בתי המשפט
בית משפט השלום קריית גת
ת”א
58661 – 08 – 18
בפני: כב’ השופט אור אדם, סגן הנשיאה
התובעים:
עזבון פלוני ז”ל יייה רייה ע”י ב”כ עו”ד יעקב פרץ
נגד
נתבעים
1. שניר אמזלג 2. רכבת ישראל בע”מ 3. הפניקס חברה לביטוח בע”מ ע”י ב”כ עו”ד ניסן גיצה
פסק דין
רקע כללי
1. התובעים הם עזבון וכן הוריו ויורשיו של המנוח חייה זייל, יליד 19 . 3 . 1999 (להלן: “המנוח”), אשר הלך לבית עולמו ביום 22 . 10 . 2017 , בהיותו בן 18 שנים וחצי בלבד.
6
2. אין מחלוקת כי המנות מצא את מותו, עת נדרס ע”י רכבת ביום 22 . 10 . 17 , כמה מאות מטרים צפונה לתחנת קרית גת. המחלוקת בין הצדדים היא באשר לתחולת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשלייה 1975, כאשר הנתבעת טענה כי מדובר במעשה מכוון, המוציא את האירוע מגדר תחולת החוק.
11
3. סעיף 1 לחוק הנייל, מגדיר מהי תאונת דרכים, וקובע כי: יילא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדס’ (ור’ גם ס’ 7 (א) לחוק). ההלכה הפסוקה קבעה, כי גם התאבדות היא בגדר יימעשה שנעשה במתכוון” כדי לגרום נזק לגופו של ניזוק, ולכן אירוע של התאבדות, גם אם נעשה עקב שימוש ברכב מנועי, איננו מהווה תאונת דרכים ולכן עזבון המנוח ויורשיו אינם זכאים לפיצוי מכוח החוק.
13
14
1 מתוך 9
בתי המשפט
בית משפט השלום קריית גת
ת”א
58661 – 08 – 18
העתידיות של המנוח, יש לייחס משקל נמוך. עם זאת, העד יוסף העיד כי ביום התאונה היה המנוח אצלו בפיצוציה, המנוח לא התנהג בצורה חריגה ולא גילה סימני מצוקה (ע’ 7 ש’ 12- 14 לפרו’).
2
ה
3
ג.
4 5
אמו של המנוח, היתה אפוא העדה המרכזית, אשר יכולה היתה לשפוך אור על התנהגותו, על תכניותיו ועל אופיו, מידע ממנו ניתן יהיה להסיק לגבי הסבירות שירצה להתאבד. האם פרטה כי היא ידעה שהמנוח נוהג להתבודד לעיתים בבית, לעיתים בחוץ, שכן הוא היה יושב מתחת לבית עם האוזניות שלו ולומד תורה. האם פרטה כי שנתיים לפני מותו הוא חזר בתשובה, הוא לא למד בבית ספר כבר מכיתה ח’ למעט חודש אחד במרכז לנוער (ע’ 9 לפרו’).
7
11
6. פרט לאותן שלוש עדויות בעייתיות, לא הומצא כל נתון נוסף כגון: יומן אישי, תכנית קונקרטית לעתיד, מסמכים אחרים שיעידו כי אין סיכוי שהמנוח ירצה להתאבד, וכיוייב. נמצא אפוא, כי שלושה עדי תביעה מסרו בתצהיריהם נתונים על אופיו של המנוח ותכניותיו לעתיד. למרות זאת, הם לא ידעו להציב מסד ראייתי משמעותי, אשר יהא בו כדי לצמצם באופן ניכר את הסבירות שהמנוח ביקש לשים קץ לחייו, כעולה מגרסת העדים לתאונה.
13
14
7. עדויות נהג הקטר ועוזרו – מנגד, העידה הנתבעת את שני האנשים שהיו עדים לתאונה: הנהג שניר אמזלג ועוזר הנהג ישראל בן שושן. למרות ניסיונות מרשימים של בייכ התובע לנסות ולמצוא סתירות בין גרסאותיהם לגרסאות קודמות שמסרו, ובינם לבין עצמם, בסופו של דבר מדובר בגרסאות ברורות וחדות שלא נסתרו ושלא ניתן להתעלם מהם.
18 19 20
22
8. שני העדים לתאונה, נהג הקטר שניר אמזלג ועוזר הנהג ישראל בן שושן, העידו כי כאשר ראו את המנוח, הוא ישב בין המסילות. כאשר הבחין ברכבת הוא קם וצעד לעבר המסילה עליה נסעה הרכבת. נהג הקטר צפר ובלם, אולם הרכבת לא הספיקה לעצור, והמנוח נמחץ למוות.
25
9. אין מחלוקת שהתאונה היתה בלתי נמנעת, שכן כאשר ראו נהג הרכבת ועוזרו את המנוח על המסילה, לא היה סיפק בידם להספיק ולעצור את הרכבת על מנת שלא לפגוע במנוח.
26
3 מתוך 9
בתי המשפט
בית משפט השלום קריית גת
ת”א
58661 – 08 – 18
1
2
דויים חקירה של הרכבת (ע’ 56 – 57 לראיות הנתבעים), קבע כי בהתאם לנתונים שנמצאו בקטר הרכבת, הרכבת נסעה במהירות של 79 קמייש, היו צפירות לפני הפגיעה ובלימת חירום ומרחק הבלימה עמד של 610 מי. מכאן ברור כי התאונה היתה בלתי נמנעת, שכן מתחילת הבלימה ועד למנוח היו 300 – 500 מי ואילו מרחק הבלימה במהירות 79 קמייש עמד על 610 מ’.
4
6
8
10 11
12
13. בא כוח התובע ניסה לטעון לכמה סתירות בין עדות הנהג אמזלג לעדות עוזר הנהג בן שושן : כך למשל, נטען כי ישנה סתירה בקשר לצפירות בין עדויות הנהג ועוזרו. במהלך חקירותיהם הובהר כי ישנו צופר ברגל לנהג, וצופר ביד לעוזר הנהג, ולכן כאשר עוזר הנהג העיד כי יישניר צפר ראשוניי, כוונתו היתה שהנהג הוא זה שצפר ולא הוא (ע’ 19 לפרו’). כך למשל, נטען לסתירה בנוגע למרחק הליכתו של המנוח. הנהג אמזלג הסביר כי המרחק בין המסילות, שם ישב המנות לפני הגעת הרכבת, היה 2 . 5 מי, כאשר המנוח צעד בערך 1 . 5 מ’ עד שהגיע למסילה בה נסעה הרכבת ונעמד שם (ע’ 15 ש’ 3 – 2 לפרו’), עוזר הנהג בן שושן תיאר כי המנוח צעד 2 . 5 מי עד שנכנס למסילה (ע’ 19 ש’ 1 לפרוי). אין מדובר בסתירה של ממש. כך למשל, העד שניר אמזלג נחקר על סתירה לכאורה בין גרסתו כי המנוח הלך באיטיות ממקום מושבו לעבר המסילה (ע’ 14 – 15 לפרו’) לבין דוח החקירה של הרכבת (ע’ 47 למוצגי הנתבעת), לפיו המנוח התקדם לעבר הקטר שהוא צועד במהירות. יצוין כי שני העדים לא סתרו זה את זה בנקודה זו, ולא ברור מכוח מה קבע עורך התחקיר כי המנוח הלך במהירות. אלה ואחרות, הן סתירות מינוריות ובלתי מהותיות, שרק מלמדות כי אין מדובר בתיאום עדויות, אלא בשני עדין שניסו לדייק בתיאור התאונה.
14
15
16
17 18
20
22
14. כמתואר לעיל, אין סתירות משמעותיות בין הנהג לעוזרו, ובין עדויותיהם בבית המשפט לבין חקירותיהם במשטרה ובתחקיר הרכבת. העניין היחיד אשר שומה להתייחס אליו, הוא התוספת שהוסיף העד בן שושן במהלך עדותו באשר לכיוונו של המנוח. העד בן שושן העיד לגבי התנהלות המנוח כך: “הוא היה בין שתי המסילות. הוא ישב והבחין בנו גם והוא התחיל ללכת לכיוון המסילה ונכנס לתוך קו המסילה והלך עם הגב שלנו עם כיוון הנסיעה שלנו.. אחר כך הוא הסתובב אלינו חצי גוף כזה עם הפנים…” (ע’ 20 ש’ 5 – 10 לפרו’).
24 25 26
5 מתוך 9
בתי המשפט
בית משפט השלום קריית גת
ת”א
58661 – 08 – 18
1 2 3 4
6
בעניין לידאווי (עייא 2976 / 00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ מג’ידה לידאווי, פייד נו(6) 874 (2002)), הרחיב כב’ השופט ריבלין את היריעה, בהתייחסו לנטל המוטל על מבטחת הטוענת להתאבדות: ייבית-המשפט המחוזי סבר כי על המערערת, הטוענת שהמנוח שם קץ לחייו, מוטל נטל ראיה מוגבר’. המערערת משיגה על קביעה זו. לטענתה, אין מוטל עליה נטל הוכחה מוגבר, כי אם נטל הוכחה רגיל במשפט אזרחי, לאמור הוכחה על-פי מאזן ההסתברויות. סבורני כי הדין בעניין זה עם המערערת. עם זאת מקובלים עליי דבריו החלופיים של בית-המשפט המחוזי, ולפיהם כמות הראיות הנדרשת להוכחת טענה נגזרת ממהותה ומחומרתה של הטענה… …כך, בענייננו המערערת מייחסת למנוח התנהגות יוצאת-דופן, שאיננה מעשה של יום ביומו. בבואה לשכנע את בית-המשפט כי גירסתה סבירה מן הגירסה האחרת, על המערערת להציג ראיות בכמות ובמשקל שדי בהם כדי להטות את הכף לטובתה. לא ברף הוכחה שונה קא עסקינן, כי אם ביישומו של רף ההוכחה של מאזן ההסתברויות בהתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתו” (שם, פסקה
8
10 11 12
5 לפסהייד).
14 15 16 17
18
20
בעניין פלונית (עייא 8313 / 06 פלונית נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ ( 29 . 03 . 2009 )), חזר בית המשפט העליון וציין, כי הטענה שהנפגע התאבד, לא מתקבלת בקלות, לאור העובדה שהטענה מייחסת לאדם התנהגות יוצאת דופן שאיננה מעשה של יום ביומו. באותו עניין מדובר היה במנוחה שירדה מרכב החלה לחצות בריצה את הכביש, ואז נדרסה, ונקבע כי ייתכן וביקשה רק לחצות את הכביש (שם, פסקה 7 – 8 לפסה”ד). בעניין עאייצ (תייא (מחוזי ת”א) 1764 – 05 עא”צ נ’ רכבת ישראל בע”מ ( 24 . 01 . 2010 )), נדונה השאלה אם חולה נפש יכול לגבש כוונה להתאבד, ונקבע כי לנוכח התוצאות מרחיקות הלכת הכרוכות במסקנה לפיה ניסה הנפגע להתאבד, יש לנהוג משנה זהירות ביחוס כוונה שכזו לנפגע הסובל ממחלת נפש (שם, פסקאות 12 – 13 לפסה”ד). בעניין בר-און (תייא (מחוזי י-ם) 17569 – 08 – 10 בר און עודד שלמה פרי נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ ( 29 . 06 . 2013 )), הובהר כי הכוונה הנדרשת לצורך החזקה הממעטת, איננה כוונה במובן הפלילי, הרחב, המסתפקת גם במודעות להסתברות קרובה של תוצאות המעשה, אלא כוונה במובן הצר יותר: מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות התרחשות התוצאה, בצירוף רצון שהתוצאה תתרחש. באותו עניין, למרות דברים שאמר הניזוק בסמוך לתאונה, נקבע כי ישנו הסבר סביר אחר לתאונה שאיננו בגדר התאבדות (שם, פסקה 7 לפסה”ד).
21
26
27
28
7 מתוך 9
בתי המשפט
בית משפט השלום קריית גת
ת”א
58661 – 08 – 18
1 2 3
20. אכן, יש צורך בראיות כבדות משקל כדי לקבוע שמנוח ביקש להתאבד, באופן המוציא את תחולת חוק הפיצויים. עם זאת, בעניין צייכנר נקבע כי מי שרץ לעבר רכבת נוסעת – חזקה שרצה להתאבד. בעניין פלונית נקבע, כי מי שמתפרץ אל הכביש בלי סיבה נראית לעין, חזקה עליו שצופה את התוצאה הקטלנית ומכאן גם רוצה בה. מכאן שניתן לפי הפסיקה לראות במי שישב לצד המסילה, ראה את הרכבת קרבה ואז נעמד וצעד לעבר המסילה – כמי שמגלה על עצמו כוונה להיפגע על ידה.
5
21. לנוכח העובדות המצויינות לעיל, לפיהן מדובר במי שראה את הרכבת, ואז קם והלך לעבר המסילה בה היא נסעה, על מנת להחיל את חוק הפיצויים על התאונה, היה הכרח להציג הסבר סביר אחר שאיננו כוונה להיפגע. ואולם, התביעה לא הציגה כל הסבר חלופי, שיתיישב עם גרסת הנהג ועוזרו ושיהא סביר והגיוני, להתנהגותו של המנוח.
7 8 9
11
22. כפי שצויין בפתיח, לעולם לא נדע אם המנוח באמת ביקש לשים קץ לחייו, או שמדובר בטעות או תאונה. ואולם, כאשר מדובר במי שראה את הרכבת מתקרבת, ודווקא אז קם וצעד לעבר המסילה, ולא זז מהמסילה חרף הצפירה של נהג הקטר, הרי שבהתאם למאזן ההסתברויות, סביר יותר כי ביקש לשים קץ לחייו, מאשר שמדובר בתאונה.
23. בנסיבות אלה, בלית ברירה ובלב כבד, אני דוחה את התביעה.
24. בנסיבות העניין לא יהיה צו להוצאות.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.
ניתנה היום, יייב כסלו תשייפ, 10 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.
אור אדם, סגן נשיאה
9 מתוך 9
