אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
לפני כבוד השופט אביים ברקאי
התובעים:
1.פייבל וויסבלט 2.יעל עתרא
נגד
הנתבעים:
1.תומר נוי 2.אלמוג אבוקרט 3.אלעד גלילי – הסתיים בפשרה 4.אפי פקנייב – הסתיים בפשרה 5.עידו פרייד 6.תומר תורג’מן 7. דן טרבלסי – הסתיים בפשרה 8.מנור מוסקוביץ’ – הסתיים בפשרה 9.יותם בורנשטיין – הסתיים בפשרה 10.לירן אבו 11.רועי לב 12.שירן בקר – הסתיים בפשרה 13.ניב צרפתי – הסתיים בפשרה 14.רפאל אקווה 15. לירן יצחק – הסתיים בפשרה 16.נאור עשור 17.אלמוג מועלם 18.סבסטיאן אנדרס פיינבלט 19.יוני טל 20.איתי אלמליח 21.עמי מויאל
ב”כ התובעים: ב”כ הנתבע 1: בייכ הנתבע 2: בייהנתבע 5: ב”כ הנתבע 6: ב”כ הנתבעים 10 ו-11: ב”כ הנתבע 14: ב”כ הנתבע 17: ב”כ הנתבע 19: בייכ הנתבע 20: ב”כ הנתבע 21:
עו”ד קרן בק פוגל עו”ד תומר אפלדורף ועו”ד זיו פרי עו”ד גיי יוסף בן דוד עו”ד אלון לוריא עו”ד טל קדש עו”ד שמעון ג’ינו עו”ד אבי אזולאי עו”ד שוקרון כהן יוסי עו”ד רוני זמיר עו”ד אסף בוטח עו”ד עמית גל
פסק דין
חלק ראשון – פתח דבר, הצדדים להליך, העדים והפרסומים שבבסיס התביעה
פתח דבר
1.1.1.
11.. על פסק הדין ועל בעלי הדין
עניינו של פסק דין זה הוא תביעה כספית בסך 1,500,000 שייח בשל נזקים נטענים שנגרמו לתובעים כתוצאה מדברי לשון הרע שפורסמו עיי 21 נתבעים בשתי קבוצות שונות ברשת החברתית ייפייסבוקיי. מבין 21 הנתבעים הגיעו התובעים לפשרה עם שמונה נתבעים – כך
1 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
שנותר להכריע בעניינם של 13 נתבעים. עוד להשלמת התמונה ייאמר כי מתוך 13 הנתבעים שנותרו – התקבלה התביעה כנגד חמישה ונדחתה כנגד שמונה.
1.1.2.
התביעה הוגשה בשנת 2014 בגין פרסומים שעיקרם נעשה בשנת 2009. בהתאם להחלטה של מותב קודם, חולקה שמיעת הדיון לשניים – כך שתחילה תוכרע שאלת האחריות ולאחר מכן שאלת הפיצוי הכספי. אציין כי ניסיונות שערכתי להביא להסכמה לפיה פסק הדין יתייחס הן לאחריות והן לשאלת הנזק לא עלו יפה, מכאן פסק הדין בשלב זה בשאלת האחריות בלבד ביחס לכל אחד מהנתבעים שנותרו.
1.1.3.
התובעים מפעילים מזנון, ייפונדק פדי במדבר יהודה”י אשר ממוקם בסמוך לבסיס יינבי מוסאיי ומשרת את באי הבסיסים הצבאיים אשר באזור ובסיס נבי מוסא בפרט. הנתבעים, שירתו כחיילים לוחמים בצבא הגנה, בזמנים הרלוונטיים לתובענה בבסיס נבי מוסא.
1.1.4.
:
בבסיס התביעה ולדברי התובעים, בשנת 2009, הוקמה על ידי הנתבע 1 קבוצה ברשת הפייסבוק בשם “גם אני שונא את התימניה מהפונדק בנבי מוסאיי (להלן: ייקבוצה ביי) בצירוף תמונתה של התובעת 2. קבוצה זו לטענתם הייתה פעילה עד לא מכבר וכללה מעל ל 400 חברים, כאשר חברים אלו הם בעיקר חיילים בבסיס בבסיס נבי מוסא ולקוחות קבועים וחוזרים של התובעים. לטענת התובעים, קבוצה זו נועדה להשמיץ ולבזותם, להוציא דיבתם רעה בקרב המבקרים תוך פרסום מידע כוזב, ידיעות שקריות ואכזריות אשר כל מטרתן הינה השפלתם תוך פגיעה מכוונת בזדון בעסקם ובמשלח ידם.
1.1.5.
לצד זאת, נטען כי בשנת 2008 נפתחה קבוצה נוספת בפייסבוק בשם “גם אני אוכל אצל פדי…!” (להלן :”י קבוצה 2″), קבוצה זו עדיין פעילה ומונה כ-14 חברים. לטענת התובעים גם הפעילים בקבוצה זו התנסחו באופן פוגעני משפיל ומבזה בדומה לתגובות שפורסמו בקבוצה המקבילה ומכאן תביעם.
1.1.6.
במסגרת פסק הדין נקבע כי חלק מהפרסומים הם בבחינת הוצאת דיבה, אפוא, ולנתבעים לא עומדת כל הגנה מן ההגנות הקבועות בחוק. לגבי מקצת מהפרסומים נקבע כי לא מהווים לשון הרע. וכך, מתוך 13 הנתבעים שנותרו התביעה התקבלה ביחס לחמשת הנתבעים שלהלן: 1,5,6,14,18. ונדחתה ביחס לשמונה הנתבעים שלהלן: 2,10,11,16,17,19,20,21.
12.. הצדדים להליך
2 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
5.3.
יש בפרסומים המיוחסים לנתבע 5 דברי שנאה החורגים מגבול הטעם הטוב כאשר מפורסמים לצדדים שלישיים, פרסומים שאין חולק כי אין להגן עליהם במסגרת חופש הביטוי.כאמור וחרף הזכות לחופש הביטוי, ממנה ניתן לגזור חירות לשים חופשי באתרי האינטרנט, גם שיח חופשי באתרי האינטרנט אמור להיות מוגבל באופן שלא יפגע בשמו הטוב של אדם.
5.4.
ייחוס מעשה גניבה מהווה האשמה אשר פוגעת בשמו הטוב של אדם או לכל הפחות עלולה לפגוע בשמו ובמשרתו. הפסיקה הכירה בכך שייחוס ביצוע עבירה פלילית לאדם מהווה לשון הרע. כך, קבע בית המשפט העליון בעייא 788/79 ריימר נ’ עזבון רייבר, כי “כאשר מייחסים לפלוני ביצועו של מעשה גניבה ומוסרים חשד זה לאחר, אכן יש בכך משום פרסום לשון הרע כמשמעותו לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע…”.
5.5.
יסוד הפרסום התקיים בענינינו- אין חולק כי בוצע פרסום. בענייננו, הפרסום נעשה בקבוצת הפייסבוק המנוהלת על ידי הנתבע 1 ונצפה על ידי צדדים שלישיים ואכן עונה על הגדרת סעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע.
5.6.
לא עומדת לנתבע הגנה- הנתבע טען כי עומדת לו הגנת יימעשה של מה בכך”. לגישתו הפוסט איננו מעוול בלשון הרע. יאמר מיד כי אין לקבל את טענות ההגנה. מדובר באמירות מחפיצות העולות כדי לשון הרע. בוודאי שלא מדובר באמירה של מה בכך או זוטי דברים. מדובר בפרסום בוטה אשר
חרג מגדר הסביר.
6. הנתבע 6 – יש לקבל את התביעה כנגד הנתבע 6, מר תומר תורג’מן 61..במסגרת כתב התביעה יוחס לנתבע 6, הפרסום שלהלן :
:
ייבת שרמוטה אלוהים קילל אותך שהוא הביא אותך לעולם אני בן זונה אם את לא הזונה של פדי אם הוא לא נותן לך להזדיין עם גמלים יכלבה יבת שרמוטה אחת כוס אמא אמק אמא שלך יותר זונה ממך ועוד בעלך השמן המגעיל הזה הבן זונה (פרי) ובעלך השני השמן הזה אם הקרס הענקית שהוא גידל בחודש מרוב שאת שרמוטה שלו בת זונה מרוב שמצצת להם הרבה כבר אין לך שנים כולך טותבת אחת גדולה אני בן זונה אם לא היית אחת מהזונות במקום הזה לפני שהוא נהיה ירשת פונדקי המדבר” (לחיילים פריירים) באהבה מגדוד דוכיפת. …המשך שסבל מהאוכל המסריח שלך יבת זונה תמנייה מסריחה אוכלת בתחת אני בן זונה אם לא גידלת כבר שערות בתחת מרוב שאת מסריחה יש לך פרצוף של גבר יזונה יש לך כבר יותר מדי שרירים ממני מרוב שכול היום את מחבסת לפדי ולבעלי השני תבגדים יזונננננננההההההההההה שונא אותך בדם נכנסתי למינוס של 4 אלף שקל בחודש
11 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
בגלללללדדדדדדד יזשיינת אם גמלים בת זונה בת זונה זה מה שאת אמן ויצא לך ליקרוא את זה יבת שרמוטה”.
גם כאן אין מדובר בגידוף אחד וחד פעמי אלא יש לתת את הדעת גם אל האינטנסיביות שבגידוף, החזרה הנשנית על הגידוף והצמדתו לגידופים נוספים.
62..האמירות המיוחסות בגדר הוצאת לשון הרע – קריאת תוכנו של המסר שביקש הנתבע להעביר
לתובעים באמצעותיי הייפייסבוקיי מגלה דברי לעג והשמצה כלפי התובעים, באופן שאינו משתמע לשני פנים.
האמירות מדברות בעד עצמן. מדובר באמירות קשות, המהוות באופן חד משמעי לשון הרע. אין כל ספק כי יש באמירות אלו כדי להשפיל ולבזות את התובעים. אמירות אלו יש בהן כדי לפגוע באדם לגביו הן נאמרות ולגרום לו למבוכה.
שימוש במונחים הבוטים והקיצוניים שפורסמו הם בגדר לשון הרע באופן חד משמעי. אין ולא יכול להיות שמדובר בביקורת לגיטימית מכל סוג שהוא. כאמור במקרה זה הנתבע השתלח בתובעים מעבר לגבולות המותר והמקובל . לא מצאתי ספק ביחס לכך שבבחירת התוכן, הנתבע השפיל, ביזה, פגע ושם ללעג את התובעים.
עיון בדברי הפרסום אינו מותיר כל מקום לספק. עניין לנו בפרסומים פוגעניים שכל ייעודם להכפיש את התובעים לעיני כל. בפרסומים שכאלה אין כל עניין ציבורי, כמו כן הם אינם מהווים הבעת דעה, כי אם בקביעת עובדות. מכאן שלא ניתן לומר בשום אופן כי דברי הפרסום נעשו בתום לב.
לאור האמור לעיל הרי כי פרסום התוכן הפוגעני כאמור מהווה פרסום לשון הרע כהגדרת סעיף 1 לחוק.
63..יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מתקיים בעניינינו, אין חולק כי בוצע
פרסום. הפרסום נעשה בקבוצת הפייסבוק, נצפה על ידי צדדים שלישיים והוא עונה על הגדרת סעיף 2(א) לחוק. אין ספק כי מדובר בפרסום, בהתאם להגדרה שבסעיף 2 לחוק, כאשר מדובר בפרסום שהגיע למספר אנשים נוספים זולת הנפגע.
64..הנתבע טען שמחשבו האישי שימש אנשים נוספים אשר יכול ומי מהם פרסם את האמירות
הנטענות. אין לקבל טענה זו שכן הפרסומים נעשו כשהם משוייכים לנתבע 6 ותחת שמו. הפרסום בוצע מחשבונו האישי של הנתבע 6 ואם לטעמו מאן דהוא השתלט על חשבון הפייסבוק שלו – הרי נטל הראיה לכך רובץ כל כתפיו וזה כלל לא הורם.
12 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
זאת ועוד – אפילו יוכח שמאן דהוא השתלט על חשבון הפייסבוק של הנתבע 6 – הרי הדבר נעשה בהסכמתו ובהרשאתו ומכאן ממילא אין להסיר ממנו כל אחריות.
65..העדר הגנה -הביטויים הנטענים לא נהנים מאחת החסינויות הקבועות בחוק
הנתבע 6 טען בסיכומיו כי, המלל שנרשם מחשבונו אינו עולה כדי לשון הרע. לדבריו חופש הביטוי מתפרש גם על ביטויים קשים צורמים וקיצוניים במשמעותו המילולית. הנתבע הוסיף וטען כי יש לזקוף לזכותו את הגנת הגנת תום הלב המנויה בסעיפים 15(1) ו-15(5) לחוק איסור לשון הרע.
על מנת שתקום לנתבע הגנה על פי אחת מהחלופות המנויות בסעיף 15 בחוק, נדרש להראות כי הפרסומים נעשו בתום לב מצידו של הנתבע. בעניין זה קבע בית המשפט העליון בעייא 844/12 דניאל מולקנדוב ני שרה פורוש (מיום 22/02/17) את הדברים הבאים: “מדובר בקשת של נסיבות שבהן תקום לנתבע הגנה אף במחיר פגיעה בשם הטוב של הנפגע, בהתקיים שני תנאים מצטברים: הנתבע עשה את הפרסום בתום לב; הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק. נטל הוכחת מרכיב “תום הלבמוטל על המפרסם, וכן את הטענה שעשה את הפרסום באחת מהנסיבות המפורטות בסעיף. “י
התנאים הקבועים בסעיפים קטנים לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע הם תנאים מצטברים. העדרו של מרכיב אחד מתוך המרכיבים יש בו לשלול מהמפרסם את תחולת ההגנה. בין מרכיבים אלה, מרכיב תום הלב. על מנת לקבוע כי הפרסומים נעשו בתום לב יש לבחון בין היתר את נסיבות הפרסומים, את התנהגותו של הנתבע ואת סבירות הפרסום.
משבחר הנתבע לפרסם את האמירות תוך שימוש בהכפשות והשתלח בתובעים מעבר לגבולות המותר והמקובל הרי נשמט יסוד תום הלב שבהגנות בהתאם לחוק. בחינת סבירות הפרסום נעשית בעיקר באמצעות בחינת הפרסום עצמו. כך, פרסום שנוטה לבוטות והגזמה עשוי להיות מוגדר כפרסום חורג מן הסביר (לעניין זה ראה שנהר בעמ’ 265).
7. 7.1.
הנתבע 10 .יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע 10, מר לירן אבו
במסגרת כתב התביעה יוחס לנתבע 10, הפרסום שלהלן: חיייייייייייייייייל!!! רד מהשולחן…מה אני צוחקת איתך???… בת שרמוטה איך היא מדברת לאנשים.”
7.2.
קו התפר בין האמירות שיש בהן להעליב ולפגוע אשר אינן עולות לכדי לשון הרע, לבין אמירות שהן בגדר יילשון הרע’י הינו דק מאוד ותלוי בנסיבות של כל מקרה לגופו. אציין ואדגיש כי עייפ ההלכה הקיימת הרי שלא כל גידוף מכוער הינו בבחינת יילשון הרעי, וכי המבחן הינו מבחן
13 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
אובייקטיבי שאיננו מוכרע עייפ כוונת המפרסם או הבנת הדברים בפועל אצל השומע, אלא מהי המשמעות שהיה מייחס לדברים אדם רגיל וסביר.
7.3.
לעיתים קללות ,גידופים, עלבונות וכינויים מעליבים נותרים כאלו ואין הם מהווים לשון הרע גם אם הם חורגים מגבול הטעם הטוב. לעניין זה יפים דברי המלומד שנהר: ” קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כבלשון הרע תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שעילתן זו” (א.שנהר, דיני לשון הרע, תשמ”ז, עמ’ 132).
7.4.
ברע”א 10520-03 איתמר בן גביר נ’ אמנון דנקנר מיום 1211.2006. עמד כב’ השופט אי ריבלין על סיווגם של קללות וכלשונו:” עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. “קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב’לשון הרע’ תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית”
7.5.
בעניינו של הנתבע 10 יש לראות בדברים אלה יותר מאשר גידוף מכוער אשר פגע באומרם בתובעים אך לא בשמם. האדם הסביר אשר היה שומע את דבריו של הנתבע לא היה מייחס לדברים אלו כל חשיבות ומשקל. אשר על כן, אין באמירה המיוחסת לנתבע זה משום לשון הרע.
7.6.
בהתאם לאמור לעיל, דין התביעה כנגד הנתבע 10-להידחות.
8. 8.1.
הנתבע 11 – יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע 11, מר רועי לב
במסגרת כתב התביעה יוחס לנתבע 11, הפרסום שלהלן: “בת זונהההה הלוואי שתקבל שיתוק האישה הזאת!!!”.
8.2.
המבחן הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר ולא המבחן הסובייקטיבי של התובעים עצמם. במבחן זה, אינני סבור כי אדם סביר היה מייחס משקל לאמירות ולביטויים המיוחסים לתובע זה. אני סבור כי האדם הסביר לא היה רואה בפרסום זה משום יי אמת” כלשהי, אלא רואה בו משום גידופים וקללות ולא מעבר לכך.
14 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
8.3.
ברעייא 4447/07 רמי מור ני ברק אי.טי.סי (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע”מ דבריו של כבוד השופט רובינשטיין מבהירים כיאות את קיומה של עילה בגין פרסום לשון הרע באינטרנט וגבולותיה: “עוד יש לזכור, כי כשם שלא כל קריאת גנאי ברחובה של עיר מקימה עילת תביעה, כך אף לא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהווה עילה. רבות מן התגוביות באינטרנט הן דברי הבל ברמה ירודה, שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להן כל משקל, וערכן “העוולתי” הוא בהתאם”.
8.4.
אשר על כן, אין ספק, שהגידופים, שהשמיע נתבע זה, הם מכוערים וגסים ואולם גם אם הפרסומים מעוררים חוסר נוחות וזאת בלשון המעטה אינני סבור כי יש בהם משום לשון הרע. אובייקטיבית, כל מאזין פוטנציאלי מבין כי מדובר בניבול פה ולכל היותר מהווה שימוש בשפה
ירודהייי.
85.. על כן, דין התביעה כנגד הנתבע 11, להידחות.
9. הנתבע 14 – יש לקבל את התביעה כנגד הנתבע 14-מר רפאל אקווה
במסגרת כתב התביעה יוחס לנתבע 14, הפרסום שלהלן :
9.1.
“בת של זונה חרא ויש לה גם ש’ שורקת מעצבן כזאת בא להכניס לה כאפה כל
פעם שאני רואה את היצורה הזאת”.
באותו המועד כתב בקבוצה נוספת:” בת של זונהה יש לה חרא של אוכל ויש לה גם שי שורקת מעצבנת כזאת כל פעם שאתה שומע אותה אתה מת להוריד לזקנה הזאת כאפה”.
בשל החזרה על הגידוף והפרסום האינטנסיבי הכפול – יש לראות באמירות כהוצאת לשון הרע.
9.2.
הפרסום המיוחס לנתבע 14 בגדר לשון הרע- בעניינו נאמרו דברים קשים אודות התובעים, ולא מדובר בקריאת גנאי יחידה אלא עסקינן ברצף של ביטויים פוגעים מבזים אשר משחירים את פני התובעים בפני רבים. מכאן שהאמירות המיוחסות לנתבע 14, הינן בגדר לשון הרע. אציין כי שיח חופשי באינטרנט אמור להיות מוגבל באופן שלא יפגע בשמו הטוב של אדם, ואולם במידה ומדובר בפרסום שיש בו כדי לייצר רושם שלילי כלפי נפגע מעבר לפרסום חולף יהווה הדבר פגיעה בשמו של האדם.
9.3.
יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מתקיים – אופן פרסום האמירות בקבוצת הפייסבוק אכן מהווה ייפרסום” כמשמעותו עייפ סעיף 2 לחוק.
15 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
9.4.
העדר הגנה -הביטויים הנטענים לא נהנים מאחת החסינויות הקבועות בחוק לגישתו של הנתבע 14 האמירה המיוחסת חוסה תחת ההגנה המופיעה בסעיף 15(5) לחוק לשון הרע. האמירה הייתה הבעת דעה על התנהגותה של הנתבעת ועל אופייה כפי שבאה לידי ביטוי ביחסה לחיילים. לדבריו ביטויים אלה הם בבחינת זוטי דברים.
לא מצאתי שיש בביטויים אלה משום זוטי דברים. עסקינן בשרשרת ביטויים פוגעניים שהובאו לעיני כל. עם זאת בהחלט אפשר ובעת קביעת הפיצוי ייקבע מדרג שונה לאמירות אלה אל מול אמירות של נתבעים אחרים שהתביעה כנגדם נמצאה מוצדקת.
10. הנתבע 16 – יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע 16, מר נאור עשור
במסגרת כתב התביעה יוחס לנתבע 16, הפרסום שלהלן: “בת של זונה… איך היא מתפרנסת איך?!?!?! קללה השניצל שלה…!!!”.
10.1.
10.2.
האמירה המיוחסת לנתבע 16, לא עולה בגדר לשון הרע בשל נימוקים זהים לאלו שהובאו אצל הנתבע 11. בהתאם לאמור לעיל, דין התביעה כנגד הנתבע 16-להידחות.
–
11. הנתבע 17 – יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע 17, מר אלמוג מועלם
במסגרת כתב התביעה יוחס לנתבע 17, הפרסום שלהלן : “ואייי פאדי הזה שרוט כל היום מסטול:) “.
11.1.
11.2.
האמירה המיוחסת לנתבע 17, לא עולה בגדר לשון הרע בשל נימוקים זהים לאלו שהובאו אצל הנתבע 2. עסקינן בהבעת דעה מותרת. מי שקורא את הפרסום מבין כי מדובר בהבעת עמדה ומכאן ברור שלא מדובר בלשון הרע.
11.3.
בהתאם לאמור לעיל, דין התביעה כנגד הנתבע 17-להידחות.
12. הנתבע 18 – יש לקבל את התביעה כנגד נתבע 18- מר סבסטיאן פינבלאט
12.1.
*
במסגרת כתב התביעה יוחס לנתבע 18, הפרסום שלהלן : “כוס אחותה איזה בת זונה היא כולה מגעילה נותנת לך שניצל מסריח ובקבוק קולה ב 15 שקל שרמוטה גנבת…”.
16 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
12.2.
הנתבע 18 יוצג על ידי עו”ד ואולם בשלב מסויים הן הוא והן בייב נטשו את ההליך וחדלו מלהגיע לדיונים, לא השתתפו בדיוני שמיעת הראיות וכן לא הוגשו בשמו סיכומי טענות. ברגיל ניתן היה לשקול ליתן פסק דין כבר בשל כך. לעניין זה ייאמר שגם לגופו של עניין יש לחייב את הנתבע 18 והכל כאמור בפסקאות הבאות.
12.3.
האמירה המיוחסת לנתבע 18, בגדר לשון הרע בשל נימוקים זהים לאלו שהובאו אצל הנתבע 5. עסקינן בשרשרת ביטויים משמיצים. אין חולק כי כינוי התובעים בשמות גנאי בוטים מסוג ייבת זונהיי, יימגעילהיי, יישרמוטהיי, ייגנבתי נועדו להשפיל ולבזות את התובעים.
12.4.
אמירות המייחסות לתובעת שמות גנאי נועדו להשפיל ולבזות את התובעת. מדובר בביטויים משפילים ובוטים. אין חולק כי בעיני האדם הסביר תדמיתה השלילית של התובעת מתעצמת מהפרסומים הנטענים ומכאן שיש בהם כדי לייצר דעה שלילית על התובעת. כאמור לשון החוק קובעת כי די בכך שיהיה בפרסום פוטנציאל להביא לפגיעה בשמו של אדם ועל כן, אין ספק כי התבטאויות אלו מהוות לשון הרע.
12.5.
כמו כן יצוין כי, ייחוס מעשה גניבה מהווה האשמה אשר פוגעת בשמו הטוב של אדם או לכל הפחות עלולה לפגוע בשמו ובמשרתו. הפסיקה הכירה בכך שייחוס ביצוע עבירה פלילית לאדם מהווה לשון הרע.
12.6.
ביחס להגנות אפשריות, הרי שאין לקבל את תחולת מי מהן בעניניינו. נימוקים זהים הובאו בהרחבה במסגרת בחינת ההגנות אצל הנתבע 6. גם טענה שהועלתה בתחילה לפיה לא הנתבע 18 ביצע את הפרסום אינה טענה שיש לקבל, כאשר הפרסום נעשה מחשבון הפייסבוק של הנתבע ולענין זה ר’ גם הדיון בסעיף 74. לעיל.
12.7.
אשר על כן – התביעה כנגד הנתבע 18 מתקבלת.
13. הנתבע 19 – יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע 19, מר יוני טל
במסגרת כתב התביעה יוחס לנתבע 19, הפרסום שלהלן : “וואלה מנהל הגרופ גאון 🙂 מגיע לה להשרף… :)”.
13.1.
17 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
13.2.
האמירה המיוחסת לנתבע 19, אינה בגדר עוולת לשון הרע בשל נימוקים זהים לאלו שהובאו אצל הנתבע 2. גם כאן מדובר בשפת ביבים גסה רחוקה מנימוס אך במלוא הכבוד לא מדובר בלשון הרע.
13.3.
בהתאם לאמור לעיל, דין התביעה כנגד הנתבע 19-להידחות.
14. הנתבע 20 – יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע 20- מר איתי אלמלית
במסגרת כתב התביעה יוחס לנתבע 20, הפרסום שלהלן: “חחחח שרוטה מהתחת היא ובעלה החי בסרט הזה… מטומטמת לא קשורה לכלום חחח”.
14.1.
14.2.
האמירה המיוחסת לנתבע 20, לא עולה בגדר לשון הרע בשל נימוקים זהים לאלו שהובאו אצל
הנתבע 2.
14.3.
בהתאם לאמור לעיל, דין התביעה כנגד הנתבע 20-להידחות.
15. הנתבע 21 – יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע 21, מר עמי מויאל
במסגרת כתב התביעה יוחס לנתבע 21, הפרסום שלהלן: “הפיטמות שלה על הפלנג’ה בת
15.1.
זונהיי.
15.2.
האמירה המיוחסת לנתבע 21, לא עולה בגדר לשון הרע בשל נימוקים זהים לאלו שהובאו אצל הנתבע 11. בהתאם לאמור לעיל, דין התביעה כנגד הנתבע 21-להידחות.
16. הערות לפני סיום
הערה ראשונה אין מקום לקבוע כי הנתבעים יעוולו במשותף”
16.1.
(א) התביעה מאגדת עשרים ואחד פרסומים שונים ע”י מפרסמים שונים. הפרסומים נערכו
במשך מספר שנים כאשר המעוולים כנטען כלל לא הכירו אחד את רעהו.
(ב) כפי שניתן לראות גם מתוך פסק הדין מדובר בטענה ל-21 עוולות לשון הרע שנעשו במשך
פר ס. לא מדובר בעוולה אחת שבוצעה המעוולים במשותף וכבר בשל כך יש לדחות את הטענה לפיה מדובר במעוולים במשותף.
18 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
:
(ג) סעיף 11 פקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע: ” היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים
לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד.” כלומר על מנת שיהיו מעוולים במשותף למעשה אחד יש צורך שאכן יהיה מעשה אחד ויהיו שותפים לביצועו.
(ד) אכן קיימים מקרים בהם גם עוולת לשון הרע תחשב כמי שנעוולו על ידי מעוולים במשותף.
וכך למשל ככל שקבוצה של אנשים קראה קריאות גנאי במקרה אחד ממוקד, אולי יהיה ניתן לקבוע כי במקרה זה מעוולים במשותף. טול לדוגמא- אדם הצועד ברחוב ומאחוריו קבוצת אנשים הקוראת לו גנב, אפשר ויחידי אותם קבוצת אנשים הם מעוולים במשותף. אך זה לא המקרה בעניינינו. על כך בשורות הבאות.
(ה) לעניינינו, אין מדובר במעשה אחד. אין המדובר בקבוצה מגובשת אחת, אין מדובר אפילו
באירוע אחד. הטענה לפיה התובעים סבלו במשך שנים מעוולת שונות לא הופכות את כל הנתבעים מעוולים משותפים כאילו מדובר בעוולה אחת.
(1) כך או כך – בכל מקרה שבו מנסים להחיל את עקרון המעוולים במשותף על עוולת לשון הרע,
הרי בתי המשפט נתנו לעניין זה ” פירוש מצמצם ואף הודגש כי הטלת אחריות בנזיקין מכוח הוראת סעיף 12 צריך שתעשה באופן זהיר ומבוקר (עניין בית שוקן, פיסקה 21), על מנת שלא נמצא עוקפים או משבשים הסדרים אחרים של המשפט הפרטי בדרך של התערבות בלתי ראויה בהסיי. ראה עא 3024/10 ג’ק ויינר ני גבריאל מויאל מיום 24.2013..
16.2.
הערה שניה ביחס לדרישה להוציא נספחים מ תצהירי התובעים
(א) הנתבע 19 עתר להוצאת נספחים מתצהירי התובעים מאחר ולא הוגשו בידי עורכם ולא היה
ברורה מקוריותם והאוטנטיות שלהם. הנתבע סבר כי המסמכים פסולים להגשה כראיה בבית המשפט, שכן לדבריו, לא ברור מי הדפיס את הפוסטים, לא ברור האם נערכו עובר להגשתם, האם הוחסרו דפים והאם הם משקפים נאמנה את אשר התרחש במציאות. לטענתו, על פי פקודת הראיות כל מסמך עליו מבקש צד להתבסס יש להגישו באמצעות עורכו. כך גם הנתבע 1, טען כי נספח ג’ לתע’יר התובעת אינו תדפיס נאמן למקור של דפי הפסייבוק של הקבוצה. לטענתו מדובר במסמך שנערך, קרי, הועתקו פוסטים מכל מיני מקומות ומתאריכים שונים, שלא בסדר כרונולוגי, והודבקו לקובץ וורד. ומכאן לגישתו שאין מדובר בהדפסה אותנטית מלאה של דף או קבוצת פייסבוק.
(ב) במלוא הכבוד אין מקום לדרישה להוצאת הנספחים בוודאי כאשר לגופו של ענין רובם
ככולם של הפרסומים הם כאלה שהנתבעים הודו בקיומם ומכאן שלא הוכח כי לא משקפים
נאמנה את אשר התרחש במציאות.
19 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
17. סוף דבר
17.1.
התביעה ביחס לנתבעים 1,5,6,14,18 מתקבלת. חיובם של נתבעים אלה בהוצאות ושכר טרחת עו”ד ייעשה במסגרת פסק הדין הסופי. תשומת הלב לכך שגם מבין נתבעים אלה בהחלט אפשר ובשלב החיוב בפיצוי תהא הבחנה בין נתבע לנתבע.
17.2.
התביעה ביחס לנתבעים שלהלן נדחית: 2,10,11,16,17,19,20,21.
באשר לחיוב בהוצאות ושכר טרחה, הרי בנסיבות העניין, בהתחשב בשפה הבוטה שנעשתה בה שימוש, ובכך שהגיעה העת לסיים המחלוקות בין הצדדים והביאה לתביעה אני מחייב את התובעים ביחד ולחוד בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד בסכומים הבאים:
ܪ
לנתבע 2 – הסך של 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל; לנתבע 10 – הסך של 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל; לנתבע 11 – הסך של 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל, לנתבע 16 – הסך של 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל; לנתבע 17 – הסך של 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל; לנתבע 19 – הסך של 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל; לנתבע 20 – הסך של 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל; לנתבע 21 – הסך של 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל
;
18. הוראות לגבי המשך ההליך ביחס לנתבעים שנותרו יינתנו בהמשך.
ניתן היום, אי סיוון תשייפ, 24 מאי 2020, בהעדר הצדדים.
/
אביים ברקאי, שופט
20 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
1.2.1.
התובע 1 הוא הבעלים והמפעיל יחד עם אשתו, התובעת 2 של ייפונדק פדי במדבר יהודהיי ומזנונים נוספים באזור מדבר יהודה. המזנונים המדוברים משרתים את חיילי ובאי הבסיסים השונים שבאזור המהווים את עיקר ציבור הלקוחות.
1.2.2.
הנתבעים שירתו במועדים הרלוונטיים לתביעה כחיילי צהייל ושהו בזמנים הרלוונטיים לתובענה בבסיס נבי מוסא.
1. הפרסומים שבבסיס התביעה
להלן יובא פירוט הפרסומים שבבסיס התביעה תוך הפניה לכל אחד מהנתבעים ולסעיפי פסק הדין
המתייחסים אליו:
תוכן הפרסום
“כולם מכירים את התימנייה הקמצנית (יעל) ואת בעלה/ חבר שלהן סתם אחד (פדי) הקמצנים שמתאכזרים לחיילים. אם גם אתם שונאים אותם, או במקרה עברתם בנבי מוסא ונקלעתם לפונדק של שני הקמצנים האלה, אתם מוזמנים להצטרף”
שם הנתבע, ותוצאת פסק הדין לגביו תוך הפניה נתבע 1- מר תומר נוי, מנהל הקבוצה. מועד הפרסום הוא מועד הגדרת הקבוצה נקבע כי עסקינן בלשון הרע – ר’ סעיף 4 לפסק הדין. נתבע 2- מר אלמוג אבוקרט מועד הפרסום 41.2020.. הפרסום לא עולה כדי לשון הרע. לעניין זה ר’ סעיף 5 לפסק הדין. נתבע 5- מר עידו פריך מועד הפרסום 183.2020.. נקבע כי עסקינן בלשון הרע – ר’ סעיף 6 לפסק הדין.
ייצריך להשמיד את המקום ולתלות את התימניה בונקר הזאת שהגמלים יאכלו אותה…”
“כוס אמא שלך יא בן שרמוטה מי הזמין שניצל…?! חייל כך כך 20 שקלים בבקשה יא בת זונה עם אני לא שורף לך ולפדי הגנב הזה תמקום.”
נתבע 6- מר תומר תורג’מן מועד הפרסום 254.2010. נקבע כי עסקינן בלשון הרע – לעניין זה ר’ ס’ 7 לפסק הדין.
“אני שונא אותך כל כדדדדדדדדד יא בת זונהההההההההההההה אמן תידרוס אותך משאית זבל… יא גונבים לוחמים עם 700 שקל בחודש נשרפו לי החיים בנבי מוסא יא בת זונה אני כל כך שונא אותך!!!!!!!!יי “יבת שרמוטה אלוהים קילל אותך שהוא הביא אותך לעולם אני בן זונה אם את לא הזונה של פרי אם הוא לא נותן לך להזדיין עם גמלים יכלבה יבת שרמוטה אחת כוס אמא אמק אמא שלך יותר זונה ממך ועוד בעלך השמן המגעיל הזה הבן זונה (פדי) ובעלך השני השמן הזה אם הקרס הענקית שהוא גידל בחודש מרוב שאת שרמוטה שלו בת זונה מרוב שמצצת להם הרבה כבר אין לך שנים כולך טותבת אחת גדולה אני בן זונה אם לא היית אחת מהזונות במקום הזה לפני שהוא נהיה יירשת פונדקי המדבר” (לחיילים פריירים( באהבה מגדוד דוכיפת. …המשך שסבל מהאוכל המסריח שלך יבת זונה תמנייה מסריחה אוכלת בתחת אני בן זונה אם לא גידלת כבר שערות בתחת מרוב שאת מסריחה יש לך פרצוף של גבר יזונה יש לך כבר יותר מדי שרירים ממני מרוב שכול היום את מחבסת לפדי ולבעלי השני תבגדים יזונננננננההההההההההה שונא אותך בדם נכנסתי למינוס של 4 אלף שקל בחודש בגלללללדדדדדדד יזשיינת אם גמלים בת זונה בת זונה זה מה שאת אמן ויצא לך ליקרוא את זה יבת שרמוטה. “חיייייייייייייייייל!!! רד מהשולחן…מה אני צוחקת איתך???… בת שרמוטה איך היא מדברת לאנשים.”
נתבע 10-מר לירן אבו מועד הפרסום 99.2009.. הפרסום לא עולה כדי לשון הרע. לעניין זה ר’ ס’ 8 לפסק הדין.
3 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
“בת זונהההה הלוואי שתקבל שיתוק האישה הזאת!!!”
נתבע 11-מר רועי לב מועד הפרסום 188.2009. הפרסום לא עולה כדי לשון הרע. לעניין זה ר’ ס’ 9 לפסק הדין.
ייבת של זונה חרא ויש לה גם ש’ שורקת מעצבן כזאת בא להכניס לה כאפה כל פעם שאני רואה את היצורה הזאת’י.
נתבע 14-מר רפאל אקווה מועד הפרסום 11.2009.. נקבע כי עסקינן בלשון הרע – לעניין זה ר’ סעיף 10 לפסק הדין.
באותו המועד כתב בקבוצה נוספת:” בת של זונהה יש לה חרא של אוכל ויש לה גם ש’ שורקת מעצבנת כזאת כל פעם שאתה שומע אותה אתה מת להוריד לזקנה הזאת כאפה” “בת של זונה… איך היא מתפרנסת איך?!?!?! קללה השניצל שלה…!!!”
נתבע 16-מר נאור עשור מועד הפרסום 307.2009.. הפרסום לא עולה כדי לשון הרע. לעניין זה ר’ ס’ 11 לפסק הדין.
יואייי פאדי הזה שרוט כל היום מסטול:) “
נתבע 17- מר אלמוג מועלם מועד הפרסום 278.2009.. הפרסום לא עולה כדי לשון הרע. לעניין זה ר’ ס’ 12 לפסק הדין.
נתבע 18- מר סבסטיאן פינבלאט מועד הפרסום 88.2009.. נקבע כי עסקינן בלשון הרע – לעניין זה ר’ ס’ 13 לפסק הדין.
“כוס אחותה איזה בת זונה היא כולה מגעילה נותנת לך שניצל מסריח ובקבוק קולה ב 15 שקל שרמוטה גנבת…”
–
וואלה מנהל הגרופ גאון 🙂 מגיע לה להשרף… 🙂
נתבע 19- מר יוני טל מועד הפרסום 279.2008.. הפרסום לא עולה כדי לשון הרע. לעניין זה ר’ ס’ 14 לפסק הדין.
“חחחח שרוטה מהתחת היא ובעלה החי בסרט הזה… מטומטמת לא קשורה לכלום חחח”
נתבע 20- מר איתי אלמליח מועד הפרסום 89.2009.. הפרסום לא עולה כדי לשון הרע. לעניין זה ר’ סעיף 15 לפסק הדין.
“הפיטמות שלה על הפלנג’ה בת זונה”
נתבע 21- מר עמי מויאל מועד הפרסום 18.2009.. הפרסום לא עולה כדי לשון הרע. לעניין זה ר’ ס’ 16 לפסק הדין.
חלק שני – דיון והכרעה
2. כללי – הכרעה בשלושה עשר פסקי דין הדיון ייערך להלן ביחס לכל אחד מהנתבעים, כך שבפועל מתקבלים שלושה עשר פסקי דין המתייחסים לכל אחד מהנתבעים.
4 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
3. הנתבע 1 – יש לקבל את התביעה כנגד הנתבע 1, מר תומר נוי
41. במסגרת כתב התביעה יוחס לנתבע 1 הפרסום שלהלן : “כולם מכירים את התימנייה הקמצנית
(יעל) ואת בעלה/ חבר שלה/ סתם אחד (פדי) הקמצנים שמתאכזרים לחיילים. אם גם אתם שונאים אותם, או במקרה עברתם בנביא מוסא ונקלעתם לפונדק של שני הקמצנים האלה, אתם מוזמנים להצטרף”.
42. הפרסום המיוחס לנתבע 1 לא עולה כדי לשון הרע (א) אין ספק שהפרסום והאמירות של הנתבע 1 אינן בגדר מחמאות לתובעים. אך לצד זאת תוכן
הפרסום, למרות ניסוחו, עדיין נכנס בגדר ביקורת והבעת דעה. במידה ותוגדר כלשון הרע יהיה בכך הגבלת חופש הביטוי והגבלת הזכות לביקורת. חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין שתי זכויות – הזכות לשם טוב, והזכות לחופש ביטוי ויש לבחון על איזו זכות, בכל מקרה נתון, מגנים יותר.
(ב) בחינת השאלה האם מדובר בהבעת דעה או בפרסום עובדתי נבחנה בעייא 334/89 מיכאלי ני
אלמוג שם הובהר כי הטעם לאבחנה בין עובדה לדעה ולהגנה מוגברת על הבעת דעות, נובע מהמהימנות הגבוהה יותר שהקורא מייחס לעובדות, להבדיל מיחס הקורא כלפי דעותיו של המפרסם. עוד נקבע ע”י המלומד שנהר כי האבחנה אם פרסומים שונים מהווים לשון הרע או שיש בהם משום הבעת דעה נעשים על פי השכל הישר וכללי ההיגיון. לדבריו (בעמ’ 310) :” בית המשפט יקבע כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום ,כפי שאדם רגיל היה מבין אותו או במילים אחרות: פרסום יוגדר כהבעת דעה אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו. האבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על פי”י הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר, “.
(ג) זאת ועוד גם הפסיקה קובעת כי האבחנה בין עובדה לדעה הינה ייסוגיה עובדתית משפטית
מעורבתיי הנבחנת ייעל-פי השכל הישר וכללי ההיגיוויי, לאחר עיון בשלמות הפרסום ובהתאם לאופן בו הפרסום יפורש על ידי האדם הסביר. לעניין זה ראה עייא 3199/93 קראוס ני ידיעות אחרונות בע”מ. עוד נפסק שההגנה מותנית בכך שהפרסום יכלול את העובדות עליהן התבססה הדעה, וכי עובדות אלו יהיו מהימנות. כך גם יש להפריד בין החלק העובדתי להבעת הדעה, ולבסוף, שהמסקנה שתעלה מן העובדות תהיה סבירה (דיין 9/77 חברת החשמל לישראל בע”מ ני הוצאת עיתון “הארץ” בע”מ, עייא 323/98 שרון נ’ בנזימן).
(ד) בענינינו, הברור הוא כי התבטאותו של הנתבע 1 הוא בגדר ביקורת והבעת דעה כשהמילים
המשפילות של ייקמצנים”, מתאכזרים לחייליםיי נאמרו כביקורת על אופן ניהול המקום עצמו. ומכאן שאין בפרסום המיוחס לנתבע 1 משום לשון הרע.
5 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
43.1.
43. התייחסות לטענות שונות שהועלו כנגד הנתבע 1
אין לקבל טענת התובעת לפגיעה בפרטיות
התובעים עתרו בתביעתם לפצות את התובעת 2 בסך של 100,000 ₪ בגין הפרת סעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות נוכח פרסום תמונתה בדף הקבוצה. לדבריהם, תמונת התובעת 2 צורפה כתמונת הקבוצה ותחתיה שלל כיתובים ותגובות פוגעניות ומשפילות אודותיה.
המבחן לבחינת ייפגיעה בפרטיותיי כמשמעותו בסעיף 2 (4) לחוק הגנת הפרטיות, נעשה על פי אמת מידה אובייקטיבי (ראה בג”ץ 249/82 ועקנין נ’ ביהייד הצבאי לערעורים). בית המשפט העליון קבע, כי יש לבחון האם בתצלום עצמו יש פוטנציאל להשפלה או לעג, להבדיל מנסיבות פרסומו (רעייפ 9818/01 שמעון ביטון ני ציון סולטן). בעניינינו, אין בתמונה כשלעצמה משום השפלה או לעג ולפיכך דין התביעה בעילה זו להידחות.
43.2.
אין לקבל הטענה לפיה הנתבע 1 חב בפיצוי מכוח סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע
התובעים ביקשו להטיל על הנתבע אחריות בהתאם לסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע. לטענתם אחריותו של הנתבע 1 הוא כשל ייעורך אמצעי תקשורתיי ומכאן לגישתם, אחראי הנתבע 1 כלפי הנפגע גם מדבריו של אחר.
מאחר ואין חולק כי חלק מהפרסומים לא פורסמו באופן אישי על ידי הנתבע 1 , נדרש לבחון אם יש להחיל על הנתבע 1 אחריות בשל לשון הרע בגין אותם פרסומים כאשר פרסום לשון הרע בוצע באמצעי תקשורת, בהתאם לסעיף 11 לחוק, הקובע כך:
:
“(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע… עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת… (ג) בחוק זה – “אמצעי תקשורת – ייעתון כמשמעותו בפקודת העתונות (להלן – עתון) וכן שידורי רדיו וטלויזיה הניתנים לציבור; “עורך אמצעי תקשורתי בעיתון לרבות עורך בפועל, ובשידור
לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום; “אחראי לאמצעי התקשורתיי, בעיתון – המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלויזיה – מי שאחראי לקיומם.”.
סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע מטיל אחריות בגין פרסום לשון הרע, גם על מי שלא פרסם את לשון הרע, אלא היה אחראי לפרסום. מהאמור עולה כי ניתן להטיל על מפרסם אחריות לפרסום לשון הרע בייאמצעי תקשורתיי. המונח ייאמצעי תקשורתיי מוגדר בסעיף
6 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
11(ג) לחוק כייעתון כמשמעותו בפקודת העתונות (להלן – עתון) וכן שידורי רדיו וטלויזיה הניתנים לציבור”.
בענייננו – עמוד באתר הפייסבוק אינו בגדר ייאמצעי תקשורתיי . אין המדובר בעיתון המוגדר בפקודת העיתונות, ואף אם ניתן היה לנקוט בפרשנות ולקבוע כי אתרי החדשות ברשת האינטרנט הם סוג של עיתון, עדיין לא מדובר באתר חדשות, אלא באתר חברתי שאינו מכיל דברי חדשות, או לפרסומים הדומים לאלה המתפרסמים בעיתון ברדיו או בטלוויזיה.
44. האם יש להטיל הטלת אחריות על הנתבע 1 רק בשל היותו מקים הקבוצה?
בחנתי אם יש מקום להטיל על הנתבע 1 אחריות לפעילות הקבוצה בשל היותו מקים הקבוצה. במלוא הכבוד התשובה לכך שלילית. פרסומים שנעשו במסגרת קבוצת הפייסבוק לא נעשו על ידי הנתבע 1 עצמו. הפרסומים נעשו על ידי מפרסמים שונים כאשר הפלטפורמה האינטרנטית של קבוצה בפייסבוק הייתה פתוחה בפועל לכולם. אין מדובר בקבוצה סגורה שהאישור לחבריה היה נתון לנתבע 1 בלבד. אין מדובר בקבוצה שהפרסום נעשה אך ורק על ידי הנתבע 1.
(ב)
כלל הוא שאין מקום לחייב בפרסום לשון הרע נתבע שלא ביצע פרסום. המקרים החריגים בהם גם המחוקק קבע שניתן לחייב באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע מעגל רחב של נתבעים הם מקרים של פרסום לשון הרע באמצעי תקשורת. וכך קובע סעיף 11 (א) לחוק שכאשר יפורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת”.
(ג)
כלומר, ככל שפורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, תובא האחריות בשל כל לפתחו של האדם שהביא ללשון הרע וכן עורך אמצעי התקשורת וכן מי שהחליט בפועל על הפרסום וכן, גם האחראי לאמצעי התקשורת. אך מהו אמצעי תקשורת! גם לכך נתן המחוקק תשובה וקבע כי “אמצעי תקשורת – “עתון כמשמעותו בפקודת העתונות (להלן – עתון) וכן שידורי רדיו וטלויזיה הניתנים לציבור ;יי
(ה) בעניניינו, הנתבע 1 לא הפעיל עיתון; לא הפעיל אתר תקשורת ולא ערך אמצעי תקשורת
כמשמעו בחוק – כך שאין לראות בו אחראי בשל הקמת הקבוצה בלבד. עם זאת, יש לחייב את הנתבע 1 מכל סעיף 35 לפקודת הנזיקין והתרשלותו – ועל כך בסעיף הבא.
7 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
45. ועדיין יש לקבל התביעה כנגד הנתבע 1 – בשל התרשלותו
ובכל זאת מצאתי לנכון לחייב את הנתבע בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), זאת בשל עצם הקמת הקבוצה ועל כך בפסקאות הבאות:
(א) כאשר החליט הנתבע 1 לפתוח קבוצה המזמינה כל מי ששונא את התובעים להצטרף יכול
היה ובכל מקרה צריך היה לשוות לנגד עיניו את אופי הפרסומים בקבוצה. נראה שברור כי בקבוצה שכזו לא יפרסמו מתכונים לבישול ואפילו לא ביקורת ספרות -אלא פרסומים שיתקשרו לשנאה אל התובעים.
(ב) כאשר אדם מקים פלטפורמה פרסומית שאינה קבוצה סגורה, אשר מעצם טבעה קוראת לכל
מי שיישונאיסיי את התובעים, הרי עליו להקפיד הקפדה יתרה שהאמירות לא חורגות ולא נכנסות לגדר לשון הרע או כל עוולה אחרת.
(ג) שוב יודגש כי חיוב הנתבע הוא לא מכוח הפרסום המיוחס לנתבע 1. החיוב הוא לא מכוח
התייחסות לקבוצת הפייסבוק כייאמצעי תקשורתיי, החיוב הוא בשל התרשלות כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין ייעשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות,… או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלותיי
(ד) כך למשל, ככל שהיה מדובר בקבוצה סגורה שההשתתפות בה מותנית באישור מנהל הקבוצה
הרי אולי היה ניתן לטעון שהיה על הנתבע 1 לבחון היטב את משתתפי הקבוצה. אך לא כך בענינינו. אין מדובר בקבוצה סגורה אלא בפניה לציבור הרחב ולכל מי שיישונאיםיי את
התובעים.
(ה) נתתי דעתי לאינטנסיביות ולמהירות שבפרסומים באינטרנט. ולו היה מדובר בפרסומים
נקודתיים שפורסמו והוסרו אפשר ותוצאת פסק הדין הייתה שונה. אך למעשה, בענייניינו, למה הדבר דומה? לאדם המציב מכשיר מסוכן בצד הדרך ולא עובר ובודק מעת לעת האם נעשה בו שימוש שלא כדין או נגרם באמצעותו נזק. עצם הצבת המכשיר המסוכן מטילה אחריות, ובעניינינו, עצם הקמת הקבוצה הקוראת לשונאי התובעים להשתתף בה מטילה
חבות.
(1) יודגש כי לא הקמת קבוצת הפייסבוק כשלעצמה היא זו שמביאה את החבות לפתחו של
הנתבע, אלא העובדה שקבוצת הפייסבוק מלכתחילה לא נפתחה כקבוצה תמימה בה שיתוף חברתי של חוויות אלא כותרתה מהווה מעין שלט הקורא להכפשה. לגופם של דברים, עיון
8 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
בכותרת קבוצה מספר 1 מעלה כי הכותרת שניתנה לקבוצה מגדירה את המסגרת לתוכן הדברים שיופיעו בקבוצה וסוללת את דרכו של חבר הקבוצה להתבטא בצורה דומה עד זהה. ניתן לומר שהקבוצה הוקמה במטרה לבוז לתובעים ולהשפילם. אין די בטענת הנתבע 1 כי פתח את הקבוצה במטרה למחות על מחירי המוצרים שמכרו התובעים. כותרת שמה של הקבוצה כיוונה אף לפרסומים מכפישים שאינן בהכרח מחאה על מחיר מוצר כזה או אחר.
(ז) הנתבע 1 יכול היה וצריך היה לצפות כי דברי הפרסום שיפורסמו בקבוצה יהיו דומים עד
זהים לכותרת הקבוצה שהקים. אין מדובר בתוצאה רחוקה ובלתי סבירה אלא בהמשך הגיוני וסביר לכותרת הקבוצה ולפרסומי קהל היעד שלה.
(ח) הנתבע 1 לא הגדיר תקנון שימוש לחברי הקבוצה ואף לא הקפיד לבחון את הפרסומים
שבוצעו בקבוצה באופן סדיר ועקבי. הנתבע 1 אשר הקים את הקבוצה לא עקב, בחן והסיר פרסומים מכפישים. הנתבע 1 התנהל ברשלנות משבחר שלא לעקוב, להסיר ולהגיב באופן המתבקש לכל פרסום שאינו הולם. מכאן שתוך התרשלותו, הנתבע 1 איפשר את הפרסום. די בכך שלנתבע הייתה יכולת להסיר את התוכן הפוגעני. להרחבה לענין רשלנות במסגרת עוולת לשון הרע ר’ למשל – ספרם של חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור, דיני לשון הרע הדין המצוי והדין הרצוי, התשייף – 2019, בע”מ 196-197 והאסמכתאות שם.
(ט) לאור האמור לעיל – יש לראות בנתבע 1 כמי שעוול ברשלנות תוך שהוא מאפשר את פעילות
הקבוצה, והיה מעורב בהקמתה.
4. הנתבע 2 – יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע 2, מר אלמוג אבוקרט
51. במסגרת כתב התביעה יוחס לנתבע 2 הפרסום שלהלן: “צריך להשמיד את המקום ולתלות את
התימניה בונקר הזאת שהגמלים יאכלו אותה…”.
52. האמירה המיוחסת לנתבע 2, אמירה קשה, אמירה לא מנומסת בלשון המעטה – שפת ביבים, כך
ממש. לצד זאת ותוך כבוד רב לתובעים האמירה לא עולה בגדר לשון הרע. אכן בעניינינו, חלק ניכר מהפרסומים נושא אופי וולגרי ובוטה, אולם עצם העובדה שיש מבין הפרסומים שטעמם רע בוודאי אינו מוציא אותן מתחולת הזכות החוקתית לחופש ביטוי. בוודאי כאשר מדובר באמירות שאין ספק שהן בגדר הבעת עמדה ולא משום עובדה מוגמרת. אדגיש כי הדעת אינה נוחה משפת הביבים. אך אין לקבוע קביעה שיפוטית א- פריורית שככלל שאין לעשות בשפה זו שימוש. בנוסף
וודאי שאין מדובר במחמאות שחלקו לתובעים, אך גם ברור לכל שהשפה הקשה היא בגדר
ביקורת, גם אם בוטה ובגדר הבעת דעה.
9 מתוך 20
אאאאאא
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 15585-02-14 וויסבלט ואח’ נ’ נוי ואח’
53. יש לבחון את המשמעות העולה מן הביטוי ובתוך כך האם יש לבחון האם הביטוי משפיל, פוגע או
מבזה וזאת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר. הלכה ידועה היא כי כאשר בוחנים האם ביטוי מסוים מהווה הוצאת לשון הרע’י הרי יש להשתמש באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר, לעניין זה נקבע כי “ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים” (ע”א 740/86 תומרקין נ’ העצני).
54. בעניניינו, אומנם עסקינן בהבעת דעה אלימה אך מותרת. מי שקורא את הפרסום מבין כי מדובר
בהבעת עמדה ומכאן ברור שלא מדובר בלשון הרע.
55. להשלמה ייאמר שאף התובעת עצמה העידה בחקירתה כי לא הייתה מגישה תביעה כנגד הנתבע
בעילת לשון הרע בגין הפרסום המיוחס לו. וכך, כשנשאלה במסגרת הדיון (עמוד 112 שורות 22-25 לפרוטוקול מיום 2711.17.):” בהנחה שהיינו מתעלמים מכל הפוסטים שהעלו כולם. דברים שלא היו צריכים להיאמר והדבר היחיד שהיה נאמר זה שהוא אמר לך שאת בונקר ולפי דעתו צריך להשמיד את המקום, האם היית מגישה תביעת לשון הרע? השיבה:” לאיי.
56. בהתאם לאמור לעיל, הרי שדין התביעה כנגד הנתבע 2, להידחות.
5. הנתבע 5 – יש לקבל את התביעה כנגד הנתבע 5, מר עידו פריד במסגרת כתב התביעה יוחס לנתבע 5, הפרסום שלהלן :
5.1.
:
“כוס אמא שלך יא בן שרמוטה מי הזמין שניצל…?! חייל כך כך 20 שקלים בבקשה יא בת זונה עם אני לא שורף לך ולפדי הגנב הזה תמקום.”
“אני שונא אותך כל כדדדדדדדדד יא בת זונהההההההההההההה אמן תידרוס אותך משאית זבל… יא גונבים לוחמים עם 700 שקל בחודש נשרפו לי החיים בנבי מוסא יא בת זונה אני כל כך שונא אותך!!!!!!!!”י
אין מדובר בגידוף אחד וחד פעמי אלא יש לתת את הדעת גם אל האינטנסיביות שבגידוף, החזרה הנשנית על הגידוף והצמדתו לגידופים נוספים.
5.2.
בענינינו, הנתבע 5 אישר כי פרסם את האמירות שיוחסו לו. לא מדובר בביטוי בודד אלא ברצף של אמירות מחפיצות. רצף האמירות חורג מגדר הבעת דעה, ואותו רצף אף מביא, במלוא הכבוד, בצורך לחייב את הנתבע 5. אין מקום למתן לגיטימציה לאמירות שכאלה גם אם החברה בה אנו חיים הופכת אותן לאמירות יינורמטיביותיי.
10 מתוך 20
