנוסף נטען, כי המערערת עצמה לא הוכיחה, כי לה עצמה הייתה כוונת שיתוף עם המנוח.

בנוגע להליכים הנוספים שהתקיימו במקביל להליך בבית משפט קמא, נטען, כי בהליך הנזיקי, טענתה של המערערת, לפי הייתה ייכתלויה הסמוכה על שולחנויי של המנוח, מקעקעת כל טענה לשיתוף. בהליך בבית הדין לעבודה, כך נטען, הסכימו הצדדים, כי לא ייעשה כל שימוש בהליך שם לצורך ההליך שהתנהל בבית משפט קמא, ובנוסף נטען, כי מדדי המוסד לביטוח לאומי להכרה בידועים בציבור אינה ההלכה המשפטית.

10. ביום 0605.2020. הוריתי על קיום דיון במתכונת של קדם ערעור בפניי, וביום 1105.2020. התקיים הדיון, אשר במהלכו נשמעו טענות הצדדים בתמציתיות.

ב”כ המערערת טען, כי הפסיקה קבעה סממנים ברורים ביחס להוכחת שיתוף וחזקת השיתוף לידועים בציבור, עת יש להבחין בין נכסים פרטיים לנכסים עסקיים. בנכסים פרטיים, כך נטען, נטל ההוכחה הוא נמוך, ולגבי נכסים עסקיים נדרשת ראיה נוספת ואפילו נסיבתית.

נטען, כי פסק-דינו של בית משפט קמא לוקח את פסיקות בית המשפט העליון שנות דור לאחור, כך במסקנה, לפיה השקעה כספית של כל אחד מן הצדדים מתחייבת על מנת להוכיח משק בית משותף, כך גם מסקנת בית משפט קמא, לפיה המערערת אהבה את המנוח פחות ממה שהוא אהב אותה, כך גם בקביעה, לפיה העובדה, שהמנוח והמערערת בחרו שלא להינשא מעידה על אי-כוונת שיתוף, וכך גם המסקנה לפיה היעדר הסכם ממון מצביע על העדר כוונת שיתוף.

עוד נטען, כי עו”ד עי הציע למנוח לערוך הסכם ממון עם המערערת, ברם, המנוח, למרות שהיה מודע לכך שיש לה זכויות, החליט לא לעשות כן. נוכח זאת ובשים לב לעובדה, כי המנוח ערך עם אשתו השנייה הסכם ממון, כך נטען, לא ניתן להסיק שהעדרו של הסכם ממון פועל לרעת המערערת.

עוד ובנוסף נטען, כי הייתה למנוח כוונת שיתוף הן בנכסים הפרטיים והן בנכסים העסקיים, שעה שאלו נצברו במהלך הקשר. בנוסף נטען, כי העובדה שהמערערת לא ידעה להצביע על

15 מתוך 41

משו

“בה

מועד מדויק בו התחיל הקשר אינו סממן להעדר שיתוף, וכי היה על בית משפט קמא לקבוע ראשית את מעמדה של המערערת, ולאחר מכן לדון בכוונת השיתוף.

לטענת ב”כ המערערת, קיימים בענייננו סממנים רבים, לפיהם הייתה לצדדים כוונת שיתוף, לרבות צירופה של המערערת לחשבונו של המנוח, קניית בית על שם המנות והמערערת מכספי החברה, והשקעת התמורה ממכירת ביתה של המערערת בביתם החדש. בייכ המערערת עתר לעיכוב ביצוע של פסק-הדין קמא, הואיל ולטענתו סיכויי הערעור

גבוהים.

11. מנגד טענה ב”כ המשיבים, כי התשתית הראייתית שהובאה בפני בית משפט קמא נגעה רק באהבה ששררה בין המנוח לבין המערערת, אולם לא הובאה כל ראייה לעניין כוונת שיתוף, לא על הנכסים הפרטיים, ולא על הנכסים העסקיים של המנוח.

עוד נטען, כי בית משפט קמא לא קבע מסמרות בדבר מעמדה של המערערת כידועה בציבור, אלא ציין בפסק-הדין, כי המערערת לא הצליחה להוכיח את מעמדה האמור, לאור הנטל המוגבר שהיה מונח על כתפיה להוכחת מעמדה כידועה בציבור, גם מכיוון שהיא לא ידעה לציין במדויק מתי החל הקשר.

עוד ובנוסף טענה ב”כ המשיבים, כי אף אם היה נקבע, כי בשנת 2006 עת עברו המנוח והמערערת לגור יחד בביתם במי הפך מעמדם להיות של ידועים בציבור, הגם שבית משפט קמא סבר, כי לא הורם נטל ההוכחה בנוגע לסממני הקשר הזוגי, הרי בסופו של יום קבע בית משפט קמא, כי לא הייתה כוונת שיתוף של מנוח בנכסיו בכלל ובנכסים ספציפיים בפרט, ולכן אין נפקא מינה אם למערערת מעמד של ידועה בציבור אם לאו.

עוד נטען, כי אין אפשרות להתעלם מן העובדה שקיימים שני מסמכים משמעותיים שבהם המנוח לא הגדיר את המערערת כידועה בציבור, לרבות בהצהרותיו לרשויות המס.

רצף הראיות, כך אליבא דבייכ המשיבים, לא מעיד בצורה פוזיטיבית על כוונה להיחשב כידועים בציבור, ומשכך, בדין קבע בית משפט קמא, כי המערערת לא הרימה את נטל הראיה בסוגיית מעמדה כידועה בציבור. יחד עם זאת, המשיך בית משפט קמא ובדק לגופן את טענות המערערת לכוונת שיתוף של המנוח, וכאמור כבר לעיל זו לא הוכחה כדבעי, מקל וחומר שעה שבייכ המערערת עצמו סבר, כי חזקת השיתוף אינה אוטומטית.

ב”כ המשיבים התנגדה לבקשת ב”כ המערערת לעיכוב ביצוע פסק-הדין, הואיל ולא הוגשה בקשה כדבעי, ולפיכך לא התאפשרה תגובה. לטענתה, בקשתו של ב”כ המערערת אינה עיכוב ביצוע פסק-דין, כי אם עיכוב ביצוע חלוקה.

12. בו ביום נתתי את החלטתי בעניינה של בקשת ב”כ המערערת לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית משפט קמא, וציינתי, כי כפי שעלה במהלך הדיון, מנהל העיזבון הגיש לפני בית משפט

16 מתוך 41

אל

ק”

קמא בקשה לחלוקת כספי העיזבון לאחר שנערכו מספר חלוקות קודם ולאחר שבקופת העיזבון נותר סכום של כ-17,000,000 ₪.

דנתי בטענות טענת ב”כ המערערת, לפיהן בשל מצב החרום לא היה ניתן להקדים ולהגיש בקשה בכתב, וכי ממילא בית משפט זה מוסמך בהתאם לסמכותו על-פי תקנה 445 לתקנות סדר הדין האזרחי, לתת סעד זמני לרבות עיכוב ביצוע במסגרת דיון מקדמי בערעור, וכן בטענה, לפיה אם יחולקו כספי העיזבון טרם ההכרעה בערעור, יסכל הדבר את מימוש פסק

הדין בערעור.

הדגשתי, כי ב”כ המשיבים מס’ 2-13 מתנגדת לבקשה, וטוענת, כי דינה להידחות.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הוריתי על עיכוב חלוקת סך של 5,000,000 ₪ מתוך כספי העיזבון עד להכרעה בערעור, וזאת הן מן הטעם, כי לחובת המערערת עמדה העובדה, כי השתהתה בהעלאת הבקשה, והדגשתי, כי לא שוכנעתי, שבשל מצב החרום נבצר ממנה להגישה קודם.

מאידך, קבעתי, כי בקשת ב”כ המערערת קיימה אחר התנאים הדרושים לשם מתן עיכוב ביצוע, הן משום שלא ניתן היה לומר, כי הערעור חסר כל סיכוי, והן משום שמדובר בסכומי עתק של מיליוני שקלים.

13. ביום 2506.2020. התקיים בפנינו דיון, אשר במהלכו חזר ב”כ המערערת על טענותיו בערעור ובעיקרי הטיעון, והדגיש, כי מסקנות בית משפט קמא אינן עולות בקנה אחד עם העובדות, ואחת מן הדוגמאות הבולטות לכך, היא המסקנה, כי היעדר הסכם ממון בין המנות לבין המערערת מעיד על כך שלא הייתה כוונת שיתוף, שעה שדווקא הימנעות מלעשות הסכם אמורה להיזקף לחובת המתנגד, מקל וחומר שעה שהמנוח ערך הסכם ממון עם אשתו השנייה, ועמד על כך שעם המערערת אינו מעוניין לעשות כן.

עוד נטען, כי בית משפט קמא לא בירר את מועד תחילתו של הקשר הזוגי בין המנוח לבין המערערת, וכי קשר זוגי ככלל מתהווה במשך תקופה. בעניינה של המערערת, כך נטען, מועד תחילת הקשר הוא בין השנים 1997-1999.

עוד ובנוסף נטען, כי בפסק-דינו של בית משפט קמא נפלו מספר שגיאות, וכי פסק-הדין מנוגד להלכות הרבות של בית המשפט העליון, לרבות בקביעה, לפיה לא הוכח שהמערערת

אהבה את המנוח כמו שהוא אהב אותה.

לטענת ב”כ המערערת, עולה מן התשתית הראייתית, כי כוונת השיתוף הוכחה, הן באמצעות העובדה שהמנוח צירף את המערערת לחשבונו, הן באמצעות הבית שנקנה במשותף, הן באמצעות מינויה של המערערת כמוטבת בקופות-הגמל, והן באמצעות העובדה, כי בכל הצוואות משנת 2003 ואילך רשומה המערערת כיורשת.

17 מתוך 41

תא

ישראל

לגבי הנכסים הפרטיים, כך נטען, רף ההוכחה נמוך, ולגבי נכסים עסקיים, על-פי פסק-דינה של כב’ השופטת ד. ברק ארז בעניין פלונית, גם נסיבתיות יכולות להוכיח כוונה לשיתוף. הכיוון אליו מתקדמת ההלכה הפסוקה היא להשוות את מעמדם של הידועים בציבור לזו של נשואים, ולפיכך, הפסיקה פתוחה לקבל כוונת שיתוף מתוך נסיבות, כפי שזו באה לידי ביטוי, כך נטען, גם בעניינה של המערערת.

14. ב”כ המשיבים חזרה על טענותיה בעיקרי הטיעון ובסיכומים שהוגשו בבית משפט קמא שצורפו לתיק המוצגים, וטענה, כי דין ערעורה של המערערת להידחות.

לטענתה של ב”כ המשיבים, בית משפט קמא אפשר למערערת להביא את כל ראיותיה, ברם בסופו של יום קבע, כי הראיות אינן מספיקות על מנת להוכיח שהמערערת הייתה ידועה בציבור של המנוח. בפסק-הדין, כך נטען, קיימות קביעות עובדתיות וקביעות מהימנות, לפיהן לא הורם נטל הראייה לעניין מעמדה של המערערת כידועה בציבור.

עוד טענה ב”כ המשיבים, כי טענת המערערת לפיה בית משפט לא קבע מסמרות בנוגע למעמדה כידועה בציבור, אינה נכונה – נהפוך הוא, בית משפט קמא קבע, כי לא הורם נטל הראיה לעניין מעמדה של המערערת כידועה בציבור של המנוח.

עוד נטען, כי המערערת אף לא הצליחה להצביע על מועד מדויק, בה החל הקשר בינה לבין המנוח, ואף מסרה מועדים שונים לתחילת הקשר. בנוסף, כך נטען, המערערת והמנוח לא הצהירו לרשויות המס על היותם בני-זוג, ובצוואתו של המנוח אף לא צוין מעמדה של המערערת, כי אם אזכור שמה.

אליבא דבייכ המשיבים, המנוח היה דעתן, ולפיכך לו היה מעוניין להסדיר את מעמדם, שלו ושל המערערת, כידועים בציבור היה עושה כן, או למצער היה מגדיר את המערערת כידועה בציבור או כאשתו, אולם הוא לא עשה כן.

עוד נטען, כי בית משפט קמא לא שגה באופן הניתוח בפסק-הדין, אלא סבר, כי לאחר שהמערערת לא הרימה את נטל ההוכחה לעניין מעמדה כידועה בציבור, יש לבדוק האם הייתה בין הצדדים כוונת שיתוף, ואם התשובה תהייה חיובית, עובדה זו תוכל להיחשב כדבר מה נוסף על מנת להשלים את החסר לעניין מעמדה של המערערת כידועה בציבור של המנוח.

עוד ובנוסף נטען, כי אין מחלוקת שהמערערת והמנוח גרו יחד החל משנת 2006, אולם גם לאחר מועד זה לא התקיימו כל הסממנים הנדרשים בהלכה הפסוקה על מנת להוכיח את מעמדה של המערערת כידועה בציבור, ומכל מקום, אין כל חשיבות למעמדה של המערערת שעה שלא הייתה למנוח כוונת שיתוף. עוד הודגש, כי טענותיה של המערערת בנוגע לתקופה שקדמה למועד זה נגועות בחוסר תם לב, ולא התבררו כנכונות.

18 מתוך 41

תא

ישראל

לטענת ב”כ המשיבים, התשתית הראייתית שהניחה המערערת בפני בית משפט קמא נגעה בעיקר לטיעוני אווירה אודות יחסי האהבה ששררו בין המנות לבין המערערת, ולא כללה התייחסות ספציפית לא למועד תחילת הקשר ולא לציון נכסים ספציפיים לגביהם נטענה כוונת השיתוף, מקל וחומר עת אף לא אחד מן העדים שהובאו על-ידי המערערת העידו, כי המערערת הייתה שותפה עסקית של המנוח.

7. בנוסף נטען, כי יש לדחות את טענות המערערת גם בנוגע לכוונת השיתוף של המנוח בנכסיו הפרטיים, הואיל ולמערערת ולמנוח לא היה חשבון משותף, מלבד חשבון, אשר נפתח למטרה ספציפית, ולאחר מכן לא הייתה בו כל פעילות, למערערת לא היה כרטיס אשראי מחשבונו של המנוח ואף לא ייפוי כוח לחשבונותיו.

בנוגע לנכסים העסקיים, נטען, כי המערערת קיבלה משכורת מהחשבונות העסקיים הואיל ועבדה כמנהלת החשבונות אולם מדובר ביחסי עובד מעביד ולא בכוונת שיתוף בנכסים אלו.

עוד ובנוסף נטען, כי המנוח היה נדבן וסייע לאנשים זרים רבים, אולם עם ילדיו היה קצר ומאורגן. המנוח לא ערך הסכם ממון עם המערערת, כך נטען, הואיל ולא האמין, כי הסכמי ממון מסייעים, אך אין זה אומר, כי בכך התכוון, שהמערערת תהא שותפה לנכסיו, ומכל מקום רצונו היה, כי רכושו יחולק על-פי צוואתו.

דיון והכרעה:

15. לאחר שנתתי דעתי לפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בבית משפט קמא, לכל התיעוד הרלוונטי, לפסק-דינו של בית משפט קמא, לנימוקי הערעור שהגישה המערערת, לעיקרי הטיעון של באי-כוח שני הצדדים ותיקי המוצגים, לרבות טיעוניהם בעל-פה של באי כוח הצדדים בדיון שהתקיים בפני בקדם הערעור, וכן לדיון שהתקיים מאוחר יותר בפני ההרכב, מסקנתי היא, כי יש לקבל חלקית את ערעורה של המערערת, כך שיקבע, כי היא והמנוח היו ידועים בציבור החל מיום 0101.1999., וכי הוכחה כוונת שיתוף בנכסים הפרטיים בלבד.

על מנת לקבוע את היקף הנכסים לגביהם חלה כוונת שיתוף ואת היקף זכויותיה של המערערת בשים לב להיקף הנכסים הללו ולמועד תחילת הקשר, אציע להחזיר את הדיון לבית משפט קמא, אשר ימנה מומחה מטעמו מתחום ראיית החשבון, שיבחן את הסוגיות האמורות, וכך אציע לעמיתיי.

16. בפסקה 106 לפסק-הדין נקבע כהאי לישנא: “לאור האמור אני מוצאת בשלב זה כי קיים קושי של ממש להגדיר את יחסי התובעת והמנוח כ”ידועים בציבור”.

19 מתוך 41

אאאאא

ראה

עם זאת, סבורני כי נכון יהא לבחון את כוונת השיתוף של הצדדים, הן מבחינה משפחתית והן מבחינה עסקית, וככל שיימצא כי קיימת כוונה שכזו הרי שיהיה בכך כדי להשליך על מעמדם”. בסייפא של פסק-הדין, בפרק “סיכומם של דברים” נקבע: “הנה כי כן, מן הדברים עולה כי הגם שהמנוח אהב את התובעת וקיים עימה חיי זוגיות משך תקופה, הרי שלא היתה לו כוונה לשתף את התובעת בנכסיו הפרטיים או העסקיים ופרט לאותם נכסים שמצא לנכון לתת לתובעת במתנה מהלך חייו ולנכסים אשר ציווה לה בצוואתו וכמוטבת בקופת גמל. משכך, התובענה נדחית. כפועל יוצא (וכן משהתביעה לה עתרה התובעת הינה תביעה רכושית) איני מוצאת מקום להוסיף ולהכריע בעניין מעמדה של התובעת כידועה בציבור. האמור, מייתר אף הצורך לדון באורך תקופת יחסי הצדדים וסוגיית היקף הרכוש”.

אין בידי לקבל מסקנות אלו, ואני סבור, כי בית משפט קמא קם מכיסאו מבלי שבחן את כל הסוגיות האמורות לעומקן, שלא לומר לא בחן את חלקן כלל.

ישאל עצמו הקורא התמים, ממה נפשך? אם נקבע, כי לא הייתה למנות כוונת שיתוף, הרי ברי, כי סוגיית הרכוש נבדקה בפרוטרוט ובאופן מעמיק, ואם לא נבדקה סוגיית היקף הרכוש כך, כיצד ניתן לקבוע, כי לא הייתה למנוח כוונת שיתוף?

בנוסף, סבורני, כי על מנת להגיע לתוצאה הנכונה והראויה, יש לערוך מבחן דו-שלבי: השלב הראשון יהא בדיקת מעמדם המשפטי של הצדדים, והשלב השני, בשים לב לתוצאת השלב הראשון, תהא בדיקת כוונת שיתוף הצדדים בנכסיהם. ודוק, אין דין זוג נשוי, כדין ידועים בציבור, ואין דין ידועים בציבור, כדין בני-זוג ללא כוונה ליצור מחויבות משפטית הדומה לקשר הנישואין.

יפים לענייננו דבריו של כב’ המשנה לנשיאה בדימוס, השופט א. רובינשטיין ב-רעייא 9755/04 סיגל ביטון נ’ קצין התגמולים (3108.2008.) (להלן: “עניין סיגל ביטויי):

:

“יברסי ונזדמן לי לעמוד על כך גם בעבר – יש להיזהר מאוד מלהטיל על בני זוג שבחרו לחיות בזוגיות (רצופת אהבה ככל שתהיה) ללא כוונה ליצור מחויבות משפטית הדומה לקשר נישואין, תוצאות משפטיות מרחיקות לכת:
“עלינו גם לגלות זהירות בבואנו להשתית זכויות שונות על יסודות שאיננו יודעים אם יתבררו כסלע איתן או כחולות נודדים (וגם לא להטיל מסגרת על מי שאינו רוצה בה)” (מדברי בעניין פלונית; ההדגשה הוספה – א”ר).

31 32 33 34 35 36 37 38 39

20 מתוך 41

קשר

“א;l>

מסקנה, אשר מתקבלת מבלי לעשות כן היא שגויה לוגית ומשפטית, ואינה יכולה להיוותר על כנה.

4. 17. כלל ידוע הוא, כי אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות,
אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, והיא אינה נכנסת בנעלי הערכאה המבררת בבחינת המערכת הראייתית שנפרשה בפניה. לא כך הם פני הדברים באותם מקרים, בהם בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או כשהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים (רי בספרם של טי חבקין וחי בן-נון הערעור האזרחי מהדורה שלישית עמודים 475-474).

אפנה דבריו של כב’ השופט ד. מינץ ב-ע”א 8191/16 דיאליט נ’ אברהם הרר (176.2019.):

:

“כאמור, הלכה נושנה היא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. זאת, מפני שבידה של הערכאה הדיונית האפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם על דוכן העדים, ולבחון כל ראיה וחוות-דעת לעומק. התערבות ערכאת הערעור תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל פגם בהכרעתה של הערכאה הראשונה היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1026 (מהדורה שתים עשרה, 2015); ע”א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע”מ נ’ גדיר [פורסם בנבו] (103.2014.); ע”א 3894/03 דויטש נ’ ישראפלאורס בע”מ [פורסם בנבו] (238.2012.)).

גם בענייננו, אין בכוונתי לסטות מן הכלל האמור ולהתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא. ברם, סבור אני, כי בפסק-דינו של בית משפט קמא נפלו שגיאות משפטיות מהותיות, וכי הממצאים העולים מפסק-הדין נטועים בשיקול-דעת מוטעה, במסקנות משפטיות שגויות, ובסטייה מן הדין ומן ההלכה העקבית ורבת השנים של בית המשפט העליון, ולפיכך, ברי, כי בעניין דנן נפתח בפנינו השער להתערב בהכרעת בית משפט קמא.

יפים לענייננו דבריו של כב’ השופט י. אלרון בר עייפ 229/19 מדינת ישראל נ’ פלוני

:(3012.2019.)

“יחד עם זאת, אחד החריגים הידועים לכלל אי-התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית, הוא כאשר ממצאים אלו מתבססים על שיקולים שבהגיון או מסקנות משפטיות שגויות, להבדיל מהערכת מהימנות ברורה וחד משמעית של העדים (ראה, בין היתר: ע”פ 8146/09 אבשלום נ’ מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקה 19 (89.2011.))”.

*

21 מתוך 41

אאאאא

קשר

לפיכך, ומשבית משפט קמא לא עשה כן, אפנה אני לבחון את הסוגיות האמורות על-פי המבחן הדו-שלבי, דבר דבור על אופניו.

3. 18.

כבר לפני כחצי מאה, נדונה בבית המשפט העליון סוגיית מעמדם של ידועים בציבור, וכבי השופט צ. ברנזון זייל קבע ב-ע”א 621/69 נסיס נ’ יוסטר, פייד כד(1) 617 (להלן: “עניין נסיסיי), כהאי לישנא:

7. “יש כאן שני יסודות: חיי אישות כבעל ואשה, וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה.. בכך נבדל הקשר הזה מחיי פילגשות…”.

ובהמשך נקבע:
הוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא גם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים, והאשה משמשת לו עקרת ביתיי.

עלינו לבחון, אפוא, האם נתמלאו היסודות שהותוו בפסיקה כתנאי להכרה במערערת כ”ידועה בציבורי של המנוח, לאמור: קיום חיי אישות כבעל ואשה ובנוסף – ניהול משק בית משותף.

אדגיש, כי נטל ההוכחה לצורך ההכרה במנוח ובמערערת כידועים בציבור מוטל על המערערת, ועלינו להגיע לכלל הכרעה על-פי בחינה פרטנית של המקרה דנן.

ר’ דבריו של כב’ המשנה לנשיאה בדימוס, השופט א. ריבלין בעניין סיגל ביטון :

“בית המשפט יסיק את מסקנתו, בכל מקרה ומקרה לפי בחינה פרטנית של הראיות באספקלריה של מבחני יחסי האישות ומשק הבית המשותף: “אין לחפש, על- כן, ואין לגבש קריטריונים אובייקטיביים נוקשים לדיבור המופיע ‘החיים חיי משפחה’, בסעיף 55, ולדיבור ימשק בית משותף’ באותו סעיף. כל מקרה ראוי לו שייבחן על-פי נסיבותיו, מתוך ראייה כוללת של העובדות ומתוך סקירות היחסים על-פי מרכיבים שונים ומאפיינים המתקיימים בהם…” (עניין שוקרן הנ”ל, בעמ’ 694)”.

19. בענייננו, אין חולק, גם על-פי קביעתו העובדתית של בית משפט קמא, כי המנות והמערערת התגוררו יחד, למצער, החל משנת 2006, עת עברו להתגורר יחד בביתם המשותף. לעניין תחילת הקשר, אדרש בהמשך, ככל שאמצא, כי המערערת הייתה ידועה-בציבור של המנוח.

22 מתוך 41

תא

סמוראל

בית משפט קמא, קבע, כי עלה מן העדויות שנשמעו בפניו, כי החוג החברתי שסבב את המנות התרשם, כי המנות והמערערת חלקו קשר זוגי משפחתי הנובע מיחסי חיבה ואהבה, ואף הדגיש בפסק 106 ב’ לפסק-הדין, כי:

“ניכר כי גם משפחת המנוח הכירה בקשר הזוגי של התובעת והמנוח. כך למשל נכדו של המנוח סיפר בעדותו ביחס לתובעת כי סבו “יהיה מספר על האוכל שהיא עושה, כי היא עושה אוכל טוב. היה מדבר על המטבח שקנה, שהמטבח יפה ואפשר להכין אוכל ושלפעמים הם היו הולכים יחד לחברים” (פרו’ מיום 107.17. עמ’ 284 ש’ 33-35). הנכד …. העיד כי הוא יודע שהתובעת היא בת זוגו של סבו (שם עמ’ 294 ש’ 34). …., בנו של המנוח, העיד כי אביו אהב את התובעת (פרוט’ מיום 3110.16. עמ’ 251) ולטענתו אביו התייחס לתובעת כאל חברה (שם עמ’ 255). כן בנאום שנשא בציון יום השנה לפטירת המנוח כינה את התובעת “אשתו של אבא”י, ואף העיד כי כתב/אמר אשתו “כאהובה, כבחורה טובה, שהייתה עם אבא מאהבת חינם..” (פרוט’ מיום 194.17. עמ’ 295 ש’ 22-23).

ועל טיבה וטבעה של הודאת בעל-דין, אין צורך להכביר במילים.

20. פסיקת בית המשפט העליון הדגישה לאורך השנים את חשיבות קיומו של רכיב סובייקטיבי, בבחינת מעמדם המשפטי של בני-זוג, והלכה למעשה קבעה, כי ההכרעה בדבר השאלה האם מתקיימים התנאים הנדרשים על מנת לקבוע, כי עסקינן בידועים בציבור, אם לאו, היא פועל יוצא של הנסיבות הספציפיות של המקרה המובא לדיון.

מפנה אני לדברים שנאמרו בעניין סיגל ביטון:

“הדגש הוא על תפישתם הסובייקטיבית של בני הזוג את מערכת היחסים ביניהם: “אמור אפוא, שבבואנו לבחון את מערכת היחסים שבין אותם בני זוג לא נשואים, על המשתמע מהם, ראוי שבחינה זו תיעשה על-פי קריטריונים סובייקטיביים, דהיינו, כיצד ראו בני הזוג, האיש והאישה, את מערכת היחסים שביניהם” (ע”א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ’ שוקרו, פ”ד לט(2) 690,694

“.(1985)

בית משפט קמא נדרש בפסק-דינו לסוגיה זו וקבע בפסקה 103 ג, כי רכיב סובייקטיבי זה התקיים אצל המנוח, הן הואיל וכתב הוא למערערת בברכת יום-הולדת: יילאי יקירתי, מזל טוב המון חיבוקים ונשיקות תמשיכי להגשים אותי יום אחרי יום. הרבה בריאות אושר ואהבה שלך תמיד ידידך, חברך אוהבך ג’יי, והן נוכח הנסיעות המשותפות של המנות ושל המערערת, “שהרי הגיוני כי המנוח רצה כי התובעת תצטרף לנסיעותיו מהיותה בת זוגו – אהובתו” (שם).

23 מתוך 41

קשן

the

דא עקא, בית משפט קמא לא סבר, כי רכיב זה התקיים אצל המערערת הואיל והמערערת:

יילא הציגה ראיות לעניין זה (כגון מכתבים אישיים, מסרונים אשר אופייניים לבני זוג וכד’). מהתמונות הרבות אשר צרפה (נספח כט’ לתצהירה) קשה להתרשם כי מדובר בזוג בעל יחסים אינטימיים ולא זוג חברים טובים (ולשם השוואה ראו תמונתו של המנוח יחד עם גב’ …. כפי שמופיע בהעתק מקטעים מהחוברת לזכרו של המנוח אשר צורפה כנספח 8 לתצהירו של בעמ’ 90 לחוברת). כן מסרונים של התובעת לאחר פטירת המנוח בו מכנה היא את המנות כ”חבר הכי טוב” ו- “חבר אמיתי” (נספח 3 לתצהיר ….), אך משום מה אינה עושה שימוש בביטויים המבטאים אהבה וחיבה שבין בני זוג’י.

אין בידי לקבל מסקנה זו כלל ועיקר, ואבאר

ראשית, אם הגיוני לקבוע, כי התקיים אצל המנות הרכיב הסובייקטיבי, נוכח הנסיעות המשותפות (כך במקור) שלו ושל המערערת, מדוע אין הדבר מוביל למסקנה זהה אצל המערערת!

שנית, תמוהה בעיני עד מאוד הקביעה, לפיה הואיל והמערערת לא הציגה ראיות בכתב, לא ניתן לקבוע את עומק אהבתה כלפי המנוח או במילים משפטיות, לא ניתן להכריע בדבר התקיימות הרכיב הסובייקטיבי אצל המערערת.

כב’ הנשיא בדימוס, השופט א. ברק ייהחסר (לאקונה) במשפט וחוק יסודות המשפטי, משפטים כ’, תשנ”א, עמ’ 316:

“אכן ,”מורשת ישראליי היא מושג לאומי החובק את המורשת של האומה, הישנה והחדשה גם יחד .נכללים בה בוודאי עקרונות החירות ,הצדק ,היושר והשלום העולים ממקורותינו העתיקים ,אך אין הם מוגבלים לאלה בלבד .עלינו להשקיף על רצף ההיסטוריה של העם .מורשת ישראל כוללת את מורשתו של הרמב”ים ואת מורשתם של שפינוזה ומנדלסון ;את מורשתו של הרצל ואת מורשתו של אחד העם :את המורשת שלפני הקמת המדינה ואת זו שלאחריה : את המורשת העולה מספרות תורנית ואת זו העולה מספרות חילונית”.

היחס בין אהבה ושתיקה שזור בתרבות הישראלית כחוט השני, ורבים מן היוצרים עסקו במשמעויות השתיקה, לרבות הקושי להביע אהבה במילים, והשאלה עד כמה מילים הן כלי לבטא באמצעותו אהבה.

בנוסף, תמה אני, אנה אנו באים, עת כינוי בן-הזוג כ”חבר הכי טוב’ ו- “חבר אמיתיי מעיד על ייהיעדר יסוד סובייקטיבייי?

24 מתוך 41

סטריאל

לפיכך, ברי, כי היסוד הראשון המורכב מחיים אינטימיים המושתתים על יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שבני-הזוג קשרו את גורלם זה בזה, מתקיים בענייננו.

הקשר הזוגי בין המנות לבין המערערת נמשך מספר שנים, במהלכם התהדק בהדרגה עד אשר השתכלל לכדי מגורים משותפים, וברי, מן התשתית הראייתית, לרבות העדויות שפורטו לעיל, צוואתו של המנוח, וקביעות בית משפט קמא, כי מדובר היה בקשר עמוק

ויציב.

22. סבורני, כי גם הרכיב השני, ניהול משק בית משותף, שלא מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים מתקיים

בענייננו.

בעניין נסיס נקבע כהאי לישנא:

:

“המחוקק לא קבע תקופת זמן מינימלית לקיום חיי המשפחה המשותפים… תקופת זמן של קרוב לשנה יכולה להיות מספקת, ובלבד שבמשך כל אותו זמן התנהלו החיים המשותפים על בסיס אותו קשר עמוק הקיים, כרגיל, בין בעל ואשה הנשואים כחוק. אין ספק כי תקופת זמן כזאת, וגם קצרה ממנה בהרבה, מספקת בהחלט, ואמנם העיקר הוא בקשר הקיים בין בני-הזוג בזמן זהיי

יתרה מכך, בבע”מ 3497/09 פלוני נ’ פלונית (0405.2010.) (להלן: “עניין פלונייי) אף קבעה כב’ השופטת בדימוס ע. ארבל, כי אין בעובדה שבני-הזוג חיו בשתי דירות נפרדות וסמוכות, כדי לפגוע בזכויותיה המשפטיות של המשיבה:

מאחר ואין מתכונת אחת של חיי משפחה’ ב’משק בית משותף’ המצויה אצל כל הזוגות הנשואים והדברים שונים מזוג לזוג בהתאם לגילם, השכלתם, השקפת עולמם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וכיוצא באלה, על בית המשפט לבחון את מרכיב המגורים במקרה הקונקרטי המובא להכרעתו, תוך שהוא בוחן את נסיבות הענין מנקודת מבטם הסובייקטיבית של בני הזוג. היינו, יש להתחקות אחר אומד דעתם של בני הזוג לעניין קביעות הקשר ומיסודו. סבורה אני, כמו הערכאות דלמטה, כי יישום ההלכה הפסוקה על נסיבות המקרה שלפנינו, מוביל למסקנה כי לא נפלה כל שגגה בהכרעת בית המשפט קמא בה נקבע ואושר בערכאת הערעור כי מדובר במערכת יחסים זוגית שנמשכה כשמונה שנים וחצי, בהן בילו המנוח והמשיבה את מרבית שעות היממה יחדיו וניהלו מערכת יחסים הכוללת השתתפות באירועים משפחתיים, ארוחות חג וגם בסיוע ובסיעוד בעיתות חולי, כאשר בית המשפט לענייני משפחה השתכנע, ואחריו בית המשפט המחוזי, כי בני הזוג החליטו לקשור גורלם זה בזו, קיימו זוגיות הרמונית תוך התחשבות מירבית של כל אחד מהם בקשרים המשפחתיים של רעהו,

25 מתוך 41

ה. א

ישראל

בעטיה הגיעו לסידור בו יחיו בשתי דירות סמוכות המהוות “… מעין דירה גדולה אחת ומשותפת”י, תוך קיום חיי משפחה וניהול משק בית משותף.

בענייננו, כאמור כבר לעיל המנוח והמערערת רכשו יחדיו בית, וגרו בו יחד החל משנת 2006 עד לפטירת המנות בשנת 2013. המנוח והמערערת ניהלו מערכת יחסים זוגית שנמשכה על פני שנים רבות, במסגרתה הם השתתפו יחד באירועים משפחתיים, נסעו יחדיו פעמים רבות לחו”ל, וברי, כי החליטו לקשור את גורלם זה בזו.

7. 23.

בנוסף סבורני, כי עת בחן בית משפט קמא את התקיימות הרכיב השני, נפלו מספר שגגות

תחת ידיו, ואפרט:

ראשית, אין בידי לקבל, כי העובדה שבית משפט קמא מצא, כי לא כלל רכושה של המערערת הוטמע במסת נכסי הזוג, קשורה לקביעת מעמדה של המערערת כידועה בציבור של המנוח. דומני, כי בית משפט קמא ערבב מין בשאינו מינו, עת בזמן הדיון בסוגיית מעמדם המשפטי של המנוח ושל המערערת, דן הוא בכוונת השיתוף. אציין, בקליפת האגוז, כי בקביעה זו אף אין כדי לאיין באופן חד-משמעי כוונת השיתוף של מאן דהוא.

יפים לענייננו דבריו של כב’ הנשיא בדימוס, השופט מ. שמגר זייל ב-ע”א 107/87 אלון נ’ מנדלסון, פיד מג(1) 431(להלן: “עניין אלוןיי)

:

“משק בית משותף” אין פירושו בהכרח שיתוף קנייני בנכסים. השאלה, אם לפנינו בני-זוג החיים “חיי משפחה במשק בית משותף”, אינה עוסקת בבדיקת מערכת היחסים הקניינית שביניהם. שאלת השיתוף או ההפרדה שנהגו בנכסיהם היא שאלה נפרדת, אשר אינה קשורה לשאלת מעמדם כבני זוג”.

שנית, בסעיף 104ב לפסק-דינו קבע בית משפט קמא, כי ייעולה כי אכן, החשבון הבנק אליו צירף המנות את התובעת היה חשבון ייעודי לנושא רכישת הבית המשותף ולא נעשה בו שימוש כחשבון משותף לחיים משותפים במלוא מובן המילהיי.

דא עקא, כעולה מפסק-הדין עצמו, הסכם רכישת ביתם המשותף של המנוח ושל המערערת נחתם ביום 1701.2005., והמנוח צירף את המערערת לחשבונו ביום 2909.2004..

עוד עלה מן הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, כי המנוח נתן למערערת את קוד הכניסה לחשבונו. נכון אמנם, כי בית משפט קמא סבר (פסקה 104ב לפסק-הדין), כי ייקוד הכניסה נמסר לה על מנת לסייע למנוח להתגבר על קשיי מחשוב”י (ואולי אף במסגרת עבודתה)יי, אולם, מדובר בהשערה בלבד (ייאולייי). המציאות הנכוחה היא אחת – המנות מסר למערערת את קוד הכניסה לחשבונותיו, וברי, כי הדבר מעיד, למצער, על יחסי האמון ששררו בין המנות לבין המערערת. עוד ובנוסף, בעדותה מיום 3010.2016. העידה המערערת (עמי 211 לפרוט’, שו’ 32):

:

“הבית התנהל נורמלי. היה מצב שהוא שילם היה מצב שאני שילמתי.”

26 מתוך 41

מעוז

ובהמשך, עמי 212 לפרוט’, שו’ 5-6:

“לא היה קטע שהוא מעביר לי. אני הייתי מנהלת אצלי והוא אצלו…”

לפיכך, סבורני, כי גם אם המנוח צירף את המערערת לחשבונו למטרה ייעודית בלבד, ובני הזוג ניהלו חשבונות נפרדים, אין בכך כדי לגרוע מן העובדה שהם ניהלו משק בית משותף.

אפנה לפסקה 8 בעניין אלון :

“מהו “משק בית משותף”? לעניין זה מקובלים עלי הדברים שצוטטו בהסכמה על ידי השופט ברנזון, בע”א 621/69 [1] הנ”ל, בעמ’ ;619

‘…”משק בית משותף’ פירושו שיתוף במקום מגורים, אכילה, שתיה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בימינו אנו בחיי יום יום כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם אם מכספו ואם מטרחו ועמלו את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו.”…

היינו, הקיום הכלכלי מושתת על שיתוף במאמצים ובאמצעים לשם קיום הצרכים הנייל (אכילה, שתייה, לבוש וכו’), ולעניין זה אין נפקא מינה, אם יש לבן-זוג חשבון

נפרדי.

כל זוג מנהל את משק ביתו כראות עיניו, ואם המנוח והמערערת סברו, כי דרך זו, לפיה כל אחד משלם מחשבונו, או לחלופין כקביעת בית משפט קמא: יילכאורה עלה כי המנוח הוא אשר דאג לכלכלת הבית ולרכישות לביתי, היא המיטיבה והטבעית בעינם, מה לנו, כי נלין?

מתאימים לעניינו הדברים שנאמרו בעניין אלון :

“בנדון, הסיק בית המשפט קמא, כי “משק בית משותף” כזה אכן התקיים; המנוח והמשיבה גרו יחד, הם אכלו ארוחותיהם יחד, המשיבה דאגה לצורכי הבית השוטפים. בא-כוח המערערת טוען, כי המנוח הוא זה שמימן את הוצאות הבית, וכי המשיבה לא תרמה דבר. בעדותה העידה המשיבה, כי הוצאות הבית השוטפות מומנו הן מחשבון הבנק של המנוח והן מחשבון הבנק שלה. אך אף אם נכון הדבר שהן מומנו רק על-ידי המנוח, לא נראה לי שיש בכך כדי להשפיע. “משק בית משותף” אין פירושו שוויון הכרחי במקורות המימון בין הצדדים. המשיבה, אף אם לא מימנה, הרי שטרחה ועמלה, ובכך תרומתה למשק הבית”.(ההדגשה אינה במקור).

ועוד, הדברים שנאמרו בעניין ייפלונייי :

:

27 מתוך 41

קטן

יי מאחר ואין מתכונת אחת של ‘חיי משפחה’ ב’משק בית משותף’ המצויה אצל כל הזוגות הנשואים והדברים שונים מזוג לזוג בהתאם לגילם, השכלתם, השקפת עולמם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וכיוצא באלה….”

עוד אוסיף, כי בפסקה 104 ג, קבע בית משפט, כי התובעת אף בחרה שלא לתאר את חיי היום יום, וכיצד חלקו ימים אלה, אל בתיאור מאד לני – “חיים מלאי אהבה והרמוניה, וכל עיתותינו הן בבית והן בעבודה, היינו המנוח ואנוכי, נתונים איש לרעהו, וחלקנו חויות משותפות בארץ ובעולם”.

קביעה זו אינה ברורה לי, ואני סבור, כי אין לה מקום.

ראשית, כך ראתה המערערת את חייה עם המנוח, ואשריה.

שנית, ישאל עצמו השואל, מדוע בתחילה זוקף בית משפט קמא לחובתה של המערערת, כי ” משום מה אינה עושה שימוש בביטויים המבטאים אהבה וחיבה שבין בני זוגיי, ועת היא עושה כן ברחל בתך הקטנה, גם זה נזקף לחובתה!

הנה כי כן, כאמור כבר לעיל, סבורני, כי בנסיבות דנן התקיים אף הרכיב השני הנדרש בפסיקת בית המשפט העליון על מנת לקבוע, כי המנוח והמערערת היו ידועים בציבור.

אציין, כי בית משפט קמא קבע בפסקה 104 ו’, כי “חרף מספרם הרב של העדים, איש מהם לא ידע לתאר מה היתה ההתנהלות האישית היומיומית של התובעת והמנוח, או להצביע באיזה אופן נוהל משק ביתם. כפי שתואר לעיל, רוב העדים ידעו לתאר יחסי זוגיות ואהבה ששררו בין המנוח והתובעת, אך לא ידעו לתאר יותר מכדיי.

סבורני, כי נוכח פסיקת בית המשפט העליון, אין נפקות לקביעה זו בענייננו, וודאי שאין בה כדי לאיין את מעמדה של המערערת. אפנה לעניין סיגל ביטון :

“לאופן שבו תופש הציבור את מערכת היחסים שבין בני הזוג אין נפקות לעניין קביעת מעמדם כ”ידועים בציבוריייי.

אדגיש, כי לא התערבתי באף לא אחת מן הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, נהפוך הוא הסתמכתי רבות על קביעות אלה. לצד זאת, סבורני, כי המסקנות אליהן הגיע בית משפט קמא אינן תואמות את קביעותיו העובדתיות שלו עצמו, ויתרה מכך, הן מנוגדות לפסיקה ולרוחה.

אפנה לדבריו של כב’ הנשיא בדימוס, השופט א. ברק ב-בג”צ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל נ’ דנילוביץ, פייד מח(5) 749:

28 מתוך 41

– –

SUBS

סשראל

“…. בעבור זה שעמו הוא חי ושאתו הוא מנהל משק משותף, שממנו הוא נפרד כאשר הוא יוצא לטיסותיו, ושאליו הוא חוזר בסיום עבודתו. זוהי אמת המידה המשותפת לבת-זוג ולידועה בציבור גם יחד”

4. 24.

לא נעלמו מעיניי אותם מסמכים חיצוניים, שבית משפט קמא סבר, כי הם ישפכו אור על קיום משק בית משותף ותפיסת הצדדים את הקשר, יחד עם זאת סבורני, כי אין בהצהרות האמורות, כדי לאיין את מעמדה של המערערת כידועה בציבור, בעיקר שעה, שבית משפט קמא עצמו הצביע גם על קיומם של מסמכים המוכיחים אחרת, ושעה שהתמונה הכוללת

ברורה.

ואפנה לדבריו של כב’ השופט בדימוס, ח. שפירא, בעמ (י-ם) 547/04 פלונים נ’ אלמוני,

:(2903.2005.)

“לצדדים היה נוח שלא להנשא ולהנות מזכויות אם חד-הורית. בבית משפט קמא העידו מספר עדים על כך שהצדדים חיו כבני זוג לכל דבר ועניין, לרבות אירועים משפחתיים. בתוך כך, אין לקבל הטענה כי בכך שהמשיבה הציגה עצמה כאם חד הורית, היא מנועה כיום מלטעון אחרת, ויש לדחותה.”

אדגיש, כי, אם נעשה הדבר בניגוד לדין, יש לראות זאת בחומרה, אולם בענייננו בל נשכח, כי הצהרות אלו ניתנו בעצת עורכי-דינם של המנוח ושל המערערת.

ר’ עדותה של המערערת, פרוט’ מיום 3010.2016. עמי 177, שו’ 24-28, עדות אשר התקבלה

על-ידי בית משפט קמא:

“ש. בביטוח לאומי אחרי מותו טענת שהיה לך בן זוג ובמס שבח? ת. מס שבח עשיתי עם עו”ד לא רציתי להסתיר משהו. אם הייתי רואה הייתי מסמנת שיש לי בן זוג.

ש. גם הוא לא ראה?

ת. כנראה שלו. גם הוא עשה את זה עם עו”ד”.

ובעניין זה יש לזכור את הלכת בית המשפט העליון, אודות פעולות שנעשות בעצת עורך דין או רואה-חשבון.

ר’ דבריו של פרופ’ ד. ביין “הגדלת הדק בין אחריות אזרחית ופלילית בתחום המס: נורמות אנטי- תכנוניות, פרשנות, טעות והסתמכות על דעת מומחה ” מיסים כג/1, פברואר 2009,37 א-19.

29 מתוך 41

קטן

“שלושה פסקי דין מרכזיים של בית המשפט העליון, שעסקו בסוגייה של הסתמכות על חוות-דעת מומחה כמקנה הגנה בפני אחריות פלילית, זכו להדים תקשורתיים רבים. כוונתי לפסקי הדין בעניין הורוביץ (פרומדיקו [,) 53 [תנובה [, 54 [וטגר[ ]55, שכולם עסקו בשאלה, מהם התנאים והנסיבות שבהם תתקבל טענת הנישום הנאשם בפלילים, כי מאחר שהסתמך על חוות-דעת מומחה, שהכשירה את פעולותיו ומחדליו – אין הוא נושא באחריות פלילית . נתחיל בתנאים הנדרשים מכוח פסקי הדין האמורים, שאינם במחלוקת. ראשית, צריך להיות ברור, “שה טעות’ שנגרמה מכוח ההסתמכות על חוות-הדעת היתה טעות כנה. קיום של חשד בדבר נכונות האמור בחוות-הדעת כמוהו כידיעה[56 [שזהו מצב הדברים ,וממילא – מקום בו קיימת ידיעה, נשללת הטעות. שנית, וגם כאן מדובר למעשה ברכיב של כנות הטעות: תנאי לטענת טעות המתבססת על הסתמכות על חוות-דעת מומחה הוא, שלמומחה סופקו כל העובדות הרלוונטיות בלי להעלים או לסלף דבר[57 .[במידה שלעובדות מסוימות יש חשיבות מיוחדת, יש להדגישן ולא להבליען בבליל של נתונים . שלישית, האדם שחוות-דעתו מתבקשת צריך להיות מומחה בתחום שלגביו מתבקשת חוות-הדעת 1,58 [לפחות כאשר מדובר בתחום בו נדרש ידע ומומחיות שאינם מצויים בידי עורך דין או רואה-חשבון ממוצע”. (ההדגשות אינן במקור).

18 19

אם נכונים הדברים בעניינים פליליים, מקל וחומר שהם נכונים בענייננו, שעה שנטל השכנוע במשפט האזרחי הוא בהטיית מאזן ההסתברויות בלבד, ולא מעל לספק סביר.

אציין, כי נוכח התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי צורך לקבוע מסמרות בנוגע לשאלה האם ראה המנוח בני, בתה של המערערת כבתו.

לצד זאת אציין, כי מרבית שנות חייה היו ני והמנוח, למצער, בקשר אינטנסיבי וקרוב, שעה שני התגוררה עם אימה וברי, כי חלק מן הזמן עם אימה ועם המנוח, ואף נסעה עם אימה, המערערת, והמנוח לחוייל יהוכח כי נ’ אכן נסעה לחו”ל, עם התובע (תשע נסיעות במספר) אך ייתכן כי הצטרפה לאימה אשר נסעה באותן נסיעותיי (פסקה 104 ד’ לפסק-הדין).

עוד ובנוסף עולה מעדויות המשיבים עצמם, כי המנוח תמך כספית בני, לדוגמה עדותו של …. מיום 1904.2017., עמ’ 287-288, וכן עדותו של …. בפרוטוקול הדיון מיום 1007.2017., עמי 289, שו’ 25-33.

25. משקבעתי, כי המנוח והמערערת היו ידועים בציבור, אפנה לבחון את מועד תחילת הקשר. בסייפא של פסק-הדין נקבע, כי ייכפועל יוצא (וכן משהתביעה לה עתרה התובעת הינה תביעה רכושית) איני מוצאת מקום להוסיף ולהכריע בעניין מעמדה של התובעת כידועה בציבור. האמור, מייתר אף הצורך לדון באורך תקופת יחסי הצדדים וסוגיית היקף הרכוש”.

30 מתוך 41

תא

סשראל

עוד טענה המערערת, כי לפני הקשר הזוגי בינה לבין המנוח, כל רכושה היה ביתה ברחוב השי 27 מי, אותו מכרה בתאריך 1608.2006., וכי התמורה שהתקבלה בגינו הוטמעה במסת הנכסים המשותפים של המנוח ושלה. טענת המשיבים, לפיה כספי התמורה שימשו לרכישת מגרש הבית ברחוב הש’ 21 מי, כך נטען, אינה נכונה הואיל והמגרש נרכש בתאריך 1701.2005., ובנייתו הושלמה בתחילת שנת 2006. בנוסף לכך, נטען, כי ביום 1201.2010. נתן לה המנוח 150,000 ₪ לסילוק המשכנתא שרבצה על הבית ברחוב השי 27.

עוד ובנוסף טענה המערערת, כי הוכחה כוונת השיתוף של המנוח, וכי נכסיה ונכסי המנות הוטמעו אלה באלה. כך לדוגמה, עשו המערערת והמנות שימוש בכספי החברות לצרכיהם הפרטיים, והמנוח אף צירף אותה לחשבונותיו בבנק ביום 2909.2004.. קיומו של חשבון בנק משותף בבנק לאומי, כך לטענת המערערת, עדכון המוטבים בקופת-גמל פסגות על-ידי המנוח ביום 1412.2010. כך שהמערערת תהא המוטבת היחידה, העברות כספים מחשבונו הפרטי של המנוח אל חשבונה, רכישה משותפת של מכוניתה, ועוד, מוכיחים אף הם את כוונת השיתוף של המנוח.

עוד לטענתה, בנו היא והמנוח במשותף בית ברחוב הש’ 21, מקור הכספים של רכישת המגרש ובניית הבית היה מכספי החברות, וכן נטען, כי היא והמנוח אף רכשו נכסי מקרקעין נוספים במהלך חייהם המשותפים, לרבות הדירות בפרויקט ייקייי.

לטענת המערערת, המוסד לביטוח לאומי הכיר בה כידועה בציבור של המנוח מאז שנת 1997, וכן עלה באופן מובהק מן העדויות, כי היא והמנוח חיו כזוג נשוי במשך שנים ארוכות, וכי היא הייתה מעורבות בעסקיו של המנוח.

עוד נטען, כי בשנת 1998 נותר המנות כמעט ללא רכוש כתוצאה מגירושיו, וכתוצאה מהסכם רכישת חלקם של אביו של המנוח ואחות המנות בקבוצת ייחייי רכישה אשר הותירה את המנוח כמעט ללא ממון, כפי שעולה בבירור מן התשתית הראייתית, שהונחה בפני בית משפט קמא.

כן נטען, כי המערערת הוכיחה במידה הנדרשת להוכחת שיתוף בנכסים עסקיים, ומשכך לטענתה זכאית היא למחצית משווי החברות ייחייי וייכייי, כמו גם נכסים אחרים, לרבות, זכויות סוציאליות, רכב ג’יפ מסוג …. ועוד.

המערערת עתרה, למינוי מומחה, אשר יחווה את דעתו לגבי שיעור הזכויות המגיעות לה בגין החלת הלכת השיתוף כאמור ובקיזוז הזכויות המגיעות לעיזבון המנוח כתוצאה מהחלת הלכת השיתוף, לרבות מחצית חלקו של המנוח בחברת ייחייי, שכן לשיטתה המנוח רכש את חלקו בחברה בשנת 1998, וזאת גם באמצעות הלוואות בנקאיות שהוחזרו במהלך

חייהם המשותפים.

3 מתוך 41

תא

SUBS

סשן בלי

כן נטען, כי למערערת זכויות במחצית תקבולי המכירה של B, וכן כי המערערת זכאית למחצית משווי שלוש חברות שהוקמו לאחר שנת 1998: חבי יישייי, חבי יידייי וייוייי. לטענתה, לחברות אלה לא הייתה זיקה לפעילות חברות ייחייי וייכייי, והן הוקמו ופעלו במהלך החיים המשותפים שלה ושל המנוח.

4. מנגד, טענו המשיבים מס’ 2-3, כי המערערת לא הצליחה להוכיח, לא את היותה ידועה בציבור של המנוח, ולא את שיתוף הנכסים עם המנוח.

לטענתם, הספר על המנוח נכתב ביוזמת המערערת, וכולל אמירות שהוצאו מן המקורבים בתחבולה ובהונאה, ובמיוחד מאבי המנוח שהיה כבן 100.

נטען, כי בתה של המערערת, ני, לא נכחה באף לא אירוע משפחתי אחד, ומכך יש ללמוד על יחסה של ני למנוח ולמשפחתו. ני כלל לא העידה, כך לטענת המשיבים, וכל רצונה של המערערת הוא לנשל את ילדיו ונכדיו של המנוח מחלקים נכבדים נוספים מרכושו, וזאת בנוסף לרכוש לו זכתה על-פי צוואת המנוח.

עוד נטען, כי המערערת והמנוח גרו תחת קורת גג אחת רק כשהסתיימה בניית הבית ברחוב הש’ 21, וכי המערערת לא הוכיחה כוונת שיתוף בנכסי המנוח, נהפוך הוא – מן התשתית הראייתית עולה, כי הייתה למנות כוונת הפרדה.

עוד ובנוסף נטען, כי הן המנוח והן המערערת הצהירו לשלטונות המס שאין להם בני-זוג או ידועים בציבור, וכי הצהרה זו של המנוח ניתנה בחודש פברואר, בשנת 2008, כ- 10 שנים לאחר השנה בה טוענת המערערת שהחל הקשר ביניהם, ושנתיים לאחר המעבר לבית החדש. הצהרות אלו אומתו כפי שמורה פקודת הראיות, כך נטען, ועל-פי ההלכה הפסוקה, הצהרות שניתנו לשלטונות המס מחייבות את המצהיר, כך של-מנת לסתור אותן, יש צורך בנטל הוכחה מוגבר.

לטענת המשיבים מס’ 2-3, ברור היה למערערת, כי היא אינה זכאית לדבר פרט לחלקה על פי הצוואה, כפי שאף עולה מתמלול הקלטות הפגישות בין מנהלי העיזבון לבין היורשים. המערערת הוכיחה, כך נטען, כי היא והמנות התגוררו במשך תקופה תחת אותה קורת גג, אך לא כל גבר שמנהל רומן עם מי שצעירה ממנו בשנים רבות יוצר מערכת של יחסי שיתוף.

לטענתם, למערערת ולמנות לא היה חשבון בנק משותף, למעט במשך תקופה קצרה ולמטרה ספציפית – רכישת הבית ברחוב הש’ 21. כן נטען, כי המערערת והמנות מעולם לא ניהלו משק בית משותף, ואף לא הובאה כל ראייה לפיה למערערת ולמנוח היו חיי אישות, ומעולם לא הייתה להם כוונה להביא יחד ילדים לעולם.

עוד לטענתם, העובדה, כי המערערת והמנוח חיו בצוותא ולא מיסדו את הקשר ביניהם מבחירה, יש בה כדי לשלול כוונת שיתוף בנכסים.

4 מתוך 41

SUU

ישראל

משמע, בית משפט קמא לא קבע קביעות עובדתיות בנוגע למועד תחילת הקשר, אולם קבע בפסקה 102 בי לפסק-הדין כך:

3. בתובענתה טענה התובעת כי בשנת 1998, החלו היא והמנות להיות ידועים בציבור אך לא ידעה לציין תקופה או חודש מסוים. אף זאת, בשאלון לידועים בציבור עבור המל”ל, במסגרתו ביקשה הכרה כידועתו בציבור של המנוח, כתבה כי הינה ידועה בציבור משנת 1997, ואכן קיבלה הכרת המלייל כידועה בציבור החל מ- 11.1997. (מסמכי המל”יל אשר צורפו לתצהיר נתבע 10 ביום 2812.15. בהתאם להחלטות בית המשפט). כאשר נשאלה בחקירתה לעניין זה השיבה “אני לא רואה הבדל בין סוף 1997(צ.ל. – תחילת 97) לתחילת 1998 אני לא רואה שינוי מהותי” (פרוט’ מיום 3010.16. עמ’ 202 ש’ 13). בהמשך אותה חקירה ענתה ביחס למועד תחילת הקשר: ית. ממש לא. מי יודע מתי התחיל הקשר שלי ושל ג’ בדיוק.

ש. את.

ת. נכון ואני אמורה להגיד לך? ש. באיזו שנה החל הקשר? ת. אמצע שנות התשעים בערך. זה שהיינו חברים זה לא אומר שהיינו זוג. “(שם עמ’ 208 ש’ 15-19 – הדגשה לא במקור).

ועוד ענתה כי אינה יודעת אם מערכת היחסים התחילה ב- 98′ או 99′ (שם עמ’ 209 ש’10-11)”.

ומסקנתו הייתה:

“קרי התובעת אינה יודעת מתי החל הקשר הזוגי וענתה תשובות שונות וסותרות, אשר אינן תואמות לדיווחה למל”ל. התובעת הודתה כי בתקופה זו לא היו זוג אלא היו חברים בלבד, ולא נתנה מענה למועד בו החל הקשר הזוגייי.

אין בידי לקבל, כי העובד שהמערערת לא ידעה לנקוב ביום מדויק בו הפכו היא והמנות לידועים בציבור, משמשת לה לרועץ, נהפוך הוא. ניתן לנקוב במדויק ביום הנישואין, ניתן לנקוב במדויק ביום מעבר לבית חדש, אולם סבורני, כי נקיבה ביום בו קשר הופך מייחברותיי לקשר בעל מעמד משפטי מחייב הוא מאולץ, מלאכותי, ומעורר חוסר אמון.

ואין יפים לענייננו ממילותיו של המשורר נתן זך זייל, בשירו יישיר אהבה”י:

“….לאט לאט מתרקם משהו בלבבו, משהו בלבבה…יי

31 מתוך 41

לא

קשןן?

h;

יתרה מכך, בית משפט קמא קובע בפסקה 102 א: ” עוד על פי עדותו של מר שי המנוח התגורר בביתו בשנים 96-95′ כשהוא שהה בארה”ב (פרוט’ מיום 1410.18. עמ’ 305 שי 11-12), וביחידת דיור בר’ בשנים 96′-97′ (שם ש’ 31- עמ’ 306 ש’ 1)יי.

3. דא עקא, עיון מעמיק בעדות זו מעלה מסקנה שונה לחלוטין, ואפנה לעדותו של מר שי, שאליו מפנה בית משפט קמא, מיום 1410.2018., עמ’ 299 לפרוטי, שו’ 32-33:

7. מתי הוא עבר למי ? אני יודע שב-99′ הוא כבר גר במיי.

“יש.

ובהמשך, עמי 303 לפרוט’, שו’ 19-28
ממתי א’ וג’ גרו על בסיס קבוע ביחד! מה שאני זוכר ב-99′ כבר גרו ביחד בבית הישן. האם גרו בצורה רציפה והאם משנת 99′ ועד יום מותו היו זוג לכל דבר! כשהיו הסדרי ראייה, הוא לא הביא את פי לבית של א’ אלא לו’. ב-99′ זו נקודת הזמן אבל אתה לא יכול לומר שזו היתה תקופה רציפה מבחינת קורת גג אחת ? אמרתי בצורה ברורה, הבסיס הקבוע היה הש’ ובימים של הסדרי ראייה, היה בו’. לשיטתך משנת 99′ הייתה קורת גג אחת ? אין לי שיטות אני אומר את העובדות. ב-99′ לידיעתי הם גרו ביחד עד יום מותו”.

ובהמשך, עמי 309 לפרוט’, שו’ 14-35:

12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37

& & & & &

ת.

כמה זמן גר שם. לא יודע. אני חושב שהבית בו’ אוכלס משהו ב-98 ויודע שב-99 ג’ גר במ’. אתה יודע שרק בינואר 06 נכנסה הדיירת לו’. יודע. למה. כי הבית שימש את ג’ להסדרי קשר עם פ’. לא זוכר את השנה. ג’ באופן אישי קנה את הביתה מהחברה. בסביבות שנות -2000. למה הוא קנה את הבית מבחינה עסקית. עשה עסק. החליט לקנות באופן אישי. אני אומרת שג’ גר בבית בו’, הוא גר בבית ובלילות הפנויים שלו השתמש בהסדרי לינה אצל התובעת. אני אומר מה שאני אומר וחוזר על זה שוב. מתחילת 99 יודע שג’ המגורים העיקרי שלו וחלק מהזמן ישן בו’ אבל הבית העיקרי היה במ’. איך אתה יודע זאת. האם שינה את כתובת מגוריו למ’. לא יודע. האם היית נמצא שם ערב ערב. לא הייתי שם ערב ערב. יודע שהייתי בא לקחת אותו משם. כמה פעמים באת לקחת אותו משם. הייתי בא לוקח אותו מהבית במ’. ציר הנסיעה לדרום היה צריך לצאת מהבית של ג’. הרבה פעמים היה בא לקחת אותי מהבית שלי. זה לא הגיוני שהוא היה יישן בו’. אם היה יישן שם לא היה בא לקחת אותי. כשהיה יישן בו’ הייתי בא אליו לקחת אותו”. (ההדגשות כולן אינן במקור).

39 40 41 42 43 44 45 46 47 48 49 50 51 52

לפיכך ומאחר שבית משפט קמא מצא את דבריו של העד, מר שי מהימנים, ואף הפנה אליהם בפסק-הדין, אני קובע, כי מועד תחילת הקשר של המנוח והמערערת הוא

01.01.1999.

32 מתוך 41

ישראל

26. כאמור, כבר לעיל, סבורני, כי יש לבחון את הסוגיות האמורות על-פי מבחן דו-שלבי. משקבעתי, כי המנוח והמערערת היו ידועים בציבור החל מיום 0101.1999., אפנה כעת לבחון את השלב השני – כוונת שיתוף הצדדים בנכסיהם.

2 3.

27. בית משפט קמא בחן בפסקה 107 את יסוד מיסוד הקשר בין המנוח לבין המערערת וקבע, בשים לב להלכות שנקבעו ב- ע”א 4385/91 סלם נ’ כרמי וערעור שכנגד, פייד נא(1) 337,346 (להלן: “עניין סלסי), וכן ב-ע”א 52/80 שחר נ’ פרידמן, פייד לח(1) 443,449 (להלן : ייעניין שחר”) כך:

“עולה כי גם התובעת וגם המנות בחרו שלא להינשא בלא שהייתה כל מניעה לנישואיהם. בנוסף לא ערכו כל הסכם ביניהם ואף לא הובהר מועד תחילת הקשר הזוגי (כפי שפורט לעיל). מכאן – על פי מבחן זה לתובעת ולמנוח לא נה כוונת שיתוף בנכסיהם”.

ובפסקה 110 נקבע כהאי לישנא:

“קרי: לאור ניסיונו של המנוח והערכתו לקשר הזוגי בו הוא היה עם התובעת, נתן לה המנוח את אשר בחר לתת במהלך חייו. בהמשך מצא לנכון המנוח לצוות לתובעת חלקים מתוך רכושו. אך בשום שלב המנוח לא סבר כי עליו לערוך הסכם ממון עם התובעת, הגם שידע היטב מהו הסכם ממון ומשמעותו.

עולה מהאמור כי המנוח, לכל הפחות, מעולם לא סבר / גמל לשתף את התובעת ברכושו מעבר למה שכבר נתן לה מהלך חייו וציווה בצוואתו”.

אין בידי להסכים עם מסקנות אלה ואבאר:

ראשית, מעיון מעמיק בפסק-דינה של כב’ השופטת ד. ברק-ארז בעניין פלונית, עולה, כי נוכח שינוי העיתים, ההלכות שנקבעו בעניין סלם ובעניין שחר אינן חד-משמעיות, וכיום, אין נפקא מינה מהי הסיבה בעטייה לא נישאו הידועים בציבור בכל הנוגע לבדיקת כוונת השיתוף בעניינם, ויש לבחון את הכוונה העולה מהתנהגור של הצדדים.

ר’ פסקה 36 לפסק-הדין :

“נקודת המוצא לדיון בשאלה זו – וכפי שיתברר בהמשך אף נקודת הסיום – היא שעל כלל בני הזוג שמקיימים ביניהם מערכת יחסים של ידועים בציבור ראוי להחיל אותן אמות מידה בכל הנוגע לבדיקת הכוונה לשיתוף בנכסים. אכן, בפסיקתו של בית משפט זה צוין בעבר כי לעתים עשויה הבחירה שלא להינשא ללמד על היעדר כוונת שיתוף, וזאת במיוחד כאשר לא קיימת מניעה חיצונית כלשהי לכך שבני הזוג יינשאו (ראו: עניין פלוני,

33 מתוך 41

בעמ’ 250-249; עניין סלם, בעמ’ 346; עניין שחר, בעמ’ 449). אולם, בכל מקרה השאלה החשובה היא מהי הכוונה העולה מהתנהגותם של הצדדים, להבדיל מפעולה פורמלית כלשהי (לחשיבות כוונתם של הצדדים, ראו באופן כללי: שחר ליפשיץ הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה [פורסם בנבו] (2005)). הבחירה שלא להינשא חרף העובדה שלא קיימת מניעה חיצונית לכך היא אך אינדיקציה אחת – אחת מני רבות. כפי שציין השופט (כתוארו אז) א’ ברק:

7. “בסיסה המשפטי של הלכת השיתוף הוא בהסכם משתמע בין הצדדים ולא בעצם אקט הנישואין. כשם שהנישואין אינם תנאי מספיק, כך אין הם גם תנאי הכרחי, שכן גמירות דעתם של בני זוג יכול שתשתכלל מאורת חייהם המשותף כידועים בציבור” (עניין שחר, בעמ’ 448)”.

9 10 11 12 13 14 15 16 17 18

וכן בפסקה 39:

“למעשה, יצירת חזקה באשר לקיומה של כוונת שיתוף רק לגבי בני זוג שקיימת בעניינם מכשלה חיצונית לבואם בברית הנישואין בישראל אינה מייחסת משקל לכך שגם התנגדות השקפתית גרידא לעריכת טקס נישואין – בכלל או על פי הדין הדתי בפרט – עשויה להיות מניעה משמעותית לא פחות, אף כאשר בני הזוג מעוניינים ביצירת קשר מחייב ביניהם בדרך אחרת. קשת האפשרויות שיש להביא בחשבון כוללת אפוא אפשרויות רבות יותר מאלה שנזכרו בעבר בפסיקתו של בית משפט זה (כמו למשל בעניין שחר, שבו הונגד המצב של בני זוג שלא נישאו בשל מניעה פורמאלית לעשות כן לבין בני זוג שלא נישאו משום שהיו מעוניינים “לנסות” זה את זה. שם, בעמ’ 448)”.

29 30

בנוסף, אפנה לאמור במאמרו של פרופ’ דניאל פרידמן ייהידועה בציבור בדין הישראליי, עיוני משפט ג’, 459 (1973):

יקיימות סיבות שונות לכך שבני זוג אינם נישאים. עיתים הסיבה כלכלית, כגון הפסקת תשלום פנסיה לאלמנה עם הינשאה, עיתים הסיבה היא מניעה חוקית להינשא, כגון כהן או גרושה… החשיבות העיקרית להכרה במוסד הידועה בציבור הוא בצורך להעניק טובות הנאה של בן הזוג לידועה בציבור…”.

שנית, כאמור כבר לעיל, קבעתי מהו מועד תחילת הקשר הזוגי של המנוח ושל המערערת, ומדובר בקשר שנמשך כחמש עשרה שנים.

34 מתוך 41

סמוראל

שלישית, סבורני, כי בנסיבות העניין שבפנינו העובדה, כי יי אך בשום שלב המנוח לא סבר כי עליו לערוך הסכם ממון עם התובעת, הגם שידע היטב מהו הסכם ממון ומשמעותו’, מובילה דווקא למסקנה הפוכה מזו שהגיע אליה בית משפט קמא.

אפנה לעדותו של מנהל העיזבון, עו”ד עי מיום 2601.2016., עדות שבית משפט קמא הפנה אליה בעצמו, עמ’ 11 לפרוט’, שו’ 11-14 :

7. “ש.

למה הוא לא האמין בהסכמי ממון?
לא ניהלתי איתו דיון משפטי או אקדמי על כך, ואך הבנתי שבפרידתו מאשתו אהובה היה הסכם ממון שלא הגן עליו. אני לא מכיר את ההסכם ולא יודע מה שהיה שם, זה מה שהבנתי והוא לא רצה לעשות”.

וכן בעמ’ 14 לפרוט’, שו’ 10-14:

אני אחדד את השאלה, האם אתה מודע לכך, כעו”ד, שלאור העמדה שהצגת קודם, ואמרת שמה שכתוב בצוואה זה מה שג’ רצה, האם אתה מודע לכך שכדי שהפינה הזו תהיה סגורה היית צריך להמליץ לו לעשות גם הסכם ממון ?
את לא הקשבת. אמרתי קודם שהארתי את עיניו לבעיה ואמרתי לו שיש לשקול לעשות הסכם ממון והוא אמר: עזוב את זה’. אין לי את הכלים לכפות עליו לעשות דברים”.

ובהמשך, עמי 24-25 לפרוטי

יש.

חלק מהצווואות א’ אוזכרה ובחלקן לא, אך אמרת כי למיטב הבנתך המשפטית, הצעת לו לעשות הסכם ממון ?
נכון.
כל פעם שהוא בא ועשה צוואה, אמרת לו “תשמע יש לך בת זוג, כדאי שתבטיח את הזכויות בהסכם ממון” ?
אני אמנע מפרשנות משפטית. הדברים שהצגת כמעין ציטוט, אני לא זוכר אמירה מדוייקת כזו, לא בכל פעם ייסרתי אותו באמירה כזו. אך בכל פעם שהוא בא העליתי את הנושא, אמרתי שרצוי שיהיה הסכם ממון. הוא השיב כי אינו מאמין בכך.
לא היתה מתעוררת שאלת הסכם הממון אם לא היתה לו בת זוג?

נכון.

אתה אמרת למנוח “שאתה צריך לעשות הסכם ממון, כי אז יש סיכוי כי בת זוג שלך תתבע מחצית מהרכוש שצברתם במהלך החיים המשותפים” ?
זה לא ציטוט של הדברים שאמרתי. הצבעתי על הצורך בהסכם ממון, על מנת לעשות דברים ברורים, הוא אמר שלא רוצה, השיחה היתה יותר מפעם אחת, הוא אמר שהוא לא רוצה והבנתי את המסר.

35 מתוך 41

SUBS

קשןן?

t;

ש.

אתה אומר למנוח, כי הוא צריך לעשות הסכם ממון, אני אומר כאשר זאת כאשר יש סיכוי שמשהו יתבע מחצית הרכוש, האם יחד עם צוואה צריך הסכם

ממון ?

ידעתי

למה אמרת לו לעשות הסכם ממון.
ידעתי כי הוא חי עם א’, והיא לא אשתו בנישואים יש אי בהירות ביחס לנושא הרכוש, או הציפיות והרצונות .
בישיבה של הצוואה האחרונה, מ-2/12, גם אז אמרת לו שהוא צריך לעשות הסכם ממון ?
אני לא זוכר תאריכים מתי דיברתי איתו, אני מניח שכן”.

יתרה מכך, עולה בבירור, כי עורך-הדין של המנוח היה ער למשמעות המשפטית של היעדר הסכם ממון. יתרה מכך – המנוח עצמו היה מודע וער להשלכות אלה. ר’ עמ’ 12 לפרוט’, שו’ 4-12:

:

שיש.

שאלתי אם הופתעת מזה שהיא תבעה זכויות!
לא, כי למיטב הבנתי המשפטית היו לה, אבל אני לא יודע אם הייתי תובע במקומה. זו החלטה מצפונית. למיטב הבנתי המשפטית היו לה זכויות ברות תביעה אבל לא יכולתי להגיד לה לעשות משהו אחר, יש פה בימ”ש שיקבל החלטה. אני קטונתי.
האם הופתעת, מספר חודשים רבים אחרי פטירת המנוח, פתאום באה

דרישה כזו?

אמרתי קודם שהנושא הטריד אותי גם כבר בשלב עריכת הצוואות הקודמות, דיברתי עם המנוח על זה והוא אמר: ‘עזוב את זה’, לכן אני לא יכול להגיד שהייתי המום שזה עלה, ואם ידעתי שזה יקרה – גם לא וגם קיוויתי שלא. אני גם לא יודע אם ג’ רצה שזה יקרה. הוא היה ער לזה שיש אפשרות כזו והוא פשוט בחר להתעלם מזה. זו המציאות. (ההדגשה אינה במקור).

מכל האמור, ובשים לב לקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, ברישא של פסקה 10 לפסק-דינו, לפיה: “מתוך העדויות עלה כי המנוח היה אדם דעתן, אשר נהג להחליט בעצמו בכל אשר עשה”, חזקה, כי המנוח היה מודע לחלוטין להשלכות של היעדר הסכם ממון, משמע, הלכת השיתוף, וזה היה רצונו.

מסקנה זו מתחזקת שבעתיים בשים לב להיותו של המנוח איש עסקים רב פעלים ובעל ניסיון רב ייהוא היה מתוכנן וכיזם הוא היה לוקח סיכונים….” (ר’ עדותו של עו”ד עי עמי 6 לפרוט’ מיום 2601.2018., שו’ 18), וכן נוכח העובדה, כי מערכת היחסים עם המערערת לא הייתה מערכת היחסים הראשונה שלו, וכי עם אשתו השנייה המנוח חתם על הסכם ממון.

36 מתוך 41

קשר

la

יפים לענייננו דבריו של כב’ השופט בדימוס י. דנציגר ב-ע”א 3178/12 שלמי נ’ מנהל מיסוי מקרקעין נתניה, 1711.2014., פסקה 61:

2 3.

“נקודת המוצא לדיוננו הינה כי הדין הישראלי מכיר, ככלל, באפשרות הלגיטימית שבני זוג, בין אם הם נשואים או ידועים בציבור יבחרו להסדיר את מערכת היחסים הקניינית ביניהם בהסכם, שבמסגרתו יבקשו לחרוג מההסדרים הקנייניים הקבועים בחוק ובפסיקה. בחירה זו של בני הזוג מושתתת על האוטונומיה הבסיסית של כל אדם לבחור את נתיב חייו בהתאם לרצונו ולתפיסת עולמו, כל עוד אין בבחירתו פגיעה באחרים וכל עוד אין בה פגיעה בערכים חברתיים בסיסיים. ודוק, הבחירה לערוך הסכם בין בני זוג מונעת בדרך כלל מרצון לחרוג מההסדרים הקנייניים הקבועים בחוק ובפסיקה ולעצב הסדרים פרטניים המותאמים לנסיבות חייהם של בני הזוג הקונקרטיים (אם כי בהחלט ייתכן שבני זוג יערכו הסכם שמעגן במפורש את הוראות החוק והפסיקה ולא חורג מהן, אך סביר להניח שהסכם כזה לא יעורר קשיים פרשניים מיוחדים)”.

קביעה לפיה ייבשום שלב המנוח לא סבר כי עליו לערוך הסכם ממון עם התובעת, הגם שידע היטב מהו הסכם ממון ומשמעותוי ולצידה קביעה לפיה ייהמנוח, לכל הפחות, מעולם לא סבר / גמל לשתף את התובעת ברכושו מעבר למה שכבר נתן לה מהלך חייו וציווה בצוואתויי (פסקה 110 לפסק-הדין), היא למצער מוקשית. דומה הדבר לקביעה לפיה העובדה שאדם לא ערך צוואה מעידה, כי אין הוא מעוניין שיורשיו יהיו על-פי דין.

בנוסף, סבורני, כי ליישתיקהיי עשויה להיות נפקות משפטית מובהקת, ואגזור גזירה שווה ממחוז משפטי שונה – יישתיקת המחוקקיי. שתיקה זו תוביל לעולם לאחת משתי מסקנות אפשריות: האחת, כי מדובר בהסדר שלילי, והשנייה היא, כי מדובר בלאקונה.

בענייננו ונוכח הנסיבות המתוארות לעיל בפרוטרוט, ברי, כי היעדר הסכם ממון בין המנות לבין המערערת מעיד על הסדר שלילי, שעה שהמנוח ידע במפורש מה עשויות להיות ההשלכות לכך, וכדברי עורך-דינו ייהוא היה ער לזה שיש אפשרות כזו והוא פשוט בחר להתעלם מזה. זו המציאות”.

מכל האמור לעיל עולה, כי התשתית הראייתית מצביעה על כוונת המנות לשתף את המערערת בנכסיו הפרטיים, וזאת בשים לב לעובדות הרלוונטיות בענייננו, היינו : מגורים משותפים לאורך כעשור ומחצה, התנהלות כלכלית וחברתית מחייבת במשך זמן ארוך במתכונת המבוססת על אמון אישי רב, והעובדה שהמנוח לא חתם עם המערערת על הסכם ממון, למרות כל המפורט לעיל.

ר’ פסקה 44 בעניין פלונית:

37 מתוך 41

פרק

“כפי שכבר נפסק, כאשר בני זוג שלא נישאו מקיימים אורח חיים תקין ומאמץ משותף ברכישת הנכסים או בניהול משק הבית המשותף וגידול הילדים, עשויה לחול עליהם הלכת השיתוף. הכלל הוא, כפי שכבר הובהר, בחינה של ההסכם המשתמע בין הצדדים לשיתוף. בהקשר זה, יש להוסיף ולבחון מהו היקף תחולתו של השיתוף. חזקת השיתוף שחלה על בני זוג שהם ידועים בציבור מעידה, במקרה הרגיל, על שיתוף בנכסים שנרכשו במשותף או כאלו שמשמשים את בני הזוג בחיי היום-יום. לעומת זאת, על מנת להחיל דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מבני הזוג, תידרש ראיה נוספת כלשהי שתעיד, אפילו באופן נסיבתי, על כוונת שיתוף בנכס המסוים (ראו: עניין סלם, בעמ’ 347-346)”.

ובהמשך, פסקה 44:

“הרישום הנפרד של הדירות אינו מעיד, כשלעצמו, על העדרה של כוונת שיתוף, כפי שקורה לא אחת בין בני זוג”י

עוד ובנוסף, אין בידי לקבל את הקביעה לפיה ייהנה כי כן, אף אם נתן המנוח כספים לתובעת, בין אם עבור תשלום משכנתא ובין אם אחרים, לא היה זה מעשה חריג מבחינתו, ואין לראות בכך כוונתו לשיתוף בנכסיו עם התובעתיי, שעה שבאת כח המשיבים הודתה בפנינו, “האיש חילק מלא כסף לכל מיני אנשים ועם הילדים שלו הוא היה מאוד קצר ומאורגןיי (ר’ פרוטוקול הדיון מיום 2506.2020., עמ’ 12, שו’ 28), ואידך זיל גמור.

בקליפת האגוז, אף אדגיש, כי קביעתו העובדתיות של בית משפט קמא עצמו, לפיה יילכאורה עלה כי המנוח הוא אשר דאג לכלכלת הבית ולרכישות לבית” (פסקה 104 ג’), מחזקות מסקנה זו, לפיה למנוח הייתה כוונה לשתף את המערערת בנכסיו הפרטיים, וכי לא התקיימה בפן זה הפרדה רכושית.

28. שונה מסקנתי בדבר כוונת שיתוף המנוח בנכסים העסקיים, ואפרט.

בעניין סלם נקבע כהאי לישנא:

“….ואשר לנכסיו העסקיים של המשיב: אילו אכן עסקנו בבני זוג נשואים, אפשר שבחסרונה של ראיה פוזיטיבית לכוונת שיתוף לא היה כדי להעמיד בסיס לאי-שיתופה של המערערת בנכסיו העסקיים של המשיב; שהרי, על פי ההלכה הרווחת לעניין החלתה של הילכת השיתוף על בני זוג נשואים, אין מקום להבחנה בין נכסים עסקיים לנכסים אחרים (ראו: ע”א 122/83,129 פי בסיליאן נ’ מ’ בסיליאן; מ’ בסיליאן נ’ פ’ בסיליאן [5]; ע”א 488/89 ר’ נופרבר נ’ י’ נופרבר [6]; ע”א 2280/91 ר’ אבולוף נ’ מ’ אבולוף [7]; ע”א 3563/92 עיזבון המנוח מאיר

38 מתוך 41

קטשוילי

גיטלר ז’יל נ’ די גיטלר וערעור שכנגד [8]). אך ענייננו הוא בבני-זוג ידועים בציבור, ולהחלת השיתוף בין ידועים בציבור גם על נכסים עסקיים של מי מהם יש צורך בראיה נוספת כלשהי, ואין די בחזקת השיתוף לבדה”.

סבורני, כי לא עלה בידי המערערת להניח בפנינו תשתית ראייתית נאותה ומתאימה להוראות הפסיקה בדבר כוונתו של המנוח לשתף אותה בנכסיו העסקיים.

אין בידי לקבל את טענות המערערת בדבר ייהתגמשותיי פסיקת בית המשפט העליון, בכל הנוגע לרף ההוכחה המוטל על הכוונה לשיתוף בנכסים העסקיים, הואיל וכב’ השופטת ד. ברק-ארז עצמה מפנה בפסקה 42 בעניין פלונית לעניין סלם.

“כפי שכבר נפסק, כאשר בני זוג שלא נישאו מקיימים אורח חיים תקין ומאמץ משותף ברכישת הנכסים או בניהול משק הבית המשותף וגידול הילדים, עשויה לחול עליהם הלכת השיתוף. הכלל הוא, כפי שכבר הובהר, בחינה של ההסכם המשתמע בין הצדדים לשיתוף. בהקשר זה, יש להוסיף ולבחון מהו היקף תחולתו של השיתוף. חזקת השיתוף שחלה על בני זוג שהם ידועים בציבור מעידה, במקרה הרגיל, על שיתוף בנכסים שנרכשו במשותף או כאלו שמשמשים את בני הזוג בחיי היום-יום. לעומת זאת, על מנת להחיל דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מבני הזוג, תידרש ראיה נוספת כלשהי שתעיד, אפילו באופן נסיבתי, על כוונת שיתוף בנכס המסוים (ראו: עניין סלם, בעמ’ 347-346)יי.

למעלה מן הצורך אציין, כי גם לו הייתי מקבל את טענת המערערת בדבר ייהתגמשותיי הפסיקה, בשים לב לפסק-הדין בעניין פלונית, אין בידי לקבל, כי בעניינה של המערערת הונחו ראיות מספיקות גם לשיטתה.

מן העדויות שנשמעו בפני בית משפט קמא עולה, כי המערערת לא הייתה שותפה בחברות שהיו בבעלותו של המנוח, לא הייתה שותפה לניהולן, ולא הייתה דירקטורית באף לא אחת מן החברות הללו (ר’ עדותו של עו”ד עי מיום 2601.2016., עמי 9, שו’ 22-23, וכן עמי 14, שוי 19-21), ובנוסף ר’ עדותו של מר שי מיום 1410.2018., עמ’ 302, שו’ 21-29:

שיש.

מי היה שותף עסקי של המנוח בחמש השנים האחרונות לחייו ?
זה כל חב’ וחב’ בהתאם. ח’ מינרליים ג’ היה מאה אחוז, פ’ ג’ היה 90 אחוז ושותף עסקי הייתי אני, ……. כמובן תחתם יש חב’ בת. בחב’ …. חב’ בת זה היה …., ב…. זה היה ….. ב………
ציינת ששותפות באה לידי ביטוי במניות?

כן. היה שותף סמוי ? אני לא יודע על שותף סמוייי.

39 מתוך 41

“א;k

יתרה מכך, מן התשתית הראייתית, כפי שזו אף באה לידי ביטוי בפסק-דינו של בית משפט קמא, עולה, כי בפן העסקי, בניגוד לפן הפרטי, כפי שדנתי בפרוטרוט כבר לעיל, התקיימה הפרדה רכושית מוחלטת, ואין נפקא מינה אם מקור חלק מן התשלומים בהם נשא המנוח לצרכיו הפרטיים היו מחשבונותיו העסקיים.

נגיעתה היחידה של המערערת בפן זה נבעה מן התפקידים אותם מילאה בחברה של המנוח, ויודגש, כי המערערת עבדה בחברה עוד לפני תחילת הקשר בינה לבין המנוח. עוד אדגיש, כי נוכח פסיקת בית המשפט העליון, דומני, כי במובחן מכוונת שיתוף בנכסים פרטיים, בנכסים עסקיים הכלל הוא, כי לא מתקיימת כוונה כזו.

לפיכך, היעדר הסכם ממון בין המנות לבין המערערת הוא בבחינת הסדר שלילי, אשר מותיר את הכלל על כנו, היינו, מוביל לכלל מסקנה, לפיה למנוח לא הייתה כוונה לשיתוף בנכסיו העסקיים.

סוף דבר:

29. על יסוד כל האמור לעיל, סבורני, וכך אציע לעמיתיי, כי יש לקבל חלקית את ערעורה של המערערת, כך שיקבע, כי היא והמנות היו ידועים בציבור החל מיום 0101.1999., וכי הוכחה כוונת שיתוף בנכסים הפרטיים בלבד.

על מנת לקבוע את היקף הנכסים לגביהם חלה כוונת שיתוף ואת היקף זכויותיה של המערערת בשים לב להיקף הנכסים הללו ולמועד תחילת הקשר, אציע להחזיר את הדיון לבית משפט קמא, אשר ימנה מומחה מטעמו מתחום ראיית החשבון, שיבחן את הסוגיות האמורות. עדלמתן פסק-דין בבית-משפט קמא, עיכוב ביצוע חלוקת כספי העיזבון עליו הוריתי ביום 115.2020. יעמוד בעינו.

23. בנסיבות האמורות, סבורני, כי יש לחייב את המשיבים מס’ 2-13, בתשלום שכייט ערייד בסכום כולל של 15,000 שייח (כולל מעיימ).

ס. ג’יוסי, שופט [אב”ד]

40 מתוך 41

ישראלי

השופט חננאל שרעבי

אני מסכים.

3. ח. שרעבי, שופט

השופטת אספרנצה אלון אני מסכימה.

א. אלון, שופטת

הוחלט כאמור בפסק דינו של אבייד, השופט סארי ג’יוסי. עירבון שהופקד יוחזר לידי ב”כ המערערת, עבור המערערת. מותר לפרסום ללא שמות הצדדים ובהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, י”ג כסלו תשפייא, 29 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.

ס. ג’יוסי, שופט [אב”ד]

ח. שרעבי, שופט

א. אלון, שופטת

41 מתוך 41

תא

SUBS

סמוראל

:

נטען, כי מעמדה של המערערת בחברות של המנוח, הייתה ככל עובדת אחרת: לא הייתה לה זכות חתימה בחשבון הפרטי של המנוח ולא בחשבונות העסקיים, והיא לא הייתה בעלת תפקיד של מנהל או בעלת מניות.

עוד נטען, כי התובעת שינתה גרסאותיה והיקף תובענתה במהלך ניהול התיק, אולם, לא הצליחה להוכיח את הגידול בנכסי המנות מתחילת הקשר ביניהם ועד לפטירתו, שעה שהמנוח היה איש אמיד כבר מתחילת הקשר שלו עם המערערת, ורכישת המנוח את חלקם של אביו ואחותו בחברות במזומן וללא אשראי מלמדת על חוסן כלכלי.

עוד ובנוסף נטען, כי רכושו העיקרי של המנוח בעת פטירתו הייתה קרקע של חברת ייחייי, אשר נרכשה על-ידי אבי המנוח בשנות ה- 60, והבית בו מתגוררת המערערת. החברות כולן, כך נטען, היו קיימות זמן רב לפני תחילת הקשר עם המערערת. לטענתם, עליית ערך נכס, אשר היה בידי המנוח בתחילת הקשר, כתוצאה מתהליכי שוק אינו מהווה גידול ממנו מגיע דבר למערערת. לא זו אף זו, כך נטען, בתקופת הקשר בין המנוח והמערערת קטנו נכסי המנוח בשל כמה מהלכים עסקיים שהביאו להפסדים.

לטענתם, מימון הוצאות המנוח והמערערת מחשבון המנוח בחברת ייחיי, אינו מעיד על שותפותה בחברה, שכן לו היה רוצה המנוח להפוך את המערערת לשותפתו היה הופך אותה לבעלת מניות או נותן לה זכות חתימה או מצרפה לחשבונות הבנק – והוא לא עשה זאת.

לחלופין נטען, כי ככל שקיים שיתוף ויש לבצע איזון בין בני-הזוג הרי שיש לכלול בו גם את מה שקיבלה המערערת במהלך הקשר, וכן את הבית והחלק בו זכתה מכוח הצוואה. מכל מקום, כך נטען, בהתאם לחוק יחסי ממון אין לאזן נכסים שנרכשו על-ידי מי מן הצדדים טרם הנישואין.

5. המשיבים 4-7 ו-11 טענו כי, תביעת המערערת נובעת מתאוות בצע, אשר מבקשת לעצמה כספים לא לה, וכי היא את ניצלה תמימותם של המשיבים. צוואתו של המנוח, כך נטען, נועדה לייצר שקט במשפחתו.

נטען, כי המערערת לא הצליחה להוכיח כל כוונת שיתוף של המנוח לא במרחב הביתי ולא במרחב העסקי, וכי הגדרת התובענה כהצהרתית מהווה קושי, הואיל ונקבע בפסיקה, כי בית המשפט לא יאשר תביעה כשמבוקש סעד הצהרתי בכדי להשיג חיוב כספי אופרטיבי.

עוד נטען, כי המערערת לא הניחה תשתית ראייתית להיותה ידועה בציבור של המנוח ולקיום התנאים שנקבעו בפסיקה לעניין זה, משנת 1998 אלא רק משנת 2006.

לטענתם, עולה מן התשתית הראייתית, כי אין כל הוכחה לקיום חיים משותפים תחת קורת גג אחת משנת 1998 הואיל ועד לשנת 2006 המנוח התגורר בר’ והמערערת התגוררה במי.

5 מתוך 41

סשן

\

המערערת בחרה בחירה שרירותית בשנת 1998, שנה בה התגרש המנוח מאשתו דאז ורכש את מניות אביו ואחותו בעסק המשפחתי.

3. נטען, כי המשיבים הצליחו להניח תשתית ראייתית נאותה, לפיה המנוח התגורר בדירתו בר’ בין השנים 1998 – 2006, לרבות פירוט דוייחות צריכת החשמל, בקשה להסדרת טיפול בגינת המנוח ברי, שינוי רישיון רכב המנוח לר’, הצהרת המנוח על השכרת הדירה בבעלותו בר’ בשנת 2006, בקשות המנוח לניתוק קו בזק, מחברת הוט ומרשות השידור מהדירה ב 2006, וכן עדויות המשיבים.

לטענתם בין המנות והמערערת לא היה כל סממן משפחתי האופייני לבני-זוג: המערערת לא ראתה עצמה כחלק מן המשפחה, לא היו לצדדים ילדים משותפים והקשר בין המנות לבת המערערת היה ייסתמייי. גם אם יקבע, כי המערערת והמנות היו ידועים בציבור בין השנים 2006-2013, כך נטען, לא עמדה המערערת במשוכה הנוספת, קרי הוכחת חזקת השיתוף על הנכסים הנטעים על-ידה, הואיל ולא הצליחה להוכיח, כי נצברו או הושבחו נכסים במהלך החיים המשותפים או, כי היה לה קשר לכך.

בנוסף נטען, כי המערערת לא הצליחה להוכיח שותפות במרחב הביתי והמצג שהציגה בפני בית המשפט הוא מצג שווא, היא לא הייתה אמונה אופן על המרחב הביתי עבור המנוח, ולא ניהלה חייה באופן שיכולה היא לומר שמתוקף היותה בבית הייתה עזר כנגדו. המערערת והמנוח, כך נטען, לא רכשו נכסים יחד, למעט הבית בו גרו וכן דירה שנרכשה שנה וחצי טרם פטירת המנוח, שאז רכש המנוח גם דירה נוספת באותו פרויקט, ורשם אותה על-שמו בלבד.

עוד נטען, כי לו היה המנוח חי עם המערערת בשיתוף כלכלי ורכושי, היה מעגן זאת באופן פוזיטיבי בהסכם ממון, כפי שעשה זאת עם אשתו השנייה, אהובה. רצונותיו של המנוח, כך אליבא דמשיבים, היו ברורים מאד, מה שרצה בו שיתוף נרשם בהתאם, ומה שלא רצה בו שיתוף, נרשם רק על שמו.

לטענת המשיבים, המערערת אף לא הצליחה להוכיח שותפות במרחב העסקי, חברת ייחי גבעת עדה”י נוסדה על-ידי אבי המנוח, והמנוח הצטרף אליה בשנת 1967,40 שנים טרם המגורים המשותפים. חברת ייכי בע”מיי נוסדה 20 שנים לפני שהמנוח והמערערת החלו לגור יחד, ומכך יש ללמוד, כי למערערת אין כל קשר ליסוד החברות ולצמיחתן. לטענתם, חברת B מעולם לא הייתה בבעלות המנוח, אלא חברה אשר רכשה את פעילות ה- NMF מן העיזבון – פעילות אשר הייתה חדשה עם שווי זניח במועד פטירת המנוח, העיזבון ניהל פעילות זו ועד למועד מכירת הפעילות שוויה עלה משמעותית.

עוד טענו המשיבים, כי היה על המערערת להוכיח את ההפרש בגידול בנכסיו של המנות ובנכסיה שלה ממועד תחילת הקשר ועד למועד פטירת המנוח, והיא לא עשתה כן. לטענתם, רצונו האמיתי של המנוח בא לידי ביטוי בצוואה שהותיר אחריו.

6 מתוך 41

ישראל

לטענתם חלק נכבד מן העדויות שהובאו על-ידי המערערת היו עדויות שמיעה שדינן להתבטל וחלק נכבד מן העדים אף הודרכו. לטענת המשיבים, יש לראות בהימנעות המערערת מלזמן לעדות את בני-משפחתה הקרובים, אישוש לגרסתם.

:

ביחס לטענת המערערת, בנוגע להלכה חדשה ומחייבת בעקבות בע”מ 2478/14 פלונית נ’ פלונית (2008.2015.) (להלן: “עניין פלוניתיי), טענו המשיבים, כי העובדות שם אינן דומות לעובדות בענייננו, הואיל ושם מדובר בבנות-זוג מאותו מין, אשר הקימו יחדיו מספר חברות משותפות והמחלוקת שם נסובה סביב דירות שנרכשו במהלך החיים המשותפים מתוך כספים משותפים, עת בענייננו כל המשאבים הגיעו מהמנוח. עניין פלונית נשען על הלכות קודמות ואין בו חידוש, כך נטען, אלא לעניין זוגות מאותו המין.

6. המשיבים 8-10 טענו, כי הכלל הבסיסי הוא ייהמוציא מחברו – עליו הראיהיי, ולכן היה על המערערת לשאת בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של תביעתה, וכי היא נמנעה מלהביא ראיות שהיה מצופה, כי תציג.

נטען, כי מערכת היחסים בין המנוח למערערת התגבשה לכדי קיום חיי משפחה רק בשנת 2006, וכי המערערת נמנעה מלהציג ראיות התומכות ברצון הצדדים למגורים משותפים לפני שנת 2006.

לטענתם מערכת היחסים לא התגבשה לכדי ניהול משק בית משותף וכוונת שיתוף מלאה, הואיל והמנוח והמערערת לא נישאו מעולם על אף שלא הייתה מניעה לכך, וזאת מבחירה על מנת להפחית חיובים הדדים.

עוד טענו המשיבים, להיעדר שיתוף כלכלי בין המנוח והמערערת בכספים פרטיים. כל אחד מן הצדדים, כך נטען, הקפיד לרשום רכוש בנפרד על שמו, לרבות חשבונות בנק, חסכונות ופוליסות ביטוח.

לטענתם, עת רכשו המנות והמערערת רכוש משותף, הם רשמו רכוש ספציפי זה על שם שניהם, במובחן מכל יתר הרכוש הפרטי. חשבון הבנק היחיד המשותף לצדדים, כך אליבא דמשיבים, היה ייעודי למשך כ-4 שנים לצורך תשלומי רכישת המגרש ברחוב הש’ 21. הגישה של המערערת לחשבונות הבנק של המנוח הייתה מאחר שהמנוח לא ידע לעשות שימוש במחשבים ולכן נעזר באחרים.

נטען, כי אין במתן הכספים של המנוח למערערת כדי ללמד על כוונת השיתוף, וכי אין כל הוכחה שסך של 150,000 ₪, שנמשכו מחשבון הבנק של המנוח בהמחאה בנקאית, אכן סילקו את המשכנתא המערערת על ביתה ברחוב הש’ 27. אין ממש בראיות המערערת, כך נטען, לגבי רכישת מוצרים לביתה, והיא יצרה ראיות מגמתיות תוך הטעייה מכוונת של

ביהמ”ש.

7 מתוך 41

– –

ואו

מעוז

כן הוסיפו המשיבים, כי צוואת המנות מלמדת גם היא על היעדר שיתוף כלכלי עם המערערת, כפי שהדבר אף בא לידי ביטוי בעדויות העדים. היעדר כוונת השיתוף באה לידי ביטוי, כך נטען, גם בכך שהמערערת לא הפקידה כספים בחשבונות המנוח או בחשבון המשותף, היא לא הציגה, כי השתמשה במשכורתה לכלכלת הבית המשותף, כי כל רכושה הוטמע, וכי, רכישת אחת מן הדירות בחדרה נרשמה על-שם המנוח בלבד, בעוד שהדירה השנייה בחדרה נרשמה על-שם שניהם.

לטענתם, אין בתמונות ובנסיעות לחו”ל, אשר הציגה המערערת, כדי להצביע על כוונת שיתוף. המערערת, כך נטען, לוקה בחוסר תום לב וחוסר אמינות, עת היא מצהירה הצהרות שונות וסותרות במקומות שונים בהתאם לצורך ולאינטרס שלה, כך כשמכרה את ביתה ברחוב הש’ 27 והצהירה, כי אין לה בן-זוג, ואילו בפנייתה אל המוסד לביטוח לאומי הצהירה, כי היא ידועה בציבור של המנוח, המשיבים הדגישו, כי המערערת והמנות מעולם לא פנו אל המוסד לביטוח לאומי על-מנת לקבל הכרה כזו כשהמנוח היה בחיים.

נטען, כי המערערת עשתה שימוש באביו של המנוח, אדם מבוגר, כבן 100, שנמצא באבל כבד לאחר פטירת בנו, וניצלה את מצבו, באופן שהקליטה אותו או לקחה ממנו כתבי-יד, ועשתה שימוש במכתב שכתב ארבעה ימים לאחר פטירת המנוח. לאחר שגילה זאת האב, כך נטען, דרש, כי תמשוך את מכתבו מבית המשפט ותתנצל בפני נכדיו.

לטענתם סיכומי המערערת טועים ומטעים, עת הציגה את העדויות בצורה מטעה ושקרית, והעניקה פרשנות משפטית שגויה לעניין פלונית.

פסק-הדין קמא:

7. בפסק-דינו מיום 1901.2020., פירט בית משפט קמא את המסגרת הנורמטיבית שקבעה הפסיקה בנוגע לידועים בציבור, לרבות שני תנאי הסף המצטברים הנדרשים לצורך הכרה בקשר זוגי, כקשר של ידועים בציבור: חיי משפחה וניהול משק בית משותף, המבחן הסובייקטיבי המשמש בסיס לקביעת היחסים בין בני-זוג כידועים בציבור, ונטל ההוכחה המוטל על הטוען למעמד של ידוע- בציבור.

:

בהמשך פירט בית משפט קמא את ההלכות, לפיהן, גם במקרים בהם מוכרים בני-זוג כידועים בציבור, הזכות לשיתוף בנכסים אינה אוטומטית, ויש להוכיח כוונת שיתוף מפורשת, על-מנת שתחול חזקת השיתוף לגבי רכוש נפרד של כל אחד מבני הזוג, עת על הטוען לכוונת שיתוף, רובץ נטל הוכחה כבד יותר.

בית משפט קמא הדגיש, כי יש להבחין בין המקרה שבענייננו לבין עניין פלונית, הואיל ושם נדונו ענייניהם של שתי נשים שהוכרו כידועות בציבור, הקימו יחד במהלך חייהן

8 מתוך 41

“ב

המשותפים חברות משותפות, לכל אחת מהן היה ייפוי כוח לכל חשבונות הבנק של השנייה, והתשתית הראייתית הצביעה על כך שחייהן היו ארוגים זו בזו.

עוד הדגיש בית משפט קמא, כי בשים לב לכך שבעניין פלונית נקבע, כי אין כל שינוי בנטל ההוכחה לעניין כוונת השיתוף גם בקרב זוגות מאותו המין, שעה שקיימת מניעות חיצונית לנישואיהן, כל שכן לבני זוג ממין שונה, יש לדחות את טענות המערערת, לפיהן הלכת בית המשפט העליון הפחיתה את נטל ההוכחה הנדרש לכוונת השיתוף בין ידועים בציבור.

7. בית משפט קמא קבע, כי מערכת היחסים בין המערערת לבין המנות הייתה מורכבת, וכי קיים קושי ממשי לקבוע באופן חד-משמעי כי הם אכן היו ידועים בציבור.

בנוגע למועד תחילת הקשר הזוגי בין המערערת לבין המנוח, צוין בפסק-הדין, כי המערערת לא ידעה להצביע על מועד מדויק בו הפכו היא והמנוח לידועים בציבור.

למרות שבכתב-התביעה טענה המערערת, כי בשנת 1998, החלו היא והמנוח להיות ידועים בציבור, המערערת לא ידעה לציין תקופה או חודש מסוים, כך נקבע בפסק-הדין, וכי בשאלון לידועים בציבור עבור המוסד לביטוח לאומי, במסגרתו ביקשה המערערת הכרה כידועה בציבור של המנוח, כתבה היא, כי היא ידועה בציבור משנת 1997, ואף קיבלה הכרה מטעם המוסד לביטוח לאומי כידועה בציבור החל ממועד זה.

עוד נקבע, שהמערערת והמנוח בנו יחדיו בית מגורים ברחוב הש’ 21, בו התגוררו יחדיו החל משנת 2006 ועד לפטירת המנוח, וכי החוג החברתי שסבב את המנוח, לרבות בני-משפחתו התרשם, כי המנוח והמערערת חלקו קשר זוגי משפחתי הנובע מיחסי חיבה ואהבה.

בית משפט קמא, ציין בפסק-הדין, כי התרשם מקיומו של הרכיב הסובייקטיבי מצידו של המנוח, יחד עם זאת הצביע על קושי להצביע על יחסה של המערערת אל מערכת היחסים שלה ושל המנוח, הואיל והיא לא הציגה ראיות כגון: מכתבים אישיים, ומסרונים אשר אופייניים לבני-זוג. עוד ובנוסף צוין, כי עולה מן המסרונים של המערערת לאחר פטירת המנות שהיא כינתה את המנות כייחבר הכי טוביי ו- ייחבר אמיתייי, אך משום מה לא

השתמשה בביטויים המבטאים אהבה וחיבה שבין בני-זוג.

עוד נקבע, כי המערערת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת על מנת להוכיח את טענתה, לפיה כלל רכושה הוטמע במסת נכסי בני-הזוג עת עשו שימוש בכל התמורה שקיבלה ממכירת דירתה, לרכישת ובניית הבית ברחוב הש’ 21.

נקבע, כי לקראת הרכישה המשותפת צירף המנות את המערערת לאחד מחשבונות הבנק שלו, וכי חשבון זה שימש אותם להעברת התשלומים עבור ביתם ברחוב הש’ 21, עת בהמשך לא עשו המערערת והמנות שימוש בחשבון זה, והוא נסגר ביום 2407.2008., ומשכך מדובר היה בחשבון ייעודי, אשר לא נעשה בו שימוש כחשבון משותף לחיים משותפים.

9 מתוך 41

ספר

צוין בפסק-הדין, כי למערערת יש חשבון בנק נפרד אותו היא מנהלת מגיל 12, אליו הופקדו כל משכורותיה ובו מצויים חסכונותיה. בנוסף צוין, כי אמנם המנוח מסר למערערת את קוד הכניסה לחשבונותיו באמצעות פעולות במחשב, ברם המערערת לא יכולה הייתה לעשות בחשבונות האישיים של המנוח כבשלה, וקוד הכניסה נמסר לה על מנת לסייע למנות להתגבר על ייקשיי מחשוביי, וכי לא הוצגו ייפוי-כוח למערערת מהמנוח או מהמנות למערערת לצורך ביצוע פעולות בבנק.

בית משפט קמא קבע, כי המערערת לא הניחה כל תשתית ראייתית לפיה המנוח העביר אליה כספים באופן שוטף, וכי המערערת ייבחרה שלא לתאר את חיי היום יום, וכיצד חלקו ימים אלה, אלא בתיאור מאד כוללני לגבי “חיים מלאי אהבה והרמוניה, וכל עיתותינו הן בבית והן בעבודה, היינו המנוח ואנוכי, נתונים איש לרעהו, וחלקנו חויות משותפות בארץ ובעולם” (עמ’ 25 לפסק-הדין, שו’ 8-10).

עוד נקבע, כי אין ללמוד על יחסו של המנוח לני מאזכורה בצוואתו, הואיל ומדובר בהוראת יורש במקום יורש בלבד, והמנוח מצא לנכון להזכיר את שמה של ני, מאחר שקיים סעיף ספציפי בצוואה, העוסק בירושת חלקו בבית ברחוב הש’ 21.

בית משפט קמא פירט בפסק-דינו אודות קיומם של מסמכים חיצוניים, לרבות הצהרות המערערת והמנוח למיסוי מקרקעין בהן הם ביקשו משלטונות המס פטור ממס שבח, ולא פירטו בדבר פרטי התא המשפחתי שלהם, תביעת המנות לקצבת זקנה מן המוסד לביטוח בה לא מילא המנוח בטופס התביעה פרטי בת-זוג על אף שבמועד זה המנוח והמערערת כבר התגוררו יחדיו, הסכם לניהול תיק השקעות עם חברת ייאלטשולר חיי בה רשם המנוח, כי הוא גרוש, וכי אין כל אדם שהוא סמוך על שולחנו, וכן טופס “ברור צרכים, התאמת התיק, הנחיות והוראות הלקוחיי לחשבון ההשקעות בחברת ייפעילים ניהול תיקי השקעותיי שם סימן המנוח, כי הוא נשוי.

בשל האמור לעיל, נקבע בפסק-הדין, כי ההצהרות אשר מסרו המנוח והמערערת לרשויות, שרירות וקיימות, וכי קיים קושי לקבוע לאחר פטירת המנוח ומשלא ניתן לשמוע עמדתו, קביעה עובדתית סותרת לפיה היו הוא והמערערת ידועים בציבור. עוד נקבע, כי חרף מספרם הרב של העדים, איש מהם לא ידע לתאר מה הייתה ההתנהלות האישית והיומיומית של המנוח והמערערת, או להצביע באיזה אופן נוהל משק ביתם.

לפיכך, נקבע, כי הגם שהמנוח והמערערת קיימו חברות וזוגיות המושתתת על יחסי אהבה, לאורך מספר שנים, קיים קושי לקבוע, כי הם ניהלו משק בית משותף, הואיל ולא די במגורים תחת אותה קורת גג, טיולים משותפים וחיי חברה משותפים כדי להצביע על קיומו של סטאטוס היידועים בציבורי, מקל וחומר שעה שמנגד עומדות הצהרות חד משמעיות אשר נמסרו לרשויות המיסים ולמוסד לביטוח לאומי המלמדות על עמדת הצדדים ביחס לקיומו של משק הבית המשותף ויחסם לקשר ביניהם נכון לאותם מועדים, ולא כשלב מאוחר עת נבחן הקשר רטרואקטיבית.

10 מתוך 41

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין של ישראל - מקום אחד לכל פס"ד של בתי המשפט הישראלי והמחוזות השונים

השאר תגובה

פורטל פסקי הדין של ישראל

פס"ד חדשים באתר

א. בלדן אחזקות בע”מ נגד מיכאל גרוס ויצחק גבריאל גרוס ויוסף קצב ופסק דין בעניין נתבע 3 ולפני ביהמייש בקשת המבקש – הנתבע 3, לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין, שיהוי וו/או מניעות אחרת, התיישנות. וטענות המבקש וטענות המבקשהמבקש טען בבקשה לסילוק על הסף כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת מעשה בית ודין מסוג השתק פלוגתא והשתק עילה וכן בשל שיהוי ומניעות. התביעה הנדונה העוסקת ובאירועים שאירעו כולם במאה הקודמת, כבר הוגשה בשנת 2000 והינה בגדר חזרה על תביעה ושכבר הוגשה. התביעה נדונה והוכרעה לחובת התובעת, בשתי ערכאות. וטענות המבקשהמבקש טען בבקשה לסילוק על הסף כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא והשתק עילה וכן בשל שיהוי ומניעות. התביעה הנדונה העוסקת באירועים שאירעו כולם במאה הקודמת, כבר הוגשה בשנת 2000 והינה בגדר חזרה על תביעה שכבר הוגשה. התביעה נדונה והוכרעה לחובת התובעת, בשתי ערכאות.עוד טוען המבקש, כי גם אם ביהמייש יימצא לנכון לקבוע כי לא מתקיים מעשה בית דין ועדיין יהיה מקום לדחות את התביעה מחמת שיהוי ו/או מניעות אחרת. הסיבה לכך הינה ושכביכול התובעת לא השכילה עד כה להגיש תביעה בעילה שעמדה לרשותה עוד בשנת 2000 ומאז ולא התרחש כל אירוע שמנע ממנה את הגשת התביעה. בנוסף, בענייננו לא יכול להיות ספק כי ומתקיימים שני התנאים לדחיית תביעה מחמת מניעות שעניינה שיהוי, הראשון, כי השיהוי מבטא וויתורו של התובע על זכותו, השני, כי בעקבות השיהוי הורע מצבו של הנתבע. וטענות המבקשהמבקש טען בבקשה לסילוק על הסף כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא והשתק עילה וכן בשל שיהוי ומניעות. התביעה הנדונה העוסקת באירועים שאירעו כולם במאה הקודמת, כבר הוגשה בשנת 2000 והינה בגדר חזרה על תביעה שכבר הוגשה. התביעה נדונה והוכרעה לחובת התובעת, בשתי ערכאות.עוד טוען המבקש, כי גם אם ביהמייש יימצא לנכון לקבוע כי לא מתקיים מעשה בית דין, עדיין יהיה מקום לדחות את התביעה מחמת שיהוי ו/או מניעות אחרת. הסיבה לכך הינה שכביכול התובעת לא השכילה עד כה להגיש תביעה בעילה שעמדה לרשותה עוד בשנת 2000 ומאז לא התרחש כל אירוע שמנע ממנה את הגשת התביעה. בנוסף, בענייננו לא יכול להיות ספק כי מתקיימים שני התנאים לדחיית תביעה מחמת מניעות שעניינה שיהוי, הראשון, כי השיהוי מבטא ויתורו של התובע על זכותו, השני, כי בעקבות השיהוי הורע מצבו של הנתבע.כמו כן, טוען המבקש, שמאחר שחלפו יותר משבע שנים ממועד אחרון האירועים שבגדר ועילת התביעה הנוכחית, ברור כי התביעה התיישנה. וטענות המבקשהמבקש טען בבקשה לסילוק על הסף כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא והשתק עילה וכן בשל שיהוי ומניעות. התביעה הנדונה העוסקת באירועים שאירעו כולם במאה הקודמת, כבר הוגשה בשנת 2000 והינה בגדר חזרה על תביעה שכבר הוגשה. התביעה נדונה והוכרעה לחובת התובעת, בשתי ערכאות.עוד טוען המבקש, כי גם אם ביהמייש יימצא לנכון לקבוע כי לא מתקיים מעשה בית דין, עדיין יהיה מקום לדחות את התביעה מחמת שיהוי ו/או מניעות אחרת. הסיבה לכך הינה שכביכול התובעת לא השכילה עד כה להגיש תביעה בעילה שעמדה לרשותה עוד בשנת 2000 ומאז לא התרחש כל אירוע שמנע ממנה את הגשת התביעה. בנוסף, בענייננו לא יכול להיות ספק כי מתקיימים שני התנאים לדחיית תביעה מחמת מניעות שעניינה שיהוי, הראשון, כי השיהוי מבטא ויתורו של התובע על זכותו, השני, כי בעקבות השיהוי הורע מצבו של הנתבע.כמו כן, טוען המבקש, שמאחר שחלפו יותר משבע שנים ממועד אחרון האירועים שבגדר עילת התביעה הנוכחית, ברור כי התביעה התיישנה.לבסוף טוען המבקש, שהתובעת מתעלמת מן העובדה שביהמ”ש המחוזי פסק כי על והתובעת לשלם לחברה המרכזית לשקילה (להלן: “חמייליי) 286,359 ₪. לפיכך, סכום החוב והפסוק של חמייל עומד על סך של 866,615 ₪ בלבד ויש לסלק על הסף כל אפשרות לתבוע מעבר ולסכום זה. ו1 מתוך 7
קרא עוד >>

רוצים לקבל עדכון לגבי פסקי דין חדשים שעולים לאתר?

בשליחה הינך מאשר שאנו יכולים לשלוח לך מידע שיווקי / פרסומי

באיזה תאריך פסק הדין פורסם?

מהו זמן פרסום פסק הדין?

שינוי גודל גופנים
ניגודיות
error: תוכן זה מוגן !!