לאאאא
קש”
“א
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
עת”מ 27141-05-20 חופריו. אבו קוש בע”מ נ’ מניב ראשון בע”מ ואח’
בפני
כבוד השופט רמי אמיר
העותרת
חופריו. אבו קוש בע”מ
נגד
המשיבות
1. מניב ראשון בע”מ 2. מדיסון הנדסה בע”מ 3. ע.ר. יצחקי ובניו חברה לבנין ולעבודות ציבוריות (200 4. ח’מאיסה עבדאללה מוחי 2010 בע”מ 5. א.ד. אחים אדרי בע”מ
פסק דין
1. בתיק זה הוגשה עתירה בעניין מכרז שהוציאה המשיבה 1, שהיא תאגיד מים וביוב עירוני, שהוקם לפי חוק תאגידי מים וביוב התשס”א-2001 (להלן: “חוק תאגידי מים”). העותרת היא מתמודדת במכרז שנפסלה על ידי המשיבה 1, ואילו המשיבות 5-2 הן מתמודדות במכרז, כאשר המשיבות 4-2 הן אלו שזכו. המשיבות 1,2 ו-4 טענו בתשובותיהן לעתירה לחוסר סמכות עניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים. העברתי זאת לתשובת העותרת, אשר השיבה והסבירה את מקור הסמכות הנטען.
2. :
סמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים לדון בעתירות מנהליות נקבע בסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש”ס-2000 (להלן: “החוק” או “חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים”). מדובר בסמכות ספציפית לדון בעתירות נגד החלטות של רשות או גוף המנוי בתוספת הראשונה לחוק ובעניינים שמנויים בתוספת זו. אחד העניינים בהם מדובר הוא זה המנוי בפריט 5 לתוספת הראשונה ענייני מכרזים. ובאותו פריט מובהר גם מי הם הגופים והרשויות שמכרזיהם כפופים לסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים – ייגוף או רשות המנויים בסעיף 2 לחוק חובת המכרזים, התשנייב 1992″י, וכן יירשות מקומית”. עוד נקבע כי סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים חלה גם על מכרזים שעניינם מתן רישיון או זיכיון לפי דין.
3. בענייננו אין מדובר ברשות מקומית, ולכן החלופה השנייה אינה רלוונטית. בענייננו אין מדובר במתן רישיון או זיכיון לפי דין, ולכן גם החלופה השלישית אינה רלוונטית.
1 מתוך 5
לאאאא
קש”
“א
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
עת”מ 27141-05-20 חופריו. אבו קוש בע”מ נ’ מניב ראשון בע”מ ואח’
יש אפוא לבחון את הסמכות העניינית של בית המשפט בגדרה של החלופה הראשונה והראשית שבפריט 5 לתוספת הראשונה לחוק.
4. :
פריט 5 רישא לתוספת הראשונה לחוק מפנה אותנו, כאמור, לסעיף 2 לחוק חובת המכרזים, התשנ”ב-1992 (להלן: “חוק חובת המכרזים”), לצורך איתור הגופים והרשויות שהחוק חל עליהם. והנה, אם נפנה לסעיף 2(א) לחוק חובת המכרזים, נראה כי מדובר ביהמדינה, כל תאגיד ממשלתי, תאגיד מקומי, מועצה דתית, קופת חולים ומוסד להשכלה גבוההיי (ההדגשות שלי – ר.א.).
5. 16 17
העותרת טוענת כי המשיבה 1 באה בגדרו של ייתאגיד ממשלתייי, וזאת לפי הגדרתו של מונח זה בסעיף 1 לחוק חובת המכרזים, הגדרה שכוללת בין היתר חלופה של ייתאגיד שהוקם בחוקיי. לטענת העותרת, המשיבה 1 הוקמה מכוח חוק תאגידי מים, ולכן היא בגדר ייתאגיד שהוקם בחוקיי. צריך לדייק בדברים. הביטוי שקבוע בחוק חובת המכרזים ומגדיר את התאגיד הממשלתי הוא ייתאגיד שהוקם בחוקיי. ביטוי זה שונה מתאגיד שהוקם יילפי חוקיי או יימכוח החוקיי. נשאלת השאלה, האם השוני הלשוני האמור הוא שוני סמנטי גרידא ויש לקרוא זאת כביטוי אחד, או שמא מדובר בביטויים שונים מהותית. לדידי, ברור שאין מדובר בביטוי זהה, והשוני הוא מהותי. תאגיד שהוקם ייבחוקיי הוא תאגיד סטטוטורי, במובן זה שאותו תאגיד ספציפי הוקם בחוק גופו. כך למשל רשות השידור, רשות העתיקות, בנק הדואר, ועוד. לעומת זאת, תאגיד שהוקם יילפי חוקיי או יימכוח חוקיי הוא תאגיד שההכרה בסוגו נקבעה בחוק, וההסמכה להקמתו נקבעה בחוק, ואולם עצם ההקמה של התאגיד הספציפי איננה בחוק עצמו. במקרה הראשון, ייהמעורבותי של המחוקק היא יימעורבות ישירהיי – בעצם הקמת התאגיד הספציפי הזה ומרחב פעילותו. לעומת זאת, כאשר מדובר רק בהסמכה שבחוק להקמת תאגידים, ישנו ייריחוקיי מסוים בין המחוקק לבין התאגיד הספציפי. לכן תאגידים שהוקמו מכוח הסמכה שבחוק אך לא בחוק עצמו, לא יוכרו כתאגידים סטטוטוריים. לעניין זה ראו: עעיימ 8300/07 בטיחות אנוש נ’ התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה (“הפול”) (253.10.) (להלן: “עניין הפוליי). ומה בעניין תאגידי המים העירוניים בכלל, והמשיבה 1 בפרט? לאור האמור לעיל ברורה התשובה. חוק תאגידי מים הסמיך את הקמתם של תאגידי מים, אך לא הקים אותם בעצמו. ובפרט, המשיבה 1 לא הוקמה בחוק תאגידי מים עצמו אלא רק מכוחו. למעשה, גם בייכ העותרת נקטו בלשון זו בעמ’ 2 לתשובתם שהמשיבה 1 הינה “תאגיד שהוקם מכוח החוקיי. אמת, טענתם המשפטית היא שיש לזהות בין הקמה מכוח חוק לבין הקמה בחוק – אך זאת אינני רואה לקבל כאמור לעיל.
:
34 35
2 מתוך 5
לאאאא
קש”
“א
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
עת”מ 27141-05-20 חופריו. אבו קוש בע”מ נ’ מניב ראשון בע”מ ואח’
6. נותר לנו אפוא לבדוק האם המשיבה 1, ותאגידי המים העירוניים בכלל, באים בגדר החלופה של ייתאגיד מקומייי. ותאגיד מקומי מהו? התשובה לכך ניתנה בהגדרה ארוכה של מונח זה בסעיף 1 לחוק חובת המכרזים, הוא סעיף ההגדרות. מדובר בזיקת החזקה במחצית מההון או מכות ההצבעה או בזכות למנות דירקטורים או מנכייל. הצדדים הסכימו, ובצדק, כי המשיבה 1 עונה להגדרה זו של ייתאגיד מקומייי בחוק חובת
המכרזים.
אשר על כן, ואילו נוסחו האמור של סעיף 2(א) לחוק חובת מכרזים היה בתוקף – לא הייתה מתעוררת כל שאלה בעניינה של המשיבה 1, והכל היו רואים בה כגוף שמכרזיו נתונים לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. ואולם שאלת תוקפו של סעיף 2(א) לחוק חובת המכרזים בנוסחו זה, היא השאלה שמעוררת את הדילמה בענייננו.
7. 18 19
החלופה של ייתאגיד מקומייי הוכנסה לסעיף 2(א) לחוק חובת המכרזים רק בתיקון מס’ 14 שלו (סייח 1874,2011.02.). דא עקא, שסעיף 5 לתיקון מספר 14 קובע כי ייתחילתו של חוק זה שלושים ימים מיום כניסתו לתוקף של תקנות כאמור בסעיף 4″; וסעיף 4 קובע כי ייתקנות ראשונות לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק העיקרי, לגבי עסקאות של תאגיד מקומי יותקנו בתוך תשעים ימים מיום פרסומו של חוק זה”. ואולם למרות חלוף שנים רבות, תקנות כאמור לא הותקנו עד לעצם היום הזה. אכן, בעניין התקנתן של התקנות האמורות הוגשה עתירה לבג”ץ (בג”ץ 8438/16 ארגון אמון הציבור נ’ שר הפנים), ומאז ניתנו למדינה אורכות להגשת הודעות עדכון בדבר התקדמות ההליך של ניסוח והתקנת התקנות. אולם החלטה סופית בעניין זה אין, וגם תקנות אין. משמעותם של דברים היא, שתיקון מס’ 14 לחוק חובת המכרזים טרם נכנס לתוקפו – משום שהתנאי המפעיל אותו, קרי התקנת התקנות, לא התקיים. כפועל יוצא מכך, ייהתאגיד המקומייי עדיין לא נכנס, נכון לעת הזו, לרשימת הגופים והרשויות המנויים בסעיף 2 לחוק חובת המכרזים. ומכאן אף נובע, שנכון לעת הזו – ענייני המכרזים של תאגידים מקומיים אינם כלולים עדיין ברשימת העניינים שפריט 5 לתוספת הראשונה לחוק חל עליהם.
8. ב”כ הצדדים הציגו בפני פסיקה של בתי המשפט המחוזיים והמנהליים לכאן ולכאן בדבר הסמכות העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים בעניין מכרזים של תאגידי מים עירוניים. פסקי הדין אליהם הפנתה העותרת, מכירים בסמכות כזו על בסיס החלופה של ייתאגיד שהוקם בחוקיי, כאחד מסוגיו של ייתאגיד ממשלתייי אך כאמור, הבהרתי מדוע אינני רואה לקבל זאת, תוך הפניה לפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין הפול.
3 מתוך 5
לאאאא
קש”
“א
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
עת”מ 27141-05-20 חופרי ר. אבו קוש בע”מ נ’ מניב ראשון בע”מ ואח’
ומצד שני, שאר פסקי הדין אליהם הופניתי, מתייחסים לעניין ייהתאגיד המקומייי ולעניין אי כניסתו לתוקף של החוק המתקן ; וכפועל יוצא מכך נקבע שם שאין לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בעניין; וראו, למשל: עת”מ 1083/07 יניב דרומי נ’ מי אריאל (271.08.); עת”מ 55471-05-19 ג’י.אי.אס גלובל נ’ מי שבע (46.19.). דעתי עם האחרונים, וזוהי ההלכה הרווחת.
9. העותרת טענה בתשובתה, כי המשיבות נתלות בעניין זה ייבאופן דווקני ובחוסר תום לביי, לצורך יימשיכת זמן וגרירת רגליים מכוונתיי, וכי עניין זה צפוי להתייתר בזמן הקרוב ממשיי – ואולם אינני רואה כל בסיס משפטי או אחר לטענה זו. עניין הסמכות העניינית הוא, כידוע, עניין קוגנטי, הקבוע בחוק. ומקום שהסמכות העניינית לא ניתנה לבית משפט – לא ניתן ליצור יש מאין. שנית, אין לדעת מתי יותקנו התקנות, שרק עם התקנתן אמורה הייתה לקום סמכותו העניינית של בית המשפט; ואין לומר בוודאות כי מדובר בעניין שיוסדר בעוד ימים ספורים. מכל מקום, הסמכות העניינית נקבעת בעת פתיחתו של הליך, ולא במהלכו, ובוודאי לא מתוך ציפייה להקמתה של הסמכות בעתיד לבוא. ושלישית, מדוע לבוא בטרוניה על המשיבות, ולהטיח בהן שהן פועלות בחוסר תום לב ומושכות רגליים? מה הפסול בכך שהמשיבות מפנות להוראות החוק? ומי מנע מהעותרת לפנות לבית המשפט המוסמך לפי הדין הנוהג בעת הגשת עתירתה, ואף כעת!
18 19 20
10. בשולי דברים אלו אומר, כי הכול מצפים להתקנת התקנות בהקדם, ולהחלתו המיידית של תיקון 14 לחוק חובת המכרזים, כך שענייני מכרזים של תאגידי מים עירוניים או אזוריים יידונו בבית המשפט לעניינים מנהליים. ראינו גם שהמחוקק עצמו אמר את דברו, וקבע זאת כהסדר שאמור לחול; ורק בשל השתהות מחוקק המשנה בהתקנת התקנות נמנע הדבר
עד כה.
הדבר טעון תיקון בדחיפות. וככל שהתקנות לפי חוק חובת המכרזים לא יותקנו בהקדם – ראוי שהעניין יובא לפתחו של המחוקק, על מנת שישקול החלה מיידית של סעיף 2 לחוק חובת המכרזים כפי נוסחו המתוקן בתיקון 14, והכולל תאגידים מקומיים; או שיובא העניין לפתחו של השר הממונה, לצורך תיקונו של פריט 5 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, והטמעת כל הגופים והרשויות הרלוונטיים באותו פריט. ואולם מכל מקום, נכון להיום הדין הוא שמכרזים של תאגידים מקומיים עדיין אינם נתונים לסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים.
12. לנוכח מסקנתי האמורה, כי אינני מוסמך לדון בעתירה, נותרה השאלה מהו הסעד הראוי בשל חוסר הסמכות.
4 מתוך 5
קש”
“א
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
עת”מ 27141-05-20 חופריו. אבו קוש בע”מ נ’ מניב ראשון בע”מ ואח’
העותרת ביקשה לחלופין, כי אם כך אסבור שאעביר את הדיון בעתירה לבית המשפט המחוזי, לנוכח שוויו של המכרז. שקלתי בדברים, ואולם אני בוחר בדחיית העתירה מחוסר סמכות עניינית על פני העברה, כפי שנהגו גם בתי המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (עתיים 55471-05-19 ג’י.אי.אס גלובל נ’ מי שבע (46.19.)) ובירושלים (עתיים 3406-11-18 אבו סנינה נ’ חברת הגיחון
.(1411.18.)
הטעם לדבר הוא, שההליך בבית המשפט האזרחי שונה מההליך בבית המשפט לעניינים מנהליים, וגם האגרה הנדרשת יכולה להיות שונה, בשים לב לסעד שיבוקש; וממילא פתוחה הדרך בפני העותרת להגיש תובענה חדשה בבית המשפט המוסמך.
;
13. סופו של דבר, אני דוחה את העתירה על הסף מחוסר סמכות עניינית. העותרת עמדה על עמדתה לעניין הסמכות, ולכן משנדחתה טענתה יש לחייבה בהוצאות לטובת אותן משיבות שטענו לחוסר הסמכות, מה גם שהגישו תשובות לעתירה לגופה. מצד שני, יש למעט בפסיקת ההוצאות, כיוון שההחלטה ניתנה בטרם דיון ונחסכה התייצבותם של הצדדים; וברור גם שהעתירה לא נדחתה לגופה ויכול ותמשיך ותתברר במסגרת אחרת, ואז העמל שהושקע בהכנת התגובות לעתירות לא היה לשווא. לפיכך, אני מחייב את העותרת לשלם למשיבות 1,2 ו-4, לידי בייב, תוך 30 יום מהיום שכייט עו”ד בסך 2,500 ₪ לכל אחת מהן, ובסהייכ 7,500 ₪.
ניתן היום, כייה סיוון תשייפ, 17 יוני 2020, בהעדר הצדדים.
רמי אמיר, שופט
5 מתוך 5
