בפני
כב' השופט נמרוד פלקס, סגן הנשיא
המערער
נ.י.
ע"י ב"כ עוה"ד יהונתן פילדס ועוה"ד בהירה ברוך
נגד
המשיבה
א.ל.
ע"י ב"כ עוה"ד אלי אלקלעי
פסק דין
ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל (כב' הרשמת עידית גור אריה), מיום 13.1.22, בבקשת המערער בטענת "פרעתי" (להלן – "ההחלטה").
בקיצור נמרץ יאמר, כי עסקינן בהשתלשלות עניינים שהורתה פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, מיום 23.4.91, בו חויב המערער לשלם למשיבה סכומים שונים בגין מזונות ילדיהם, אשר היו קטינים בעת מתן אותו פסק דין. פסק הדין האמור הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בשנת 1996, ולאחר מכן, בשנית, בשלהי שנת 2009 (סעיפים 27-28 להחלטה). יתרת החוב שהוגשה לביצוע בתיק ההוצאה לפועל המאוחר – הוא תיק ההוצאה לפועל מושא דיוננו – היא אך ההפרש שבין חיוב המזונות הפסוק, לבין הסכומים ששולמו למשיבה בידי המוסד לביטוח לאומי בהתאם לחוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב – 1972 – עת המערער עצמו לא פרע את דמי המזונות לידי המשיבה כלל ועיקר.
תיק ההוצאה לפועל שנפתח בשנת 1996 נזנח, עת ממילא המערער עזב את ישראל למעשה (אם כי שב לתקופות קצרות) עוד קודם למתן פסק דינו של בית הדין הרבני, ושב רק בשנת 2009, בסמוך לפתיחת תיק ההוצאה לפועל המאוחר. זמן מה לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל המאוחר, פנה המערער בבקשה בטענת "פרעתי", אשר נדונה ונדחתה בהחלטת כב' הרשם (כתוארו אז) בן שלו, מיום 6.6.11 (להלן – "החלטת הרשם שלו").
בהחלטה המפורטת והמנומקת, האוחזת שלושים ושלושה עמודים, סקרה כב' הרשמת את השתלשלות הדברים, ובסופו של יום דחתה את כלל טענות המערער, למעט הטענה בדבר היות החוב הרשום בתיק ההוצאה לפועל לא מדויק, ודומה שאף גבוה משמעותית "מהחוב האמיתי" – מחמת חישוב שגוי של חיובי הריבית הנצברת על קרן החוב (סעיפים 121-122 להחלטה). נוכח טענתו אחרונה זו של המערער, אשר דומה שאינה שנויה במחלוקת, הורתה כב' הרשמת על מינוי מומחה חשבונאי לשם עריכת חישוב "החוב הנכון" בתיק ההוצאה לפועל.
בשים לב לכך שאין כאמור מחלוקת בדבר אי הדיוק בסכום החוב הרשום בתיק ההוצאה לפועל – אי דיוק שנוצר בעטיה של המשיבה – השיתה כב' הרשמת על המשיבה את החובה לממן את שכר המומחה. ברם, היות והמערער חויב בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ₪, הורתה כב' הרשמת, כי המערער יפרע את סכום ההוצאות שהושת עליו, בדרך של הפקדת סך 5,000 ₪, לשם מימון שכר המומחה, ואת יתרת סכום ההוצאות ישלם לידי המשיבה. בשולי הדברים יוער, כי ייתכן שטעם נוסף להנחיית כב' הרשמת באשר לאופן פירעון שכר המומחה הוא טענת המערער עצמו, ששיעור החוב הנכון עולה על 120,000 ₪. קרי – אף לשיטת המערער עצמו – ככל שנתעלם מיתר טענותיו, שעיקרן, כפי שיובהר להלן, מניעות וויתור – חב המערער למשיבה סכומי כסף ניכרים (סעיף 123 להחלטה).
בבקשתו בטענת "פרעתי" דנן שב המערער על אותן הטענות שטען בבקשתו הקודמת בטענת "פרעתי", אשר נדונה ונדחתה כאמור בהחלטת הרשם שלו. כמו כן העלה המערער מספר טענות נוספות, אשר לא נדונו לשיטתו בהחלטת הרשם שלו, כדלקמן: בהסכם הגירושין שנכרת בין הצדדים התחייבה המשיבה שלא לנקוט כנגדו הליכי גבייה, ומכאן יש ללמוד על קיומן של הסכמות בין הצדדים, לפיהן פטור המערער מתשלום דמי מזונות למשיבה, ועליו לפרוע רק את חיובי המזונות כלפי המוסד לביטוח לאומי (סעיף 24 לערעור); המשיבה לא נקטה הליכי הוצאה לפועל כנגד המערער מאז החלטת הרשם שלו, ובכך יש לראותה כמי שזנחה את זכותה להיפרע את החוב, ואף יש בכך כדי ללמד על צורך באישור בית המשפט לנקיטת הליכי הוצאה לפועל, לשם גביית חוב המזונות. עוד הלין המערער על חיובו – כך להבנתו – לשאת בשכר המומחה, אשר מונה לשם עריכת חישוב מדויק של החוב בתיק ההוצאה לפועל, וזאת עת המשיבה הודתה למעשה שהחוב הרשום בתיק ההוצאה לפועל אינו מדויק, וגבוה "מהחוב האמיתי" (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מהיום).
המשיבה מחרה ומחזיקה אחר ההחלטה, ואף מוסיפה, כי המערער אינו יכול לשוב ולעלות טענות שנדונו ונדחו בהחלטת הרשם שלו. המשיבה מסבירה מדוע נהגה כפי שנהגה בהליכי ההוצאה לפועל, בשים לב לשהותו הממושכת של המערער בחו"ל, והיעדר התוחלת שבנקיטת הליכי הוצאה לפועל כנגדו. לטעמה אין לראות בהתנהגותה משום ויתור על חובה, ואף הדין אינו מחייב קבלת היתר מבית המשפט לשם נקיטת הליכי הוצאה לפועל בנסיבות דנן. המשיבה אף מפנה לשלל ההליכים שהתקיימו מאז החלטת הרשם שלו, אשר אף בהם יש כדי להצביע על כך שהמערער היה מודע היטב לחיובו ולחובתו לפרעו, וממילא המשיבה לא ויתרה על זכויותיה. יחד עם זאת המשיבה מודה, כי ייתכן ונפלה טעות בחישוב החוב בתיק ההוצאה לפועל, ולפיכך אף הסכימה למינוי המומחה שמונה כאמור (סעיפים 42-43 לתגובת המשיבה).
דין הערעור להידחות. באשר לשלל הטענות אותן טען המערער בפני כב' הרשם שלו, הרי, שמכח הכלל בדבר השתק פלוגתא מנוע המערער לשוב ולהעלותן בבקשתו הנוכחית בטענת "פרעתי", אשר הוגשה בחלוף כעשור, ואין לי אלא להסכים הכרעת כב' הרשמת בעניין זה (סעיפים 77 – 83 להחלטה). יחד עם זאת – מושגית – היה המערער רשאי להעלות בבקשתו החדשה בטענת "פרעתי", טענות אותן היה בידו להעלות בפני הרשם שלו, אך לא עשה כן. שכן הכרעת רשם הוצאה לפועל בטענת "פרעתי" אינה מקימה השתק עילה, אלא אך השתק פלוגתא. ראו: ד' בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שביעית – יוני 2019 (להלן – "בר אופיר") בעמ' 299; ע"א (י-ם) 3145/09 שני נ' בנק המזרחי (2009); ת"א (מחוזי חיפה) 12890-03-15 אחימן נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור (2017). קרי – מעשה בית הדין הקם מהחלטת רשם הוצאה לפועל – המונע מבעל דין להטריד את יריבו – הוא אך זה הנוצר עת סוגיה עובדתית או משפטית נדונה בפועל והוכרעה לגופה. זאת להבדיל מטענה אותה היה בידי בעל דין להעלות אך לא העלה, וכפועל יוצא מכך אף לא נדונה לגופה. מהאמור עולה איפוא, כי יש להידרש אך לטענות "חדשות" אותן טען המערער בבקשתו הנוכחית בטענת "פרעתי", הן כדברי בא כוחו, כאמור: הסכם הגירושין, וויתור או צורך לקבל היתר לנקיטת הליכי הוצאה לפועל, המתייחסים לתקופה שמהחלטת הרשם שלו ועד להגשת הבקשה בטענת "פרעתי" מושא ההחלטה.
ראשית אסלק מהדרך טענה נוספת אותה העלה המערער באשר לסוגיית מימון שכר המומחה. טענת המערער, לפיה הושת עליו חיוב זה אינה נכונה עובדתית. בהחלטה נכתב בבירור, כי המשיבה היא שתישא בשכר המומחה (סעיף 137 להחלטה). אכן מהותית מי שנדרש לממן סכום זה הוא המערער, שכן באותה החלטה חויב המערער בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ₪, ואין להלום שבעוד המערער הוא שחייב – ולו סכום זה למשיבה – היא זו שתממן בפועל את ההליכים המשפטים אותם המערער נוקט כנגדה, עת הוא ממאן לפרוע את חובו הפסוק כלפיה.
בכל הנוגע להסכם הגירושין מלין המערער על כך שאין בהחלטת כב' הרשמת כל התייחסות להסכם הגירושין, שנכרת בין הצדדים (פסקה אחרונה בעמ' הראשון וסעיף 24 לכתב הערעור). עיון בבקשת המערער בטענת "פרעתי" ובתצהיר התומך בה מלמד, כי כל שנטען בבקשה באשר להסכם הגירושין הוא, שהמשיבה לא טרחה להציגו בלשכת ההוצאה לפועל (סעיף 25 לבקשה בטענת "פרעתי"). מה נפקות אותו מחדל ? מה היה נלמד מהסכם הגירושין אילו היה מוצג ? סתם המערער ולא פירש, בבקשתו בטענת "פרעתי". אכן מתצהיר המערער, התומך באותה בקשה בטענת "פרעתי", עולה, כי טענת המערער שם הייתה, שהסכם הגירושין נכרת ואושר בידי בית הדין הרבני האזורי ביום 23.8.90 והוסכם בו, או שיש ללמוד ממנו, כי המשיבה התחייבה שלא לנסות להיפרע מהמערער דמי מזונות, ולפנות אל המל"ל בדרישה לפירעון מזונות הקטינים (סעיפים 44 – 50 לתצהיר האמור).
יש לדחות אף את טענתו זו של המערער. המערער כלל לא הבהיר בבקשתו בטענת "פרעתי", להבדיל מבתצהיר התומך בה, מה נפקות אי הצגת הסכם הגירושין בפני לשכת ההוצאה לפועל, ומדוע היה על המשיבה להציגו. חרף מחדלו זה של המערער, כב' הרשמת הזכירה בהחלטתה את טענתו המהותית בדבר הסכמתם הנטענת של הצדדים בהסכם הגירושין, כי המערערת לא תנקוט הליכים לגביית דמי המזונות ממערער, ומלוא דרישתה לדמי מזונות תתמצה בפניה אל המוסד לביטוח לאומי (סעיף 18 להחלטה). אכן לא מצאתי, כי כב' הרשמת דנה והכריעה לגופה בטענה זו. טענה אותה כאמור המערער כלל לא טען מפורשות בבקשתו. יחד עם זאת, אף אם הייתה כב' הרשמת נדרשת לטענה האמורה – שומה היה עליה לדחותה. שהרי, לגרסת המערער עצמו הסכם הגירושין נכרת ואושר קודם לפסק הדין למזונות, אשר הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. הדין הנוהג הוא, כי רשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך כלל להידרש לנסיבות שאירעו קודם למתן פסק הדין המוגש לביצוע. ראו: בר אופיר, בעמ' 272(5) – 273. משכך אף אם היו נכונות טענות המערער בדבר הסכמות כביכול שגובשו בהסכם הגירושין, לא היה לכך כל נפקות לצרכי ההחלטה.
אחרון אחרון אפנה לטענת המערער בדבר התנהלות המשיבה מאז החלטת הרשם שלו, אשר בעטיה מנועה היא – כך לשיטתו – להיפרע את חובה. לטענת המערער יש ללמוד מהוראת סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט – 1959, כי מקום בו זוכה בתיק הוצאה לפועל אינו נוקט הליכי גביה משך תקופה העולה על שנתיים, עליו לפנות אל בית המשפט בכדי לקבל היתר להיפרע את חובו. זאת עת עסקינן בחוב מזונות, אשר נועד לספק את צרכיהם השוטפים של הקטינים, כאשר במקרה דנן אין חולק, כי הילדים בגינם נפסקו המזונות בגרו לפני שנים רבות, ועוד קודם להגשת פסק הדין לביצוע בתיק ההוצאה לפועל נושא ההליך דנן. בעניין זה מפנה המערער לפסק הדין בע"ר (ת"א) 32602-09-20 צ.פ. נ' א.מ. (2020) הנוקט בגישה זו.
בכל הכבוד גישתי שונה. קיימת מחלוקת בפסיקת בתי המשפט בשאלת תחולת הוראת הדין האמורה על בני זוג ששניהם יהודים – כבמקרה דנן – לשם הגשת פסק דין למזונות, לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל – לעניין זה ראו אך לאחרונה עמ"ש (חיפה) 17587-02-20 א. נ' ב. (2022) – ודומה שטרם נאמרה המילה האחרונה בסוגיה זו. בנסיבות אלו ספק האם ניתן לקבוע שמקום בו רשם הוצאה לפועל נקט בפרשנות השוללת את הצורך באישור בית משפט יש להתערב בפסיקתו.
לא זו אף זו, שהפסיקה עליה סומך המערער יתדותיו, אף פוסעת צעד אחד נוסף. שכן, מסעיף החוק האמור בו נקבע, כהאי לישנא: "מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט" (הדגשה שלי – נ.פ.), נלמד לשיטת המערער, כי אף כאשר החלו לפעול לגביית המזונות, בדרך של הגשת פסק הדין למזונות לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, קיימת מגבלה סטטוטורית המונעת את המשך הליכי הגבייה, ונקיטת הליכי הוצאה לפועל, מקום בו ישב הזוכה בחוסר מעש ולא נהג בשקידה ראויה בפעילותו בתיק ההוצאה לפועל. כאמור דעתי שונה, שכן פרשנות זו מנוגדת לחלוטין ללשון סעיף החוק האמור. אף כאן יש לציין, כי ניתן לתת לדבר חקיקה אך משמעות שלשונו יכולה לשאת, ולעניין זה ראו מהעת האחרונה: בג"ץ 62/22 קלאסיק נ' בית הדין הארצי לעבודה (2022). לטעמי קיים קושי רב לפרש הוראת חוק, אשר מלשונה ברור שנועדה אך למקרה שלא החלו לפעול לגביית המזונות, באופן המחילה אף למקרה שהחלו לפעול לגביית המזונות, אך הפסיקו, או לא פעלו בשקידה ראויה. בשולי הדברים יאמר, כי מסקנתי האמורה יפה אך לסוגיית תחולת הוראת הדין האמורה על מקרים כגון דא, ואין בה כדי לשלול תרופות אחרות העומדות לחייב במקרים מתאימים.
למעלה מהצורך יאמר, כי כב' הרשמת דנה בפרוטרוט בהתנהגות הצדדים מאז החלטת הרשם שלו, ועל סמך קביעותיה העובדתיות באשר למעשי הצדדים שניהם, במהלך תקופה זו, הסיקה, כי אין לראות במשיבה כמי שמחלה או ויתרה על חובה, ואף המערער היה מודע לכך היטב (סעיפים 47 – 71 להחלטה). ממצאיה העובדתיים ומסקנותיה המשפטיות של כב' הרשמת בעניין זה מקובלים עלי.
אשר על כן הערעור נדחה.
המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪.
המזכירות תשלח לצדדים ולכב' רשמת ההוצאה לפועל בתיק 03-06075-09-2.
פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, ה' ניסן תשפ"ב, 6 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.
נמרוד פלקס, שופט, סגן הנשיא
