לא מצאת פסק דין שחיפשת? ניתן לעשות חיפוש מתקדם ולמצא את כל רשימת פסקי הדין!

בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
בפני
כבוד השופט, סגן הנשיאה מנחם מזרחי

בעניין: מדינת ישראל משטרת ישראל תביעות שלוחת רמלה באמצעות ב”כ עוה”ד יסמין נוי
המאשימה
כוטייר עודה (עציר) באמצעות ב”כ עוהייד נעמה אלחדד ושי טובים
הנאשם
הכרעת-דין
א. כתב-האישום וזירת המחלוקת:
(1). כתב-האישום:
כתב-האישום מייחס לנאשם עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשלייז – 1977 ושתי עבירות של תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 382א(א) לחוק הנייל.

נטען, כי בתאריך 22 . 3 . 19 בשעה 20 : 15 , בעת שהנאשם היה נתון במשמרות חוקית באגף ההפרדה 13 בתא 20 בכלא איילון, הוא פנה אל הסוהר מני חיים וביקש ממנו כי יפתח לו את אשנב דלת תאו.
הסוהר מני חיים השיב לנאשם בשלילה, משום שבקשתו מנוגדת לנהלי שבייס.
אז, ירק הנאשם דרך סורג דלת תאו בפניו של הסוהר מני חיים ופגע בו סמוך לעינו השמאלית.
בעקבות היריקה, הזעיק הסוהר מני חיים את מפקד המשמרת באגף, הסוהר חייך עלווה, אשר הגיע אל המקום יחד עם צוות הסוהרים עודד פרץ, חייר שנאן, זידאן חמדאן ונביל נאסר אלדין.
1 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה
ת”פ

57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
הסילבוס בקורס שעבר (עמוד 54 שורה 26 והלאה) דרך הדברים שנרשמו על לוח המודעות (עמוד 59 שורה 9 והלאה) דרך הייתוייליי (עמוד 96 שורה 13 והלאה) דרך פריצת “יהלום” (עמוד 97 שורה 15) עד נהלי שבייס לפרטי פרטיהם, מכף רגל ועד ראש, לא הטיחו בו את טענת הנאשם ואת גרסתו.
עניין זה רובץ לפתח גרסתו של הנאשם והוא מקים מסקנה בדבר גרסה כבושה שבכבושות. אין מכך להסיק, אלא שהנאשם עצמו לא מסר את גרסתו זו אפילו לעורכי-דינו והיא נמצצה מן האצבע עובר לעדותו.
ודוק, כאשר הנאשם התפרץ במהלך עדותו כלפי העד ואמר לו שהוא משקר (עמוד51 שורה 24 – בית המשפט הנחה אותו למסור לבייב את שמבקש לשאול וכאשר הוא מסר דברים – גם אז לא נשמעה שאלה ובה טענתו באמירת ייטפו עליך” (עמוד 54 שורה 4 והלאה).
איני סבור, כטענת ב”כ הנאשם, כי מאחר ומדובר בנאשם שהעיד על עצמו, שהוא אישיות עבריינית מיוחדת, אז היה על הסוהר להתעלם מהתנהגותו לכרוע ברך בכניעה ולדבר על ליבו בזרי שושנים ובמיני מגדנות – ממש לא- להיפך – דווקא עם שכאלה יש לנקוט הקפדה יתירה, לגדור את הפרצות, קלה כחמורה (עמוד 55 שורה 1 והלאה).
איני סבור, כי העד נעלב מכעסו של הנאשם והגיב כפי שהגיב (עמוד 90 שורה 19 והלאה) – לא התרשמתי מעד יינעלביי שכזה – ודווקא פעולתו של העד בהחלט מתיישבת עם תגובה הגיונית נוכח יריקה, קללה, דפיקות חזקות על דלת התא.
על כן, בכפוף להערות דלעיל, אני מקבל את עדותו של עד זה.
(2). הסוהר נאיל נאסר אלאדין:
מסר בעדותו (עמוד 102 שורה 12 והלאה) כי בעת המקרה הוא שהה בבית-הסוהר – לא באגף ההפרדה.
הוא קיבל קריאה במכשיר הקשר שיש אסיר שמתפרע באגף ההפרדה, שירק על סוהר (עמוד 102 שורה 23 והלאה + עמוד 114 שורה 18 והלאה). כלומר, כאשר הגיע, הוא הבין שיש אירוע שבו אסיר ירק על
סוהר.
הוא הגיע אל האגף והיו שם מפקד המשמרת, חייר עלווה, יחד עם כמה סוהרים.
11 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
לדבריו, הנאשם ייהתנפל על המגן. התנפל על המגן, וגם נותן מכות למגן” (עמוד 150 שורה 25) (כנראה עם המקל, אך לא זכר למסור פרטים בעניין זה – עמוד 151 שורה 1 והלאה).
לדבריו, הרגיש שהנאשם ניסה למשוך את המגן (עמוד 152 שורה 1).
העד סיפר שהוא ריתק את הנאשם אל הרצפה, כאשר פניו אל הרצפה.
לדבריו, בעת שהנאשם היה על הרצפה ייהוא ניסה לתקוף” (עמוד 104 שורה 26). וכן: “…ובשלב שהוא על הרצפה, ואני, היד שלי על הצוואר, הוא מנסה לתקוף, מנסה גם, מנסה כאילו לקום, בשלב הזה היה שימוש בכוח…” (עמוד 106 שורה 6 והלאה). וכן הוסיף: ייהוא קופץ ונותן, אני גם כן, עוד פעם, קיבלנו גם מכות, אני גם היה לי מכה ברגל…מתחת לברך…” ולדבריו יש על כך דוח רפואי (שלא הוגש) (עמוד 124 שורה 22 והלאה).
כאמור לעיל, תחילה טען, כי בעת ההשתלטות קיבל מכה מתחת לברכו עם המקל של הנאשם: ייאני קיבלתי מכה…” (עמוד 103 שורה 23). לאחר מכן תיקן את עצמו, ולא זכר לשייך אימתי קיבל את המכה בברכו: “לא אמרתי שהמכה מהמקל. ש: אז ממה המכה ? ת: יכול להיות ממשהו אחר, יכול להיות…אני, עוד פעם, לא אמרתי אם המכה ברגל שלי מהמקל…אני אומר, מההתפרעות שלו, מהתקיפה שלו…”(עמוד 125 שורה 19 והלאה). אחר אמר: “קיבלתי מכה, מההתנהגות שלו” (עמוד 127 שורה 2). הוא לא זכר באיזה שלב קיבל את המכה ברגל (עמוד 126 שורה 3 והלאה), לפיכך לא ניתן לשייך את המכה, אם קיבל, למכה שהגיעה מאת הנאשם.
ודוק, בסעיף 6 לעובדות כתב האישום טענה המאשימה, בין השאר, כי הנאשם התנגד “…תוך שימוש בבעיטות ופגע ברגלי צוות הסוהרים…”. אכן, לפחות מעדותו של עד זה לא ניתן היה לקבל תמיכה ברורה, כנדרש בפלילים, כי הנאשם בעט ברגלו.
הסביר, כי בעת שהנאשם היה על הרצפה הוא היה מוטל אפיים ארצה, כליל עם חלקו הקדמי לעבר הרצפה: “…הרגל שלי הייתה על הגב שלו והיד על הצוואר, גם…ניסה, עד שכאילו קצת כוח, שנתן את הידיים מאחור ונכבליי (עמוד 106 שורה 13 והלאה). בשלב זה, ברכו של העד הונחה על גבו של הנאשם (עמוד 106 שורה 24). העיר כי הוא עצמו שוקל 88 קילו (עמוד 155 שורה 30).
בעת שהנאשם היה על הרצפה, המקל כבר לא היה בידו (עמוד 128 שורה 21).
לאחר פרק זמן, כבל את ידיו לאחור ולאחר מכן הנאשם לא התנגד (עמוד 153 שורה 17)..
13 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה (עציר)
כתב את דוח הפעולה שלו כחצי שעה לאחר האירוע, ביומן. היה שם רק היומנאי, מסר אותו לקבייט (עמוד 144 שורה 1 והלאה).
לדבריו, נערך תחקיר של האירוע בתוך שבייס, אך הוא עצמו לא השתתף בו (עמוד 157 שורה 21 והלאה, עמוד 158 שורה 22, עמוד 159 שורה 1). לאחר מכן, חזר בו וסיפר שכן השתתף בתחקיר, במסגרת זו שוחחו כולם על המקרה (עמוד 159 שורה 22), אך לאחר מכן שוב אמר שלא זוכר (עמוד 160 שורה 6, עמוד 164 שורה 21, עמוד 165 שורה 1).
למחרת, מסר הודעה פתוחה, ראשונה, במשטרה וביום שלאחר מכן, מסר הודעה באזהרה (עמוד 135 שורה 23 והלאה)..
סיפר כי הסוהרים נסעו יחד באותו רכב אל משטרת ישראל כדי למסור הודעות, ובמהלך הנסיעה הם לא שוחחו ביניהם על גרסתם (עמוד 147 שורה 16 והלאה).
לדבריו, לקראת העדות בבית-המשפט נפתחה קבוצת ייוואטסאפיי של כל העדים ונשלחה להם הודעה המודיעה על הזימון לבית-המשפט וכפי שפירט (עמוד 166 שורה 16 והלאה).
לאחר ששקלתי את עדותו, נוכח נתוני תא המעצר, אני סבור שיש ממש בטענת ב”כ הנאשם, כפי שהציגה אותה כלפי העד (עמוד 124 שורה 11 והלאה) שמסר, כי בעת הפריצה אל התא, היה הנאשם במרחק של כחצי מטר מהכוח, ואילו היה חפץ לתקוף אותם עם המקל, היה יוצר מרווח גדול יותר, שיאפשר את הנפת המקל בחוזקה, מעל ראשו. ודוק, נמסר, כי גובה התא הוא כשני מטר, כך שהנפת מקל בחוזקה מעל ראשו של הנאשם קדימה, יכולה הייתה להיתקל בתקרה ונעדרת היגיון בדרך שכזו.
אם כן, עד זה לא העיד, בניגוד ליתרת העדים, ובכלל זה לעדותו של מפקד המשמרת, חייר עלווה, כי בשלב המשא ומתן, איים הנאשם על מפקד המשמרת. ודוק – הוא עמד לידו.
עד זה, אשר היה הראשון בכוח הפורץ והראשון שהדף את הנאשם עם המגן לאחור לא העיד, כי הנאשם נהדף על מיטת הברזל ולפיכך נגרמה לו החבלה בחלק האחורי של ראשו.
העד לא יכול היה למסור פרטים עובדתיים שונים ביחס לרגע הפריצה ועדותו הייתה כללית. אכן, יש ממש בעמדת המאשימה, כי עתים, כאשר עוסקים אנו באירוע מהיר אין לצפות מעדים לקלוט
15 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה
ת”פ

57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
ודוק, איני קובע כי עד זה מסר עדות בלתי מהימנה, אלא שעד המבקש כי בית-המשפט יקבל את עדותו חייב להעמיד את עצמו לחקירה נגדית, להשיב תשובות מפורטות, ענייניות, ועד זה לא צלח משוכה זו.
(3). הסוהר זידאן חמדאן:
העיד כי נכח בבית-הסוהר, לא באגף ההפרדה (עמוד 174 שורה 1 והלאה).
שמע קריאת מצוקה באגף ההפרדה (עמוד 175 שורה 7).
רץ אל המקום.
שמע את מפקד המשמרת, חייר עלווה, שביקש שהנאשם יכניס את ידיו אל אשנב דלת תאו. הנאשם סירב וקילל אותו (עמוד 175 שורה 10 והלאה).
הנאשם קילל את מפקד המשמרת ואמר לו ייאני אזיין אותךיי (עמוד 175 שורה 15).
קיבלו הוראה להתחמש בציוד פריצה. עשה כן (עמוד 175 שורה 15 והלאה).
הנאשם אחז במקל ביד.
הסוהרים פרצו לתא.
הנאשם קפץ אל עבר הכוח (עמוד 175 שורה 20).
נאיל נאסר אלאדין נכנס ראשון והוא נכנס אחריו (עמוד 180 שורה 6).
סיפר כי הרגיש מכת מקל במגן שלו.
כבר עתה, נשאלה השאלה כיצד הרגיש מכת מקל כאשר לא הוא היה הראשון, והיה זה הסוהר נאיל נאסר אלאדין, אשר הדף מיד את הנאשם עם מגנו אל הרצפה. הסביר, כי בתוך התא נעמדו שלושה סוהרים בקו אחד מול האסיר בסדר הבא: חייר עלווה – מפקד המשמרת ראשון מימין, הוא עצמו משמאלו, ונאיל נאסר אלאדין משמאלו – כלומר העד סיפר שהיה באמצע.
17 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה
ת”פ

57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
אישר כי הוא חלק מקבוצת וואטסאפ ואף הסכים להציג את התכתובות שלה (עמוד 201 שורה 1 והלאה, עמוד 205 שורה 19 והלאה).
אני קובע, שנוכח הרושם הישיר והבלתי אמצעי מעד זה בעדותו, איני יכול לקבוע ממצאי עובדה לפי עדותו, ולא משום שהעד אינו מהימן, אלא שעדותו, שנותרה כללית, נטולת פרטים, ובעיקר נוכח זירת המחלוקת, הוא אינה מאפשרת לעשות כן (ראו הערת בית-המשפט בעמוד 193 שורה 1 והלאה).
(4). הסוהר עודד פרץ:
זהו סגן מפקד המשמרת (עמוד 209 שורה 1 והלאה).
העיד כי שמע את מכשיר המצוקה שהופעל (עמוד 209 שורה 8 והלאה).
מיהר אל אגף ההפרדה.
היה עד לשיחה בין מפקד המשמרת, חייר עלווה, לבין הנאשם, שבמסגרתה ביקש כי האסיר יושיט את ידיו כדי שייכבל (עמוד 209 שורה 11 והלאה).
הנאשם קילל את מפקד המשמרת במילים: יעל הזין שלי הצינוק ועל הזין שלי אתהיי (עמוד 209 שורה 13 + עמוד 228 שורה 27).
לאחר מכן, מפקד המשמרת ביקש מהנאשם בשנית כי יושיט את ידיו לכבילה, הנאשם סירב ואז הנאשם איים עליו במילים: “אם תכנס לתא אני אזיין אותך ואת אחותך” (עמוד 209 שורה 16 + עמוד 228 שורה 29: יאני אזיין אותך ואת אחותך”.
פעם נוספת, בנקודה זו יש להבהיר, כפי שהבהרתי בדיון בעניינו של הסוהר מני חיים, כי לפי עדותו של מפקד המשמרת, חייו עלווה, השיחה בין הנאשם למפקד המשמרת נערכה בשפה הערבית ולא הוברר על-ידי איש מהצדדים, בשאלותיהם, הפרט “השולי”, לאמור – האם עד זה דובר את השפה הערבית.
ודוק, העד התיימר למסור משפטים בדיוק ובציטוט בעלי אופי של הקלטה (עמוד 209 שורה 18 והלאה).
19 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה (עציר)
הנאשם נהדף בידי הסוהרים עם מגניהם אל הרצפה (עמוד 212 שורה 16). ייהוא ירד לרצפהיי (עמוד 212 שורה 16) – אישר שכוונתו יינפל לרצפהיי (עמוד 212 שורה 30).
הנאשם היה שכוב עם החלק הקדמי של גופו לכיוון הרצפה (עמוד 213 שורה 2).
הניח את ברכו על רגלי הנאשם, נטל את ידו השנייה של הנאשם לאחור וכבל את ידו (עמוד 213 שורה 3 והלאה). הצליח לאחוז רק ביד אחת של הנאשם לשם כבילתו (עמוד 213 שורה 9).
הנאשם סירב למסור את ידיו לכבילה והמשיך להשתולל (עמוד 213 שורה 4).
העד אחז ביד אחת של הנאשם והביאה לאחור לשם כבילתו (עמוד 213 שורה 24).
לדבריו, חבלותיו של הנאשם הם תוצאה של יימפגש עם המגניסיי (עמוד 214 שורה 9).
כאשר הנאשם הוצא מחוץ לתא הבחין בחבלות.
הוביל את הנאשם יחד עם נאיל אלאדין אל המרפאה (עמוד 226 שורה 4).
נשאל האם היה איזה אירוע חריג במרפאה והשיב: “משהו חריג ? אני לא ראיתי שום משהו חריג” (עמוד 226 שורה 18).
יחד עם זאת, הסביר, כי לא נשאר במרפאה עד לסיום הטיפול הרפואי (עמוד 226 שורה 20 והלאה, עמוד 226 שורה 26: “לא, היה, לא, היה שם סוהר, הלכתי”). אישר כי מפקד המשמרת היה במרפאה ובסמוך לה (עמוד 227 שטרה 25).
במהלך עדותו ניכר היה כי מוסר עדות מתוך זכרונו, אך זיכרונו לא כלל את פרטי הפרטים המבוקשים
מידיעה אישית.
הסתבר, כי גם בדוח הפעולה שלו לא מסר פרטי פרטים אודות מעשים פיזיים פרטניים (עמוד 216 שורה 15 והלאה).
21 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
לאחר הריענון הזיכרון (עמוד 230 שורה 31 והלאה) נזכר כי הוויכוח כבר לא היה ייקטן”י, אלא בפעם הראשונה כאשר הנאשם הגיע למרפאה, כאשר סירב לקבל טיפול רפואי, שמע דבר איום שלפיו אמר הנאשם: יישאתה עשית את הטעות של החיים שלך, אתה לא יודע למה אני מסוגליי (עמוד 231 שורה 11). היה זה הליך מעושה – לא הוברר, כיצד נזכר לפתע דווקא משום הליך של ריענון זיכרון במשפט האיום, אשר צמח מוויכוח ייקטנ”י, שהרי אין מדובר בפרט שולי שנשתכח, אלא, למעשה עיקר עדותו לשמה זומן (עמוד 244 שורה 18 והלאה).
לדבריו, המשפט נאמר על-ידי הנאשם ייזה בפעם הראשונהיי כשהנאשם הובא אל המרפאה בלוויית הסוהרים (עמוד 242 שורה 12 + עמוד 243 שורה 16)).
הנאשם הגיע אל המרפאה כשהוא יימדמם” (עמוד 231 שורה 29 והלאה).
לא בדק את הנאשם ולא העניק לו טיפול רפואי (עמוד 234 שורה 16).
הרופא של בית-הסוהר שהעניק לנאשם טיפול רפואי הוא זה שצילם אותו (עמוד 235 שורה 16, עמוד 236 שורה 11, עמוד 237 שורה 16, שורה 28, עמוד 238 שורה 2, שורה 19, עמוד 239 שורה 32, כל זאת נוכח הערת הנאשם: ייהוא צילם אותי אישיתיי (עמוד 237 שורה 8 + עמוד 240 שורה 15).
במהלך עדותו הסתבר, כי קיימים ברשות שב”ס צילומים נוספים שצולמו במרפאה, כנראה בידי הרופא, מעבר לצילומים שהוגשו כראייה (עמוד 237 שורה 5).
ברור שאין לקבל את הדברים שרשם בדוח הרפואי אודות האירוע שקדם לכך, שאותם שמע מפיהם של הסוהרים האחרים, שהרי זוהי עדות מפי השמועה: “זה מה ששמעתי בקשר” (עמוד 232 שורה
.(32
נוכח המתואר לעיל, איני מקבל את עדותו, משום שהיא אינה מקיימת את התנאי בדבר עדות אמינה (להבדיל ממהימנה), בעלת משקל, שניתן לבסס עליה ממצאי עובדה כנדרש בהליך פלילי.
(6). החובש היתאם זידאן:
העיד כי הגיע אל המרפאה בשלב מאוחר יותר, כאשר הנאשם כבר שהה בה (עמוד 248 שורה 18 והלאה).
23 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה
ת”פ

57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה (עציר)
(7). הקמב”ץ יוסי רוזן:
העיד כי לא נכח במקום בעת האירוע (עמוד 261 שורה 1 והלאה).
לדבריו, מפקד המשמרת, חייר עלווה, התקשר אליו (עמוד 263 שורה 16) בטרם הפריצה אל התא (כפי שנראה, חייר עלווה העיד כי יוסי רוזן הוא שהתקשר אליו), סיפר לו על התנהגות הנאשם, התייעץ עמו (הגדיר זאת לא הליך של אישור אלא ייעוץ – עמוד 268 שורה 22), סיפר לו שנעשה הליך של הידברות עמו, שהוא מחזיק מקל, שהוא מסרב להיכבל. יעץ לו להיכנס אל התא ולכבול אותו (עמוד 261 שורה 7 והלאה).
יצוין כבר עתה, כי עיון במצלמות האבטחה מלמד, כי חייר עלווה נראה משוחח בטלפון ברחבת הכניסה לאגף, בטרם נכנס לאגף, אך הוא העיד כי אין מדובר בשיחה עם יוסי רוזן.
לדבריו, בסוף היום, מוצאי שבת, כאשר הוציא את הנאשם מן האגף לבידוד, אמר לו הנאשם, שיש לו בעיה מול סגל שבייס. לא זכר בדיוק את המלל שנאמר, אך זכר למסור כי הנאשם הוסיף “שיהיה לזה השלכות, כמובן בהיבט של האירוע והפגיעה בויי (עמוד 261 שורה 31 והלאה, עמוד 262 שורה 7 והלאה, עמוד 262 שורה 14).
לאחר ריענון זיכרון (עמוד 262 שורה 18) הבהיר שהנאשם אמר: ייהוא אמר שהבעיה שלי היא לא מול הסוהרים, הבעיה שלו היא מול ההנהלה, ממפקד עד אלי, כמובן שיהיו לזה השלכות חמורות בצאת השבת” (עמוד 262 שורה 21 והלאה).
אחר סיפר כי הנאשם אמר לו שיצאתי מפרופורציות מסוימות…ש: הוא אמר לך שהוא יצא מפרופורציות !ת: ברור. הנאשם: אני פעם ראשונה שומע את המילה פרופורציה…” (עמוד 277 שורה 13 והלאה). אחר תיקן ואמר: “אני לא זוכר מה המילה שהוא אמר, אבל הוא אמר יישכאילו דברים יצאו משליטה…הוא אמר שהוא חשב שלא יפרצו לתא, אלא שגם ישתמשו בגז, לפני שייכנסו לתא, גם את זה אמריי (עמוד 277 שורה 25 והלאה). ואכן, כפי שנראה בהמשך, בעדותו, העיד הנאשם כי זה מה שהוא חשב, הגם שהעד לא ציין את הדברים ברוח שרשם. אישר כי הנאשם אמר גם את המשפט הבא: ייאתם תראו מה יקרה אני אפעל בחומרה, אתם תראו מה יקרהיי (עמוד 278 שורה 24). פירש זאת כייהתבטאות מאיימת”י (עמוד 280 שורה 27).
השימוש במילה ייפרופורציה” בהקשר של עדותו אמנם אינה יורדת לזירת המחלוקת, אך מילה שכזו בהחלט שאינה יכולה לצאת מפיו של הנאשם הזה – אין זה סגנונו ואין זו לשון דיבורו.
25 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה
ת”פ

57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
אישר כי פתח את קבוצת הוואטסאפ של העדים כדי לחזק את רוחם (עמוד 283 שורה 5 והלאה).
נשאל ביחס לאגף 11 שם הושם הנאשם לאחר מכן, ולא יכול היה לתת הסברים מה טיבו של אותו אגף (עמוד 287 שורה 4 והלאה): יילא יודע לענות לך על תשובה כזאתיי (עמוד 287 שורה 27).
ביחס לעד זה, כפי שציינתי ביחס לעד יוסי רוזן, אין לאמרותיו הנטענות של הנאשם ביטוי בעובדות כתב-האישום וככל שהמאשימה מבקשת לטעון, כי יש באמרות אלה משום הודאה או “ראשית הודאה”, הרי שגם אם הנאשם אמר את הדברים, הם ניתנים לפרשנות שונה ואין הכרח כי יש בהם את שהמאשימה מבקשת לקבוע.
(9). החוקר ברק כהן:
זהו חוקר המשטרה אשר חקר את הסוהרים באזהרה.
העיד כי הזמינם לחקירה (עמוד 292 שורה 17 והלאה).
לא רשם מזכר בדבר הזימון – אינו זוכר כיצד הזמינם (עמוד 294 שורה 8 והלאה).
הסתבר, מתוך הודעותיהם, כי חקר את הסוהרים בחקירה קצרה, לקונית, מינורית המסתפקת בתשובות כלליות וכפי הנראה החוקר מיהר לסיים את המשמרת וללכת אל ביתו יותר מאשר ביקש למצות את החקירה ולהגיע אל חקר האמת וחבל שכך (עמוד 301 שורה 3 והלאה + עמוד 302 שורה 13 והלאה).
לא זימן את הסוהר מני חיים לחקירה בהסברו המוזר: “אני טרחתי לזמן את האנשים שכן נכנסו לתאיי (עמוד 304 שורה 13).
לא זימן עדים רלוונטיים נוספים.
לא זימן אסיר שתאו ממוקם מול תאו של הנאשם.
לא המשיך את החקירה אלא סמך על כך שמשמרת הבוקר תמשיך את העבודה (עמוד 299 שורה 31 + עמוד 301 שורה 6 והלאה)..
27 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
אני מקבל את הודעתו של הנאשם – ת/1 – כהודעה המייצגת גרסה עקרונית, שאותה מסר לחוקר.
(11). החוקר יצחק אבישר:
לא ניתן לסמוך על עדותו של עד זה, ומפאת כבודו לא אוסיף (עמוד 312 שורה 3 והלאה).
העיד כלאחר יד ולא ניתן לסמוך על זיכרונו.
כך, למשל, העיד כי חקר את הנאשם באזהרה ואף מסר פירוט כללי אודות נסיבות גביית ההודעה, אך לא הוצגה כל הודעה של הנאשם שנגבתה בידי חוקר זה: “…לקחתי עדות מהחשוד ומהסוהרים…מהחשוד, כן. ש: מהנאשם ! ת: מהנאשם, מהנאשם, אוקיי…ש: גבית עדות מהנאשם ? ת: מהנאשם…ש: הזהרת אותו ? ת: כן. ש: אמרת לו על הזכות שלו לעוייד !ת: ברור…ש: החתמת אותו בסוף ?…” (עמוד 312 שורה 16 והלאה).
כך יכול היה להעיד בלא הפסק, עד אשר נזעקה בייכ המאשימה והעירה לו : יילא חקרת את הנאשסיי (עמוד 313 שורה 13).
והנה, בכל זאת התעקש: ייגם אם זה הלך לאיבוד, אני חקרתי אותו תחת אזהרה. נקודה. ש: את כטייר חקרת אותו תחת אזהרה !ת: כן, ביום של האירועיי (עמוד 317 שורה 28).
לא יכול היה למסור מתי ראה את הנאשם חבול, כטענתו (עמוד 317 שורה 7 והלאה).
נטל את המקל שהוגש לבית-המשפט כראייה (ת/5) מחדר קצין אג’ימ הכלא, ולא מהתא של הנאשם.
צילם אותו – ת/6.
לא בירר מי תפס את המקל בתוך התא ולא דאג לקיומה של שרשרת תפיסה אשר תבטיח את אמינות הטענה כי המקל נתפס בתוך התא.
יחד עם זאת, מאחר והנאשם בעדותו לא הרחיק את עצמו מן המקל המדובר, אין משמעות מזכה הנובעת מעדותו החסרה של עד זה.
29 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה (עציר)
(2). תגובת הנאשם:
למעט העובדה שבמסגרתה שהה הנאשם בתא הכלא המדובר, הוא כפר במיוחס לו.
לדבריו, הוא אכן פנה אל הסוהר מני חיים וביקש ממנו כי יפתח את תא דלת תאו, אך לא ירק עליו.
כאשר הגיעו הסוהרים אל המקום ופרצו אל תאו, הוא לא תקף אותם, לא אחז במקל וטען שהוא זה שהותקף על-ידם ונחבל.
הנאשם הוסיף, כי במרפאה הוא לא איים על הסוהר חייך עלווה.
במסגרת עדותו, טען הנאשם, כי הוא לא ירק על הסוהר מני חיים, אלא הטיח בו את המילים “יטפי עליך”.
הוא אישר כי היכה עם מקל המטאטא, שברשותו בדלת הברזל של תאו, אך לא איים על הסוהרים, לא תקף אותם, אלא הותקף על-ידם ונחבל.
3 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
הנאשם הובל למרפאה, תחילה סירב לקבל טיפול רפואי.
לאחר מכן התרצה, קיבל טיפול רפואי מהרופא.
נכח, לסירוגין, בעת הטיפול. רוב הזמן היה בתוך המרפאה.
במהלך עדותו, התקבל רושם ישיר ובלתי אמצעי, אמין ומהימן של עד שדולה פרטים מזיכרונו, אינו מתיימר למסור פרטים שבאופן טבעי אינו זוכר.
העד היה זהיר בעדותו – את שראה אמר שראה ואת ששמע אמר ששמע – לא הוסיף ולא החסיר דבר.
אני קובע כי ניתן לקבוע ממצאי עובדה בהסתמך על עדותו, כלומר שהנאשם איים על אחראי המשמרת, חייך עלווה, והתנגד לכבילתו, אך לא ניתן לקבוע, כנדרש בהליך זה – מה בדיוק היה סדר האירועים בתוך התא ומה בדיוק אירע, דבר אחד דבר, משום שהוא עמד בשורה השנייה ויכול היה להעיד באופן כללי, שחש דחיפה מבלי למסור מידע עובדתי נוסף.
(13). הסוהר נדב אבגי:

בתאריך 24 . 3 . 19 כתב מזכר בדבר תפיסתו של המקל (ת/5 – צילומו – ת/6), שלפיו המקל נתפס בתאו של הנאשם (ת/8).
היה זה מקל לא מחובר (עמוד 121 שורה 15) לחלק המטאטא או המגב שנתפס על-ידו בתוך התא באחת הפינות (עמוד 120 שורה 24 והלאה).
הסתבר כי כתב מזכר נוסף, שקדם לו. כלומר שני מזכרים – אחד נרשם והופנה אל החוקר איציק אבישר, והאחר לתוך שבייס (עמוד 123 שורה 6 והלאה).
לטענתו, תוכן המזכרים זהה, על כן אין להבין את התופעה החקירתית שבה רושמים שני מזכרים זהים המופנים לנמענים חקירתיים שונים.
בעת שהגיע אל תאו של הנאשם לא זכר אם ראה טיפות דם על הרצפה או פרטים נוספים (עמוד 125 שורה 17).
31 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה
ת”פ

57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
ואולם, איני סבור, כי התאפשר לקצינת החקירות הנכבדה לשקול את כלל הראיות בתיק, נוכח גרסתו של הנאשם, בטרם מסרה את החלטתה, כך לפי הטענה, לעצור את הנאשם ולהורות על הבאתו בפני שופט לשם בקשה להארכת מעצרו.
בוודאי ובוודאי שהיא לא יכולה הייתה באותה עת, להיות מאוד בקיאה בנתוניםיי (עמוד 23 שורה 10), אם אחד מהנתונים הוא גרסתו של הנאשם שהיא ביצה שאותה עת טרם באה לעולם.
למרבה הצער, גם מעד זה, כקודמיו, לא ניתן היה לקבל תשובה ברורה, מוסמכת, בדבר החלטות שהתקבלו בחקירה, סיבתן, שיקול הדעת שהופעל ומי היה בעל הסמכה שהפעיל שיקול דעת חקירתי לקבלת אותן החלטות (עמוד 18 שורה 4 והלאה).
כאמור, בעת ניהול הליך ההוכחות נחשפה תופעה שבמסגרתה, כל עד, שוטר, שהגיע לעדות, הפנה את השואל לכתובת אחרת, אשר הפנה לכתובת נוספת, ויש להצטער שכך הם פני הדברים בחקירה משטרתית שכזו (עמוד 26 שורה 33).
עדותו של עד זה בהחלט תמכה במסקנה, כי לא נערכה כאן חקירה ממצה, יעילה ומקצועית ואם מאן דהוא ביקש להוכיח אחרת, היה עליו להתייצב בבית-המשפט ולמסור את עדותו.
(15). הסוהר חייך עלווה:
מפקד המשמרת באגף ההפרדה (עמוד 29 שורה 15).
בעדותו, הסביר מה משמעות תפקידו וסמכויותיו (עמוד 43 שורה 7 והלאה).
לדבריו, באותו יום, בטרם האירוע המדובר, היה אירוע נוסף, שקדם לו, שבמסגרתו סירבו לבקשת הנאשם לקבל דיסקים, ואז איים הנאשם כי ישרוף את התא (עמוד 30 שורה 2 והלאה, עמוד 43 שורה 32 והלאה).
מסתבר, כי אירוע מקדים זה, חמור דיו, לא גרם לצוות הסוהרים לפעול כפי שפעלו בהמשך היום.
ביחס למקרה הנדון, העיד כי הסוהר מני חיים דיווח לו, שלאחר שהוא סירב לבקשת הנאשם לפתוח אל אשנב הדלת, הנאשם ירק עליו: “שהוא ירק עליו בפנים” (עמוד 30 שורה 19, עמוד 43 שורה 25 והלאה).
33 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה
ת”פ

57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
אני סבור שאילו הנאשם היה מושיט את ידיו מבעד לאשנב דלת התא לא היה מתגלגל ההליך כפי שהתגלגל, ואין לנאשם כל זכות שהוראתו של העד כלפיו תימסר בד בבד עם זר פרחים או חבילת שוקולדים מלווה בברכה שנה טובה ציורית.
גם אם אניח לצורך הדיון, ולצורך הדיון בלבד, כי העד אמר לנאשם: ייאתה באת ואמרת לו יאללה, יאללה, בערבית, יאללה, יאללה תוציא את הידיים שלך אני מעיף אותך עכשיו לצינוק…עשו ממך גבר גדוליי (עמוד 65 שורה 8 והלאה) אין לו לנאשם כל זכות או הצדקה להתנגד להוראה, שנחזית כלפיו, על פני הדברים להוראה בסמכות וברשות והיה עליו לציית לה ולאחר מכן להשיג על התנהגות שכזו בדרכים המקובלות.
יש ממש בהסברו, כי אילו חפץ להגיע אל האגף מראש כדי להיכנס אל תאו של הנאשם בפריצה חמושה, תוך נקיטה בכוח סביר, או כדי ליצור פרובוקציה, היה עושה כן מבלי לנהל עם הנאשם משא ומתן בדרכי נועם כדי שיתרצה (עמוד 36 שורה 4).
אכן, איני סבור, כי העד שש אלי קרב עם נאשם זה, והוא לא חפץ להגיע למצב דברים שבמסגרתו יוגדר כבעל רמת איום גבוהה (עמוד 36 שורה 11 והלאה, עמוד 61 שורה 14).
בהחלט ניתן היה לראות כי העד חושש מאוד נוכח המצב שאליו נקלע ולא אחת העיד דברים כגון : “אני לא חושב שלהזכיר פה שמות זה צעד נכון” (עמוד 44 שורה 4). וכן :”…ואני לא רוצה להכניס עוד אנשים נקרא לזה למעגל האיום” (עמוד 47 שורה 10). וכן כאשר נשאל מי קיבל את ההחלטה להוציא את הנאשם מהתא ביקש: ייכבוד השופט אם תיתן לי להסביר לך גם לבד למה זה לאיי (עמוד 49 שורה 6 והלאה).
כלומר, יש לדחות את הטענה כי עד זה, אשר וודאי הכיר את הנאשם, שעט מראש לנקוט כלפיו באלימות בלתי סבירה, מעבר לנדרש, באופן שעלול לסכן את עצמו ולא הייתה לו סיבה או מניע לעשות כן, אלא בלית ברירה, כדי למלא את תפקידו.
המשיך והעיד, כי התקבלה החלטה להוציא את הנאשם מן התא. מסר כי הייתה זו החלטה של בעל דרגה בכירה ממנו, אך ניכר היה כי מפאת חששו לא מסר את שמו של אותו בעל דרגה (עמוד 49 שורה 21 והלאה).
מסר כי כל פתיחה של תא המעצר באגף ההפרדה והוצאת אסיר מחייבת אישור של מפקד בית הסוהר, והוא קיבל את האישור בטרם החליט את החלטתו.
35 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
החלטת הגורם הבכיר לעשות כן, אשר מטבע הדברים הייתה צריכה להגיע לאחר בירור העובדות שאמור העד לעשות (עמוד 51 שורה 33 והלאה, עמוד 53 שורה 1 והלאה).
בנקודה זו יש לציין, כפי שנראה בהמשך, כי מפקד בית-הסוהר תת גונדר אריק יעקב העיד כי הוא לא אישר שהוא זה שאישר לחייר עלווה את פתיחת התא והוצאת הנאשם.
זוהי סתירה, שלמרבה הפלא, נציגת המאשימה ניסתה ליישב, בבקשה (בסיכומיה בע”פ בלבד) להזמין את בית-המשפט לקבוע שמפקד בית-המעצר הוא זה שלא מסר בנקודה זו דברים נכונים.
העיד, כי הורה לצוות להתחמש במגנים, אלות, קסדות לקראת פריצה פנימה (עמוד 31 שורה 18 והלאה, עמוד 67 שורה 10 והלאה).
הסביר, כי החליט לחמש את הצוות, משום שהנאשם החזיק במקל, השתולל, שפת גופו המאיימת, ואיני סבור, כי העד, אשר פתח במשא ומתן לסיום ההליך בדרכי שלום, הפעיל בעניין זה שיקול דעת שגוי. קבלת הטענה ההפוכה, משמעה קבלת מצב דברים שבמסגרתו גורמי אכיפת החוק נכנעים לתכתיבים אלימים ומאיימים של אסירים אשר יכתיבו את סדר יומם.
בטרם הפריצה, אחז הנאשם במקל מטאטא ואמר לו שיכנס אם הוא גבר.
ארעה פריצה פנימה אל התא.
הוא עצמו היה מאחורי הכוח הפורץ עם המגנים (עמוד 31 שורה 27, עמוד 68 שורה 31).
חש בהתנגדות מצד הנאשם, אשר קפץ על הצוות והכה במגנים עם המקל (עמוד 31 שורה 23).
הנאשם קפץ לעברם עם המקל בתנועה של הנפה. לדבריו, הנאשם תפס את המקל בחלק האמצעי (עמוד 99 שורה 23 והלאה, עמוד 101 שורה 33 והלאה, עמוד 102 שורה 21).
הצוות הדף את הנאשם עם המגנים, הנאשם הוטח אחורה (בלשונו : ייהחליקיי – עמוד 69 שורה 9 והלאה, שורה 15), קיבל מכה בראשו ממיטת הקומתיים, נפל ארצה, עם גבו אל הרצפה, המשיך להתנגד בבעיטות, הצוות השתלט עליו (עמוד 31 שורה 32 והלאה).
37 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה
ת”פ

57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
העיד בלא שראה את סרטון המקרה (עמוד 37 שורה 24). יש לכך חשיבות רבה, משום שעדותו של העד, מתיישבת עם כל מה שנצפה בסרטון והיא מלמדת כי עד זה העיד מתוך זיכרונו, שלא זוהם עקב צפייה בסרטון.
לדבריו, יש ללחוץ על לחצן המצוקה נוכח כל אירוע בלתי שגרתי והוא מצוי בשיקול דעת של סוהר המשמרת (עמוד 62 שורה 17 והלאה).
בטרם פרץ פנימה יוסי רוזן התקשר אליו (בניגוד לעדות יוסי רוזן שהעד הוא שהתקשר אל יוסי רוזן), התייעץ עמו (עמוד 70 שורה 21 והלאה) וכן: ייבמקרה הזה יוסי התקשר אלי נתן הנחיות ביטחון ואמרתי לו אני מזדווד כבר אנחנו ערוכים לפריצה הוא נתן כמה חידודים ושיחה קצרה וזהויי (עמוד 71 שורה 4 והלאה, עמוד 72 שורה 5 והלאה). השיחה עם יוסי רוזן התקיימה כאשר כבר היה באגף ההפרדה ייאחרי שניהלתי אתו משא ומתן” (עמוד 72 שורה 24).
לא היה בתחקיר הפנימי שנערך (נ/2) (עמוד 67 שורה 28, עמוד 74 שורה 22, עמוד 96 שורה 30).
לא זכר כיצד זומן לחקירה במשטרה (עמוד 74 שורה 25 והלאה).
אישר כי שלושתם נסעו יחד אל תחנת המשטרה (עמוד 75 שורה 1).
לא שוחחו על החקירה (עמוד 75 שורה 21 והלאה).
מסר הודעה באזהרה (עמוד 73 שורה 9 והלאה)..
מסתבר כי היו אלו חקירות מהירות ביותר שלא ארכו יותר מדקות ספורות, אך הם לא נחקרו יחד (עמוד 111 שורה 29 והלאה).
הנאשם הוצא אל אגף 11 שהוא אגף של צינוק (עמוד 87 שורה 4 והלאה).
הצינוק לא היה מאוכלס (עמוד 87 שורה 21).
אישר כי הורה לצוות לכתוב דוחות פעולה על שאירע (עמוד 53 שורה 33, עמוד 54 שורה 17, שורה 26).
39 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה
ת”פ

57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
כלומר, אני סבור שלפי עדותו של עד זה, ניתן לקבוע כממצא של עובדה את הדברים הבאים:
הוא הגיע אל אגף ההפרדה, ניהל עם הנאשם משא ומתן, הנאשם סירב להושיט את ידיו מבעד לאשנב דלת התא, הנאשם איים עליו, כפי שתיאר, בהמשך ראה אותו אוחז במקל, הורה לצוות להתחמש, הם עשו כן, התרחשה פריצה פנימה, הנאשם התנגד – אך אין לקבוע כי נקט הוא באלימות כלפי הצוות מעבר להתנגדות לאזוק – הנאשם נאזק, הובל אל המרפאה, בסמוך לה ובתוכה איים על העד פעם נוספת.
ואולם, לא ניתן לקבוע כממצא עובדתי כי הנאשם הסתער על הצוות הפורץ והטיח כלפי הסוהרים מכות מקל, כפי טענת המאשימה, שהרי העד היה בקו השני של הפורצים פנימה ובהעדר ראיות אמינות ומהימנות של הסוהרים מן הקו הראשון איני יכול לקבוע זאת כנדרש בפלילים.
(16). תיעוד חבלותיו של הנאשם:
במסמך המסמך הרפואי מן המרפאה ת/4 ניתן לקרוא, אודות ממצאי החבלות של הנאשם ובין השאר, כי בין החבלות של הנאשם נמצא ייחתך/פצע שטח בחלק האוקסיפטלי (עורפי של ראשו), שטפי דם בפנים, פצע צד שמאלי עין/שפשוף חתך גב צד ימני, ללא דימום פעיל. ראש חלק טמפורלי (באיזור האונות) – נפיחות קלהיי.
בצילומי חבלותיו של הנאשם, ת/3, ניתן לראות חבלות שפשוף בפניו ולכאורה המטומה מתחת לעינו השמאלית (אסביר עניין זה בהמשך).
בצילומים נוספים, שצולמו במרפאה (נ/4) ניתן לראות חבלות ברורות יותר על גופו ופניו של הנאשם. בדיסק מצויות תמונות חדות יותר המתארות את פציעותיו של הנאשם, בעיקר לחי שמאל אדומה, גבו חבול, ניכרת שריטה, חזה ימין עליון.
בחנתי את החבלות, אולם איני יכול לקבוע כממצא עובדתי, כנדרש בהליך זה, כי חבלותיו של הנאשם נגרמו מהטחת מכות אלה או מכות ישירות אחרות בגופו. אין מדובר בחבלות מסוג המטומה המאופיינות חבלות ישירות ואין מדובר בהמטומות על ידיו או רגליו, שיתמכו את טענתו.
איני יכול לקבוע, כנדרש בהליך זה, כי צוות הסוהרים הוא שאחראי לחבלותיו של הנאשם משום שנקט כלפיו באלימות בלתי סבירה, מכוונת, בגדרה הטיח בו מכות אלה, או מכות אחרות, רק לשם
41 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה
ת”פ

57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)

בשעה 20 : 11 : 24 -נראה הסוהר מני חיים מגיע מכיוון היומן אל כיוון תאו של הנאשם – לכיוון המצלמה. הוא נראה מביט לכיוון דלת תאו של הנאשם שלימינו. אחר ממשיך בהליכה לאורך המסדרון, לכיוון המצלמה. אחר חוזר על עקבותיו. שוב נראה מביט לכיוון דלת תאו של הנאשם. נראה ממשיך שני צעדים לכיוון היומן. מיד שב על עקבותיו.
אחר נראה מביט לכיוון דלת התא ואז ניתן לראות תנועת רתיעה גופנית לאחור וידו הימנית עולה מעלה אל מצחו שיערו בתנועת ניגוב, כשראשו מוטה ימינה אל ידו.
להלן, אציג מספר את התמונות הרלוונטיות.
ההתבוננות של הסוהר מני חיים לכיוון דלת התא:
תנועת הרתיעה ימינה ואחורנית, לאחר היריקה, לפני הניגוב. בסעיף 35 לסיכומיו מסר הנאשם כי בייס עיינו בסרטון במונה שאליו הפנתה המאשימה ולא ראו דבר. בסעיף 36 נמסר כי ניתן לראות את תנועת היד על השיער. הסוהר מני חיים אינו בעל שיער קדמי ארוך היורד על עיניו כדי נוהגו של המעביר ייד על שיעריי לפי תומו – כהצעת הנאשם בסעיף 37 לסיכומיו וגם אם אכן ניתן לראות אותו נוגע בשיער בידו השמאלית גם שניות לפני כן, לא לוותה לאותה נגיעה את אותה רתיעה אינסטינקטיבית לאחור כפי שניתן לראות בעת הרלוונטית.
43 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה (עציר)
חייר עלווה נראה משוחח בטלפון הסלולארי. אם זו שיחת ההתייעצות עם הקצין יוסי רוזן, אזי היא נערכה בטרם נערך הבירור ובטרם השיחה המקדימה עם הנאשם, אך כזכור הוא העיד שאין מדובר בשיחה המדוברת.
בשעה 20 : 18 נראים ארבעה סוהרים עומדים מול תאו של הנאשם.
בשעה 20 : 20 הסוהרים נראים חמושים במגנים חוזרים אל התא ומשוחחים עם הנאשם לפני הכניסה פנימה.
45 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה (עציר)
47 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
בשעה 20 : 24 הסוהרים יוצאים מן התא מובילים את הנאשם האזוק אל המרפאה, כשהוא חבול ומדמם בין השאר מזרוע ימין.
בשעה 20 : 25 נראה הנאשם מוצא דרך שער הרחבה אל מחוץ לאגף ההפרדה.
עוד ניתן להתרשם ממבנה המסדרון, ממדי דלת התא.
אני קובע שעיון בתצלומי מצלמות האבטחה תומך בעמדת חייו עלווה וטופח על פני גרסת הנאשם, כי הייתה כאן התרחשות מכוונת, מראש, ליצור אמתלה לנקוט כלפי הנאשם באלימות כדי להציגו כמשל ודוגמא לשאר האסירים, שהרי בהחלט ניתן לראות את חייך עלווה מנהל משא ומתן עם הנאשם, הסוהרים לא התחמשו מלכתחילה בציוד הפריצה, ואין לומר שכך ינהגו מי ששים אלי קרב כטענת הנאשם.
עוד יש להדגיש, כי הסוהרים נמצאים בתוך תאו של הנאשם כשתי דקות תמימות, עד אשר הוא מוצא החוצה.
אין ספק, כי זהו פרק זמן נכבד ביותר, כאשר מדובר במספר סוהרים חמושים בציוד מול אדם בודד, שלפי הנמסר מיד עם הכניסה אל התא הופל ארצה.
כתבתי זאת בזהירות רבה, לא ציינתי דברים מפורשים, שכן במסגרת המשפט הפלילי ניתן לרשום דברים מפורשים שכאלה רק בהתאם לראיות טובות, אך כאמור, נוכח הספק, איני קובע קביעות עובדתיות מה אירע בתוך התא.
49 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה (עציר)
לדבריו, הוא לא לחץ על לחצן המצוקה בעקבות היריקה והקללות אלא בעקבות הדפיקות על דלתות
התא.
לדבריו, דפיקות על דלתות התא מהוות קוד ברור להפעלת לחצן מצוקה – הסביר את שיקול דעתו בעניין זה (עמוד 37 שורה 22 והלאה).
לחצן מצוקה הינו לחצן המתאים למצב חירום ולפי שיקול דעתו היה זה מצב חירום שהצדיק את הפעלתו (עמוד 38 שורה 1 והלאה).
אל המקום הגיעו צוות הסוהרים, וביניהם מפקד המשמרת חייר עלווה (עמוד 12 שורה 5 + עמוד 42 שורה 28).
מפקד המשמרת פנה אל הנאשם, ניהל עמו משא ומתן כדי שיכניס את ידיו מבעד לאשנב הדלת לצורך כבילתו : ייהמפקד המשמרת התחיל, פנה אליו, אמר לו ייאני מוריד אותך לצינוק, תן לי ידיים לכבול אותך, ואני מוריד אותך לצינוקיי (עמוד 12 שורה 6 והלאה).
הנאשם סירב וקילל את מפקד המשמרת.
לדבריו, אותה עת הוא ראה את הנאשם אוחז במקל יישל מטאטא בידיי (עמוד 12 שורה 8).
הנאשם ייכביכול הוא איים על מפקד המשמרת עם המקל הזהיי (עמוד 13 שורה 6).
לפי עדותו, כל אותה עת, היה העד ליד מפקד המשמרת ושמע את חלופת הדברים (עמוד 12 שורה 12).
הסוהרים הצטיידו במגנים (עמוד 12 שורה 13).
העד ניגש אל היומן כדי לפתוח להם את דלת התא והם נכנסו פנימה.
מסר שמיד עם כניסת הכוח אל תוך התא הנאשם “אז הוא גם קפץ עליהם עם אותו מקל” (עמוד 13 שורה 7).
הכוח הדף את הנאשם, אשר נפל על הרצפה והמקל נפל ממנו ארצה (עמוד 13 שורה 32 + עמוד 15 שורה 8).
5 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
לדבריו, בבית-המעצר התנהל אך ורק מול תת גונדר אריק יעקב מנהל בית הסוהר ומול הקצונה הבכירה (עמוד 134 שורה 11 והלאה, שורה 20).
לדבריו, הוא עצור בעל מעמד בכיר, בעל השפעה על עצורים רבים אחרים (עמוד 136 שורה 16 והלאה, עמוד 164 שורה 24 והלאה).
לטענתו, לפני שהועבר אל כלא איילון, צפה שצוות השבייס עתיד להציג אותו כדוגמא, וידע כי ינקטו כלפיו באלימות, למען יראו ויראו (עמוד 136 שורה 8 והלאה, עמוד 141 שורה 7).
לדבריו, ידע כי המעבר לכלא איילון תוכנן כדי יילשם כיפה אדומה מהשב”ס, כאילו המערכת מכניסה לי כיפה אדומה” (עמוד 136 שורה 12). כוונתו הייתה שרצו להשתמש בו כדוגמא לכל האסירים למען יראו ויראו (עמוד 137 שורה 15 והלאה, עמוד 138 שורה 1).
לדבריו, צוות הסוהרים, בפעולה מתוכננת מראש, הגביל את צעדיו, התנכל לו, כדי יגיע אל נקודת השבירה, שתצדיק את האלימות כלפיו (עמוד 138 שורה 5 והלאה, עמוד 140 שורה 29 והלאה).
לפני האירוע, היה עצור כשבועיים באגף ההפרדה בכלא איילון (עמוד 139 שורה 17).
הוא לא העלה על דעתו ולא צפה כי יתנהלו כלפיו כפי שהתנהלו, כלומר הפריצה לתא, משום שכל ההתנהלות מולו הייתה בדרך של הידברות בידי הקצונה הבכירה ביותר.
באותו יום בבוקר, סרבו לבקשתו לקבל דיסקים למכשיר הסוניפלייסטיישין (עמוד 140 שורה 19 והלאה, עמוד 142 שורה 27 והלאה).
בערב, קרא לסוהר מני (עמוד 144 שורה 6), הסוהר מני חיים הגיע אל דלת התא.
הנאשם ביקש ממנו שיפתח לו את האשנב (עמוד 144 שורה 11).
הסוהר מני סירב לבקשתו.
לא ירק עליו אלא קילל אותו ואמר לו “לא ירקתי…כאילו אמרתי לו טפי עלייך” (עמוד 144 שורות 13 – 14, עמוד 144 שורה 31, עמוד 145 שורה 2, 4, 6, 9).
51 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
הצוות נכנס פנימה, והוא עצמו קם מן המיטה, כדי לתפוס את האלה או את המגן (עמוד 188 שורה 7 והלאה).
הוא קיבל מכה עם אלה בראשו, אחר קיבל מכות נוספות, אינו יודע לומר מי תקף אותו ובידי כמה הותקף (עמוד 152 שורה 6 והלאה, עמוד 155 שורה 17 והלאה, עמוד 180 שורה 7 והלאה).
כאשר הצוות נכנס לחדרו לא אחז במקל (עמוד 149 שורה 27).
לדבריו, ניסה לאחוז באלה כדי להתגונן מפניה וקיבל מכה נוספת מאלה אחרת (עמוד 155 שורה 27 והלאה).
לדבריו, “ראיתי את המוותיי (עמוד 156 שורה 28).
נפל ארצה, איבד את ההכרה (עמוד 156 שורה 2 והלאה).
כאשר נפל ארצה, אחז בידו את האלה של הסוהר (עמוד 188 שורה 13).
בשלב מסוים שכב על גבו והמשיך לקבל מכות מאנשי הצוות (עמוד 156 שורה 12 והלאה).
דימם, סובב את עצמו לשכב על בטנו והגן על ראשו (עמוד 156 שורה 26).
נאזק (עמוד 157 שורה 6).
מסר תרשים של החדר (נ/3) (עמוד 152 שורה 22 והלאה), כדי להראות שלא יתכן שהסתער על הצוות עם מקל בידו, נוכח גובה התקרה וממדי החדר הקטן.
הובל אל המרפאה כשהוא חבול ומדמם (עמוד 157 שורה 16).
אכן, תחילה סרב לטיפול רפואי כי היה זה חובש ודרש בדיקה של רופא (עמוד 157 שורה 19 והלאה, עמוד 158 שורה 1, שורה 6 והלאה).
החובש צילם אותו במרפאה (עמוד 158 שורה 16).
53 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
לדבריו, הסוהרים יכולים היו לנקוט כלפיו באמצעים אחרים, אשר יחייבו אותו להושיט את ידיו, כגון התזת גז מדמיע ועניין זה מרמז על כוונת תחילה לנקוט כלפיו באלימות להשמתו לדוגמא (עמוד 163 שורה 33, עמוד 164 שורה 6).
לדבריו, פניו דממו – אישר את פציעותיו (עמוד 174 שורה 13 והלאה).
לא אמר ליוסי רוזן שלכל שבת יש מוצאי שבת: “אני לא יודע מאיפה הוא המציא את זה…” (עמוד 159 שורה 9).
סיפר על מגבלות רפואיות שונות מהן סובל, כגון פריצת דיסק בגבו (עמוד 162 שורה 27) – כפי הנראה בכדי לרמז לבית-המשפט, כי הוא לא יכול היה מבחינה פיזית לבצע את האלימות המיוחסת לו (יימגבלות, לא נינג’ה ולא קפצתייי – עמוד 163 שורה 4). ברם, יש לומר כי הנאשם העיד שעות ארוכות בעמידה, ולא ניכר היה כי יש לו קושי בריאותי, לפחות בעניין זה. מעבר לכך, זהו נאשם אשר העיד על עצמו, כי הוא נוהג לבצע מדי יום ארבעה סטים של 100 כפיפות בטן, כאשר רגליו בתוך אשנב התא (עמוד 236 שורה 2 והלאה) וכן ייעמידות ראשי (עמוד 236 שורה 7, שורות 28, 29, עמוד 237 שורה 1 והלאה).
לדבריו, הסוהרים אשר העידו בבית-המשפט שיקרו בעדותם והסתירו דברים (עמוד 190 שורה 30, עמוד 191 שורה 1).
לדבריו, מדובר בקנוניה של ייכנופיהיי של דרוזים כלפיו (עמוד 191 שורה 29 והלאה), אשר רצתה לסמן אסיר בעל מעמד ולהפוך אותו לדוגמא לכל האסירים (עמוד 192 שורה 26 והלאה, עמוד 248 שורה 12 והלאה). ואולם, הוא לא יכול היה להסביר כיצד זה מתיישבת טענתו עם העובדה שהוא עצמו הכה בחוזקה בדלת הברזל באמצעות המקל שברשותו ועם העובדה שהוא עצמו סירב להושיט את ידיו לכבילתו (ראו הצגת הטענה והעדר תשובה מספקת תוך התחמקות מתשובה עניינית בעמוד 200 שורה 15 והלאה עד עמוד 205).
הוא לא יכול היה למסור הסבר הגיוני למה בדיוק הסוהרים הללו רקמו נגדו את הקנוניה הנטענת. הנאשם התפזר בתשובותיו למחוזות שונים אך לא השיב תשובות ישירות לשאלות שנשאל ובסופו של יום השיב – “…אני לא יכול לתת לך תשובה, הלאהיי – עמוד 206 שורה 17, וכך הלאה, עמוד 212 שורה 1 והלאה, עד אשר בייכ הנכבדה כבר אמרה לו בנימת ייאוש: “אתה יכול להקשיב לשאלה אני מתחננת שתקשיב לשאלהיי – עמוד 211 שורה 33).
55 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה (עציר)
אישר שקילל את הסוהר מני חיים.
לא זכר אילו קללות.
לא דפק על דלתות התא יירק צעקתי שאני רוצה לעבור מפהיי.
לא איים על קצין המשמרת.
הכחיש כי אחז במקל.
לא התנגד לכבילתו ולא בעט בסוהרים.
לא איים במרפאה, אך הסביר את המשפט שאמר “ברור שזה טעות. על טעות ישלמו אמרתי אני אלך ליחייסיי.
הנאשם לא מסר בהודעתו במשטרה – ת/1 את גרסתו המפורטת, כפי שמצאה ביטויה בעדותו.
אכן, ת/1 יתכן שאינה מייצגת בהכרח את כל דבריו של הנאשם, שכן מדובר בנאשם דברן במיוחד, ואילו נוסחו של ת/1 תמציתי יותר, ועדיין היה מצופה למצוא בה את עיקר גרסתו (במיוחד נוכח העדר הטחת טענותיו בגובה האמרה).
כך, למשל, לא מסר כי אמר למני חיים “טפי עלייך”. לא נמסרה בעדותו הסבר סביר מדוע לא אמר זאת בחקירה המשטרתית (עמוד 194 שורה 1 והלאה).
לא סיפר על הדפיקות באשנב באמצעות קצה המקל, אלא דווקא הכחיש דפיקות. הנאשם נשאל מדוע לא אמר זאת בחקירה המשטרתית והשיב תשובה מיתממת: ייש: אז למה לא אמרת לו דפקתי על האשנב ? ת: כי הוא לא שאל אותי, שאל אותי על חלונות. ש: כי הוא לא שאל אותך ספציפית על האשנב !ת: כן…הוא שאל אותי על חלונות ואין חלונותיי (עמוד 245 שורה 1 והלאה). אני דוחה הסבר מתפלסף שכזה, נוכח מיהותו של הנאשם, אשר נוהג להעניק דרור ללשונו, להשיב תשובות רחבות, אף אם אלו סוטות מן העיקר, ואין מדובר בנאשם שתשובותיו קורקטיות, דלות או חסומות. הנאשם בהחלט יכול היה להבהיר את גרסתו, גם אם לא נשאל ברחל בתך הקטנה על פרט ופרט.
בהודעתו, לא מסר שבעת הפריצה לתא ישב על המיטה.
57 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
הטענה שלפיה צוות הסוהרים רקם קנוניה, שבמסגרתה יזם חיכוך מכוון עם הנאשם, כדי להציגו כדוגמא לשאר האסירים, היא טענה מגוחכת, פרי מחשבתו הסובייקטיבית של הנאשם, שאינה מתיישבת עם השתלשלות האירועים באותו יום, שהרי גם אליבא דיגרסתו, הוא עצמו דפק בחוזקה על דלת הברזל של תאו, הוא זה שסירב להושיט את ידיו לכבילה, דבר שהוביל את השתלשלות האירועים שהובילה לכניסה לתאו ובוודאי שצוות הסוהרים לא יכול היה לרקום תרחיש שכזה שכל כולו רובץ להתנהגותו של הנאשם עצמו.
הקנוניה הנטענת אינה מתיישבת עם העובדה, כי גם הסוהר מני חיים, שלא היה חלק מסוהרי אגף ההפרדה ומעולם לא ראה את הנאשם לפני כן, וגם החובשים שאינם חלק אינטגרלי מסוהרי האגף מסרו דברים מפלילים המתארים את התנהגותו. הנאשם לא השיב תשובה סבירה לתהייה האם גם החובשים הם חלק מקנוניית השקר לטענתו (עמוד 256 שורה 18 והלאה, ייתשאלי אותם” – עמוד 256 שורה 32, עמוד 257 שורה 1, 3).
צפייה בסרטון מלמדת על התנהלות מדודה של צוות הסוהרים, אשר הגיע אל המקום לא מזווד, ניהל משא ומתן, ניתן לראות סיג ושיח, ואילו היה הצוות חפץ מראש להיכנס אל התא בכניסה אלימה, היה מגיע מזווד מראש, עושה כן מיד, בלא אומר ודברים מיותרים.
התבוננות בתמונות המתעדות את החבלה (ת/3) עלולות להוביל את המתבונן אל המסקנה השגויה, כי לפחות אחת מעיניו של הנאשם חבולה – לכאורה, מסביבה המטומה.
ואולם, מסקנה זו מטעה, והיא מתבררת רק למי שהתרגל אל מראהו של הנאשם בבית-המשפט. מתברר, כי סביב עיניו של הנאשם קיים עיגול כהה יותר, שעלול להוביל למסקנה מוטעית כי הוא חבול. הערה זו חשובה, משום שבעת שהנאשם העיד, הוצגו בפניו תמונות החבלות, הוא נשאל ביחס לכל החבלות, והאם קיבל מכה בעינו. הנאשם קפץ על השאלה כמוצא שלל והשיב “קיבלתי, כן…קיבלתי בשתי העיניים, אני חושב היה…בשניים…זוכר…” (עמוד 233 שורה 20 והלאה). זהו שקר גס היורד לשורשו של עניין המלמד, כי הנאשם מגזים ומאדיר את האירוע במטרה לשוות לו נופך של אלימות חסרת פשר.
על כן, אני דוחה את גרסתו של הנאשם.
59 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה (עציר)
אישר כי בסופו של אותו הערב הנאשם הושם באגף הבידוד כ- 24 שעות (עמוד 25 שורה 7).
באותו ערב לא היה בבית הסוהר אלא בהשתלמות.
העיד כי לחצן המצוקה מופעל בכל מקרה שהסוהר חש חוסר ביטחון – גם אם זה מיותר.
הוא לא מסר את ההחלטה להוציא את הנאשם מן התא, כפי טענת מפקד המשמרת, חייר עלווה, אלא דווח על כך בדיעבד, לאחר שכבר הוצא מן התא: ייעקרונית אני נכנסתי לתמונה, אז התערבתי אחרי שלצורך העניין כטייר כבר היה אחרי האירוע…אמרתי מאחרי האירוע, אחרי שהוציאו אות עניתי כבר שאני זה שאמרתי להוציא אותו לבידוד ולא לאגף המעבר…כאילו לצורך העניין התהליך של עד השלב שהוא מחוץ לתא ? אני לא הייתי בתמונה, ציינתי אני הייתי בתמונה אחרי…לא, אמרתי אני נכנסתי לאירוע לא בדרך. אני יצאתי מהבית ברגע שהבנתי שהוא כבר יצא מחוץ לתא ולצורך העניין היה אירוע של שימוש בכוח” (עמוד 25 שורה 26 והלאה, עמוד 40 שורה 28, עמוד 41 שורה 1, עמוד 47 שורה 6 והלאה – בניגוד לעדות חייך עלווה).
כלומר, עד שהנאשם הוצא מן התא חבול, לא הייתה לו כל ידיעה על כך.
המאשימה, אשר הבינה כי לפניה סתירה שאינה ניתנת ליישוב הציעה בסיכומיה שבע”פ (עניין שהוצנע בסיכום הכתובים): ייאני אבקש לדחות את עדותו של מפקד הכלא…אני אבקש לאמץ את עדותו של חייר עלווה במלואה…” (עמוד 112 שורה 14 והלאה).
העיד כי לאחר מכן, בשעה 23 : 00 לערך, הגיע אל המקום (עמוד 26 שורה 32).
לדבריו, בשעה 03 : 00 לערך (עמוד 39 שורה 20) פגש את הנאשם חבול בפנים, בראש, ראה שהוא לא יכול היה לעמוד על הרגליים (עמוד 27 שורה 12 והלאה, עמוד 29 שורה 32, עמוד 30 שורה 21, עמוד 39 שורה 14 : ייהוא היה חסר שיווי משקל, ניסה כמה פעמים לעמוד, החליק ונתתי לו כיסא הוא ישביי).
הנאשם הציג בפניו את טענותיו, התרשם ממצבו הרפואי, אך שמע מפיו גם הודאה שכן ירק על מני חיים ושאישר שהחזיק מקל בידו.
61 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה (עציר)
בחינת עדותו מלמדת, כי הדברים שמסר אינם כוללים ראיות מזכות או המקימות ספק סביר, משום שהם כוללים בעיקר את טענותיו של הנאשם, בפניו, ואין לו ידיעה ישירה ממקור ראשון מה בדיוק אירע באותו יום. הדברים שאותם ראה, כגון חבלותיו של הנאשם, בהחלט יכולים להתיישב עם כל תרחיש, כפי שפורט לעיל.
להיפך, ניתן לשאוב מעדותו דווקא התוודות המסבכת את הנאשם.
(23). האסיר היימן אל טביש:
העיד כי היה בתא מאסר בכלא איילון הממוקם מול תאו של הנאשם.
לטענתו, ראה קטעים של האירוע דרך פתח צר של תאו הממוקם מול תאו של הנאשם, שבאמצעותו הביט, לאחר שצוות הסוהרים סגר את אשנב הדלת של תאו (עמוד 57 שורה 6 והלאה).
לדבריו שמע משפטים בערבית שנאמרו לנאשם כגון “אתה תצא למעבר”י ו – יאני אראה לך מי אנחנוי (עמוד 57 שורה 31, עמוד 58 שורה 5).
לדבריו שמע את הנאשם אומר לצוות אם אתם גברים תכנסו (עמוד 70 שורה 19, עמוד 74 שורה 3).
לדבריו, ראה את הנאשם בפינת המיטה, הצוות זרק אותו על הרצפה, ראה שבועטים בו.
איני מקבל את הטענה כי העד הצליח לראות את הנעשה בתוך התא, דרך החור הצר של האשנב (עמוד 58 שורה 29) ממנו הביט (חור כקוטרו של הטוש – לורד – עמוד 72 שורה 10 והלאה), הממוקם בחלק התחתון של הדלת (העד טען שישב על ברכיו – עמוד 62 שורה 26 – תרשים ת/9) בהינתן שדלת התא הצרה נחסמה בידי הסוהרים חמושי הציוד שנכנסו פנימה.
איני מקבל את הטענה כי העד יכול היה לראות שבועטים ברגליו של הנאשם (עמוד 59 שורה 13 והלאה).
מעבר לכך, באופן תמוה, העד פיתח ראייה ושמיעה סלקטיביים ביותר. כך, למשל הוא לא שמע כל התרחשות חריגה מקדימה. הוא לא שמע את הוויכוח בין הנאשם לסוהר מני חיים, לא ראה יריקה או
63 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה
ת”פ

57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
כך, למשל, בעדותו, צמח מספר הסוהרים ל – 15 (עמוד 78 שורה 24)(אחר תיקן ל-11, 10 סוהרים – עמוד 83 שורה 3) וסיפר כי הם נכנסו פנימה ארבע, ארבע, ארבע עם ייאלות שלופות” (עמוד 78 שורה 24, עמוד 83 שורה 4).
לדבריו, מטרת הסוהרים הייתה ייבאו במטרה לשבור את הבן אדם” (עמוד 78 שורה 27).
לדבריו, ראה את פניו של הנאשם שותתות דם בעת שהוצא מהתא. ואולם התבוננות בתרשים ת/10 ובתמונות מצלמות האבטחה מלמדת כי הנאשם הוצא מן התא כאשר גבו מופנה לכיוון תאו של עד זה, כאשר הסוהרים מובילים אותו נעים ממנו והלאה, באופן שהעד כלל לא יכול היה לראות את פניו של הנאשם.
על כן, איני מקבל את עדותו.
(25). האסיר אבי רוחן:
מסר עדות מדודה יותר מעדותו של קודמו (עמוד 85 שורה 9 והלאה), אך עדיין איני מקבל את עדותו כבעלת משקל נוכח זירת המחלוקת.
לזכותו יש לומר, כי הוא לא התיימר להעיד שראה מה קרה בתוך התא, אלא מה ששמעו אוזניו בלבד (עמוד 86 שורה 22).
ואולם, טעה לחשוב כי הסוהרים הגיעו אל האגף כבר חמושים בציוד: ייאז אני אומר לך, הם הגיעו עם קסדות ועם הכל ועם אלות ביחד הכל…” (עמוד 92 שורה 5). לדבריו, הם הגיעו לאגף עם האלות שלופות (עמוד 92 שורה 14). כל זאת בניגוד מוחלט לנצפה במצלמות האבטחה. על כן, יש להניח כי שת ליבו או לא ראה אותו מתחילתו.
טעה לחשוב שהגיעו יישמונה עד עשרה סוהרים” (עמוד 92 שורה 22) כשכולם כבר מזוודים (עמוד 92 שורה 31).
אגב, טען שהסוהרים הגיעו אל האגף ייבמטרה לשבור אותו” (עמוד 85 שורה 29)(ניסוח דומה לניסות של קודמו – עמוד 78 שורה 27).
65 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה (עציר)
ו. הנאשם סירב.
ז. הנאשם איים על חייו עלווה באומרו לו את המלל, המתואר באישום.
ח. לאחר מכן, האשם אחז במקל בידו לאות איום.
ט. חייו עלווה הורה לצוות להתחמש בציוד כניסה לתא.
. צוות הסוהרים עשו כן – אירעה פריצה אל תוך התא.
יא. הנאשם הוטח לאחור, התנגד למעצרו, בסופו של דבר נכבל, הורס, הוצא מן התא, הובל מדמם אל המרפאה.
יב. במרפאה, איים הנאשם פעם נוספת על חייו עלווה ולאחר מכן, פעם שלישית עת הובל אל הצינוק.
יג. ואולם, עדיין נותר ספק סביר מה בדיוק התרחש בתוך התא לאחר כניסת הסוהרים אליו: איני קובע כי צוות הסוהרים הכה את הנאשם במכות נמרצות ובמכות אלה, כטענתו – קביעה שכזו מחייבת הוכחה אמינה של ממש וכזו לא הובאה, ומנגד איני קובע כי הנאשם הוא שהסתער עליהם עם המקל שבידו ותקף אותם באמצעותו ובבעיטות, כפי טענת המאשימה – גם קביעה שכזו מחייבת הוכחה אמינה של ממש וכזו לא הובאה.
יד. לסיום, לא אצא פטור בלא להתייחס לציטוט שהובא בידי הנאשם בפתיח לסיכומיו, המתאר את מדיניות ההחזקה של אסירים בתנאי הפרדה. אף אם יש ממש בנטען בציטוט שהובא (ואיני דן כאן לגופה של טענה) – האם יש בתנאי ההפרדה של הנאשם פטור או הצדק להתנהגותו ? האם הם עולים כדי מסקנה בדבר הענקת הנחה למעשיו ? תנאי ההפרדה לחוד והתנהגותו של הנאשם לחוד. לרשות נאשם שלל מהלכים משפטיים, בהתאם לדין, ביחס לתנאי ההפרדה בהם הוא נתון, אך יריקה על סוהר ואיומים על סוהר אחר אינם אחד מהם.
67 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה

ת”פ 57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה (עציר)
אם כן, לפי עדותו סדר ההתרחשות היה דלקמן:
ראשית, קללות ויריקה – התקשר למפקד המשמרת חייר עלווה.
שנית, דפיקות בדלת – לחץ על לחצן המצוקה.
שלישית, חייר עלווה, מפקד המשמרת, הגיע יחד עם שלושה סוהרים.
רביעית, חייר עלווה נעמד עם הסוהרים מול דלת תאו של הנאשם שוחח עמו וביקש שיכניס את ידיו לאשנב לשם כבילתו.
חמישית, דרך חלון דלת התא, הוא ראה את הנאשם אוחז ביד אחת במקל מטאטא, כאשר חייר עלווה משוחח עמו.
שישית, הסוהרים התחמשו בציוד פריצה לתא.
שביעית, הוא הלך לפתוח לסוהרים את התא באמצעות כפתור שנמצא ביומן. הדלת נפתחה, בוצעה כניסה פנימה. הנאשם קפץ עליהם, על המגנים, עם המקל. הנאשם נפל על הרצפה.
שמינית, הוא סגר את הדלת והלך ליומן.
תשיעית, השתלטות על הנאשם.
לאחר ששקלתי את עדותו של העד, במישרין, באורח בלתי אמצעי, ובראי עדותם של יתרת הסוהרים, ונוכח מבנה התא, איני סבור כי העד יכול היה לראות את שאירע בתוך התא, בין הכוח הפורץ לנאשם, וזאת החל מהרגע הראשון של הפריצה פנימה והלאה.
אבהיר, כי אני מכיר את אגף ההפרדה המדובר במסגרת ביקור שערכתי בתיק אחר ובמהלך הדיון מסרתי זאת לצדדים.
7 מתוך 68
בית משפט השלום ברמלה
ת”פ

57226 – 03 – 19 מדינת ישראל נ’ עודה(עציר)
מאחרים, באופן שבהחלט מאפשר לפלג את עדותו ולקבל כמהימנים ואמינים את הדברים שנאמרו כלפיו ושהוא חש על בשרו.
התרשמתי במישרין, לחיוב, ממהימנותו ואמינותו של עד זה, באופן המאפשר לקבוע ממצא וכך אני קובע שהנאשם קילל אותו, ירק עליו והכה בדלת הברזל של תאו.
אזכיר, כפי שנראה בהמשך, כי הטחת המקל בדלת התא קיבלה אישור מאת הנאשם עצמו.
לא זו אף זו: עיון המצלמות האבטחה, כפי שאציג את הנצפה בהן בסעיף הרלוונטי, בהחלט מלמד כי תוך כדי שהסוהר מני חיים מביט לכיוון דלת תאו של הנאשם, הוא לפתע נרתע לאחור ומעביר את ידו הימנית לכיוון שיער ראש/מצחו – בתנועה שיכולה להתיישב עם תנועת ניגוב. עניין זה בהחלט מחזק את עדותו ככל שהיא נוגעת לשלב הראשוני של ההתרחשות.
קשה להאמין, שהעד, אשר מודע לכך שהמתרחש במסדרון מתועד במצלמות האבטחה (עמוד 67 שורה 18), ימציא המצאה מצוצה מן האצבע, שלפיה הנאשם תקף אותו ביריקה, כאשר הוא מודע לכך שההתרחשות מצולמת (העיד בלא שצפה בסרטון – עמוד 67 שורה 20).
מעבר לכך, קשה לקבל, שעד זה – כפי שהתרשמתי ממנו באורח ישיר – יעליל עלילת שווא, כלפי הנאשם, שאותו כלל הוא אינו מכיר, שבמסגרתה יזעיק אל המקום לשווא את מפקד המשמרת ואת הצוות הסוהרים, אלמלא התנהג הנאשם כפי שטען, כלומר ירק עליו, קילל אותו והכה בדלת התא.
לא מצאתי כל סיבה מדוע יבחר עד זה – שמעולם לא פגש בנאשם קודם לאותו ערב – לרקום עלילת כזב, ויכניס את עצמו למצב של אי הנוחות שבמסירת עדות כלפיו בבית-המשפט.
אי נוחות אמרתי, משום שבעת עדותו, ניתן היה לאתר סימני חשש כבדים, בלשון המעטה, ואיני סבור, כי העד בחר להגיע למעמד מסירת העדות, ובוודאי שלא יזם מראש להגיע למעמד שכזה במחיר אי הנוחות של מסירת העדות.
על כן, מעבר לרושם הישיר הבלתי אמצעי, המהימן והאמין שעשה העד בעדותו, בכפוף להסתייגויות דלעיל, אני סבור, כי ניתן לקבוע כממצא עובדתי, לפי עדותו של עד זה, כלומר, שהנאשם קילל אותו, ירק עליו ואחר הכה בדלתות התא (כאמור, בהמשך נראה, כי הנאשם הודה בעדותו בכך) והוא הפעיל את לחצן המצוקה.
9 מתוך 68

לחזור למשהו ספיציפי?

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין של ישראל - מקום אחד לכל פס"ד של בתי המשפט הישראלי והמחוזות השונים

השאר תגובה

רוצים לקבל עדכון לגבי פסקי דין חדשים שעולים לאתר?

בשליחה הינך מאשר שאנו יכולים לשלוח לך מידע שיווקי / פרסומי

error: תוכן זה מוגן !!