ותלהיימ

בתי משפט
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
עמ”ש
64320 – 03 – 19

בפני: כב’ השופטת שרה דברת – אב”יד כב’ השופט אריאל ואגו – שופט בכיר כב’ השופט יעקב דנינו
1.ד.נ.
המערערים
2.א.נ.
ע”י ב”כ עו”ד אודי זמברג
נגד
המשיב
ר.נ. ע”י ב”כ עו”ד טליה גיגי
פסק דין
השופט י. דנינו:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (כב’ השופטת רותם קודלר

עיאש), שניתן ביום 14 . 2 . 19 , בשתי תביעות הדדיות, שעניינן איזון משאבים ופירוק שיתוף בנכסיהם
של בני הזוג (תלהיימ
54260 – 12 – 16 , ותלהיימ
34819 – 01 – 17 ). במסגרת פסק הדין, נקבע כי מסת
הנכסים של בני הזוג במסגרת איזון המשאבים ביניהם, תכלול, בין היתר, בית ומגרש במשק 87
במושב ***** (להלן: ייהבית והמגרש”י), וכן שווי דירה ברחוב *** ****, אשקלון, הידועה כגוש ****
חלקה * * תת חלקה * (להלן: “הדירה”). לא נפסקו הוצאות לחובת מי מהצדדים.
גרעינה ושיעורה של הודעת הערעור, סבה אחר קביעת בית משפט קמא כי יש לכלול את שווי הדירה
במסגרת איזון המשאבים בין המערערת 2 והמשיב (להלן: ייבני הזוגיי), חרף העובדה כי הדירה
רשומה בלשכת רישום מקרקעין על שם בנם של בני הזוג, המערער 1, מר ד.נ. (להלן: יידייי), מאז
שנת 2008.
למען שלמות התמונה נבאר כי לגבי סוגיות נוספות שהוכרעו בפסק דינו של בית המשפט, לא הוגש
ערעור, ועל כן, אין אנו נדרשים לדון בהם. בכלל זאת, נדחו תביעות המשיב לחלוקת המיטלטלין
שנותרו בבית במושב, ולקבלת דמי שימוש מאז עזב את הבית בתחילת שנת 2010. בכל הנוגע
לתביעת המערערת לקבלת מחצית מהתמורה שקיבל המשיב ממכירת עדר צאן ובקר שנצבר
בתי משפט
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
עמ”ש
64320 – 03 – 19

בפני: כב’ השופטת שרה דברת – אב”יד כב’ השופט אריאל ואגו – שופט בכיר כב’ השופט יעקב דנינו

(באשר למשמעות פסק דין שניתן בלא שצורף בעל דין הנוגע בדבר, ראו: ע”א 263 / 73 ועד הר הכרמל
נ’ בנק ישראלי (פייד כט(1) 263; דיין 2 / 76 עיזבון המנוח הרמן נ’ קהילת ציון אמריקאית, פייד ל(2)
373). לכך יש לצרף את העובדה כי מאחר שבתביעה לסילוק יד סמכותו של בית משפט השלום
מוגבלת לדיון בשאלה האם יש מקום להיעתר לסעד הפינוי, ולא להכריע בזכויות, חזקה שפסק דינו
של בית משפט השלום בתביעת הפינוי לא התיימר לקבוע מעשה בית דין כלפי כולי עלמא, אלא אך
במערך היחסים שבין הצדדים בפניו.
מכל מקום, אף אם לא נבוא להרהר אחר היות המשיב בעל זכות בר רשות בלתי הדירה בבית
ובמגרש, ראוי לציין כי כשם שפסק דין שניתן בתביעת פינוי נגד בן זוג אחד, חל גם על בן הזוג

המתגורר עמו הגם שלא היה בעל דין בתביעה, לאור הקרבה המשפטית בין בני הזוג (רעייא 1422 / 07
כרמית מועלם נ’ מנהל מקרקעי ישראל; רע”א
5457 / 06 כרמלה עטיה נ’ מדינת ישראל), כך גם
תוצאת פסק דין בתביעת פינוי, בה נקבע כי לבן הזוג הנתבע זכות בר רשות בלתי הדירה בבית
ובמגרש, חלה על פניו גם כלפי בת זוגו, המערערת, המתגוררת עמו.
זכויות הצדדים בדירה באשקלון
בפסק דינו קבע בית המשפט כי בזמן נישואיה, המערערת קיבלה את הדירה במתנה מאימה (עמ’ 13 לפסהייד שו’ 6). למעשה, אף המשיב אינו מכחד כי הדירה הועברה למערערת על ידי אימה ייבמכר ללא תמורה” (ס’ 41 לסיכומיו ; עמי 4 לפסה”ד שוי 3). סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע, כאמור, כי יינכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואיןיי, לא יבואו
בכלל הנכסים בני האיזון.
על פניו עולה, אפוא, כי אין לכלול את שווי הדירה בכלל הנכסים בני האיזון של בני הזוג. מסקנה זו
מתעצמת על רקע העובדה שבשנת 2007 העבירה המערערת את הזכויות בדירה לבן די, ובשנת 2008
הזכויות נרשמו על שמו בלשכת רישום מקרקעין (אף המשיב מודה בכך – ס’ 41 לסיכומיו).
בתי משפט
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
עמ”ש
64320 – 03 – 19

בפני: כב’ השופטת שרה דברת – אב”יד כב’ השופט אריאל ואגו – שופט בכיר כב’ השופט יעקב דנינו

למערערת ולטפל בה עד אחרית ימיה (עמי 11 לפסהייד שוי 9 – 11). בית המשפט מאמץ את גרסת
המערערת, תוך שהוא קובע כי יי(ו)למעשה מדובר במתנה על תנאיי (שם, שו’ 14; השוו: עדות די
המובאת בהמשך עמוד 11 ובעמ’ 12 לפסהייד).
קביעות אלו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. לאמור, האמון שניתן בגרסת המערערת ודי, שהדירה
הועברה לד’ במתנה (אף אם ביימתנה על תנאייי), אינה מתיישבת עם קביעה עובדתית אחרת, לפיה
הדירה הועברה לדי יילמראית עין” בלבד.
סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973, הדן בייחוזה למראית עין”, דן בתוקפו של חוזה שנכרת למראית עין’. משמעות חוזה למראית עין” הנה, כי לא קיימת התאמה בין הצהרות הרצון של הצדדים כפי אשר נגלים בכתובים לבין רצונם האמיתי. כך, הצדדים מבטאים כלפי חוץ הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה בתכלית.
יישום הדברים למקרה דנא, מלמד כי כאשר בית המשפט קבע שהדירה הועברה לד’ יילמראית עין”י
בלבד, הרי בקביעה זו מקופלת אמירה כי בפועל הדירה נותרה בבעלות המערערת, ולמעשה כי רק
כלפי צדדים שלישיים, ובפרט המלייל, ביקשו בני הזוג לשקף כאילו הדירה עברה על שם די (כך נקבע,
כי המערערת יצרה יימצג נכסים שקרי ולמראית עין, כאילו היא נותרת בלא כלום” (עמ’ 13 שו’ -11
.(12
ואולם, אם אומנם הדירה נותרה בבעלות המערערת, שכן, היא הועברה לדי יילמראית עין” בלבד,
הרי לא ניתן ליישב זאת עם אימוץ קביעה עובדתית סותרת, לפיה הדירה ניתנה במתנה לדי, אף אם
ביימתנה על תנאייי.
מכל מקום, מכלול הראיות, העדויות והתשתית העובדתית הנלמדת מהחומר הקיים בתיק,
מצביעים על כך שהדירה הועברה לד’ במתנה, וכי אין מקום לקבוע שמדובר בהעברה למראית
עין’ בלבד. המסקנה בנדון נשענת על הנימוקים הבאים:
בתי משפט
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
עמ”ש
64320 – 03 – 19

בפני: כב’ השופטת שרה דברת – אב”יד כב’ השופט אריאל ואגו – שופט בכיר כב’ השופט יעקב דנינו
מתחייב לדאוג לה עד אחרית ימיה. משמע, אפוא, כי אם המערערת עמדה על כך שהתחייבות די
לכלכל אותה ולדאוג לצרכיה, תקבל ביטוי כתוב ומפורש, הרי שזו הייתה מטרה דומיננטית
בהחלטתה להעניק לו את הדירה במתנה. אילו המטרה הייתה להעביר לד’ את הדירה למראית עין
בלבד, כדי לחמוק מהתמודדות מול המלייל, על פניו לא היה מקום כי די ייטול על עצמו התחייבות
בהסכם מפורש לדאוג לצרכי אמו. בכלל זאת, דאגתו לאמו באמצעות דמי השכירות מהדירה, עולה
בקנה אחד עם מטרה זו.
קביעת בית המשפט, לפיה אין זה סביר שהמערערת תוותר על הדירה, כאשר מצבה הכלכלי אינו
שפיר (ס’ 19א-19ג לפסהייד), אינה ברורה בנסיבות העניין. מעת שהמערערת עיגנה בהסכם מפורש
את חובתו של די לדאוג לצרכיה, בהחלט ייתכן שמבחינתה מדובר באינטרס כלכלי עדיף. המערערת
חסכה לעצמה את הצורך לטפל בתחזוקת הדירה ובהשכרתה השוטפת לשוכרים מתחלפים, תוך
התחייבות מצד די לדאוג לכל מחסורה.
עוד ראוי להדגיש בהקשר זה כי מהעדויות עולה שבכל השנים בהם החזיקה הבת אי את הדירה (עד
העברתה לדי), היא לא שילמה למערערת דמי שכירות בגין הדירה. בנסיבות אלה, העברת הדירה
לדי במתנה שיפרה את מצבה הכלכלי של המערערת.
רביעית, בית המשפט קבע כי העברת הדירה לדי, על מנת לחמוק מהתמודדות מול המלייל, נשענת
על עדות המשיב ועל עצם קיומו של חוב למליל (ס’ 19ד-19ה לפסהייד). ואולם, עדותו של המשיב

אינה נתמכת בראיה כלשהי, זולת מכתב שנשלח על ידי המלייל מיום 23 . 4 . 12 . מכל מקום, העברת הזכויות בדירה על שם ד’ נעשתה בשנת 2008, כך שלא ברור כיצד מכתב שנשלח בשנת 2012, רלוונטי
לפעולה שהסתיימה ברישום כארבע שנים לפני כן. ממילא, מקובלת עליי עמדת המערערים, לפיה
תוכנו של המכתב מתייחס בעיקרו להפרשים ששולמו לבני הזוג ביתר בשנים עברו, ולא לעצם רישום
הדירה על שם המערערת.
בתי משפט
עמ”ש
64320 – 03 – 19

בית המשפט המחוזי בבאר שבע בפני: כב’ השופטת שרה דברת – אב”יד כב’ השופט אריאל ואגו – שופט בכיר כב’ השופט יעקב דנינו
המשפט, לפיה העברת הדירה לדי נעשתה כדי להתחמק מחוב משותף של בני הזוג לבטל”איי (עמי
13 שוי 3), הרי מטרה זו מוצאת מתחולת הגדרת סעיף 7, המחייב הוכחה שההברחה נעשתה ייבכוונה לסכל זכותו של בן זוגו לפי סעיף 5″ (ההדגשה אינה במקור). בפרט נכון הדבר עת המשיב העיד כי
פעל יחד עם המערערת להעברת הדירה לדי, על מנת לחמוק מהמלייל.
לכל אלה יש לצרף את העובדה כי ממילא, לא ברור כלל שסעיף 7 לחוק נועד לאפשר הרחבת בסיס
האיזון בנכסים שממילא הוחרגו מהנכסים בני האיזון, כמפורט בסעיף 5 לחוק. לאמור, כאשר מדובר בנכס משותף של בני הזוג, ואחד מהם פועל לסכל זכותו של בן זוגו בנכס, כי אז רשאי בית המשפט לראות הנכס, לצורך איזון המשאבים, כאילו הוא עדיין של אותו בן זוג. ואולם, כאשר
מלכתחילה הנכס שייך באופן בלעדי לאחד מבני הזוג, אשר קיבל אותו במתנה בתקופת הנישואין
(סעיף 5(1) לחוק), אותו בן זוג אינו נצרך לסכל זכותו של בן זוגו באותו נכס, שכן, הנכס שייך לבן
הזוג הראשון לבדו. לפיכך, מאחר שהמערערת קיבלה מאימה את הדירה במתנה, ולא הוכחה כוונת
שיתוף של המשיב באותה דירה, לא ברור כלל שנכון להיזקק להוראת סעיף 7 לחוק, כבסיס לדיון
בשאלת הטעם שהוביל את המערערת להוציא את הדירה מרשותה.
הלכך, בין אם נאמר כי מדובר במתנה שניתנה לד’ בשנת 2008 כנגד התחייבות כלכלית מצדו, ובין
אם נאמר כי מדובר בהעברה למראית עין על מנת לחמוק מחוב למלייל, התוצאה אחת היא – אין
מקום לכלול הדירה בגדר הנכסים בני האיזון של בני הזוג.

באשר לטענת המשיב כי בשנות ה-90′ סייע לחמותו לרכוש את הדירה, וכי השקיע לשם כך 30 , 000
, ייאמר כי לא הובאו ראיות תומכות בנדון, לבד מעדותה של הגב’ צ.מ., כבת 81, שהעידה כי נערך
מפגש משפחתי במסגרתו הוחלט לרכוש הדירה עבור אימה של המערערת. ואולם, בית המשפט ציין
כי ייהעדה לא ידעה למסור פרטים בנוגע למחיר הדירה או לכספים שניתנו, ככל שניתנו, לעמיגור

לצורך רכישת הדירה…” (עמ’ 12 לפסהייד שו’ 21 – 22). תמצית עדותה של הגב’ מי הסתכמה בכך

שנערך מפגש משפחתי, בסופו ייבני הזוג נ’ החליטו לרכוש הדירה עבור האסיי (שם, שו’ 23 – 24 ).
בתי משפט
עמ”ש
64320 – 03 – 19

בית המשפט המחוזי בבאר שבע בפני: כב’ השופטת שרה דברת – אב”יד כב’ השופט אריאל ואגו – שופט בכיר כב’ השופט יעקב דנינו
מאוחר יותר. אין אנו מחווים דעה האם בנסיבות אלה קמה בעבר למשיב זכות תביעה כספית, אך
בוודאי שלא זכות קניינית.
טרם סיום פרק זה, ולמען שלמות התמונה, ראוי להדגיש כי בפסק דינו קבע בית המשפט, כאמור,
כי העברת הדירה לד’ בכפוף לכך שידאג לה כל ימי חייה, מלמדת כי יי(ו)למעשה מדובר במתנה על
תנאייי, (עמ’ 11 שו’ 14). ואולם, סעיף 2 לחוק המתנה, התשכ”ח-1968, שכותרתו “מתנה לאלתר”, קובע: “מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה על ידי הנותן למקבל…”. מאחר שהקניית הדירה לדי
הסתיימה ברישומה על שמו בשנת 2008, הרי מדובר ביימתנה לאלתריי שהמערערת אינה רשאית
לחזור בה ממנה, ולא ייבמתנה על תנאיי (בפרט כאשר הדירה נרשמה על שם ד’, ראו: ס’ 125(א)
לחוק המקרקעין, כאמור).
אומנם, ככל שבין המערערת וד’ נכרת הסכם לפיו הענקת הדירה במתנה לדי, תחייבו לדאוג
למחסורה עד סוף ימיה, כי אז הפרת ההסכם מצדו עשויה להניב למערערת זכות תביעה חוזית נגדו.
ואולם, אין בכך כדי להפוך את המתנה להיות בגדר “מתנה על תנאייי לפי סעיף 4 רישא לחוק
המתנה, שכן, רישום הדירה על שם ד’ סיים את הקניית המתנה. די רשאי לנהוג כיום בדירה כמנהג
בעלים, ובכלל זה, למכור הדירה לצד שלישי. ‘
באשר לשאלת המשנה השנייה –
אחר שהגענו למסקנה כי הדירה ניתנה לדי במתנה, ראוי להידרש לטענה נוספת שהעלה המשיב,
לפיה, הגם שצירף הסכמתו להעברת הדירה לדי, בדיעבד התחוור לו כי המערערת נקטה בתחבולה.
לדבריו, אחר רישום הדירה על שם ד’, יי(ו)אשתי עשתה תרגיל. “בוא נעשה העברה לד’ וביטוח

לאומי לא ידעו שיש לנו ביתי. איך שזה עבר לד’, היא זרקה את הילדה” (עמ’ 45 לפרו’ שוי 26 – 27 ).
כך טען המשיב שהתברר לו כי תכלית העברת הדירה על שם די לא נועדה רק להתמודד עם המלייל,
כי אם ובנוסף כדי להעדיפו על פני בתם המשותפת, אי (השוו עוד: טענת ב”כ המשיב בדיון בפנינו

מיום 11 . 9 . 19 שני 4 – 7 ).
בתי משפט
בית המשפט המחוזי בבאר שבע

עמ”ש 64320 – 03 – 19

בפני: כב’ השופטת שרה דברת – אב”יד כב’ השופט אריאל ואגו – שופט בכיר כב’ השופט יעקב דנינו
אף אם המשיב סבר תחילה כי תכלית העברת הדירה לדי, נועדה לחמוק מהתמודדות מול המלייל,
הרי לדבריו בסמוך לאחר מכן, המערערת הוציאה מהדירה את בתם המשותפת, אי, תוך שהעניקה

את הזכויות בדירה לד’ (ראו חקירתו בעמי 45 שוי 31 – 25 ). בנסיבות אלה, כבר אז הבין המשיב
כטענתו, כי העברת הדירה על שם די לא נועדה רק להתמודד עם המלייל, כי אם כדי להעדיף את די

על פני אי (השוו: החלטת בית הדין הרבני מיום 16 . 1 . 11 , כמצוטט בסעיף 31 להודעת הערעור).
חרף זאת, וגם לאחר שהסכסוך בין בני הזוג פרץ בשנת 2010 ועד הגשת התביעה דנא, המשיב לא
עשה דבר. בנסיבות אלה, אין אלא להסיק כי המשיב השלים עם העברת הזכויות לדי, ולכן, קשה
להלום כי בעת הזו תוכר זכותו ביחס לנכס שבמשך שנים גילה דעתו כי אין הוא תובע לגביו דבר.
ויודגש. אומנם, ככלל, במהלך חייהם המשותפים של בני זוג, אין לצפות כי אחד מבני הזוג ינקוט
בהליכים משפטיים נגד בן זוגו, לצורך הכרה בזכותו כבעל זכות בנכס הרשום על שם זולתו. לפי
סעיף 5 לחוק, עם התרת הנישואין, ממילא, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי
בני הזוג. ואולם, במקרה דנא, הסכסוך בין בני הזוג פרץ בשנת 2010, והמשיב ידע כי הדירה נרשמה
על שם ד’ בלשכת רישום מקרקעין כבר בשנת 2008 ועל כן הוצאה ממצבת נכסי מי מבני הזוג. חרף
זאת, לא עשה המשיב דבר.
טענת המשיב בדבר תחולת סעיף 8 לחוק יחסי ממון
טענה נוספת בפי המשיב היא כי הכללת הדירה כחלק נכסי בני הזוג הראויים לאיזון, מתחייבת אף
בשים לב להוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון. ואולם, סעיף 8 לחוק, שכותרתו “סמכויות מיוחדותיי,
דן לפי לשונו בסמכות ביהמייש, אם ראה יינסיבות מיוחדות המצדיקות זאתיי, לקבוע עניינים
מסוימים.
בכלל זאת, ביהמייש מוסמך יילקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5, ששווים לא יאוזן בין
בני הזוגיי (ס’ 8(1) לחוק). פשיטא כי אין לכך תחולה בענייננו.
21
בתי משפט
עמ”ש
64320 – 03 – 19

בית המשפט המחוזי בבאר שבע בפני: כב’ השופטת שרה דברת – אב”יד כב’ השופט אריאל ואגו – שופט בכיר כב’ השופט יעקב דנינו
ככל שבית המשפט יגיע למסקנה שיש למכור את הבית והמגרש לצד שלישי, חלף הצעה לאחד מבני
הזוג לרכוש את חלקו של האחר, הנכון הוא כי יקבל עמדת רשות מקרקעי ישראל בנדון, על מנת
לבחון האם המכירה כאמור אפשרית, בהתחשב בטיב הזכויות הנטענות של הצדדים בבית ובמגרש.

המשיב ישלם למערערים הוצאות הערעור ושכייט עוייד, בסכום של 15 , 000 ₪ להיום, וזאת תוך 30
ימים.
העירבון שהופקד על ידי המערערים יוחזר להם, באמצעות בא כוחם.
ינג ?ענר
יעקב דנינו, שופט
השופטת ש. דברת:
אני מסכימה.
שרה דברת, שופטת
השופט א. ואגו: אני מסכים.
אריאל ואגו, שופט
הוחלט, כאמור, בפסק דינו של השופט דנינו.
23
בתי משפט
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
עמ”ש
64320 – 03 – 19

בפני: כב’ השופטת שרה דברת – אב”יד כב’ השופט אריאל ואגו – שופט בכיר כב’ השופט יעקב דנינו
בכלל זאת, נקבע כי במשך כל שנות נישואיהם, התקיימו בני הזוג מקצבאות הבטחת הכנסה
ששולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: ייהמלייליי) בלבד. בנסיבות אלה, נקבע כי העברת
הזכויות בדירה לבן ד’, יימעוררת שאלות, ספקות ותהיותיי (סעיף 19(ג) לפסהייד).
למעשה, נקבע כי העברת הזכויות לבן ד’ ללא תמורה, כאשר די מעיד על עצמו כי הוא מתפרנס
בכוחות עצמו, מחזקת את גרסת המשיב, לפיה יהדבר נעשה למראית עין בלבד, על מנת להתחמק

מחוב משותף של בני הזוג לבטל”איי (עמ’ 13 לפסהייד שו’ 2 – 3). ראיה לכך שמדובר בהעברה
ילמראית עין’, מצא ביהמייש בכך שייבפועל הוכח כי מתקבלים בידה פירות אותו נכס, המשתלמים

לה על ידי הבן דיי (שם, שו’ 8 – 9).
מאידך, בית המשפט קיבל את עמדת המערערת, ובנה ד’, לפיה העברת הדירה על שמו נעשתה
כיימתנה על תנאייי (עמי 11 לפסה”ד שו’ 14). בהקשר זה, המערערת העידה כי היא וד’ חתמו על
הסכם בפני עורך דין, במסגרתו התחייב ד’ כי כנגד העברת הזכויות בדירה על שמו, הוא ידאג לה

ויטפל בה עד אחרית ימיה (שם, שו’ 9 – 14; השוו: עדות ד’, שם, שו’ 16 – 34 , וכן בעמי 12 שני 8 – 10).
ממילא, כך הוסיף וקבע בית המשפט, מאחר שבהסכם נקבע כי הענקת הזכויות בדירה לדי, כפופה
לכך שזה האחרון ידאג למערערת עד סוף ימיה, הרי הדבר מלמד כי יינשמרות זכויותיה של האם

בדירה, לרבות קבלת פירות הנכס” (שם, שו’ 17 – 18 ; כן ראו: עמי 14 שו’ 5 – 8).
על יסוד קביעתו כי הבית והמגרש נרכשו על ידי המשיב טרם נישואיו (עמי 2 לפסהייד שו’ 18), הוסיף
וקבע בית המשפט כי הסכמת המשיב לחלוקה שווה של הבית והמגרש בינו לבין המערערת, ייאינה
נובעת באופן אוטומטי מכוח הדיויי (עמי 13 שו’ 20). על כן, ומאחר שנמצא כי הדירה באשקלון
הועברה לדי ילמראית עין’, יש לפעול לאיזון המשאבים ייעל פי כללים של צדק והגינותיי (שם, שוי

24 – 25 ; השוו: עמי 8 שו’ 31 – 32 ).
לא ניתן להלום, כך נקבע, כי “…הבעל, אשר נתן הסכמתו לחלוק עמה בנכס שהביא עמו לפני
הנישואין, מתוך הסתמכות על כלל נכסי המשפחה, מוצא עצמו עם מחצית משווי הבית והמגרש,
בתי משפט
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
עמ”ש
64320 – 03 – 19

בפני: כב’ השופטת שרה דברת – אב”יד כב’ השופט אריאל ואגו – שופט בכיר כב’ השופט יעקב דנינו
לפי הנטען, עובר למתן פסק הבורר, ופסק הדין שניתן בעקבותיו ביום
4 . 3 . 03 , לא היו לבני הזוג
זכויות כלשהן בבית ובמגרש. מי שקיבל תחילה מהמושב את הזכות להתגורר בבית המקצועי שהיה
בנוי במגרש, היה קרוב משפחתו של המשיב, מר מ.נ. כאשר החליט מר מי לעזוב את המושב, נתן
למשיב, ללא זכות שבדין, אפשרות להתגורר בבית המקצועי.
מכל מקום, המערערת טענה כי הגם שתביעת הפינוי הוגשה רק נגד המשיב, בפועל אין חולק כי אף
היא התגוררה בבית ובמגרש, ולכן, תוצאת פסק הדין לעניין הקניית זכויות בר רשות בלתי הדירות,
תקפה אף ביחס אליה. למערערת זכויות שוות בבית ובמגרש הן מכוח הדין והן מכוח התנהגות בני
הזוג במהלך השנים.
משכך, נטען כי לא זו בלבד שאין עיגון חוקי להכללת הדירה כחלק מנכסי בני הזוג הראויים לאיזון,
אלא שגם מבחינת ייצדק והגינות”, מוטיב החוזר על עצמו לאורך פסק הדין, אין בסיס לקביעה כי הסכמת המשיב לכלול את הבית והמגרש כחלק ממצבת הנכסים של בני הזוג, צריכה להוביל
למסקנה כי יש לצרף גם את הדירה למצבת נכסים זו. המשיב אינו נדרש לצרף הסכמתו לחלוקה
שווה בבית ובמגרש, מקום בו מן הדין קנויה למערערת זכות בנדון.

לעניין הזכויות בדירה – המערערת קיבלה את הדירה במתנה מאימה בשנת 2002, העבירה את הזכויות בדירה לבנה ד’, והמתנה הושלמה ביום 12 . 3 . 08 , עת נרשמו הזכויות בדירה על שם די
בלשכת רישום מקרקעין.
מאחר שהדירה ניתנה למערערת במתנה, נטען כי היא בגדר נכס שאינו בר איזון לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון. אומנם, סעיף 7 לחוק מאפשר לראות בשוויו של נכס שבן זוג הבריח מבן זוגו, כאילו
הוא חלק מהנכסים בני האיזון של בני הזוג. ואולם, מאחר שהזכויות בדירה ניתנו במתנה לדי, והרישום על שמו הושלם כבר בשנת 2008, ממילא, מדובר בנכס שאינו בר איזון לפי סעיף 5 כאמור.
יתר על כן. האפשרות לעשות שימוש בסעיף 7 לחוק, על דרך של הרחבת בסיס האיזון, יכולה
להיעשות מקום בו אחד מבני הזוג פעל להוציא או התחייב להוציא מרשותו נכס יבכוונה לסכל
בתי משפט
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
עמ”ש
64320 – 03 – 19

בפני: כב’ השופטת שרה דברת – אב”יד כב’ השופט אריאל ואגו – שופט בכיר כב’ השופט יעקב דנינו
לעצמו יותר ממחצית, למרות שיכול היה לעשות כן, וזאת מתוך הגינות בסיסית, אשר אינה קיימת
אצל אייי).
באשר לדירה, נטען כי סעיף 7 לחוק מאפשר להרחיב את בסיס האיזון גם לנכסים שניתנו במתנה.
ממילא, סעיף 8 לחוק מאפשר לבית המשפט, אם ראה נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, יילסטות
מן המסלול הראשי בסעיף 5 לחוק. הוא מציג סמכות שבשיקול דעת ליצור חלוקת רכוש בין בני
זוג אשר מתחשבת בשיקולים שונים של צדק ומדיניות…” (שם, ס’ 12). נוכח זאת, המשיב טען כי
נכון היה לכלול הדירה במסגרת הנכסים בני האיזון.
נטען כי העברת הדירה לדי, הינה ילמראית עין’, יוככל שיתעקשו המערערים לקרוא לזה “העברה
על תנאי” בס’ 16 לעיקרי הטיעון, הרי שהמתנה לא הושלמה, אלא היא על תנאיי (שם, ס’ 17).
נטען כי בית המשפט פעל משיקולי צדק ויושר, לוודא כי לשני בני הזוג תהא קורת גג, בדרך של
צירוף שני נכסי המקרקעין לתוך מצבת הנכסים בני האיזון של בני הזוג.
דיון והכרעה
טרם נידרש לגופם של דברים, ראוי לציין, כפי שטען המשיב, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב
בממצאי עובדה ומהימנות.

ואולם, כאשר על פני הדברים מתגלה שגיאה מהותית בהערכת הראיות ובקביעת העובדות, או מקום בו קיימת התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע (עייא 1255 / 13 אולניק חברה להובלה, עבודות עפר וכבישים בע”מ נ’ בני וצביקה בע”מ), כוחו של בית משפט לערעור רב לו באפשרות
להתערב. בכלל זאת, כאשר מדובר בהסקת מסקנות מתוך חומר הראיות, אין לערכאה הדיונית
יתרון של ממש על פני ערכת הערעור, ובמקרה כזה אפשר כי מידת ההתערבות תהא רבה יותר (עייא
7762 / 10 מנהל מקרקעי ישראל נ’ עיזבון המנוח עבדאללה עבד אלקאדר עבדאללה).
בתי משפט
עמ”ש
64320 – 03 – 19

בית המשפט המחוזי בבאר שבע בפני: כב’ השופטת שרה דברת – אב”יד כב’ השופט אריאל ואגו – שופט בכיר כב’ השופט יעקב דנינו

מושב * * * * (ראו, למשל, ס’ 2 – 1 לכתב התביעה המתוקן בתלהיימ 34819 – 01 – 17 ). אומנם, בהמשך
דבריו טען המשיב כי יינכנס להתגורר בבית בשנת 1975 לאחר שרכש את זכותו של דודו, נ’ משולם,
להתגורר בבית ובשטחיי (שם, ס’ 11; השוו : ס’ 34 לסיכומיו). ואולם, המשיב לא פירט מה הייתה
טיב הזכות שנרכשה. ממילא, לא צורפו אסמכתאות לעצם ביצוע הרכישה הנטענת, לרבות מועדה
ואופן רכישתה. בפרט לא הובאה כל ראיה כי למר משולם נ’ היו בכלל זכויות בבית ובמגרש שאותן
היה בכוחו למכור למשיב.
תמציתו של דבר. הסוגיה הנוגעת לדרך תפיסת החזקה של המשיב והמערערת בבית ובמגרש, לא
לובנה די הצורך. על פניו, מתוך הראיות שהובאו, המסקנה המתפרשת היא כי המשיב קיבל את
אפשרות השימוש בבית ובמגרש מקרוב משפחתו, מר מ.נ., עובר לנישואיו, הגם שלא הוכח כי
לאחרון הייתה זכות להעביר למשיב את זכות השימוש (ראו בעניין זה סעיף 15 לתצהירו של מר
ז.מ., שהוגש במסגרת תביעת הפינוי שהגיש המושב נגד המשיב. התצהיר צורף כנספח ט’ לתיק
המוצגים שהגישו המערערים).
מכל מקום, בני הזוג התגוררו בבית המקצועי הבנוי במגרש מאז נישואיהם בשנת 1976, שם גידלו
את ילדיהם, שילמו יחד את דמי השכירות למושב, ושילמו את הוצאות ההליך בתביעה לסילוק יד
מכספים משותפים. המשיב עצמו טען כי המערערת היא שניהלה את כספי המשפחה, מתוך

שליטה בכל 3 החשבונות, ועדותו של ר’ נכונה ומהימנה בעמ’ 45, שו’ 12 – 13 : “…אני הייתי עובד
ונותן לה את (ה)כסף וכן את ביטוח לאומייי (ס’ 58 לסיכומי המשיב; כן ראו עמי 45 לחקירת המשיב
בפרו’ מיום
10 . 5 . 18 שו’ 11 – 12 ). בחקירתה נשאלה המערערת האם הכניסה את כספי הקצבה
שקיבלה, לתא המשפחתי, ועל כך השיבה: יימי היה משלם ? מי היה קונה ? הכל במשותף
מהקצבה. זה מהקצבה, משותף שלי ושלוי. באופן עוקב נשאלה: ייקצבת הבטחת הכנסה לא נכון
?יי. לכך השיבה: ייסליחה ? הכל ביחד. אני קונה בזה לבית, לא חסכתייי (עמי 29 לפרו’ מיום
1 . 5 . 18
שוי 21 – 24). באשר לתשלום דמי שכירות למושב, טענה המערערת כי שניהם גם יחד לא שילמו
למושב (שם, שו’ 27 – 28). כל אלה מלמדים כי המערערת, אשר לשיטת המשיב, ייניהלה את כספי