לא מצאת פסק דין שחיפשת? ניתן לעשות חיפוש מתקדם ולמצא את כל רשימת פסקי הדין!

ישראל

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

בפני כב’ סגן הנשיאה, השופט אריאל ואגו

ע”א 52336-06-20

המערערים:

1. יוסי כהן 2. אמיר כהן על ידי ב”כ עו”ד מנשה צ. יאדו

נגד

המשיבה

אגודה לשמירת זכויות הפרט על ידי ב”כ עו”ד אסף חדי ועו”ד מיכל פומרנץ

פסק דין

זהו ערעור על פסק דינו של בימ”ש השלום בבאר- שבע (כב’ השופטת אורית ליפשיץ), אשר ניתן ביום 20/04/20, בתייא 56315-02-17.

בית המשפט הכריע בתביעה כספית, שהגישה המשיבה- האגודה לשמירת זכויות הפרט, כנגד המערערים, לפי חוק איסור הפלייה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס”א- 2000 (להלן: “החוק” וגם חוק איסור הפליה”).

המשיבה היא אגודה, שמטרתה המוצהרת- סיפוק מענה מתאים לצורכי קהילת הלהטייב, השגת שוויון הזדמנויות עבור הקהילה, וקידום השוויון בישראל. האגודה פועלת תחת השם “אגודת הלהטייביי ( כמוגדר בכתב התביעה- אגודת ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג’נדרס בישראל). המערערים הם בעלים של בית דפוס בבאר שבע, ששמו ייצבע הקשתיי.

לאחר השתלשלות דיונית, שאינה רלוונטית כעת, התמקדה התובענה באירוע מיום 26/10/16. במועד זה, פנתה האגודה, עייי גב’ אסנת גליקשטיין, מאוניברסיטת בן -גוריון, אל מספר בתי דפוס, באמצעות דואייל, עיימ לקבל הצעות מחיר לייצור ייפליירים”, סיכות דייש ומדבקות. המייל לא כלל אזכור תכנים כלשהם של המוצרים. המזמין הוגדר בתור ייהאחווה הגאה אוניברסיטת בן גוריון’. הגב’ גליקשטיין חתמה בתור ייראש האחווה הגאה באוניברסיטת בן גוריון”. במייל תשובה, של בית הדפוס, נכתב כי “איננו עוסקים בחומרי תועבה, יהודים אנחנו!”.

האגודה תבעה מבעלי בית הדפוס פיצוי, ללא הוכחת נזק, בגובה 50,000 ₪, בשל הפליה, על רקע נטיה מינית, בניגוד לאיסור ההפליה שבחוק, ומשההפליה כאמור היא עוולה אזרחית, לפי הוראת סעיף 5 של החוק הנייל.

בית משפט השלום קיבל את התביעה, פסק שהמערערים הפלו המשיבה, בניגוד לחוק, ושהם לא ביססו הגנה מאלה הנקובות בו. המערערים חויבו בפיצוי המשיבה בסכום הסטטוטורי המרבי, שללא הוכחת נזק- 50,000 שייח, וכן בהוצאות משפט בסך 7,000 .

1 מתוך 10

ישראל

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

בפני כב’ סגן הנשיאה, השופט אריאל ואגו

ע”א 52336-06-20

על פסק הדין הוגש הערעור שלפני, ובליבתו- התפיסה, שלפיה, לא מדובר בהפליה, אלא בהתנגדות אידיאולוגית לבצע עבודה עבור ארגון אידיאולוגי, וכי, בפועל, פסק הדין כופה על בעלים של עסק פרטי, לעבור על איסורי דתם, במסגרת התקשרות פרטית, ולכך, כנטען, אין מקום.

במסגרת ההתדיינות שבפני בימ”ש השלום, נדונו טענות, הנוגעות להתקיימות ההגדרות והנסיבות הנקובות בחוק, ושביסוסן מקנה עילת תביעה בגין הפליה אסורה, וכן, ההגנות העקרוניות, שהמערערים טענו להן, מתחומי חופש ההתקשרות וחופש הדת, האיסור ההלכתי על פעילות להטייב, וההצדק, לשיטתם, לסרוב להדפיס מוצרים עבור ארגון כזה.

בית משפט השלום פסק, שברקע החוק לאיסור הפליה, מצויה הזכות לשוויון, שהיא זכות יסוד רבת חשיבות, למן ימיה הראשונים של המדינה. מדובר בערך יסוד עליון בכל תפיסה דמוקרטית, המכבדת זכויות אדם. נסקרה הפסיקה, שהטעימה את חשיבות עקרון השוויון, ואת הצורך למנוע הפליה פסולה, הפוגעת בערך זה. צוין, שהחובה שלא להפלות, חלה גם על מי שאינו רשות ציבורית וכי, חוק איסור ההפליה נועד להיאבק בתופעה זו, בכל התחומים בהם הוא חל- לרבות כניסה למקומות ציבוריים והספקת מוצרים ושירותים.

בימ”ש השלום הוסיף והטעים, שהמנגנון שבחוק נועד להעניק, לנפגעי הפליה, דרך פשוטה, מהירה ויעילה, לקבלת פיצוי, ואף ללא הוכחת נזק, ובכך לקדם המאבק בהפליה כתופעה חברתית רווחת.

בית המשפט בחן את זכאות המשיבה לפיצוי, בשל עילת ההפליה, מתוך ההוראות וההגדרות הרלוונטיות לנסיבות הספציפיות, כעולה מתוך החוק. הסעיף המרכזי הוא סעיף 3(א): ” מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה או ענידת סמליהם”.

בסעיף ההגדרות של החוק ( סעיף 2) מוגדר “מקום ציבורי” בתור ” כל מקום המיועד לשימוש הציבור, לרבות אתר תיירות, בית מלון, אכסניה, בית הארחה, גן ציבורי, מסעדה, בית קפה, אולם המשמש למופעי בידור ותרבות, מוזיאון, ספריה, דיסקוטק, אולם או מיתקן ספורט, בריכת שחיה, קניון, חנות, מוסך וכן מקום המציע שירותי תחבורה ציבורית”.

2 מתוך 10

ישראל

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

בפני כב’ סגן הנשיאה, השופט אריאל ואגו

ע”א 52336-06-20

ואילו “שירות ציבורי” מוגדר כ- ” שירותי תחבורה, תקשורת, אנרגיה, חינוך, תרבות, בידור, תיירות ושירותים פיננסיים, המיועדים לשימוש הציבור”.

החוק קובע חזקות, שבהתקיים נסיבותיהן, קמה, כנגד הנתבע ייחזקת הפליהי, בניגוד לסעיף 3, כל עוד לא הוכיח הנתבע אחרת.

עיקרי קביעותיו של בימ”ש השלום, שהביאוהו לקבל תביעת המשיבה, וכמפורט בפרק יידיון והכרעהיי, שבפסק דינו, ניתנים לתמצות בנקודות הבאות:

1. אין הבחנה בחוק בין יימקום ציבורייי שבבעלות פרטית, לבין יימקום ציבורייי השייך לרשות ציבורית. בית הדפוס הנדון הוא מקום ציבורי, לפי החוק. 2. העסק הנדון הוא ייחנותיי, שבה הנתבעים (המערערים כעת), מכרו מוצרים וסיפקו שירותי דפוס לקהל הצרכנים. 3. הנתבעים סרבו לספק שרות לתובעת (המשיבה כעת), ללא קשר לסוג העבודה ולתכניה, אלא, רק בשל זהותה ואופייה של המזמינה, כאשר, נימקו זאת ( בסיכומיהם), בכך, שמטרתה, של התובעת, היא לקדם יחסים האסורים לפי ההלכה היהודית. משמע- זהות הפונה ולא תוכן הפנייה עומדת ביסוד הסרוב. 4. הנתבעים לא היפנו להגנה כלשהי, שהחוק נוקב בה ( סעיף 3(ד), למשל- אם הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר). 5. אין מקום לקבל טענות הגנה הנגזרות מהפגיעה בחופש הדת ובחופש הפרט, של בעלי בית הדפוס, משום, שהבסיס הנורמטיבי הוא זה שהותווה עיי המחוקק, ויש להכריע לפי החוק והוראותיו המנדטוריות. היאחזות בתובנות סובייקטיביות, על בסיס חווייד הלכתית, או מצפון אישי, תביא לייהחרגה עצמיתיי מתחולת החוק, ותסכל מטרתו. 6. החוק חל גם עסק פרטי. בית הדפוס הוא יימקום ציבורייי, במובן החוק, שכן, הוא מספק ללקוחותיו מוצרי דפוס מגוונים. אין לצמצם פרשנות החוק, ולראות במערערים כמי שעוסקים בייצור מוצרים, להבדיל מהספקתם, וממילא- את מוצרי הדפוס המיוצרים, בית העסק מספק ללקוחותיו, ולכן העיסוק הוא גם בייהספקת מוצריי, וחל סעיף 3 של החוק. 7. אין להקיש מפסייד של ביהמ”ש העליון בארהייב, בעניין ייהאופהיי, על ענייננו. שם, אושר סירובו של אופה להכין עוגת חתונה לבני זוג מאותו מין, מנימוק, הדבר יפר את זכותו של האופה לביטוי חופשי, ומדובר בהשקפה מוגנת. אצלנו- מדובר בהוראה חקוקה ומפורשת, ועל הסוגיה אוצל הדין הישראלי, שהכל חייבים בישומו. אין זה המקרה לפניה לדין זר. 8. אין תחולה להגנות ספציפיות שהחוק מאפשר, והמחריגות, למשל, הפליה לכאורה, המתחייבת מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי, או המקום הציבורי, לפי סעיף 3(ד)(1) של החוק. להיפך- חלות בענייננו החזקות החלוטות (נפלה שגגה בפסייד- החזקות הללו לכאוריות ואינן חלוטות), הנקובות בסעיף 6 של החוק.

3 מתוך 10

ישראל

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

בפני כב’ סגן הנשיאה, השופט אריאל ואגו

ע”א 52336-06-20

9. משבית עסק מסרב לתת שירות מקצועי ללקוח, בשל עמדות אישיות, המתייחסות לזהותו ולאופיו של אותו לקוח- הוא פועל בניגוד לחוק איסור ההפליה. בענייננו- הסרוב בא, רק משום שמטרת המשיבה היא לקדם יחסים, שלפי תפיסת המערערים, אסורים הם לפי ההלכה. אין בכך התערבות כופה בחופש הדת והפולחן, אלא, קביעה, שמקום בו האמונה הפרטית מתנגשת עם החובה ליתן שירות, ביימקום ציבורייי, הערך האחרון- מכריע.

המערערים ממאנים להשלים עם פסק הדין, ועם נימוקיו.

לעת הדיון בערעור, הוצפה טענה, מעין מקדמית, ולפיה, מלכתחילה, למשיבה, שהיא אגודה, אין זכות תביעה לפי החוק, בעילה שנטענה, משום, שלגוף מאוגד אין זהות מינית או יינטיה מיניתיי, ואילו הגברת, החתומה אישית על מייל ההזמנה, לא הגישה את התביעה. לשיטה זו, מי, שלכאורה הופלה, הייתה האגודה, ולזו אין מעמד לתבוע, לפי החוק. טענה זו יש לדחות, על אתר, הן, משום שלא הועלתה כלל לדיון ולהכרעה בערכאה הדיונית (ראה- סיכומי המערערים שם, נספח י’ בתיק המוצגים), והן, משום, שסעיף 7 של החוק מקנה מעמד, וזכות תביעה, גם ל ” תאגיד העוסק בהגנה על זכויותיו של מי שאסור להפלותו לפי חוק זה” וענייננו נכנס לגדר האמור.

באשר לליבת הערעור, המערערים מיקדו טיעוניהם בשני מישורים, שביניהם קיימת ייחוליה מקשרתי מסוימת. המישור האחד- פרשני וייטכנייי, בכך, שהנסיבות אינן משתבצות אל ההגדרות שבחוק, ולכן אין לו תחולה כלל. זאת משום שלא מדובר על ייחנותיי, שהדפוס אינו יימקום ציבורייי, וכן- שלא ניתן בו יישירות ציבורייי, ושלא הוזמנה ” הספקת מוצריי, כמשמעם בחוק. המישור האחר- טיעון מהותי, ולפיו, אין מדובר בהפליה, שהחוק עוסק בה, אלא, בהתנגדות לגיטימית, מצד אנשים דתיים, לבצע עבודה, שמטרתה מנוגדת לתורה. לכן- עסקינן בהפעלת האוטונומיה של הפרט, לפעול באופן המבטא את אישיותו, אמונותיו, רצונותיו, ואת האידיאולוגיה שלו . הסירוב היה, לשיטה זו, בשל התנגדות לתכנים ולא בשל מיהות המזמין.

הייחוליה המקשרתי, בין שני מישורי הטיעון הערעורי, היא בכך, שלתפיסת המערערים, בשל הפגיעה הכופה, של הוראות החוק, בחופש הביטוי האישי, בחרות הפרט ובזכותו לאוטונומיה האידיאולוגית והדתית שלו, יש לפרש את הוראותיו, הן בפן הייטכנייי ובטרמינולוגיה שלו, והן בפן המהותי- ערכי, בצמצום ובאורח שימזער הפגיעה בחופש הפרט.

לשאלת המדיניות הראויה בפרשנות החוק פנים לכאן ולכאן. פרשנות מרחיבה, ככל האפשר, תהלום את תכליתו של חוק איסור ההפליה- ביצורו ועיגונו של ערך השוויון, כערך יסודי עליון, בחברה הדוגלת בכיבוד זכויות האדם, ומתן כלים פשוטים ויעילים בידי הנפגע מהפליה למצות את זכויותיו כלפי הפוגע- המפלה (ראה- חוות דעתו של השופט מ. מזוז ב רע”א 10011/17 מי טל בע”מ נ. חאלד סלמאן, מיום 19/08/19). פרשנות מצמצמת, יכול שתהיה מוצדקת, בשים לב לכך,

4 מתוך 10

ישראל

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

בפני כב’ סגן הנשיאה, השופט אריאל ואגו

ע”א 52336-06-20

שהחוק מגלם, במידה מסוימת, החלת נורמות של המשפט הציבורי אל תוך המשפט הפרטי, תוך פגיעה, אם כי, אמנם לתכלית חשובה, בחופש החוזים וההתקשרות, ובהפעלת האוטונומיה של הפרט לבחור את בעלי דברו העסקיים- חוזיים (ראה חוות דעתו של השופט י. דנציגר וסקירת הגישות השונות לנדון, ברע”א 8821/09 פרוז’אנסקי נ. לילה טוב הפקות בע”מ, מיום 16/11/11). השימוש בכלים פרשניים מרחיבים, משיקולי מדיניות משפטית, אל מול הגישה, הדבקה בפרשנות לשונית דווקנית של החוק, הייתה מושא מחלוקת, בהקשר החוק הנדון, בפרשת “ימי טל’י, שאוזכרה, כאשר, השופט א. שטיין גרס, בניגוד לעמדתו של השופט מ. מזוז, שאין לחרוג מפשט לשונם של סעיפי החוק, וכי, בזיקה לסוגיה הספציפית שלובנה שם- דירת מגורים, הנבנית בידי קבלן, אינה יכולה להשתבץ להגדרת יימוצריי לפי החוק, ומשכך- חוק איסור ההפליה אינו מוחל על סרוב למכור דירה למי שאינו יהודי.

לטעמי- המקרה שלפנינו, אינו מצריך היזקקות לדילמה של המדיניות הפרשנית. בעיני- אין לקבל גישת באי כוח המערערים, החפצים לתחם את התיבה יימוצריי, ליימוצרי מדף” בלבד, להבדיל ממוצר שיש לייצרו או להפיקו, בטרם הספקה ללקוח. החוק חל על כל מי ” שעיסוקו בהספקת מוצריי. ההבחנה, שאותה מבקשים המערערים לעשות, היא מלאכותית, ויש לדחותה, בין שנשאף להרחבה של תחולת החוק, ובין לצמצומו, באספקלריה העקרונית. מוצר, הוא תוצר של תהליך עבודה אנושי (ר’ פסקה 24 בחווייד השופט מזוז בעניין ” מי טל” ). המערערים התבקשו לספק לנציגת המשיבה תוצרים של בית הדפוס, שיכלו להיות, בה במידה, מוצרי מדף רגילים ( לוחות שנה, פנקסי קבלות סטנדרטיים וכו’). השוני הוא רק בכך, שהעיצוב והטקסט של הייפליירים”י ויתר פריטי ההזמנה, נועדו להיות ספציפיים ולפי בקשת המזמין. מהיבט ההגדרה כמוצר, אין לכך שום נפקות (כמובן- להיבט התוכני הפוטנציאלי יש חשיבות בענייננו, אך, זאת- בהקשר שונה).

משאין חולק, שמוצרי ייצבע הקשתיי, נועדו להיות מסופקים לכל מזמין פוטנציאלי, מקרב הציבור הרחב, וזהו עיסוקו של בית הדפוס, די בכך להחיל עליו, ועל המערערים, בעליו, את הוראות החוק. די בהתקיימות אחת ההגדרות, ואין צורך להוסיף ולבחון את יתרתן, כגון, האם מדובר בייחנותיי אם לאו (באתר של העסק הוא מוגדר בתור ” בית דפוס בבאר שבע המספק את שירותיו הן ללקוחות פרטיים והן ללקוחות עסקיים מהאזור. העסק מבצע מגוון רחב של עבודות דפוס…” ר’ נספח ב’ בתיק המוצגים). בית הדפוס הוא, ללא ספק, ” מי שעיסוקו בהספקת מוצריי. כל פלפול נוסף- מיותר.

על-כן, יש לדחות את הטענות הערעוריות הייטכניותיי, שעניינן – כפיפות המערערים להוראות חוק איסור הפליה.

יש לבחון כעת את ליבת הערעור- הטיעון המהותי.

5 מתוך 10

ישראל

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

בפני כב’ סגן הנשיאה, השופט אריאל ואגו

ע”א 52336-06-20

:

ראוי להבהיר ולמקד, מספר נקודות, המייחדות את ענייננו, ושלאורן נבחנת השאלה, האם, אכן, המערערים פעלו באופן מפלה, האסור לפי החוק: ראשית- למערערים לא הייתה כל היכרות, או ידיעה, אודות נציגת המזמין, אישית. אין קשר בין זהותה של גב’ גליקשטיין, נטיותיה, או השקפותיה, לבין הסרוב למתן הצעת המחיר. הסרוב בא מתוך זיהוי המזמין, בכותרת המייל (הגדרת הנושא), ובתואר שמתחת לחתימה עליו, לאמור- י האחווה הגאה אוניברסיטת בן גוריון” בכותרת ו- ייראש האחווה הגאה באוניברסיטת בן גוריון’ בחתימה. כלומר- הסרוב היה ללא קשר לאדם ספציפי. שנית- הסרוב אינו נוגע, כלשהו, לתכני המוצר המוזמן, שכן, אלה לא צורפו למייל. המערערים סרבו לספק המוצר, אך ורק, משום שראו, בעצם ההתקשרות העסקית, עם ייהאחווה הגאהיי, משום פגיעה ברגשותיהם ובהשקפת עולמם הדתית, הרואה בפעילות הלהטבייית הפרת חוקי התורה ופגיעה בדת. כל ממשק עם האגודה- אחווה, נתפס בעיניהם כייתועבהיי. אגב- מההיבט התוכני, אנו יודעים, בדיעבד, שמדובר היה, לגבי הייפליירים”, בהזמנה למפגש פתיחת שנת הלימודים האקדמית, בניסוח שאינו מכיל כל תוכן אידיאולוגי (כלול במוצגי נספח ב’). שלישית- בהינתן היעדר זיקה, בין הסרוב, לבין זהות החתומה על המייל, ובהיעדר ידיעה של המערערים על התכנים המוזמנים, לגופם, עילות ההפליה הרלוונטיות, מתוך אלה הנקובות בס’ 3(א) בחוק, יכולות להיות אלה של “נטיה מינית” או “השקפה”.

תמצית הדברים, לפיכך, הינה, שהמערערים סרבו לקבל הזמנה להספקת מוצר מהאחווה הגאה (לעניננו- המשיבה), משום הנטיה המינית והשקפת העולם של הגוף המזמין, המקדמת ייאג’נדה להטביייתיי, מה, שבעיני המערערים, עומד בניגוד לאמונתם הדתית ולהשקפת עולמם.

המערערים סבורים, שאין מדובר בהפליה אסורה, מצדם, אלא, בהפעלת זכותם לפעול בחברה, באופן התואם את אישיותם, אמונותיהם, ויישום האוטונומיה של הפרט לגביהם. הם מדגישים, את היותם פועלים במרחב העסקי- פרטי, שבו, לכאורה, זו זכותם להתנהל כחפצם, בבחירות העסקיות שהם עושים. טענה זו- ראויה לבחינה.

אין ספק, שחוק איסור ההפליה מגלם פגיעה מסויימת בחופש ההתקשרות של הפרט, ובהפעלת האוטונומיה שלו, כאשר, המחוקק בחר בהתערבות זו, כדי לקדם ולבצר את ערך השוויון, שהוא ערך יסודי עליון בכל תפיסה דמוקרטית המכבדת זכויות אדם (בג”צ 98/69, ברגמן נ. שר האוצר, פייד כ”ג(1), 693,698). איזון מסוים, בין הגבלת חופש ההתקשרות וחרות הפרט, לבין החתירה להנחלת ערך השוויון ואכיפת ישומו, הושג בכך, שהחוק אינו חל על עסקה ייפרטיתיי לחלוטין, כמו בין מוכר אקראי לקונה מזדמן, אלא, רק ,על מי שמציע לספק את מוצריו, או את שירותיו, לציבור הרחב. כלומר- בלשון החוק- ” מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי…”. החוק

6 מתוך 10

ישראל

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

בפני כב’ סגן הנשיאה, השופט אריאל ואגו

ע”א 52336-06-20

אינו חל על יימכירה פרטית”, כהגדרת השופט מ. מזוז, בעניין “ימי טלי ( פסקה 10 בפסהייד). תפיסה זו, מעוגנת במבוא לדברי ההסבר של הצעת החוק, שם נאמר כי ” מוצע שהחוק יחול גם על עסקים פרטיים המחזיקים מקומות ציבוריים, או המספקים מוצרים או שירותים ציבוריים, שכן, עיקר התופעה החברתית השלילית מתרחשת במקומות שהם בבעלות פרטית…החוק המוצע מתווה איזון ראוי בין עקרון השוויון לבין השמירה על חופש ההתקשרות” (ההדגשה אינה במקור). ברוח זו, ציין השופט נ. הנדל, בחוות דעתו בפרשת ” מי טל”, כי ” מלאכת הפרשנות ( של החוק) דורשת הכרעה באיזון בין חופש ההתקשרות וזכות הקניין ובין זכות השוויון” ( פסקה 3 בחוות הדעת).

ההתנגשות, בין שני אינטרסים לגיטימיים, יוצרת דילמה לא פשוטה. בל נטעה- מנקודת מבטם הסובייקטיבית של המערערים, ולפי השקפת עולמם ומצפונם, כפיית הספקת מוצריהם לי אחווה הגאהיי מגלמת פגיעה באידיאולוגיה שבה הם דוגלים, ומחייבת אותם, לשיטתם, לעבור על מצוות הדת . בחוות דעת הלכתית, שהוצגה מטעמם, קובעים הרבנים, שערכו אותה, כי אסור, מדין תורה, על המערערים, ,להדפיס פרסומים או ידיעות על אירועים שקשורים לתרבות שהתורה אוסרת כי בזה הוא מסייע לדבר עבירה”. אין מקום לפקפק, שבראיית עולמם של המערערים, ובחווייתם הסובייקטיבית, לא רק, שמותר להם לסרב לספק המוצר, אלא, שזו חובתם להימנע

מכך.

הפסקה האחרונה, באה להסיר אפשרות של ייטעות אופטיתי, שעלולה להיווצר, בשל הניסות

הבוטה

והלא מכבד, של מייל הסרוב. האמירה המתריסה ” איננו עוסקים בחומרי תועבה. יהודים

אנחנו!

מקוממת וראויה לגינוי. ברם- מאחורי ההתנסחות האומללה והפוגעת, אין סרוב גחמתי וסתמי, של המערערים, למתן השרות ולהספקת המוצרים. ביסוד הדבר-קיים שכנוע פנימי, בכך, שקשר מסחרי עם המשיבה, יהווה סתירה לערכים הבסיסיים של אמונתם ואורחות חייהם. לשון אחר- ניסוחו הבוטה והלא מכבד, של מייל התשובה, אינו צריך לעמעם את התובנה, שלפיה, עניינם של המערערים, בהקפדה על התנהלות עסקית, בתחום פרנסתם, באופן שיתאם את השקפת עולמם ואמונתם, ושלא יצמיח בעבורם קונפליקט מצפוני ומוסרי, הינה אינטרס לגיטימי

וראוי להגנה.

חופש העיסוק, חופש ההתקשרות החוזית, האוטונומיה של הפרט, הזכות לאחוז באמונה דתית ובתפיסה מוסרית מסוימת- כל אלה ערכים הראויים לכיבוד ולהגנה, ויש לאפשר את ביטויים החיצוני ויישומם בחיי היום-יום, כל עוד אינם מתנגשים עם הוראות הדין ואין בהם עבירה על חיקוק פלילי, או, משום עוולה אזרחית.

7 מתוך 10

ישראל

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

בפני כב’ סגן הנשיאה, השופט אריאל ואגו

ע”א 52336-06-20

אולם- ההכרה בכך, שמעשי המערערים באו ממקום לגיטימי, וראוי להגנה, כשלעצמו, ומתוך נאמנות לייאג’נדהיי פנימית וערכית, לתפיסתם, אינה חזות הכל. ניתן להניח, שבמקרים רבים, דפוסי התנהלות מפלה והנוגדת ערכי שוויון בחברה, מקורם בתפיסת עולם ואמונה, או בציווי ערכי- מצפוני, אשר המפלה, באמת ובתמים, מאמין בהם ודוגל בחשיבותם. חוק איסור ההפליה נועד לקדם את הערך האוניברסלי והדמוקרטי העליון, של שוויון בין פרטי החברה, מתוך פגיעה, מודעת, מתוחמת, מידתית ושואפת לאיזון, בערכי חופש הפרט ובאוטונומיה האישית, כדי להשיג את תכליות החקיקה. החוק, מקום שהתמלאו התנאים המוגדרים בו, אכן, כופה על הפרט, התנהלות שאינה תואמת את השקפותיו, לטובת הכוונה חברתית רחבה ומתוך העדפה של ערכים אוניברסליים, אשר, חשיבותם נתפסת כעליונה ומכרעת. קו התיחום, שהכל כפופים אליו, הוא גבולותיו של החוק- ההגדרות והנסיבות הקבועות בו. אותו ייקו תיחום”, אשר המחוקק בחר להתוותו, עובר, בהבחנה בין המרחב הייפרטי נטויי, לבין המרחב המייצר ממשק ייפרטי- ציבורייי. מותר לפלוני לסרב להכניס אל ביתו אדם, אשר דתו אינה לרוחו של אותו פלוני, אולם, אסור לו לסרב להכניס את בן הדת האחרת, לחנות ,שפלוני מנהל, כל עוד, מוצעים בחנות מוצרים, או שירותים, לציבור הרחב. הדבר נכון, גם אם חנותו של פלוני מצויה בבעלותו הפרטית ואף

בחצריו.

מכאן, ולתפיסתי, שנקודת הכובד, אינה מצויה בעוצמתם ובייאיכותם” של מניעי המפלה לכאורה. באי כוח המערערים עמלו לשכנע, שציווי דתי ומצפוני, ואמונה עמוקה בערכים היהודיים ( כפי הבנתם של המערערים ומזווית מבטם), הם ערכים מקודשים, בפני עצמם, ומצדיקים סרוב להעניק שרות למשיבה. אולם- המחוקק אסר על הפליית אלה המשתייכים למגזרים ,או למגדר, הנקובים בסעיף 3, ללא כל הבחנה בין עוצמתה ומשקלה של המוטיבציה להפליה, ובלא להבדיל, כלשהו, בין טעמים שונים, שיכולים להסביר את פעולתו של מי שכפוף לחוק. לא יהיה מופרך, אף, לשער, שהתכלית ההכוונתית- חברתית, הרחבה, של החוק, מיועדת, במידה רבה, לכפות התנהלות שוויונית ומכילה, דווקא על אלה, שרואים לגיטימיות בהפליית הזולת, משום אמונות אידיאולוגיות, או תפיסות עולם, דתיות ואחרות, וההתמודדות, אולי, פחות קשה עם אלה, שסולדים מזולתם מסיבות גחמניות ומתוך דעות קדומות ייסתמיותיי.

המחוקק בחר להעדיף את זכותו של המופלה לרעה, לשוויון מלא, על פני זכותו, הלכאורית, של המפלה, לממש את אישיותו ואת השקפות עולמו, כמו גם, האוטונומיה האישית שלו, בדרך של מניעת מוצר או שירות, ממי שגזעו, דתו, השקפותיו, נטיותיו המיניות, או מאפיינים אחרים שלו, הנקובים בחוק, אינם לרוחו ואינם מתיישבים עם אמונותיו. החוק פסל התנהלות כזו, ואסר עליה.

אם כן, וכעולה מהמקובץ, יש לבחון, אך זאת, האם שגה בימ”ש השלום בקובעו, כי הוכחו, לצורך ההליך האזרחי, שהתנהל בפניו, יסודות העוולה, מושא סעיף 5 של החוק, כלומר- ” מעשה או

8 מתוך 10

ישראל

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

בפני כב’ סגן הנשיאה, השופט אריאל ואגו

ע”א 52336-06-20

מחדל בניגוד לסעיפים 3 ו- 4″. הסברי המערערים ומניעיהם, שמאחורי מייל הסרוב, אינם בעלי משקל להכרעה, ואינם שיקולים, אשר אותם ביהמייש רשאי לשוקלם. שלא כערכאה קמא- איני סבור, שניתן להסתמך על ייחזקות ההפליהיי, הנקובות בסעיף 6 של החוק (ראה- פסקה 61 של פסהייד), ואף אין זה מדויק, שמדובר בייחזקות חלוטותיי. לא בוסס, שהמערערים ייביררו פרטים” הנוגעים לעילת ההפליה, טרם הסרוב, או, שסיפקו מוצר זהה, ובאותן נסיבות, למי שאינם נמנים על הקהילה הלהטב”ית.

אולם- הוכח, והדבר אף אינו ממש במחלוקת, שהסרוב לספק פליירים וכיוייב, למשיבה, קרי לאחווה הגאה, סיבתו בנטיה המינית, או בהשקפה, של הנמנים על הקהילה, נטיה והשקפה, שאינם לרוחם של המערערים. אלמלא נטיה זו והשקפת העולם של המזמין- אין ספק, שבית הדפוס של המערערים, היה שמח להעניק שרותיו ולהתפרנס מכך, כפוף להסכמות המסחריות

השגרתיות.

לכן- צדק בית משפט השלום משקיבל את התביעה ומשפסק, שהמערערים הפלו את המשיבה, בניגוד לחוק איסור ההפליה הנדון, וזאת בשל נטיה מינית והשקפת עולם, שהקהילה הלהטבייית אוחזת בהם. הפליה זו מהווה עוולה אזרחית, ומזכה את המופלה בפיצוי.

הערעור השתרע גם על גובה הפיצוי שנפסק, בסכום של 50,000 ₪, שהוא תקרת הפיצוי הסטטוטורי, ללא הוכחת נזק, על פי החוק. בימ”ש השלום לא נימק טעמיו לפסיקת הסכום המקסימלי, אולם, עדיין, מצוי הסכום בתחום הסמכות ובשיקול הדעת של הערכאה הדיונית. איני מוצא מקום להתערב גם ברכיב זה, גם , לנוכח הלשון הקשה והלא נעימה, שבחרו המערערים לנקוט, כלפי נציגת המשיבה, שפנתה אליהם, בתמימות גמורה, ובמהלך העסקים הרגיל של בית הדפוס, כדי לקבל הצעת מחיר פשוטה, ונענתה בעלבון.

הערעור נדחה, אפוא, על כל חלקיו.

המערערים ישאו בהוצאות ההליך בסכום של 7,500 ₪, אשר יועברו אל המשיבה, מתוך הערבון, באמצעות באי כוחה. היתרה תוחזר, על פירותיה, למערערים, באמצעות באי כוחם.

ניתנה היום, כ”ט אב תש”פ, 19 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.

9 מתוך 10

ישראל

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

בפני כב’ סגן הנשיאה, השופט אריאל ואגו

ע”א 52336-06-20

אריאל ואגו, סגן נשיאה

10 מתוך 10

לחזור למשהו ספיציפי?

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין של ישראל - מקום אחד לכל פס"ד של בתי המשפט הישראלי והמחוזות השונים

השאר תגובה

רוצים לקבל עדכון לגבי פסקי דין חדשים שעולים לאתר?

בשליחה הינך מאשר שאנו יכולים לשלוח לך מידע שיווקי / פרסומי

error: תוכן זה מוגן !!