4g-ל
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
לפני כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי
26 מרץ 2020
ת”צ 14157- 05 – 18 ציטרין נ’ רכבת ישראל בע”מ
התובע
בן ציון ציטרין ע”י ב”כ עו”ד אביעד ויסולי ו/או אתמר כהן
נגד
הנתבעת
רכבת ישראל בע”מ ע”י ב”כ עו”ד דניאל ברלב ו/או נועם רונן ממשרד עוה”ד גורניצקי ושות’
פסק דין
1. בפני בקשה לאישור ניהול תובענה כייצוגית, לפי הוראות חוק תובענות ייצוגיות, תשס”ו-2006
(להלן: “החוקיי). עניינה של בקשת האישור נוגעת לטענות המבקש ולפיהן המשיבה (להלן :יירכבת ישראל” ו/או “הרכבת”) אינה מקיימת את חובותיה כמחזיקה של מקום ציבורי בהתאם להוראות החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמייג – 1983 (להלן: “החוק למניעת העישוויי). על פניו, ניתן לראות בתביעה זו כייהמשכהיי של תביעה קודמת אשר התבררה במסגרת תייצ (ירושלים) 38375- 06 – 13 בועז אליאס נ’ רכבת ישראל (ניתן ביום 9.9.2016 ), (להלן: “עניין אליאס במחוזייי) אשר דנה באחריותה של הרכבת לאכוף את הוראות החוק למניעת העישון בתחנות הרכבת וברציפי הרכב, כפי שיפורט להלן. בית המשפט המחוזי, בפרשת אליאס אישר ניהול התובענה כייצוגית, קבע את דבר אחריותה של הרכבת להפרות וחייב אותה בפיצוי לקבוצה בסך של 6 מיליון ₪. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון ע”א 8468 / 16 רכבת ישראל בע”מ נ’ אליאס (להלן: ייעניין אליאס בעליוןיי), ניתן פסק דין על דרך הפשרה ונקבע, כי מבלי שהרכבת מודה בטענות התובעים ובהינתן הצהרות הרכבת בדבר שלל הפעולות בהן היא נקטה ונוקטת, בהתאם לחוק למניעת העישון, ובהינתן העובדה כי יעוד הכספים הוא למטרה חיובית, חויבה הרכבת להפקיד בקופת הקרן שהוקמה מכוח החוק סך של 4 מיליון ₪, תחת החיוב שעמד על סך של 6 מיליון ₪, אשר נקבע על ידי בית המשפט המחוזי. לא חלפו להם חודשיים ימים, מאז ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון, והמבקש הגיש תביעה זו כשהוא מבקש ליחס לרכבת ישראל הפרות של החוק למניעת העישון.
1 מתוך 16
4g-ל
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
לפני כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי
26 מרץ 2020
ת”צ 14157- 05 – 18 ציטרין נ’ רכבת ישראל בע”מ
העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת
1. ביום 7.5.18 הגיש המבקש תביעה כנגד רכבת ישראל ובקשה לאשר ניהולה כתביעה ייצוגית, בטענה כי המשיבה אינה ממלאת אחר חובתה ואינה נוקטת אמצעים סבירים הנדרשים למניעת עישון בשטחי תחנות הרכבת ובכך מפרה את הוראות החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון.
2. במסגרת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית טען המבקש, כי על אף ובניגוד לפסקי הדין,
בפרשת אליאס, בהם, לטענתו, נמצאה רכבת ישראל אחראית להפרות החוק למניעת העישון ועל כן חויבה לשלם פיצוי גבוה לקבוצה המיוצגת, הרכבת לא פיתחה נהלי עבודה ומדדים יעילים לזיהוי המעשנים בתחנות הרכבת ובשטחים נוספים מחוץ לרציפי הרכבת ולמבנים; אינה עושה שימוש במצלמות המותקנות בתחנות לשם זיהוי המעשנים; אינה קוראת לפקחי הרשויות המקומיות ליתן קנסות על כך; לא מינתה סדרנים לפיקוח על מניעת עישון; לא הפחיתה את שיעור החשיפה של נוסעי הרכבת לעישון פסיבי; אינה מפקחת על עובדי הרכבת עצמם אשר מעשנים בתחנות ו/או אדישים למראה אנשים המעשנים לידם; אינה מקיימת מעקב או מנהלת רישום של הפעולות שנוקטים עובדי הרכבת להפסקת העישון; אינה נוקטת כל סנקציות כנגד עובדיה המעשנים בתחנות הרכבת. המבקש תמך תביעתו בצילומים המתעדים, לכאורה, אנשים מעשנים במתחמי תחנות הרכבת, לרבות הרציפים וכן בשטחים המוגדרים כשטחי כניסה ו/או יציאה מתחנת רכבת.
3. בהתאם, חילק המבקש את תביעתו להפרות המתקיימות ביחס לשתי קבוצות : א. האחת – עישון בכל שטחי תחנות הרכבת, לרבות שטחי המעבר לרציפים ולמבנים.
וכוונתו לכל שטח המקרקעין בו מחזיקה הרכבת, בחכירה מרשות מקרקעי ישראל. לעניין זה, הפנה המבקש לדויים השנתי של הרכבת לשנת 2016 עמי -197 200 ממנו ביקש ללמוד, כי הרכבת חוכרת מקרקעין מרשות מקרקעי ישראל הכוללים את שטח תחנת הרכבת עצמה, שטחי הרציפים וכן שטחי החניה הסמוכים לתחנות הרכבת לרבות שטחי המעברים. לטענתו שטחים אלו (להלן: ייהשטחים הנוספים”), מהווים חלק בלתי נפרד מיתחנת הרכבתיי ועל כן חלה על הרכבת החובה לפקח ולעשות כל שניתן על מנת למנוע העישון האסור ולנקוט
באמצעים סבירים למנוע העישון, גם בתחומי היישטחים הנוספים”. ב. השניה – עישון באולמות הנוסעים, ברציפי הנוסעים ובמבני תחנות הרכבת.
2 מתוך 16
4g-ל
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
לפני כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי
26 מרץ 2020
ת”צ 14157- 05 – 18 ציטרין נ’ רכבת ישראל בע”מ
29. ולבסוף – להדגיש כי הוראות החוק למניעת העישון, סעיף 2א לחוק, קובעות כי החיוב
החל על מחזיק מקום ציבורי, לאכוף את הוראות החוק, היא חיוב ייהשתדלותיי, ולא ייתוצאתייי. ובלשון החוק:
יי(א) המחזיק של מקום ציבורי חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 1(א) ו-(ב) בתחום המקום הציבורי שבהחזקתו. (ב) יראו את המחזיק של מקום ציבורי כמי שמילא אחר הוראות סעיף קטן (א) אם הוכיח כי עשה את כל אלה: (1) פנה לאדם המעשן או המחזיק מוצר עישון כשהוא דולק או מופעל, לפי העניין,
במקום ציבורי, בין בעצמו ובין באמצעות אחד מטעמו, לחדול מהמעשה האסור
או נקט אמצעים סבירים כדי להבטיח מניעת עבירות לפי סעיף 1(א) ו-(ב). (2) התלונן, בין בעצמו ובין באמצעות אחר מטעמו בפני המפקח…או עשה מאמץ
סביר לעשות כן, אם על אף פעולתו כאמור בפסקה (1), נמשכה הפרת הוראה מההוראות האמורות.”
פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת אליאס, מתייחס לכך ומסדיר את התנהלות הרכבת הן כלפי העבר והן כלפי העתיד בקובעו את אלו הדברים:
יימובהר בזה כי החיוב המוטל על המחזיק על פי סעיף 2א לחוק, הוא חיוב השתדלות, ועל המחזיק לנקוט באמצעים סבירים כדי לעמוד בכך”.
משכך, משנקבע כי החיוב החל על הרכבת, בכל הנוגע לחיובה לאכוף הוראות החוק למניעת העישון ובהיותה מחזיק מקום ציבורי, הוא השתדלותי ולא תוצאתי, אין בעצם קיומם של מעשנים בשטח התחנה כדי ללמד על הפרת החובות המוטלות על המשיבות. אך ברור, כי לא ניתן לצפות ממחזיק של מקום ציבורי כי יביא למיגור אבסולוטי של תופעת העישון ולא ייתכן כי כל אימת שיימצא מעשן שכזה, יהיה חשוף המחזיק במקום הציבורי לתביעות. כדי לקבוע, ולו לכאורה, האם הפרה המשיבה את הוראות החוק למניעת עישון יש לבחון האם פעלה המשיבה למנוע עישון בשטח התחנות, דהיינו האם קבעה שלטים האוסרים על העישון (ס’ 2א), האם פיקחה ועשתה כל שניתן למניעת עישון (סעיף 2א(א)) והאם נמנעה מלהציב מאפרות בשטח התחנות (סעיף 2ב).
11 מתוך 16
4g-ל
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
לפני כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי
26 מרץ 2020
ת”צ 14157- 05 – 18 ציטרין נ’ רכבת ישראל בע”מ
בעניין אליאס מציין בית המשפט העליון כי:
“בית המשפט רשם לפניו כי הרכבת הציבה שלטים; הסירה מאפרות; ייחדה מקומות עישון; הנחתה את מאבטחיה שלא להתיר כניסה לתחנות הרכבת עם סיגריה; הנחתה את עובדיה בהוראות החוק; ומקיימת בתחנות כריזה המזכירה לנוסעים את האיסור לעשן גם ברציפים”.
א
ו
ס
ב
ס
30. בהינתן האמור, יאמר כי בקשה לאישור תובענה ייצוגית, המוגשת בהמשך לבקשה
לאישור תובענה ייצוגית שכבר נסתיימה בפשרה, (בתוך פחות מחודשיים ימים ) ובאותה העילה, כאשר התנהלות הרכבת הוסדרה כלפי העתיד, צריכה להראות טעמים משמעותיים וממשיים על מנת שתצדיק אישורה. לעניין זה יפים דבריה של כב’ הש’ אי חיות בתייא 1043
/ 00 רוזנפלד נ’ הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (פורסם בנבו, 24.10.2002 ) בקובעה: יימשהתמודד הנתבע בהצלחה עם בקשה לאישור בסוגיה מסיימת, אין הצדקה לחשוף אותו פעם נוספת, ואולי פעמים רבות נוספות, לאותה התמודדות, על כל ההשלכות הכרוכות בכך, מבחינתו, אלא אם כן קיים הבדל ממשי ומשמעותי בין הבקשה לאישור שנדחתה בעבר ובין הבקשה הנוספת. בהעדר טעם ממשי ומשמעותי כזה, יש לראות בבקשה הנוספת הטרדה חוזרת של הנתבע שאין לסובלה”.
במילים אחרות, רק נסיבות מיוחדות וטעמים ממשיים ומשמעותיים יצדיקו נקיטת הליך חדש, אחרת יהווה הדבר הטרדה מיותרת של הנתבע לה לא יתן בית המשפט יד. שהרי, לא ניתן לצפות ממחזיק של מקום ציבורי, כי יביא למיגור מוחלט של תופעת העישון, שזהו חיוב תוצאתי, ולא יתכן כי כל אימת שימצא אדם מעשן באותו מקום ציבורי, יהיה חשוף המחזיק במקום הציבורי לתביעות בנזיקין.
31. כדי לקבוע, ולו לכאורה, האם הפרה המשיבה את הוראות החוק למניעת עישון יש לבחון
האם פעלה המשיבה למנוע עישון בשטח התחנות, דהיינו האם קבעה שלטים האוסרים על העישון (ס’ 2א), האם פיקחה ועשתה כל שניתן למניעת עישון (סעיף 2א(א)) והאם נמנעה מלהציב מאפרות בשטח התחנות (סעיף 2ב). דברים אלו מקבלים משנה תוקף עת הגיש המבקש תביעתו זו עוד יבטרם יבשה הדיויי על פסק דינו של בית המשפט העליון, מבלי שהמבקש הצביע על הבדל משמעותי בין ההליכים כאן לעומת פרשת אליאס, המצדיק דיון מחדש באותה סוגיה. ובפרט, בהינתן
12 מתוך 16
4g-ל
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
לפני כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי
26 מרץ 2020
ת”צ 14157- 05 – 18 ציטרין נ’ רכבת ישראל בע”מ
הצהרות הרכבת בפרשת אליאס, עת פרסה בפני בית המשפט שם מסכת כוללת של פעולות וצעדים ואמצעים סבירים בהם היא נוקטת על מנת לקיים את חובותיה כמחזיקה מקום ציבורי מכוח הוראות החוק למניעת העישון, וכדברי בית המשפט העליון בפרשת אליאס: “בית המשפט רשם לפניו כי הרכבת הציבה שלטים; הסירה מאפרות; ייחדה מקומות עישון;…. ומקיימת בתחנות כריזה המזכירה לנוסעים את האיסור לעשן גם ברציפים.” ועוד הוסיפה וציינה הרכבת, במסגרת הליך זה, כי היא נוקטת באמצעים סבירים בכדי למלא חובותיה כמחזיקה במקום ציבורי מכוח חוק למניעת העישון, בין היתר, הציבה שלטים האוסרים עישון, הפעילה מערכת כריזה ייעודית, סילקה מאפשרות משטחי הרציפים, הגדירה שטחי עישון בקצות הרציפים, הנחתה עובדיה ופקחיה להעיר לנוסעים שנצפו מעשנים בניגוד לדין, הנחתה מאבטחיה שלא לאפשר כניסת מעשנים למתחם התחנות, פנתה לא פעם לגורמי האכיפה ברשויות המקומיות בבקשה לשלוח פקחים וכן הקימה יחידת אכיפה המוכוונת גם לאכיפת איסור העישון. משכך, נחה דעתי כי היא עומדת בחובת ההשתדלות, כפי שגם הצהירה בפני שופטי בית המשפט העליון. גם אם הוכחה יימעידהיי נקודתית, אין בכך כדי להשליך על כלל התנהגותה של הרכבת אשר כאמור לעיל הינה למעלה מסבירה.
14 15
32. לאור כל האמור לעיל, משנמצא כי היסוד העובדתי הנטען בתביעה דנן זהה לזה אשר
נטען בפרשת אליאס – עישון בתחנות הרכבת; ומשנמצא כי המדובר באותה עילת תביעה- הפרת הוראות החוק למניעת העישון בתחומי תחנת הרכבת, ובהעדר כל טעמים ממשיים ומשמעותיים או טעמים כלשהם המצדיקים לדון באותו נושא פעם נוספת, אין לי אלא לקבוע כי מתקיים בנסיבות דנן הכלל של מעשה בית דין והשתק עילה, המצדיק דחיית התביעה על הסף.
א 8
א
לגופו של עניין 33. אציין, כי גם לגופו של עניין לא שוכנעתי כי יש לאשר ניהול ההליך כתובענה ייצוגית.
תחילה לא שוכנעתי כי למבקש עילת תביעה אישית עצמאית, בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק. המבקש לא הניח תשתית ראייתית התומכת בגרסתו כי עשה שימוש ברכבת. המבקש לא צירף העתקי כרטיסי נסיעה ולא הוכיח, כי הוא נמנה עם כלל לקוחות הרכבת. המבקש אף לא הצביע בתצהירו על מקרה קונקרטי בו הוא נחשף לעישון אסור בתחומי תחנות הרכבת ו/או רציפי הרכבת. זאת ועוד, נדמה כי המבקש אף לא נכח באף אחד
13 מתוך 16
4g-ל
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
לפני כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי
26 מרץ 2020
ת”צ 14157- 05 – 18 ציטרין נ’ רכבת ישראל בע”מ
מהמקרים המצולמים, אשר צורפו לבקשת האישור, והמתעדים לכאורה הפרות של החוק למניעת העישון בתחומי תחנת הרכבת, ובפועל התבסס על ראיות שנאספו על ידי באי-כוחו.
1 .
34. גם בהתעלם מן העובדה, כי המבקש לא הניח בפני תשתית ראייתית המצביעה על קיומה
של עילת תביעה אישית, הרי שלא הונחה בפני תשתית ראייתית המלמדת על כשל מערכתי רחב מצד הרכבת עד כי יאמר כי היא אינה נוקטת באמצעים סבירים כדי לאכוף את הוראות החוק למניעת העישון, נסיבות אשר יצדיקו הליך נוסף לזה אשר נוהל נגדה בפרשת אליאס. כאמור לעיל, הרכבת הניחה דעתי כי היא נקטה ונוקטת באמצעים סבירים לשם אכיפת הוראות החוק, בכל האמצעים העומדים לרשותה וכי עומדת היא במבחן ייההשתדלותיי הקבוע בסעיף 2א לחוק למניעת העישון. אין לשכוח כי בתחנות הרכבת עוברים מידי יום מאות אם לא אלפי נוסעים. הצבעה על מקרים בודדים, נקודתיים אין בהם כדי ללמד על הכלל או על התנהלות שיטתית פסולה.
35. בהתאם, לא נותר לי אלא לקבוע, כי המבקש לא הוכיח קיומה של אפשרות סבירה לכך
שהשאלות המשותפות יוכרעו לטובת הקבוצה. המדובר בתנאי מהותי אותו בודק בית המשפט עוד בטרם יפנה לבירור קיומם של התנאים האחרים. (ראו תייצ 1335- 08 יהושע נוה נ’ קלאב הוטלס אינטרנשיונל (א.ק.ה.) בע”מ [פורסם בנבו] ( 19.10.2011 )). הצורך לשקול את סיכויי הצלחת התביעה נקבע בפסיקה לאור החשיבות הציבורית של מכשיר התובענה הייצוגית והסכנות שהשימוש במכשיר זה מעורר.
36. יתר על כן, פרשנות יצירתית לנושא היישטחים הנוספים”י, אשר באה מפי בייכ המבקש,
כבסיס לאבחנה בין פרשת אליאס לענייננו זה, אין בידי לקבל. לשון החוק למניעת העישון ברורה ונהירה. סעיף 9ב לתוספת לחוק העישון קובע מקום ציבורי של :”תחנת רכבת, לרבות רציף, למעט אזור…. וכן תחנה של רכבת מקומית.” משמע הוראות החוק למניעת העישון חלות על תחנת הרכבת עצמה, דהיינו מבנה תחנת הרכבת, אולמות הכניסה ואולמות הנוסעים שבה, הקופות, השערים וכיוב’. הרחבת משמעות המושג למגרשי חניה צמודים ותחנות מוניות המצויות בסמוך, בשל העובדה, כי הרכבת חוכרת מקרקעין אלו לשימושה, אין בהם כדי לשנות הגדרת המחוקק ולהביא להכללת שטחים אלו לתוך ההגדרה של יתחנת רכבתיי, לפי החוק למניעת העישון, כפי שביקש המבקש לטעון.
14 מתוך 16
4g-ל
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
לפני כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי
26 מרץ 2020
ת”צ 14157- 05 – 18 ציטרין נ’ רכבת ישראל בע”מ
גם בתיקון החוק, אשר נעשה בשנת 2012, עת הורחבה ההגדרה בחוק גם לשטחים הפתוחים שברכבת, רציפי הרכבת, משקבע: ייתחנת רכבת, לרבות רציף…”. בחר המחוקק לנקוב במילה יילרבותיי. בכך, ביקש ללמד אותנו על הוספה והרחבה במובן זה שהוראות החוק יחולו לא רק על מבנה הרכבת הסגור כי אם גם על הרציפים המצויים על פי רוב מחוץ לתחנת רכבת, מתחת לכיפת השמים. רוצה לומר, ההתפתחות ההדרגתית בחוק למניעת העישון, אשר בתחילת דרכו התמודד עם העישון במקומות סגורים ורק בהמשך הורחב וחל גם במקומות מסויימים המצויים תחת כיפת השמים, הביא כאמור לתיקון החוק בשנת 2012 ולהוספת רציפי הרכבת, שהם במרביתם תחת כיפת השמיים. משמע, המחוקק לא ראה ברציפי הרכבת כחלק מתחנת הרכבת ועל כן מצא הוא לנכון לעשות הפרדה לשונית בין תחנת רכבת לרציף ולהוסיף אותם במסגרת התיקון לחוק שנעשה בשנת 2012. המחוקק לא הוסיף ואמר דברו לגבי מגרשי חניה המצויים בסמוך לתחנת הרכבת, ועל כן אין להחיל על שטחים אלו את הוראות החוק ובהתאם את אחריותה של הרכבת לאכוף הוראות החוק בשטחים אלו, גם אם הם מוחזקים על ידה, מכוח הסכם חכירה מרמייי.
37. לאור כל האמור לעיל, הרי שגם לגופו של עניין, אין לי אלא לקבוע כי בקשת האישור
איננה עומדת בתנאים המנויים בסעיף 8(א) לחוק התובענות הייצוגיות; לא הוכחה עילת תביעה אישית; לא הונחה תשתית לקיומה של אפשרות סבירה שבקשת האישור תוכרע לטובת הקבוצה. – המבקש לא הוכיח על פניו קיומם של טעמים משמעותיים וממשיים המצדיקים ניהול הליך זה פעם נוספת מאחר והמבקש לא הניח תשתית ראייתית לכאורה לכך שהמשיבה איננה נוקטת באמצעים סבירים לאכוף הוראות החוק; נוסף על כך, לא נמצא כי בקשת האישור מהווה הדרך היעילה והוגנת להכרעה במחלוקת.
סוף דבר 38. בהינתן כל האמור, לא נותר לי אלא לדחות הבקשה לאישור ניהול התובענה כייצוגית –
הן מטעמים של מעשה בית דין והן לגופו של עניין. המבקש ישא בהוצאות הרכבת ובשכ”ט בא כוחה, אותו ראיתי לנכון להעמיד על סך כולל של 25,000 ₪, בהינתן הסכמה למתן החלטה בהעדר חקירות.
ניתן היום, אי ניסן תשייפ, 26 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.
15 מתוך 16
4g-ל
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
לפני כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי
26 מרץ 2020
ת”צ 14157- 05 – 18 ציטרין נ’ רכבת ישראל בע”מ
רחל ברקאי, שופטת בכירה
16 מתוך 16
4g-ל
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
לפני כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי
26 מרץ 2020
ת”צ 14157- 05 – 18 ציטרין נ’ רכבת ישראל בע”מ
4. בהתאם, ובעקבות פסקי הדין בפרשת אליאס, ביקש המבקש לייצג שתי קבוצות של
תובעים, בהתאמה לחלוקה לעיל: א. האחת – כל נוסעי הרכבת שאינם מעשנים, בתקופה שמ-7 שנים עובר למועד
הגשת התובענה הייצוגית לבית המשפט ואשר נחשפו לעישון בכל שטחי תחנות הרכבת, מעבר לרציפים ולמבנים שבתחנה. לטענתו, הדיון במסגרת פרשת אליאס, לא התייחס לשטחים אלו כי אם רק לשטחי
תחנות הרכבת עצמן ולשטחי הרציפים. ב. השנייה- כל נוסעי הרכבת שאינם מעשנים, בתקופה שמיום 9.9.2016 , אשר נחשפו לעישון בשטח הרציפים ובמבני תחנות הרכבת. לטענתו, הרכבת איננה מכבדת את פסק הדין אשר ניתן נגדה וממשיכה וחושפת את קבוצת הנוסעים לנזקי העישון. על כן הגביל את תקופת הפיצוי לו טען לגבי קבוצה זו, החל מיום מתן פסק הדין בבית המשפט העליון.
5. זאת ועוד, עתר המבקש לשורה של סעדים הצהרתיים ולצווי עשה אשר יורו למשיבה
לתקן את המחדל ולאכוף את הוראות החוק למניעת העישון בכל שטחי תחנות הרכבת לרבות השטחים הנוספים, שמחוץ למבנים ולרציפים, כן עתר המבקש לפיצוי חברי הקבוצה בגין נזקיהם הממוניים והבלתי ממוניים.
צ
6. לעניין ייהשטחים הנוספים”י, אותם ביקש לראות כחלק מתחנת הרכבת, המהווה שטח
ציבורי, ועל כן באחריות הרכבת, טען המבקש, כי יש לקרוא לתוך הגדרת ייתחנת רכבתיי את כל מתחם התחנה אותו חוכרת הרכבת מרשות מקרקעי ישראל, והמוחזק על ידה, כפי שמוגדר בדויית הרכבת לשנת 2016. דהיינו: יימתחם תחבורתי הכולל את תחנת הרכבת, שטחי החניה, המעברים, הכניסות והיציאות והשטחים הסחירים הצמודים אליה בתחום הרצועהיי. בנוסף, טען המבקש כי הרכבת עצמה מתייחסת ליישטחים הנוספיםיי כשטחי ייתחנת הרכבתיי, כאשר הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלה. לביסוס טענתו, הפנה המבקש למכרזים למתן שירותי מוניות בלעדיים לתחנת הרכבת, אותם פרסמה הרכבת, במסגרתם הגדירה הרכבת בחוזה את ייתחנת הרכבתיי הנמצאת ברשותה ככוללת גם את
הכבישים המובילים אליה. 7. לציין, כי בכתב הסיכומים ביצע המבקש ניסיון להגדיר את קבוצת התובעים מחדש, כך שבמקום שהתאריך הקובע ממנו יימנו חברי הקבוצה שהועמד על 9.9.2016 , התאריך
3 מתוך 16
4g-ל
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
לפני כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי
26 מרץ 2020
ת”צ 14157- 05 – 18 ציטרין נ’ רכבת ישראל בע”מ
הקובע החדש יהיה 11.7.2012 . זאת ועוד, המבקש צירף לכתב סיכומיו ראיה חדשה (נספח אי, סעיף 47 לכתב הסיכומים) וכן הוסיף עילת תביעה חדשה הנסבה על הפרת חובה החקוקה בפקודת מסילות הברזל [נוסח חדש], התשלייב-1972. טענת המבקש, לפיה יש לכלול בקבוצת התובעים, תובעים נוספים, תוך הרחבת היריעה על פני ארבע שנים נוספות, וכן, צירוף הראיה החדשה והוספת עילת התביעה החדשה מהוות הרחבת חזית אסורה. המבקש בחר שלא להגיש תגובה לתשובת המשיבה לבקשת האישור ו/או לא להגיש בקשה לתקן את בקשת האישור ו/או להוסיף ראיה. מקום שטענות וראיות אלו הוגשו בשלב הסיכומים, מבלי לקבל את רשות בית המשפט, אין לי אלא לדחותן, מחמת הרחבת חזית.
8. ביום 26.12.18 הגישה רכבת ישראל את תגובתה לבקשה לאישור התובענה כייצוגית, במסגרתה טענה, כי עניין זה נדון באופן מפורש וזהה בפרשת אליאס ועל כן קם מעשה בית דין המשתיק את המבקש מבקשת אישור זו.
9. לגופו של עניין, דחתה הרכבת את טענות המבקש, כי אין היא אוכפת את הוראות החוק
למניעת העישון בתחומי תחנת הרכבת וטענה, כי יש לבחון החיוב החל עליה ובהתאם התנהלותה, על פי מבחן ייההשתדלותיי, וכי המבקש לא הצליח להוכיח כי הרכבת ייממשיכהיי שלא לקיים חובותיה מכוח החוק למניעת העישון במקומות הציבוריים בהם היא מחזיקה. לטענתה, היא נקטה וממשיכה לנקוט בשורה של פעולות למנוע העישון בתחומי תחנת הרכבת ובהתאם משתמשת בשלל אמצעים, שהם למעלה מסבירים, ואשר עומדים במבחן הייהשתדלותייי שנקבע על-ידי בית המשפט העליון בפרשת אליאס בעליון. הרכבת דחתה את טענות המבקש כי נמצאה כמי שהפרה את הוראות החוק וחזרה והפנתה לפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון, במסגרתו בוטל פסק הדין אשר ניתן בבית המשפט המחוזי.
10. לבסוף, ביקשה הרכבת לדחות את טענת המבקש ולפיה שטחי הרכבת כוללים גם
יישטחים נוספים כגון כניסה ויציאה משטח מבנה הרכב, חניות וכיוב’. לטענת הרכבת המדובר בפרשנות מרחיבה שאין לה כל אחיזה בחוק. זאת ועוד, טוענת המשיבה, כי בין כה וכה משעסקו ההליכים הקודמים בעניין אליאס בחברי קבוצה שנחשפו לעישון אסור בייתחנת רכבתיי ומשעה שעמדתו של המבקש היא שהגדרת ייתחנת רכבתיי כוללת את כל
4 מתוך 16
4g-ל
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
לפני כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי
26 מרץ 2020
ת”צ 14157- 05 – 18 ציטרין נ’ רכבת ישראל בע”מ
ייהשטחים הנוספים”, אזי שטענותיו ביחס לאי אכיפה ביישטחים הנוספים”י נבלעות בסוגיית האכיפה בתחומי ייתחנת הרכבתיי, שנדונה והוכרעה.
11. המשיבה הוסיפה וטענה כי, המבקש לא העמיד עילה אישית הנתמכת בתשתית עובדתית
ומשפטית ראויה. וכי לא הונחה תשתית ראייתית לקיומו של נזק, לא ממוני ולא שאינו ממוני ועל כן, אין הצדקה בבירור טענות המבקש בדרך של תובענה ייצוגית ויש לדחות הבקשה על הסף.
12. בתשובה, העלה המבקש לראשונה, טענה ולפיה פסק דין הניתן בפשרה אינו מהווה מעשה
בית דין, לא בין הצדדים לאותו ההליך וקל וחומר שלא כלפי צדדים שלא היו צד להסכם הפשרה. לטענתו, פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון בפרשת אליאס, ולפיו קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט לפסק דין שבמהותו הינו פשרה, אינו מהווה ייהסדר פשרהיי בהתאם להוראת סעיף 19 לחוק מאחר ואינו מכיל את ההוראות הנוגעות להסדר פשרה הנדרש בחוק ומשכך, אינו חל על חברי קבוצת התובעים, כפי שהוגדרה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין אליאס. לפיכך טען, כי אין כל מניעה שבהליך זה תיוצג גם קבוצת התובעים שאושרה בפסק דין אליאס במחוזי, פסק דין אשר בוטל בפסק דינו של בית המשפט העליון.
20 21
13. אשר לטענה, כי די בהוכחת ייהשתדלותיי הרכבת באכיפת הוראות החוק, טען המבקש,
כי הרכבת, כמחזיקה בתחנות, לא משתדלת דיה ואינה ממלאת אחר חובתה לפקח ולעשות כל שניתן לאכוף את הוראות החוק למניעת העישון. לטענתו, נהלי הרכבת אינם ממלאים אחר הוראות החוק בכך שאינם מטילים חובה על עובדים נוספים, פרט למנהל התחנה, ואינם מטילים חובה אקטיבית על מנהל התחנה ופקחים מטעמה לאתר באופן יזום מעשנים מפרי חוק. זאת ועוד נטען, כי על אף ההליכים שהתנהלו בפרשת אליאס והפיצוי בו חויבה, הרכבת לא שינתה נהליה והתנהלותה ולא נקטה באמצעים הנדרשים למילוי חובותיה על פי דין. על כן, לטענתו, קמה עילת תביעה חדשה שעניינה הפרת הוראות החוק בהינתן עישון בתחנת הרכבת והרציפים (עילת תביעה בפרשת אליאס) וכן עילת תביעה נוספת, שלא נדונה בפרשת אליאס, ועניינה הפרות החוק למניעת העישון ביישטחים הנוספים’.
5 מתוך 16
4g-ל
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
לפני כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי
26 מרץ 2020
ת”צ 14157- 05 – 18 ציטרין נ’ רכבת ישראל בע”מ
14. ביום 3.7.2019 , במסגרת דיון מקדמי שהתקיים, בפני הסכימו הצדדים למסור ההכרעה במחלוקת בידי בית המשפט, על בסיס כתבי הטענות וסיכומים בכתב.
דיון והכרעה
15. תחילה מילים מספר אודות התפתחות החקיקה בנושא איסור ומניעת עישון במקומות
ציבוריים. כך נמצא כי ההגדרה של יימקום ציבורייי הלכה והתרחבה עם השנים, תחילה נאסר העישון במקומות הציבוריים הייסגורים” דוגמת בנקים, בתי חולים, חנויות, מסעדות ועוד, בהם נראה היום כי איסור העישון מובן מאליו. בשנת 2012 בוצע תיקון לחוק אשר הרחיב את תחולתו גם למקומות המשמשים את הציבור ושאינם סגורים ואפילו אינם מקורים בין היתר, אוטובוסים, מוניות, רכבים ללימוד נהיגה, תחנות אוטובוס ו”תחנת רכבת, לרבות רציף, למעט אזור שהוקצה לעישון בקצה הרציף..” (סעיף 92 לתוספת הראשונה לחוק למניעת העישון). נראה כי תיקונים לחוק למניעת העישון נעשו עד ממש לאחרונה, כאשר התיקון האחרון נכנס לתוקפו בשנת 2019, ולהגדרת יימקום ציבורייי נכנסו בין היתר בריכות שחייה, מקומות עבודה, גני אירועים, אצטדיוני ספורט, גני שעשועים, חניונים מקורים ועוד.
16. ייתרבות עישוןיי בישראל הייתה מבוססת היטב באורח חייהם של אזרחים רבים עת
נחקק לראשונה החוק למניעת העישון בשנת 1983 ולקח כעשור ואף יותר ממועד חקיקת חוק למניעת העישון ועד אשר החברה הישראלית הפנימה את האיסור לעשן במקומות ציבוריים ייסגורים”. אולם, על אף הוראות חוק למניעת העישון, לא ניתן למנוע הימצאותם של מעשנים מפרי חוק במקומות ציבוריים, ובפרט, כאשר מדובר במקומות ציבוריים ייפתוחים” וניתן לשער כי, על אף קיומם של אמצעי אכיפה במקומות ציבוריים, תופעת העישון לא תיעלם כליל, לפחות לא בזמן הקרוב.
17. מלים מספר על פרשת אליאס. בהינתן העובדה כי הליך זה נשען במרביתו, במידה כזו
או אחרת, על פרשת אליאס מן הראוי לפתוח הדיון בסקירת הפרשה. כאמור, ביום 18.6.2013 הוגשה בקשת האישור בעניין אליאס במחוזי. הקבוצה הוגדרה כך: “כל אדם שאינו מעשן אשר נחשף בתחנת רכבת (לרבות ברציף) לעשן סיגריות או לעשן כל מוצר טבק אחר הנועד לעישון, החל מיום 11.7.12 .”.
6 מתוך 16
4g-ל
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
לפני כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי
26 מרץ 2020
ת”צ 14157- 05 – 18 ציטרין נ’ רכבת ישראל בע”מ
18. ההליך, בעניין אליאס במחוזי, נשמע עד תומו, לרבות חקירת מצהירים וסיכומי טענות בכתב ובעל פה. בית המשפט אישר ניהול התובענה כייצוגית ובפסק דין מיום 9.9.2016 קבע את דבר אחריותה של הרכבת להפרות שתקיימו בכל הנוגע לחוק למניעת העישון ובהתאם, חייב אותה לפצות את הקבוצה הייצוגית בסעד כספי של פיצוי לציבור (באמצעות הקרן לתובענות ייצוגיות) בגובה של 6,000,000 ₪ ובשכייט עו”ד והוצאות בגובה של 1,200,000 ₪.
19. הרכבת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון (ע”א 8468
/ 16 ) והמבקשים בעניין אליאס במחוזי הגישו ערעור שכנגד, ביחס לגובה הסכום שנפסק כפיצוי לקבוצה הייצוגית. בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון, הציע בית המשפט לצדדים נוסח הסדר אשר ייתר הכרעה שיפוטית יימלאהיי בערעור. הצדדים הסכימו לנוסח ההסדר שהוצע ובית המשפט קבע בפסק דינו, כי בשים לב למטרתה החיובית של בקשת האישור לאכיפת חוק למניעת העישון ומבלי שהרכבת מודה באחריות, תשלם הרכבת סך של 4 מיליון ₪, תחת הסכום שנקבע בבית המשפט המחוזי. עוד נקבע, כי מדובר בחיוב ייהשתדלותיי ולא בחיוב תוצאתי ובית המשפט רשם בפניו את שורת האמצעים בהם נקטה הרכבת על מנת למנוע העישון בתחנות הרכבת וברציפים, על פי הצהרתה. לבסוף צוין, כי ייפסק דין זה יבוא חלף פסק דינו של בית משפט קמא”י.
20. כפי שצוין לעיל, פסק הדין בבית המשפט העליון בפרשת אליאס ניתן ביום 11.3.2018 והתובענה הנדונה ובקשת האישור שלצידה הוגשו, ביום 7.5.2016 , בטרם חלפו להם חודשיים ימים מיום שניתן פסק הדין בבית המשפט העליון.
האם יש בפסק הדין בפרשת אליאס, כדי להשתיק את המבקש, מחמת מעשה בית דין?
21. אקדים ואומר, כי בבחינת טענות הצדדים בנדון, ראיתי לנכון לקבל את עמדת הרכבת
ולקבוע כי פסק הדין בפרשת אליאס מקים מחסום דיוני מסוג יימעשה בית דיויי המצדיק סילוק הבקשה ואי מתן אישור לנהל התביעה כתביעה ייצוגית. להלן נימוקי:
22. ראשית, דוחה אני מכל וכל את טענת המבקש, אשר עלתה לראשונה בסיכומי טענותיו,
ולפיה, פסק הדין אשר ניתן על ידי בית המשפט העליון בפרשת אליאס, אינו חל על חברי הקבוצה, כפי שהוגדרה במסגרת כתבי הטענות בהליך אליאס בבית המשפט המחוזי, מאחר וההסדר לא התנהל ואושר בהתאם להוראות החוק.
7 מתוך 16
4g-ל
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
לפני כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי
26 מרץ 2020
ת”צ 14157- 05 – 18 ציטרין נ’ רכבת ישראל בע”מ
מ
א
ו
ס
בית המשפט העליון דן בערעור על פסק דין שניתן בהליך של תובענה ייצוגית ולא תובענה אישית של אליאס. הצדדים נתנו הסכמתם לפסק דין אשר יש בו כדי להחליף פסק דין קמא בהליך של תביעה ייצוגית, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט. סמכות שכזו נקבעה בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון ברע”א 8479/ 02 סבו נ’ רשות שדות התעופה בישראל (פורסם בנבו, 15.12.2008 ) (להלן: “הלכת סבויי) עת המליץ לצדדים לאמץ פשרה פרי הצעתו וניסוחו של המותב הנכבד, תוך ביטול פסק הדין של בית המשפט קמא. בקובעו : “מקום בו בית המשפט הוא שמעלה בפני הצדדים את הצעת ההסדר, בין אם היא מפורטת לפרטי פרטים ובין אם היא מהווה מתווה קרוני הכולל רק את עיקרי ההסדר, לא קיים חשש כי מדובר בהסדר שאינו ראוי, הוגן וסביר. בית המשפט יעלה את הצעת ההסדר על בסיס היכרותו המעמיקה את העניין המתברר לפניו, והדברים נכונים אף יותר שעה שההצעה מועלית על ידי ערכאת הערעור שבפניה מונחת אף הכרעתה של הערכאה הדיונית.”
ב
ס
הדברים שנאמרו בפרשת סבו יפים גם לענייננו זה ובוודאי כאשר ערכאת הערעור היא זו אשר מציעה את הצעת ההסדר בתובענה ייצוגית, תחת פסק דינה של הערכאה הדיונית.
23. משכך הדבר ובהינתן הוראת סעיף 24 לחוק הקובעת כי : ייפסק דין בתובענה ייצוגית
יהווה מעשה בית דין לגבי כל חברי הקבוצה שבשמם נוהלה התובענה ייצוגית, אלא אם כן נקבע במפורש אחרת בחוק זהיי, יש לבחון השאלה האם פסק דין שניתן במסגרת הסדר הפשרה בין הצדדים בהליך הייצוגי בפרשת אליאס, מקים בהליך זה מעשה בית דין כלפי כל חברי הקבוצה שבשמם נוהלה התובענה הייצוגית. עקרון השתק פלוגתא ו/או השתק עילה אך נועד למנוע הטרדה חוזרת של נתבע בשל אותו מעשה, כמו גם הפעלה יעילה של מערכת המשפט.
24. כעולה מן המפורט לעיל, הן היסוד העובדתי והן עילת התביעה הנטענת זהים לאלה אשר
נטענו בפרשת אליאס. גם שם וגם בענייננו נטענו טענות כלפי הרכבת שעניינן אי אכיפת הוראות החוק למניעת העישון בתחומי תחנת הרכבת וברציפים וגם כאן נטען לאי נקיטה באמצעי אכיפה סבירים של החוק למניעת העישון, בשטחי תחנת הרכבת וברציפים.
8 מתוך 16
4g-ל
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
לפני כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי
26 מרץ 2020
ת”צ 14157- 05 – 18 ציטרין נ’ רכבת ישראל בע”מ
25. האבחנה שמבקש המבקש לעשות בין פרשת אליאס למקרה כאן, בכל הנוגע לטענה כי
לא התבררה בפרשת אליאס הפרשנות הנכונה’ שיש ליתן לייתחנת רכבתיי, אין בידי לקבל כנסיבה המצדיקה ניהול תובענה זו. כאמור, המבקש עשה ניסיון לאבחן בין המקרה דנן לבין פרשת אליאס לעניין שטחי תחומה של תחנת הרכבת ולטעון, כי בעוד שבאליאס נדונה העילה בהיבט תחנת הרכבת והרציפים, הרי שכאן מבקש הוא לדון באחריותה וחובתה של הרכבת לאכוף את הוראות החוק למניעת העישון ייבשטחים הנוספים”. בהתאם טען לשוני בקבוצה אותה הוא מבקש לייצג לעומת הקבוצה אשר ייוצגה בפרשת אליאס. אלא שלעניות דעתי, אין באבחנה אותה מבקש המבקש לעשות כדי להועיל מכמה טעמים:
26. ראשית, ומבלי לקבוע מסמרות בנדון, ככל שאכן יש לקבל את גרסת המבקש ולראות
ביישטחים הנוספים” כחלק מתחנת הרכבת, אזי עניין זה נדון בפרשת אליאס, מאחר ועילת התביעה נסובה על אכיפת הוראות חוק למניעת העישון בשטחי ייתחנת הרכבתיי וב יירציפי הרכבתיי. ניסיונו של המבקש להגדיר אחרת את שטחי תחנת הרכבת, על דרך של הגדרת יישטחים נוספים הנכללים בשטח תחנת הרכבת, אין בהם כדי להצדיק ייפתיחת ההליךיי בשנית. מה גם וכפי שיפורט בהמשך, לא ראיתי לנכון לקבל את הפרשנות של המבקש אשר ביקש לראות בכל שטחי המקרקעין אותם חוכרת הרכבת מרמיי כייתחנת רכבת”י. וכך גם ביחס להגדרת הקבוצה.
24 25
27. שנית, בחינת הגדרות הקבוצות מלמדת כי הגדרת הקבוצה בהליך דנן, היא במהותה
אותה קבוצה אשר היתה מיוצגת בפרשת אליאס והכוונה לקבוצת אנשים העושה שימוש ברכבת והמבקשת להימנע מחשיפה לעישון אסור, בהתאם לחוק למניעת העישון. האבחנה אותה עושה המבקש בין הקבוצות, היא מלאכותית, שהרי גם אם אין זהות מוחלטת בין חברי הקבוצה בעניין אליאס לבין חברי הקבוצה בענייננו, ממילא מתקיימת ביניהם קרבה משפטית (Privity) המצדיקה את החלת הכלל בדבר מעשה בית דין גם לגבי חברי הקבוצה. לעניין זה, ראו מתוך תייצ (מרכז) 16280- 03 – 11 קופמן נ’ מפעל הפיס (פורסם בנבו, 28.8.2012 ): “נראה לי שבענייננו קיימת קרבה משפטית בין הקבוצה בעניין מנלה לבין המבקש והקבוצה הנטענת לפניי. מדובר באותן הגרלות ובאותן טענות…תובענה ייצוגית מטבע ברייתה יוצרת קרבה משפטית בין התובע לבין כל הקבוצה
9 מתוך 16
4g-ל
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
לפני כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי
26 מרץ 2020
ת”צ 14157- 05 – 18 ציטרין נ’ רכבת ישראל בע”מ
המיוצגת וצופה לעיתים פני עתיד לקבוצה פוטנציאלית (כמו בענייננו), על כן מתבקש להסיק ביתר קלות קיומה של קרבה משפטית.”
משכך, אני קובעת כי הקבוצה הייצוגית בעניין אליאס, לגביה ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון היא אותה קבוצה אותה מבקש כעת המבקש לייצג. מה לי אם הפרת הוראות החוק למניעת העישון התרחשה ברציפי הרכבת ו/או אולם הכניסה של הרכבת ו/או מתחם הרכבת הקבוצה היא אחת והיא כוללת את כל באי תחנת הרכבת על מנת לעשות בה שימוש והמבקשים שלא להיחשף לנזקי העישון.
28. שלישית, גם אם יש בבקשה זו כדי להוסיף עובדות וטענות שלא הועלו בפרשת אליאס,
ביחס לשטחים הנוספים, הרי שמקום ששתי התביעות מתייחסות לאותה עילת תביעה כנגד אותה נתבעת חל הכלל הקובע, כי מקום בו יכול היה התובע לרכז את כל העובדות והטענות הנוגעות למעשה במסגרת ההתדיינות הראשונה, תחשבנה שתי התובענות כנסמכות על עילות זהות ועל כן, יושתק הוא מפני תביעתו השנייה. הלכה זו מבוססת על העיקרון ולפיו, אין כל הצדקה לקיים בירור נוסף שמטרתו להכריע בסוגיות נוספות שהמבקשים בחרו שלא להעלותן במסגרת התובענה. (ראו רע”א 5138/ 18 עוואד נ’ עו”ד נשר ( 16.10.2018 )). כאשר מדובר בתובענה ייצוגית, מתנהל ההליך על ידי תובע מייצג, עבור כלל חברי הקבוצה. ואולם, לעולם פתוחה הדרך בפני חבר קבוצה לבקש להצטרף להליך ולהוסיף מטענותיו, או להתנגד בדרך זו או אחרת. המבקש לא עשה כן ובחר להמתין לסיום ההליך בפרשת אליאס ובסמוך לאחר מכן הגיש תביעה זו. מהלך זה אין להכשיר. לעניין זה ראו תייצ (מרכז) 19516 – 10 -18 מלח הארץ אילת בע”מ נ’ הופמן (פורסם בנבו, 14.5.2019 ), שם נקבעו הדברים הבאים:
7ן
ייבבקשת האישור הראשונה נטען שהמחיר עולה על המחיר המפוקח, ובבקשת האישור שלפני נטען שהמחיר עולה על המחיר הסביר. הלבוש המשפטי של טענות המבקשים בשתי בקשות האישור אינו זהה. עם זאת, היסוד העובדתי להן זהה ואף הזכות המוגנת של חברי הקבוצה…מדובר בשתי פנים של אותו מטבע…משהיה בידי המבקשים הייצוגיים לרכז את כל העובדות והטענות הנוגעות למעשה זה במסגרת בקשת האישור הראשונה, ייחשבו שתי בקשות האישור כמבוססות על עילות זהות”.
10 מתוך 16
