מדינת ישראל נגד אייזנשטיין ואח’

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
עיים

11702 – 04 – 19 מדינת ישראל נ’ אייזנשטיין ואח’

תיק ערכאה קמא: צייא 50396 – 07 – 18
בפני
כבוד השופט עידו דרויאן-גמליאל
עוררת
מדינת ישראל (מפלג חקירות כללי יאלייב – להב 433) ע”י ב”כ פקד נדב טייכמן, עוייד
נגד
משיבים
1. יצחק שלמה אייזנשטיין ע”י ב”כ עוייד טל גבאי 2. לייב ולדמן 3. אווה ולדמן 4. ברכת השמש בע”מ 5. מנחת יהודה בית שמש בע”מ ארבעתם ע”י ב”כ עוהייד שרון כהנא ושחר מור 6. יד יקותיאל בע”מ ע”י ב”כ עו”ד ירון קוסטליץ 7. טובר אחזקות בע”מ ע”י ב”כ עו”ד יעקב אמסטר
החלטה
מבוא – מהות הדיון ונושאיו:
4

1. לפני ערר על החלטתו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב’ הש’ אבנון) מיום 24 . 03 . 19 בתיק צייא 50396 – 07 – 18 , בה נקבע כי העוררת נושאת באחריות לשמירה ולתיחזוק בטיחותי של אתר בניה ברחוב שפת אמת 8 בבית-שמש, שנתפס בידי העוררת ביום 106 . 05 . 18 . 2. עניינו של ההליך בבית משפט השלום הוא בתפיסתו של האתר עיי העוררת מכוח צו שיפוטי, במהלכה של חקירה פלילית נגד המשיבים ואחרים, שטרם הגיעה לסיומה. 3. הסעד המבוקש בערר: א. קביעה הצהרתית לפי האחריות לתיקון ליקויי בטיחות באתר היא של המשיבים בלבד; ב. חיוב המשיבים בתיקון הליקויים, לרבות קביעתו של מועד ביצוע; ג. לחילופין – ואם יוכיחו המשיבים את טענתם להיעדרם של מקורות מימון – תסכים העוררת לשחרור מימון נדרש מתוך כספים שנתפסו ;
9
11

ביום 16 . 07 . 19 ניתנה לבקשת העוררת החלטה אחרונה המאריכה את תוקף התפיסה ב-180 יום נוספים ;
1 מתוך 8
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

ע”יח 11702 – 04 – 19 מדינת ישראל נ’ אייזנשטיין ואח’

תיק ערכאה קמא: צייא 50396 – 07 – 18
7) חברת יד יקותיאל בעיימ רכשה זכויות בקומה מסחרית אחת במבנה;
7
9
11 12
13
14

השתלשלות ההליך נשוא הערר: 9. ביום 06 . 05 . 18 , עת הפכה החקירה לגלויה, נתפס המבנה על-דרך רישום צו תפיסה במרשם המקרקעין (להלן – הצו הראשוני; תיק צייא 11197 – 05 – 18 ]. עילות הצו, שהוצא על-ידי שופט, נבעו משני מקורות: א. סעיפים 32, 34 ו-43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נייח], תשכ”ט-1969, בהיות המבנה אמצעי לעבירה עתה ובעתיד, שכר עבירה ואף ראיה במשפט עתידי; ב. סעיפים 21(א) ו-26 לחוק איסור הלבנת הון, תש”ס-2000, לעניין תפיסת רכוש שניתן לחלטר יחילוט בשווייי ; 10. ביום 14 . 05 . 18 הוציא מנהל היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה צו מנהלי להפסקת העבודות באתר, לפי סעיף 216(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ”ה-1965, בגין חריגה בהיקף של למעלה מ-700 מייר מהמותר בהיתר הבניה, ובגין מתן היתר בניה בניגוד לתכנית. 11. ביום 30 . 05 . 18 הוגשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בקשה לביטול הצו, עיין המשיבים 1, 2, 4 ו-6, יחד עם עמותה נוספת. ביום 18 . 07 . 18 צמצם בית המשפט את הצו המנהלי והוציא מתחולתו את הקומות המסחריות במבנה [בביין 66455 – 05 – 18 ]2. 12. ביום 22 . 07 . 18 , בתגובה להחלטה הנייל, הזדרזה העוררת ופנתה לבית המשפט קמא בייבקשה דחופה להרחבת צו המצאת מסמכים ותפיסת חפצים מס’ 11197 – 05 – 18 יי – היא הבקשה בה נפתח ההליך נשוא הערר דנן [צייא 50396 – 07 – 18 ]. בקשת העוררת הסתמכה על סעיף 34 לפסדיים בלבד, ולא התייחסה עוד לחוק איסור הלבנת הון. 13. ביום 04 . 11 . 18 , לאחר דיון, הורחב צו התפיסה הראשוני כבקשת העוררת ועל איסור הדיספוזיציה נוספו איסורים לכניסה למבנה, להמשך עבודות באתר ולהיקשרות בחוזים עתידיים הנוגעים לנכס [להלן – הצו המורחב]. המשיבים 1 – 5 ביקשו לעכב את ביצוע ההחלטה כדי להיערך להסדרת פינוי המבנה ובין היתר ביצוע עבודות דחופות כגון קיבוע החיפוי, כדי למנוע יצירתו של סיכון בטיחותי, וכך הורה בית המשפט. ביצוע ההחלטה נדחה שוב, לבקשת משיבים אלו, לשם אותן מטרות.
15
16
18 19 20
22 23
25 26

להשלמת התמונה: המדינה ערערה על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים והעניין הושב בהסכמה לבית משפט זה. ביום 08 . 11 . 18 הסתיים הליך זה בהחלטה זהה. המדינה ערערה שוב וביום 22 . 05 . 19 ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים פסק-דין : הערעור נדחה ובין היתר נאמר כי עניינו של צו התפיסה שניתן והורחב במסגרת החקירה הפלילית, נדון בהליך הפלילי והעוררת תוכל להמשיך ולפעול במסגרתו נעפייא
;[63761-11-18
3 מתוך 8
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ע”יח

11702 – 04 – 19 מדינת ישראל נ’ אייזנשטיין ואח’

תיק ערכאה קמא: צייא 50396 – 07 – 18
2

23. חובה זו היא חבות תפעולית, הצומחת כאמור מהחזקה, בשונה מאחריות מהותית שמקום בירורה הוא בתביעה אזרחית שבתום החזקת הנכס מכוח הדין הפלילי, אם לא לפי הוראת חילוט (כך למשל תוכל העוררת לתבוע שיפוי מהמשיבים או מחלקם בגין הוצאותיה על שמירת הנכס ותחזוקתו, לרבות ביצוע התיקונים).
דיון ומסקנות:
8

24. להלן ייפרש הדיון בכל טענה מטענות העוררת, ובדחייתן אחת לאחת. אבהיר, שלא נדונו טענות נוספות אפשריות מעבר לאלו שהעלו הצדדים.
14
16

מהות הצו – צו תפיסה או צו מניעה! 25. העוררת טוענת, כי הצו המורחב שהוצא ביום 04 . 11 . 18 , ייאינו יצו תפיסה’ במובנו הרגיל, אלא צו בעל אופי מניעתייי שמטרתו הקפאת מצב: הצו לא העניק לעוררת כל זכות כנכס וגם לא הקנה לה חזקה בו, והצו הוא למעשה צו מניעה שרק אוסר על כניסה לנכס ועשיית פעולות בו. לכן, לא הופקעו חובות המשיבים ואחריותם לנכס; 26. המשיבים מוצאים כי לא נפל כל פגם בהחלטה נשוא הערר ובקביעת חובתה של העוררת, מזכירים את עמדת העוררת בעבר לעניין מהות הצו, ומדגישים כי החזקה בנכס, על האחריות הנלווית לה, מצויה בידי העוררת. 27. קשה לקבל את עמדת העוררת, לעניין מהותו של הצו ולמשמעותה של חזקה (possession): א. העוררת עצמה ראתה בצו המורחב צו תפיסה לכל דבר: הבקשות לצו הראשוני ולצו המורחב נקטו בלשון זו, כשבבקשה להרחבת הצו אף צוין במפורש כי ייהקפאת המצב בנוגע לרישום הזכויות בלבד איננה מספיקה”; גם נציגיה טענו כך: בטיעוניו בדיון ביום 28 . 10 . 18 , בהם ביקש לשכנע את בית המשפט להרחיב את הצו הראשוני, אמר הפרקליט המלווה את החקירה שמדובר בייצו תפיסה פסדייפי… ראוי להתייחס למבנה הזה על המגרש [כ]אילו יכולנו לעטוף אותו כמו שעוטפים מכולה שיש בה דברים אסורים… כמו מוצג פלילי אחר בעבירות דומותיי; ניסיונות מאוחרים לחזור ממשמעותם של דברים אלו נדונו לכישלון, לנוכח בהירותם ואף הנמקתם; ב. הצו המורחב נקרא ייצו תפיסהיי, והוא אכן שלל מהמשיבים את החזקה בנכס, כעניין עובדתי – גרש אותם למעשה, והעניק לעוררת את היכולת הבלעדית להיכנס לנכס (באמצעות נציגיה), לאסור ולהתיר ביצוע עבודות, לאסור ולהתיר כניסתם של אחרים, והכל כראות עיניה. לשון אחרת: לעוררת נמסרה השליטה האפקטיבית בנכס, וזה משמעה של חזקה. החזקה כשלעצמה גוררת חבויות;
26 27
29
30
31 32
ק
5 מתוך 8
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

ע”יח 11702 – 04 – 19 מדינת ישראל נ’ אייזנשטיין ואח’
2 3 4
6
12

תיק ערכאה קמא: צייא 50396 – 07 – 18 האם הודו המשיבים באחריותם לתיקון הליקויים! 29. העוררת טוענת, כי המשיבים הודו-למעשה באחריותם לתיקון הליקויים, כשביקשו עיכוב ביצוע לשם תיקון הליקויים. עיון בדברי ב”כ המשיבים במלואם אינו תומך בטענה זו, שנפקותה לא נומקה כדבעי בהודעת הערר (אולי כיוונה העוררת להשתק (estoppel), אך לא פירשה). 30. עוד טוענת העוררת לחיוב המשיבים מכוח תקנה 6 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ”ח-1988, אך טענה זו שנטענה בלשון רפה גם בערכאה קמא (ואפנה לפרוט’ הדיון מיום 14 . 03 . 19 , ע’ 7 ש’ 14 – 16 וע’ 9), אינה מובילה לכל פתרון : ראשית, עניינה של תקנה זו ביחסים שבין מזמין לקבלנים ובחלוקת האחריות ביניהם ; שנית, לא ברור כיצד טוענת העוררת כי כל המשיבים אחראים כדין יימבצע בניהיי מכוח תקנה זו, מבלי שטרחה להניח יסוד עובדתי כלשהו לזיהויים של יימזמיןיי ושל יימבצעיי ותוך התעלמות מתקנה 5 לתקנות הנייל לעניין מינויו של מנהל עבודה; שלישית, ההפניה לתקנות אלו אינה נותנת מענה לשאלת היסוד – מה גורלו של נכס שעבר לחזקתו של גורם אחר, שאיננו יימזמיניי ; 31. שתי טענות אלו, שחוברו יחדיו בהודעת הערר ושכל המחבר ביניהן הוא קלישותן, תידחנה. 32. לנוכח מסקנתי זו אין צורך לדון בשאלה עובדתית ופרקטית עליה דילגה העוררת באופן מפתיע: מהיכן אנו למדים שמדובר בליקויים חמורים, שפשו במבנה כולו, ושתיקונם מצריך משאבים משמעותיים? א. הדויים השני והאחרון של המנהל אינו מצביע על-כך בקריאת הדיוט, והעוררת לא הציעה בערכאה קמא מנגנון בדיקה והכרעה אחר; ב. רק במהלך הדיון בערר נודע כי ביד העוררת מסמך מחודש אפריל 2019, שכתב לבקשתה מהנדס, ובו הערכת שווי עבודות לפי דריים ליקויים ואף תיאור ליקויים ומפגעים שונים שאינם מופיעים בדו”חות המנהל. מסמך זה שהגישה העוררת כצרופה להשלמת טיעוניה ביום 02 . 07 . 19 , אינו ערוך כחוות-דעת מומחה ולא הוגש בהסכמה, ולא ניתן לתת לו כל משקל; ג. אולי בא מחדל זה לעולם, על-מנת להדגים עד-כמה יכול להסתבך הליך שנועד להיות מהיר ויעיל, בהבאת ראיות ובעדויות מומחים ;
5
16
18
21
23

חוסר יכולת כלכלית של המשיבים: 33. העוררת טוענת, כי המשיבים לא ביססו כלל טענתם לפיה אין ברשותם מקורות מימון לתיקונים. בנוסף, טענת חסרון כיס אינה פוטרת מאחריות. לנוכח מסקנתי הצפויה, אין נפקות
30
לטענה זו.
7 מתוך 8