לא מצאת פסק דין שחיפשת? ניתן לעשות חיפוש מתקדם ולמצא את כל רשימת פסקי הדין!

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’
בפני כבוד השופט בנימין ארנון
התובעים
1. עין ורד מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע”מ 2. ניר מרגלית 3. נינה נוימן 4, ישראל טיבר 5. צפריר שנקמן 6. צפתי גבי 7. יוסף מורבר 8. אילנה כהן 9. יאיר גבאי 10. יוסף מושקוביץ 11. פיני כהן 12. טל כהן 13. צביקה לווין 14. יהודה לווין 15. יהודית פרימן 16. יוסף שושן 17. וונדי וואן 18. איתן רוטשילד 19. יעקב שיף 20. ישראל שפר 21. סמט רענן 22. מעוז ליפשיץ 23. מנחם אורבוך 24. חיים צחורי 25. יוסי שינקין 26. אילן פרידמן 27. עדה סימנר 28. קורי פארן 29. יעקב מושקוביץ 30. חיים שיף 31. תמר שיכט 32. נחמה סמט 33. שאול ליפשיץ 34. אמיר לב 35. חן ברדיצ’ב 36. דורית דגן 37. דן זילברמן 38. דרוקר זלמן 39. אוליניק גיורא 40. סימה רוזן 41. גיא פינברג 42. אבינועם דגן
1 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’
במפורש כי המקרקעין עצמם שייכים לקקייל, ואילו המתיישבים הינם חוכרי המקרקעין
1
גרידא.
27. הנתבעות טוענות כי במהלך השנים זכו התובעים ליהנות מתנאים מיוחדים, כמפורט להלן:
4
ראשית, מתיישבי עין ורד נטלו הלוואות ארוכות וקצרות ממוסדות וגופים שונים, והמושב אף קיבל מהסוכנות היהודית בין השנים 1937 – 1940 תקציב או מלווה בסכום של אלפי לאיי. בתנאי ההלוואה הודגש כי ניתן אישור לביצועה בהסתמך על נכונותה והסכמתה של קקייל לשעבוד זכות החכירה של התובעים במקרקעין. לטענת הנתבעות, אין זה ברור שאכן המושב ומתיישביו פרעו אותן הלוואות במלואן.
8 9
11
13

שנית, הנתבעות מזכירות ומדגישות כי על פי ההסדר שבין הארגון לבין קקייל אזי כנגד השתתפות המושב ברכישת המקרקעין היה המושב זכאי לקזז סכום של 550 לאיי מדמי חכירה שהוא היה חייב בתשלומם לנתבעות. קיזוז זה בוצע במהלך השנים עד להשלמתו המלאה. בנוסף, מתיישבי התובע זכו להקלות בדמי החכירה לאורך השנים. כך לדוגמה, בהסכמי החכירה הראשוניים שנחתמו בין הצדדים התחייבו החוכרים לשלם לקקייל דמי חכירה שנתיים בשיעור של 2 % מהשווי של כל דונם. אולם, בחמש השנים הראשונות, החל משנת 1934, דרשה הקקייל מהמושב לשלם דמי חכירה סמליים בלבד עבור הדונמים שבחזקתו. כך למשל, בעקבות פניות המושב, הסכימה הקקייל להפחית במשך שנתיים את דמי החכירה השנתיים שהייתה זכאית לגבות מהמושב משיעור של 2 % מערך הקרקע לדונם לשיעור של 1 % בלבד. המושב נהנה גם מהקלות אחרות בגובה דמי החכירה שנגבו בשנים שלאחר מכן ועד לשנת 1949. בהמשך לכך, ובעקבות מויימ שהתנהל בין המושב לבין הקקייל, שונה אופן חישוב דמי החכירה, כך שדמי החכירה חושבו לפי רמת ההכנסה של כל נחלה, ולא על פי ערך הקרקע.
15 16 17 18 19 20 21 22 23

28. הנתבעות מציינות כי בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 רבים ממקימי עין ורד בחרו למכור את זכויות החכירה שלהם במקרקעין. רוכשי זכויות אלו חתמו על חוזי חכירה חדשים שכללו מספר שינויים בהשוואה לחוזי החכירה הראשוניים, ואלה העיקריים שבהם: (1) הסכמי החכירה היו בין הקקייל לבין החוכרים, מבלי שהמושב היה צד להסכם. (2) הן הקרקע והן הצמודים לה היו שייכים לקקייל. (3) סוכם כי חידוש תקופת החכירה יעשה על בסיס חוזה החכירה שיהיה נהוג באותה עת אצל הקקייל, ולא לפי התנאים שנקבעו בחוזי החכירה הראשוניים. לא למותר לציין כי החל מאמצע שנות ה-40 נחתמו בין הקקייל לבין המושב חוזים תלת/דו שנתיים שלא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, וזאת – עד לניסוח חוזה חכירה אחיד חדש.
33 34
11 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’
1 2

32. הנתבעות טוענות כי יש לדחות התביעה דנן גם מחמת השיהוי הניכר שדבק בהגשתה. לטענת הנתבעות נגרם להן נזק ראייתי משמעותי עקב הקושי לאתר עדים רלוונטיים אשר יכולים להעיד מייכלי ראשוני על כוונות הצדדים ואומד דעתם בעת חתימתם על הסכמים ומסמכים שונים, וכן עקב הקושי לאתר מסמכים רלוונטיים היכולים לסייע לנתבעות בהגנתן. לכן, לעמדתן, במקרה הנוכחי מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון כמצדיקים דחיית תביעה מחמת שיהוי אשר דבק בהגשתה לבית המשפט:
4 5
(1) השיהוי כמוהו כזניחת התביעה וויתור על זכות; (2) מצב הנתבעות הורע נוכח הנזק הראייתי שנגרם להן. יתרה מזו: השיהוי הניכר עולה לכדי שימוש לא נאות בזכות תביעה.
12 13
14

33. לטענת הנתבעות יש לדחות על הסף התביעה דנן גם מחמת קיומו של מעשה בית דין. לטענתן, המושב מושתק מלהעלות כל טענה שעניינה אפליית המגזר החקלאי בהשוואה למגזר העירוני, מאחר שטענות מסוג זה כבר נדונו, הוכרעו ונדחו בבג”ץ 1027 / 04 פורום הערים העצמאיות ני מועצת מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 9 . 6 . 2011 ) (להלן: ייבגייץ הערים העצמאיותיי). לטענתן, תנועת המושבים, המאגדת בתוכה גם את התובעים בהליך זה, הייתה צד להליך בבית המשפט העליון, ומאחר שבין התובעים לבין תנועת המושבים קיימת ייקרבה משפטיתיי – יש להחיל על המושב הכלל בדבר קיומו של “מעשה בית דין”.
תס
16 17
20
1•

34. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי במסגרת הסעדים שנתבעו בהליך דנן נמנים סעדים כספיים מובהקים אשר לא פורטו ולא כומתו. לטענתו, כפועל יוצא מכך אף לא שולמה על ידי התובעים מלוא אגרת בית משפט כנדרש עפ”י הדין. לפיכך, טוענות הנתבעות כי יש להורות על מחיקת התביעה, או על השלמת תשלום האגרה כנדרש מהתובעים לפי הדין.

35. עוד טוענות הנתבעות כי התובעים לא קיימו הוראות תקנה 82 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: ייתקנות סד”איי) מאחר שלא הגדירו וזיהו במפורש את חטיבת הקרקע לגביה התבקשו הסעדים במסגרת התביעה דנן. בהקשר זה מוסיפות הנתבעות וטוענות כי אין להסתפק בצירוף תשריט/מפה לכתב התביעה, כאשר לא ברור כלל לגבי אילו גושים ולגבי איזה חלקות טוענים התובעים להשתתפות מצדם ברכישתם.
28

36. הנתבעות העלו טענה לפיה לתביעה דנן לא צורפו כל הצדדים הדרושים הרלוונטיים. לטענתן, לכתב התביעה לא צורפו 34 בעלי נחלות נוספות שבמושב. נוסף על כך טוענות הנתבעות כי חלק מהטענות המופיעות בכתב התביעה מהוות תקיפה ישירה של החלטות של מועצת
32 33
13 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’
1
שונות של מועצת מקרקעי ישראל שהכירו בזכויות עודפות של התובעים במקרקעין. לכן, היום בו נוצרה העילה הוא יום מתן פסק הדין בבג”ץ הקשת המזרחית.
שנית, התובעים טוענים כי בין הקקייל ו/או המינהל לבין החוכרים התקיימו יחסים הדומים במהותם ליחסי נאמנות, כאשר המקרקעין נרשמו אומנם על שם הקקייל אך ורק לשם שמירה על מקרקעי הלאום היהודי, אך רישום זה נעשה לטובת מי שהחזיק בפועל במקרקעין, דהיינו – לטובת החוכרים. התובעים טוענים כי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון מרוץ ההתיישנות מתחיל רק עם כפירת הנאמן במעמדו כנאמן, או מרגע הפרת הנאמנות על ידו. לכן גורסים התובעים כי במקרה דנן ברי כי ביטול החלטות המנהל במסגרת בג”ץ הקשת המזרחית הוא המועד בו הפרה הקקייל את חובתה לפעול כנאמנת כלפי התובעים.
4 5 6 7
9
11
13
14
שלישית, התובעים טוענים כי פסק הדין שניתן בבג”ץ הקשת המזרחית מהווה “הודאה בקיום זכותי לפי סעיף 9 בחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958 (להלן: “חוק ההתיישנותיי) אשר יימאפסיי את מרוץ ההתיישנות ומאפשר למנותו מחדש ממועד ההודאה. התובעים מוסיפים וטוענים כי גם החלטות מועצת מקרקעי ישראל שהיו בתוקף עד לפסק הדין שניתן בבג”ץ הקשת המזרחית נחשבות להודאה של הנתבעות בזכותם של התובעים. יתרה מזו: התובעים טוענים כי הנתבעות מושתקות מלטעון טענת התיישנות כאשר הן עצמן העניקו לתובעים זכויות עודפות במקרקעין באופן אשר השפיע עליהן להשהות את הגשת ההליכים המשפטיים.
17 18
20

רביעית, בהליכים אזרחיים המדינה אינה נוהגת ואף מנועה מלהעלות טענת התיישנות, כל זאת על פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס’ 51 . 006 .
23
חמישית, לא ניתן להעלות טענת התיישנות בקרקע מוסדרת בהתאם להוראות סעיף 159(ב) בחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969 (להלן: “חוק המקרקעין”י) לכן, מאחר שהמקרקעין נושא התביעה דנן הינם מוסדרים מזה שנים רבות, הרי שהנתבעות מנועות מלהעלות טענת התיישנות בקשר למקרקעין אלו.
שישית, בנסיבות המקרה דנן לא חלים הרציונאלים של טענת ההתיישנות מאחר שבמקרה הנוכחי נשמרו המסמכים הרלוונטיים. בנוסף לכך טוענים התובעים כי עד למתן פסק הדין בבג”ץ הקשת המזרחית לא יכלו התובעים לדעת כי תישללנה מהם זכויות במקרקעין, ולכן רק מאז מועד מתן פסק הדין בבג”ץ הקשת המזרחית יכלו התובעים לשקול הגשת תביעה כדוגמת התביעה דנן לשם קבלת הזכויות במקרקעין להן הם זכאים.
30
15 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’
א
2

46. הנתבעות דוחות טענת התובעים בדבר קיומה של נאמנות בין הקקייל לבין התובעים: הנתבעות מדגישות כי טענות מסוג זה נדחו לאחרונה במספר פסקי דין שניתנו על ידי בתי המשפט המחוזיים וגם ערעור עליהם נדחה על ידי בית המשפט העליון. עוד טוענות הנתבעות כי מקום בו ביקשה הקקייל להחזיק בקרקעות בתור נאמן, היא עשתה זאת באמצעות חברת בת שייסדה הקקייל בשנות השלושים של המאה הקודמת – הימנותא. יתרה מזו: אין במסמכים שצורפו על ידי הצדדים במסגרת הליך זה שום זכר לקיומה של נאמנות בין הצדדים, ומשתמעת מהם דווקא כוונה ברורה להקנות את הבעלות במקרקעין לגוף ציבורי המייצג את הלאום היהודי קרי: לקק”ל, ולא לאדם פרטי או לגוף פרטי.
3 4 5 6

47. באשר להנחיית היועמ”ש שלא להעלות טענת התיישנות מטעם המדינה: לטענת הנתבעות נסיבות המקרה דנן מהוות מקרה מובהק המצדיק העלאת טענת התיישנות, לרבות בשל הנזק הראייתי המהותי שנגרם להן בשל חלוף הזמן מקרות האירועים הרלוונטיים, עקב הקושי לאתר עדים ומסמכים, כאשר לנתבעות יש טיעונים טובים נוספים להגנתן, וכן כאשר טענת ההתיישנות עשויה להועיל להקטנת נזקי הנתבעות.
11 12 13
16 17

48. הנתבעות מציינות כי על פי פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון הוראת סעיף 159(ב) בחוק המקרקעין אינה חלה על תביעות לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים, אלא רק על זכויות רשומות. לפיכך, ברי כי ניתן להעלות טענת התיישנות במקרה הנוכחי מאחר שהתובעים לא היו רשומים כבעלי זכויות במקרקעין בעת שהתקבל חוק זה.
התפתחויות נוספות לאחר הגשת הבקשה לסילוק על הסף

49. ביום 20 . 12 . 2018 התקיימה ישיבת קדם משפט בתביעה דנן ובגדרה הבהיר בית המשפט התייחסותו הראשונית לטענות שהעלו הצדדים. בהמשך לכך, ביקשו הנתבעות מבית המשפט להמתין עם מתן ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף עד אשר ינתן פסק דין בערעור שהוגש לבית המשפט העליון בעניין חפציבה.

50. ביום 5 . 3 . 2019 ניתן פסק הדין בעניין ערעור חפציבה. לאחר מתן פסק הדין, הגישו הנתבעות הודעה ובקשה בגדרה פירטו עיקר קביעותיו של בית המשפט העליון בעניין חפציבה תוך שהן טוענות כי נוכח קביעותיו של בית המשפט העליון בעניין זה הן חוזרות על טענותיהן בבקשה לסילוק על הסף ומבקשות כי תינתן החלטה בבקשה זו.
32

51. בתגובתם לכך טוענים התובעים כי פסק הדין שניתן בערעור חפציבה לא שינה את המצב המשפטי הקיים. לשיטתם, בערעור חפציבה בית המשפט העליון הכיר במפורש בקיומו של
33
17 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

ת”א 39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’
1 2

56. בהחלטתי מיום 15 . 7 . 19 קבעתי כי הנתבעות יגישו תגובתן לתשובת התובעים עד ליום 15 . 7 . 19 . ביום 18 . 7 . 19 נעתרתי לבקשת ארכה שהוגשה על ידי הנתבעות, בהסכמת התובעים, והנתבעות נדרשו להגיש התשובה מטעמן עד ליום 1 . 8 . 19 . ביום 23 . 7 . 19 הגישו הנתבעות בקשת ארכה נוספת לקבלת ארכה להגשת תשובתן עד ליום 30 . 8 . 19 . באותו היום ניתנה החלטתי בגדרה צוין, בין היתר, כי נוכח הארכות שכבר ניתנו וסדרי העבודה של מותב זה אין באפשרותי להיעתר לבקשה, ולפנים משורת הדין ניתנה לנתבעות ארכה להגשת התשובה מטעמן עד ליום 15 . 8 . 19 . למרות הארכה שניתנה, עד למועד מתן החלטתי זו, לא הוגשה תשובה מטעם הנתבעות.
4 5 6 7

ד. השאלות שבמחלוקת 57. השאלות העיקריות הדורשות הכרעה בבקשה שלפניי הינן כדלקמן: א. האם יש לדחות על הסף התביעה דנן מחמת חוסר עילה? ב. האם יש לדחות על הסף התביעה דנן מחמת התיישנות ? ג. האם יש לדחות על הסף התביעה דנן מחמת שיהוי, השתק או מניעות? ד. האם יש לדחות על הסף התביעה דנן מחמת קיומו של מעשה בית דין?
ה. דיון והכרעה

58. טרם שאדרש לדיון והכרעה בשאלות שבמחלוקת, מוצא אני לנכון לפרט מספר הערות מקדמיות אשר הנני סבור כי תסייענה להבהיר הקביעה המפורטת בפסקה 34 בבג”ץ הקשת המזרחית, ותבלטנה מספר הדגשים נוספים הנכללים בהתייחסותו, לאחרונה, של בית המשפט העליון למשמעותה של פסקה זו כפי שבאו לידי ביטוי בפסק הדין שניתן בערעור חפציבה.
23
59. בפסקה 34 בבג”ץ הקשת המזרחית קבע כב’ השופט ת’ אור כדלקמן:
“…אכן, בחלק קטן של חוזי החכירה לא נקבע מה תהיה התוצאה מבחינת זכויות החוכרים במקרה שינוי ייעוד בקרקע. מדובר בחלק קטן ביותר של החוזים (דוח ועדת מילגרום, בעמ’ 25). ייתכן גם שהיו מקרים של השתתפות חוכרים או גופים מיישבים בתמורה ששולמה עבור רכישת קרקע שנרשמה על שם קרן קיימת לישראל והוחכרה אחר כך לחוכרים. ייתכן שבמקרים אלה ובמקרים אחרים לחומרים אלה או אחרים יש זכויות משפטיות העולות על
29 30 31 32 33
19 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’
ה
1
על טיעונים פרטניים המבוססים על נסיבות ייחודיות ופרטניות המתייחסות לנסיבות ולמקרקעין הרלבנטיים לאותו חוכר חקלאי הטוען לחלותו של החריג האמור (שם, בס’ 10(ב) וסעיף 10(ה)).
5

64. נוכח קווים מנחים אלה שנקבעו בערעור חפציבה, אבחן להלן טענות הסף שהועלו על ידי הנתבעות בבקשה שלפניי.
א. האם יש לדחות על הסף התביעה דנן מחמת היעדר עילה!
10
12 13
14

65. בפסקה 34 בבג”ץ הקשת המזרחית התייחס בית המשפט העליון לשתי דוגמאות של מצבים יוצאי דופן אשר יתכן שיצדיקו בחינה פרטנית להתקיימות החריג הנזכר לעיל: המקרה הראשון הוא כאשר קיים חוזה חכירה היסטורי שנוסחו חריג כמו למשל חוזה אשר נוסחו איננו קובע מה תהיה התוצאה מבחינת זכויות החוכרים במקרה של שינוי ייעוד הקרקע; המקרה השני הוא כאשר רכישת הקרקע ע”י הקקייל נעשתה קודם לקום המדינה, מומנה על ידי החוכר או על ידי תנועה התיישבותית, במלואה או באופן חלקי, והקרקע נרשמה על שם הקקייל משיקולים היסטוריים כאלה או אחרים. על אף שמהאמור לעיל עולה לכאורה שאין מדובר ברשימה סגורה של דוגמאות, ברי כי כוונתו של בית המשפט העליון היתה לפרש באופן מצומצם את נסיבות התקיימותו של החריג, כך שרק נסיבות פרטניות וספציפיות של מקרים יוצאי דופן יחשבו כמצדיקים התקיימותו של החריג (ר’ תייא (מחוזי מרכז) -20566 10 – 09 וגנר ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’ (פורסם בנבו, 6 . 6 . 2017 ) בפס’ 23).
16
17
18 19
23
26 27

66. מושכלות יסוד הן כי אין לסלק תביעה על הסף מחמת העדר עילה אלא אם ברור כי לא קיימת אפשרות מעשית, ולו קלושה, לכך שהתובע יצליח בתביעתו (רעייא 6794 / 18 רחל איטח ני קימברלי קלארק ישראל שיווק בע”מ (פורסם בנבו, 26 . 11 . 2018 ) בפס’ 9). לכן, אם מתברר לאחר בחינת העובדות והטענות הנטענות על ידי התובע בכתב התביעה כי התובע לא יוכל לזכות בסעד המבוקש על ידו בכתב התביעה – ניתן יהיה לקבוע כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע בהקשר זה כי בבואו להפעיל סמכותו למחוק תביעה על הסף עקב העדר עילה חייב בית המשפט לנקוט משנה זהירות, מאחר שמחיקת התביעה שוללת מהתובע זכותו להביא עניינו להכרעת בית המשפט (רעייא 9801 / 05 עזבון המנוח עזרא הראל ז’יל נ’ לאומי פיא חברה לניהול קרנות נאמנות בע”מ (פורסם בנבו, 26 . 2 . 2006 ) בפס’ 8).
30
21 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’
1 2
אני סבור כי קיימת למצער אי עקביות בטענת הנתבעות לפיה עילת התביעה טרם נוצרה, כביכול, מאחר שהמקרקעין לא עברו הליך של שינוי יעוד כאשר מתווספת לטענה זו הטענה כי עילת התביעה התיישנה זה מכבר. כפי שהובהר לעיל בהתאם לפסיקתו של בית המשפט העליון בערעור חפציבה הרי שלא בג”ץ הקשת המזרחית, ולא שינוי בפועל של יעוד המקרקעין, ככל שיתרחש בעתיד, מקימים עילת תביעה לתובעים להכרה בזכויות העודפות הקיימות להם, לטענתם, אלא הנסיבות הייחודיות והפרטניות בעניינם, ככל שיוכחו על ידם,
הן אלה היוצרות את עילת התביעה.
9
11

71. אחת הדוגמאות הנמנות בפסקה 34 בבגייץ הקשת המזרחית בין המקרים אשר יתכן כי יצדיקו הכרה בזכויות עודפות קיימות של חוכרים היא השתתפות החוכרים ברכישת המקרקעין. בפרק ו’ בכתב התביעה שלפניי מתואר הליך גיוס הכספים לרכישת המקרקעין, ובגדרו נטען כי נאספו כספים מחברי הארגון לטובת רכישת המקרקעין. כך למשל, נטען כי הארגון השתתף בתשלום סכום של כ- 1 , 800 לא”י אשר הועברו לקקייל לצורך רכישת המקרקעין (ר’ ס’ 83, נספחים 29 ו37 בכתב התביעה). כך גם נטען כי בשנת 1953 העבירו חברי הארגון לקקייל כי 2 , 000 לא”י לצורך התקשרות בעסקה לרכישת חלק נוסף ממקרקעי המושב (ר’ ס’ 138 – 145
12

בכתב התביעה, נספחים 63 – 65 בכתב התביעה).
18 19
20
21
24
25

72. ודוק: הטענה בדבר העדר עילה נבחנת ביחס לנטען בכתב התביעה בלבד, ואין רלוונטיות, בשלב זה של בחינת האפשרות לסלק התביעה על הסף, לטענת הנתבעות בכתב ההגנה לפיה הכספים הנייל שהועברו על ידי חברי הארגון לקקייל לצורך רכישת המקרקעין הוחזרו להם במועד מאוחר יותר או קוזזו מחשבון דמי החכירה אשר התובעים היו חייבים בתשלומם לנתבעות. כל שעל בית המשפט לבחון באספקלריה של הטענה בדבר חוסר עילת תביעה הוא האם בהנחה שתוכחנה טענות התובעים המפורטות בכתב התביעה די בהן כדי לבסס עילת תביעה כלפי הנתבעות. מאחר שכתב התביעה המונח לפניי כולל טענות בדבר השתתפותם של חברי עין ורד ברכישת מקרקעי המושב, ובהתחשב בכך שבפסיקת בית המשפט העליון שצוטטה לעיל, כבר נקבע כי נסיבות כאלו עשויות להצדיק הכרה בזכויות עודפות של החוכרים – הרי שנובע מכך כי התביעה שבפניי אינה חסרת עילה. יתרה מזו: בהתחשב בהלכה שנפסקה על ידי בית המשפט העליון לפיה יש לסלק על הסף תביעות מחמת חוסר עילה בזהירות יתרה – איני מוצא כי בנסיבות המקרה שלפניי, בהתחשב בין היתר גם בטענות התובעים לזכאותם לזכויות מיוחדות מכוחם של חוזי החכירה הראשונים, זכויות אשר נשללו מהם, לטענתם, לאחר מכן כתוצאה מהתנהלות נפסדת וחסרת תום לב מצדן של הנתבעות כלפיהם – ניתן לקבל טענות הנתבעות לסילוק התביעה דנן על הסף מחמת העדר עילה. לפיכך, הנני קובע בזאת כי דין טענה זו להידחות.
26 27 28
31
23 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’
1

75. התובעים טוענים כי עילת התביעה נוצרה עם מתן פסק הדין בבג”ץ הקשת המזרחית מאחר שאז חדלו הנתבעות מלהכיר לכאורה בזכויות החכירה העודפות הנטענות על ידם ביחס למקרקעין. איני מוצא ממש בטענה זו. כפי שהובהר לעיל, בערעור חפציבה קבע בית המשפט העליון כי פסק הדין שניתן בבג”ץ הקשת המזרחית לא יצר עילת תביעה חדשה, אלא רק הבהיר כי אין באמור בו כדי למנוע מחוכרים שיש להם כבר זכויות עודפות במקרקעין שבחכירתס מלממש את זכויותיהם ככל שאמנם כבר קיימות בידיהם זכויות כאלו (ערעור
3 4
5
6
חפציבה, בפס’ 7).

76. יתרה מזו: לא מצאתי ממש בטענה כי הנתבעות הכירו בזכויות עודפות של התובעים לפי חוזי החכירה הראשוניים, וכי הכרה זו ייבוטלהיי עם מתן פסק הדין בבג”ץ הקשת המזרחית. בהקשר זה, התובעים הפנו במסגרת תגובתם לבקשה להחלטות שונות של מועצת מקרקעי ישראל ולהסכמי חכירה שונים, לרבות של ישובים אחרים, מהם הם למדים כי ייבעבר הכירו הנתבעות בזכויות ההיסטוריות של ישובים שונים’י (ס’ 14 בתגובת התובעים לבקשה).
11
12
18 19

77. אני סבור כי מדובר בטענות כוללניות שאינן מתיישבות עם האופן לפיו יש לקרוא ולפרש את פסקה 34 בבג”ץ הקשת המזרחית בהתאם לקביעותיו של פסק הדין בערעור חפציבה. כזכור, בערעור חפציבה הבהיר בית המשפט העליון כי טענות חוכרים לזכויות עודפות במקרקעין אינן יכולות להיות טענות גנריות. לכן, ברי כי הסתמכותם של התובעים במקרה דנן על החלטות מועצת מקרקעי ישראל הנוגעות לציבור גדול של חוכרים ו/או על הסכמי חכירה שנחתמו עם חוכרים ביישובים אחרים – פועלת דווקא לרעתם, שכן יש בה כדי לחזק המסקנה שטיעוניהם הינם גנריים ואינם ייחודיים לנסיבות הספציפיות של עניינם באופן המצדיק הכרה בזכויות עודפות במקרקעין אשר לטענתם כבר הוקנו להם. יתרה מזו: דווקא העובדה שהזכויות העודפות הוענקו על ידי המינהל למספר ישובים באופן גורף מחלישה הטענה כי הזכויות הוענקו למושב עין ורד בשל נסיבות פרטניות הנוגעות רק לו ולחבריו.
ם
22 23

78. טענה נוספת שהעלו התובעים היא כי פסק הדין שניתן בבגייץ הקשת המזרחית מהווה “הודאה בקיום זכות” על פי סעיף 9 בחוק ההתיישנות, ובכך ייאיפס” את תקופת ההתיישנות בעניינם באופן המאפשר למנותה מחדש מיום הודאת הנתבעות בזכויותיהם הנטענות.
26 27 28
30 31

79. כידוע, משהועלתה על ידי נתבע טענת התיישנות, והתובע מבקש להחיל אחד מהחריגים הקבועים בחוק ההתיישנות אשר מאריכים את תקופת ההתיישנות או מחייבים למנותה מחדש החל ממועד המאוחר למועד תחילת תקופת ההתיישנות המקורית, הרי שעל הטוען לכך מוטל הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המצדיקות התקיימותו של החריג
33
25 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’
1
מ
בעובדות המקימות, כביכול, זכות לתובעים בתביעה דנן, במיוחד כאשר הודגש בפסקה 34 הנייל כי טענות מסוג זה צריכות להיבחן באופן פרטני, ואין בית המשפט העליון ביושבו כבגייץ קובע ממצא כלשהו בנושא זה. יתרה מזו: מדובר באמירה כללית שאינה מתייחסת לעניינם של התובעים באופן פרטני. משכך, פסק הדין שניתן בבג”ץ הקשת המזרחית אינו מקיים הדרישה המהותית לפיה ההודאה בקיום זכות התובעים צריכה להיות ברורה ומפורשת.
א
ו
ס
20
7 8 9

83. בבחינת למעלה מן הצורך אני מוצא לנכון להעיר, כפי שכבר ציין כב’ הנשיא אברהם אברהם בעניין חפציבה, כי פסק הדין בבג”ץ הקשת המזרחית ופסקה 34 הנכללת בו נכתבו בהקשר של עתירה שעניינה זכאות לפיצויים בגין שינוי יעוד המקרקעין, ולא בהקשר של עתירה למתן זכויות קניין במקרקעין (עניין חפציבה, פס’ 24). ברי כי את פסיקתו של בית המשפט העליון בפסקה 34 הנייל יש לפרש בהקשר הנכון והמדויק של הנסיבות המיוחדות לבג”צ זה, ואין לראות בכך הודאה בקיום זכות קניינית של גורם כלשהו, לרבות של התובעים. כפי שכבר הובהר לעיל, אין בפסק הדין שניתן בבג”צ הקשת המזרחית כדי לקבוע שהתובעים רשאים לטעון לזכויות עודפות במקרקעין רק במקרה של שינוי יעוד המקרקעין, אך גם אין ללמוד ממנו כי מדובר בהודאה כלשהי בקיומן של זכויות עודפות של התובעים במקרקעי מושב עין ורד.
11 12 13
18
20

84. יתר על כן: איני מוצא גם כי יש לראות בהחלטות של מועצת מקרקעי ישראל שהיו תקפות עד למועד מתן פסק הדין בבג’יץ הקשת המזרחית, ואשר חלקן אף צורף כנספחים לתגובת התובעים לבקשה (נספחים 2 – 6 לתגובת התובעים לבקשה) כהודאה בקיומן של זכויות עודפות לטובת התובעים. כפי שכבר צוין לעיל, מדובר בהחלטות הנוגעות לציבור גדול של חוכרים, ולא לעניינם הספציפי של התובעים באופן פרטני. בנסיבות כאלה לא ניתן להתייחס להחלטות אלה כאל הודאה כלשהי בזכות הפרטנית של התובעים לזכויות עודפות במקרקעי מושב עין ורד. יתרה מזו: טענה זו אף מחלישה את טענות התובעים עצמם מאחר שהסתמכותם על החלטות מועצת מקרקעי ישראל שאינן ייחודיות למושב עין ורד מרחיקה את התובעים מלהיכנס בגדרו של החריג שנקבע בערעור חפציבה, שכן התקיימותו של חריג זה מותנית בקיומם של נסיבות פרטניות וייחודיות, והוא אינו יכול להתבסס על טיעונים גנריים המתייחסים לציבור רחב של חוכרים במגזר החקלאי.
24
30

85. נוסף על האמור לעיל, אני סבור כי אין ממש גם בטענת התובעים לפיה המדינה מנועה מלהעלות טענת התיישנות, וסבורני כי ראוי היה שלא להעלותה כלל. כפי שצוין בתשובת הנתבעות לתגובת התובעים לבקשה, בהתאם להנחיה מס’ 16 . 8 של פרקליט המדינה, הרי שאין מניעה כללית להעלאת טענת התיישנות על ידי המדינה, ובלבד שהפרקליט המטפל יבדוק את מכלול הראיות והנסיבות הקשורות לתביעה, וימצא כי:
32 33
34
27 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

ת”א 39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’
2

89. במסגרת התובענה דנן מבקשים התובעים כי בית המשפט יכיר בזכויות עודפות הקיימות להן, לשיטתם, כתוצאה מהשתתפותם ברכישת המקרקעין, וזאת – למרות שלפי הרישומים במרשם המקרקעין זכאים התובעים לזכויות חכירה בלבד. ברי, אפוא, כי אין ברישא של סעיף 159(ב) כדי להועיל לעניינם של התובעים אשר טוענים לזכויות עודפות שאינן רשומות במרשם המקרקעין. יתרה מזו: כפי שהובהר לעיל, הרישא של סעיף 159(ב) מגלמת רצון להגן על יציבותם של הרישומים במרשם המקרקעין. מאידך, במקרה הנוכחי, התביעה דנן מבקשת לערער על רישומי מרשם המקרקעין ולהכיר בזכויות עודפות בלתי-רשומות הקיימות, כביכול, לתובעים. לפיכך, אף מבחינת הרציונל העומד ביסודו של סעיף 159(ב) בחוק המקרקעין אין לקבל טענתם זו של התובעים. לא למותר לשוב ולציין בהקשר זה כי בהתחשב בכך שחלפו כ- 70 – 80 שנים מאז קרות האירועים נושא התביעה דנן, הרי שממילא ברי כי חלפה זה מכבר תקופת ההתיישנות.
6 7
11

90. טענה נוספת שהעלו התובעים הינה לקיומה של נאמנות בין התובעים לבין הקקייל. לשיטתם, המקרקעין נרשמו בבעלות הקקייל רק לשם שמירה על מקרקעי הלאום היהודי, ונבעה מכך שקקייל היא זו שבצעה בפועל חלק גדול מרכישת האדמה בארץ והייתה נגישה למוכרים או לגופים שעסקו בגאולת האדמה כמו חברת הכשרת היישוב. עם זאת, טוענים התובעים כי לכל הצדדים היה ברור שהנהנים מנאמנות זו הם מתיישבי עין ורד אשר רכשו את המקרקעין בפועל והחזיקו בהם לתקופה מתחדשת בת 49 שנים. יייחסים אלו דומים מאוד ליחסי נאמן ונהנה, כאשר נכס רשום על שם הנאמן מסיבות כלשהן, אך הבעלים יידה פאקטויי הינו הנהנה, ובעניינינו התובעים דנו” (ס’ 99 בכתב התשובה). לשיטתם של התובעים, רק מיום ביטול החלטות המינהל לאחר פרסום פסק הדין בבג”ץ הקשת המזרחית הפרה הקקייל חובותיה כנאמנה. לפיכך, רק ממועד זה החל מרוץ ההתיישנות בקשר לתביעה דנן.
16 17 18 19
20
21 22

91. בפסיקת בית המשפט העליון צוין כי מקורה של “חזקת הנאמנותיי הוא בדיני היושר האנגליים. על פי חזקה זו, מקום בו הבעלות בנכס נרשמת על שם פלוני למרות שהכסף לרכישתו בא מידי אלמוני, אזי בהיעדר אינדיקציה לכך שהכסף לרכישת הנכס ניתן במתנה, קמה חזקה לטובת האחרון לפיה הנכס מוחזק עבורו בנאמנות. נקבע כי יידי לומר כי על מנת לבסס חזקה בדבר קיומם של יחסי נאמנות (ובהתאמה, להעביר את נטל ההוכחה ליריבו), נדרש בעל הדין שהנכס לא נרשם על שמו, למצער, להקדים ולהוכיח שהוא מימן את רכישתו…” (בעיימ 2101 / 13 פלוני נ’ פלוני (פורסם בנבו, 21 . 5 . 2013 ); וכן ר’ עניין רוטנברג, בפס’ 12) (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).
26 27 28 29
29 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

ת”א 39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’
89. שוש שנהב 90. עמוס סוכובולסקי 91. עפר לנדאו 92. חיים טייבר 93. שביט אריה 94. חנה זמורה 95. משה ברדיצ’ב 96. דוד שפט 97. מיכל שפט

ע”י ב”כ עוהייד דוד בסון ו/או יהושע יצחקי הרטבי-בורשטיין-בסון ושות’ מרח’ דניאל פריש 3, תל אביב 64731 טל’: 03 – 6967272 ; פקס: 03 – 6967276
נגד
נתבעים
1. קרן קיימת לישראל 2. רשות מקרקעי ישראל

ע”י ב”כ עוה”ד שרון לייב-פלג ו/או דוד קמחי מפרקליטות מחוז מרכז-אזרחי מדרך מנחם בגין 154, בית קרדן, ת’יד 33260 מיקוד 6492107 טל’: 073 – 3736262 ; פקס: 02 – 6468017
החלטה

א. מבוא 1. מונחת לפניי בקשה לסילוק על הסף (להלן: “הבקשה”) של תביעה אשר הוגשה על ידי התובעים, עין ורד מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע”מ (להלן: “עין ורדי ו/או ייהמושביי ו/או ייהאגודהיי) ותובעים נוספים, שהינם חברי האגודה ובעלי זכויות בנחלות החקלאיות בעין ורד, הכל לפי המפורט בכתב התביעה (כולם יחד יכונו להלן: “התובעיםיי). התובעים הגישו תביעתם זו כנגד הקרן הקיימת לישראל (להלן : ייהקקייליי) ורשות מקרקעי ישראל (להלן: יירמייייי ו/או ייהמינהליי) [הקקייל ורמיי (או המינהל) יחדיו יכונו להלן : ייהנתבעותיי].
2 3 4 5 6 7
2.
10
אקדים ואציין כי התביעה דנן נמנית על סוג התביעות אשר הוגשו בעקבות פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון בבג”ץ 244 / 00 עמותת שיח חדש ואח’ נ’ מינהל מקרקעי ישראל ואח’ (להלן: “בג”ץ הקשת המזרחיתיי). כפי שיפורט להלן, בבג”ץ הקשת המזרחית, וכן
12
3 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’

95. טרם שאחתום הדיון בטענת ההתיישנות מוצא אני לנכון לציין כי הנני סבור שהצורך לקיים בירור עובדתי של תביעות מסוג זה נלמד גם מלשונה של פסקה 34 בבג”ץ הקשת המזרחית בגדרה צוין כי: “…עניינים אלה ואחרים דורשים ליבון והכרעה משפטית נקודתיים. אין בפנינו תשתית עובדתית שתאפשר התייחסות פרטנית לטענות אלה ולהכרעה בהן…”. אכן, אין ללמוד מכך כי דינה של טענת ההתיישנות להידחות לגופה, ויכול שימצא בסופו של ההליך כי יש לדחות התביעה דנן מחמת התיישנות. עם זאת, מלשונה של פסקה 34 ניתן ללמוד כי אף בית המשפט העליון מצא לנכון להעיר כי תביעות מסוג זה דורשות ליבון והכרעה עובדתיים ומשפטיים. משכך, ראוי לאפשר לצדדים לפרוש בפני בית המשפט מלוא טיעוניהם העובדתיים והמשפטיים. לכן, סילוק התביעה על הסף יאיין זכותם זו של התובעים ללא
1 2 3 4 5 6 7 8
הצדקה.
11

96. כפועל יוצא מכל האמור לעיל, הנני קובע בזאת כי בעת הזו אין הצדקה לדחות התביעה דנן על הסף מחמת התיישנות.
16
18

97. בשולי הדברים אציין כי אני מוצא לדחות טענות התובעים לפיהן אין לראות בפסיקת בית המשפט בערעור חפציבה משום הלכה מחייבת של בית המשפט העליון, או לחילופין – שיש להשהות את תחולתה של ההלכה שנקבעה בערעור זה למשך 3 שנים. ראשית, בערעור חפציבה ביקש בית המשפט העליון להוסיף דברי הבהרה בדבר פרשנותה של פסקה 34 בבגייץ הקשת המזרחית, וזאת על מנת לחדד הדברים שנכתבו שם ולמנוע התדיינויות סרק (ערעור חפציבה, פס’ 5). ברי כי בנסיבות כאלה אין להתייחס אל פסק דין זה כאל אמרת אגב גרידא, אלא להפך: יש לייחס חשיבות לעובדה שבית המשפט העליון יכול היה לסיים ההליך שם עם משיכת הערעור על ידי המערערים, ולמרות זאת בחר לכתוב פסק דין מתוך כוונה לחדד ולהבהיר את שנקבע בפסקה 34 בבג”ץ הקשת המזרחית. שנית, ערעור חפציבה אינו מהווה הלכה סותרת לבגייץ הקשת המזרחית אלא רק פסק דין מבהיר. בפסק דין זה לא נקבעה הלכה חדשה אלא רק הובהרו הדברים שנקבעו בבג”ץ הקשת המזרחית. לפיכך, ממילא שאין כל צורך להשהות לפרק זמן כלשהו תחולתו של פסק הדין שניתן בערעור חפציבה.
22
24
26
ג. האם יש לדחות על הסף התביעה דנן מחמת שיהוי, השתק או מניעות!
31

98. סעיף 27 בחוק ההתיישנות קובע כי לבית המשפט נתונה הסמכות לדחות תביעה מחמת שיהוי גם אם התביעה לא התיישנה. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי שיהוי בהגשת התביעה מהווה שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע, ויש בו כדי לפגוע בציפייה הלגיטימית
33
31 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

ת”א 39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’
1
3

(פורסם בנבו, 21 . 2 . 2007 ) בפס’ 19). לטעמי, הבסיס העומד מאחורי הלכה זו קשור במעמדה של זכות הקניין במשפט הישראלי. כידוע, זכות הקניין הוכרה כבעלת מעמד ותוקף חוקתי (ר’ סעיף 8 בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; בג”ץ 4593 / 05 בנק המזרחי המאוחד בע”מ נ’ ראש הממשלה (פורסם בנבו, 20 . 9 . 2006 ) בפס’ 8 לפסק דינו של כב’ הנשיא (בדימוס) אהרון ברק). במובן זה, ברי כי ככלל אין לדחות על הסף מחמת שיהוי תביעות המבקשות להכיר בזכות קניינית, נוכח מעמדה המיוחד של זכות הקניין במשפטי הישראלי.
5
8 9

103. עם זאת, מושכלות יסוד הן כי זכות הקניין איננה זכות מוחלטת, ועל בית המשפט לאזן בין האינטרסים עליהם מבקשת זכות זו להגן לבין אינטרסים לגיטימיים אחרים. כך נקבע בעניין רעייא 6339 / 97 רוקר נ’ סלומון, פייד נה(1) 199, 279 (1999) בסעיף 6 לפסק דינו של כב’ הנשיא (בדימוס) א’ ברק):
“זכות הקניין ככל זכות האחרת אינה מוחלטת. כל הזכויות כולן הן יחסיות. זכות הקניין אינה הזכות לנהוג שלא בתום-לב. על-כן נתון תמיד שיקול דעת שיפוטי – בגדרי עקרון תום-הלב – בהענקת סעדים בגין פגיעה בזכות הקניינית. עם זאת, דרישות תום-הלב בגדרי זכות הקניין אינן זהות לדרישות תום-הלב בגדרן של זכויות החיובים. מהותה של הזכות משפיעה על היקף פעולתו של עקרון תום-הלב בגדריה. כל זכות והערכים והאינטרסים המוגנים על-ידיה; כל זכות ועוצמתה שלה; כל זכות ואיזוניה שלה ביחסה עם ערכים ואינטרסים נוגדים; כל זכות ומידת השפעתו של תום-הלב עליה. (ההדגשות אינן במקור – ב.א.)
23
24
25
26 27 28

104. במקרה הנוכחי, מאחר שעיקרה של התביעה דנן הוא בהכרה בזכויות קניינות עודפות של התובעים במקרקעי מושב עין ורד, בהתחשב גם בטענות התובעים בדבר החלפת חוזי החכירה הראשוניים שנחתמו עמם בחוזי חכירה אחרים תוך כדי ביצוע תרמית כלפיהם על ידי הנתבעות באופן שקיפח אותם ושלל מהם זכויות שהוקנו להן בעבר, הרי שבאיזון הנדרש בין זכויות התובעים לבין זכויות הנתבעות, איני מוצא כי המקרה דנן הינו המקרה החריג המצדיק לדחות, כבר בשלב זה, התביעה על הסף מחמת שיהוי, מניעות, ויתור או השתק. עם זאת, כפי שכבר ציין חברי כב’ השופט (בדימוס) ש’ מנהיים בעניין כפר הס, אף אם אין לדחות התביעה מחמת שיהוי, הרי שלשיהוי יש יימחיריי במישור הראייתי, הן מבחינת נטל השכנוע, והן מבחינת כמות הראיות שהתובע ידרש להציגן בפני בית המשפט כדי להוכיח תביעתו. במובן זה, על אף שלא מצאתי לדחות התביעה מחמת שיהוי – לא מן הנמנע כי נטל ההוכחה המוטל על התובעים לשם הוכחת תביעתם זו הינו נטל מוגבר, כל זאת בהתחשב גם בעובדה שנחתמו בין הצדדים הסכמי חכירה שונים מהסכמי החכירה הראשוניים שנחתמו
32
33 34
33 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’
1

(2) קביעתו של ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא במסגרת פסק הדין הראשון, להבדיל מממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה; (3) ההכרעה בפלוגתא במסגרת פסק הדין הראשון הייתה חיונית לתוצאה הסופית; וכן- (4) קיימת זהות בין בעלי הדין בהתדיינות הראשונה לבין בעלי הדין בהתדיינות האחרונה, או כי בעלי הדין בהתדיינות המאוחרת הינם חלפיהם של הצדדים בהתדיינות הראשונה או ייקרובים משפטיתיי להם (עייא 2576 / 03 וינברג נ’ האפוטרופוס לנכסי נפקדים (פורסם בנבו, 12 . 2 . 2007 ) בפס’ 23).
3 4 5 6
9
11 12 13

109. במקרה הנוכחי, לא מצאתי כי הנתבעות הוכיחו התקיימותם של כל התנאים שפורטו לעיל. ראשית, מעיון בפסקה 85 בבג”ץ הערים העצמאיות אשר צוטטה על ידי הנתבעות עולה כי טענת האפליה של המגזר החקלאי בהשוואה למגזר העירוני נדחתה על ידי בית המשפט העליון אגב הסתמכות בעיקר על דיון במאמר אקדמי, תוך שבית המשפט העליון מציין, בין היתר, כי: “בהיעדר תשתית עובדתית משמעותית לביסוס הטענה, קשה לגזור ממנה מסקנה אופרטיבית…לא עלה, אפוא, בידי תנועת המושבים או בידי הצדדים האחרים מקרב המגזר החקלאי לבסס את טענתם כי המגזר החקלאי השתתף ברכישת הקרקע שעליה הוקמו היישובים…” (בג”ץ הערים העצמאיות, סעיף 85) (ההדגשות אינן במקור – ב.א.). יוצא איפוא כי דחיית הטענה בבגייץ הערים העצמאיות התבססה על אי- הוכחה, כך שלא נקבע ביחס לטענת האפליה הנטענת שום ממצא פוזיטיבי על ידי בית המשפט העליון.
16 17
20
22 23 24

110. שנית, הטענה בדבר קיומה של ייקרבה משפטית” בין תנועת המושבים, אשר הייתה משיבה בבג”ץ הערים העצמאיות, לבין התובעים במסגרת ההליך דנן נטענה בעלמא על ידי הנתבעות, ללא הנמקה, ללא כל צירוף אסמכתא, והיא אינה נקייה מספקות. במובן זה, אני סבור כי בשלב זה הנתבעות לא הציעו תשתית עובדתית, אף לא ראשונית, אשר ממנה ניתן ללמוד על קרבה משפטית בין תנועת המושבים לבין התובעים בהליך דנן, הכוללת הן את האגודה והן את בעלי הנחלות בעין ורד באופן פרטי באותה קרבה משפטית (ר’ בג”ץ 7446 / 17 מאהר סרחאן ו-103 אח’ נ’ האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי (פורסם בנבו, 21 . 11 . 2018 ) בפס’ 48). אשר על כן, אין בידי לקבל, בעת הזו, טענתו של הנתבעות בדבר קיומו של מעשה בית דין ביחס לטענת התובעים בענין ביטול חוזי המשבצת וקביעת תנאי חכירה עודפים לתובעים בהתאם לחוזי החכירה הראשוניים ותוך שוויון מלא לזכויות המוענקות בהסכמי חכירה עירונית.
25
26

111. כפועל יוצא מכל האמור לעיל אני קובע בזאת כי הנתבעות לא הוכיחו כי התובעים מושתקים מלהעלות הטענות שהועלו על ידם במסגרת כתב התביעה, ודין טענה זו – להידחות.
ה. טענות נוספות
35 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

ת”א 39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’
1

באצטלה של סעד הצהרתי תוך הימנעות מתשלום האגרה הנדרשת בדין (ר’ רע”א 6350 / 14 ורדה דסאו נ’ משה ויזל (פורסם בנבו, 14 . 1 . 2015 ) בפס’ 3).

116. כפועל יוצא מניתוח הדברים שהובא לעיל הנני קובע בזאת כי ככל שהתובעים עומדים על תביעתם לקבלת סעד כספי כמפורט בכתב התביעה שהוגש על ידם, אזי מוטל עליהם לכמת בתוך 30 ימים אשר ימנו ממועד מתן החלטה זו את כל הסעדים הכספיים המפורטים על ידם בכתב התביעה, ולפרוע בתוך 30 ימים כאמור מלוא אגרת בית משפט החל עליהם עקב כך עפ”י הדין.
4 5 6 7
11
13

117. הנתבעות טוענות כי יש לדחות התביעה דנן מאחר שכתב התביעה איננו כולל זיהוי מפורט ומדויק של מקרקעי מושב עין ורד נושא התביעה דנן, כל זאת – בניגוד להוראות תקנה 82 בתקנות סדייא. תקנה 82 בתקנות סד”א קובעת כדלקמן: “בתובענה שבמקרקעין יכיל כתב התביעה תיאור המקרקעין כדי אפשרות לזהותם וככל האפשר – לפי גבולות או לפי מספרים שבפנקס מקרקעין או במפה, ואם היתה בה תביעה – מכל צד שהוא – לרשום טובת הנאה במקרקעין, יש לצרף לכתב התביעה מפת המקרקעין מאושרת בידי מחלקת המדידות; היה המדובר בחלקת קרקע רשומה, רשאי בית המשפט או הרשם לפטור מהגשת מפה ולהורות על הגשת העתק מאושר מן הרישום בפנקס המקרקעין, או כל אמצעי זיהוי אחר של אותה חלקה”.
14
15 16 17 18
20
23 24
05

118. לאחר שעיינתי בנספחים שצורפו לכתב התביעה, לא מצאתי כי הנתבעות הוכיחו כי התובעים לא עמדו בהוראות תקנה 82 לתקנות סדייא. ראשית, טענה זו מטעם הנתבעות נטענה ללא הפנייה לאסמכתאות, ומבלי שהנתבעות הצביעו על המקור החוקי לפיו אי עמידה בהוראות תקנה 82 תביא לדחיית התביעה, כאשר ברי כי מדובר בסנקציה קיצונית הנועלת את שערי בית המשפט בפני התובעים ואשר ברי כי בית המשפט לא יפעילה בנקל. שנית, עיון בכתב התביעה מעלה כי התובעים צירפו מפה לתיאור המקרקעין (נספח 2 לכתב התביעה), וכן פירטו בסעיף 55 בכתב התביעה את שטחי המקרקעין של המושב (ר’ נספח 12 לכתב התביעה). לא מצאתי כי הנתבעות הוכיחו, בשלב זה, כי אין מקום להסתמך על תיאור המקרקעין שפורט בכתב התביעה. ממילא ברור כי לנתבעות יש אפשרות להוכיח טענתן זו בהמשך ניהול ההליך דנן (ר’ רע”א 5312 / 12 רוברט שלום נ’ מנחם כרסנטי (פורסם בנבו, 30 . 10 . 2013 ) בפס’ 4). לפיכך הנני קובע בזאת כי דין הטענה לדחיית התביעה מחמת אי עמידה בהוראות תקנה 82 לתקנות סד”א – להידחות.
26 27 28 29
31

119. לא מצאתי ממש בטענת הנתבעות לפיה התובעים לא צירפו לתביעתם זו צדדים דרושים נוספים. מקובלת עלי בהקשר זה תשובת התובעים לפיה התביעה הוגשה בשם התובעים, בעלי
34
37 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

ת”א 39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’
ניתנה היום, כייד אב תשעייט, 25 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.
בנימין ארנון, שופט
Aw
39 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’
1
4
6 7 8 9

3 . 5. בית המשפט מתבקש להצהיר כי חלק מתנאי חכירת מקרקעי המושב על ידי התובעים יהיה כדלקמן: 3 . 5 . 1 . תקופת החכירה תהיה לתקופה בת 49 שנים יחד עם זכות להארכת חוזה החכירה למספר בלתי מוגבל של תקופות נוספות בנות 49 שנים כל אחת (סעיף 460 . 1 בכתב התביעה). 3 . 5 . 2 . לתובעים תוקנה הזכות להוריש את הנחלות; פטור מוחלט מתשלום דמי הסכמה ודמי היתר במקרה של העברת זכויות בנחלה ו/או בנייה בנחלה; מטרות החכירה תהיינה למגורים, חקלאות, שירות תשתיות, תעשייה ומסחר. בנוסף לכך, דורשים התובעים כי במקרה של שינוי יעוד של המקרקעין תינתן לתובעים זכות לקבלת פיצוי כספי בגין מלוא ההשבחה של המקרקעין ביחס התואם את שיעור השקעתם ברכישת המקרקעין ובהשבחתם, או למצער יהיו החוכרים זכאים לקבלת זכות חכירה עירונית (סעיף 460 . 2 – 460 . 6 בכתב התביעה). 3 . 6. נוסף על כך בית המשפט מתבקש להצהיר כי כל התנאים האחרים שמציבה רמייי כיום לצורך ביצוע פעולות משפטיות במקרקעין, אשר אינם מתיישבים עם הזכויות העודפות של התובעים במקרקעין – הינם בטלים, וכי לרמייי אין כל זכות להתנות ביצוע פעולות משפטיות כאלה במקרקעי המושב בקיום תנאים אלו (סעיף 461 בכתב התביעה). 3 . 7. בית המשפט מתבקש להצהיר כי ככל שהאגודה ו/או חבריה חתמו על מסמכים הנוגדים את ההצהרות דלעיל – הרי שהסכמים אלו בטלים ומבוטלים מחמת הטעיה ו/או התנהגות בחוסר תום לב מצדן של הנתבעות, או של מי מטעמן. בנוסף, וככל שנגבו בעבר מהתובע כספים שלא כדין, ובכלל זה דמי הסכמה ו/או דמי היתר וכיוייב – על רמייר להשיב כספים אלו לתובעים בתוספת פירותיהם (סעיף 462 בכתב התביעה).
11
13
16
17 18 19
23 24
05

4. במסגרת הבקשה דנן טוענות הנתבעות כי יש לסלק תביעה זו על הסף מחמת היעדר עילה, וכן עקב התיישנות, שיהוי, מניעות, ויתור, השתק, גרימת נזק ראייתי ומעשה בית דין. הנתבעות טוענות כי בניסוח כתב התביעה נפלו כשלים מהותיים נוספים, כמו למשל היעדר פירוט וכימות של הסעדים האופרטיביים שנתבעו, היעדר פירוט וזיהוי של המקרקעין, אי צירוף כל בעלי הנחלות במושב לכתב התביעה, וכן טענות בדבר חוסר סמכות עניינית של בית המשפט ותקיפת המדיניות לפיה נוהגות הנתבעות.
27

ב. רקע עובדתי רלוונטי 5. מאחר שההליך דנן מצוי עדיין בשלב מקדמי, אפרט להלן באופן תמציתי עיקר הרקע העובדתי המתואר בכתבי הטענות שהוגשו על ידי כל אחד מהצדדים לתובענה זו.
5 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת”א

39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’
ה 1
2

10. עוד טוענים התובעים כי גם לאחר הקמת המדינה השתתפו מתיישבי עין ורד ברכישת קרקעות נוספות עבור המושב. תימוכין לטענה זו, מוצאים התובעים, בין היתר, במסמך מיום 14 . 6 . 1953 בגדרו צוין כי: “…הנדון: רכישת חלקה מס’ 8 בגוש 7810 שטח 57 . 5 דונם. לפי מכתבנו מיום 4 . 5 . 53 מס’ 4353 רכשנו את החלקה הנ”ל בשביל עין ורד מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע”מ והתחייבנו לשלם לבעלים שלמה ענתבי ושות’ – 7 , 000 לייי, עין ורד התחייבה להשתתף ברכישת הקרקעות האלו בסך – 2 , 000 לייי… נא לגבות את שני השיקים…” (נספח 62 בכתב התביעה). התובעים צירפו לכתב התביעה מסמכים נוספים המעידים, לטענתם, כי הועברו על ידי עין ורד לקקייל שני שיקים על סך 1 , 000 לירות כל אחד, לצורך רכישת קרקעות לעין ורד (ר’ נספחים 64 – 65 ו-68 בכתב התביעה), (ההדגשה אינה במקור – ב.א.).
4 5 6 7 8 9
12 13

11. התובעים טוענים כי בנוסף להשתתפותם ברכישת מקרקעי המושב יש לייחס חשיבות גם לפעולות הכשרת הקרקע וההשבחה של המקרקעין שבוצעו על ידי מתיישבי עין ורד. כך לדוגמה בוצעו על ידי המתיישבים חריש עמוק וקדיחת באר, סלילת כבישי גישה למושב, הקמת מערך מים למושב ובניית בתי המושב. בנוסף, מתיישבי עין ורד הם אלו ששמרו על המקרקעין מפני פולשים, ונשאו על חשבונם בהוצאות השמירה של המקרקעין.
18
19

12. התובעים טוענים כי חוזי החכירה הראשוניים שנחתמו בין הקקייל לבין מתיישבי עין ורד באמצע שנות ה-30 שיקפו את טענת התובעים לפיה הוענקו למתיישבים זכויות חכירה עודפות ביחס למקובל בחכירה רגילה של מקרקעין מהנתבעות, וזאת – בשל התחשבות הנתבעות בהשתתפות עין ורד וחבריו ברכישת המקרקעין. יצוין כי חוזי החכירה הראשוניים נחתמו לתקופה של 49 שנים עם אופציה לחידושם ל-49 שנים נוספות באותם תנאים, מבלי שנכללו בחוזי חכירה אלו התחייבויות לביצוע תשלומים כדוגמת דמי הסכמה או דמי היתר (ר’ נספח 97 בכתב התביעה).
22 23
27

13. לטענת התובעים, במהלך השנים פעלה הקק”ל בכוונת מכוון ובעורמה על מנת להחליף את חוזי החכירה הראשוניים בחוזים אחרים המשקפים זכויות חכירה נחותות יותר במקרקעין. התובעים טוענים כי בעת החלפת החוזים על ידי המינהל הוצג לחוכרים מצג שווא לפיו אין בהחלפת החוזים משום ביצוע שינוי כלשהו בזכויותיהם במקרקעין, וכי מדובר בעניין פורמלי גרידא.
29
32

14. התובעים טוענים כי בנסיבות שתוארו לעיל יש לראות בזכות החכירה הקיימת להם במקרקעין ככזו שהינה בעלת אופי של בעלות, ולפיכך היא מקנה להם זכויות עודפות במקרקעין. יתרה מזו: סכום ההשתתפות הכספית המסיבית של התובעים ברכישת
33 34
7 מתוך 39
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

ת”א 39035 – 07 – 16 להתיישבות שיתופית בע”מ ואח’ נ’ קרן קיימת לישראל ואח’

5) בהגיע מועד סילוק הלוואה תנכה הקהקייל 25 % ע”ח דמי חכירה לשנים הבאות, 6) הארגון יתחייב רשמית למפרע להשקיע 25 % מההלוואה במניות חברת “ניר”, 7) 50 % יושבו לארגון למועד שיקבע הקקייל, 8) יתכן שנוכל עוד לפי מועד הקבוע להשתמש בכסף לסדור האינסטלציה בקרדיט בערבות הקהקייל על יסוד 50 % ” (נספח 4 לכתב ההגנה) (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

17. בכתב ההגנה מפרטות הנתבעות שש רכישות שונות של שטחי מקרקעין המשמשים את מושב עין ורד שנעשו על ידי הקקייל. אולם, וכפי שיפורט להלן, לטענת הנתבעות רק בחלק מאותן רכישות מתיישבי עין ורד השתתפו במימון הרכישה. לטענת הנתבעות סכומים אלו הוחזרו למתיישבים בעיקר בשנים שלאחר מועדי רכישת המקרקעין.
9
11
13
14

18. באשר לרכישה הראשונה: הנתבעות מציינות כי בשנת 1929 חברת ייהכשרת היישוביי, אשר עסקה בפועל ברכישת הקרקע, קיבלה מהארגון דמי קדימה עבור רכישת כ- 1 , 840 דונמים בסכום של כ- 1 , 787 לא”י, וזאת – ב-4 תשלומים. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי ממסמכים אחרים עולה שהארגון סייע לקקייל בסכום של 1 , 859 לא”י כדמי קדימה עבור רכישת קרקע זו. לטענת הנתבעות סכומים אלו הוחזרו לארגון על ידי הקקייל בשנת 1930 באמצעות שטרות ובאמצעות קיזוז דמי חכירה למפרע.
19. באשר לרכישה השנייה: הנתבעות מציינות כי בשנת 1934 רכשה הקקייל עבור מושב עין ורד את החלקה ייחיר ג’יבלי Bי ששטחה 2 . 854 דונם (כיום חלקה 5 בגוש 7819). עלות רכישת הקרקע הסתכמה בכ-60 לאייל. לטענת הנתבעות, המושב השתתף ברכישה ב-5 לאייר לדונם, דהיינו בסך כולל של 15 לאיי.

20. באשר לרכישה השלישית: הנתבעות טוענות כי בשנת 1938 רכשה הקקייל עבור המושב את חלקה 8 בגוש 7809 הכוללת 81 . 417 דונמים, וכן את חלקה 3 בגוש 7800 ששטחה 28 . 2 דונמים, ובסך הכל נרכשו ע”י הקקייל כ-109 דונמים. לטענת הנתבעות, עין ורד לא הייתה שותפה כלל לרכישה זו.
29
31

21. באשר לרכישה הרביעית: בכתב ההגנה טוענות הנתבעות כי בסוף שנת 1937 פעלה הקקייל באמצעות חברת צור – חברה להכשרה ובנין בע”מ (להלן: “חברת צורי) לרכישת 550 דונמים בגוש 7818 (חלקות 2, 13 ו-18) לפי מחיר של 15 . 5 לאיי לדונם, ומתוך שטח זה כ-142 דונם יועדו למושב עין ורד. יצוין כי בסופו של דבר המחיר שנקבע לרכישת חלקה 2 בגוש 7818 עבור עין ורד הסתכם ב-10 לאיי לדונם. לטענת הנתבעות, גם ברכישה זו מושב עין ורד לא השתתף כלל.
32
33
9 מתוך 39

לחזור למשהו ספיציפי?

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין של ישראל - מקום אחד לכל פס"ד של בתי המשפט הישראלי והמחוזות השונים

השאר תגובה

רוצים לקבל עדכון לגבי פסקי דין חדשים שעולים לאתר?

בשליחה הינך מאשר שאנו יכולים לשלוח לך מידע שיווקי / פרסומי

error: תוכן זה מוגן !!