בפני
התובעים
הנתבעת
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
ראל
1. ה.ז.
2. צ.ז.
שניהם ע"י ב"כ עוה"יד יצחק הניג
נגד
ל.מ.
פסק דין
14 מאי 2017
1. תביעה למתן סעד הצהרתי על פיו לנתבעת אין כל זכויות במקרקעין הידועים כגוש XXX
חלקה XX (להלן – "הנכס") וכי התובעים אינם חייבים לשלם לנתבעת תשלום כלשהו כפי
דרישותיה מהימים 2.12.14 ו – 12.3.15 (ראו: נספחים א'-ב' לכתב התביעה).
2. התובע מס' 1 הוא אחי הנתבעת והתובעת מס' 2 היא אשתו. לתובעים זכויות דיירות מוגנת
בבית וגינה ביישוב XXX, על פי הסכם שנכרת ביניהם לבין חברת עמידר ביום 24.1.88 (ראו :
נספחי ג' לכתב התביעה לתצהיר התובע מס' 1). בילדותם גרו התובע מס' 1 והנתבעת בנכס
וכן במקרקעין סמוכים, שהיו בעת הגשת התביעה בחזקת אחיהם מר סמי זכאי. זאת עת היו
סמוכים על שולחן הוריהם.
3. התובע מס' 1 והנתבעת, יחד עם מי מאחיהם, התגוררו בנכס ובמקרקעין הסמוכים לו מסמוך
ללידתם, עת קיבלו הוריהם המנוחים את החזקה במקרקעין אלו עוד משנות החמישים של
המאה שעברה. ודוק, לא הוצגה כל ראיה לכך שההורים המנוחים היו בעלי זכות כלשהי
במקרקעין האמורים, למעט זכות חזקה או רישיון. עת הלכו ההורים המנוחים לבית עולמם,
הותיר מי מהם אחריו צוואה לפיה, הוא מוריש את זכויותיו במקרקעין האמורים (חלקות
XXX בגוש XXX) לשלושה מילדיו, הם התובע מס' 1, הנתבעת ומר ס.ז.
1 מתוך 4
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
14 מאי 2017
תמ"ש 5166-12-15 ה.ז. ואח' נ' ל.מ.
4. פשיטא, כי ההורים המנוחים לא יכלו להוריש זכויות שלא היו להם. כן יוער, כי ממילא זכות
רישיון או חזקה היא זכות אישית, אשר אינה ניתנת להורשה. אזכיר, שלא הוצגו כל הסכם,
או ראיה אחרת, המלמדים על כך שלהורים היו זכויות אחרות במקרקעין האמורים, למעט
זכות דיירות מוגנת (ראו: נספח ח' לתצהיר התובע מס' 1).
5. בין כך ובין כך אין חולק, שלימים כרתה הנתבעת חוזה שכירות עם חברת עמידר, אשר פעלה
בשם רמייי, על פיו שכרה זכויות בחלק מחלקה XX בגוש XXX, למשך חצי שנה. הנתבעת
התגוררה במקרקעין או בנכס ואף הפעילה שם לול תרנגולות לפרנסתה. ודוק, תקופת
השכירות החוזית תמה ביום 31.12.84.
6. לאחר הדברים הללו התקיים משא ומתן בין הנתבעת לבין רמייי, אשר בעקבותיו נכרת בין
הנתבעת לבין רמייי הסכם לפינוי הנתבעת מהמקרקעין ו/או מהנכס. בהסכם זה התחייבה
הנתבעת לפנות את המקרקעין ו/או את הנכס ולקבל תמורת הפינוי ומסירת החזקה לרמייי
דירה בשכירות סוציאלית מאת משרד השיכון או חברת פרזות. כן הייתה הנתבעת זכאית
מכח הסכם זה דמי העברה מוגדלים בסך 20,000 ₪, מאת רמייי.
7. הנתבעת אכן פינתה את המקרקעין, לכל המאוחר בשנת 1991 (ולמעשה כעולה מתצהירה
מיום 20.8.96, אשר צורף לכתבי הבי דין בתמ"ש 2655-04-16, אינה מחזיקה בנכס או
במקרקעין מאז שנת 1984, קרי – למעלה משלושים שנה קודם להגשת התביעה דנן), ואף
קיבלה לידיה את דמי הפינוי, או דמי ההעברה, בסך 30,293 ₪ (ראו: סעיף 17 לתצהיר
הנתבעת; סעיפים 10-18 לכתב ההגנה של רמ"י ועמידר בתמ"ש 2655-04-16 והנספחים
המצורפים שם).
8. נמצא איפוא, כי ככל שלנתבעת היו זכויות כלשהן במקרקעין הרי, שאלו פקעו לכל המאוחר
עת פינתה הנתבעת את המקרקעין וקיבלה פיצוי כאמור, ואף קיבלה זכות להתגורר בדיור
סוציאלי. לשם השלמת הדברים יאמר, שאין כל חשיבות לכך שהטעם שהוביל את הנתבעת
להסכים לפינוי הנכס או המקרקעין היה היותם בלתי ראויים למגורים כטענתה (בין נוכח
הצפתם ובין נוכח פניית רשויות הרווחה, כעדות הנתבעת, כי אלו אינם ראויים למגורי ילדים).
לא זו אף זו, שהבית בו התגוררה הנתבעת במקרקעין ו/או בנכס נהרס לפני שנים רבות ואינו
קיים עוד (ראו: סעיף 19 לתצהיר הנתבעת), ואף בכך יש כדי להפקיע את זכותה לדיירות
מוגנת, למצער בבית המגורים. ראו: ע"א 3505/96 שרעבי נ' קפרא, פייד נב(2) 419 (1998);
רעייא 10933/04 ונטורה נ' עמידר (2009).
מהאמור עולה איפוא, שלמצער מאז ראשית שנות התשעים של המאה שעברה, אין לנתבעת
2 מתוך 4
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
14 מאי 2017
תמ"ש 5166-12-15 ה.ז. ואח' נ' ל.מ.
כל זכות במקרקעין האמורים או בנכס. ככל שירדתי לסוף דעתה של הנתבעת היא מנסה
לטעון, כי עומדות לה זכויות כלפי רמייי, או רשות אחרת, או כלפי התובעים, בהיותה יורשת
של הוריה המנוחים. ודוק, כאמור, הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח, כי
להוריה המנוחים הייתה זכות כלשהי במקרקעין, הניתנת להורשה. באשר לעצם האפשרות
ליצירת רישיון במקרקעי ציבור, ולא כל שכן רישיון מכללא. ראו: ע"א 6757/13 נחום נ'
מדינת ישראל (2015). לעניין אי עבירות זכות הרישיון, ללא הסכמת בעל המקרקעין ראו: י'
ויסמן, דיני קניין: החזקה ושימוש, המכון למחקרי חקיקה, תשס"ו – 2005 (להלן – "ויסמן"),
בעמ' 485.
9. ככל שתמצי לומר שההורים המנוחים היו יידיירים מוגנים" בנכס או במקרקעין עובר
לפטירתם וזכותם עברה באופן זה או אחר אל הנתבעת (שלא מכח הצוואה, שהרי זכות דיירות
מוגנת אינה ניתן להורשה, אלא מועברת על פי הכללים הקבועים בחוק) הרי, שאף זכות זו
פקעה הן מחמת הסכם הפינוי שנכרת כאמור (הסכם בגינו קיבלה הנתבעת תמורה) והן מפאת
נטישת המקרקעין בידי הנתבעת. ראו: ויסמן בעמ' 445-447.
.(XXX
10. לשם השלמת הדברים יאמר, כי דרישות הנתבעת מאת התובעים, הנזכרות ברישא לפסק דין
זה, נסמכות על טענותיה לזכויות במקרקעין. זאת בין זכויות מכח היותה יורשת של מי
מהמנוחים ובין זכויות יימקוריות של הנתבעת כלפי רמייי, או רשות אחרת. כאמור, הנתבעת
לא הוכיחה שקיימות לה זכויות מכל סוג שהוא במקרקעין, ומהראיות שהובאו בפני בית
המשפט עולה, כי הוכח פוזיטיבית שלנתבעת אין כל זכויות במקרקעין או בנכס.
11. בשולי הדברים אבהיר, כי הטעם להגשת תביעה זו הוא ההסכם שנכרת בין התובעים לבין
חברת נתיבי ישראל, המתנה זכאותם של התובעים בחלק מהפיצוי המוסכם בהסכם זה כנגד
פינויים את הנכס, בקבלת פסק דין הקובע שלנתבעת אין זכויות בנכס (או למצער הצהרת
הנתבעת, כי אין לה זכויות בנכס, ואינה זכאית לפיצוי בגין זכויות מעין אלו). זאת בכדי למנוע
את האפשרות שחברת נתיבי ישראל תאלץ לשלם פעמיים בגין אותן הזכויות, הן לתובעים
והן לנתבעת. יוער, כי הנתבעת פנתה אל בית משפט השלום בתביעה למתן סעד הצהרתי בדבר
זכאותה לפיצויי הפקעה (כנגד התובעים, בני משפחה אחרים ורשויות שונות) ותביעתה
נמחקה, שכן הוגשה כתביעה לסעד הצהרתי חלף הגשת תביעה לסעד כספי. ודוק, חרף מחיקת
תביעתה, לא מצאה הנתבעת לפנות אל בית המשפט המוסמך בתביעה מתאימה (ראו: תייא
12. אשר על כן מתקבלת בזה התביעה והנני מצהיר בזה, שלנתבעת אין זכויות בנכס ושהתובעים
אינם חייבים לנתבעת תשלום כלשהו כפי דרישותיה מיום 2.12.14 ו – 12.3.15.
3 מתוך 4
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
תמ"ש 5166-12-15 ה.ז. ואח' נ' ל.מ.
13. התרשמתי, כי הצדדים כולם אנשים קשיי יום, ולפיכך הנני פוסק את הוצאות המשפט על
הצד הנמוך. הנתבעת תישא בהוצאות התובעים בסך 2,500 ₪
ניתן היום, י"ח אייר תשע"ז, 14 מאי 2017, בהעדר הצדדים.
14 מאי 2017
4 מתוך 4
נמרוד פלקס, שופט
1
2
3
4
5
6
7
