וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
אימוץ 30/17
9 ביולי 2020
לפני השופט שלמה אלבז, שופט בכיר
המבקש:
היועץ המשפטי לממשלה באמצעות המחלקה המשפטית במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, ע”י ב”כ עוה”ד נטלי מופסיק
נגד
המשיבים:
1. האם ע”י ב”כ עוה”ד אתי גוהר
במינוי עפ”י חוק הסיוע המשפטי
2. האב ע”י ב”כ עוה”ד תמר ברש-אבירם
במינוי עפ”י חוק הסיוע המשפטי
בעניין הילדה: כ’, ילידת ..2015.
(להלן: “הקטינה”)
פסק דין
זוהי בקשה להכריז שהקטינה, בתם של המשיבים, היא בת אימוץ וכי נתמלאו לגביה התנאים הקבועים בסעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמייה-1981 (להלן: “חוק האימוץיי) ביחס לשני
:
המשיבים.
הקטינה, כיום בת למעלה מ-5 שנים, היא בתם השלישית של המשיבים והיא, כיתר אחיה הגדולים ממנה, אינה נמצאת בהחזקתם מאז היותה בת 3 חודשים, לאחר שהמשיבה עשתה ניסיון אובדני. לאחר המקרה התנדבו בני הזוג ג’ לטפל בקטינה עד חלוף המשבר. בשלב מאוחר יותר הביעו האחרונים רצון לאמצה והיא גדלה בביתם גם היום.
הואיל והמשיבים גידלו את הקטינה רק עד הגיעה לגיל 3 חודשים, לא ניתן היה להעלות טענות רבות ביחס לטיפול בה. נטען שהמשיבים לא דאגו לקחתה למעקב בטיפת חלב ולא דאגו שתקבל את החיסונים הנדרשים. המבקש הוסיף גם טענות, שאינן רלבנטיות לדרך הטיפול של המשיבים בקטינה ובכלל זה טענות באשר למצבה הרפואי וההתפתחותי, כאשר כבר לא הייתה בהחזקת המשיבים. את טענתו שהמשיבים אינם מסוגלים לטפל בקטינה, בשל התנהגותם או מצבם, ביקש
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
המבקש להוכיח באמצעות הצגת הקשיים שנתגלו בדרך טיפולם של המשיבים בשני ילדיהם הגדולים יותר ובמצבם ההתפתחותי והרפואי של אותם ילדים. הטענה החמורה ביותר שהועלתה כנגד המשיבים הייתה שקיים חשד שהמשיב פגע מינית באחותה של הקטינה ואף נשך אותה מספר
פעמים.
אקדים את המאוחר ואציין שלאחר דיון מעמיק בטענות הצדדים ובחומר הראיות החלטתי לדחות את הבקשה להכרזה על הקטינה כבת אימוץ.
מבוא
1. :
המשיבה, אם ל-3 ילדים רכים: לי, שהייתה אז פעוטה בת 3 שנים ו-3 חודשים, שי, פעוט בן שנתיים, ו-כ’ (להלן: ייכייי או ייהקטינהיי), תינוקת בת 3 חודשים, ביצעה בבוקרו של יום 5/2015 ניסיון התאבדות אימפולסיבי, בקופצה מסלון הדירה, בקומה השלישית של בית המגורים. עד אותו יום לא היו המשיבים וילדיהם מוכרים לשירותי הרווחה.
2. המשיבה הובהלה לבית חולים, השכנים התגייסו לטפל בילדים והמשיב נלקח לחקירה במשטרה. לאחר סיום החקירה הגיע המשיב לבית החולים, על מנת לתמוך במשיבה בעת אשפוזה, תמיכה שהמשיבה ייחלה לה. לבית החולים הגיע מר חי, קרוב משפחה של המשיבה, שהציע לקחת להשגחת משפחתו את הילדים לי ו-שי, למשך תקופה זמנית, עד שהאם תתאושש. הצעה דומה ביחס לתינוקת כי, התקבלה מאת משפחת ג’, שהם שכנים וחברים טובים של המשיבים.
3. המשיבים קיבלו בברכה את העזרה שהוצעה להם. עד מהרה התברר שבבואם למשרדי הרווחה, על מנת להציע עזרתם בגידול הילדים, העלו הזוג חי טענות על היחסים הפנימיים במשפחת המשיבים. הם תיארו את המשיב כאדם אימפולסיבי, קר ויימתוכנתיי. לטענתם המשיב לקח מהמשיבה את היכולת לתפקד בכך שהשתלט עליה ועל ילדיה (כך במקור). עוד הוסיפו שייתכן שהמשיב היה אלים כלפי המשיבה.
4. במהלך המשפט התברר שלאחר האירוע אובחנה המשיבה כסובלת מסוג של הפרעת קשב וריכוז, ליקוי שאיש לא היה מודע לו ואשר פגע ביכולת התפקוד וההתארגנות של המשיבה. הליקוי האמור גרם למתחים בבית המשיבים, וחייב את המשיב לקחת על עצמו תפקידים רבים בניהול משק הבית, כגון עריכת קניות, בישול וטיפול בילדים, התנהלות אשר הזוג חי פרשו כשתלטנות. בני הזוג חי גם הביעו ביקורת חריפה על הדרך בה טיפלו המשיבים בילדיהם, ביקורת שבחלקה הייתה מוצדקת. האשמות אלה הכניסו את רשויות הרווחה
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
לביטול כולל של המפגשים בין ההורים לבין הילדים, אך הותיר בתוקף את ההפרדה שבין האב לבין לי.
55. במהלך הדיונים בבית המשפט לנוער שב והביע בית המשפט ספקותיו באשר להתאמת משפחת ח’ לשמש כמשפחת אומנה (דיון מיום 11/2016) ואז העלתה העוייס לחוק הנוער את הטענה שהכוונה היא שלי ו-שי יאומצו על ידי משפחת חי ואילו משפחת ג’ תאמץ את כ’. בית המשפט חזר על קביעתו שיש לזרז את הטיפול בעניין הילדים והוסיף שאם הכוונה ללכת למסלול של אימוץ הרי שיש לקדם הגשת בקשה בעניין זה לבית המשפט לענייני משפחה.
56. :
ביום 8/2016, הגיש דייר כי, מומחה בפסיכיאטריה (כיום נושא בתואר פרופסור. להלן : יימומחה ביהמ”ש לנוער”י) חוות דעת פסיכיאטרית בה העריך את מסוגלותם ההורית של
המשיבים.
57. מומחה ביהמ”ש לנוער העיד שחוות הדעת הוכנה על סמך הנחת היסוד שהטענות שנטענו כנגד המשיב, בקשר לפגיעה המינית ב-לי היו נכונות. כאשר נשאל בחקירתו אם בדק את העובדות ששימשו בסיס לחוות דעתו, טען שאין זה מתפקידו לעשות חקירה וכי הוא סומך על יידוקטור אי שהיא פסיכולוגית בכירה מאוד ב…”. יצוין שככול הידוע הפסיכולוגית אינה נושאת תואר דייר. עוד התברר שמומחה ביהמ”ש לנוער לא שוחח עם הפסיכולוגית. והסתפק בקריאת הדברים שכתבה. הוא גם לא ערך למשיבים בדיקות פסיכודיאגנוסטיות, כמקובל בעת הכנת חוות דעת למסוגלות הורית. עם זאת קבע, באופן עקרוני, שכל מה שכתב על האב אינו שולל את המסוגלות שלו להיות הורה משמורן לילדיו. לדבריו, אדם עם תכונות כפי שתיאר בחוות דעתו יכול להגיע למצב שבו ניתן להפקיד בידיו את האחריות לילדיו, תחת פיקוח ומעקב, רק החשדות הכבדים נגדו מונעים זאת.
58. באשר למשיבה מסקנת חוות הדעת הייתה שעם עזרה תוכל המשיבה לתפקד באופן מלא בגידול הילדים ובאחריות להם, אך עצם הכחשת הפגיעה המינית, בין אם היא נובעת מכך שהמשיבה לא הייתה מודעת למעשים, או בשל רצונה לחפות על בעלה, מתוך פחד או שיתוף פעולה עמו, מונעים ממנה לקבל אחריות על טיפול בילדיה, בשלב זה, משום שהיא לא תהיה מסוגלת להגן עליהם בעת הצורך.
59. העוייס לחוק הנוער ביקשה לברר עם מומחה ביהמ”ש לנוער מה הייתה כוונתו במילים: ייבשלב זהיי, שכתב ביחס לשני ההורים, ותשובתו הייתה יישככל שהחשד כי האב (המשיב) פגע מינית בבתו לי והכחשת אשתו את הדבר יישארו ללא שינוי, כך גם המלצותיי תשארנה ללא שינוייי. מתשובה זו עלה שמבחינתו תנאי להשבת הילדים לידי ההורים הוא הודאת
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
ההורים בפגיעה המינית ב-לי, זאת מבלי שלקח בחשבון אפשרות שהמשיב כלל לא פגע ב לי.
60. ביום 9/2016 המליצה ועדת תכנון טיפול והערכה על הגשת בקשה להכרזה על הילדים כבני אימוץ. בהחלטתה מיום 3/2017 הביעה שופטת הנוער את ביקורתה על התמהמהות הגורמים המטפלים והדגישה את חשיבות מציאת מסגרת קבועה וארוכת טווח לילדים.
61. בדיון מיום 6/2017 דיווחה העוייס שמצבם של לי ושל שי אינו טוב וכי קיימת מחלוקת לגבי דרך הטיפול בילדים ומה נכון עבורם. בין היתר נדונה אפשרות להעבירם למשפחות אומנה עם אופק אימוץ. באותו דיון התריע ב”כ המשיבים על כך שהתנהגות 3 ילדים ב-2 משפחות האומנה דומות. ביהמ”ש הורה על שילובם של לי ושל שי במרכז החירום …, למשך 3 חודשים. בהחלטתה מאותו יום קבעה שופטת הנוער שמצב הקטינים חריג והמחלוקת בעניין הטיפול בהם מרמזים על הקשיים בתוכנית הטיפול. בהסכמת הצדדים, הורה ביהמייש על שילוב לי ו-ש’ במרכז החירום …, לתקופה של 3 חודשים.
62. מאז האירוע ובמשך 3 שנים שהו לי ו-ש’ בבית משפחת ח’, אשר שקלו אפשרות לאמצם. ביום 4/2017 הודיעה משפחת ח’, שלאחר חשיבה נוספת, הם החליטו שלא לאמץ את לי ואת שי. כשנה לאחר הודעה זו, ביום 3/2018, הועברו לי ו-ש’ למרכז החירום החרדי ואילו כי נותרה באומנה אצל משפחת ג’.
63. בדיון שהתקיים ביום 10/2018 התבקש בית המשפט לנוער להאריך את הצו להשארת לי ו שי במרכז החירום לתקופה נוספת. גם הפעם היה הנימוק שהדיון בעניין החשד לפגיעה מינית ב-לי נמצא בפרקליטות.
64. עוייס מרכז החירום העידה שבמהלך התקופה בה הוגברה תכיפות הביקורים בין המשיבה לבין לי ובין שני המשיבים לבין שי, נוצר חיבור וקשר: ייההורים האלה הם דמויות בעלות משמעות בעולם התודעתי של שני הילדים, זה לא הורים שאנו מרגישים שהם תלושים מהם והילדים לא מרגישים אליהם שום קשר ולכן הומלץ שגם בעתיד הקשר עם ההורים יישמר, ימשיך להיות מפוקח ומדווח…”. עוד הביעה את עמדת מרכז החירום שהרעיון של אימוץ, אינו נכון כיום עבור הילדים. תובנה נוספת שהועלתה הייתה שלמרות הזמן שחלף מתקופת האומנה וממשפחת האומנה, לי לא עברה שום שינוי חיובי לחידוש הקשר עם אביה. בהתייחס למשיבים, דווח שהם מתכוננים לקראת המפגשים והילדים חשובים להם מאוד. לי אמנם לא נפגשת עם אביה אך היא שמחה לקבל את הממתקים והמתנות שהוריה מכינים לה.
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
65. בהחלטתה מאותו יום הורתה שופטת הנוער לגורמי הטיפול לפעול לאיתור משפחת אומנה ל-לי ול-ש’. עוד הורתה ש-ש’ יחל בביקורים בבית המשיבים באופן הדרגתי, עד שיוכל לצאת לשבתות בבית הוריו.
66. מסתבר שבשלב מאוחר יותר הועברו לי ו-ש’ למסגרת אומנה והמבקש החליט לפנות בבקשה להכרזת בת אימוץ רק ביחס לקטינה, אשר משפחת ג’ מעוניינת לאמצה.
הבסיס המשפטי
67. המקור הנורמטיבי להכרזת קטין בר אימוץ, בהיעדר הסכמת ההורים, הוא קיום אחת העילות המנויות בסעיף 13 לחוק האימוץ ובקביעה כי טובת הקטין באימוצו. במקרה דנן, נטענה כלפי המשיבים קיומה של העילה המנויה בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ. התנאים המצטברים להוכחת קיומה של העילה האמורה הם:
א. אי-מסוגלותו של ההורה לדאוג לילדו כראוי, הנובע מהתנהגותו או ממצבו.
ב. היעדר סיכוי שהתנהגותו או שמצבו של ההורה ישתנו בעתיד הנראה לעין.
ג. כל זאת למרות עזרה כלכלית וטיפולית סבירה, כמקובל ברשויות הסעד, לשיקומו.
ראו: נילי מימון, דיני אימוץ ילדים, (1994), עמ’ 316 ואילך.
:
68. בע”א 763/85 פלונים נ’ היועץ המשפטי לממשלה (151.1987.), התייחס כב’ השופט ברק, בתוארו אז, לסעיף זה בקבעו:
ייעל פי הוראה זו צריכים להתקיים בכל אחד מההורים שני תנאים מצטברים אלה: האחד, כי הוא ייאינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבויי השני, כי ייאין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין”.
:
;
התנאי הראשון בא לשקף את מציאות היחסים שבין ההורה לבין ילדו, עד למועד מתן פסק-הדין בבית המשפט. התנאי השני בא לבחון את התחזית לעתיד הנראה
לעין.
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
שני התנאים מתייחסים לשאלה אובייקטיבית, שעניינה המידה בה מסוגל ההורה לדאוג לילדו כראוי. במתן תשובה על שאלה זו, אין עורכים בדיקה השוואתית בין מידת הדאגה לקטין אצל הוריו לבין מידת הדאגה לקטין אצל זולתם. הבדיקה כולה מתמקדת בהורים, ובהם בלבד, עייא 232/85 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה, מ(1)1 (1986). השאלה אותה בוחן בית המשפט היא אם מידת הדאגה אותה מסוגלים ההורים לגלות אינה נופלת מסף-דאגה-מינימאלי ראוי. בקביעתו של סף-דאגה-מינימאלי זה, יש להתחשב בצרכיו של הקטין, בין צרכים פיזיים ובין
צרכים נפשיים”.
“…חוסר המסוגלות צריך ויתייחס לצרכים הבסיסיים והחיוניים ביותר. כל עוד לא הוכח כי אין בידי ההורים היכולת להעניק לילדיהם את הצרכים המינימליים הדרושים להם לצורך התפתחותם הפיזית והנפשית התקינה, לא קיימת עילה, ואין הצדקה, להביא לניתוקם הגמור של הילדים מהוריהם” (ע”א 418/88 פלוני נ’ היוהמ”ש, מד(3)1 (1990).
69. בע”א 594/84 פלונית נ’ לשכת העבודה והרווחה, לייט (2) 570 (1985) נפסק:
יילשונו של החוק מצביעה על מבחן אובייקטיבי, כאשר גורם המפתח הוא עצם מסוגלותו של ההורה לדאוג לילדו. זו הייתה גם כוונת המחוקק. כך, למשל, בדויים הועדה לבדיקת חוק אימוץ ילדים (1971) צוין במפורש, לעניין התנהגות הורה שיש בה כדי לקיים את התנאים של ס’ 13(7) כי: ייההתנהגות לא צריכה להיות רצונית דווקא, והיא כוללת גם הזנחה וגם מקרים שההורה גרם בעקיפין לחוסר יכולתו לדאוג לילדו… גם כאשר אין לייחס להורה כל אשמה, כגון שהוא חולה נפש, יכול ביהמייש להגיע למסקנה שאין כל סיכוי שהוא יוכל לדאוג לצורכי הילדיי.
70. במאמרה “זכות הילד לגדול אצל הוריו הביולוגיים: לקחים מפרשת תינוק המריבה”, משפחה ומשפט, אי, 163 (תשס”ז), כתבה דייר רונה שוז:
ייחשוב להדגיש כי חוסר מסוגלות הורית ושאר רכיביה של עילה זו (קרי, הסיכוי לשינוי בעתיד הנראה לעין והשפעתה של עזרה כלכלית וטיפולית סבירה) אינם עובדות מדעיות ועל כן נותר לבית המשפט שיקול דעת רחב מאוד לעניין פרשנותם. פרשנות מרחיבה של רכיבים אלו עלולה לפגוע בזכות הילד לגדול אצל הוריו הביולוגיים. לפיכך, ראוי יילפרש את היוצאים מן הכלל המאפשרים את שלילת זכות ההורות הטבעית בזהירות יתירה ועל דרך צמצום רביי
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
הציטוט במאמר הוא מתוך דברי כב’ השופטת פרוקצ’יה בעמ’ 9229/04 היועץ המשפטי נ’ פלונית (2005)).
הוכחת קיומה של העילה הקבועה בס’ 13(א)(7) לחוק האימוץ
היעדר מסוגלות ההורים לדאוג לבתם כראוי, הנובעת מהתנהגותם או ממצבם
71. ניתן לחלק את הטענות שהעלה המבקש כנגד המשיבים ל-3 קבוצות:
א. שלושת ילדי המשיבים סבלו מהזנחה קשה, עיכובים התפתחותיים ומקשיים רגשיים.
הקטינים לא קיבלו מענה לכל צרכיהם, במהלך השנים, ואף חוו פגיעות קשות מצד הוריהם, שאינם מסוגלים לטפל בהם.
ב.
חשדות כי לי, בתם הגדולה של המשיבים, סבלה מהתעללות מינית מצד המשיב
ובהיותה כבת 35. שנים אובחנה כסובלת מפוסט טראומה.
ג.
מערכת היחסים בין המשיבים לבין עצמם מורכבת וקשה וקיימת אלימות ביניהם. המשיבה גם סבלה מאלימות פיזית מצד המשיב ובנסיבות אלה לא תוכל להגן על
הקטינים מפני פגיעות חוזרות ונשנות מצד המשיב.
72. אם אכן פגע המשיב ב-לי פגיעה מינית, הרי שהמדובר בתופעה חמורה המשליכה על בחינת מסוגלותו ההורית. אם אמנם נכונים הדברים יש לכך השלכות גם ביחס למסוגלותה ההורית של המשיבה. עם זאת לצורך הדיון, ולצורך הדיון בלבד, אפריד בין כל הטענות שהועלו כנגד המשיבים, ביחס לטיפול בילדים וביחס למצבם, לבין טענת הפגיעה המינית. הפרדה נוספת יש לעשות בעת הדיון בטענות בדבר מצבם הרפואי והאחר של לי ו-ש’ עם הבעיות הרפואיות
של כ’.
73. בהניחו בחדא מחתה את בעיותיהם של שלושת הילדים, התעלם המבקש מהעובדה שרוב הבעיות הרפואיות שנטענו ביחס ל-כי התרחשו בתקופה בה כי נמצאה באומנה אצל משפחת ג’ ובאחריותה ועל כן לא ניתן לייחס בעיות אלה להתנהגותם או למחדליהם של המשיבים. אציין שבשלב מאוחר יותר החלה לעלות הטענה שהתופעות, שנטען שהילדים סובלים מהן,
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
הן תגובה למפגשים עם ההורים, טענה אשר נדחתה על ידי המומחית. לאחר הבהרת הסתייגויות אלה, אדון בטענות המבקש כסדרן.
טענת אי היכולת לטפל בילדים הגדולים
74. בבקשה נטענו טענות רבות ביחס למצבם ההתפתחותי, הרגשי וההתנהגותי של שלושת הילדים, עת הגיעו למשפחות האומנה, לאחר האירוע. לפי דוחות האומנה, לי ו-ש’ הגיעו במצב רגשי קשה, הרבו לבכות והתקשו לתקשר. דווח שכל הילדים סבלו מעיכובים התפתחותיים קיצוניים בכל התחומים, עיסוק לא מותאם ומופרז באוכל ועל בעיות רפואיות שונות, מהן סבלו הילדים – כגון בעיות קשות במערכת העיכול, התעלפויות ופרכוסים של שי, רעד בידיים ועוד. כבר עתה יש להפריד בהתייחסות בין לי ו-ש’ לבין כי, משום שלא יתכן שילדה בת 3 חודשים, אשר ניזונה בעיקר מהנקה, תעסוק באוכל בצורה לא מותאמת. לא ניתן גם לדבר ביחס ל-כי על ייעיכובים התפתחותיים קיצוניים בכל התחומים”.
75. מרישומי המעקב הרפואי בקופת חולים, אשר בייכ המשיבים דאגו להמציא, ניתן ללמוד שבמהלך השנים ביקרו ההורים עם לי ועם שי במרפאות הקופה פעמים רבות. כך לדוגמה בשנת 2013 ביקרה לי במרפאה 21 פעמים, ובשנת 2014 ביקרה 14 פעמים. בשנת 2014 ביקר שי במרפאה 22 פעמים. מקריאת תוכני הביקורים ניתן ללמוד שנושאי הבדיקות היו שונים ומגוונים: החל מפטרת ציפורניים ודלקת עיניים, וכלה בבדיקות בקשר לאיחורים בהתפתחות, נוירולוגיה וכו’.
:
76. בנוסף לכך הובאו ראיות לכך שהמשיבים לקחו את הילדים למרפאות מומחים ובין היתר לפיזיותרפיסט פרטי, בשל תור ארוך במרפאה. בין היתר נטען שראשו של שי פחוס, משום שלא שונה המנח כאשר שכב במיטה ובעגלה. המשיבים אישרו עובדה זו וטענו שטיפלו בנושא זה, בתרגילים על פי הנחיות אוסתיופת שהזמינו לביתם.
77. מהדוחות הסוציאליים ומהדיווחים השונים שצורפו לבקשה ניתן ללמוד על מצבם ההתפתחותי הלקוי של לי ושל ש’. המשיבים טענו כי טיפלו בעיכובים ההתפתחותיים של הילדים, עד מועד האירוע.
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
78. המומחית הגיעה למסקנה שהילדים לא היו מוזנחים והוסיפה שבכל מקרה הילדים לא הוצאו מבית המשיבים בשל הזנחה. כאן המקום לציין שגם לאחר שהילדים לא נמצאו בהחזקת המשיבים וגם לאחר צאתם מבית האומנים, עדיין היה צורך להעביר אותם בדיקות ולהעניק להם טיפולים רפואיים רבים יחסית.
79. בעת הגיע הילדים לבית משפחת חי, הייתה לי בת 3 שנים ו-3 חודשים ו-שי היה בן שנתיים. תקופה קצרה לאחר הגיעם לבית משפחת ח’ נערכו להם בדיקות.
80. דווח ש-ש’ היה פסיבי מאוד, היה שוכב במיטה או בעגלה, שעות בלי לזוז. משפחת ח’ עודדה אותו להיות פעיל ולא הניחה לו להיות במיטה. בהמשך דווח שחל שיפור ביכולות שלו. עם זאת שי לא הראה שובע, וביקש עוד ועוד מזון. האם האומנת דיווחה על רעד כשמתעורר בבוקר וכשנבהל. בין היתר הומלץ מעקב בפיזיותרפיה, ניתנה הדרכה לעבודה בבית, אבחון ריפוי בעיסוק, מעקב א.א.ג. וכניסה למסגרת שתתאים לצרכיו.
81. בקשר ל-לי נטען שבהגיעה לבית משפחת ח’, הייתה ילדה מפוחדת, לא דיברה והרבתה לבכות. עוד דווח שהייתה זקוקה לתשומת לב תמידית, לקשר ולתחושה שיירואים אותהיי. בנוסף הייתה זקוקה לגבולות ברורים. בחודשים הראשונים לאומנה ביטאה התנהגויות מיניות חריגות וסיפרה על פגיעה מינית לכאורה מצד אביה ועל אלימות מצדו (נשיכה) ואלימות מצד אביה כלפי אמה. היא הייתה מתנתקת פעמים רבות לזמן ממושך, תוך כדי מציצה של הזרוע, עד כדי פציעתה. נטען שבמהלך שהותה בבית משפחת ח’ מצבה השתפר, היא החלה להתנהג כילדה רגילה, היא לומדת לדבר ולבטא רגשות ונמצאת במצב שברירי לאחר מפגשים עם אמה.
82. לי סיימה את שנתה הראשונה בגן ….. צוות הגן תאר את תחילת השנה כקשה מאוד עבורה. בין היתר נצפו התנתקויות רבות, תוך שכיבה בחוסר מצב רוח, היא הרבתה לבכות וגילתה תוקפנות כלפי סביבתה, היא הרטיבה ולכלכה מספר פעמים ביום, ולא הייתה פנויה ללמידה ולאינטראקציות חברתיות. לאורך השנה העלתה חוויות של פחד, בעיקר מכלב, תוך רעד בידיים. עוד תואר שבעת האכילה לי מלכלכת את עצמה ואת סביבתה.
83. בסיכומיה אישרה ב”כ המבקש שגם לאחר שהילדים גדלו בבית משפחת ח’ (ולכאורה קיבלו שם טיפול נאות, תוספת שלי, שייא) הרי שבבואם למרכז החירום עדיין נצפו קשיים רגשיים והתפתחותיים אצל לי ו-ש’, אך טענה שמצבם ההתפתחותי והרגשי של הילדים מורכב. גם בעת כתיבת הסיכומים עדיין לא חלחלה לתודעת המבקש (וחמור מכך לתודעת שירותי הרווחה) האפשרות שחלק מהתופעות הקשות מהן סבלו הקטינים (ויתכן שעדיין סובלים) נובעים מעצם ההפרדה מההורים, מליקויים אורגניים, תורשתיים, או כתוצאה מהעובדה
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
שהמשיבה נטלה תרופות במהלך ההריונות. בתוך אוסף הטענות נבלעה גם העובדה שבמהלך ההיריון עם לי לקתה המשיבה בCMV, זיהום העלול לגרום למומים בעובר. על כך יש להוסיף שבדיון בבית המשפט לנוער דיווחה העוייס לחוק הנוער שבבדיקה מיוחדת שנערכה ל-שי נמצאו 3 מוטציות גנטיות ובאותה עת לא הבינו את המשמעות וההשלכות שלהן. נראה שבסופו של דבר לא היו לתוצאות אלה משמעויות אך עצם קיום הבדיקות מוכיחה שגורמי הרפואה לא שללו את האפשרות שבעיותיהם של הילדים נבעו מגורמים מולדים. המומחית התייחסה בחוות דעתה לכך שיכולות להיות סיבות שונות והסברים רבים למצוקת הילדים ולבעיות ההתפתחות שלהם ואין להטיל את האשמה בעניין זה על המשיבים.
84. כאמור, ביום 3/2018, דהיינו כמעט 3 שנים לאחר הגיעם לבית משפחת ח’ וכשנה לאחר שבני הזוג חי הודיעו על כך שהם חוזרים בהם מרצונם לאמצם, הוצאו לי ו-שי מבית משפחת חי והועברו למרכז החירום …. בהגיעם למרכז החירום נערכו להם אבחונים ובדות הביניים ממרכז החירום מיום 6/2018 עולה שחלק מהתופעות עליהן דיווחו הזוג חי נותרו בעינן וחלק מהתופעות תוארו בהגזמה או כלל לא היו :
א. ש’, שהיה אז כבן 5 שנים, עדיין לא נגמל מחיתולים.
ב.
תופעת הניתוקים של שי, עליהם דווחה משפחת ח’, נצפו גם במרכז החירום, אך פחתו
עם הזמן.
ג.
בתחילת שהותם במרכז החירום היה ניכר שהאוכל וכל הקשור בו מהווה עניין מורכב עבור שני הילדים. בתקופה הראשונה הם היו מתנפלים על האוכל, ללא הבחנה מה וכמה הם אוכלים. שניהם נהגו לאכול מהר מבלי לבלוע. דווח שגם לאחר טיפול והדרכה במרכז שי ייעדיין לחוץ סביב האוכל ונוטה להתנפל עליו ברגע שמוגש לצלחתויי.
ד. במהלך תקופת שהותם אצל משפחת ח’ סברו הורי האומנה שהילדים רגישים למאכלי
חלב וקקאו ומזונות אלה נמנעו מהם, במשך 3 שנים. לאחר המעבר למרכז החירום התברר שהילדים אינם רגישים והותר להם לצרוך מזונות אלה ללא כל הגבלה.
ה. טענות שהעלתה משפחת ח’ בעניין בעיות במערכת העיכול, הקאות ואלרגיה אצל שני
הילדים, כמו גם פרכוסים, עילפון ונפילת סוכר אצל שי לא נצפו במרכז החירום.
ו.
קשיי ההירדמות של לי ו-ש’ נצפו גם במרכז החירום.
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
ז.
שני הילדים עדיין סבלו מרעד בידיים, אשר התגבר סביב שינויים ומצבי לחץ.
ח. לשני הילדים הם קשיי הסתגלות לסדר היום ולכללים בגן. לי הגיבה בקיצוניות כאשר
דברים לא נעשו לפי רצונה, בכתה רוב הזמן והפגינה תוקפנות פיזית כלפי המדריכות וכלפי הילדות האחרות. עם זאת כאשר הציבו לה גבול, פחתו התנהגויות אלה ובעת הדיווח (6/2018) חדלו. לי נמצאה בעוררות יתר, התנהלה בתזזיתיות, איבדה שליטה על גופה ועל מעשיה.
85. ,
המסקנה הנובעת מעובדות אלה היא שחלק מהדיווחים שמסרו בני הזוג ח’, באשר למצבה של לי, נמצאו מוגזמים ונמצאו אי דיוקים בדיווחים על שיפורים שחלו במצבה במהלך שהותה בביתם. אציין שגם מנחת האומנה העידה שהיא התפלאה על כך שבמהלך התקופה הארוכה בה שהו לי ו-ש’ אצל משפחת חי לא חל שיפור בתגובות שלהם. הדבר מעורר גם ספק בטענות המבקש כאילו המשיבים לא טיפלו כהלכה בילדיהם הגדולים, מה שמקשה אף יותר על האפשרות להסיק מכך ביחס ליכולתם לטפל ב-כ’.
86. העובדה שהבקשה הייתה גדושה בטענות כנגד המשיבים, בנוגע לטיפול בילדיהם הגדולים ואילו הטענות בנוגע לטיפול ב-כי היו מעטות ולא מבוססות, ממחישה עוד יותר את הצורך בנקיטת זהירות כאשר מנסים ללמוד מהטיפול בילד אחד ביחס לטיפול בילד אחר: העוייס לחוק האימוץ טענה שכאשר כי הגיעה לבית משפחת האומנה ייהיא הדיפה ריח רע והייתה זקוקה לאמבטיהיי. אזכיר שהיה מדובר בתינוקת בת 3 חודשים, שאמה קפצה מהחלון ואביה נלקח לחקירה ושמן הסתם היה צריך להחליף לה חיתול. טענה לא סבירה אחרת שהועלתה הייתה שכאשר כי הגיעה למשפחת האומנה היא הייתה רעבה מאוד,, ושתתה ליטר מטרנה (ההדגשה במקור). אציין שכ-3 שבועות לפני מועד זה שקלה כי 471. קייג. בנסיבות אלה לא ניתן להאמין שכאשר הגיעה לבית משפחת ג’ היא שתתה מטרנה בשיעור 21 % ממשקלה.
87. במהלך 8 החודשים הראשונים בהם נמצאה כי בבית משפחת האומנה, היא הייתה חולה מדי שבוע וביקרה במרפאה ובבית חולים עשרות פעמים, על רקע דלקות אוזניים חריפות חוזרות מלוות בחום. עוד דווח של-כי ייתופעות גופניות חריגות, שלעיתים אף נראות כבעיות בריאותיות, ולרוב נצפות בזמן לחץ וסערת רגשות כגון: נשימה מהירה, הפלת הגוף על הרצפה, שלשולים ורעידות. הכותבת קשרה בין תופעות אלה לבין המפגשים בין כי לבין המשיבים וטענה שהן נצפו על ידי המלווה בהסעה אשר ראה את כי ייעושה זאת בימי רביעי בבוקר פעמים רבותיי, יום לאחר המפגש עם הוריה.
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
88. בנקודה זו אפנה לתיאור המאלף של המומחית, בו פרטה את התנגדות הגב’ ג’ לקיום מפגש נוסף בינה לבין כי ואת המכשולים שהערימה על המומחית בעניין זה (ראו עמ’ 18 לחוות הדעת). יתכן שתוצאות אותו מפגש מסבירות מדוע התנגדה הגב’ ג’ לקיומו של אותו מפגש.
89. על השפעתם של בני משפחת ג’ על התנהגותה ועל מצבה של כי ניתן ללמוד גם מהעובדה ש כי מכנה את אביה ייהאישי ולא ייאבאיי. מחוות דעת המומחית עולה שהורי האומנה כתבו על גבי מחברת הקשר את שמה של כי בצירוף שם משפחת ג’, תוך השמטת שם משפחת
המשיבים.
90. נטען ש-כ’ הביעה זעם כלפי אביה, זאת למרות שיצאה מחזקתו בהיותה כבת 3 חודשים. התנהגות זו אינה סבירה, אם לא לוקחים בחשבון השפעות חיצוניות: יילוקחת בובה ואומרת זה האיש ודורכת עליו ומבקשת מ… לדרוך עליו גם כן. זורקת אותו לזבל, ואף אומרת ייהוא רוצה לחבק אותי ואני לא מסכימהיי.
91. המבקש טען ש-כי סבלה מבעיות אוזניים קשות, אשר גרמו לה לסבל רב. לטענתו, היה צורך בביצוע ניתוח כפתורים, אשר המשיבים התנגדו לו. אזכיר שביהמייש לנוער דחה את בקשת העוייס לחוק הנוער לתת להורי האומנה ייפוי כוח שיאפשר להם לקחת את הילדים לבדיקות ולהעניק להם טיפולים רפואיים, מבלי לקבל הסכמת ההורים מראש. המשיבים טענו בתגובתם כי לקחו את כי לרופא מומחה לאף אוזן וגרון והרופא המליץ לא לנתחה בטרם מלאת לה שנה.
92. זכותם וחובתם של הורים לשקול ביצוע ניתוחים לילדיהם וגם כאשר מוצאים ילדים מחזקת הוריהם אין הדבר שולל מהם זכות וחובה זו ואין לפרש בדרך שלילית כל דרישה של הורים לשקול הצורך בביצוע ניתוח או כל התנגדות לביצוע טיפול פולשני בילדים. הוכח גם שבשלב מסוים מצב האוזניים של כי התייצב מעט ועדיין לא התקבלה החלטה בנוגע לניתוח.
93. המסקנה היא שלא עלה בידי המבקש להרים את נטל השכנוע ולהוכיח שהמשיבים חסרי יכולת לטפל בבת כי, וממילא כי לא ניתן להסיק מדרך טיפולם בילדים הגדולים יותר מסקנות בנוגע ליכולותיהם ההוריות. כעת אעבור לבחון את טענותיו האחרות של המבקש בנוגע לאי-יכולת ההורים לטפל בבת כ’: הטענה לפיה המשיב פגע מינית בבת לי ונשך אותה, והטענה המתייחסת ליחסי המשיבים בינם לבין עצמם.
טענת הפגיעה המינית ב-לי
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
94. אתחיל את הדיון בנושא כבד זה במספר הערות.
95. פגיעה מינית בילד עלולה לגרום להשלכות רבות על נפשו הרכה. פגיעה על ידי בן משפחה, שהילד תלוי בו, חמורה עוד יותר, לא רק משום שבמקרה כזה הפגיעה נעשתה על ידי מי שהיה אמור להגן עליו, אלא גם משום שלאחר אירוע הפגיעה, הפוגע מתכחש למעשה ואינו מסייע לילד להשתקם מתוצאות הפגיעה. הנטל המוטל על הילד לבל יגלה את הסוד שבינו לבין הפוגע מגביר את תחושת הפחד ומקשה על הילד לעבד את הפגיעה ולהשתקם.
96. הוכחת פגיעה מינית בילד, אף על פי מידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, אינה קלה. במקרה דנן התבקש ביהמייש לראות במסקנות אליהן הגיעו המטפלות ב-לי חלק מהראיות במשפט. מסקנות אלה גובשו בעיקר על סמך שתי הנחות יסוד: הראשונה גובשה בעיקר על סמך טענות משפחת ח’, לפיהן המשיב הוא פדופיל וכי הוא נוהג לנשוך את לי ולהתעלל בה מינית והשנייה שהתנהגותה של לי נובעת גם מהעובדה שהיא הייתה עדה לניסיון
ההתאבדות של אמה.
97. נפגעי מין רבים אינם מתלוננים על הפגיעה בהם. במהלך הדיון נטען שידוע שילדים רבים אינם מספרים לחוקרי ילדים על מעשים פוגעניים שנעשו להם, בעוד שהם מוכנים לספר דברים אלה לאנשים עמם הם בונים יחסי אמון.
98. בדונו בקשיי ההוכחה כאשר מדובר בנפגע רך בשנים, קבע כב’ השופט עמית בפסהייד בעייפ 5582/09 פלוני נ’ מדינת ישראל (2010.2010.) את הדברים הבאים: ייאין לצפות כי מי שהיה רך בשנים במועד האירועים הטראומטיים יוכל לתת תמונה בהירה ומדויקת של האירועים … לכך יש להוסיף את המצב הנפשי המיוחד של קורבן העבירה … כל אלה יכולים להביא לידי בלבול, אי דיוק, וחוסר עקביות בעדויות נפגעי מין. לכן יש ובית המשפט מסתפק בגרעין האמת שבגרסת המתלונן … ולעיתים בגרעין הקשה של הגרסה למרות שקרים בולטים של המתלוננת…”.
99. אין גם ללמוד מעצם העובדה שהמשטרה החליטה שלא להעמיד לדין את המשיב כי אין שחר לטענות שהועלו נגדו. בפסהייד בע”א 7426/14 פלונית נ’ פלונית ואח’ (143.2016.), קבע כב’ השופט שוהם שעצם סגירת תיק חקירה במשטרה, בעבירת אונס – מחוסר אשמה, אין בה כדי להעיד על כי תלונת המתלוננת הייתה תלונת שווא, אך היא מהווה נדבך לצבר הנסיבות האחרות. למרות דברים אלה חזקת החפות עומדת למשיב.
100. כאמור, כבר כחודש לאחר האירוע, הפיצו בני הזוג חי את השמועה, שהמשיב הוא ייפדופיל מוכר בשכונהיי. גם לאחר שנמצא שלמשיב אין רישומים פליליים ושאיש בקהילה לא הגיש
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
כנגדו תלונה, ציינו אנשי הרווחה, בדוחות שכתבו גם לאחר מכן, שיירב מהקהילהיי (ששמו לא צוין) קיבל מידע יימגורמים שונים בקהילה, שלא היו מוכנים להיחשףיי, על תוכן שיחות בין לי לבין גב’ ח’.
101. אני נוטה שלא להאמין לתוכן יישיחותיי אלה. אינני סבור שילדה בת פחות מ35. שנים, עם עיכוב התפתחותי משמעותי ופערים התפתחותיים בדיבור (ראו נספח יייז, וכן ת/3 בו כתבה עוייס המשפחה של-לי שפה דלה ובלבול בשפות) מסוגלת לשאול שאלות שהגב’ ח’ טענה ששאלה. אציין שהעוייס לחוק הנוער אישרה בחקירתה שאינה יודעת בדיוק מה היו המילים בהם השתמשה לי, לטענת הגב’ ח’.
102. בנספח חסוי שהוגש לבית המשפט לנוער ביום 8/2015 צוטטו דברים שגבי חי סיפרה לטענתה מפי לי. בין היתר נטען ש-לי אמרה לאמה בטלפון ייפאפא לא יעשה לך כלום עם פטיש? עם מטאטא?יי, עוד סיפרה שלי אמרה שאינה רוצה את אביה וכי היא שואלת אותה פעמים
רבות ייפאפא לא יעשה לי כלום!יי
103. גב’ ח’ סיפרה ש-לי מתעסקת בצורה מינית עם בובה גדולה שקנו לה יילוקחת אותה לשירותים, נוגעת בה באזור אברי המין, מורחת לה קרמים ועוד, ומשמיעה צחוק של הנאה תוך כדייי. עוד הוסיפה שיום אחד הציעה ל-לי מסטיק וחשה שהילדה חוששת מאוד להתקרב לקופסת המסטיקים. היא שאלה את לי יימה קרה, אבא לא מרשה לך!יי, לי השיבה: ייאמא לא מרשה, אבל אבא כויי.. אבא מכניס לי מסטיק לפה”י, והצביעה על איבר המין שלה. מספר ימים לאחר מכן כאשר ראתה את איבר המין של אחיה, בן השנתיים, אמרה ייהנה המסטיק שלויי. עוד אמרה לה לי ייפאפא מוריד את המכנסיים והתחתונים. עושה לי עם מסטיק וכלביי.
104. כבר בדיווח זה הביעה הגב’ ח’ מבוכה רבה מהתנהגותה של לי, עד כדי כך שנכתב בדוח שבני משפחת ח’ יימחכים כי לי תעזוב כבר את ביתם”. יצוין שעל אף מבוכה זו נותרו לי ו-ש’ בבית
משפחת ח’ עד חודש 3/2018.
105. באירוע בו כל ילדי משפחת ח’ נכנסו למיטה של הוריהם, בשבת בצהרים, לי נעמדה בפתח הדלת ואמרה יילי לא רוצה מיטה של אבא לי מפחדתיי.
106. עוייס מנחת אומנה העידה שבבדיקה רפואית במרכז הגנה לא נמצא ממצא שעשוי להוכיח פגיעה. מסתבר ש-לי נבדקה על ידי גניקולוגית ונראה שלא נמצאו ממצאים שכן אילו נמצאו, סביר היה שהמבקש היה טורח להציגם כראיה בבית המשפט.
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
107. בעת הגיעה למרכז החירום נהגה לי לספר לגננת, מדי יום, על פחדיה מפני המשיב ועל דברים שפורשו כפגיעה מינית. בחלוף הזמן לי נרגעה, וההצפה הראשונית עמה הגיעה נרגעה (ראו: דיווח ממרכז החירום, מיום 6/2018, כ-3 חודשים לאחר קליטתה שם).
:
108. יצוין שמאותו דיווח עולה שלאחר ביקור בני משפחת ח’ במרכז החירום הייתה לי מאוד נסערת, חזרה על תיאורי פחד מפני המשיב ועל הסיפורים שסיפרה בעת הגיעה למרכז החירום, ואשר כאמור חדלה לספרם לתקופת מה.
109. במרכז החירום לא נצפו פגיעות מיניות מצד לי כנגד ילדות אחרות, כפי שדווח בעבר בגן.
110. בסעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשלייא-1971, נקבע שהממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע הוא בעל דין במשפט אזרחי. במקרה דנן לא רק שהמשיב לא הורשע אלא שלא הוגש כנגדו כתב אישום, למרות שהמשיב נחקר תחת אזהרה ו-לי נחקרה על ידי חוקרת ילדים 3 פעמים. בנסיבות אלה היה על המבקש להוכיח שהמשיב אכן פגע מינית ב-לי, באמצעות הגשת ראיות ועדויות המקובלות במשפט האזרחי. בחקירתו במשטרה ובבית המשפט הכחיש המשיב את הטענות שהוטחו בפניו. גם המשיבה שללה טענות אלה והעידה שהמשיב לא פגע מעולם ב-לי. המשיבה לא שללה אפשרות ש-לי נפגעה מינית והביעה על כך צער, אך שללה כל אפשרות שהמשיב היה זה אשר פגע בה.
111. במקום להוכיח בראיות שאכן לי נפגעה מינית ושהמשיב היה זה אשר פגע בה, התמקד המבקש באזכור תוצאות מחקרים העוסקים בפגיעה מינית בילדים ובתוצאות החמורות של פגיעות שכאלה, נושא שאינו שנוי במחלוקת.
112. טענת החשד לפגיעה מינית היא הטענה המרכזית בתיק זה, עליה מבוססת גם הטענה של חוסר המסוגלות ההורית. ההתמקדות בחשד האמור קיבלה ביטוי מובהק בעובדה שבדיון מיום 11/2018, שהתקיים 17 חודשים לאחר הגשת הבקשה להכרזת בת אימוץ, טענה בייס המבקש שייהתיק עדיין לא בשל להכרעה ושמיעת ראיות לא תקדם ולא תועיל בכלוסיי. לדבריה, באותה עת סוגיית הגשת כתב אישום כנגד המשיב עדיין נמצאה על שולחן הפרקליטות וכי לכל החלטה תהיה השלכה גם על התיק שלפני. יילכל החלטהיי אמרה ולא אמרה שרק להרשעה תהייה השלכה. ככול הנראה, סברה ב”כ המבקש שכתב אישום יוגש בתוך זמן קצר ועל כן ביקשה שהדיון יידחה ויתחדש 3 חודשים לאחר מכן. כפי שניתן להבין הבקשה לדחיית הדיון לא נתקבלה. המשיב נחקר בחשד לפגיעה מינית לפני כ-45. שנים. לי נחקרה 3 פעמים על ידי חוקרת ילדים ומאז שבית המשפט נתבקש לדחות את תחילת שמיעת
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
ההוכחות ב-3 חודשים, חלפו עד היום למעלה מ-19 חודשים ולא נתקבל דיווח על הגשת כתב אישום כנגד המשיב. המסקנה היא שכתב אישום לא הוגש.
113. קראתי את הודעת המשיב בעת חקירתו במשטרה, ביום 1/2016, ולא מצאתי בה כל חיזוק לטענות המבקש.
114. העוייס לחוק הנוער לא נרתעה גם מלכלול בבקשה שהגישה לבית המשפט לנוער (8/2015) תוכן שיחת טלפון בין המשיבה לבין לי שהגב’ ח’ טענה ששמעה בהסתר בחודש יולי 2015. תחילה אציין שאין כל ודאות ששיחה מעין זו אכן התקיימה. לא מצאתי שהמשיבה נחקרה בעניין זה. בנוסף אזכיר שיתכן שהציתות לשיחה בוצע בניגוד לחוק האזנת סתר. למיטב ידיעתי, ביהמייש לנוער התיר למשפחת ח’ להאזין לשיחות הטלפון שבין האם לבין הילדים
רק ביום 11/2015.
115. ביום 7/2015, בעת היותה כבת 3 שנים ו-5 חודשים, נערכה ל-לי בדיקה התפתחותית. בבדיקה זו לא נמסרו לבודקת כל רמז או כל שמועה על פגיעה מינית.
116. המשיב שלל מכל וכל כל פגיעה ב-לי ועמד על טענתו שמעולם לא עשה מעשים מסוג המעשים המיוחסים לו. למשיב לא היה הסבר מדוע לי השתמשה במילים כאלה ולא יכול היה לנחש מדוע משפחת האומנה טענה טענות כאלה.
117. המשיבה העידה שמעולם לא שמעה מ-לי תלונות על פגיעה מינית ומאוד קשה לה להאמין שהיום אומרת דברים כאלה. המשיבה שללה כל קשר בין המעשים לבין המשיב וכאשר נתבקשה להסביר את התיאורים של לי טענה שמישהו עשה לה יישטיפת מוחיי. המשיבה לא יכולה הייתה להסביר מי פגע ב-לי אך טענה שבכל מקרה זה לא קרה בבית.
118. כאן המקום לחזור ולציין שמעדות הפסיכיאטרית, דייר אורלי יציב, עולה שהמשיבה נתנה בה אמון ושיתפה אותה בטענות הרווחה על כך שבעלה פגע מינית ב-לי. לדבריה בשיחות עמה שללה המשיבה מכל וכל אפשרות שהוא אכן פגע בה. בהמשך פסק הדין אתייחס לעובדה שהמומחית לא מצאה באישיותו של המשיב סימנים המאפיינים פוגעים מינית.
119. לא ניתן להסתמך על פרשנות הפסיכולוגית לדברים שאמרה לי בעת שיחות הטיפול, בהן נכחו הורי האומנה, מבלי לבחון את הבסיס העובדתי של הנחות העבודה האמורות, משום שלכל מסר שנקלט מ-לי או מסביבתה הטבעית ניתנה פרשנות פסיכולוגית על סמך אותן הנחות עבודה. לפיכך, אבדוק אם הוכח ש-לי הייתה עדת ראיה לניסיון ההתאבדות של אמה ולאחר מכן אבדוק את הטענה שהמשיב נהג לנשוך את לי והותיר על גופה סימני נשיכה.
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
האמנם היו הילדים עדים לניסיון ההתאבדות של אמם?
120. ביום 7/2015, במהלך התייעצות אצל רופא מומחה בדבר מצבה של לי, סיפרה גבי חי ש-לי מתעסקת רבות עם שיחזור האירוע במשחקים עם הבובות. בדוח מכון סאמיט מיום 11/2015, נכתב ש-לי ו-שי ייהגיעו לבית משפחת חי לאחר אירוע טראומטי וקשה ביותר שארע אל מול פני עיניהם. התגלו סימנים פוסט-טראומטיים שונים אצל שניהם, כל אחד בדרכויי. בהמשך אותו מסמך הודגשה הטענה שניסיון ההתאבדות של האם היה ייאל מול עיניהם” של הילדים.
121. אקדים ואציין שמקריאת החומר בדקדקנות, הגעתי למסקנה שההנחה ש-לי או שי היו עדים לניסיון ההתאבדות של אמם אינה סבירה. עם זאת אציין שאין חולק ש-לי, ש’ ו-כי היו בדירת המגורים בעת ההתרחשות.
122. המשיב תאר באוזני דייר מי את מה שהיה ידוע לו על ניסיון ההתאבדות וציין במפורש ש-לי הייתה עמו בחדר השינה בעת האירוע, שבמהלכו, כאמור, קפצה המשיבה מחלון בסלון, ואין כל סיבה לסבור אחרת. ואלה היו דברי המשיבה בתארה את האירוע: “אז הם כולם היו באותו חדר, ואני מהר יצאתי מהחדר כמו שאני הולך(ת) לקחת חיתול או משהו כזה ואף אחד לא דאג, ובמקום לעשות… רצתי לחלון, פתחתי את החלון … וקפצתייי.
123. עוייס מנחת האומנה הצהירה שהזוג חי סיפרו לה ביום 7/2016 ש-לי אומרת להם שאמה משקרת ואבא כן הפיל אותה מהחלון. אם לי לא ראתה את אמה קופצת מהחלון, הרי שלא יכולה הייתה לספר שראתה שאביה דחף את אמה מהחלון וגם משחקי הבובה הנופלת/קופצת מהחלון, אשר תוארו גם במכתב דייר שי והפסיכולוגית, אי, מקורם בתיאורים ש-לי שמעה מפי המבוגרים. אציין שבחוות הדעת הביעה המומחית ביקורת על כך שהורי האומנה אינם נמנעים מלשוחח בנוכחות הילדים על נושאים לא מתאימים.
124. לא יהא זה מוגזם לסבור שבדרך דומה, דהיינו על ידי קליטת מסרים ששמעה מפי בני משפחת ח’ פיתחה לי תיאורים מהם ביקשו גורמי הטיפול ללמוד על פגיעה מינית בה. וכבר הזכרתי ש-לי הייתה זקוקה לתשומת לב תמידית, לקשר ולתחושה שיירואים אותה”. בין התיאורים שנשמעו מפי לי היו גם סיפורים על כך שהמשיב היכה את המשיבה במטאטא ובפטיש, דברים שגם המשיבה הכחישה. עוד טענה שהמשיבים נהגו לאכול לה את הממתקים שהביאה מהגן ונהגו למשוך לה בשערות.
125. המסקנה היא שלא ניתן לקבל את הטענה שלי הייתה עדה לניסיון ההתאבדות של אמה. מסקנה זו חשובה לענייננו, מאחר שהיא מערערת את אחד היסודות עליהם נשענה
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
הפסיכולוגית בטיפול. מסקנה זו שוללת גם את מהימנות הדיווחים עליהם נסמכו גורמי
הרווחה.
לא עלה בידי המבקש להוכיח שהמשיב נשך את לי
126. טענות המבקש לפיהן המשיב נשך את לי נכתבו במסמכים ובעדויות עוייס המשפחה, העוייס לחוק הנוער והפסיכולוגית. עוד צוטטו דברים מפרוטוקולים של חקירות שנערכו ל-לי על ידי חוקרת ילדים. הטענות ביחס למקרים לא נמסרו בסדר כרונולוגי, והיה קשה להבין לאיזה אירוע התייחסה כל אחת מהמצהירות ובכמה אירועים מדובר, תקלה זו לא תוקנה
גם בסיכומי המבקש.
127. המבקש ביקש לייחס משקל מכריע למסקנותיה של הפסיכולוגית, משום שלכאורה הפסיכולוגית התרשמה בעצמה מדברי לי, על כן מן הראוי להתייחס לעדותה בהרחבה. בטרם אמשיך, ברצוני להדגיש שאין לראות בדברי ביקורת על דרך הטיפול המקצועית של הפסיכולוגית ב-לי. כל כוונתי בעניין זה לבחון אם ניתן להעניק תוקף משפטי לדברים שמסרה, אשר מקורם בעולם הפסיכולוגיה ואותם למדה מהטיפול ב-לי. כידוע קיים הבדל בין שתי הדיסציפלינות: שיחה בין מטפל לבין מטופל לא נועדה לגבות ראיות או לברר עובדות. המטפל מתייחס לאמת הפנימית של המטופל ואין זה מתפקידו לברר את העובדות לאושרן. המטפל אינו חוקר את המטופל ובוודאי שאינו אמור להיות שיפוטי כלפיו.
128. במקרה דנן העידה הפסיכולוגית, ובצדק, שהיה לה חשוב יותר לבסס עם לי אמון מאשר לברר איתה את העובדות. עוד הוסיפה שהיה לה חשוב ש-לי לא תפתח פוביה מכלבים, ייכמו שכבר התחילהיי. אני מציין עובדה זו משום שנראה שהאמון שהפסיכולוגית נתנה בדיווחי משפחת ח’ הובילו את הטיפול בדרך מסוימת. עוד אוסיף שבמהלך עדותה הסבירה הפסיכולוגית שהתייחסה אל הטיפול ב-לי כאל טיפול ילד-הורה, עם הורי האומנה, טיפול משותף שמתמקד בילדים שעברו טראומה. עוד הדגישה שהמפגשים בנוכחות הורי האומנה נעשו במתכוון ולא במקרה. משהתייחסה הפסיכולוגית אל הטיפול כייטיפול הורה ילדיי הרי שמבחינתה גם הורי האומנה היו חלק מהטיפול ולמעשה, מעין מטופלים, על כן ניתן להבין שלא יכולה הייתה להיות שיפוטית כלפיהם.
129. הפסיכולוגית לא ניסתה להסתיר את הזדהותה עם לי ובמהלך עדותה ניכר היה שהיא ראתה עצמה כמי שעומדת בעצמה במקומה בחקירה: “יכובלים אותי למקום. אני מרגישה שמשחזרים פגיעה בילדה. אני מספרת מה זה להיות הילדה הזאת…”. תגובה זו מצביעה על הבעייתיות שבעירוב הטיפול עם ההליך המשפטי ומבליטה ביתר שאת את ההכרח לבחון
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
בקפדנות את הדברים שנאמרו בטיפול ומה גם שאין חולק שהורי האומנה, או לפחות אחד מהם, השתתף בכל השיחות הטיפוליות, וכבר ציינתי שלא היה מקום לסמוך על דבריהם.
העדויות באשר לטענת הנשיכות לפי סדר ההתרחשות הנטען במקורות השונים
130. דיווחים על כך ש-לי היא ילדה אנרגטית, כי היא מרבה ליפול וכי הגיעה לגן עם חבורות, התקבלו ביחס לתקופה שקדמה לניסיון ההתאבדות של האם. עוד ידוע ש-לי לא הייתה יציבה בניידות שלה במרחב והליכתה הייתה כבדה. בדות שכתבה הפסיכולוגית, ביום 11/2015 (נספח יייז) נכתב ש-לי הראתה להורי האומנה יישטפי דם שהיו לה באזור הישבן והבטןיי. הפסיכולוגית לא ראתה יישטפי דסיי אלה בעצמה וההורים האומנים לא הגישו תצהיר על כך, לא נחקרו במשטרה ולא העידו במשפט. אם אכן ראו ההורים האומנים שטפי דם, מן הראוי היה ש-לי תיבדק על ידי גורם רפואי ותומצא תעודה רפואית, דבר שאף הוא לא נעשה. בנסיבות אלה אני קובע שאף לו היו ל-לי סימנים כמתואר, הרי שהיו אלה מסוג החבלות ש-לי הגיעה איתם לגן ואשר, ככול הנראה, נגרמו כתוצאה מהעובדה ש-לי לא הייתה יציבה בהליכתה.
131. לי הגיעה לבית ח’ ביום כ-5 ימים לפני חג השבועות. ביום סיפרה הגבי חי לעוייס המשפחה שבעת שקילחה את לי בחג השבועות, הבחינה בסימן נשיכה על גופה (לא צוין מקום הסימן). לי סיפרה ש”אבא עשה לה את זה”. מכאן שלכאורה התגלה סימן הנשיכה 5 ימים לאחר ש-לי עברה לבית משפחת ח’.
132. בדוח מיום 5/2015, כתבה עוייס המשפחה את הדברים ששמעה מבני הזוג ח’. בעדותה אישרה שלא ראתה בעצמה את הסימן וכי המידע על כך נמסר לה מפיהם. כאן המקום לציין שבוועדת תכנון טיפול והערכה שהתקיימה ביום 6/2015 דיבר מר חי על התאקלמות הילדים בביתו, ולא אמר מילה בקשר לסימני נשיכות או לחבלות כלשהן.
133. דווח כי ביום 7/2015, כחודש לאחר שנטען שהתגלו לראשונה סימני הנשיכה, נערכה ל-לי הערכת רופא בקופת חולים. סיכום מההערכה לא נמסר, אך בתצהיר העוייס לחוק הנוער מיום 8/2015, לא נכתב דבר בעניין תלונות על נשיכות או סימני נשיכה.
134. גם בדוח חקירת ילדים מיום 7/2015 לא הועלתה כל טענה על כך שמישהו נשך את לי. באותה חקירה שללה לי שקרה לה משהו.
135. עוייס המשפחה העידה שהזוג חי סיפרו לה שבאחת השבתות, כאשר המשיבה עדיין הייתה מאושפזת בבית חולים, הם סידרו למשיב דירה מולם. לטענתם, האב שהה בחדר עם ילדיו.
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
לדבריה, ייהאומנים סיפרו שהם שמעו צעקות ובכי של הילדים כשבסופם הם ראו של-לי יש פה נשיכהיי, בעת עדותה הצביעה העוייס על המותן. אציין שביחס לאותו אירוע כתבה העוייס לחוק הנוער, מפי הגב’ ח’, שבאותו אירוע לי ייחזרה עם מכות באזור שבין הגב לבטןיי.
136. הואיל ולא יכול להיות חולק שהמשיבה שוחררה מבית החולים ביום …. יוצא שאליבא דבני הזוג חי האירוע התרחש קודם למועד זה, אולם רק ביום ראשון, … (כשבועיים לאחר מכן), דיווחה גב’ חי על כך שבעת ש-לי התקלחה בערב, לאחר שובה מהביקור, ראו סימן נשיכה חזק על זרועה.
137. עוד מצאתי לנכון לציין שהגב’ ח’ תיארה את הנשיכה כחזקה מאוד, שגרמה לפציעה משמעותית ולקריעת חלק מהעור. לדבריה כאשר שאלה את לי כיצד נגרם הפצע, השיבה: ייפפו נשך אותייי. מר חי הסריט את לי באותו הערב כשהיא מספרת שאביה נשך אותה (בעזרת שאלות מכוונות שלו, כך כתבה עוייס המשפחה). באותו ערב לקחו ההורים האומנים את לי למרפאת ייטרסיי. זה המקום לציין שביום … דיווחו בני הזוג חי לעוייס האומנה על כך ש-לי שכבה זמן רב במיטה ייכשהיא אוכלת את הזרועי. עוד הצהירה עוייס האומנה שביום 11/2015 לי הייתה עצובה, “ימנותקת, מוצצת את הזרוע עד כדי פציעה עצמיתיי.
138. .
כאמור, נטען שלאחר גילוי הסימן על זרועה של לי, נלקחה לי לטיפול במרפאת ייטרס”י. דוח הבדיקה והטיפול לא הוגשו לביהמייש. חיפשתי ולא מצאתי ברישומי קופת חולים אף לא מקרה אחד בו לי קיבלה טיפול רפואי בפציעה כלשהי. גם בדות מכון סאמיט נכתב: לאחרונה לי נוטה למצוץ את הזרוע שלה תוך כדי שקיעה במחשבות … עד כדי מצב בו פצעה
את עצמה”.
139. המסקנה העולה מכל אלה היא ש-לי נהגה למצוץ את זרועה, עד כדי פציעה עצמית. עוד ניתן להסיק בסבירות גבוהה שבני הזוג ח’ ידעו שהסימן על זרועה הוא פרי פגיעה עצמית וכי לא נגרם על ידי המשיב, אך בחרו להאשים בכך את המשיב. גם הסימן במותן, אותו הציגה לי לפני הפסיכולוגית ולפני העובדות הסוציאליות, כפי הנראה בהשראת גבי חי, אינו מוכיח שמאן דהו נשך את לי. אף לו נפגעה לי בנשיכה במועד כלשהו, דבר שכלל לא הוכח, אין כל סיבה שסימן הנשיכה יוותר על גופה שנים רבות. אין להוציא מכלל אפשרות שהמדובר
בנרטיב חסר בסיס עובדתי שטופח ותפח.
140. ביום 8/2015 עדכנה עוייס מנחת האומנה שבמהלך ביקורה בבית משפחת חי, הראתה לה לי פצע ואמרה ייפאפו לא מרשהיי ייפאפו עשה לייי. במהלך חקירתה, שללה העוייס את האפשרות שהמדובר היה בנשיכה שנטען שהמשיב נשך את לי במהלך הביקור אצל ההורים והעידה ש-לי אמרה שהאב נשך אותה כשהם נפגשו בגינה, והכוונה כנראה לגן המפלצת.
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
בהמשך הסתייגה ואמרה שאינה מדייקת בכלל כי לא הייתה אז בתמונה. מתצהירה של עוייס האומנה מסתבר שהיא החלה לטפל בעניינם של לי ו-ש’ באותו חודש ומכאן שהפצע בו מדובר התרחש קודם לכן.
141. מתעורר החשש שבני הזוג חי הטעו גם את הפסיכיאטרית, דייר ש’, וגם את הפסיכולוגית לחשוב שהמשיב נהג לנשוך את לי. מכאן ועד ללקיחת חלק בסיפור שסיפרה לי על החבורה, כביכול, שעשה לה הכלב במותן, וכתיבת הדברים בדוח מיום 10/2015 הדרך הייתה קצרה. עוד נכתב שם, מפי משפחת ח’ שלאחר אחד הביקורים חזרה לי עם חבורה בזרועה שנזקקה לטיפול רפואי, וסיפרה כי אביה נשך אותה, וכבר התייחסתי לנושא הסימן בזרוע ואין צורך לחזור על הדברים.
142. לי נחקרה בחקירת ילדים בפעם השנייה ביום 10/2015. מטרת החקירה הייתה לברר אם המשיב נשך את לי ביום 8/2015, יילאחר ביקור אצלויי. לשאלה אם מישהו נשך אותה השיבה לי ייכלב רצה לנשוך את לייי. בשלב זה הרימה את חולצתה ונראה סימן על המותן. החוקרת טרחה לצלם את הסימן. לי גם הראתה לחוקרת סימן על הזרוע, אשר החוקרת דאגה לצלמו. כאשר נשאלה איך זה קרה, השיבה שאינה רוצה לומר. כאשר נשאלה אם מישהו עשה לה כואב בגוף השיבה שאינה רוצה לומר ולאחר מכן עברה לדבר על נושאים אחרים. הערכת החוקרת הייתה שהילדה לא מסרה האשמה ברורה בעדותה ועל כן אין אפשרות להעריך את מהימנות דבריה.
143. מדיווחיה של הפסיכולוגית קשה להסיק מסקנות ברורות ביחס למועדי העלאת הטענות ביחס לנשיכות. הפסיכולוגית לא יכולה הייתה להעיד מתי התרחשו הנשיכות, האם זה היה במהלך המפגשים בין המשיב לבין לי, האם היה זה בין המפגש הראשון עם הפסיכולוגית לבין מפגשים אחרים, וגם לא יכולה הייתה להעיד אם כל זה קרה לפני או לאחר ש-לי יצאה מבית ההורים או לאחר מכן. יש להניח שהקושי האמור נבע מהעובדה שהדברים שסיפרו לה בני הזוג חי היו מעורפלים. הפסיכולוגית העידה שהדברים שנכתבו היו על סמך ההתרשמות שלה וגם על סמך ההתרשמות של דייר שי ומכאן שהפסיכולוגית הושפעה גם מדברים שאמרו בני הזוג חי לפסיכיאטרית ושהפסיכולוגית כלל לא שמעה באוזניה.
144. הפסיכולוגית כתבה בדוח מיום 7/2016 ש-לי אמרה לה: ייפפה נשך אותי ועשה לי כואביי, ולראשונה הרימה את חולצתה והצביעה על אותו מקום עליו הצביעה בפגישה הקודמת. הפסיכולוגית אמנם לא פרטה מה היה מועד הפגישה הקודמת, אך מהעובדה שהחבלה במותן נזכרה בדוח מיום 10/2015, עולה שהמדובר לכאורה באירוע שהתרחש זמן רב לפני כן.
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
145. לי הראתה לפסיכולוגית כתם בהיר גדול. הפסיכולוגית שאלה את גבי חי אם לא מדובר בכתם לידה. הגב’ ח’ השיבה שזה יימשבועות שעבר, הדבר התרחש אצלם בבית, ומאז הכתם החליף הרבה צבעים”. לי אמרה: ייהיה לי פתוח בבטן, נתנו לי פלסטרים וזה היה כואביי. יצוין שעוייס האומנה העידה שגם שנתיים לאחר שנטען שהאב נשך את לי, עדיין היה ל-לי כתם. בשלב זה העידה האם של-לי יש כתם לידה מצד ימין. טענה זו לא נסתרה. אציין שלו אכן נכונה טענת לי שהיה לה ייפתוח בבטןיי, יש להניח שהפצע נתפר או לפחות טופל במרפאה כלשהי. לא הובאו הוכחות לכך וגם התצלומים שצילמה חוקרת הילדים לא הוצגו.
146. :
הפסיכולוגית נשאלה אם יתכן ש-לי לא יכולה הייתה להבחין בין נשיקה או חיבוק חזק לבין משהו שפוגע, השיבה שכאשר הורים מנשקים את הילדים זה מצוין ייאבל הם לא משאירים חבורותיי. וכאשר נשאלה אם בחודש 10/2015 ראתה חבורה השיבה: “אני לא זוכרת אם היא הרימה אז את החולצה אבל היא אמרה לי על הכלב של פאפא…” וכאשר נשאלה אם אמנם היו ל-לי סימנים השיבה: יילפי הורה האומנה היה סימן. אני לא אומרת לילדה בפגישה הראשונה להוריד את החולצה בטח אם היא לא עושה את זה מרצונהיי. כאשר נשאלה אם הורי האומנה אמרו לה שראו חבורה, סימן כחול או משהו דומה השיבה ייכן. חבורה קשה”. לשאלת ביהמייש השיבה הפסיכולוגית שהיא לא ראתה בעצמה חבורה וכי היא סומכת על הורי האומנה. הפסיכולוגית גם לא יכולה הייתה להעיד אם הורי האומנה לקחו את לי לטיפול רפואי בקשר לנשיכה וכאשר שאלתי אותה אם יש תיעוד רפואי בעניין הנשיכה – הפנתה אותי להורי האומנה, אך כידוע אלה לא רק שלא העידו בבית המשפט אלא שככול הידוע אף לא מסרו עדות במשטרה.
147. אזכיר שעוד ביום 10/2015 התריעה עוייס המשפחה על כך שלמשפחת ח’ יש יחס שלילי כלפי המשיב ויש לתהות מה המסרים שהמשפחה משדרים ל-לי ול-ש’. אם לא היה די בכך הרי שכבר בתחילת חודש יולי 2016, הביעה הפסיכולוגית את דעתה שהסימן עליו הצביעה שי נראה ככתם לידה. במועד זה יכולה הייתה הפסיכולוגית להבין שקיים חשש שגבי חי אינה אומרת את האמת ולמצער שדבריה טעונים בדיקה. אכן, אין זה מתפקידו של הפסיכולוג לחקור את המטופל שלו ולוודא שהוא דובר אמת, מצד שני אמירת הדברים בחדר הטיפול אינה כשלעצמה סיבה להתייחס אליהם כאמת צרופה.
148. :
בדוח מכון סאמיט מיום 11/2015 נכתב: יילפני מס’ שבועות לאחר מפגש עם ההורים לי דיווחה על כך שאביה נשך אותה, ואכן היה לה חתך ביד שדרש טיפול רפואייי. עוייס האומנה, אשר כתבה את הדוח, אישרה בעדותה שרוב הדיווחים הגיעו ממשפחת האומנה. אין חולק שטענות עובדתיות אלה לא נבדקו על ידי כותבת הדוח (כמו גם הטענה שהילדים היו עדים לניסיון ההתאבדות של האם).
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
לפעולה, נעשתה פניה לביהמ”ש לנוער ביחס ל-3 הילדים ובסופו של דבר התגלגלו הדברים להגשת בקשה זו להכרזת כ’ כבת אימוץ.
5. *
חלק ניכר מהראיות שהציג המבקש הובאו בדרך של הגשת תצהירים ותסקירים, אשר מרבית הטענות העובדתיות שהועלו בהם מקורן לא היה בידיעה אישית של כותבי המסמכים. בשלב מסוים החלה לי בתהליך טיפולי אצל הפסיכולוגית, אי (להלן : ייהפסיכולוגיתיי). המבקש ביקש להוכיח את טענותיו, בין היתר, בהסתמך על פרשנויות שנתנה הפסיכולוגית לדברים שעלו בטיפול. עיון מעמיק בראיות מגלה שרוב המידע המהותי עליו התבססה הבקשה מקורו בגורם אחד – הוא בני הזוג ח’, זאת כאשר לא נעשה ניסיון אמיתי לברר את טענותיהם. איש לא ניסה להצליב מידע, לחקור לעומק או לנסות לאמת את הטענות בדרכים אחרות, גם כאשר היה הדבר אפשרי. כאן המקום לציין שבני הזוג חי לא זומנו לעדות בבית המשפט.
6. בדוח מיום 10/2015 הביעה עוייס המשפחה את ספקותיה באשר למידת האובייקטיביות של משפחת ח’. התברר שלמשפחת ח’ …. עוד הביעה העוייס את דעתה שהמשפחה מוצפת בתכנים מיניים. תובנה נוספת הייתה שלמשפחת ח’ יחס שלילי כלפי המשיב. מסקנת העוייס הייתה שיש מקום לשאול אלו מסרים משדרת משפחת ח’ ל-לי ול-שי והאם נכון עבורם להמשיך ולשהות אצלם, או שהם זקוקים למסגרת ניטרלית. במצב דברים זה היה על שירותי הרווחה לבחון בשבע עיניים את הטענות שנשמעו מפי משפחת ח’ ולבחון אם אין מקום לשקול מחדש את צעדיהם. גורמי הרווחה והטיפול לא בדקו ולא הפנימו תהיות אלה והמשיכו להתייחס לדיווחי משפחת חי כאמת. במהלך המשפט התברר שחששות עוייס המשפחה היו מוצדקות ושחלק ניכר מהטענות שהעלו בני הזוג חי לא היה מבוסס על אדני
אמת.
7. אציין שביום בו כתבה עוייס המשפחה את החשש האמור, ביחס למשפחת ח’, כתבו הפסיכיאטרית והפסיכולוגית את הערכתן באשר לחשדות ש-לי נפגעה מינית על ידי אביה והמליצו על הפסקת כל הביקורים, כולל ביקורים בפיקוח. המלצה זו ניתנה על סמך דיווחים שנתקבלו מאת משפחת ח’. העתק ממכתב זה נשלח גם אל עוייס המשפחה.
8. בדיונים שהתקיימו בבית המשפט לנוער, טענה העוייס לחוק הנוער שהכוונה היא שמשפחת חי תאמץ את לי ואת שי ואילו משפחת ג’ תאמץ את כי. בסופו של דבר חזרו בהם בני הזוג חי מכוונה זו ולאחר 3 שנות שהות אצלם עברו לי ו-ש’ למקלט חירום. כיום נמצאים לי ו-שי
במסגרת אומנה.
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
המשיבה
9. המשיבה, בת בכורה במשפחה בת שתי בנות, נולדה ב… בשנת … והיא כיום כבת …. אביה היה … ואמה עבדה ב… ופרשה לגמלאות. המשיבה תארה את ילדותה כילדות יירגילהיי. בבגרותה למדה בבית ספר ל… וסיימה לימודיה שם.
1.o
המשיבה עלתה ארצה בגפה בשנת …, לאחר שחזרה שם בתשובה. אמה ואחותה מתגוררות
ב..
11. עם עלייתה ארצה למדה בסמינר, ולאחר מכן ועד יציאתה לחופשת לידה בשנת … עבדה כ…
שכירה ב… בירושלים.
12. המשיבה חוותה התקף דיכאוני ראשון עוד בתקופת מגוריה ב…, בהיותה כבת 23 שנים. לדבריה ההתקף ארע בסמוך למועד בו הייתה אמורה לעמוד במבחן הסמכה בתחום כאשר התברר לה שלא תוכל לעבור את הבחינות. בעקבות התקף זה קיבלה המשיבה טיפול תרופתי ופסיכותרפיה ולאחר תקופה קצרה חזרה לעצמה ועלה בידה לעבור את הבחינה
במועד השני שנקבע.
13. אפיזודה דיכאונית נוספת ארעה בסמוך לשנת …, לאחר שהתגלה שאביה של המשיבה חלה במחלת הסרטן, שממנה נפטר. גם אז טופלה המשיבה בתרופות פסיכיאטריות ונעזרה בפסיכותרפיה. לדבריה הטיפול התרופתי נמשך בין 3 ל-6 חודשים.
14. בין השנים 2001-2010 דווח בסך הכול על 5 אפיזודות דיכאוניות. בעקבות האפיזודה שהתרחשה בשנת 2010 חודש הטיפול התרופתי ולאחר מעקב של מספר חודשים, עם תגובה טובה לטיפול, הושבה המשיבה למעקב רופא המשפחה (ראו מכתב ועדותה של הפסיכיאטרית, דייר אורלי יציב, אשר תוזכר בהמשך).
15. בשנת … נישאה המשיבה למשיב ובמהלך תקופה קצרה יחסית נולדו להם שלושת ילדיהם. בכל אותה תקופה עבדה המשיבה כ… שכירה ב… בירושלים. פרט לתופעות של איטיות וקשיי התארגנות לא היו אירועים מיוחדים. המשיבה העידה שפרט לאירוע האחרון מעולם לא הייתה מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית ולא ביצעה ניסיונות אובדניים.
16. לדברי המשיבה, התרופות הפסיכיאטריות שנטלה הקהו את תחושותיה וגרמו לה לחוש כיירובוטי. כך, לא יכולה הייתה לבכות כאשר אביה נפטר. עוד הוסיפה שבתקופות שחשה
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
149. על מנת להשלים את התמונה, אציין שבעקבות הדיווחים, נחקר המשיב במשטרה בגין החשד שנשך את לי. בחקירתו מיום דחה המשיב את הטענות שהועלו נגדו, אך הודה שאמר ל-לי, כמשחק שהיא מתוקה ושהוא יירוצה לאכול אותה”י ופעם או פעמיים אף נשך אותה בידיים. לדבריו היה זה כבדיחה, והנשיכות היו על גבי הבגד ובעדינות.
150. המסקנה היא שלא ניתן לקבל את הטענות שהמשיב נהג לפגוע ב-לי ולנשוך אותה, ומשכך גם טענתו השנייה של המבקש, בדבר יחסם של ההורים לילדיהם נדחית. יוזכר גם שבמהלך הדיון לא הובאו, עדויות לפגיעה כלשהי מצד המשיב בבן שי או בבת כי, שתיק זה עוסק בעניינה. הדבר מקשה על קבלת האפשרות לקבל את הטענה שלא הוכחה, כי ניתן ללמוד ממצבה של לי על מסוכנות אפשרית מצד המשיב כלפי הקטינה כי.
היחסים בין המשיבים לבין עצמם
.
151. בוועדת תכנון טיפול והערכה שהתקיימה ביום 6/2015, כחודש לאחר האירוע, דיווחה עוייס המשפחה שהמשיב מעורב מאוד בטיפול במשיבה, הוא מגיע ומשתף פעולה.
!
152. המשיבים הכחישו מכל וכל את טענת האלימות. בשיחתה עם העוייס אמרה המשיבה שהיא אוהבת את המשיב ומרוצה מכך שהוא בא לבקרה בבית החולים. לדבריה, היא ביקשה ממנו לבקרה בבית החולים פעמיים ביום ייכי זה הוא כל המשפחה שלי, הילדים היו בחוץ וזה הוא הבן אדם היחיד שאני הרגשתי נוח איתו. כי את כל החברות אני לא רציתי לראות .
… כי לא
הרגשתי שוב שאני טובה”.
153. המומחית עמדה בחקירתה על העובדה שלמרות הסיטואציה הקשה בה היו מעת האירוע, עובר להליכים בבית המשפט לנוער ובבית משפט זה, המשיבים לא התפרקו אלא התגייסו יחד ותמכו אחד בשנייה. עוד הביעה את הערכתה למשיבים על יכולתם להתאושש ולחזק את הקשר ביניהם, לאחר המשבר הקשה שפרץ בסמוך ללידתה של כי על התוצאות המשפחתיות החמורות שנגרמו בעקבותיו. בין היתר התייחסה המומחית לטיפול הזוגי ולטיפול הפסיכולוגי שעבר כל אחד מבני הזוג בנפרד. מהתרשמותי מהתנהלות המשיבים במהלך הדיונים אני יכול לתמוך בקביעה זו.
154. בבקשו לעורר ספק בכך שהמשיבים אמנם השתתפו, ואולי עדיין משתתפים בטיפול זוגי, טען המבקש שהמשיבים נמנעו מלמסור פרטים על המטפלים הזוגיים ואף נמנעו מלזמנם להעיד במשפט. אציין שקודם לכן חשפו המשיבים לפני שירותי הרווחה ולפני המומחית פרטים אינטימיים ביותר על עצמם ואפשרו לעוייס ולמומחית לשוחח עם המטפלים שטיפלו בהם בעבר. גם אדם שנכפה עליו להיות משיב בבקשה להכרזת ילדו כבר אימוץ, זכאי לשמור
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
על פרטיותו. חדירת גורמים חוץ משפחתיים לחדר הטיפול הזוגי עלולה לסכל את הטיפול הזוגי, שבמקרה דנן היה חיוני לצורך חיזוק הקשר שבין ההורים ולהגדלת סיכוייהם לשוב ולחבוק את בתם הקטנה.
155. כזכור, המשיב התיר לדייר מי לשוחח עם העוייס ולאפשר לה לקבל מידע אודות התכנים העולים בטיפול. בשיחה זו קיבלה העוייס את המידע שביקשה לקבל ומסיבה לא ברורה מסרה לדייר מי שקיימת כוונה לחקור את המשיב במשטרה על החשדות שהועלו נגדו. דייר מי שיתף את המטופל שלו במידע זה ולאחר מכן טענה ב”כ המבקש בסיכומיה שדייר מי עבר לכאורה עבירה של שיבוש מהלכי משפט ואף רמזה שבכך סיכל את האפשרות שיוגש כתב אישום כנגד המשיב. דברים אלה מאששים את הסברי המשיבה שבני הזוג הגיעו למסקנה שאין לערב את הטיפול עם ההליך המשפטי ושהטיפול יהיה יותר יעיל אם המטפלת הזוגית לא תחקר במשפט.
חוות דעת המומחית
156. כבר הזכרתי את העובדה שעוד לפני הגשת הבקשה לבית משפט זה הייתה מונחת לפני בייב המבקש חוות דעת שהוגשה לבית המשפט לנוער. באותה חוות דעת הביע מומחה ביהמייש לנוער דעתו שעם עזרה תוכל האם לתפקד באופן מלא בגידול הילדים ובאחריות להם. ביחס למשיב קבע שלולא הטענות שנטענו בקשר לפגיעה המינית ב-לי ניתן להפקיד בידיו את האחריות לילדיו, תחת פיקוח ומעקב. רק החשדות הכבדים נגדו מונעים זאת.
157. בדיון מיום 79.2017., מיניתי, בהסכמת הצדדים, את הפסיכולוגית ללי גרשנזון, ממרכז יידעהיי, כמומחית מטעם ביהמייש לצורך בדיקת המשיבים ומתן חוות דעת בשאלת מסוגלותם ההורית. תנאי למינויה של הגב’ גרשנזון היה שבצוות עורכי חוות הדעת יהיה
פסיכיאטר.
158. אציין שלא בכדי נבחרה הגב’ גרשנזון כמומחית בתיק זה. הגב’ גרשנזון מרבה להגיש חוות דעת בשאלות של מסוגלות הורית וחוות דעתה שימשו את שופטי בית המשפט לענייני משפחה ואת שופטי בית המשפט המחוזי בתיקי אימוץ רבים. פעמים רבות יוזמי המינוי היו באי כוח היוהמייש. במקרה דנן היה למינויה של הגב’ גרשנזון ערך מוסף בשל מומחיותה בתחום פגיעות מיניות בילדים. על מנת לקצר אפנה את הקורא לתיאור פרטי השכלתה וניסיונה של הגב’ גרשנזון בפתיח לחוות הדעת. בין היתר הגבי גרשנזון היא בוגרת קורס להערכה וטיפול בפוגעים מינית ובוגרת קורס הדרכה בתחום ילדים בסיכון במסגרת מכון חרוב. הגב’ גרשנזון ניהלה במשך 9 שנים את היחידה לטיפול קהילתי במסגרת עמותת “יבית
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
לכל ילד בישראליי, הכוללת את יימיטליי (ארגון המתמחה, בטיפול בילדים שנפגעו מינית). הגב’ גרשנזון הייתה גם שותפה לעריכת ספר מאמרים בנושא פגיעות מיניות.
159. המומחית בדקה את שני המשיבים וביום 12/2017 הגישה חוות דעת אודות שניהם.
160. המומחית הכינה חוות דעת מקצועית, מפורטת ומבוססת, אשר הסתמכה על קריאת החומר שנשלח על ידי ב”כ הצדדים ועל ידי ביהמייש, ראיון קליני, הערכה פסיכיאטרית, תצפיות אינטראקציה. לבקשת המבקש אפשרתי למומחית גם לקבל העתק מדיווח האפוטרופסית לדין שמונתה ל-לי ול-ש’ בבית המשפט לנוער, חומר שלא נמסר למשיבים ולבאות כוחם. המומחית גם ניהלה שיחות טלפון עם אנשים שהכירו את המשיבים או אשר טיפלו בילדים ועם אנשי מקצוע אשר טיפלו בהם במהלך השנים.
חוות הדעת ביחס למשיבה
161. הפסיכיאטר אשר היה חבר בצוות שצוותה המומחית לצורך הכנת חוות הדעת, בדק את המשיבה ומסקנתו הייתה שבעת הבדיקה לא סבלה המשיבה מדיכאון. הוא תאר שהמשיבה מטופלת יפה תרופתית וכי יש לה תובנה למצבה.
162. המומחית העידה שהמשיבה הכירה באחריות שלה להפסקת הטיפול התרופתי והמעבר לטיפול ההומאופתי. עוד הוסיפה שגם המשיבה מבינה את הקשיים שהיו והיא איננה מתעלמת מהם.
163. המומחית קבעה שלמשיבה יש מסוגלות הורית סבירה, המשיבה הצליחה לצאת מהמשבר הקשה בו נמצאה והיא מתמידה בקבלת טיפול תרופתי, היא מאוזנת תרופתית ומקבלת טיפול זוגי. לדעתה למשיבה יכולת לדאוג לילדיה כראוי, היא מסוגלת לספק לבתה צרכים פיזיים, רגשיים והתפתחותיים ועל כן אין להכריז על כ’ כבת אימוץ. עמדת המומחית היא שהמשיבה יציבה מאז המשבר האחרון, היא מודעת להשלכות כבדות המשקל שהיו למשבר על חיי המשפחה ומבינה שעליה להתמיד בטיפול והיא פועלת בהתאם.
חוות הדעת ביחס למשיב
164. המומחית בדקה גם את המשיב ומסקנתה הייתה שיש לו מסוגלות הורית סבירה וכי לצד אשתו הוא מסוגל לדאוג לצרכי כ’ כראוי. עוד הוסיפה שבעזרת הדרכה הורית מתאימה יכולתו ההורית הסבירה תוכל להעלות ליכולת דאגה טובה. המשיב למד הרבה מהמשבר
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
המשפחתי, קיימת אצלו תובנה בדבר הצורך לקבל עזרה מקצועית ומוטיבציה גבוהה להתמיד בטיפול ובקבלת הדרכה.
165. מסקנת המומחית הייתה שהמשיב רוצה ומסוגל לספק לבתו צרכים פיזיים הולמים כגון : מזון, לבוש, טיפול ומעקב רפואי, תנאי היגיינה ובריאות, מניעת סכנות וסיכונים פיזיים. הוא מסוגל לתכנן סדר יום, סדר חיים וסדר הבית מתוך התייחסות לילדה ולצרכיה. הוא נהג לבשל ודאג וסייע לסדר את הבית, עשה זאת בקביעות, גם כאשר לא פעם הביע חוסר שביעות רצון על כך שחלק גדול מעול העבודה בבית נפל על כתפיו, בשל עבודתה המאומצת של המשיבה כ…. כאן המקום לציין שלא היה חולק שהמשיב היה הדמות הדומיננטית בטיפול בילדים וכי הוא היה זה אשר קיבל החלטות בעניינם.
166. התרשמות המומחית הייתה שהמשיב מסוגל לספק לקטינה צרכים נפשיים והתפתחותיים בסיסיים, כגון: קביעות, עקביות, יציבות, המשכיות, ביטחון, הרגשת שייכות. הוא התמיד בביקורים ונתן לקטינה תחושה שהיא רצויה ואהובה והעניק לה חום, אהבה והתייחסות אישית. המשיב מסוגל לקלוט את צרכי בתו, מצוקותיה ואותות מצוקה ולהיענות להם, תוך יכולת להבין ולהסתגל לצרכים המשתנים של בתו, לאור שלבי ההתפתחות השונים ולהתייחס אליהם. הוא מסוגל להעדיף את צרכי בתו על צרכיו האישיים בתחומים הבסיסיים החיוניים לקטינה.
167. המומחית סבורה שבעזרת טיפול אישי והדרכת הורים יוכל המשיב לווסת את תגובותיו וללמוד להגיב באופן עקבי, על מנת לספק לילדים תחושת ביטחון. לדעתה המשיב מסוגל להעניק לקטינה גירויים וערכים תרבותיים, חברתיים, נורמטיביים ומוסריים בהתאם לשלבי התפתחותה. הוא מבין את הצורך באלה ומסוגל לתמוך ולדחוף את הילדה ולעודדה לרכוש חינוך, דרכי התנהגות, דרכי חיים וערכים כאמור ולהסתגל אליהם.
168. המומחית העידה שבמבחנים הפסיכודיאגנוסטים שנערכו לשני המשיבים לא נמצאו סימנים להפרעת אישיות אנטי סוציאלית, לקשיים בהבנת מצבים חברתיים, ענייני מוסר, תפיסה מעוותת של קשרים בתוך המשפחה ולתכנים מיניים שעולים בצורה לא מווסתת. לא נמצא אצל המשיב עיסוק מוגבר במין, ניצול של החלש, במבחנים ובמפגשים לא נמצאו טעויות חשיבה, המאפיינות פוגעים מינית. הפסיכיאטר שהשתתף בצוות עריכת חוות הדעת, דיווח שלא נמצא במשיב סימן להתנהגות מינית לא מותאמת או של אדם שיכול לענות על הגדרת
אישיות אנטי סוציאלית.
169. המומחית נחקרה ארוכות על חוות דעתה ובחקירתה לא רק שלא נשללו מסקנותיה אלא שהתגבר האמון במקצועיותה ובידיעתה את הפרטים, אשר שימשו בסיס לחוות דעתה.
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
170. לא שוכנעתי מהראיות עליהן ביקש המבקש לבסס את טענותיו. הפסיכיאטרית והפסיכולוגית נפגשו עם לי, כאשר הייתה מלווה במי מבני הזוג ח’, והושפעו מאוד ממידע לא אמין ומגמתי, שמסרו לה. הם לא ראו במשיבים בני שיח, וכפי שהתבטאה הפסיכולוגית יאין עם מי לדבריי. התרשמות זו עמדה בסתירה להתרשמות כל גורמי הטיפול שבאו במגע עם המשיבים, אשר דיווחו על כך שהמשיבים כאשר היו פתוחים לקבלת הדרכה. הפסיכולוגית לא הסתמכו על התרשמות אישית ממפגש בין המשיב לבין לי, למרות שבאותו שלב ניתן היה לקיים מפגש כזה.
171. המסקנה היא שהמבקש לא הוכיח שהמשיבים אינם מסוגלים לטפל בילדיהם.
172. אעבור עתה לדון ביתר המרכיבים הדרושים לצורך בחינת העילה להכרזת הקטינה בת אימוץ על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה.
הסיכוי לשינוי בעתיד הנראה לעין
173. משהגעתי למסקנה שיש למשיבים מסוגלות הורית לטפל ב-כ’, שוב אין הצורך לעסוק בשאלת הסיכוי לשינוי בעתיד הנראה לעין. אם הדברים לא הובנו עד כה, אכתוב בבירור שכבר בעת הגשת הבקשה להכרזה על כ’ כבת אימוץ הייתה למשיבים יכולת לטפל בה. בבקשה זו אינני נדרש לבחון את המסוגלות ביחס ל-לי ול-ש’.
174. בדרך כלל כאשר מדברים על השינוי ייבעתיד הנראה לעיניי, מתחבר מושג זה עם צמד המילים ייזמן ילדיי. במקרה דנן לא היה על כי להמתין עד למועד בו צפוי היה לחול השינוי במצב ההורים, שכן עוד לפני הגשת הבקשה חלו ביכולות המשיבים ובהתנהגותם שיפורים משמעותיים, שהיה על העוייס לחוק האימוץ להבחין בהם ולעצור את התהליך בעודו באיבו. גם אם נפלה טעות והעוייס עדיין סברה שיש הצדקה להגשת הבקשה, הרי שבאה חוות דעת המומחית וסיפקה נתנה הזדמנות לשקול מחדש את המהלכים. אפשרה אני מפנה בעניין זה גם להצעות שהועלו בפתח הדיון מיום 11/2018, שרק אוכל להביע צער על כך שלא התקבלו, על כל המשמעויות הנובעות מהדבר ל-כי ולהוריה.
175. בעת הדיון בסיכויים אלה יש לדון גם בהודאת ההורים בקשיים שהיו להם בגידול הילדים, אם אמנם היו קשיים כאלה, בשאלת שיתוף הפעולה מצד ההורים וגם בעזרה כלכלית וטיפולית, כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו, כאמור בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ.
176. בבקשות להכרזת קטינים כברי אימוץ שבה וחוזרת הטענה שההורים אינם מודים בטעויותיהם בגידול הילדים, אינם מוכנים לקבל עזרה ואינם משתפים פעולה עם רשויות
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
הרווחה. המומחית העידה שהמשיבים לא הכחישו שהיו קשיים בזוגיות ודברים אלה ניתן ללמוד גם מדברים שכתב דייר מי ביומן הפגישות. המשיבה אישרה שהיו לה קשיים בגידול הילדים והסבירה שאחת הסיבות לניסיון האובדני הייתה שהיא חשה שלא הייתה אמא
טובה.
177. במקרה דנן נוכחתי שהמשיבים מודעים לקשיים שליוו את חיי הזוגיות וניתן ללמוד על דברים אלה גם מהשיחות הטיפוליות שתועדו ביומן הפגישות של דייר מי וגם ממסקנות המומחית בחוות דעתה. המשיבים גם לא הכחישו את בעיות ההתפתחות של לי ו-ש’, אם כי נראה שהפחיתו ממידת חומרתם. בתגובתם לבקשה טענו כי ידעו שההתפתחות של שי איטית מעט אך עובדה זו לא הדאיגה אף גורם. לדבריהם הם פנו לרופא הילדים, אשר הרגיע אותם באמירה שאין מה לדאוג והכל בסדר.
178. הוכח גם שהמשיבים שיתפו פעולה עם כל גורם בו נתקלו לאחר האירוע. כך לדוגמה העידה העוייס לחוק הנוער שכאשר הייתה למשיב בעיה הוא לא נרתע מלבקש עזרה. לדבריה, המשיבים ייצמאים להדרכה וסיוע סביב חיזוק הקשר שלהם עם ילדיהם, הם משתפים פעולה באופן מלא עם הדרכת ההורים, מגיעים בזמן ועושים מאמצים ליישם את ההדרכה שמקבלים. ההורים עושים מאמצים להתכוונן לילדים, יושבים איתם על הרצפה ומשקיעים בקשר איתם”. (ראו נספח כ’יג לבקשה).
179. המשיבים שיתפו פעולה באופן מלא גם עם המומחה שהגיש חוות דעת לבית המשפט לנוער וגם עם המומחית שמונתה בתיק זה. בחוות דעתה הדגישה המומחית את שיתוף הפעולה לו זכתה מצד המשיבים. כאשר נחקרה בעניין זה הסבירה שהיו פערים גדולים בין ההתגייסות של המשיבים, ההבנה של מה שהם צריכים לעשות, הזמינות שלהם, לעומת מה שהיה כתוב בתיק. בלט מאוד הפער בין הכוחות שלהם והיכולת שלהם לעמוד בכל המשימות שנתבקשו לעמוד בהן ולהגיע בזמן, תמיד מוכנים, לעומת הדרך בה הוצגו בחומר הכתוב.
180. כל אחד מהמשיבים הסכים גם לחשוף לפני בית המשפט כל נושא בעברו ובחייו בהווה, לרבות באשר לטיפולים, ליעוץ ולתמיכה נפשית. בבית המשפט העידו מטעם המשיבים דייר מי, מטפל אישי שטיפל במשיב לאחר האירוע והפסיכיאטרית, דייר אורלי יציב, אשר טיפלה במשיבה בסמוך לאחר פרוץ המשבר וממשיכה לעקוב אחרי מצבה הנפשי של המשיבה.
181. כאשר ביקשתי לברר עם מנחת האומנה אם המשיבים ישתפו פעולה עם עזרה שיקבלו השיבה בחיוב וכאשר ביקשתי לברר לאיזו עזרה הם זקוקים תשובתה הייתה: הצבת גבולות לילדים והתנהלות ספונטנית איתם. נראה שדי בתשובה זו כדי לערער את ההיגיון שעמד מאחורי הגשת הבקשה. ואם לדבר על ספונטניות הרי שמנחת האומנה אסרה על המשיבה
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
לשוחח עם לי בשפה ה…, שפה בה נהגה לשוחח עמה בבית, ובכך פגעה בעצמה בקשר הטבעי שבין האם לבתה. מנחת האומנה נימקה איסור זה בכך שהיא אינה שולטת בשפה זו ועליה להיות מעודכנת בתכני השיחות בין הבת לבין אמה.
האפשרות שסיוע כלכלי וטיפולי סביר יסייע להורים לשנות את מצבם
182. מעדות העוייס לחוק הנוער עולה שחלו בשירותי הרווחה שינוי עמדות ואף תהפוכות בשאלת הגשת עזרה למשיבים. לטענתה לאחר האירוע לא הייתה מחשבה שהילדים לא ישובו לבית הוריהם כאשר המשיבה תתאושש. בהמשך העידה שבאופן עקרוני אין לרווחה אג’נדה שהילדים לא יחזרו להוריהם, עם זאת אישרה שלא הייתה מחשבה על זה שהילדים יכולים לחזור הביתה ועל כן לא גובשו תכניות עזרה. נראה שבהמשך הדרך נכנעו שירותי הרווחה ללחץ משפחות האומנה וישרו עמן קו, בדרישתם להפחית את תכיפות המפגשים שבין המשיבים לבין ילדיהם. ניתן ללמוד על עובדות אלה גם מפרוטוקול הדיון בבית המשפט לנוער. אציין שבכל שלבי הדיון בבית המשפט לנוער התחבטה השופטת בשאלה אם יש הצדקה להפסקת המפגשים שבין לי לבין המשיב ולהפחתת קצב המפגשים בין לי לבין המשיבה.
183. קשה לקבל את טענת המבקש בסיכומיו כאילו המשיבים שירותי הרווחה סייעו בשיקום המשיבים ובחיזוק הקשר עם ילדיהם. מהראיות שהובאו לפני עולה שההתקדמות הרבה ביחסים הבינאישיים בין המשיבים לבין עצמם וביכולתם לטפל בילדיהם בצורה ראויה יותר, נבעה מיוזמתם הם ומומנה על ידם.
184. המשיבים לא התלוננו על מצוקה כספית. למשיבים דירה ראויה בבעלותם, המצוידת בכל הדרוש. המשיב מתפרנס מלימוד ומעיסוקים בכולל והמשיבה מקבלת קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי ובנוסף לכך נעזרת במדריכה מסל שיקום. המשיבים לא טענו שהם זקוקים לעזרה נוספת. בשלב מסוים העלו המשיבים בקשה לקבלת סיוע במימון הטיפול הפסיכולוגי הפרטי, בקשה אשר נדחתה, בטענה שניתן לקבל טיפול כזה במסגרת ציבורית.
185. בתגובתם הצהירו המשיבים שבמקביל לליווי זוגי הם מקבלים הדרכה פרטית, בכל הנוגע לסוגיות של הורות וחינוך ילדים.
משקלו של מסקנות מומחה שמונה על ידי בית המשפט
186. לעמדת מומחה מקצועי יש לייחס משקל רב, אם כי לא מכריע, שכן בית המשפט אינו משמש ייחותמת גומייי לעמדתו. בבע”מ 10060/07 פלונית נ’ פלוני (210.2008.) נקבע שככלל, לחוות
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
דעת של מומחה יינתן משקל רב במסגרת הבחינה השיפוטית של חומר הראיות ועל בסיסה מתגבשת תמונת המצב העובדתית נשוא ההכרעה. עם זאת, מדובר בכלי עזר בלבד, וההכרעה השיפוטית היא בידי השופט. ראו גם: תמייש 4126-01-12 ש.ב. נ’ סיבי
.(291.2013.)
187. בבע”מ 27/06 פלוני נ’ פלוני (15.2006.) נקבע שיש מקום לסטות מהמלצת מומחה רק בהתקיים טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי המצדיקים זאת: יימשהונחה בפני בית המשפט חוות דעת מומחה, וגם אם זו תהיה נחרצת, ברורה וחד משמעית, אין בית המשפט פטור מהפעלת שיקול דעת שיפוטי עצמאי בגיבוש הכרעתו. אכן, בתחום רגיש, עדין ומורכב זה נדרש בית המשפט לגבש הכרעה עצמאית תוך שהוא נעזר… בפסיקת בתי המשפט ואולי יותר מכל – תוך שהוא מדריך עצמו בניסיון החיים, בשכל ישר, ברגישות ובהבנה למצבו המורכב של כל אחד מן המעורבים בעניינים אלהיי.
188. במקרה דנן לא ראיתי כל סיבה שלא לקבל את המלצות המומחית, אשר עמדו בקנה אחד עם הראיות שהובאו בתיק. חיזוק למסקנת המומחית מצאתי גם בחוות הדעת מומחה ביהמייש לנוער: אמנם מומחה ביהמ”ש לנוער סייג את מסקנתו בכך שעל המשיבים להודות בפגיעה המינית ב-לי, אף שלא בדק אם אכן הייתה פגיעה שכזאת. יוזכר שאותו חוות דעת התייחסה למסוגלות המשיבים לגדל את שלושת ילדיהם של המשיבים ובמקרה דנן עסקינן ב-כ’ לבדה. חיזוק נוסף ניתן למצוא גם בעדות הפסיכיאטרית, דייר אורלי יציב, אשר לא ראתה מניעה פסיכיאטרית שהמשיבה תגדל את הילדים.
189. כבר פרטתי את הטענות שנטענו ביחס לטיפול ב-כי, אשר יצאה מהחזקת המשיבים, בעת המשבר, בהיותה בת 3 חודשים, ואין צורך לחזור על הדברים. הבקשה להכרזה על כ’ כבת אימוץ נשענת למעשה על טענות שהובאו כנגד המשיבים ביחס לטיפולם ב-לי וב-ש’. בעת הדיון בעניינה של כי יש לזכור שלאחר המשבר חלו שינויים משמעותיים במשפחה, שלא ניתן להתעלם מהם:
א.
כתוצאה מהוצאת לי ו-ש’ לאומנה, אין המדובר כיום בטיפול ב-3 ילדים אלא בילדה אחת.
ב.
המשיבה אוזנה תרופתית ומהמעקב הפסיכיאטרי עולה שכיום מצבה הנפשי יציב.
ג.
אובחנה אצל המשיבה בעיית קשב וריכוז, אשר היוותה גורם לפגיעה בכושרה וביכולותיה של המשיבה ונמצאה לה תרופה. כתוצאה מכך השתפרו לעין ערוך גם היחסים בין בני הזוג.
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
ד.
כל אחד מבני הזוג השתתף בטיפול ובייעוץ נפשי ושניהם השתתפו בטיפול זוגי.
ה.
כתוצאה מהכרה במשיבה כנכה היא זכאית לקצבת נכות ולזכויות נוספות מסל שיקום ונטל הפרנסה הוסר מעליה.
190. אשר על כן אני דוחה את בקשת המבקש וקובע שלא נתמלאו תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ ביחס לשני המשיבים.
לפני סיום
191. לא אוכל לחתום פסק דין זה מבלי לציין לשבח את עוה”ד אתי גוהר ועוה”ד תמר ברש אבירם, אשר ייצגו את המשיבים בדרך מקצועית ויעילה, פעלו בתיאום מלא ביניהן ועשו כל התלוי בהן כדי לזרז את ההליך המשפטי. יש להזכיר לטובה גם את פועלה של עוה”ד אביבה האן מלשכת הסיוע המשפטי, אשר ליוותה את הייצוג המשפטי ותרמה מיכולתה לייצוג
המשיבים.
192. לעומת נחישותן הראויה לציון של בייכ המשיבים לסייע בניהול ההליך המשפטי בצורה יעילה ומהירה, שבו וביקשו ב”כ המבקש לדחות את הדיונים בטענות שונות. אפנה לבקשות שהוגשו בעילות שונות במועדים: 7/2018 ו-11/2018. בפתח הדיון מיום 11/2018 שבה בייס המבקש על בקשתה לדחיית שמיעת ההוכחות. במקרה זה אמרה ברורות שבשלב הזה התיק אינו בשל להכרעה (ראו סעיף 112 דלעיל). טענה נוספת שהעלתה הייתה ש-שי החל בביקורים אצל המשיבים, הכוללים לינה. בית המשפט התבקש לדחות את הדיון למשך 3 חודשים.
193. לו הגשת כתב אישום או הרשעה הייתה נחשבת בעיני המבקש אירוע משמעותי, לצורך הוכחת טענותיו בתיק זה, יש לייחס משמעות גם לעובדה שמאז אותה הצהרה חלפו כ-18 חודשים, ולא רק שהמשיב לא הורשע אלא שאף לא הוגש נגדו כתב אישום. צר לי להביע את התרשמותי שבמקרה דנן ושלא כמנהגו, ניסה המבקש לדחות ככול האפשר את סיום ההליכים בתיק זה. אציין שסיכומי המבקש הוגשו לבית המשפט רק ביום 301.2020., שעה ששמיעת הראיות בתיק הסתיימה עוד ביום 294.2019..
194. כידוע, בסיכומים יש להסתמך אך ורק על ראיות שהוגשו במהלך המשפט ואשר ניתנה לצד שכנגד ההזדמנות להעמידם תחת שבט הביקורת. במקרה דנן ביקשה ב”כ המבקש להסתמך בסיכומיה על טענות עובדתיות אשר לא נכללו בחומר הראיות. כך טענה שבמספר הזדמנויות לי שיתפה גם את האם האומנת הנוכחית בדברים שסיפרה בעבר (עמי 10 למעלה).
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
עוד ציטטה בסיכומיה דברים שנאמרו בחקירות ילדים שנערכו ל-לי בימים … (ראו לדוגמה עמי 7,9 ו-13) זאת כאשר הפרוטוקולים של חקירת הילדים לא הוגשו כראיה במשפט.
195. בעקבות דברים אלה הורתי לבייכ המבקש להגיש לבית המשפט את סיכומי חקירת הילדים. משהסתבר לי משיחה שהעוזרת המשפטית ניהלה עם ב”כ המבקש שהפרקליטות מתנגדת למסירת הפרוטוקולים, מחשש שהדבר יפגע באפשרות שהמשיב ייחקר בעתיד בעניין זה, קבעתי שהחומר לא ייחשף לעיני המשיבים או לעיני באות כוחן. ביום 96.2020. שלחה בייך המבקש את סיכומי חקירת הילדים, תוך התניה שככול שתהיה כוונה לאפשר למשיבים עיון בחקירות אלה, יתאפשר למבקש להגיש עמדה כתובה, בעניין בטרם תתאפשר חשיפת החומר. כפי שכבר כתבתי, בייכ המבקש ציטטה בעצמה קטעים מחקירת הילדים ומכאן ניתן להבין שההתנגדות הייתה למסירת הסיכומים לידי המשיבים. למען הסר ספק אני קובע שסיכומי החקירה לא ימסרו למשיבים או לבאות כוחן.
196. יש לראות טעם לפגם בעובדה שרק ביום 3/2017, פחות מ-3 חודשים בטרם הוגשה הבקשה להכרזת כ’ בת אימוץ, מצאה לנכון העוייס לחוק הנוער להיפגש עם המשיבים. במועד זה הייתה כי בת למעלה משנתיים. נוכח העובדה שהדיבורים על כוונות לפנות בהליך אימוץ ריחפו באולם בית המשפט לנוער תקופה ארוכה עוד קודם לכן, ושכבר ביום 9/2016 המליצה ועדת תכנון טיפול שהעוייס לחוק הנוער תפעל להגשת בקשה להכרה בילדים כבני אימוץ, מוטב היה לו הייתה הפגישה מתקיימת מוקדם יותר ועמדות המשיבים היו נשמעות בלב
פתוח ובנפש חפצה.
197. עוד אוסיף שבמקרה דנן הסתמכה הטענה העיקרית המופנית כלפי המשיבים, ובעיקר כלפי המשיב, בעיקר על טענות משפחת ח’, ובשלב מסוים גם על טענות משפחת ג’, המשמשת אומנה ל-כ’. בייכ המבקש לא מצאו לנכון לזמן לעדות את בני אותן משפחות ובדרך כלל העדויות בתיק זה נשמעו מכלי שני או אף מכלי שלישי, למחדל זה הצטרפו ליקויים ראייתיים נוספים, וטעויות עובדתיות.
198. בהזדמנות זו הייתי מציע לעשות שינוי בדרך הגשת בקשות להכרזת קטין בר אימוץ וכאשר מוגשת בקשה מפורטת כל כך, ניתן להסתפק בתסקיר העוייס לחוק הנוער, בו יאומתו העובדות הנטענות ולא תהיה חזרה מיותרת על טענות. נקיטה בדרך זו תאפשר הגשת בקשה בעלת היקף מצומצם יותר, בה יוקפד שתבוצע בדיקה יסודית של כל טענה עובדתית.
199. ואחרון אחרון, במקרה דנן בלטה ביתר שאת הבעייתיות שבניהול עניני ילדי משפחה אחת בשתי ערכאות נפרדות, בית המשפט לנוער ובית המשפט לענייני משפחה. במיוחד הדברים אמורים נוכח העובדה שראיות רבות שהוגשו בתיק זה הוכנו לצורך הדיונים בבית המשפט
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
לנוער ועסקו בילדים שעניינים אינו נידון בבית משפט זה. גם העיכוב הממושך בהעברת הטיפול בעניינה של כי לבית משפט זה, עמד בסתירה לצורך בניהול תיקי אימוץ בתוך פרק זמן קצר.
200. בתום 18 שנות שיפוט, בבית המשפט לענייני משפחה, אני יכול להעיד ששירותי הרווחה עושים מלאכתם נאמנה. במקרה מצער זה נפלו טעויות שאינן מלמדות על הכלל. אני תקוה שהביקורת שנמתחה בפסייד זה תסייע במניעת טעויות בעתיד.
201. פסק הדין יפורסם לאחר הסרת שמות ופרטים מזהים.
202. המזכירות תשלח העתקי פסק הדין לבייכ הצדדים.
203. המזכירות תואיל לסגור את התיק.
ניתן בהיעדר הצדדים היום, יייז בתמוז תשייף, 97.2020. בהעדר הצדדים.
שלמה אלבז, שופט בכיר
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
טוב יותר הפסיקה ליטול את התרופות שהיה עליה ליטול: יילצערי אף פעם רופא או מישהו פסיכולוג הסביר לי מה זה דיכאון באמת ושזה מאוד מסוכןיי. לדבריה לא ידעה שמי שלקה בדיכאון חייב להתמיד בנטילת תרופות ולהימצא בליווי פסיכולוגי.
17. במהלך ההיריון האחרון, כנראה בחודש דצמבר 2014, ביקשה המשיבה להפסיק ליטול תרופות פסיכיאטריות ולעבור לטיפול הומאופתי. לדבריה צעד זה נבע גם מחשש שהתרופות תגרומנה נזק לעובר שברחמה. המשיבה פנתה למטפלת הומאופתית, רופאה במקצועה, אשר המליצה לה להקטין בהדרגה את מינון התרופות הפסיכיאטריות ולעבור לטיפול הומאופתי, תוך כדי מעקב אצלה. לדבריה בכל אותה עת לא חשה שלהקטנת המינון הייתה השפעה על מצבה הנפשי.
18. כי נולדה ביום בתחילת חודש החלה המשיבה לסבול מבעיות שינה וחששה שהדיכאון חוזר. בדיעבד, העריכה העוייס לחוק האימוץ שיתכן שהיה מדובר בדיכאון לאחר לידה. המשיבה פנתה לרופאה ההומאופתית וזו נתנה לה מנה הומאופתית נוספת ותרופה טבעית, שתסייע לה לישון. בשלב זה ניסתה המשיבה לשוב לטיפול התרופתי, אולם נראה שאיחרה את המועד: ההידרדרות במצבה הנפשי הייתה מהירה ביותר וביום 5/2015 קפצה מחלון הסלון, לאחר שהניחה את הקטינה על המיטה בה ישן המשיב, לאחר ששב מתפילת בוקר.
19. המשיבה אושפזה במחלקת טיפול נמרץ, עברה ניתוח לאיחוי שברים בעמוד השדרה והועברה למחלקה האורתופדית. כבר בתחילת האשפוז היה ברור שצפויה למשיבה תקופת התאוששות ושיקום ארוכה. במהלך הטיפול הנמרץ עברה המשיבה הערכה פסיכיאטרית, והתקבל הרושם שהמדובר באפיזודה דיכאונית מאג’ורית. הטיפול בתרופות אנטי דיכאוניות ומרגיעות חודש והמשיבה טופלה גם בשיחות והתגובה הייתה טובה. עם שחרורה מהמחלקה האורתופדית הועברה המשיבה למחלקה הפסיכיאטרית, לצורך המשך טיפול במצבה הנפשי. במהלך האשפוז חל שיפור במצב הרוח ובשינה, דווח על היעלמות המחשבות האובדניות או הדחפים לפגיעה עצמית והמשיבה התחילה להביע מוטיבציה ורצון להשתקם
גופנית.
20. לקראת סוף חודש יוני 2015 נתקבל אישור המחלקה לקיום מפגשים בין המשיבה לבין הילדים ובחודש יולי הוחל במפגשים אלה, בנוכחות עוייס המחלקה. באותה עת עלתה אפשרות לשחרר את המשיבה מבית החולים, אולם השחרור עוכב בשל העובדה שבני הזוג מתגוררים בדירה בקומה השלישית והמשיבה הייתה מוגבלת בעלייה לקומה זו.
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
21. יי, הפסיכולוגית הקלינית אשר טיפלה במשיבה בבית החולים לאחר האירוע, כתבה שבמהלך תקופת ההכרות שלה עם המשיבה דיברה המשיבה על ילדיה וניכר שהם חשובים לה מאוד. עוד צינה שאהבת המשיבה לילדיה ניכרה בדבריה.
22. המשיבה שוחררה מבית החולים ביום 8/2015. על פי מכתב השחרור המשיבה החלה ללכת בעזרת הליכון, קיים צורך ב… ובפיזיותרפיה. נכתב גם שהמשיבה משתחררת לביתה בליווי בעלה, כשהיא במצב נפשי יציב וללא מחשבות אובדניות. נקבע שקיים צורך בהמשך מעקב פסיכיאטרי ובהמשך טיפול פסיכולוגי, כל זאת בקהילה.
23. לאחר שחרורה מהאשפוז הפנה רופא קופיים את המשיבה לפסיכיאטרית, דייר אורלי יציב, מהמרכז הירושלמי לבריאות הנפש, אשר טיפלה בה בשנת 2010. דייר יציב העידה שכאשר המשיבה הגיעה אליה לטיפול, בחודש מרץ 2016, יידיכאון לא היה שם כבר אזיי. לדבריה מאותו מועד חזרה המשיבה למעקב סדיר, בהתאם לצורך, הנע בין אחת לחודש לבין חודשיים או אף 3 חודשים. עוד העידה שהחל מאותו מועד ועד מועד מתן העדות, סוף אפריל 2019, שיתפה המשיבה שיתוף פעולה מלא עם הטיפול וכי הייתה מאוד יציבה תחת הטיפול התרופתי. במכתבה כתבה: ייבבדיקות חוזרות לאורך השנים האחרונות אני מתרשמת מיציבות במצב הנפשי, ללא סימני דיכאון או פסיכוזהיי.
24. במהלך הטיפול, הגיעה דייר יציב למסקנה שהמשיבה לוקה בסוג של הפרעת קשב וריכוז, אשר הסבירה חלק מקשיי ההתארגנות של המשיבה בבית ובאה לידי ביטוי בחולמנות, קושי לבצע משימות וכדומה. דייר יציב התאימה למשיבה טיפול תרופתי, קונצרטה, אשר נתן תגובה טובה והמשיבה ממשיכה ליטול תרופה זו. דייר יציב קבעה שהטיפול הביא לשיפור בכושר הזיכרון והריכוז של המשיבה, בתפקוד וביכולת ההתארגנות שלה.
25. המשיבה העידה שכיום היא מודעת לכך שעליה להמשיך וליטול את התרופות במהלך כל ימי חייה. עוד הצהירה שהפסקת נטילת התרופות הייתה ייהטעות של חייהיי.
26. למשיבה אין עבר פלילי ולא נטען כי השתמשה בסמים או באלכוהול.
27. לאחר האירוע הכיר המוסד לביטוח לאומי במשיבה כנכה והיא מקבלת קצבת נכות. סל שיקום העמיד לרשותה מדריכה, המגיעה לביתה פעמיים בשבוע. לדברי המשיבה, המדריכה מסייעת לה בסידור הבית ומכוונת אותה להיות יעילה יותר.
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
המשיב
28. המשיב נולד ב… בשנת והוא כיום כבן …. למשיב אחות המבוגרת ממנו בכ-…שנים. ילדותו לא הייתה פשוטה. הוריו חיו בפירוד והתגרשו כשהיה כבן … שנים.
29. המשיב למד 4 שנים ב… ועבד כ.
30. המשיב טען שמשפחת אמו מוכרת כמשפחה יהודית, הוא נמשך לדת ולמסורת אך לא יכול היה להוכיח את יהדותו ועל כן החליט להתגייר ולעלות ארצה.
31. המשיב אברך ולומד בכולל ובין היתר אחראי על בחורי ישיבה. עוייס המשפחה כתבה שהמשיב מקובל בקרב תושבי שכונת מגוריו כתלמיד חכם.
מיד לאחר ניסיון ההתאבדות נעצר המשיב לחקירה, על מנת לברר אם הייתה לו מעורבות באירוע. המשיב שוחרר בתום החקירה.
33. ניסיון ההתאבדות ותוצאותיו גרמו למשיב זעזוע וחוסר אונים. רב הקהילה הפנה אותו לטיפול אצל דייר מי, רופא במקצועו, המשמש כפסיכותרפיסט. ביום 16.2015. החל המשיב בשיחות טיפוליות שבועיות עם דייר מי, שנמשכו כשנה.
34. תיק המפגשים בו תועדו השיחות הטיפוליות הוגש לבית המשפט, בהסכמת המשיב (מתויק בתיקיית המוצגים). מתוכן השיחות עולה שבמהלך הפגישות חשף המשיב לפני המטפל פרטים אישיים ואינטימיים ביותר, אודותיו ואודות המשיבה והחיים עמה. בין היתר דיבר על קשיי ההסתגלות שלו בחברה הישראלית, הן בשל הקפדתו בנושאי דת והן בשל קשיי השפה והבדלי התרבות. המשיב דיבר גם על קשיי תקשורת עם המשיבה, אשר נבעו בין היתר מכך שלא הייתה מרוכזת. כאמור, בדיעבד התברר שהמשיבה אובחנה כלוקה בסוג של הפרעת קשב, אשר הסבירה חלק מהמתחים בין בני הזוג.
35. בין היתר התנהלו בין המשיב לבין המטפל שיחות בנושאי מין והמשיב דיבר בפתיחות. המשיב סיפר לדייר מי על כך שבהיותו כבן 6 שנים … 2 אירועים שונים, אשר תוארו על ידו
כטראומתיים.
36. לאחר סיום הטיפול אצל דייר מי השתתף המשיב ב-14 שיחות טיפוליות אצל דייר י’. זה היה מספר הטיפולים שניתן היה לקבל מקופיים.
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
37. כחודש לאחר האירוע, טענו בני הזוג חי לפני נציגי הרווחה, שהמשיב הוא ייפדופיל מוכר בשכונה”. עוייס חוק הנוער בדקה ומצאה שלמשיב אין רישומים פליליים ולא הוגשה נגדו תלונה כלשהי. עובדה זו לא מנעה בעד העוייס לחוק הנוער ומבעלי תפקיד נוספים להמשיך ולכלול בדיווחיהם האשמות לא מבוססות ביחס למשיב.
38. גבי ג’י סיפרה לעוייס שהמשיב לקח את שני בניה לבית הכנסת, התקרב אליהם ואף נישק אותם. עוד הוסיפה שהיא חוששת ממעשיו של המשיב ומהקרבה שלו אל ילדיה. דברים אלה הופיעו בדוח על קטינים חסרי ישע מיום 5/2015 (ת/4) בו נכתב יימספרים שהאב מחלק סוכריות לילדים בשכונה (בקהילה החרדית תפקיד זה שמור לאדם מסוים, אך האב עושה זאת גם כן) ומעלה את הילדים לבית שלויי. כאן המקום לציין שלא הובאה כל ראיה לטענה שהמשיב הכניס ילד כלשהו לביתו ולא נכתב מהו מקור הסיפורים האלה.
חיי המשפחה והטיפול בילדים
39. בני הזוג הכירו בשידוך ונישאו בשנת …. בתם הבכורה, לי, נולדה ביום … בנם, שי, נולד ביום … והבת כ’, שתיק זה עוסק בבקשה להכריז עליה כבת אימוץ, נולדה ביום ..2015..
40. בני הזוג רכשו דירה בת 3 חדרים בשכונת …. בביקור בית, שנערך כשבוע לאחר שחרור המשיבה מבית החולים, נמצא הבית נקי ומסודר. תיאור דומה מסרה גם הפסיכולוגית ללי גרשנזון שמונתה כמומחית בתיק זה (להלן: ייהמומחיתי) בחוות הדעת שהוגשה למעלה משנתיים לאחר מועד זה.
』
41. כאמור, קודם לניסיון האובדני המשפחה לא הייתה מוכרת לשירותי הרווחה. הגננת דיווחה ש-לי הגיעה לגן עם אוכל מסודר. הילדים הגיעו למסגרות בזמן, מטופלים ומטופחים. מבעלת המשפחתון נמסר ש-שי נהג לקבל בשמחה את פניו של אביו ואהב להיות בחברתו. בעלת המשפחתון סיפרה לעוייס ש-ש’ זקוק לפירות בכמות גדולה יותר ממה שהיא נוהגת לתת לילדים אחרים. בעקבות פנייתה לאב בעניין זה נהג האב לשלוח את שי עם פרי נוסף לגן, והמדובר היה בפירות מאיכות טובה. משפחת ח’ דיווחה לרופאה, אשר בדקה את שי ביום 8/2015 שייהאב הביולוגי היה מאכיל אותויי. בנסיבות אלה לא ניתן להאמין לדברי רב עלום שם שמסר לעוייס המשפחה כאילו לי יימספרת שהאב מרביץ, מאיים ולא נותן לאכוליי.
42. לי הרבתה ליפול והגיעה עם חבורות רבות לגן. סימנים רגילים אלה, של נפילה או שריטה, לא הדאיגו את הגננות.
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
43. הדברים שסיפרו הזוג ח’ גרמו לגיבוש דעה בקרב אנשי הרווחה לפיה המשיב נהג באלימות כלפי המשיבה, דעה שלא נמצא לה כל ביסוס. עוד נטען שהקטינים כולם סבלו מהזנחה קשה, עיכובים התפתחותיים קשים, בעיות רגשיות ונטען שהם לא קיבלו מענה לכלל צרכיהם במשך השנים.
44. כפי שאראה בהמשך, לא הוכח שההורים פגעו ב-לי ולא נטען שפגעו בדרך כלשהי ב-ש’. מסקנות אלה חוזקו בחוות דעת המומחית ללי גרשנזון. המומחית גם הביעה דעתה שרשויות הרווחה לא בדקו באופן מעמיק את הטענות שהועלו כנגד המשיבים.
45. בשיחות עם הפסיכולוגית בבית החולים דיברה המשיבה בעיקר על הגעגוע להתאחד שוב ולהצליח לתפקד כאם וכרעיה. בין היתר סיפרה שלעיתים התגלעו בינה לבין המשיב קשיי תקשורת, אשר נבעו מכך שהמשיבה לא זכרה דברים שסיכמו עליהם, כנראה כתוצאה מבעיית הקשב והריכוז, ממנה סבלה ואשר בני הזוג לא היו מיודעים לה, עד שדייר אורלי
יציב אבחנה אותה.
46. הסכמת המשיבים להצעת בני משפחת חי ומשפחת ג’ לקבל עליהם את הטיפול בילדים, באופן זמני, נבעה מהבנתם בצורך להתמקד בשיקום הפיזי והנפשי של המשיבה לאחר האירוע. מלכתחילה היה מדובר בסידור זמני והכוונה הייתה שבתום התקופה הראשונה של המשבר ישובו הילדים לביתם. אציין שכחודש לאחר האירוע הביעה עוייס מהמחלקה הפסיכיאטרית את דעתה המקצועית שבאותו שלב לא היה מתאים להסיק מסקנות לגבי היכולת ההורית של המשיבה, משום שהיה מדובר בתקופה משברית. נראה ששירותי הרווחה לא התחשבו בהמלצה זו.
47. לאחר שהמשיבה שוחררה מבית החולים, ביקשו בני הזוג לקבל את הילדים בחזרה ואז הסתבר להם ששאלת החזרתם נתונה בידי בית המשפט לנוער.
ההליכים שקדמו להגשת הבקשה לבית משפט זה
48. ביום 8/2015,10 ימים לאחר שהמשיבה שוחררה מאשפוזה, הוגשה לבית המשפט לנוער בקשה למתן החלטת ביניים להוצאת הקטינים מהחזקת הוריהם ולהשארתם בידי המשפחות אצלן נמצאו מאז האירוע. בבקשה הועלו טענות באשר למצבם של הילדים. גם בשלב זה המידע באשר ל-לי ול-שי הגיע בעיקר מפי משפחת ח’.
49. משפחות ג’ ו-ח’ אושרו כמשפחות אומנה וביום 8/2015 ניתן, בהסכמת המשיבים, צו להוצאת שלושת הילדים ממשמורת הוריהם למשך 3 חודשים. הצו הוארך מפעם לפעם.
וויל
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
בדלתיים סגורות איסור פרסום
אחד הנימוקים שהעלתה העוייס לחוק הנוער בבקשותיה להארכת תוקף הצווים הייתה שיש להמתין לסיום הליכי חקירת המשיב במשטרה, עקב החשד לפגיעה מינית בבת לי.
50. בדיון מיום 11/2015 התייחסה העוייס לחוק הנוער לסיפור המשפחתי של משפחת חי וציינה שיש לשירותי הרווחה שאלות לגבי יכולת בני הזוג לנתק את עצמם מהסיפור המשפחתי. ביהמ”ש לנוער קבע שהטענות באשר לפגיעה מינית ב-לי מגיעות בעיקר ממשפחת האומנה, אך לא רק משם, וכי יש לבחון את הדברים לעומקם, בטרם תתקבל החלטה בעניין הילדים. העו”ס לחוק הנוער נצטוותה לוודא מול המשטרה התקדמות ההליך החקירתי, תוך קביעה שלא ניתן לשלול מהאב לראות את בתו במשך תקופה ממושכת, אם לא תהייה התפתחות.
51. בדיון מיום 2/2016 דחה ביהמ”ש לנוער את הבקשה לתת להורי האומנה ייפוי כוח אשר יאפשר להם להעביר את הילדים בדיקות ולהעניק להם טיפולים רפואיים, ללא צורך בקבלת הסכמת ההורים, בין היתר עמדה על הפרק בדיקת MRI ואשפוזי יום. צו ההוצאה ממשמורת הוארך והילדים הוכרזו כילדים נזקקים והמשיבים הופנו לבדיקת מסוגלות
הורית.
52. במהלך אותו דיון התייחס בייכ המשיבים דאז בהרחבה לעובדה שמקור הטענה על פגיעה מינית הוא במשפחת ח’ ואין לטענה חיזוקים מגורמים אחרים. עוד טען שיש יסוד סביר להניח שמשפחת האומנה ייתפרה תיקיי בעניין הפגיעה המינית.
53. בדיון מיום 6/2016 הודיעה העוייס לחוק הנוער שהפרקליטות החליטה שלא להגיש כתב אישום כנגד האב, מחוסר ראיות. למרות עובדה זו, התבקש ביהמייש להפסיק לחלוטין את המפגשים שבין ההורים לבין שלושת הילדים. לשם השגת תכלית זו זומנו לעדות: הפסיכיאטרית, דייר שי, והפסיכולוגית, אי, אשר כאמור טיפלה בבת לי. נראה שנשות מקצוע אלה לא היו מודעות להטיה שבדיווחי בני הזוג חי ועל סמך דבריהם, גיבשו כבר מתחילת הטיפול ב-לי, דעה נחרצת לפיה המשיב נשך את לי והתעלל בה מינית. הפסיכולוגית העידה שיש ל-לי יינרטיב שהיא מספרת בעיקר להורים האומנים”. בעניין זה יש להזכיר שעוד קודם לכן דיווחה עוייס המשפחה על החוויה הקשה שעברה משפחת ח’, אותה הזכרתי בסעיף 6 לפסהייד, ועל השפעות עובדה זו על המסרים שהמשפחה משדרת ל-לי. במקרה זה דיברה הפסיכולוגית לא על הנרטיב שהיא שמעה מפי לי, שהוא בעייתי כשלעצמו, נוכח ההשפעה האמורה, אלא על הדברים שסיפרו לה בני משפחת ח’ ואשר אמינותם לא נבדקה.
54. שופטת הנוער העירה שבבקשה לביטול הביקורים מתבקש ביהמייש למעשה להתיר אימוץ. בהיותה מודעת לכך שהפסיכולוגית ניזונה מדברים שמסרה לה משפחת ח’, הביעה דעתה שיתכן שישנם הסברים אחרים לפרשנות שניתנה. בסופו של דבר דחה ביהמייש את הבקשה
