אאאאא
שון
ג;
בית המשפט המחוזי בירושלים
פר”ק 24455-03-14 תורג’מן נ’ כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ואח’
בפני
כבוד השופט אביגדור דורות
המערער:
המוסד לביטוח לאומי ע”י ב”כ עו”ד יוסף פולסקי
נגד
המשיבים:
1. עו”ד אורן הראל, המנהל המיוחד לבדיקת תביעות חוב עובדים של שחק אבטחה, שמירה, ניקיון ושירותי משרד בע”מ (בפירוק) בעצמו 2. צבי ויתקון יוסף ואחרים ע”י ב”כ עו”ד גל גורודיסקי 3. כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ע”י ב”כ עו”ד אסתר בשיר
פסק דין
1. לפניי ערעורים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: “המלייליי) על הכרעות עו”ד אורן הראל, המנהל המיוחד לבדיקת תביעות חוב של עובדי החברה שחק אבטחה שמירה ניקיון ושירותי משרד בע”מ (להלן: “המנהל המיוחד” ו”החברה” בהתאמה) בתביעות חוב של 199 מעובדי החברה (להלן : “העובדים”).
:
:
רקע
2. מדובר בתביעות חוב של עובדים שעבדו בחברה בתקופות שונות, ואשר כנראה אצל רובם, תקופת ההעסקה שלהם אצל החברה הסתיימה לפני שנים רבות. לטענת המלייל, אצל חלקם הסתיימה תקופת ההעסקה אף בשנות התשעים של המאה הקודמת.
3. החברה, שעסקה במתן שירותי שמירה, אבטחה וניקיון, נקלעה לחדלות פירעון וביום 56.2014. ניתן צו לפירוקה ומונה לה מנהל מיוחד לבדיקת תביעות חוב של עובדים. המנהל המיוחד בדק ואישר תביעות רבות. בהתאם לנתונים שהוצגו בתיק הוא אישר מעל ארבע מאות תביעות חוב. מתוך תביעות חוב אלה 262 תביעות חוב אושרו על ידי המלייל ושולמה בגינן גמלה לעובדים. בשלב מסוים הפסיק המלייל לשלם את תביעות החוב והחליט להגיש ערעורים על החלטות המנהל המיוחד בגין התיישנות תביעות החוב. בדיון מיום 75.2019. קבעתי שהמלייל יגיש רשימה מלאה של
1 מתוך 15
אאאאא
שון
ג;
בית המשפט המחוזי בירושלים
פר”ק 24455-03-14 תורג’מן נ’ כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ואח’
הערעורים שהוגשו. בהתאם לרשימה שהוגשה, המלייל הגיש ערעורים בגין 199 הכרעות של המנהל המיוחד בתביעות חוב של עובדים שונים.
4. לאחר הגשת הערעורים הגישו העובדים בקשה לסילוק הערעורים על הסף.
5. העובדים הגישו את הבקשה לסילוק הערעורים על הסף מהטעם שהמלייל איחר את המועד להגשת הערעורים. בהחלטתי מיום 112.2019. קבעתי שגם אם המלייל איחר את המועד להגשת הערעורים, יש מקום להאריך את המועד להגשתם. באותו עניין קיבלתי את הטענה של המלייל בדבר העומס הרב שהביא לאיחור בהגשת הערעורים וקבעתי, בין היתר, שהעובדה שהמלייל אינו נושה של החברה, אלא גוף ציבורי שאמון על כספי הציבור, מצדיקה להאריך את המועד להגשת
הערעורים.
6. בהמשך, התקיים בפני דיון בערעורים והוגשו סיכומים מטעם הצדדים.
טענות המוסד לביטוח לאומי
7. לטענת המלייל, העובדים עבדו בחברה לפני שנים רבות, רבים מהם הפסיקו את עבודתם בחברה בתחילת שנות האלפיים וחלקם אף לפני כן. העובדים לא הגישו נגד החברה תביעות במהלך תקופת העסקתם או לאחר מכן.
8. בייכ העובדים, עו”ד גורודיסקי ניהל בשם מר רונן תורג’מן תובענה ייצוגית נגד החברה אשר הוגשה בחודש 1/2009. התובענה הייצוגית אושרה על ידי בית הדין האזורי לעבודה בשני רכיבים בלבד: ניכוי משכר העובד לייקרן מתנותיי ולארגון “יד שרה”י. ערעור של התובע הייצוגי באותו הליך נדחה על ידי בית הדין הארצי לעבודה ועתירה שהוגשה לבגייץ באותו עניין נדחתה על הסף.
9. בקשת הפירוק הוגשה על ידי רונן תורג’מן אשר יוצג על ידי ערייד אורן הראל. בדיון בבקשת הפירוק ביקש עו”ד הראל להתמנות כמנהל מיוחד לבדיקת תביעות החוב של העובדים ובית המשפט קיבל את בקשתו. המנהל המיוחד בדק את תביעות החוב של כלל העובדים, לרבות תביעת החוב של רונן תורג’מן, זאת בניגוד להצהרתו והחלטת בית המשפט שקבעה שימונה מנהל מיוחד אחר לבדיקת תביעת החוב של תורג’מן.
10. לטענת המלייל, בתביעות החוב שאושרו על ידי המנהל המיוחד לא נתבעו ולא אושרו רכיבים שאושרו במסגרת התובענה הייצוגית. המנהל המיוחד אישר רכיבים אחרים שכלל לא נכללו
בתובענה הייצוגית.
2 מתוך 15
אאאאא
שון
ג;
בית המשפט המחוזי בירושלים
פר”ק 24455-03-14 תורג’מן נ’ כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ואח’
המלייל בטרם הגישו את תביעות החוב בעניינם, שכן, הוכח שלא הייתה מדיניות כזו ולא היה על מה להסתמך.
60. בהמשך לאמור, אני דוחה גם את טענת העובדים לפיה הם הסתמכו על הכרעות המלייל בתיקים אחרים. הוכח שאישור זה נעשה מתוך טעות ולא נראה שהתובעים שינו את מצבם לרעה על סמך אישור זה באופן המאפשר קבלת טענת הסתמכות.
61. אין לקבל גם את טענת העובדים, לפיה מתקיים בעניינם חריג אי הגילוי הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, המאריך את תקופת ההתיישנות, הואיל והם לא היו מודעים לזכויותיהם טרם חלוף תקופת ההתיישנות.
62. סעיף 5 לחוק ההתיישנות מעמיד את תקופת ההתיישנות בתביעות שאינן במקרקעין על 7 שנים. לסעיף זה חריגים, לרבות חריגים מתחום דיני העבודה, המעמידים את תקופת ההתיישנות של זכויות מתחום זה על תקופות אחרות. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כלל לפיו תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע חריג לכלל זה שקובע: “נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.”
63. ההחלה של החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות כפופה לארבעה תנאים: “קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; והתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף אילו נקט זהירות סבירה” (עייא 8880/13 דוד וינשל נ’ מדינת ישראל משרד הביטחון (3008.2016.) פסקה 25 (להלן: עניין “וינשל”י); עע”מ 1164/04 עיריית הרצליה נ’ יצחקי, (512.2006.) פסקה 30; עייא 2720/08 ז’אן נ’ ליבמן, (238.2012.) פסקה 18).
64. העובדות שאי ידיעתן מאריכה את תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות הן אותן עובדות שחיוניות לביסוס עילת התביעה, באופן שבלי ידיעתן לא ניתן להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי (עייא 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ’ עדנה גיא-ליפל, פייד סד(2) 82 (2010) פסקה 44 (להלן: “עניין גיא-ליפליי)). עובדות שאינן חיוניות לביסוס עילת התביעה אין בכוחן להאריך את תקופת ההתיישנות. ודוק, חריג אי הגילוי מתייחס לעובדות המבססות את עילת התובענה. החריג לא מתייחס לראיות הבאות להוכיח אותן, אינו מתייחס לדין, ואינו מתייחס לאי הבנת הדין (עניין וינשל, פסקה 28). גילוי מאוחר של הדין לא נתפס ברשותו של כלל הגילוי המאוחר (ע”ע (ארצי) 533/09 עופרה אילן ו – 24 אח’ – שירותי בריאות כללית (1506.2011.) פסקה 41).
11 מתוך 15
אאאאא
שון
ג;
בית המשפט המחוזי בירושלים
פר”ק 24455-03-14 תורג’מן נ’ כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ואח’
65. המודעות של תובע לעובדות המקימות את עילת תביעתו מתייחסת הן לידיעה של העובדות בפועל והן לידיעה שלהן בכוח. הפסיקה החמירה עם תובע המבקש להסתמך על כלל אי הגילוי וקבעה שדי בכך שהתובע החזיק בייקצה חוטיי, כלומר חשד או בסיס לסברה בדבר קיומן של העובדות המקימות את עילת התביעה על מנת לקבוע כי לא נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה (רעייא 1101/20 שירותי בריאות כללית נ’ פלוני (2105.2020.) פסקה 15). אך אי ידיעה בפועל של עובדות המקרה אינה מספיקה לצורך הפעלת החריג הקבוע בסעיף 8. הסעיף מכפיף את כלל אי הגילוי למבחן אובייקטיבי לפיו, בנוסף לאי הידיעה בפועל, החריג יכנס לפעולה רק אם אדם סביר בנסיבות העניין לא היה יכול לדעת את העובדות האמורות (שם, פסקה 15). גם כאן החמירה הפסיקה עם תובעים וקבעה שדי בכך שביכולתו של האדם הסביר לחשוד בקיומן של העובדות המקימות את עילת התובענה על מנת לקבוע שקיימת בידו ידיעה בכוח על עובדות התובענה (שם, פסקה 16 והאסמכאות הקבועות שם; עניין גיא-ליפל, פסקה 47). ההלכה סוכמה בפסק דין פלוני כך: “במילים אחרות, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות של תובענה תחל במועד בו התעוררו בפועל אצל התובע חשד או סברה בדבר קיומן של העובדות המהוות את עילת התביעה, או במועד בו אדם סביר בנסיבות העניין היה צריך לחשוד בקיומן של העובדות האמורות” (שם, שם).
66. בעניין גיא-ליפל נשאלה השאלה האם במסגרת המבחן האובייקטיבי הבוחן את הידיעה בכוח של התובע, שומה על בית המשפט להתחשב בנתוניו האישיים של התובע? שם נקבע כי כאשר מחילים את סעיף 8 לחוק ההתיישנות ניתן להתחשב בנסיבות החיצוניות המיוחדות של המקרה, כגון מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע או גודל הנזק, אך לא ניתן להתחשב בתכונות האישיות המיוחדות של התובע הספציפי (שם, פסקה 52).
67. עוד נפסק כי הנטל להוכיח את חריג אי הגילוי הקבוע בסעיף 8 לחוק על ההתיישנות רובץ על הטוען לו (עניין גיא-ליפל, פסקה 41).
68. לאחר בחינת טענות הצדדים נראה על פניו שקיים קושי רב בקבלת גרסתם של קרוב ל- 200 עובדים שטוענים כולם שהם לא ידעו ולא יכלו לדעת על זכויותיהם, שהם לא סברו שיתכן ומגיעות להם זכויות מהחברה ולא יכלו לסבור שמגיעות להם זכויות כאלה. על פניו, אם מתייחסים לכל העובדים כמקשה אחת, טענה זו אינה יכולה להתקבל.
69. כאמור, החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות נכנס לפעולה כאשר קיימת אי מודעות לעובדות המקימות את עילת התביעה. לכן, הדיון בחריג חייב להיות עובדתי. בענייננו דיון ראוי בחריג אי הגילוי חייב להתייחס לעובדות שכל עובד ועובד לא ידע ביחס לכל אחת מעילות התביעה
12 מתוך 15
אאאאא
שון
ג;
בית המשפט המחוזי בירושלים
פר”ק 24455-03-14 תורג’מן נ’ כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ואח’
שקיימות לו כלפי החברה וכן להתייחס לשאלה מדוע הוא לא יכל לדעת אותן עובדות בשקידה סבירה. תשתית עובדתית כזו לא הונחה בפני, והיא לא הונחה גם בפני המנהל המיוחד.
70. על פי הדין, נטל ההוכחה של תביעת החוב מוטל על התובע ועליו להגיש תביעת חוב מפורטת ומנומקת, אליה יצורפו כל הראיות התומכות בה. דרישה זו מבוססת על סעיף 76(ב) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ”ה-1985 (להלן: “התקנותיי), לגבי תביעות חוב אשר קובע :
יילתביעה יצורפו האסמכתאות שיש בהן כדי לבסס את החוב הנתבע; ורשאי הכונס הרשמי או הנאמן לדרוש, בכל עת, פרטים משלימים ומסמכים ככל שיראה לנכון”.
:
ודוק: סעיף 353 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ”ג-1983 מחיל את דיני פשיטת הרגל, בין השאר, גם על תביעות חוב נגד חברה חדלת פירעון. על כן, שומה היה על המערערים להביא ראיות מהן ניתן היה להסיק כי טרם חלפה תקופת ההתיישנות. בפסיקה נקבע שאין זה תפקידו של המנהל המיוחד לתור אחר ראיות עבור הנושה, ועליו לשמוע עדויות או להסתפק בעדויות שניתנו בתצהירים. כך, למשל, נפסק בפר”ק (מחוזי ת”א) 68237-03-19 אונו איטליאנה (2009) בע”מ נ’ כונס הנכסים הרשמי (156.20.):
“28. בעל התפקיד אינו צריך לתור אחר ראיות עבור הנושה ולא מוטלת עליו החובה לסייע לנושה. נטל ההוכחה בתביעת חוב מוטל על הנושה. הוא זה שצריך להוכיח את החוב כלפיו. עליו להגיש תביעת חוב מפורטת ומנומקת ולצרף אליה את כל הראיות התומכות בתביעת החוב. במסגרת תפקידו, על בעל התפקיד לקבל לידיו את החומר הדרוש כדי להחליט אם לקבל את תביעת החוב או לדחותה. עליו לבחון את כל המסמכים שהובאו לפניו, לשמוע עדויות או להסתפק בעדויות שניתנו בתצהירים, ואם הדבר נראה לו דרוש ומוצדק, לבקש מסמכים נוספים, לפי הסמכות המוקנית לו. יפים לעניין זה דברי השופטת (כתוארה אז) ו’ אלשיך:
25 26
יעל נושה המגיש תביעת חוב, כמוהו כתובע אזרחי, מוטל הנטל להוכיח את תביעתו, ובמסגרת זו להגיש תביעת חוב מנומקת ומלאה, תוך שהוא תומך אותה בכל הראיות הנמצאות ברשותו; אם לא עשה כן, אין לו, לנושה, כל “זכות קנויה” כי הנאמן או המנהל המיוחד יעמידו אותו על טעותו, ויניחו לו לבצע “מקצה שיפורים”. (פש”ר (מחוזי ת”א) 1199/01 דנבר צבעי ישראל בע”מ נ’ עו”ד דוד גולדבלט-לוי בתפקידו כמנהל מיוחד של נכסי החייב יוסף אדלשטיין, פס’ 6 (פורסם בנבו, 194.2004.) (ההדגשה במקור, ח.ב.) (להלן: עניין דנבר); ראה גם פש”ר (מחוזי ת”א) 2347/99 אברג’יל נ’ הנאמנת לנכסי מרים מעודד (פורסם
13 מתוך 15
אאאאא
שון
ג;
בית המשפט המחוזי בירושלים
פר”ק 24455-03-14 תורג’מן נ’ כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ואח’
בנבו, 2111.2001.); פר”ק (מחוזי ת”א) 2308-08 בורגר ראנץ מרכז (1983) בע”מ (בפירוק ובכינוס נכסים) נ’ הכונס הרשמי (פורסם בנבו, 64.2013.); בש”א (מחוזי י-ם) 7013/09 אבו ג’האלין נ’ עו”ד דייר משה כהן, המנהל המיוחד לבדיקת תביעות החוב כנגד חברת ש. בראשי בע”מ, פס’ 9 לפסק דינו של השופט ד’ מינץ (פורסם בנבו, 265.2011.) (להלן: עניין אבו ג’האלין)). וכן: “במסגרת זו הנטל להוכחת תביעת חוב של נושה מוטל על שכמו ועליו להגיש תביעת חוב מנומקת ומלאה, תוך שהוא תומך אותה בכל האסמכתאות והראיות הנמצאות ברשותו. בעל התפקיד אינו מחויב לתור אחר ראיות עבור הנושה, ולא מוטלת עליו חובה יילסייע” ולהבהיר לו אלו מסמכים עליו לצרף לתביעת החוב”י (פר”ק (מחוזי י-ם) 39470-04-13 אחים חסיד חברה קבלנית לבניה בע”מ נ’ רוית
תמיר סער, נאמן, פס’ 16 (פורסם בנבו, 12.2017.)). 29. במסגרת ההכרעה בתביעות החוב, על בעל התפקיד לבסס את החלטתו על מסמכים שהוצגו לו, ובמידת הצורך, גם על חקירת הנושה. עליו לעיין בראיות ולקבוע תמונת מצב עובדתית, והוא יכול לשם כך להתחשב גם בראיות נסיבתיות. אומנם אין בעל התפקיד מקיים משפט והוא אינו כבול לכללי הדיון הנהוגים בבית משפט, אך אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות” (תלמוד בבלי, סנהדרין, ו, ע”ב) (והשוו: עש”א (מחוזי ת”א) -16460 07-15 סדניק נ’ רובננקו (מנהל מיוחד) (פורסם בנבו, 135.2016.)). המנהלת המיוחדת עיינה בתלושי השכר והחליטה על פיהם. בתשובתה המאוחדת לערעורים היא אף התייחסה בפירוט לכל ערעור וערעור כך שהכרעותיה נומקו היטב, גם אם בדיעבד ובעקבות הגשת הערעורים.”
במקרה הנוכחי, לא היה בתביעות החוב בסיס עובדתי, שיכול היה להצדיק את קבלת תביעת החוב, בהתעלם מסוגיית ההתיישנות ולא ניתן היה להגיע למסקנה כי חל החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק
ההתיישנות.
71. בטרם סיום, אתייחס לטענה נוספת שהעלו העובדים. נטען כי אישור המלייל שניתן לתביעות חוב של עובדים נוספים שהוגשו לאחר חלוף תקופת ההתיישנות מהווה הודאה בקיום הזכות בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, דבר המוביל להארכת תקופת ההתיישנות. טענה זו יש לדחות. אישור תביעות חוב ביחס לעובד אחר, עשוי להוות הודאה בזכות כלפי אותו עובד. אישור כזה בוודאי לא יכול להוות הודאה בזכות של המערערים בערעור זה, שבעניינם כפר המלייל במפורש בקיום זכויותיהם, נוכח התיישנות התביעות.
72. זאת ועוד, לא היה מקום להתעלם מן המועד הקבוע בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי ומהאיחור בהגשת תביעות החוב.
14 מתוך 15
אאאאא
שון
ג;
בית המשפט המחוזי בירושלים
פר”ק 24455-03-14 תורג’מן נ’ כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ואח’
73. ככול שישנן הכרעות חוב ביחס לעובדים שלגביהם טרם חלפה תקופת ההתיישנות, ישלח המנהל המיוחד למלייל תוך 30 ימים מהיום, רשימה הכוללת את פרטיהם והמלייל יגיש הודעה תוך 30 ימים ממועד קבלת הרשימה, האם הוא מקבל את הכרעות החוב ביחס לאותם עובדים.
סוף דבר
74. לאור כל האמור לעיל, ערעור הביטוח הלאומי מתקבל והכרעות החוב שניתנו על ידי המנהל המיוחד מבוטלות בזאת, בכפוף לאמור לעיל בפסקה 73.
75. לעניין ההוצאות, יש לקחת בחשבון את הטענה כי מדובר בעובדי כפיים השייכים לאוכלוסיות מוחלשות וחלקם הגדול הינם תושבי הפריפריה. בנסיבות אלה, באתי לכלל מסקנה כי אין לחייב את העובדים-המשיבים בהוצאות ובשכייט עו”ד.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב”כ הצדדים.
ניתנה היום, א’ חשון תשפייא, 19 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.
כי A
אביגדור דורות, שופט
15 מתוך 15
אאאאא
שון
ג;
בית המשפט המחוזי בירושלים
פר”ק 24455-03-14 תורג’מן נ’ כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ואח’
11. נוכח העומס במשרד הראשי של המלייל ונוכח הגידול במספר תביעות החוב בתחום זכויות עובדים של מעסיקים חדלי פירעון הועבר הטיפול בתביעות החוב של העובדים לסניף תל אביב של המלייל אשר אינו מטפל באופן שוטף בעניינים מהסוג הזה. לאחר שהמלייל אישר חלק מהתביעות ושילם גמלאות לחלק מהעובדים גילה המלייל כי מסיום עבודת העובדים בחברה חלפו שנים רבות מעבר לתקופת ההתיישנות. הגב’ עדנה מרציאנו, מנהלת התחום במלייל, ביקשה עם הגילוי לרכז את הטיפול בחברה במשרד הראשי של המלייל. במקביל היא פנתה אל המנהל המיוחד וביקשה לברר מדוע הוא אישר את תביעות החוב. גבי מרציאנו החליטה שאין לאשר את תביעות החוב בחלוף
תקופת ההתיישנות.
12. לצורך ריכוז התביעות במשרד הראשי של המלייל, בחינתן והכנת הערעורים, ביקשה גבי מרציאנו מהמנהל המיוחד ארכה להגשת הערעורים. המנהל המיוחד אישר בשיחה טלפונית עם גבי מרציאנו את הארכת המועד והמלל הגיש את ערעוריו נגד ההכרעות של המנהל המיוחד.
13. לגוף העניין טען המלייל שתביעות החוב של העובדים התיישנו.
14. המלייל הפנה גם לסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנייה 1995 (להלן : “חוק הביטוח הלאומי”י) שקובע שכל תביעה לגמלה תוגש למלייל תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה.
15. :
המלייל הפנה עוד לתקנה 76 לתקנות פשיטת הרגל, התשמיה 1985 (להלן: “תקנות פשיטת הרגליי) שקובעת כי “תביעה שתוגש לאחר תום ששה חדשים מיום מתן צו הכינוס לא תקובל, אלא אם הוארך המועד להגשתה כאמור בתקנה משנה (ג);”. לשם קבלת תביעה שהוגשה בחלוף ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס, על בעל התפקיד לקבל החלטה מנומקת המצדיקה את
הארכת המועד.
16. המנהל המיוחד לא בחן את סוגיית התיישנות תביעות החוב ולא את סוגיית הגשת תביעות החוב באיחור ולא ניתנה החלטה מנומקת בעניין זה. נטען כי לא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות ואת תקופת הגשת תביעות החוב ללא החלטה מנומקת של המנהל המיוחד.
17. ביחס לטענה של העובדים לפיה נעלמו מעיניהם העובדות המהוות את עילת התובענה, ולכן קיים בעניינם טעם להארכת תקופת ההתיישנות, טען המלייל שמדובר בחריג לדין ההתיישנות, ולכן על הטוען אותו מוטל הנטל להוכיח אותו. העובדים לא הוכיחו את היסודות לחריג, הם לא הגישו תצהירים בעניין זה ובחלק מהתביעות שצורף להן תצהיר, צורף תצהיר זהה בכל התביעות. לגופו
3 מתוך 15
אאאאא
שון
ג;
בית המשפט המחוזי בירושלים
פר”ק 24455-03-14 תורג’מן נ’ כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ואח’
של עניין טען המלייל כי הטענה של העובדים לפיה הם לא יכלו לגלות את עילות התביעה שלהם נגד החברה בתוך תקופת ההתיישנות אינה נכונה.
18. לטענת המלייל, אין לקבל את הטענה של העובדים לפיה התובענה הייצוגית שהוגשה בשנת 2009 מאריכה את תקופת ההתיישנות. התובענה הייצוגית אושרה ביחס לשני רכיבים בלבד שאינם
כלולים בתביעות החוב.
19. נטען כי דין הטענה של העובדים בדבר שינוי המדיניות של המלייל באשר להתיישנות הגמלה דחייה. המטרה של גמלת המלייל היא ליתן מענה למחסור שנגרם בשל חדלות הפירעון ואינה באה לרפא את מחדלי המעסיק לאורך השנים. בנוסף, על הטוען לשינוי מדיניות מוטל הנטל להוכיח שהיה שינוי שכזה. המלייל הסביר שלא היה שינוי במדיניותו. העובדים שקיבלו את הגמלה קיבלוה לאור טעות של עובדי המלייל ולא מכוח מדיניות של המלייל. אין מקום להפוך את הטעות של המלייל למדיניות. התצהיר של גב’ עדנה מרציאנו מנהלת התחום במלייל ועוסקת בתחום זה מעל שלושים שנה, שטח בפני בית המשפט את מדיניות המלייל ואת היווצרות התקלה שגרמה לתשלום גמלה לעובדים אחרים שהתביעות שלהם התיישנו.
20. בתובענה ייצוגית שניהל בייב העובדים הוסכם כי התובענה של קבוצת העובדים תתייחס לתקופת הזמן שמתחילה שבע שנים לפני הגשת התובענה. ככל שבייב העובדים סבר שמדיניות המלייל היא לאשר תביעות ללא מגבלת התיישנות, מדוע ייהוא הגביל את תקופת התביעה שהוא ניהל לשבע שנים”? כך טען המלייל.
21. לחילופין, טען המלייל, אפילו אם אכן חל שינוי במדיניות, אין פסול בשינוי מדיניות שכזה. האינטרס הציבורי מחייב לפעמים שהרשות הציבורית תשנה את מדיניותה.
22. באשר לטענת העובדים שהוגשו 5 תביעות חוב בלבד למנהל המיוחד, לאחר תחילת הגשת הערעורים של המלייל, נטען כי טענה זו אינה נכונה, והוגשו תביעות רבות של עובדים לאחר הגשת ערעורי המלייל לבית המשפט.
23. ביחס לטענה של העובדים לפיה הם הסתמכו על החלטותיו של המלייל לפיהן אושרו גמלאות לעובדים אחרים, שהתביעות שלהם התיישנו, טען המלייל שאין לקבל טענה זו, שהרי העובדים עצמם טענו שהם לא היו מודעים לזכויות שלהם. בנוסף, טען המלייל שהטענה של העובדים לפיה הם היו מודעים למדיניות של המלייל לפיה הוא משלם גמלאות גם בגין תובענות שהתיישנו, אינה הגיונית. המלייל מציין כי גם בעניין זה נטל ההוכחה מוטל על העובדים.
4 מתוך 15
אאאאא
שון
ג;
בית המשפט המחוזי בירושלים
פר”ק 24455-03-14 תורג’מן נ’ כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ואח’
24. ביחס לטענה שהעובדים מגיעים מתוך אוכלוסיות מוחלשות, ושנדרשו שעות עבודה רבות לצורך הגשת תביעות החוב והוצאות רבות שהיו כרוכות בהגשת הערעור, טען המלייל שהיה על המערערים לתמוך טענות אלה בתצהירים, דבר שלא נעשה. בנוסף, נראה שהטרחה וההוצאות בתביעות החוב היו של המנהל המיוחד שאישר את תביעות החוב ולא של העובדים.
25. המלייל טען שלרבות מתביעות החוב לא צורפו תצהירים וגם באלה שהוגשו בהן תצהירים, אין בהם כלל התייחסות לטענת ההתיישנות. בחלקם המועט של התצהירים, אלה שהוגשו לאחר הגשת ערעורי המלייל, קיימת התייחסות רק לעובדה שהחברה נכנסה להליכי פירוק. בנוסף, תצהירים רבים נוקטים בלשון יילמיטב זכרונייי ויילפי הזכור לייי. תצהירים אלה אינם יכולים להוות אינדיקציה לזכויות העובדים ביחס לתקופות עבודה ישנות מאוד. לכל אלה יש להוסיף שהתצהירים של רבים מהעובדים הם זהים.
26. לטענת המלייל, עובד לא משלם דמי ביטוח עבור הגמלה לעובדים של חברות בפירוק ודמי הביטוח בעניין זה משולמים על ידי המעסיק בלבד, כאשר ענף זה מצוי בגירעון והוא משלם מדי שנה כ- 350 מיליון ₪, בעוד תשלומי המעסיקים אינם מכסים מחצית מסכום זה.
27. בתשובה לטענות העובדים טען המלייל שהטענה בעניין היעדר טופס הודעה לעובד כנדרש בחוק היא טענה חדשה; שלא הוכח שלא נמסר לעובדים טופס כאמור; שתחילתו של החוק היא חודש 6/02, כאשר רבים מהעובדים כבר סיימו את עבודתם בחברה; ביחס לעובדים שעבדו במועד התחילה של אותו חוק בחברה, סעיף 10 לאותו חוק קובע כי הוראות החוק יחולו מיום דרישת העובד מהמעסיק.
28. לטענת המלייל, הטענה של העובדים שמתקיים בעניין החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, משום שהמלייל הודה בקיום זכויותיהם, אינה נכונה. המלייל לא הודה בקיום זכויות העובדים. בנוסף, אישור המנהל המיוחד אינו יכול להוות הודאה בקיום הזכויות כלפי המלייל.
29. בדיון מיום 75.2019. נכחה המצהירה, גב’ מרציאנו בדיון, אך העובדים והמנהל המיוחד בחרו משיקוליהם שלא לחקור אותה.
טענות העובדים
30. העובדים ביקשו כי בית המשפט ידחה את ערעורי הביטוח הלאומי ויאשר את הכרעות החוב של המנהל המיוחד. לחילופין, מטעמי זהירות, ביקשו העובדים שבית המשפט יתיר לעובדים לצרף תצהירים בדבר ההתיישנות שלא מדעת ולהורות למנהל המיוחד להכריע עובדתית בטענות
5 מתוך 15
אאאאא
שון
ג;
בית המשפט המחוזי בירושלים
פר”ק 24455-03-14 תורג’מן נ’ כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ואח’
כל אחד ואחד מהעובדים לעניין זה, לגבי כל אחת ואחת מהזכויות הנתבעות. לחילופי חילופין, במידה והערעור יתקבל, ביקשו העובדים מבית המשפט להורות על החזר האגרות ששילמו העובדים למנהל המיוחד.
31. העובדים טענו כי החברה הפרה את זכויותיהם באופן מכוון ונרחב במהלך תקופת העסקתם, שהם שילמו דמי ביטוח למלייל במהלך העסקתם ושמבחינה מהותית הם זכאים לקבל פיצוי מהמלייל.
32. נטען כי העובדים לא ידעו על הפרת הזכויות שלהם במועד הפרתם, אחרת היו פועלים לממשן בעבר. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע שאין התיישנות כאשר התובע אינו מודע לעובדות המגבשות את תובענתו ותקופת ההתיישנות מתחילה רק בהיוודע עובדות אלה. נטען כי העובדים לא ידעו כלל על הזכויות המגיעות להם ולא ידעו שהמעסיק הפר זכויות אלה. העובדים לא ידעו שהחברה לא הפרישה עבורם כספים לקרן פנסיה ולא הייתה להם דרך לדעת על כך. העובדים גם לא ידעו על הפרת הזכויות האחרות שנתבעו על ידם.
33. :
נטען כי העובדים לא קיבלו במהלך עבודתם טופס הודעה כנדרש בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס’יב 2002 (להלן: “חוק הודעה לעובד”). חוק זה קובע את חובתו של המעסיק ליידע את עובדיו בדבר זכויותיהם והוא קובע את הסטנדרט בעניין הידיעה או היעדרה של עובד בנוגע לזכויותיו. אם המעסיק לא נתן לעובד הודעה לפי חוק זה, אין לראות בעובד כמי שיודע על זכויותיו וממילא אין לראותו למי שמודע להפרתן. הדברים נכונים במיוחד לגבי עובדי קבלן מוחלשים, שרובם עולים חדשים משכבות סוציואקונומיות נמוכות. העובדים הוסיפו כי משום שהחברה לא מסרה להם הודעה אודות זכויותיהם, חזקה היא שהעובדים לא ידעו על הזכויות המגיעות להם והפרת חובת היידוע החוקית הופכת את הזכות המשפטית לעובדה.
34. נטען כי חלק מהזכויות הנתבעות על ידי העובדים מעוגנות בהסכמים קיבוציים ולא בחקיקת העבודה, ואי ידיעת העובדים לגבי הזכויות שלהם המעוגנות בהסכמים קיבוציים מהווה אי ידיעת עובדות ולא זכות משפטית.
35. כל התובעים הגישו תצהיר לתמיכה בתביעות החוב שלהם, תצהיר מובנה שמהווה חלק מתביעת החוב. התובעים לא צירפו לתביעות החוב שלהם תצהירים התומכים בעמדתם בנושא ההתיישנות שכן במועד הגשת התביעות, המלייל אישר תביעות חוב דומות של עובדים אחרים, ונראה היה לעובדים שאין צורך להגיש תצהיר בעניין זה.
6 מתוך 15
אאאאא
שון
ג;
בית המשפט המחוזי בירושלים
פר”ק 24455-03-14 תורג’מן נ’ כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ואח’
36. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע שהודאה בזכות בכתב עוצרת את תקופת ההתיישנות. נטען כי במקרה שלנו הודה הביטוח הלאומי בקיום הזכות של העובדים בכך ששילם ל- 262 עובדים אחרים את סכום תביעת החוב למרות שאין חולק שתביעתם התיישנה. אישור תביעות החוב על ידי המנהל המיוחד מהווה גם הוא הודאה בכתב בזכויות העובדים. המלייל יכל להנחות את המנהל המיוחד שלא לאשר תביעות חוב בהתיישנות, אולם הוא לא עשה כן, והדבר מהווה הודאה בזכויות העובדים לקבל את גמלת המלייל.
37. נטען כי המלייל מאפשר הגשת תביעות חוב באיחור, גם לאחר חלוף המועד החוקי להגשתן, הקבוע בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תשיים – 1980 (להלן: “פקודת פשיטת הרגליי) ותקנה 76 לתקנות פשיטת הרגל.
38. לטענת העובדים, תביעות החוב מושא ערעור זה הוכנו והוגשו לאחר שהמלייל אישר 262 תביעות חוב שהוגשו לאחר תום תקופת ההתיישנות. לאחר חודש 4/2016, מועד הגשת הערעור הראשון מטעם המלייל, החליט המלייל באופן חד צדדי על שינוי מדיניות ועל דחיית התביעות שהוגשו בהתיישנות. במועד ההחלטה של הביטוח הלאומי היו מונחות בפניו מרבית תביעות החוב
מושא ערעור זה.
39. נטען כי קבלת תביעות החוב של העובדים האחרים גיבשה אצל העובדים ציפייה לגיטימית שהמלייל, שהוא רשות ציבורית, לא ישנה את מדיניותו בדיעבד וללא הודעה מוקדמת. המלייל שינה את מדיניותו רק לאחר שהמנהל המיוחד קיבל את תביעות החוב מושא ענייננו. נטען כי המלייל שינה את מדיניותו לאחר שהעובדים ובאי כוחם הוציאו הוצאות רבות וטרחו טרחה מרובה לשם הגשת תביעות החוב. כן נטען ששינוי המדיניות יוצר הפליה אסורה בין העובדים שהתביעות שלהם אושרו ובין אלה שהתביעות שלהם נדחו.
40. לטענת העובדים, טענת המלייל בדבר ייתקלהיי שגרמה לאישור תביעות החוב לא הוכחה. המלייל אישר 262 תביעות חוב אחרות ואישר תביעות חוב בהתיישנות גם של עובדי חברות אחרות. העובדים אף נקבו בשמות אותן חברות. שינוי המדיניות של המלייל אינו נובע מהצורך לתקן ייתקלהיי, אלא משיקולים עלומים אחרים.
41. נטען כי התצהיר של מנהלת התחום במלייל נמסר במסגרת התגובה לבקשה לסילוק על הסף ולא במסגרת הערעורים, מה גם שלא התקיים בירור עובדתי בערעורים ולא התאפשר לעובדים לחקור את המצהירה. לפיכך, אין ליתן משקל לתצהיר זה.
7 מתוך 15
אאאאא
שון
ג;
בית המשפט המחוזי בירושלים
פר”ק 24455-03-14 תורג’מן נ’ כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ואח’
42. לטענת העובדים, לא ראוי שהמלייל, שהוא גוף ציבורי, יעלה טענת התיישנות ויפגע בזכויות מהותיות של העובדים.
43. עוד נטען כי המנהל המיוחד הוא ידו הארוכה של בית המשפט והוא אישר את תביעות החוב ומטעם זה יש לדחות את הערעורים.
44. העובדים טענו שהמלייל לא הגיש את הערעורים במועד ולא טען את טענת ההתיישנות
בהזדמנות הראשונה.
טענות המנהל המיוחד
45. לטענת המנהל המיוחד, אין לקבל בערעור זה הכרעה עקרונית ביחס לתביעות חוב של עובדים שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות. במצב הדברים הייחודי של הערעור נוכח מצבם הכלכלי של העובדים והעובדה שכבר קיבלו מאות עובדים גמלה מהמלייל, למרות שתביעות החוב שלהם התיישנו לכאורה, נראה שיש מקום שהמלייל יוותר במקרה זה על ערעורו וישלם את תביעות החוב ליתר העובדים.
46. נטען כי עובדי החברה ברובם נמנים על אוכלוסיות מוחלשות מהפריפריה. עסקינן בעובדי שמירה וניקיון שזכויותיהם הבסיסיות נגזלו מהם לאורך השנים וקשה להבין מדוע דווקא בערעור זה בוחר הביטוח הלאומי לנהל ייתיק דגליי בשאלת ההתיישנות.
47. המנהל המיוחד מעולם לא הסכים להארכת מועד גורפת להגשת הודעות הערעור כפי שטען המלייל. המלייל לא דרש לחקור את המנהל המיוחד על כך שלא ניתנה ארכה כלשהי והעובדה שאין בידי המערער להציג הסכמה כתובה בעניין מחלישה את הטענה שהמנהל המיוחד נתן ארכה כזו.
48. נטען כי מוטב היה שהמלייל לא היה מעלה טענות בעניין ההתיישנות או האיחור בהגשת תביעות החוב. טענות אלה אינן מתיישבות עם החשיבות שהדין מעניק לנורמות מתחום הביטחון הסוציאלי.
49. עוד נטען כי מתקיים בעניינם של העובדים החריג המאריך את תקופת ההתיישנות בשל אי ידיעות העובדות המקימות את עילת התובענה. העובדים בענייננו הם עובדים שעבדו כמנקים וכמאבטחים. מדובר באוכלוסייה שרובה ככולה אינה מודעת לזכויותיה ורק פעילותו של עו”ד גורודיסקי גרמה להם להתוודע לזכויותיהם. מה גם, שניתן היה לדעת את הזכויות המדויקות של העובדים רק לאחר ניתוח הנתונים שהתקבלו ממערכת הנתונים של החברה, זאת במועד מאוחר
8 מתוך 15
אאאאא
שון
ג;
בית המשפט המחוזי בירושלים
פר”ק 24455-03-14 תורג’מן נ’ כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ואח’
לצו הפירוק, כך שהמועד שבו העובדים היו יכולים לדעת מהן זכויותיהם הוא מאוחר להגשת בקשת הפירוק, מועד שאינו מגבש התיישנות ביחס לאותן תביעות חוב.
50. נטען כי ביחס לחלק מהעובדים לא חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. חובה על המלייל לפרט מתי הפסיק כל עובד לעבוד בחברה ומהו המועד האחרון שהוא היה יכול להגיש בו את תביעתו. טענת ההתיישנות היא טענה שהחובה להוכיחה מוטלת על הטוען לה והמלייל לא עמד בנטל זה.
51. לטענת המנהל המיוחד, המדיניות המוצהרת של המלייל היא שביחס לתביעות חוב של עובדים, אין מקפידים על המועד להגשת תביעות החוב. המנהל המיוחד משמש כבעל תפקיד במאות תיקי חדלות פירעון ועד כה לא העלה המלייל באף תיק טענה של איחור בהגשת תביעת החוב.
52. נטען כי המלייל נטש בסיכומיו את הטענה בדבר ההתיישנות בהתאם לסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי. ההלכה היא שכאשר ניתן לקבוע את קרות האירוע על פי מסמכים יש להפעיל את שיקול הדעת באופן שלא תהיה הגבלה בזמן להגשת התביעה לביטוח הלאומי.
53. נטען כי אין לקבל את טענת המלייל שאישור 262 תביעות חוב נעשה בטעות. המלייל בחר שלא להציג עמדה של מנהל המחלקה בסניף תל אביב שאישר את תביעות החוב. מכל מקום, גם אם אישור תביעות החוב נעשה מתוך טעות, אין לתקן טעות בטעות אחרת ולדחות את יתר תביעות
החוב.
54. הכנייר הגיש הודעה בכתב בגדרה עדכן כי הוא מצטרף לסיכומים מטעם המלייל.
דיון והכרעה
55. :
בפסקי דין רבים נקבע כי דיני התיישנות חלים על ההכרעה של בעל תפקיד בתביעת חוב ובעניין זה בעל התפקיד הוא רשות שיפוטית לצרכי חוק ההתיישנות ובירור תביעת החוב על ידו כפוף לשאלת ההתיישנות (ראה למשל: ע”א 4352/15 דניאל קורן נ’ עו”ד אורן הראל (0208.2017.) פסקה 46; ע”א 402/77 אריה גולדמן נ’ יחיאל הרמן, הנאמן על נכסי פנחס אופק בפשיטת-רגל, פייד לב(2) 421(1978); פשייר (מחוזי ת”א) 42326-03-19 היזל חלפון נ’ כונס נכסים רשמי תל אביב (2212.2019.) פסקאות 35 – 37).
9 מתוך 15
אאאאא
שון
ג;
בית המשפט המחוזי בירושלים
פר”ק 24455-03-14 תורג’מן נ’ כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ואח’
56. מטעם המלייל נטען כי תביעות החוב של העובדים התיישנו. אמנם הצדדים לא הציגו נתונים מדויקים ביחס למועד ההתיישנות של תביעת החוב של כל עובד ועובד, אך נדמה שקיימת הסכמה בין הצדדים ששאלת ההתיישנות מתייחסת לחלק נכבד אם לא לרוב רובן של תביעות החוב.
57. המנהל המיוחד לא דן כלל בסוגיית ההתיישנות של תביעות החוב ולא נימק מדוע הוא אישר כמות כה גדולה של תביעות חוב בהתיישנות. האם מחדל זה של המנהל המיוחד מחייב התערבות של ערכאת הערעור! המנהל המיוחד ממלא תפקיד שיפוטי. ריכוז תביעות החוב בידי המנהל המיוחד נועד לקיים מנגנון מרוכז, יעיל, מהיר ושוויוני לחלוקת נכסי החייב בין נושיו בהתאם לכללים שנקבעו בדין. המנהל המיוחד מוחזק כבעל מומחיות לדון בתביעות החוב ובידיו יתרון בשל ריכוז התביעות בפניו המאפשר הליך חלוקה יעיל בין הנושים (עייא 8765/07 פז חברת נפט בע”מ נ’ עו”ד אמיר שושני (2712.2010.) (להלן: “עניין פז’י)). כאשר מפעיל בית המשפט ביקורת שיפוטית על החלטות המנהל המיוחד נקבע שהביקורת השיפוטית תופעל במשורה ותוגבל למצבים של חריגה קיצונית מסבירות ותקינות הפעולה, תוך הותרת מתחם שיקול דעת רחב לנושא התפקיד (שם,
:
פסקה 16).
58. בענייננו, סבורני שהמנהל המיוחד טעה כאשר לא הכריע בשאלת התיישנות תביעות החוב וכאשר לא נימק מדוע אושרו תביעות החוב למרות ההתיישנות. היקף הטעות של המנהל המיוחד נגלה במיוחד נוכח ההשלכות מרחיקות הלכת של הכרעות החוב. המנהל המיוחד אישר מאות תביעות חוב שעלותן לקופה הציבורית מיליוני שקלים חדשים. החלטה כזו, חייבת להיות מנומקת ומעוגנת היטב בראיות ובדין ולא החלטה סתמית. לאור האמור, אין מנוס מביטול הכרעות החוב במקרה זה. עמדה זו תואמת את קביעת בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק פרייק 45085-02-15 עבד אללטיף ג’בארין נ’ עו”ד בנימין קצוב בעל תפקיד לבדיקת תביעות החוב של עובדי חברת כוכב הצפון חברה לעבודות הנדסיות בע”מ (1411.2017.) (להלן: עניין “כוכב הצפון”).
:
59. מטעם העובדים נטען כי המלייל שינה את מדיניותו כאשר העלה טענת התיישנות נגד תביעות החוב של העובדים. מנגד, טען המלייל שהוא לא שינה ממדיניותו ובעניין זה הוגש תצהיר של גב’ עדנה מרציאנו ובמסגרתו הוצהר שלא היה שינוי מדיניות בעניין זה. לאחר בחינת התצהיר, שצורף לתגובה מטעם המלייל מיום 123.2020. במסגרת הליך הסילוק על הסף, הגעתי למסקנה שלא הוכח שהייתה מדיניות של המלייל לאשר תביעות חוב של עובדים לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ולא הוכח שינוי של מדיניות זו. גבי מרציאנו הצהירה כך: “… עמדת המל”ל וההנחיה כפי שאני מכירה זה עשרות שנים היא כי הגמלה משולמת בשל כניסתו של המעסיק לחדלות פירעון ולא בשל חובות עבר .. לפיכך המלייל אינו משלם גמלה בשל חוב עבר לעובד שנוצר שנים רבות טרם כניסת המעסיק לחדלות פירעון, ודאי לא כאשר חלפה תקופת ההתיישנות …”. עמדה זו מקובלת עליי במלואה. נוכח קביעה זו, אני דוחה את טענות העובדים לפיהן הם הסתמכו על ייהמדיניותיי של
10 מתוך 15
