בית משפט לענייני משפחה בתל אביב – יפו
תמ”ש
59943 – 07 – 19 ח’ נ’ ח’
בפני
כב’ השופט שמואל בר יוסף
תובעים
1. א.ח
נגד
1. א.ח
נתבעים
פסק דין
5 6
7
1. לפני תובענה לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ”א – 1991 (להלן: האמנה). טוענת התובעת, כי המשפחה עקרה בשנת 2014 לשוויץ, שם היא עשתה פוסט דוקטורט. בשלב מסוים שב הנתבע ארצה, וילדי הצדדים (להלן: הילדים) הגיעו לביקורים בארץ. אף הנתבע שהה עם הילדים בשוויץ. לטענת התובעת, הגיעו הילדים לחופשה בארץ ביום 14 . 07 . 2019 והיו אמורים לשוב ביום 28 . 07 . 2019 . אלא שאז הודיע הנתבע, כי אין בדעתו להשיב את הילדים לשוויץ אלא אם תינתן בטוחה כספית להשבתם ארצה עד סוף השנה האזרחית. אין חולק, שהנתבע נטל את דרכוני הילדים והשיב לשגרירות שוויץ את אישורי השהייה שלהם. כמו כן, הגיש הנתבע לבית הדין הרבני בקשה לעיכוב יציאת הילדים מן הארץ, ויציאתם עוכבה. לטענת התובעת, מרכז חייהם של הילדים הינו בשוויץ ומעשיו של הנתבע מהווים חטיפה כמשמעותה באמנה.
8 9 10 11
12
13
14
15
16 17 18
2. הנתבע מודה למעשה בעובדות דלעיל, לרבות בעובדה, שהילדים הגיעו ארצה לחופשה קצובת זמן, והיו אמורים לשוב ב – 27 . 08 . 2019 (סעיף 46 לתגובת הנתבע). ואולם, הנתבע טוען, כי יציאת המשפחה מן הארץ בשנת 2014 הייתה לצרכי הפוסט דוקטורט של התובעת בלבד. פוסט דוקטורט זה אמור היה להימשך לכל היותר חמש שנים, שבסופם הילדים אמורים לשוב ארצה. מוסיף הנתבע וטוען, כי כאשר התחוור לו, שאין בכוונת התובעת להשיב את הילדים ארצה בדצמבר שנה זו (בחלוף חמש השנים), הוא נאלץ להקדים תרופה למכה, והותיר את הילדים בארץ. הנתבע טוען, כי מעולם לא נקבעה משמורת הילדים בידי התובעת ולכן הותרת הילדים בארץ איננה חטיפה. עוד טוען הנתבע, כי יציאת הילדים עוכבה כדין על ידי בית הדין הרבני, וגם מטעם זה לא מדובר בחטיפה. טענתו העיקרית של הנתבע, כאמור, הינה שהוסכם על שהות קצובת זמן, והוא זכאי לאחוז באמצעים למנוע את הפרת ההסכמה האמורה.
21
23 24
26
3. בדיון היום ניסיתי להביא את הצדדים להסכמות מהותיות ודיוניות, בניסיון לפתור את המחלוקת, ולא רק באספקלריה הצרה יחסית של החוק. דא עקא, מאמצי העלו חרס. לפיכך
28 29
1 מתוך 5
בית משפט לענייני משפחה בתל אביב – יפו
תמ”ש
59943 – 07 – 19 ח’ נ’ ח’
1 2 3 4 5 6 7
התחייבה התובעת להגיש במהלך השנה הקרובה מועמדות למשרה אקדמאית בארץ”. הסכמה זו מחזקת את טענת הנתבע, כי שהות הצדדים בשוויץ הייתה קצובת זמן. אמת, לא נכתב בהסכם מועד חזרה מדויק, אך קריאתו כחלק ממארג נסיבתי נכון משתלבת היטב עם גרסת הנתבע. יתירה מזו, אין חולק, כי בהודעות טקסט שהחליפו הצדדים כתבה התובעת (במענה לדברים שכתב הנתבע בדבר הותרת הילדים בארץ) – “אתה לא צריך לעשות את כל הסלט הזה, גם ככה חוזרים בסוף השנה”. דברים אלה מעידים בבירור על כך, שהתובעת ידעה אודות הסכמת הצדדים לשהות קצובה עד תום הפוסט דוקטורט, בחלוף חמש שנים מעת שהמשפחה יצאה מן הארץ. אינני מקבל את טענת התובעת, כי כתבה את הדברים לאור חששה ממעשי הנתבע. חילופי הדברים אינם תומכים בחשש זה, ומכל מקום, לא ניתן הסבר מדוע התובעת נקבה בייסוף השנהיי כמועד לשובם של הילדים, ולא בכל מועד אחר. הנה כי כן, כל הראיות מצביעות על כך, שיציאת הילדים מן הארץ הייתה על מנת שהתובעת תעשה פוסט דוקטורט בשוויץ. משך הזמן הרלוונטי הוא לכל היותר חמש שנים, וכוונת הצדדים הייתה לשוב ארצה בסופן. יובהר, כי התובעת איננה טוענת שכוונת הצדדים הייתה להשתקע בשוויץ. נהפוך הוא, התובעת טוענת, כי חיפשה בעבר, והיא אף מחפשת כיום, משרות בארץ. לפיכך, לא מדובר במשפחה שיצאה לחו”ל על מנת “לחפש את מזלהיי אלא במשפחה שנסעה למטרה מוגדרת ולתקופה קצובה.
9
11 12 13
14
15
16
17
18 19 20
21
7. לעניין זה ראוי לציין שתי עובדות: האחת – התובעת לא דייקה בפירוט הרקע העובדתי בתביעתה, ונטעה את הרושם, כי הנסיעה לשוויץ לחוד והפוסט דוקטורט לחוד (סעיף 22 – 23 לתביעה). בכך נהגה התובעת בחוסר תום לב דיוני, שעה שהיה עליה לגלות את העובדה המהותית, כי מטרת הנסיעה הייתה הפוסט דוקטורט, כאמור לעיל. השנייה – התברר מעדותה של התובעת, כי עוד בחודש מרץ שנה זו היא חתמה עם אוניברסיטה נוספת על חוזה העסקה, לפיו היא תישאר בשוויץ תקופה של כארבע שנים. התובעת הודתה, שלא גילתה לנתבע עובדה מהותית זו, מאחר שידעה, כי איננו מסכים להארכת שהות הילדים בשוויץ מעבר לחודש דצמבר השנה (עמוד 4, שורות 32 – 36 , עמוד 5, שורות 15 – 16 ). גם אם הייתי מקבל את עמדת התובעת, כי לא הייתה הסכמה לשוב ארצה בתום הפוסט דוקטורט (וכאמור, אינני מקבל עמדה זו), התנהלות התובעת תוך התעלמות מרצונו של הנתבע/האב הינה חסרת תום לב. התנהלות זו אף עומדת בניגוד להתחייבות התובעת בהסכם לקבל החלטה לגבי עתיד הילדים בהסכמה (סעיף 6 להסכם).
22 23 24
26
27
28
8. הלכה פסוקה היא, כי “כאשר ברור על פניו שהנסיעה למדינה חדשה היא לתקופה קצובה ולמטרה מוגדרת כגון שנת שבתון, שליחות בשגרירות וכיו”ב, השהות במדינה החדשה, גם אם היא ארוכה בזמן, אינה הופכת את המדינה החדשה למקום המגורים הרגיל של הקטינים” (בעיימ 9802 / 09 פלונית נ’ פלוני (2009)). הלכה זו אמצה, הלכה למעשה, דברים שנפסקו מספר חודשים קודם לכן על ידי כב’ השופטת וילנר, ומתאימים לנדוננו, לאמור:
31 32 33
34
35
3 מתוך 5
בית משפט לענייני משפחה בתל אביב – יפו
תמ”ש
59943 – 07 – 19 ח’ נ’ ח’
12. אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומורה כי ילדי הצדדים יושבו לשוויץ לאלתר. אין באמור כדי למנוע מהנתבע לנקוט בהליכים אחרים או להמשיך בהם, לרבות בכל הנוגע להליך התלוי ועומד בפני בית הדין הרבני.
13. בנסיבות העניין, ובשים לב להתנהלותה של התובעת, איננה עושה צו להוצאות.
ניתנה והודעה היום יייז אב תשע”ט, 18 / 08 / 2019 .
חתימה
5 מתוך 5
