בפני
כב' הנשיא רון שפירא
מערער
ג'האד טאהא עבד אלחלים
ע"י ב"כ עו"ד תומר בראון
נגד
משיבה
מדינת ישראל
פסק דין
בפני ערעור הנאשם (להלן: "המערער") על הכרעת הדין מיום 01.03.22 וגזר הדין מיום 07.07.22 שניתנו במסגרת ת"פ 23249-12-17 של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופטת, סגנית הנשיאה, טל תדמור-זמיר). ביחד עם הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע צו איסור שימוש במבנים אשר הוטל על המערער במסגרת גזר הדין ואשר נקבע כי יכנס לתקפו החל מיום 07.09.22.
הרקע לערעור:
המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של מסירת מידע כוזב למשרד החקלאות ולוועדה המקומית לתכנון ולבניה במטרה לקבל היתר בניה; בניה במקרקעין ללא היתר; בניה בסטייה מהיתר ובסטייה מתכנית; שימוש ללא היתר; שימוש בסטייה מהיתר ובסטייה מתכנית; שימוש בקרקע חקלאית; שימוש אסור במקרקעין; אי קיום צו הפסקה שיפוטי; ואי קיום צו.
בהכרעת הדין נקבע כי המערער הגיש למשרד החקלאות ולוועדה המקומית לתכנון ובניה גבעת אלונים (להלן: "הוועדה המקומית") בקשות להיתר לבניית דיר צאן ומבנים חקלאים נוספים, ביודעו כי אין בכוונתו לבנות אותם מבנים, אלא גן אירועים ואולם אירועים, ברם לו יגיש בקשה להקמתם, הבקשה תידחה. צוין כי מהמסמכים שהוגשו עולה כי בשנת 2013 נחתם הסכם לפיו המערער שכר את המקרקעין לתקופה של 5 שנים עם אופציה לחמש שנים נוספות לשם הקמת גן אירועים וחניון רכב במקרקעין. נקבע כי למרות שהמערער צירף לבקשותיו לקבלת היתר הסכם שכירות שבו צוין כי מטרת השכירות היא גן אירועים, המערער מסר ביודעין למוסדות התכנון ידיעה כוזבת או מטעה בנוגע למטרת ההיתר ובהסתמך על אותה הטעיה או ידיעה כוזבת, ביום 07.01.14 קיבל היתר בניה לבניית דיר צאן בשטח של 400 מ"ר, מחסן חקלאי בשטח של 30 מ"ר, סככה חקלאית בשטח של 150 מ"ר וחממה בשטח של 700 מ"ר (להלן: "המבנים"). לבקשה למשרד החקלאות צירף אישור מיועץ המס שלו הכולל הצהרה כוזבת חתומה על ידי המערער, שלפיה החל משנת 2013 הוא מגדל עגבניות ומלפפונים בשטח של 2 דונם וכן עדר של 150 כבשים. מעדותו בביהמ"ש עלה כי מעולם לא היה לו עדר כבשים ולא הייתה לו כוונה להשתמש במקרקעין לפעילות חקלאית, אלא ידע שלא יקבל היתר להקמת גן אירועים ולכן הגיש למוסדות התכנון בקשה כוזבת ומטעה להקמת מבנים חקלאיים, ביודעו כי אין בכוונתו להקים את אותם מבנים, אלא גן אירועים כמצוין בהסכם השכירות.
נקבע כי הסבריו של המערער שלפיהם הוא התחיל לבנות לפי ההיתר ורק לאחר שהבין שהחקלאות אינה עסק כדאי הוא החליט להקים את גן האירועים, אינם מתקבלים על הדעת. נקבע כי מכלול הראיות והעדויות מוביל למסקנה שלפיה המערער הגיש למשרד החקלאות ולוועדה המקומית בקשות להיתר לבניית דיר צאן ומבנים חקלאיים נוספים ביודעו כי אין בכוונתו לבנות אותם מבנים, כי אם גן אירועים ואולם אירועים, ברם לו יגיש בקשה להקמתם הבקשה תידחה. לכן מסר ביודעין למוסדות התכנון ידיעה כוזבת או מטעה בנוגע למטרת ההיתר ובהסתמך על אותה הטעיה או ידיעה כוזבת הוא קיבל היתר בניה.
באשר להיקף השימוש המיוחס למערער נקבע כי מהראיות והעדויות שהוצגו עולה כי סך ההכנסות של המערער מהאירועים שהתקיימו במקרקעין הגיע כדי 962,670 ₪ ויש בכך כדי לבסס את הנטען בכתב האישום. לא נמצא כי במסמכים שהגיש המערער או בעדותו יש כדי לסתור את ראיות המאשימה לעניין זה. לכן נקבע כי המאשימה הוכיחה הן את היקף האירועים שהמערער ערך במקרקעין והן את הרווחים שהמערער הפיק מהם וראיותיה לא נסתרו.
כן נקבע כי ביום 29.04.14 נענה בימ"ש השלום בעכו לבקשת הוועדה המקומית ונתן צו הפסקה שיפוטי, צו איסור שימוש וצו זמני למניעת פעולות במקרקעין, כדי למנוע את המשך ביצוע עבודות הבניה והשימוש במקום כגן אירועים. נקבע בהכרעת הדין כי חרף ידיעתו של המערער כי ניתנו נגדו צווים שיפוטיים, הוא המשיך לבצע הן עבודות בניה והן שימוש במקרקעין ובמבנים ובכך הפר את הצווים השיפוטיים.
טענתו של המערער כי המשיבה נקטה כלפיו אכיפה בררנית כשייחסה לו עבירה של מסירת ידיעה כוזבת נדחתה בהכרעת הדין. נקבע כי קבוצת השוויון שעמה נמנה המערער היא בעלי אולמות או גני אירועים בכפר מנדא, שהגישו בקשה להיתר בהתייחס למבנים חקלאיים ולאחר קבלת ההיתר, הקימו בקרקע חקלאית גן אירועים. נקבע כי קיימים שניים כאלה למעט המערער וקיים גן אירועים נוסף בכפר מנדא שמעולם לא הוצא לו היתר בניה. כנגד כל השלושה הוצאו צווים שיפוטיים והוגשו כתבי אישום על ידי הוועדה המקומית ולאחר שהוצא לכל אחד מהגנים צו הפסקה שיפוטי, בעליו זומן לשימוע במשטרה. אותם חשודים שהוגשו נגדם כתבי אישום על ידי הוועדה המקומית לא נחקרו בחשד למסירת הודעה כוזבת כיוון שלא התעורר חשד לביצוע אותה עבירה. בימ"ש קמא הגיע למסקנה כי המאשימה הרימה את הנטל להסביר מדוע ערכה הבחנה בין המערער ובין בעלי האולמות הנוספים, הסבריה מניחים את הדעת ולמלמדים שההבחנה שנעשתה בין המערער ובין בעלי האולמות האחרים אינה בררנית אלא עניינית. כן נקבע כי חיפוש במאגרי הפסיקה מעלה כי בשנים האחרונות הוגשו מספר כתבי אישום שבהם יוחסה לנאשמים עבירה של הודעה כוזבת והדבר מלמד שאין מדובר ברדיפה או התעמרות במערער דווקא. על כן, נדחתה טענתו כי קמה לו הגנה מן הצדק או כי ננקטה כלפיו אכיפה בררנית.
במסגרת גזר הדין נקבע כי עסקינן באירוע אחד שבגינו יש לקבוע מתחם עונש הולם אחד, שכן בבסיס כל העבירות המטרה שהינה הקמת גן אירועים ושימוש בו למטרות רווח. נקבע כי עבירות של בניה ושימוש אסורים פוגעות במרקם התכנוני של האזור הרלוונטי ומכאן שהן אף פוגעות בערך החברתי של שמירה על שלטון החוק והסדר הציבורי. ביהמ"ש העליון הגדיר את עבירות הבניה והשימוש כ"מכת מדינה" שיש לראותה כאחת התופעות הבולטות של זלזול בשלטון החוק ופסק כי על בתי המשפט לתת יד למאבק בעבירות מסוג זה. נקבע כי עבירות של אי קיום צווים פוגעות בשני ערכים חשובים: הערך של קיום הוראות החוק כמו גם החלטות וצווים שיוצאים תחת ידו של ביהמ"ש והרשות המנהלית; מניעת הנצחת הפגיעה במצב התכנוני. נקבע כי בעבירות אלה יש להטיל עונש שכולל רכיב של מאסר בפועל. באשר לעבירה של מתן הודעה כוזבת נקבע כי היא מבטאת חוסר כבוד לשלטון החוק ולרשויות האכיפה ומפרה את האמון הבסיסי שצריך להתקיים בין האזרח ובין הרשויות. נאשם שמוסר ידיעה כוזבת אף גורם לבזבוז משאבים ציבוריים ובעקיפין פוגע באמון הציבור במערכות אכיפת החוק.
באשר למדיניות הענישה הנוהגת ציין בימ"ש קמא כי עיון בפסיקה מלמד כי בדונו בעבירה של אי קיום צווים שיפוטיים ומנהליים ביהמ"ש שוקל את משך הזמן שבו הופר הצו, את ההליכים השונים שהתנהלו בעניין הבניה, את השימוש שנעשה בפועל במקרקעין תוך הפרת הצו, את טובת ההנאה הכספית שצמחה לנאשם, את הסיבות שהניעו את הנאשם שלא לבצע את הצו, את חלקו באי ביצוע הצו אל מול מידת יכולתו להוציא את הצו לפועל, ועוד. בעבירות של בניה ושימוש ללא היתר ובסטייה מתכנית נלקחים בחשבון, בין היתר, שטח המבנה, אופי הבניה, מטרת הבניה וכד'. בעבירה של מסירת מידע כוזב נלקח בחשבון, בין היתר, אופן והיקף המידע הכוזב שנמסר, לצד התחכום שבמסירתו.
אשר לנסיבות ביצוע העבירה נקבע כי נסיבותיו של התיק אינן שכיחות וכי יש בהרשעה בעבירה של מסירת ידיעה כוזבת לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק") משום נסיבה לחומרה. מדובר בהטעיה מתוכננת ומכוונת של הרשויות ויש ליתן לכך ביטוי בקביעת מתחם העונש ההולם. עוד יש ליתן את הדעת להיקף הבניה והשימוש שהמערער עשה במבנים. ביצוע העבירות תוך התעלמות מצו הפסקה שיפוטי ובניגוד להצהרות שהוצהרו בפני ביהמ"ש מהווה אף הוא נסיבה לחומרה. יש ליתן את הדעת גם למשך ביצוע העבירות משנת 2014 למשך כ-8 שנים תוך הפרת הוראות חוק התכנון והבניה והצו שניתן על ידי ביהמ"ש. שיקול נוסף הוא הרווח שהפיק המערער מביצוע העבירות. נקבע כי בנסיבות אלה מידת הפגיעה בערכים המוגנים גבוהה. אשר למתחם הקנס נקבע כי יש להתחשב בהיקף הכספים שהתקבלו אצל המערער, הריסת/אי הריסת הבניה הבלתי חוקית, הטלת קנסות או עיצומים נוספים על המערער וכיוצ"ב. באשר להתחשבות במצבו הכלכלי של המערער בקביעת מתחם הקנס נקבע כי המערער טען כי בעקבות משבר הקורונה הכנסותיו התדלדלו, אך לא הציג מסמכים כדי לתמוך בטענה או כדי ללמד על מצבו הכלכלי העדכני. בהתחשב במכלול הנתונים נקבע כי מתחם העונש ההולם נע בין מאסר על תנאי ובין 10 חודשי מאסר בפועל, לצד קנס שנע בין 200,000 ₪ – 750,000 ₪ ולצד התחייבות להימנע מעבירה ואמצעים נלווים.
באשר לשיקולים לקביעת העונש צוין כי לזכות המערער עומד העדר עבר פלילי. צוין כי המערער לא נטל אחריות על מעשיו ואף במסגרת הטיעונים לעונש עמד על טענתו כי ננקטה נגדו אכיפה בררנית, טענה שנדחתה בהכרעת הדין. אשר לפעולות שנקט המערער להכשרת המבנים צוין כי המערער הגיש בקשה לשימוש חורג בשטח של 175 מ"ר למסעדה ובית קפה ובקשה לשימוש חורג לגן אירועים ואולם שמחות ומטבח. ביום 02.03.22 המליצה הוועדה המקומית לקבל את הבקשות, בניגוד להמלצת מהנדס הוועדה, שציין כי תכנית המתאר אינה מאפשרת שימוש חורג והבקשה אינה עומדת בתנאי הבדיקה המרחבית. במרץ 2022 הוגשה תכנית מפורטת שכוללת את החלקה והוחלט להמליץ להפקידה, בכפוף לתנאים המפורטים בה. בימים אלה עומל צוות התכנון על עדכון נספחי התכנית והכנתה לישיבת הפקדה בוועדה המחוזית. המועצה המקומית תומכת בהליכי התכנון והכשרת המבנים.
בסיכומו של דבר נגזרו על המערער עונשים של מאסר בפועל לתקופה של 3 חודשים, שירוצה בעבודות שירות; מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים למשך 3 שנים והתנאי שלא יעבור עבירה של מסירת הודעה כוזבת או עבירה של אי קיום צו; קנס בסך 400,000 ₪ שישולם לחשבון המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגביה ב-40 תשלומים; התחייבות בסך 100,000 ₪ להימנע מלעבור עבירה שבה הורשע בתיק דנן במשך שנתיים; צו הריסה למבנים מושא האישום, לביצוע על ידי המערער (ניתן עיכוב ביצוע עד ליום 05.01.23). לאחר המועד האמור תהא המאשימה רשאית לבצע את הצו ללא מגבלת זמן ולהיפרע מן המערער בגין הוצאותיה; וצו איסור שימוש במבנים מושא האישום מיום 07.09.22.
טענות הצדדים:
המערער טוען כי למרות שהחקירה התנהלה החל משנת 2013, המשיבה הגישה את כתב האישום רק בסוף שנת 2017, מבלי שנקטה בכל פעולה של ממש להפסקת הפעילות במשך כל אותם שנים. נטען כי התנהלות המשיבה מעידה על כך שאינה סבורה שקיימת מניעה לנהל את גן האירועים במקום. נטען כי במקביל ניסה המערער לשנות את היעוד של הקרקע לצמיתות ועד לשינוי יעוד הקרקע ניסה לקבל היתר לשימוש חורג. הוועדה המקומית אישרה שימוש חורג כגן אירועים אולם לצורך קבלת ההיתר לשימוש חורג היה צורך גם בקבלת אישורה של הוועדה המחוזית אשר לא העניקה אישור לשימוש החורג. גם כעת נמצא הנושא של שינוי היעוד בפני גופי התכנון ויש תכנית שאמורה לקבל אישור אך לא קיבלה אישור מכיוון שהמועצה לא תפקדה. נטען כי קיימת בעיה תכנונית ביישוב וזקוקים לגני אירועים. נטען כי המערער השקיע מאמצים וממון רב בניסיון להכשיר את השימוש ולהפכו לשימוש חוקי ולא התעלם מהעובדה שמדובר בשימוש שאינו עולה בקנה אחד עם השימושים המותרים באדמה חקלאית. למערער אין עבר של ביצוע עבירות קודמות ואינו בעל ניסיון בתחום התכנון והבניה. נטען כי בישוב כפר מנדא פעלו במקביל עוד שלושה גני אירועים, כולם הוקמו על קרקע חקלאית תוך שימוש במקרקעין באופן שאינו עולה בקנה אחד עם יעוד המקרקעין וכנגד כולם הוצא צו הפסקה שיפוטי המורה להם על הפסקת השימוש האסור. נטען כי תובע הוועדה המקומית פעל נגד ארבעת האולמות באופן דומה אך מסיבה שאינה ידועה למערער החליטה המשיבה למסור ליו"ר הוועדה המקומית הודעה על הפעלת סמכות אכיפה מקבילה רק בעניינו של המערער כך שהחקירה בעניינו של המערער עברה מטיפולה של הוועדה המקומית לטיפול גורמי אכיפה מטעם המדינה.
המערער טוען עוד כי המשיבה אינה חולקת על כך שעד ליום 05.03.14 המערער בנה במקרקעין על פי היתר שניתן לו ולטענת המשיבה עבודות בסטייה מהיתר בוצעו עד ליום 14.05.14. נטען כי לא ברור כיצד ידעה המשיבה לפנות בהודעה על הפעלת סמכות מקבילה עוד לפני שהמערער סיים לבצע את כל העבודות שבוצעו לכאורה בסטייה מהיתר. כן נטען כי תמוה מדוע במקרה שבו קיימים ארבעה מקרים בעלי נסיבות דומות מחליטה מדינת ישראל להעביר לטיפולה של פרקליטות המדינה רק מקרה אחד מתוך הארבעה. נטען כי מדובר במקרה של אפליה ברורה וקיצונית בין מקרים דומים ואכיפה בררנית. עוד נטען כי גם העונש שהוטל על המערער אינו בר השוואה לעונשים שהוטלו על שלושת בעלי האולמות האחרים והעונש שהוטל על המערער חמור בהרבה.
לטענת המערער שגה בימ"ש קמא כשהרשיע את המערער במסירת ידיעה כוזבת. נטען כי בימ"ש קמא ניתח באופן שגוי את רכיבי סעיף 214 לחוק. כן נטען כי המערער אכן התכוון לנסות להקים במקום גן אירועים, אולם רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שינסה לקבל היתר לשימוש חורג. נטען כי בימ"ש קמא התעלם מהעובדה שהמערער מעולם לא הסתיר את העובדה שבכוונתו הייתה להקים גן אירועים ואף צירף את הסכם השכירות לבקשה שהגיש לכן לא ניתן לומר שהטעה את מוסד התכנון ביודעין. נטען כי המערער התכוון לנסות לגדל צאן וירקות אשר ישמשו אותו לשם הכנת המזון שהכין במסגרת עיסוקו כטבח אך לאחר שהבין שלא מדובר בעסק רווחי החליט להגיש בקשה לשימוש חורג ולהפעיל במקום גן אירועים. נטען כי הדרך בה פעל אינה מעידה על ניסיון להטעות את הוועדה המקומית או את משרד החקלאות. כמו כן, אין בעובדה שהמערער בחר לערוך במקום חתונה לאחותו כדי להפוך את המקום לגן אירועים. נטען כי באחת ההודעות שמסר המערער הוא אמר שנערכו במקום 4 אירועים, אחד מהם בתשלום ומדובר באירועים משפחתיים ולא באירועים שערך כמי שמפעיל גן אירועים. נטען כי בימ"ש קמא התעלם מהעובדה שהמערער הפעיל עוד קודם עסק שבו היה מבשל בבתי לקוחות או בביתו ומביא עמו את האוכל, כמו גם משכיר ציוד לאירועים. נטען כי העובדה שטבח בחר לבשל אוכל לבני משפחתו בשטח חקלאי אותו הוא שוכר כדין אינה מהווה עבירה על החוק או עדות לכך שביקש להטעות ביודעין. נטען כי הליך גביית העדות מהמערער היה לקוי וגביית העדות נעשתה תחת לחץ.
באשר לאישום בעבירה של בניה ללא היתר ובסטייה מהיתר נטען כי בימ"ש קמא ציין כי העד המרכזי (המפקח) העיד כי המבנים העיקריים תואמים את ההיתר פחות או יותר וכי המבנים שנבנו בסטייה מההיתר קשורים בעיקר לפיתוח ורצפות, לצד מבנים קטנים, כגון מכולות ומשרדים. לכן נטען שאין מדובר בבניה נרחבת ללא היתר. נטען כי בחקירותיו לא הוצגה למערער רשימה של המבנים והוא לא התייחס לכל מבנה. כן נטען כי המערער אף טען כי הרס שני מבנים אולם בימ"ש קמא התעלם מכך. נטען כי פגמים בחיפוש שנערך היו צריכים להביא את בימ"ש קמא לפסול את הראיות שהושגו במהלך החיפוש. נטען כי לגבי היקף השימוש שעשה המערער במקרקעין שגה בימ"ש קמא שגיאות מהותיות. נטען כי לא נערכה הבחנה בין הכנסותיו מהשכרת ציוד והכנת אוכל בביתם הפרטי של לקוחות לבין הכנסותיו משימוש במקרקעין כגן אירועים. נטען כי שגה בימ"ש קמא שעה שקבע כי על המערער להוכיח מה היו הכנסותיו. המשיבה ידעה שהמערער מפעיל במקביל עסק נוסף והיה עליה להציג ראיות או לפחות השערה מבוססת בנוגע לחלקו של גן האירועים מתוך סך ההכנסות של המערער.
באשר לגזר הדין טוען המערער כי כלל העונשים שהוטלו עליו הינם ברף הגבוה כאשר לאור נסיבות המקרה והעדר עבר פלילי יש מקום להפחית את כלל העונשים. במקרים דומים לא הוטלו עונשי מאסר בפועל וגובה הקנסות היה נמוך משמעותית מהקנס שהוטל על המערער. לגבי הקנס שהוטל נטען כי לא הוכח הסכום שקיבל המערער בתמורה להפעלה הנטענת של גן האירועים וכן נטען כי יש לייחס חלק מהכנסותיו לעסק שהפעיל במקביל ולכן הקנס היה צריך להיות נמוך יותר. נטען כי בימ"ש קמא הורה על הריסת המבנים מושא האישום למרות שחלקם נבנו בהיתר ומבלי שפירט אילו מבנים יש להרוס. בימ"ש קמא לא התייחס לשאלת ביטול ההיתר שניתן למערער ולכן לא ברור כיצד ניתן לקבוע שיש להרוס מבנה שנבנה בהיתר. בסיכומו של דבר נטען כי יש לבטל את ההרשעה באישומים הנזכרים ואת העונשים שנגזרו בגינם ולחילופין להפחית מהעונשים שנגזרו. לגבי צו איסור השימוש מבוקש לאפשר למערער להפעיל את הגן רק עד 30.10.22 כדי לקיים את האירועים שלהם התחייב המערער ולא הצליח לבטלם.
המשיבה טוענת כי המערער ממשיך גם כעת לעשות שימוש בנכס כגן אירועים והבקשה לעיכוב ביצוע היא להכשיר את השרץ. בשנת 2014 הוצא נגד המקום צו שיפוטי שאוסר עליו להמשיך את השימוש. מאז ועד היום המערער ממשיך להפר ברגל גסה את הוראות הדין. אין מקום להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע. ההליך התנהל משנת 2017 והסתיים רק בשנת 2022. בין 2014 ל-2017 התנהלה חקירה. היה שיהוי בהגשת כתב האישום אך היה צו שאוסר להמשיך בשימוש ולמרות זאת המערער המשיך לעשות שימוש אסור בנכס. אם המערער לא יהרוס את הבניה הבלתי חוקית המדינה תהרוס. אם המערער ימשיך להפר את הצו ניתן להגיש בקשה על פי פקודת הביזיון או להגיש כתב אישום. המערער מזלזל בפסקי הדין שניתנים נגדו. מכיוון שהמטרה מאחורי העבירות היא כלכלית העונש ראוי. התיק התנהל במשך שנים ובסופו של יום ניתנה הכרעת דין מפורטת שמתייחסת לכל הראיות שהוצגו. הרבה מן הקביעות העובדתיות נסמכות על אמרותיו של המערער בעצמו. הוא נשאל מדוע הגיש את הבקשה להיתר כפי שהגיש ואמר שמראש ידע שאם יגיש בקשה לגן אירועים יפסלו אותה מלכתחילה. הוא לא הסתיר את מעשיו וכוונותיו בעדותו בביהמ"ש ולפני המפקחים. הוא הגיש בקשה לעדר צאן כאשר הכוונה להקים גן אירועים. הכרעת הדין מנומקת ומבוססת. גזר הדין גם כן מנומק ומפורט.
לגבי טענת האכיפה הבררנית טוענת המשיבה כי הטענה אינה נכונה. הגוף האוכף אינו דבר שאמור לשנות. שני הגופים האוכפים פועלים בהתאם להוראות החוק. לגבי כולם הוגשו כתבי אישום ואין זה משנה מי הגוף האוכף לגבי התוצאה של ההליך. כמו כן הטענות נגד אכיפה בררנית בכל הנוגע לגוף האוכף לא הועלו בפני בימ"ש קמא. נטען כי בעניינו של המערער הוגש אישום לפי סעיף 214 לחוק ובימ"ש קמא התייחס לזה והקדיש לזה פרק שלם והסביר מדוע במקרים האחרים לא הוגש לפי סעיף 214 ובמקרה זה כן. לא בגלל שחיפשו את המערער אלא שבשאר המקרים לא עלה החשד לשימוש בסעיף 214 ובימ"ש קמא נימק זאת. בימ"ש קמא התייחס לטענת אכיפה בררנית ופירט בנוגע למקרים אחרים. באשר לטענת המערער לפערים בענישה חלק מהתיקים הסתיימו בהסדרי טיעון. יש נסיבות וראיות שונות שיכולות להביא לגיבוש הסדר טיעון ולכן קיימים פערים בענישה. בימ"ש קמא התייחס לכך בגזר הדין. תיקון 116 הביא עמו הכפלה ובמקומות מסוימים פי 4 מהקנסות שהיו קיימים קודם לכן. לא ניתן להשוות בין אכיפה שהייתה לפני התיקון ובין זו שאחריו. כאן הוכח באופן חד משמעי מה היקף הפעילות ומה היקף הרווח שהרוויח המערער. מדובר בעבירות למטרת רווח כלכלי והעונש צריך להלום את העבירה ולפגוע בכיס לפי ההלכה של ביהמ"ש העליון. אדם שמרוויח מגן אירועים מאות אלפי שקלים צריך להטיל עליו קנסות גבוהים כדי למנוע את המשך ביצוע העבירות ולהרתיע. בימ"ש קמא סקר סקירה משמעותית של מקרים אחרים. במקרה זה המערער גם הורשע בסעיף 214 מעבר לפעילות הלא חוקית במבנים. יש הבחנה בין הגנים הסמוכים למקרה זה ובימ"ש פירט במסגרת גזר הדין מדוע יש להבחין בין המקרים.
המשיבה טוענת כי הטענה של המערער לפיה מראש רצה רק דיר צאן היא לא נכונה. המערער מעולם לא היה חקלאי. מטרת הטענה להטעות. הוא מעולם לא החזיק צאן ולא גידל ירקות. משרד החקלאות אישר למערער קבלת היתר וזה היה הבסיס לעבירות. לגבי הטענה לעניין צו ההריסה למבנים – סעיף 214 מדבר על מסירת ידיעות כוזבות. אלמלא הידיעה הכוזבת משרד החקלאות לא היה מאשר וגם הוועדה המקומית לא הייתה מאשרת. הבסיס להיתר לדיר צאן היה מסירת ידיעה כוזבת. לכן ההיתר בטל מעיקרו. היום הסעיף שהחליף את סעיף 214 הוא סעיף 239 שמקנה לביהמ"ש סמכות להרוס גם מבנים שהם חוקיים על פי ההיתר הקיים.
המערער טוען בתגובה לטענות המשיבה כי הוא לא מפר את הצו. נטען כי זהות הגוף האוכף השפיע במקרה הזה על גובה העונש. אין הסבר מדוע המדינה התערבה והחליטה לקחת את התיק הזה. עוד נטען כי השיהוי בהגשת כתב האישום לא צריך לבוא לרעת המערער. בימ"ש קמא הרשיע לפי סעיף 214 ולא סעיף 239 אחרי התיקון.
המערער עצמו טען שהוא מבקש לעבוד עד 30.10.22 כי אנשים כבר נרשמו והזמינו אירועים.
דיון ומסקנות:
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את תיק בימ"ש קמא, הכרעת הדין וגזר הדין הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור נגד הכרעת הדין מהטעם שלא נפל כל פגם המצדיק התערבות בהכרעת דינו של בימ"ש קמא, המבוססת היטב בחומר הראיות שהוגש לבימ"ש קמא ובממצאי מהימנות וממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בימ"ש קמא ובהם אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב, אלא במקרים חריגים. כן לא מצאתי מקום להתערב בגזר הדין שכן אינני סבור כי הענישה סוטה ממדיניות הענישה המקובלת או שמדובר באכיפה בררנית בנסיבות העניין, כפי שיפורט.
בכל הנוגע לערעור על הכרעת הדין סבורני כי אין להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא, שכן מדובר בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות שקבע בימ"ש קמא בהתבסס על העדויות ששמע והראיות שהוצגו בפניו. כידוע, ביהמ"ש שלערעור איננו נוהג להתערב בממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות, אלא במקרים חריגים [ראה: ע"פ 3470/08 פלוני נ' מ"י, טרם פורסם (2009); ע"פ 4901/09 פלוני נ' מ"י, טרם פורסם (2009)].
"מושכלות יסוד הן כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. זאת, משום שערכאת הערעור חסרה את היכולת להתרשם, באופן בלתי אמצעי, מהעדים ומהראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא (ע"פ 3308/15 שמיאן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (17.5.2018); ע"פ 4818/16 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (9.1.2018); ע"פ 7090/15 ח'ליפה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.8.2016) (להלן: עניין ח'ליפה)). להלכה האמורה התגבשו ברבות הימים מספר חריגים, המאפשרים לערכאת הערעור לבחון מחדש ובאופן עצמאי את ממצאיה של הערכאה הדיונית. כך הוא הדבר, כאשר הכרעתה של הערכאה הדיונית מתבססת על ראיות בכתב, להבדיל מהתרשמותה הבלתי אמצעית מן העדים; כאשר ממצאי המהימנות שנקבעו מושתתים על שיקולים שבהיגיון ושל שכל ישר; כאשר דבק פגם ממשי באופן הערכת מהימנות העדים על ידי הערכאה הדיונית; או כאשר קיימות עובדות המצביעות על כי לא היה באפשרותה של הערכאה המבררת לקבוע את הממצאים שפורטו בהכרעת הדין (ע"פ 3776/17 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2.5.2018); ע"פ 6162/16 דלו נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (4.2.2018) (להלן: עניין דלו); ע"פ 434/15 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (4.2.2016); ע"פ 4583/13 סץ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (21.9.2015))".
ע"פ 2589/15 פרדי וינוקורסקי נ' מדינת ישראל (29.10.2018).
בימ"ש קמא התייחס לכל טענות המערער לעניין מסירת הודעה כוזבת וסעיף 214 לחוק ובכל הנוגע לטענותיו לגבי היעדר כוונה להטעות קבע בימ"ש קמא על סמך הראיות והעדויות שהוצגו בפניו כי המערער הגיש למשרד החקלאות ולוועדה המקומית בקשות להיתר לבניית דיר צאן ומבנים חקלאים נוספים, ביודעו כי אין בכוונתו לבנות אותם מבנים, אלא גן אירועים ואולם אירועים, ברם לו יגיש בקשה להקמתם, הבקשה תידחה. טענותיו של המערער כי לא ניסה להטעות מכיוון שהגיש ביחד עם הבקשה את הסכם השכירות שבו צוין כי הנכס הושכר למטרת הקמת גן אירועים נדחו על ידי בימ"ש קמא, וזאת על סמך הראיות שהוצגו בפניו, שהצביעו על כך שהמערער הציג מצג שווא כאילו בכוונתו לגדל ירקות ומרעה צאן בנכס וזאת משום שידע שלא יקבל היתר להקמת גן אירועים ולכן הגיש למוסדות התכנון בקשה כוזבת ומטעה להקמת מבנים חקלאיים, ביודעו כי אין בכוונתו להקים את אותם מבנים, אלא גן אירועים. בימ"ש קמא לא קיבל את הסבריו של המערער שלפיהם הוא התחיל לבנות לפי ההיתר ורק לאחר שהבין שהחקלאות אינה עסק כדאי הוא החליט להקים את גן האירועים. כמו כן, נקבע כי המערער מנסה לאחוז במקל משני קצותיו – מצד אחד טוען הוא כי רק לאחר שהבין שהחקלאות אינה עסק כדאי החליט להקים את גן האירועים ומצד שני הוא טוען כי הצהיר מלכתחילה על כוונותיו לבנות גן אירועים משום שצירף את הסכם השכירות שמצביע על כך. לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא לעניין זה ואני סבור כי המערער הורשע בצדק בעבירות שיוחסו לו, לרבות מסירת מידע כוזב בכוונה לקבל היתר בניה.
כאמור, בימ"ש קמא התרשם ישירות ובאופן בלתי אמצעי מהעדים ומהראיות שהוצגו בפניו וקבע ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות בהם מבקש המערער שביהמ"ש שלערעור יתערב. לאחר בחינת התיק של בימ"ש קמא לא מצאתי כי מתקיים בענייננו חריג המצדיק התערבות בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבע בימ"ש קמא.
מהראיות שהוצגו בפני בימ"ש קמא עולה כי המערער מעולם לא החזיק בעדר צאן ומעולם לא גידל בשטח ירקות (ראו לעניין זה גם חקירתו – מוצג ת/36 בתיק בימ"ש קמא, בעמ' 3-4 למסמך החקירה וכן ת/42 עמ' 2-3). כן עולה מהראיות והעדויות שהוצגו כי למרות שהמערער הגיש בתחילה בקשות לבניית דיר צאן ומבנים חקלאיים, כוונתו הייתה מלכתחילה לבנות גן אירועים ואין מקום לקבל טענתו כי רק לאחר שהבין שחקלאות אינה עסק כדאי החליט להקים את גן האירועים. כפי שקבע בימ"ש קמא, אף בעדותו לפני בימ"ש קמא אישר כי ידע שאילו היה מגיש מלכתחילה בקשה להקמת גן אירועים, הבקשה הייתה נדחית ולכן הגיש בקשות להקמת מבנים חקלאיים. כן אישר הן בעדותו בביהמ"ש (עמ' 51 לפרוטוקול הדיון מיום 24.06.21 בשורות 4 – 30) והן בהודעתו (ת/36) שמעולם לא היה לו עדר כבשים וכי ידע שאילו היה מגיש מלכתחילה בקשה להקמת גן אירועים הבקשה הייתה נדחית. לכן בצדק נקבע כי מסר ביודעין למוסדות התכנון ידיעה כוזבת או מטעה בנוגע למטרת ההיתר ובהסתמך על אותה הטעיה או ידיעה כוזבת הוא קיבל היתר בניה.
בימ"ש קמא התייחס לטענות המערער לגבי גביית ההודעות ת/18 ו-ת/36 תחת לחץ וקבע כי אין לקבל טענות אלה וכי מול עדותו הבלתי מהימנה של המערער עומדות עדויותיהם של גובי ההודעה אשר נתמכות בהודעות עצמן ולא נסתרו בחקירה נגדית. בימ"ש קמא אף התייחס לטענות המערער לעניין החיפוש שנערך בנכס וקבע כי הטעות הטכנית שנפלה בצו החיפוש לא גרמה למערער עיוות דין ואין בה כדי לקעקע את תוקף הצו או חוקיותו. כן נקבע כי המערער עצמו אישר כי כאשר הוסבר לו שיש צורך בנוכחות שני עדים הוא קרא לבנו מוחמד וויתר על נוכחות עד נוסף וכמו כן, בנו הנוסף של המערער העיד שהגיע למקרקעין לקראת סוף החיפוש והמפקחים אישרו לו להיכנס למשרד, שם פגש את אביו ואת אחיו מוחמד שנכחו בחיפוש. בצדק נקבע בנסיבות אלו כי החיפוש שבוצע במקרקעין ובמשרדי אולם האירועים בוצע כדין, שכן המערער עצמו ויתר על נוכחות עד נוסף. על כן, אין לקבל טענות המערער לעניין חוקיות החיפוש ופסילת הראיות שנתפסו במהלך החיפוש.
גם בכל הנוגע לקביעתו של בימ"ש קמא כי המאשימה הוכיחה הן את היקף האירועים שהמערער ערך במקרקעין והן את הרווחים שהמערער הפיק מהם וראיותיה לא נסתרו לא מצאתי מקום להתערב. המערער עצמו הודה בחקירותיו הנ"ל (ת/36 ו-ת/42) כי המשיך לערוך אירועים במקום גם לאחר שהוצאו צווים האוסרים על כך ואף הודה בעריכת אירועים של מאות משתתפים ואף מעל ל-1,000 משתתפים. בהתאם להודאתו המשיך לקיים אירועים במקום במהלך השנים למרות צווי האיסור שהוצאו וגם בהתאם לראיות שצולמו ונתפסו במקום בשנת 2016 המשיך המערער לקיים אירועים במקום בניגוד לצווים שהוצאו ואסרו על כך (ראו למשל ת/39). במסגרת החיפוש שבוצע במקום נתפסו גם יומנים המתעדים את האירועים, אשר תורגמו וסוכמו (ת/78 – ת/80, ת/82 ו-ת/84) והמערער אף נחקר על כך במסגרת ת/42 והסביר כי הוא ממשיך לקיים את האירועים למרות צווי האיסור מכיוון שהשקיע במקום כסף רב ומכיוון שהתחייב לאנשים לקיים את האירועים. המערער אמנם העיד בעדותו בפני בימ"ש קמא כי האירועים הרשומים ביומן כוללים גם אירועים שאינם מתקיימים בגן האירועים אלא בבתים של אנשים (שהוא מבשל עבורם), אך לא הצליח למסור תשובות מדויקות בתשובה לשאלה כמה אירועים נערכו באולם וכמה מהם היו בבתי המשפחות שערכו את האירוע (ראו למשל עמ' 48 לפרוטוקול הדיון מיום 24.06.2021 בבימ"ש קמא) ולא תמך טענותיו לעניין זה בכל דרך אחרת. על כך יש להוסיף, כפי שקבע גם בימ"ש קמא, את עדותו של מנכ"ל המועצה המקומית אשר העיד על האירועים הגדולים שמתקיימים במקום. על כן, בצדק נקבע כי המערער לא הצליח לסתור את היקף האירועים שהוכח על ידי המאשימה וכן לא הצליח לסתור את הראיות שהוגשו בדבר הסכומים והרווחים שהתקבלו בגין האירועים.
באשר לטענת המערער לאכיפה בררנית לעניין העמדה לדין בעבירה של הודעה כוזבת התייחס בימ"ש קמא בפירוט וציין כי לגבי גני האירועים האחרים לא התעורר חשד לביצוע עבירה של מסירת הודעה כוזבת שכן דובר במבנים חקלאיים שהוקמו על פי היתר ונעשה בהם שימוש חקלאי בהתאם להיתר במשך מספר שנים או שהאירועים התקיימו בהם לאחר שהוגשו בקשות לשימוש חורג ושינוי ייעוד אשר אושרו. בימ"ש קמא הסביר בפירוט במסגרת הכרעת הדין מדוע נסיבות המקרה של המערער שונות מנסיבות המקרים האחרים. כן התייחס בימ"ש קמא בפירוט לטענותיו של המערער לעניין המבנים השונים בנכס וההיתרים שניתנו להם ולא מצאתי מקום להתערב גם בקביעות עובדתיות אלו של בימ"ש קמא.
בנוגע לטענותיו של המערער לעניין אכיפה בררנית באשר לטענתו בדבר הפעלת סמכות אכיפה מקבילה רק בעניינו של המערער כך שהחקירה בעניינו של המערער עברה מטיפולה של הוועדה המקומית לטיפול גורמי אכיפה מטעם המדינה, הרי שמדובר בטענות שכלל לא עלו בפני בימ"ש קמא ככל הנראה. כמו כן, יש לקבל את טענת המשיבה לפיה זהותו של הגורם האוכף אינה משפיעה על התוצאה של ההליך ולכן אין מקום לקבוע כי נגרם למערער עיוות דין המצדיק התערבות בעניין זה. כפי שיובהר בהמשך, העונשים שהוטלו על המערער הינם תוצאה של המקרה החמור והזלזול המתמשך בשלטון החוק ולא של זהות הגורם האוכף.
אשר על כן, לאור כל המפורט לעיל, לא מצאתי כל מקום להתערב בהכרעת דינו של בימ"ש קמא.
בכל הנוגע לטענות המערער לעניין העונשים שהוטלו עליו חוזר המערער על טענותיו לעניין היקף הרווחים שלא הוכח, טענה אשר כאמור נבדקה על ידי בימ"ש קמא ופורטה במסגרת הכרעת הדין, שם נקבעו ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שאין מקום להתערב בהם. גם לעניין טענות המערער בדבר המבנים שיש להרוס פורטה התייחסות בימ"ש קמא גם במסגרת הכרעת הדין כאמור ולא מצאתי מקום להתערב בקביעות אלה. באשר לטענות המערער לעניין חומרת העונשים – בימ"ש קמא התייחס במסגרת גזר הדין לחומרת האירוע ונקבע כי מדובר בעבירות הפוגעות במרקם התכנוני, בשמירה על שלטון החוק והסדר הציבורי, עבירות המוגדרות כ"מכת מדינה" וזלזול בשלטון החוק ואשר מבוצעות למטרת רווח. המערער ביצע את העבירות במשך שנים רבות, בניגוד לצווים שניתנו, תוך זלזול מחפיר בשלטון החוק ובהחלטות וצווים שיצאו תחת ידי ביהמ"ש והרשויות. כמו כן, פעל במכוון תוך מתן הודעות כוזבות והטעייה של הרשויות וגרם לבזבוז משאבים ציבוריים ופגיעה באמון הציבור במערכות אכיפת החוק, כפי שפירט בימ"ש קמא במסגרת גזר הדין.
כידוע, לא בנקל תתערב ערכאת ערעור בחומרת העונש, אלא במקרים חריגים הסוטים באופן מובהק ממדיניות הענישה הראויה או לחלופין שמתקיימות בהם נסיבות מיוחדות [ע"פ 4302/18 ספיר בוקשטיין נ' מדינת ישראל (21.01.2019); ע"פ 8435/17 דוד נפתלי נ' מדינת ישראל (07.04.2019); ע"פ 6522/15 חאג' נ' מדינת ישראל (25.5.2016); ע"פ 7716/14 אבו סעיפאן נ' מדינת ישראל (27.4.2015)]. לאור המפורט לעיל, לא מצאתי כי נפל בגזר הדין פגם המצדיק התערבות או כי מדובר במקרה חריג הסוטה באופן מובהק ממדיניות הענישה הראויה. כאמור, מדובר במקרה חמור של מסירת מידע כוזב, הטעיה של הרשויות, שימוש בנכס כגן אירועים במשך שנים בניגוד לצווים שניתנו וזלזול מתמשך וחמור בשלטון החוק. על כן, לא מצאתי מקום להתערב גם בגזר הדין של בימ"ש קמא.
אשר על כן, לאור המפורט לעיל, אני דוחה הן את הערעור של המערער כנגד הכרעת הדין והן את הערעור נגד גזר הדין. לא מצאתי מקום גם להיעתר לבקשת המערער לעיכוב ביצוע צו איסור שימוש במבנים אשר הוטל על המערער במסגרת גזר הדין והבקשה נדחית.
הערה בטרם חתימה:
בטרם חתימת פסק הדין נבהיר כי ראוי שטענת המערער לפיה גופי האכיפה הפועלים במסגרת השלטון המקומי אינם נוקטים אמצעי אכיפה זהים כלפי מפרי חוק לאלו הננקטים ע"י גורמי המדינה תיבדק ע"י גורמי האכיפה מטעם המדינה.
אין חולק כי האכיפה כלפי מפרי חוק צריכה להיות זהה, בין אם הגורם המעמיד לדין הוא גורם אכיפה של השלטון המקומי או גורם הפועל במסגרת השלטון המרכזי – המדינה. העובדה הנטענת לפיה גורמי השלטון המקומי אינם נוקטים את אותה אמת מידה נדרשת של אכיפה אינה מהווה צידוק להקלה בדין, גם אם יש לה בסיס. ואולם היא מחייבת בחינה והסקת מסקנות. ככל שגורמי השלטון המקומי אינם מבצעים כנדרש את מלאכת האכיפה יש לתקן פגם זה, לא בדרך של הקלה עם מפרי החוק אלא בדרך של הסדרת והבטחת ביצוע האכיפה ע"י כלל הגורמים, מקומיים או ארציים.
נציין לענין זה כי לא ניתן להתעלם מתופעות ותהליכים המצביעים על נסיונות של גורמים המבקשים להשיג רווחים למטרות פרטיות, ובהם גורמים עבריינים וארגוני פשיעה, לחדור ולהשתלט על גורמי שלטון מקומי ובהם, בין היתר, גורמי ההסדרה בתחום התכנון והבניה, רישוי עסקים וניהול מכרזים שלטוניים. ענין זה מחייב את התערבות גורמי האכיפה מטעם המדינה, למניעת תופעת ההשתלטות העויינת ויצירת פערי אכיפה בין אלו של שלטון מקומי ושלטון מרכזי, באופן שבו אכיפת הוראות החוק תהיה אחידה, והכל תוך הקפדה על קיום כל הוראות החוק.
במקרה שבפני, בהעדר תשתית עובדתית וראייתית מספיקה, אין מקום לתת סעד בעל אופי מנהלי של הקלה והתחשבות בנטען במסגרת ההליך הפלילי [ראו לעניין זה: עדיאל זימרן ונתנאל דגן, "ביקורת שיפוטית על רשויות אכיפת החוק: בין מינהלי לפלילי" משפטים נב' (תשפ"ב) 169; רענן גלעדי, "דוקטרינת הביקורת המנהלית בפלילים", ספר אליהו מצא (אהרן ברק ואח' עורכים. הוצ' הפקולטה למשפטים באונ' תל אביב והוצאת נבו 2015) עמ' 529]. עם זאת מצאתי לנכון להבהיר ולהדגיש את הנושא, הגם שטענות המערער, במקרה שבפני, לא ביססו כל תשתית עובדתית ועילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא.
בהסכמת הצדדים, כפי שהודעה במהלך הדיון ונרשמה בפרוטוקול/תמליל ההקלטה, ניתן פסק הדין בהעדר הצדדים.
המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים, באמצעות ב"כ, ולתיק בימ"ש קמא.
ניתן היום, ט"ו תשרי תשפ"ג, 10 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.
רון שפירא, נשיא
