בית משפט לתביעות קטנות בנתניה
ת”ק 36027- 10 – 19 דדוש נ’ שימיאן
תיק חיצוני:
בפני
כבוד הרשמת בכירה אפרת רחלי מאירי
תובע
יצחק דדוש
נגד
נתבע
יוסף שימיאן
פסק דין
1. מונחת לפניי תביעה לחייב את הנתבע בפיצויים עקב תקיפה של הכלב שבהחזקתו ונשיכת
התובע.
טענות הצדדים
2. ביום 26.3.19 בשעה 20 : 00 לערך טייל התובע עם כלבו בשכון עמידר בנתניה, ועל פי הנטען, תקף אותו כלב הנתבע מסוג פיטבול, אשר שוטט במקום ללא מחסום וללא רצועה בעוד הנתבע יושב על הספסל בגינה ואינו חש לעזרתו. הכלב תקף את התובע בפראות וגרם לו נזקי גוף. על כן, מכוח כלל יהדבר מדבר בעד עצמויי המגולם בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ומכוח סעיף 40 לפקודה המגלם את הכלל בדבר ייחובת הראיה ברשלנות לגבי חיהיי, עת הנתבע פעל ברשלנות משלא שמר על מידת הזהירות על הנתבע להוכיח שלא נגרם לתובע הנזק בשל התנהגות כלבו. כן הדגיש התובע שהנתבע לא קשר את כלבו, לא דאג לו למחסום ובמעשיו נגרמה סכנה לעוברי אורח. הוא אפשר לכלבו התוקף לשוטט בגפו תוך סיכון שלום הציבור וכן לא הזהיר את הציבור בדבר הסכנה הטמונה בשוטטות כלבו על אף שידע או שהיה עליו לדעת שכלבו מסוכן. הנתבע לא פיקח או שלט בכלבו כאשר כלבו הוא כלב מסוג פיטבול שהינו כלב מסוכן ותוקפני ומשכך חייב להיות קשור כשמחסום על פיו כל הזמן.
1 מתוך 8
פורים
בית משפט לתביעות קטנות בנתניה
תיק 36027- 10 – 19 דדוש נ’ שימיאן
תיק חיצוני:
מעוצמת התקיפה נגרמו לתובע נזקי גוף בעיקר ברגל שמאל, הוא הובהל לקופת החולים על ידי בנו ואובחן כסובל מסימני נשיכה בחלק הפנימי של הירך עם שטף דם מקומי. בתמונות שצירף נראים סימני נשיכה וכן שטף דם נרחב ברגלו. הוא חוסן בטטנוס ושוחרר עם הנחיה לפנות למשרד הבריאות.
◄
3. ביום 11.4.19 פנה התובע למשרד הבריאות עם תלונה אודות אירוע התקיפה. לטענתו, הוא ביקר עוד מספר פעמים במרפאה בשל כאבים והגבלות בירך שמאל, רגישות מקומית, פגיעה עצבית ברגל וכן תסמינים נפשיים כגון: פחד מכלבים, חרדות, סיוטים ומצב רוח ירוד. הוא ביקש להדגיש כי הוא חש שהמקרה היה בבחינת אירוע ייפגע וברח”י קלאסי, משהנתבע ברח מן המקום, לא סייע לו ולא חש לעזרתו, תוך שעזב את המקום ללא השארת פרטים. לתובע לקח מספר ימים לאתר את הנתבע ועם גילוי מקום הימצאו, איים עליו הנתבע. רק לאחר שהתובע התעקש לקבל פרטים עקב חששו ממחלת הכלבת, ניאות הנתבע ונתן לו את פרטיו לצורך פניה למשרד הבריאות.
4. הנתבע מנגד, מבקש לדחות את התביעה. הוא ציין כי הכלב מסוג פיטבול אינו כלבו, אלא כלבו של אדם אחר. במסגרת הגנתו ביקש לייחס לתובע רשלנות תורמת של 100
% , שכן החזיק כלב מסוכן ואגרסיבי הנחזה כמו רועה גרמני, גדול מימדים, הגדול מכלבו של הנתבע במידותיו. לטענתו, כלבו התקרב אל כלב התובע על מנת לשחק איתו אך כלבו של התובע תקף את כלבו של הנתבע באגרסיביות, וכשניסו להפריד בין הכלבים – כלבו של התובע נשך את התובע.
הוא ביקש להדגיש כי כלבו קטן, בן 8 חודשים, “כלב שקט וחברותיי שמוזן במזון יבש למניעת תוקפנות עתידית. זאת, לעומת כלבו של התובע שהוא מסוג רועה גרמני “כפול בגודלו” מכלבו של הנתבע, “בוגר ותוקפני” ומהווה סכנה לסביבה. הנתבע מכחיש מכל וכל כי כלבו הוא זה שגרם לנזקו של התובע. אשר לגובה הנזק, טען הנתבע כי לא צורפה חוות דעת המעידה על נכות נפשית או רפואית, כמו גם לא צוין כמה זמן היה שטף הדם, כאשר לדבריו אנשים שצבע עורם לבן יכולים לקבל שטף דם גם מפגיעה קלה.
דיון והכרעה
5. במהלך הדיון שהתקיים לפניי מיקד התובע את הסעדים הנדרשים לנוכח חוסר סמכותי
לדון ברכיב ייכאב הסבליי ובחינת הנזקים הנטענים בדבר מצבו הנפשי והגופני של התובע, על השלכותיהם. התביעה דנן היא לפיצוי בגין עגמת נפש וטרחה שנגרמו לתובע בגין האירוע, כמו גם הרתעת אנשים דוגמת הנתבע המסתובבים חופשי עם כלב מסוכן ללא
2 מתוך 8
בית משפט לתביעות קטנות בנתניה
תיק 36027- 10 – 19 דדוש נ’ שימיאן
תיק חיצוני:
–
רצועה ומחסום לפיו, ולא מושיטים עזרה – אירוע שתיאר התובע במילים ייפגע וברח”י, כאמור.
ה
ר
ד
מ
ס
א
מ
ס
6. אין חולק בין הצדדים כי התרחשה קטטה בין שני הכלבים, כאשר הכלב של הנתבע –
כלב מסוג פיטבול – הוא אשר ניגש לכלב התובע, כששני הכלבים היו ללא מחסום. לטענת הנתבע, כלבו הוא כלב “ידידותי”י ומטעם זה הוא התקרב לכלב התובע, בשים לב לחום והאהבה שבעליו מרגילים אותו מבית, כפי שתיאר בפרוטוקול הדיון. לדבריו, ייבאופן טבעי התקרב כלב הנתבע אל כלב התובע על מנת לשחק איתו כמנהג כלבין, אך למרבה הצער כלבו של התובע שהיו מגזע אלים, החל תוקף באגרסיביות את כלבו של הנתבע”. כן הדגיש, כי כלבו הוא ייקטן שבקטנים”, “תינוק” בן 8 חודשים, כלב “מאוד שקט, חברותי וחביב” אשר מוזן בבונזו ולא אוכל בשר ובכך יש לתמוך “במניעת תוקפנות עתידית”. לטענתו, כלב התובע הוא אשר התגרה בכלבו, “בוגר ותוקפני מאוד ואף מהווה סכנה לסביבה החיצונית’י וכתוצאה מכך החלה ההתקוטטות, במהלכה נפגע התובע עצמו. לטענת הנתבע, הכלב של התובע תוך כדי התקוטטות נשך את בעליו, ותופעה זו מוכרת במהלך קטטה בין כלבים, לפיה הכלב יתקוף את בעליו, גם אם לא במתכוון.
[.
ל. בהתאם לחוק ולתוספת לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, תשס”ג-2002 הרי שכלבו
של הנתבע הינו כלב השייך לגזע מסוכן. סעיף 11 (א) קובע כי “המחזיק בכלב לא יאפשר את יציאתו מתחומי חצריו, אלא אם כן הכלב מוחזק בידי אדם המסוגל לשלוט בו, באמצעות רצועה שאת אורכה וטיבה יקבע השר”…
סעיף 11(ג) קובע כי ” כלב מסוכן יוחזק בהתאם להוראות שיקבע השר; השר רשאי לקבוע, בין השאר, הוראות בדבר – (1) חסימת פיו של הכלב כזמם כשהוא מוצא מחוץ לחצרים; (2) קשירת הכלב או החזקתו בכלוב בתוך החצרים; (3) סירוס או עיקור הכלב; (4) דרישת גיל מינימלי של המחזיק בכלב בעת הוצאתו מן החצרים.”
תקנה 5 לתקנות להסדרת הפיקוח על כלבים (יבוא והחזקה של כלבים מסוכנים), תשס”ה-2004 שהותקנו מכוח החוק, ביחס לכלב מגזע מסוכן ברשות הרבים על מי שמחזיקו לא להתיר את יציאתו של הכלב מחצרים או את הימצאותו של הכלב ברשות הרבים אלא אם כן התקיימו כל אלה:
3 מתוך 8
בית משפט לתביעות קטנות בנתניה
תיק 36027- 10 – 19 דדוש נ’ שימיאן
תיק חיצוני:
(1) הכלב מוחזק בידי אדם שגילו עולה על 18 שנים והוא מסוגל לשלוט בו בכל רגע ולמנוע מהכלב לפגוע באחרים; (2) המחזיק כאמור בפסקה (1), מחזיק את הכלב ברצועה שהכלב לא יכול להשתחרר ממנה ואשר אורכה אינו עולה על 2 מטרים; (3) פיו של הכלב חסום בזמם”.
צא וראה, כי החובה החקוקה היא כי על הנתבע לחסום את פיו של כלבו ולקשור אותו ברצועה. על פי סעיף 18 לחוק זה, יכול והנתבע ביצע עבירה פלילית בכך שיצא עם כלב מסוכן ללא זמם.
8. לטענת הנתבע, הכלב של התובע הוא אשר החל במריבה עם כלבו, אולם הוא מודה כי מי
שהתקרב לכלב של התובע הוא כלבו, אם כי הנתבע פירש זאת כאקט ייידידותייי, בעוד התובע טען כי כלב הנתבע תקף אותו עצמו ולא דיבר כלל על תקיפת כלבו. לטענת הנתבע, כלבו היה קשור ברצועה הגם שהיה ללא מחסום, ולעניין זה אדגיש כי אין משמעות לגילו של כלב הנתבע וגיל 8 חודשים הוא אכן ייתינוקיי במונחי מניין שנות האדם אולם לא במניין שנות הכלב, ולא הוכח בפניי כי יש בדבר להפחית ממידת מסוכנותו, ודומה כי גם המחוקק לא הבחין לצורך כך בין גילאי הכלב מהסוג של כלב הנתבע וכן לא הבחין בין כלב צמחוני, טבעוני או אוכל בשר. החזקה היא, שאם כלב הנתבע היה קשור ברצועה ובעל מחסום, ניתן היה להרחיקו מהמקום. אם כלב התובע היה תוקף את כלב הנתבע, הרי שצריך להיות סימן לחבלה בכלבו של הנתבע ולא נטען לכך כלל וכלל. ואם כלב התובע לא תקף אותו אלא רק נהם לעברו, מדוע לא נלקח מהמקום לאלתר על ידי הנתבע, משלדבריו, היה קשור ברצועה?
25 26 27
9. אודה כי גרסתו של הנתבע לפיה הכלב של התובע תקף את בעליו ונשכו, הגם שנשמעת על
פניה מופרכת בנסיבות העניין, מעלה ספק שבוודאי בתחום הפלילי יכול והיה בכך להוביל לזיכוי. ואולם, אנו במאטריה האזרחית. אומנם המוציא מחברו עליו הראיה ועל התובע, ככלל, לעמוד במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי כי כלב הנתבע הוא אשר נשכו, ומקום בו כפות המאזניים מעניינות, הרי שיש לדחות את תביעתו. טענת ההגנה של הנתבע לפיה כלב התובע הוא שנשכו שובה את הלב, ותיאוריה זו לא נשללה בספרות, אולם זו נטענה בעלמא ואינה מתיישבת עם הממצאים מצד הנתבע שכלבו לא ננשך ויצא ללא כל פגע, מה שמעיד שלא דובר על קטטה בין כלבים ברמה כזו שהכלב עוטה לכל עבר, יימתבלבליי ונושך את בעליו. אף אחד מהכלבים לא ניזוק, גם לא הכלב ייהקטניי שהוא גור (הגם שכלב התובע תואר על ידי הנתבע כגדול ואגרסיבי), אלא רק התובע.
4 מתוך 8
בית משפט לתביעות קטנות בנתניה
תיק 36027- 10 – 19 דדוש נ’ שימיאן
תיק חיצוני:
10. לטענת הנתבע, כלבו אינו יכול לנשוך משאינו אוכל בשר והוא אך ייקטן שבקטנים – בגיל
8 חודשים” לעומת כלב התובע שהוא “גדול כפול מכלבו של הנתבע” ומשכך הדבר מתיישב לכאורה עם הנשיכה ברגלו של התובע. ברם, עולה מהדויים הווטרינרי שמדובר בפצעים שטחיים (ראו דויים פעולות למניעת מחלת הכלבת של משרד הבריאות שמולא בעניינו של התובע). לכך יש להוסיף, כי כלב הנתבע נלקח להסגר והנתבע לא הכחיש זאת, כך שלו הכלב לא היה מבצע את המיוחס לו, כי אז מדוע נלקח להסגר, ויותר מזה: מדוע לא טען הנתבע בזמן אמת כי אין מדובר בכלבו שנשך, ולכך יכול היה להיות תיעוד.
11. אני סבורה כי הכנסת כלבו של הנתבע תחת הגדרת ייכלב מסוכן” והעובדה שלא היה לו
זמם והוא אשר התקרב לכלב התובע, מעבירים יחד את הנטל לנתבע להוכיח שכלבו שלא נשך את התובע. מדובר בהפרת חובה חקוקה שאף היא מקנה סעד בנזיקין (סעיף 63 לפקודת הנזיקין) מעבר לכך שזו חזקה בעובדה בכך שהיא מהווה ראיה נסיבתית מכוח היותה מתחייבת הגיונית מניסיון החיים וכוחה הראייתי זהה לזה של ראיה נסיבתית והיא מעבירה את חובת הראיה אל הצד שכנגדו היא פועלת. הנתבע לא עמד בנטל זה. ודוק; מקודם בו הנטל הוא על הנתבע וכפות המאזניים מעויינות, כי אז יש בדבר לקבל את התביעה.
בענייננו, בהתאם לראיות הנסיבתיות עולה כי כלב הנתבע החל במריבה – מבחינה עובדתית, להבדיל מבחינת פרשנות להתנהגות הכלב אם היא באופן חברי או באופן מתגרה, והנתבע לא עצר את המריבה. התובע ננשך בעקבות המריבה, ובעקבות כך שהנתבע לא הרחיק את כלבו בזמן.
ล ล ล ง
12. סעיף 41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] עניינו בתובענה בשל נזק גוף שנגרם על ידי כלב. וכך הוא קובע לאמור:
“בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן – הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של
הבעלים”. ללמדך, כי האחריות בעניין נשיכת כלב היא אחריות מוחלטת. עניין זה נידון במליאת הכנסת עוד לפני כ-30 שנה, ולהמחשת יישדרוגיי האחריות לאחריות אבסולוטית, הדגיש חייכ אברהם בורג, מציע תיקון 7 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשנייב -1992 (ובגלגולו הקודם חוק פיצויים של נזקים שנגרמו על ידי כלב, התש”ן-1990) שעניינו נזקים שנגרמו על ידי כלב, בדיון מוקדם במליאה כי יש להטיל אחריות מוחלטת על בעל כלב לפצות את
5 מתוך 8
בית משפט לתביעות קטנות בנתניה
תיק 36027- 10 – 19 דדוש נ’ שימיאן
תיק חיצוני:
הניזוק למעט הסייגים המופיעים בחוק. לדבריו, “ההצעה הזאת באה להטיל אחריות, ואחריות מוחלטת, על בעל הכלב, ובאה לחייב בעלי כלבים בביטוח חובה, במתכונת ובדוגמה של ביטוח החובה לרכב”י (דיון מיום 23.5.1990 ).
מכאן, שיש לראות בבעליו של כלב כאחראי באופן מוחלט למעשיו, מבלי להתייחס לנסיבות שהובילו למקרה (ראו הצעיים 2104 כייב בשבט התשנייב ( 27.1.1992 )). נתתי דעתי לכך שהנתבע בכתב הגנתו טען שהוא אינו הבעלים של הכלב אולם הודה כי הוא אשר החזיק בכלב והגיע עמו לזירת האירוע, כאשר בדיון לפניי לא הכחיש כי הוא מטייל עם הכלב מידי יום, ויכול היה להעיד על הטיפול שלו בבית, וזנח את הטענה כי אינו בעליו כמו גם לא טען לבעלים אחרים והציג עצמו כמי שנוהג מנהג בעלים בכלב. לא נסתרה טענת התובע במהלך הדיון כי הנתבע הוא המחזיק בכלב בדרך קבע, גם אם נניח לא נרשם כבעליו של הכלב או לא ידוע כך לרשויות.
12 13
13. ודוק; המחוקק ביקש בכך להיטיב עם הניזוק שנפגע בנזק גוף שנגרם על ידי כלב, ולהפוך
את תביעתו לקלה יותר מבלי שיצטרך להוכיח רשלנות של בעל הכלב או הפרת חובה חקוקה. די בכך שהתובע יוכיח שלושה תנאים מצטברים. האחד, כי מדובר בנזק גוף. השני, הנזק נגרם על ידי כלב (ולעניין זה אין הוראה מפורשת כי הנזק הוא כתוצאה מנשיכה). השלישי, כי המפצה הוא הבעלים או המחזיק בכלב בדרך קבע ועל כן אין חשיבות לעובדה אם הייתה רשלנות אם לאו. יחד עם זאת, מקום בו לא נתקיימו תנאי העוולה, עדיין לא סגורה לפני התובע לתבוע מכוח עוולות אחרות בפקודת הנזיקין או מחוצה לה.
דומה כי הרעיון הטמון בהטלת אחריות מוחלטת הוא גילום הסיכון שהחברה מוכנה לקחת על עצמה על מנת לאפשר לעצמה לגדל כלבים בדומה לרכבים שהדרך למנוע לחלוטין תאונות דרכים היא למנוע נהיגה בכבישים וזוהי אינה פעולה חברתית רצויה ועל כן בבחינת תחשיב של תועלת מול עלות, זהו פתרון כלכלי שהחברה יכולה להתמודד איתו ויש בו משום הסדרת תקן התנהגותי בחברה.
לשון אחר; הטלת אחריות מסוג זה יש בה להוות כלי להתמודד ולהסדיר סיכונים חברתיים בדומה לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשלייה-1975. גלומים בה עקרון של צדק מתקן מתוך רציונל להחזיר את המצב לקדמותו ככל שניתן. כך גם יש בדבר להוביל להרתעה יעילה בזאת שבעל הכלב בדרך זו יכלכל צעדיו ויעשה מעשים כדי למנוע את הנזק ולשקול שיקולי עלות מול תועלת.
בקליפת האגוז יוער, כי למקרא דברי ההסבר להצעת החוק ודברי הכנסת, ניכר כי המחוקק כיוון את התיקון ביחס לנזק גופני של אדם על ידי כלב. אולם עינינו הרואות כי המחוקק
6 מתוך 8
בית משפט לתביעות קטנות בנתניה
תיק 36027- 10 – 19 דדוש נ’ שימיאן
תיק חיצוני:
בחר שלא לסייג זאת, בעוד בסעיף 23 לפקודת הנזיקין שעניינו תקיפה, קבע המחוקק באופן מפורש כי יתקיפה’ היא רק כלפי גופו של אדם. מכאן אתה למד, כי סעיף 41א לפקודה חל גם על גוף של בעל חי.
E
D
A
יחד עם זאת, מדובר באחריות מוחלטת שיש בצידה הגנה על ידי סעיף 41ב לפקודה, ומכאן שזו הופכת לאחריות חמורה. ברם, עניינו של התובע אינו נכנס בגדר החריגים המופיעים בסעיף המעניקים פטור מאחריות בעל הכלב.
במקרה דנן, כלב התובע היה קשור והתובע התהלך עמו, בשים לב לכך שכלב אינו אלא חיה מועדת להיתקלות עם כלבים אחרים, כל שכן בשים לב לרמת המסוכנות של כלב הנתבע.
לן
14. אציין, כי גם אם כלב התובע לא היה עם מחסום, עת התובע החזיק בעמדה כי כלב מסוג
כלבו אינו זקוק למחסום משאינו נכנס תחת אותם כלבים מסוכנים – הרי שאין בכך כדי לייחס לו אשם תורם משאכן אין חובה חוקית כיום כי כלב התובע יישא מחסום לפיו. זאת, בניגוד להוראה גורפת בעבר במסגרת חוק העזר העירוני שבטלה לנוכח ההוראה מכות החוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס”ג-2002 הקובע הסדר אחיד וכלל ארצי לפיו אין חובה כזו אלא במקרים צרים של כלבים מגזעים מסוימים ובכללם כלב הנתבע. כל שכן, ענייננו בנזקי גוף לאדם. על כן, לו היה מדובר בכלב נושך כלב, הרי שכפי שאנו מבקשים להרתיע בעלי כלבים נושכים ולהסדיר את הסיכון החברתי, יש משמעות גם להרתעת בעלי כלבים ננשכים ביכולת שלהם להקטין את הנזק. כאן, המדובר באדם העומד בפני עצמו וננשך על ידי כלב המצוי תחת אחריות של אדם אחר שיש לו יכולת לשלוט בסיכון, אדם שיש לו יירישיון” לגדל את הכלב. מבחינת ההשלכות הכלכליות, החברתיות, והמוסריות, ברי יש הבדל בין נשיכת אדם על ידי כלב לבין נשיכת כלב על ידי כלב. על כן, אני מקבלת את התביעה והנתבע יפצה את התובע בהוצאות טרחה ועגמת נפש בסך כולל של 3000 ₪, תוך 30 יום מהיום.
בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.
7 מתוך 8
בית משפט לתביעות קטנות בנתניה
תיק 36027- 10 – 19 דדוש נ’ שימיאן
תיק חיצוני:
ניתן היום, ט”ז שבט תשייפ, 11 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.
אפרת רחלי מאירי, רשמת בכירה
8 מתוך 8
