ישראל
בית משפט לענייני משפחה בתל אביב – יפו
תלה”מ 35350-07-19 כ. נ’ כ.
11 יוני 2020
לפני כבוד השופט ארז
שני
התובעת:
ד
כ.
נגד
הנתבע:
צ. כ.
<21
נוכחים: התובעת וב”כ הנתבע וב”כ
עו”ד שמואל מורן; עו”ד יפעת שכטר עורך דין ניסים שלם; עורך דין גיא אלוני
החלטה
לפניי תביעה רכושית בין בני זוג ושורשי מקצת העניינים שבפניי נעוצים בהחלטה אותה נתתי ביום 2511.2019., במסגרתה חייבתי את המבקש שם, הוא הנתבע כאן, להעביר מידעים המתבקשים בין השאר מבא כוח המשיבה שם, היא התובעת כאן – הכל אגב בקשה אשר במקורה ביקשה לצרף את
החברה כצד להליכים.
בפרוס חודש מאי (0705.2020.) הונחה לפניי הודעה ובקשה למתן הוראות, המבקשת להורות לתובעת (להבדיל מבא כוחה הנזכר בהחלטה) להעביר כל מידע שיש בידיה וכל מידע עותק ממידע אשר קיבלה לידיה, להוסיף ולהורות כי כל מידע נוסף לא יישלח אלא למומחה ולבסוף להטיל הוצאות עונשיות על התובעת.
אדלג לרגע לעניין נוסף הצריך להכרעתי והוא עניין מסירת חומר למומחה אותו מיניתי. אומר, כי אין בדעתי יילהכניס ראשייי בין הצדדים איזה חומר התקבל ומתי. יסבור המומחה שיש לו חוסר בחומרים אשר לא סופקו לידיו בזמן – יואיל ויודיע על כך ומרגע זה צד אשר לא ימסור טעם וסיבה מדוע לא נמסרים החומרים – מובטח לו שיחויב בהוצאות כדבעי.
בין החברה שבשליטת המבקש לבין חברה אחרת מתנהל הליך בבית המשפט המחוזי בירושלים ומבין אני כי ההליך נגע לסך כ- 10,000,000 ₪ אשר כבר נפסקו בפסק דין חלקי וכן למיליונים נוספים שעודם נתונים במחלוקת.
והנה, מסתבר כי אגב ההליך, פתע פתאום ייצצויי תעתיקי חומר אשר הגיש הנתבע למומחה ולבאת כוח המשיבה – הכל כמפורט, בין השאר, מסעיף 4 לאותה הודעה.
למעשה החומר ייזלגיי כמות שהוא, כפי שנמסר לבא כוח התובעת ולמומחה, ליריבה עסקית של הנתבע אשר עשתה בו שימוש לצרכיה.
הבקשה פירטה הלוך ופרט כי יהיו מסמכים נוספים אשר הגיש הנתבע ואת המובהקות, המצביעה על כך שרק מאותם מסמכים שנמסרו לתובעת יכול היה להגיע החומר. נחה דעתי ולמעשה כנראה שהדברים אינם במחלוקת, כי אכן הגיעו אותם חומרים מהמסמכים שמסר הנתבע למומחה ולבא כוח התובעת, הישר לידי החברה היריבה.
לא אשוב ואחזור על הסממנים הצורניים הנקובים בדברי המבקש וברור שמדובר באותו החומר, לא רק בשל עיתוי הגשתו, אלא גם בשל דרכי ההצגה, צורת המסמכים וכו’.
הדרך מובילה אותנו ראשית אל סעיף 70א’ לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), הקובע במפורש כי לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית המשפט בדלתיים סגורות. סעיף 68אי לאותו חוק יאמר כי כל פרסום כזה מחייב תחילה רשות מבית המשפט.
משנכלל בית המשפט בכאן במפורש בחוק בתי המשפט, אומר כי הדברים ברשימת העניינים בהם מתנהל דיון בדלתיים סגורות, ייזכויי ביתר חומרה, כדי כך שגם צווי מניעה הנמסרים למחזיקים אינם נמסרים עם הבקשה אלא בהודעה או בפסיקתא מיוחדת.
אין עורר, כפי שסיפרה לי היום התובעת, כי קיבלה היא עותק מקורי של החומר אשר נמסר על-פי ההחלטה למשרדי באי כוחה. אין גם עורר שהתובעת צילמה מהחומר כמה וכמה העתקים, לפחות שלושה במספר ומן הסתם השיבה את המקור לידי בא כוחה.
הצילום אכן נעשה ומן הסתם, העדר הסדר בעמודים וחוסר עמודים נבעו מצורת הצילום של מסמך,
הכתוב משני צדדיו.
אין עורר כי התובעת מסרה את העתקי החומר לאחותה שהיא עורכת דין וכפי שמספר בא כוחה, אף מעורבת בהליכים כהנה וכהנה; היא מסרה את החומר גם לגיסתה, אשת אחיה, שאף היא עורכת דין והיום למדנו כי החומר הגיע גם לידי אחיה של התובעת שאיננו עורך דין; כן נמסר החומר לרואה חשבון ממשרד רואי חשבון … וזאת תוך שהמשיבה, לדבריה, מבקשת מכל המעורבים שיחוו דעתם אשר לחוק.
קל לי להבין מה טעם הפנה בא כוח המשיבה את המשיבה למשרד רואי החשבון כדי לקבל חוות דעת מקצועית.
מוכן אני להניח שמא אומר משער אני, שבין בא כוח המשיבה ובין משרד רואי החשבון יחסי עבודה מבוססים כך שהללו גם יודעים ידוע היטב אשר למגבלות הקשורות בהפצת חומר שמקורו בהליכים בדלתיים סגורות.
אלא שהמשיבה לא הסתפקה בכך. המשיבה הפיצה את החומר לאחיה לו עניינים עסקיים כהנה וכהנה עם הנתבע (המבקש) גם עם החברה יריבה; המשיבה הפיצה את החומר לגיסתה, לאחותה וזאת מבלי שתזהיר אותם כי מעבר לחיווי דעתם באוזניה אסור להם להציג את החומר הלאה.
האחריות הבלעדית למניעת הפרת החוק רובצת על מי שאחז במסמכים, לאמור המשיבה. אין עורר כי המסמכים יזלגויי להליך משפטי המתנהל כנגד המבקש ולא לשם כך נמסר המידע לידי בא כוח התובעת. מדובר, פשיטא, בהפרת החוק.
אומר לי בא כוח המשיבה כטוב חוכמתו, שיש במסמכים כדי לעזור לבית המשפט המחוזי בסכסוך שמברר הוא בין החברות כדי לרדת לחקר האמת – טענה זו אי אפשר לקבלה וזאת מדוע?
ראשית, המשיבה עצמה אומרת שאין לה אינטרס כלכלי לסייע לצד שכנגד. שנית, לו חפצה היתה המשיבה לוודא שבית המשפט המחוזי יורד לחקר האמת ולא יינופליי לכלל טעות לטובת בעלה, מן הסתם יכולה היתה לבקש רשות מבית המשפט.
הטענה כי המשיבה שמה עצמה למבקש ויישופטי לצורך גילוי האמת, ככל שהתכוונו להשמיעה, לא יכירן מקומה ואין היא מאפשרת עשיית דין עצמית.
מסבירה לי המשיבה שהרי אין מחלוקת כי החומר ייזלגיי והגיע למי שאינו רצוי, כי אין להטיל בה אשם הואיל ולה אין אינטרס כלכלי לסייע לחברה היריבה. למען האמת, אין בכך די.
אנשים פועלים לעתים בניגוד לאינטרס הכלכלי שלהם; אנשים פועלים לעתים מטעמים רגשיים. כל שיודע אני הוא שהחומר הגיע אל המשיבה, הופץ על ידה ומשם מצא דרכו לחברה היריבה. יודע אני גם שהמשיבה, כאמור, לא טרחה להזהיר איש לבל ימשיך החומר ויישתרשריי לכולי עלמא.
הבה נחדד ונאמר כי עיקרון הדלתיים הסגורות הוא חריג מיוחד לכלל פומביות הדיון הקיים בדין הישראלי וראה, למשל, ע”א 5185/93 הידוע לכל עורכי הדין לענייני משפחה, הוא “הלכת מרום”.
אלא שהמעיין ב”הלכת מרום” יגלה כי נגזרת סעיף 7א’ לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו היא הזכות לשמירת הפרטיות.
המחוקק במפורש העניק הגנת יתר להליכים בבתי המשפט לענייני משפחה, גם בשל האינטימיות של התא המשפחתי וגם בשל הצורך בגילוי מידע.
במילים אחרות: הרצון להיוועץ או לאסוף מידע יהפוך את בית המשפט לסובלני אשר להיוועצות עצמה, אך לא סובלני אשר למתן האפשרות לאי מי שנועצים עמו, להפר לחלוטין את עיקרון חוק הדלתיים הסגורות.
להיוועץ מותר גם בגורמים חיצוניים, אז הנועץ צריך לוודא ולהזהיר כי לא יופץ החומר הלאה, מה גם שהפרקטיקה המשפטית המקובלת קובעת וגורסת כי בבתי המשפט לענייני משפחה אין צורך לבקש צווי איסור פרסום, זאת לאור עיקרון הדלתיים הסגורות.
במילים אחרות: הנתבע יכול היה להסתמך על כך שהמשיבה תוודא כי לא יופר החוק ולא שתאמר יירק התייעצתי ואין לי אחריות על מעשי יועציייי.
אם תרצה, הדברים עולים בקנה אחד עם כלל הצמצום של עיקרון סגירת הדלתיים הנזכר ב”הלכת
מרוסי.
לֵך לך אל רע”א 3007/02 ותלמד כי אין דרך לברוח מחובתו של בעל דין לבקש רשות, במצב של דלתיים סגורות, להיכנס למצב של פרסום. באותו מקום אף תמצא כי מידע העוסק בחיי משפחה מקים חזקה שמדובר במידע הצריך בחינה האם נפגע אי מי מאדני המשפחה שמא מדובר במידע אשר יכול לחול עליו כלל פומביות הדיון.
למעשה, אולי אף תעיין בתמ”ש (ת”א) 62280/06 ושם תמצא כי היתר לסטות מאיסור הפרסום הוא שאלה שבשיקול דעת. במילים אחרות: הכלל הוא כי ללא היתר אין להפר, לא בטענות של תום לב ולא בכל טענה אחרת, את הכלל בדבר סגירת הדלתיים.
אם תרצה בדק שבדק – טול לך את תמ”ש 59042-01-15 (נצרת) ותגלה כי אפילו לצורך הגשת תלונה בלשכת עורכי הדין קיים הצורך בקבלת היתר על-מנת לגלות פרט מהליך בענייני משפחה.
נחה, אפוא, דעתי כי יש להורות כמבוקש בבקשה 19 וכך אני מורה. המבקש רשאי גם להגיש פסיקתא לחתימתי.
מגיע אני, אפוא, לשאלת ההוצאות.
הוצאות עונשיות או בשמותיהן האחרות: ייהוצאות מוגברותיי או ייהוצאות לדוגמאיי – תכליתן לשקף וכך הביטוי שבפסיקה, שאת נפש או סלידה מהתנהגות הצד המחויב בהוצאות.
ביני לביני, התרשמותי ככל שבנטל השכנוע האזרחי הנדרש צריך אני להתרשם, כי אי מי, בין המשיבה ובין מי ממקורביה פעל בחוסר תום לב. במבחן התוצאה מדובר בהתנהלות בלתי הגונה בעליל.
אלא שבנסיבות העניין סבור אני גם כי די בדבריי בהחלטתי זו כדי להפטירני מן הצורך לקבוע הוצאות שהן דרמטיות. לא באמת נזקק הנתבע לפסיקת הוצאות, אלא זקוק הוא להרתעה לבל
ישנה הדבר.
שימת לב התובעת, אפוא, כי רואה אני את התנהלותה הדיונית ככזו שהיא בגדר עשיית דין עצמי, אך אני מחייבנה בהוצאות סמליות בלבד בסך 1,800 ₪.
הסוגיה האחרונה המונחת בפניי, עניינה בבקשתה של התובעת (22) לפסוק לה מה שאגדיר בבחינת
יידמי קיוס”.
אין עורר כי התובעת נהנתה באורח סדיר (מאמצע שנת 2015 לערך, עת נחתם ההסכם שבין הצדדים ולא אושר) מתקבול חודשי הנובע מן האמור בהסכם, בגובה כ- 30,000 ₪.
שעה שתוקפו של ההסכם והיותו מחייב או בלתי מחייב עדיין לא הוכרע – אזי, אין בידי גם לקבל את טענתו של המבקש, הנתבע, שאין ייפלטפורמה”י חוקית לפסוק כבקשת המשיבה, התובעת.
דמי קיום של אישה גם אם התגרשה וגם אם נפרדה, נושאים פנים של חוזה אזרחי וידועים הם בשמם יימזונות משקמים”.
אך בימים אלה התפרסם פסק דין מעניין בבית המשפט המחוזי ובהתייחס לפסק דינו של חברי, כבוד השופט י. שקד ואומר, כי ביימתחיי האקדמי לגבי השאלה האם מזונות משקמים הם עניין מזונותי או עניין חוזי – דעתי כי מדובר בעניין חוזי היינשעןיי עוד על פסק דין ישן של כבוד השופטת
וסרקרוג מבית המשפט המחוזי בחיפה.
במילים אחרות: בלתי ראוי מבחינת הנתבע לטעון ביד אחת כי ההסכם הוא מחייב וביד השניה להפסיק את התשלומים, שהרי עיקרון ההסתמכות ועצם קיומה של התובעת יינשעןיי על סכומים בהיקף של כ- 30,000 ₪ ולא כ- 3,800 ₪ כפי ששולמו לה פתע פתאום.
יאמר לי, אפוא, בא כוח הנתבע: ייהכיצד? ההסכם הסכם הוא ואם לא משלמים למרשי אז לא צריך מרשי לשלם גם לרעייתויי. אלא מאי, שלכולנו ברור כי העיכוב בתשלום לא היה אלא מעקש אשר סופו להסתדר, כפי שאכן אירע. עוד פחות ברור לי, אם מעוכב תשלום בחודש אחד והתשלום הוסדר אחר כך, מדוע לא ישולם
ההפרש.
ברור לי מצד אחד שאם יכובד ההסכם בסופו של יום, יתקיים ההסכם ואין מקום להורות לעת הזו על תשלום חד פעמי. מצד שני ברור לי, בהתחשבנות שבין הצדדים, שיש לשמר את המצב הנוהג כחמש שנים ולו מכוח הבנה הסכמית כי היקף הסכומים החודשיים המשולמים לתובעת הם בסביבת סך של כ- 30,000 ₪.
הואיל וכך, מורה אני לנתבע לפרוע על-פי התשלומים החוזיים הקיימים מכוחם יינגזרי התשלום לתובעת ואולם, בכל מקרה הסך לא יפחת מ- 30,000 ₪.
לסיום אומר בא כוח התובעת רשאי לעיין במסמכים המוצגים למומחה, רשאי הוא במישרין להיעזר במשרד רואה חשבון ואולם, הוא לא יציג את המסמכים לתובעת מבלי שיוודא תחילה, וודא היטב, כי אלה אינם נמסרים לאחרים וכי העיון כולו נעשה במשרדו בלבד.
אני מתיר פרסום החלטתי זו ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.
ניתנה והודעה היום י”ט סיוון תשייפ, 11/06/2020 במעמד הנוכחים.
ארז שני, שופט
