המבקשת
.1
ba
.2
טור
בית המשפט המחוזי בירושלים
מדינת ישראל
המשיב במיית 5925-12-21 בנימין זאבי
המשיב במיית 5940-12-21 ברוך שרביט
נגד
החלטה
לפניי בקשות למעצרם של שני המשיבים, זאת בגין כתב אישום המייחס להם ביצוע של
עבירת רצח תוך כדי ביצוע עבירה אחרת – עבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין,
התשל"ז-1977, בנוסחו בעת ביצוע העבירה בשנת 1986.
כתב האישום
נגד המשיבים הוגשו שני כתבי אישום נפרדים. על-פי הנטען בחלק הכללי של כתבי האישום,
ניסים שטרית זייל (להלן: "המנוח"), יליד 1969, נחשד בשנת 1985 על-ידי אנשים הקשורים
לקהילת יישובו בנים" (להלן – "הקהילה"), שבראשה עומד הרב אליעזר ברלנד, כמי שקיים
מפגשים עם בחורות בניגוד לנורמות הדתיות של אנשי הקהילה. חתנו של ברלנד – צביקה
צוקר – ריכז באותה תקופה בהנחייתו של ברלנד פעילות של הכאה ואיום על אנשים שלדעת
ברלנד סטו מהנורמות הדתיות ומאורחות הצניעות של הקהילה. פעילות זו נודעה בציבור
כפעילות מטעם "משמרות הצניעות".
בשנת 1985 הנחה צוקר אדם בשם א.ו. לאיים יחד עם ש.ח. ו- מ.ר. על המנוח כדי שיפסיק
להיפגש עם בחורות. בהמשך לכך השלושה הגיעו לישיבה שבה למד המנוח, העלו אותו על
רכבם בתואנות שווא, והסיעו אותו לחוף הים באשדוד. משהגיעו לחוף הציגו השלושה את
עצמם כמשתייכים למשמרות הצניעות ודרשו מהמנוח לספר להם על קשריו עם בנות או
שיהרגו אותו. המנוח מסר שמות של בנות שאיתן היה בקשר והבטיח לחזור בתשובה.
בהמשך לכך נסעו השלושה והמנוח ליער הקרוב לים, שם השלושה היכו את המנוח
1 מתוך 12
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
מיית 5925-12-21 מדינת ישראל נ' זאבי
מיית 5940-12-21 מדינת ישראל נ' שרביט
טור
בית המשפט המחוזי בירושלים
והמשיכו לאיים על חייו. לאחר מכן השלושה הסיעו את המנוח לירושלים ופקדו עליו
להזמין ליער רמות כמה מחבריו אשר נהגו להיפגש שם עם בחורות. אחד מחבריו של המנוח
הגיע למקום ואז השלושה היכו אותו ואת המנוח, שמו אדמה בפיו של המנוח ואיימו על
השניים שאם ייתפסו בשנית אזי ייסרסו אותם". בעקבות אירוע זה הגיש המנוח תלונה
במשטרת ישראל, ובהמשך אף מסר למשטרה את פרטיהם של ש.ח. ו- א.ו. על פי הנטען
בפרק העובדות של כתב האישום, זמן מה לאחר האירועים המתוארים בחלק הכללי הורו
ברלנד וצוקר למשיבים ולאנשים האחרים החברים בקהילת יישובו בנים", אשר סרים
למרותם של ברלנד וצוקר, לגרום למנוח "לחזור בתשובה" ולחדול מלהיפגש עם בחורות,
זאת באמצעות איום עליו והכאתו. בעקבות הנחייה זו קשרו המשיבים קשר יחד עם צוקר,
א.כ., ו-א. ו. ואברהם גטר, לחטוף את המנוח, לאיים עליו ולהכות אותו, כך שיפסיק
להיפגש עם בחורות, וכדי להענישו ולכפות עליו אורח חיים שנחשב לדידם של הללו צנוע,
ולהרתיע אנשים אחרים מן הקהילה מלנהוג כמו המנוח. במסגרת הקשר המשיבים ויתר
הקושרים תכננו לפתות את המנוח להגיע למפגש בדירה עם אישה, ואז לחטוף אותו למקום
מבודד שם יאיימו עליו ויכו אותו.
בהמשך לאמור, בחודשים האחרונים של שנת 1985, יצר צוקר קשר עם א. א. שהייתה
חברה בקהילת יישובו בנים", וגייס אותה ליטול חלק בקשר כמי שתפתה את המנוח להגיע
למפגש. ביום 23.1.86 פנה צוקר ל- א. א. ומסר לה שהפעילות אליה היא גויסה תתבצע
באותו הלילה. באותו יום בשעה 21:00 או בסמוך לכך אסף גטר את א.א. במכוניתו והביא
אותה לדירה ברח' תדהר בירושלים, ששימשה כמקום מפגש לחברי הקהילה. במקביל
העבירו הקושרים למנות את מספר הטלפון בדירה, ומסרו לו שהוא יוכל לשוחח באמצעותו
עם אישה בשם דליה. במקביל, נפגשו באותה דירה המשיבים יחד עם צוקר, א.כ. ושני
אנשים נוספים. זמן קצר לאחר מכן התקשר המנוח לדירה. א.א. קיימה אתו שיחה
שבעקבותיה הגיע המנוח לדירה. עם כניסתו של המנוח לדירה התנפלו עליו שרביט ושניים
אחרים והפילו אותו ארצה. באותה עת זאבי עמד מעליהם צמוד למנוח, ובכך הבטיח
שהמנוח לא יוכל לחמוק מהמכות שהפליאו בו שרביט והאחרים. שרביט והאחרים היכו
את המנוח בחלקי גוף שונים, הן בפלג גופו העליון הן בפלג גופו התחתון, כאשר בכל אותה
עת צוקר ו-א.כ. עמדו בסמוך. בשלב מסוים א. א. עזבה את הדירה. שרביט וזאבי הורו
למנוח להיות בשקט, הוציאו אותו מהדירה והכניסו אותו בעל כורחו אל הרכב בו המתין
גטר בסמוך לדירה. גטר נהג במכונית כשבמושב האחורי יושבים זאבי ושרביט וביניהם
המנוח. זאבי הנחה את גטר להסיע את החבורה ליער אשתאול בסמוך לקבר דן בן יעקב.
כאשר הגיעה החבורה לעומק היער המתינו להם שם אנשים נוספים שזהותם אינה ידועה
למאשימה. זאבי הנחה את גטר לעצור את הרכב. זאבי ושרביט משכו את המנוח בכוח
מהרכב והורידו אותו ביער כדי להמשיך במימוש הקשר. עם הוצאתו מהמכונית, ובשל
2 מתוך 12
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
מיית 5925-12-21 מדינת ישראל נ' זאבי
מיית 5940-12-21 מדינת ישראל נ' שרביט
טור
בית המשפט המחוזי בירושלים
במקרה דנא, חוברות להן יחדיו מספר נסיבות המצדיקות, כחריג מהכלל ומבלי לגרוע
מחומרת המעשים המיוחסים למשיבים, שלא לשלול על הסף את האפשרות של שחרורם
לחלופת מעצר. מדובר בעבירה שבוצעה לכאורה לפני שנים רבות. מאז ביצוע העבירה לא
ביצעו המשיבים כל עבירה אחרת. גם לפני ביצוע העבירה המיוחסת למשיבים היה עברם
נקי. שני המשיבים אינם צעירים – זאבי בן למעלה מ-69 ושרביט בן 77 לערך. היסוד הנפשי
המיוחס למשיבים איננו יסוד של כוונה או כוונה תחילה להמית את המנוח, ולעובדה זו יש
משקל מסוים לעת הערכת המסוכנות הנשקפת משני המשיבים. לגבי שרביט נטען כי מצבו
הבריאותי איננו שפיר, זאת לאחר שהוא סבל בשנת 2021 מאירוע מוחי מינורי (מסמך
רפואי שסומן 5). לנוכח כל האמור אני סבור כי בנסיבות העניין, על מנת שבפני בית המשפט
תיפרס התמונה המלאה, ומבלי שיהיה בכך כדי ליצור הסתמכות או ציפיות מוקדמות אצל
המשיבים, יש להורות על עריכת תסקיר בעניינם של שני המשיבים, בגדרו תיבחן האפשרות
לשחרורם לחלופת מעצר.
לעניין חלופת המעצר נטען על ידי המשיבים כי ניתן להסתפק בחלופה אשר לא תכלול מעצר
בית. מבלי לקבוע מסמרות מראש בטרם יוגשו התסקירים, אציין כי נראה שלנוכח
המסוכנות הגלומה במשיבים לא ניתן יהיה להסתפק בחלופה שאיננה כוללת מעצר בית
בפיקוח אנושי הולם ויתכן שנדרש אף מעצר באיזוק אלקטרוני.
17. אשר על כן, אני מורה לשירות המבחן לערוך תסקיר לגבי שני המשיבים אשר יוגש לבית
המשפט עד ליום 31.3.22.
דיון נוסף בעניינם של שני המשיבים יתקיים ביום 3/4/22 בשעה 11:00. לדיון מוקצבות 45
דקות.
המשיבים יובאו על ידי שבייס.
ניתנה היום, י"א אדר ב' תשפייב, 14 מרץ 2022, בנוכחות הצדדים.
lc
11 מתוך 12
אברהם רובין, שופט
הערה: זהו נוסח מתוקן של החלטה שניתנה בנוכחות הצדדים ביום 10.3.22. בנוסח
המתוקן הושמטו שמותיהם של מעורבים ששמם אסור בפרסום.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
מיית 5925-12-21 מדינת ישראל נ' זאבי
מיית 5940-12-21 מדינת ישראל נ' שרביט
טור
בית המשפט המחוזי בירושלים
ניתנה היום, י"א אדר ב' תשפייב, 14 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.
12 מתוך 12
חתימה
123 456
.3
.4
ba
טור
בית המשפט המחוזי בירושלים
פחדו מהאנשים הרבים שהיו במקום, נשך המנוח את שרביט בצווארו. או אז, היכה שרביט
בידיו את המנוח מספר מכות, וכל הנוכחים האחרים החלו גם הם להכות את המנוח
בידיהם מכות חזקות בגופו, ובאגרופים בפניו ובפלג גופו העליון, זאת במשך מספר דקות,
כשהם יודעים כי קיימת אפשרות שהמנוח ימות כתוצאה מהמכות. לאחר מספר דקות בהן
הוכה המנוח באופן נמרץ בראשו ובגופו כאמור, הכריז אחד התוקפים כי המנוח מת.
שרביט, זאבי והאחרים איתרו בור ביער, אחד מהם הביא מהרכב כלי ברזל בו השתמשו
כדי להעמיק את הבור, וכולם קברו בו את המנוח וכיסוהו באדמה. בהמשך לכך נכנסו
שרביט וזאבי לרכבו של גטר שהמתין כל העת ברכב, וזה הסיע אותם לירושלים. לאחר מכן
עדכנו חלק מהמעורבים את ברלנד כי הכאת המנוח הסתיימה במותו. כאמור, בגין מעשים
אלו מיוחסת למשיבים עבירה של רצח תוך ביצוע עבירה. לעניין העבירה שבמסגרתה בוצע
הרצח נטען בסעיף 18 לכתבי האישום, כי המתת המנוח בוצעה תוך כדי ביצוע עבירות של
חטיפה וסחיטה. עוד נטען בכתב האישום, כי גרימת מותו של המנוח נעשתה כפעולה
עונשית ובמטרה להרתיע ולכפות על הציבור את אורח חייה של קהילת שובו בנים.
טענות המשיבים
המשיבים כופרים בקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, ולטענתם אף אם קיימות ראיות
לכאורה ועילת מעצר הרי שלנוכח חלוף הזמן מאז האירוע, עברם הנקי של המשיבים וגילם
המתקדם יחסית, מן הראוי להורות על שחרורם לחלופה. במסגרת הטיעון לעניין הראיות
טענו המשיבים כי לא ניתן להרשיעם בעבירה המיוחסת להם, בין היתר בשל אי התקיימות
היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה זו, שכן לנוכח אי מציאת גופתו של המנוח סיבת
מותו איננה ידועה, ומשום שהמשיבים לא צפו ולא יכלו לצפות את האפשרות של מות
המנוח כתוצאה מהמכות שספג. המשיבים מדגישים, כי לכל היותר קיימות ראיות
המלמדות על תכנית להכות את המנוח וכי מותו היה בגדר תפנית בלתי מתוכננת ובלתי
רצויה מבחינת הקושרים. כמו כן טוענים המשיבים להתיישנות העבירה. בהקשר זה יצוין
כי אין מחלוקת על כך שלא ניתן להרשיע את המשיבים בכל עבירה פחותה מזו שבה הם
הואשמו, זאת בשל התיישנות. לעניין טענת ההתיישנות משיבה המבקשת, כי בשל פעולות
חקירה שבוצעו במהלך השנים העבירה לא התיישנה.
ראיות לכאורה
בטרם נבחן את שאלת קיומן של ראיות לכאורה נזכיר, בבחינת מושכלות יסוד, כי בשלב
זה של בקשה למעצר עד תום ההליכים לא נדרש בית המשפט להעריך את מהימנות
הראיות, או להכריע בין גרסאות סותרות. בית המשפט נדרש לקבוע האם בהנחה שיינאמין
לראיות התביעה…יהא בהן כדי לחייב את המסקנה שהעורר ביצע את המעשה המיוחס
3 מתוך 12
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
ba
.5
טור
בית המשפט המחוזי בירושלים
לויי (בשייפ 127/22 מדינת ישראל נ' הייב (6.2.22); בשייפ 215/19 סלאימה נ' מדינת ישראל
(22.1.19); בשייפ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פייד נ (2) 133,144 (1995)).
כפי שיוסבר להלן, לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכל החומר שהוגש הגעתי למסקנה
כי מתקיימות ראיות לכאורה בעניינם של שני המשיבים.
ראיות המבקשת נסמכות בעיקר על הודעות שמסר שרביט במשטרה, במסגרתן הוא הודה
במיוחס לו, והפליל את זאבי. בתחילת החקירה הכחיש שרביט את הטענה כי הוא קשור
לרצח. ואולם, ביום 1.11.21 הופגש שרביט עם הרב ברלנד, אשר אמר לו לספר את הידוע
לו על האירוע (חקירת ברלנד מיום 1.11.21 ש' 228-227 מסמך 3 בקלסר הודעות 2).
בהמשך למפגש זה מסר שרביט את גרסתו, כפי שתובא להלן בתמצית.
בהודעתו מיום 2.11.21 (מסמך 35 בקלסר הודעות 1), סיפר שרביט כי הוא היה בדירה
ברחוב תדהר, כי היו עמו בדירה עוד אנשים ובכלל זה זאבי (ש' 7), וכי כאשר המנוח נכנס
לדירה אזי שרביט והאחרים קפצו עליו והפילו אותו לרצפה (ש' 8). בהמשך הודעתו שרביט
תיאר את הנסיעה ברכבו של גטר ליער, כשלטענתו יחד אתו ברכב היה גם זאבי. לדברי
שרביט מטרת הנסיעה ליער הייתה להכות את המנוח (ש' 8). לדברי שרביט, כאשר הגיעו
ליער המנוח החל להשתולל ונשך אותו בצווארו, ואז "החברה התחילו להכות אותו לפי
הקנאות שלהם והבן אדם נפל ומהמכות שלהם הבנאדם נפטר. אני דחפתי אותו ואולי
הרבצתי מכה אחת או שתיים. אולי לא הרבצתי לו, אני לא יודע. זה היה מהיר מאוד, אבל
לי לא הייתה קנאות להרביץ בצורה חזקה כי לא תכננתי ולא הבאתי אותו. לא שנאתי ולא
ידעתי מיהו בכלל. מי שהרביצו הם אלו הקנאים. הם הרביצו לו כולם ביחד וזה מה שקרה.
זה היה מהר, והרביצו לו מכות ואחרי זה הוא נפטר. אחרי זה ראו איזה בור, מעין בקעה
כזו. שמו אותו שם וכיסו אותו…..ממה שאני זוכר הביאו כלים מהאוטו וגם עם אבנים
וככה כיסו את הגופה…אני לא זוכר אם הרבצתי לו, אולי נתתי לו מכה עם הידיים" (שי
10-8). בהמשך החקירה טען שרביט, כי בדירה לא הרביצו למנוח כיוון שחששו שהוא יצעק
והשכנים ישימו לב למתרחש (ש' 83-82). לגבי תפקידו באירוע מסר שרביט: "אני לא
מהמתכננים, אותי לקחו רק להרביץ לו" (ש' 83). לגבי עוצמת המכות שהוכה המנוח ביער
מסר שרביט כי היו אלו יימכות קשות…מכות רצח"י (ש' 123-121). לדבריו "כולם הרביצו
לו מכות…כולם הרביצו לו מכות חזקות… אני הרבצתי לו אולי מכה אחת. מי שהיה קנאי
גדול הוא שהרביץ הרבה" (ש' 131-121). ובהמשך שוב אישר שרביט, כי "גם אני כנראה
נתתי לו מכה, כולם הרביצו לו בכל הגוף" (ש' 141).
בחקירתו מיום 8.11.21 (מסמך 38 בקלסר הודעות 1), נאמר לשרביט כי גטר מסר בחקירתו
שזאבי ושרביט היכו את המנוח ביער. לכך השיב שרביט: "אני לא זוכר דבר כזה. מי שהיה
תקף, החברה הרביצו לו מכות. אני לא הכיתי אותו" (ש' 121).
4 מתוך 12
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
ba
.7
טור
בית המשפט המחוזי בירושלים
בחקירתו מיום 14.11.21 (מסמך 41 לקלסר הודעות 1), שוב אישר שרביט כי "החברה
הרביצו לו וקברו אותו", אך הוא הכחיש שהוא היכה את המנוח (ש' 53-49). ונזכיר, לטענת
שרביט זאבי היה אחד מהחבורה שהייתה ביער.
ביום 18/11/21 הוסע שרביט במסגרת תרגיל חקירה לטבריה. בדרך הוא שוחח עם
החוקרים שליוו אותו, ותיאר שוב את המכות שהוכה המנוח ביער, אם כי הוא שב וטען כי
הוא עצמו לא היכה את המנוח (ראו – תמליל שסומן סייז בקלסר מסמכים חדש 13).
די בדברים האמורים שצוטטו מפי שרביט כדי לבסס ראיות לכאורה נגדו ונגד זאבי. אכן
במסגרת חקירותיו מסר שרביט גם גרסאות לפיהן הוא לא היכה את המנוח, ברם לא זה
המקום להכריע בין גרסאותיו של שרביט. אם וככל שבמהלך המשפט ייתן בית המשפט
אמון בגרסאותיו המפלילות של שרביט, אזי ניתן יהיה לקבוע כי הוא וזאבי ביצעו את
המעשים המיוחסים להם בכתב האישום, ומכאן שמתקיימות ראיות לכאורה.
מסקנתי האמורה מתחזקת לנוכח שתיקתו של זאבי בחקירותיו, ולנוכח הודעתו של ברלנד
מיום 1.11.21 (מסמך 3 בקלסר הודעות 2), בגדרה הוא מאשר כי בשיחה עם צוקר, זאבי
שרביט ואחרים, הוא הורה להם לתת למנוח "מכות יבשות… לא להרוג אותו…מכות
יבשות בעורף בגב בישבן, בלי להזיק לו" (ש' 3). ברלנד גם העיד כי לאחר האירוע שרביט
התוודה בפניו שבמהלך האירוע המנוח נשך אותו וכי הוא – שרביט – "הביא לו מכה, לא
כדי להרוג אותו אלא כדי למתן אותו, והמכה הייתה בעורף וזה גרם לו, הכוונה לשטרית,
לאבד את הנשימה" (ש' 5). ברלנד גם הסביר בחקירתו, כי להערכתו המנוח נתן מכות
לכולם כי הוא הבין שהולכים להכות אותו מכות נוראות" (ש' 9). ברלנד מסר בחקירתו,
כי גם זאבי שוחח עמו שנתיים לאחר האירוע וסיפר לו שהוא מזועזע מהאירוע אשר גרם
לו למשבר אמון עם ברלנד (ש' 81). ניתן לראות בדברים אלו של שרביט וזאבי משום ראשית
הודאה במיוחס להם.
ולבסוף, מעורבותם של זאבי ושרביט בשלבים כאלו ואחרים של האירוע נלמדת גם
מהודעות שנגבו מ-א.א. ו-צ.א. ומהודעות שנגבו מגטר, אשר כאמור לעיל היה מי שהסיע
את זאבי, שרביט והמנוח ליער.
6. בפי המשיבים טענות נוספות, מהן עובדתיות מהן משפטיות, לפיהן לא ניתן יהיה להרשיע
אותם בעבירות המיוחסות להם. להלן אתייחס לטענות אלו, כאשר מובהר כי ההתייחסות
הינה לצורך הליך המעצר בלבד ובהסתמך על הראיות לכאורה.
המשיבים טוענים כי לא ניתן יהיה להרשיע אותם בביצוע עבירה של רצח תוך כדי ביצוע
עבירה אחרת, זאת בשל העובדה שעבירה זו בוטלה עם חקיקתה של הרפורמה בעבירות
ההמתה במסגרת תיקון 137 לחוק העונשין, ולנוכח הוראת סעיף 25 לתיקון 137 המחייבת
5 מתוך 12
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
.8
.9
ba
טור
בית המשפט המחוזי בירושלים
להחיל בעניינם של המשיבים את הדין המקל עמם. טענה זהה נדחתה אך לאחרונה בעייפ
5268/17 שוויש נ' מדינת ישראל (16.2.22), שם נפסק, בין היתר על יסוד דברי ההסבר
להצעת הרפורמה בדיני ההמתה, כי סעיף 301א(א)(2) לחוק העונשין בנוסחו הנוכחי,
שעניינו גרימת מוות בכוונה או באדישות במטרה להקל על ביצוע עבירה אחרת, מהווה
תחליף להוראת סעיף 300(א)(3) בו מואשמים הנאשמים שלפניי (וראו גם – עייפ 6501/18
עאצי נ' מדינת ישראל (22.4.20)). יתר על כן, מקובלת עלי טענת המאשימה לפיה ניתן היה
להעמיד לדין את המשיבים גם בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301א(א)(5)
לחוק העונשין בנוסחו הנוכחי, שעניינו גרימת מוות בכוונה או באדישות כפעולה עונשית
מתוך מטרה להטיל מרות או מורא ולכפות אורחות התנהגות על ציבור.
אשר על כן, טענה המשיבים נדחית.
המשיבים טוענים כי גם אם יש ראיות לכאורה להוכחת העובדות הנטענות בכתב האישום
לא ניתן להרשיעם בעבירה של רצח תוך ביצוע עבירה אחרת, כיוון שהמתת המנוח לא
בוצעה תוך כדי ביצוע העבירה של חטיפה או סחיטה כנטען בכתב האישום, וכיוון שאין
ראיות לכאורה בדבר התקיימות היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה זו.
גם טענות אלו אינן משכנעת, כפי שיוסבר להלן.
"עבירה אחרת"
למשיבים מיוחסת עבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין כנוסחו לפני הרפורמה
בעבירות ההמתה. וזו לשון הסעיף:
"העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו מאסר עולם ועונש זה
בלבד:
(3) הגורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות
לביצועה, או כדי להקל על ביצועה"
בעייף 6026/11 טמטאווי נ' מדינת ישראל (24.8.15), נפסק אגב דיון בעבירה לפי סעיף
300(א)(4) לחוק העונשין, שעניינה רצח אגב ביצוע עבירה אחרת במטרה להימלט מעונש, כי
הייעבירה האחרת" בה מדבר הסעיף היא עבירת פשע הכרוכה באלימות או בסיכון
אינהרנטי של חיי אדם. בית המשפט העיר כי פרשנות זו לסעיף 300(א)(4) לחוק העונשין
עשויה לחול לכאורה גם על סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, אם כי בית המשפט לא הכריע
סופית בעניין זה. פסיקה זו תואמת פסיקה קודמת, בה נקבע לגבי מהותה של "עבירה
6 מתוך 12
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
מיית 5925-12-21 מדינת ישראל נ' זאבי
מיית 5940-12-21 מדינת ישראל נ' שרביט
טור
בית המשפט המחוזי בירושלים
אחרת" בהקשרו של סעיף 300(א)(3) לחוק, כי הניסיון האמפירי מלמד שנעשה שימוש
בסעיף זה כאשר העבירה האחרת היא עבירה מסוג פשע המתאפיינת בחומרה יתירה
ובסיכון אינהרנטי לחיי אדם (עייפ 471103 אבו זייד נ' מדינת ישראל (15.1.09) בפסקה 44
לפסק הדין).
10. במקרה שלפנינו העבירות הייאחרות" המיוחסות למשיבים הן עבירות של חטיפה וסחיטה
באיומים שעונשן, בהתאמה, 10 ו- 7 שנות מאסר (סעיפים 369 ו- 428 לחוק העונשין), וככל
שבחטיפה לצורך סחיטה או לצורך חבלה חמורה עסקינן, הרי שהעונש בצידן של עבירות
אלו עומד על 20 שנות מאסר (סעיפים 372 ו-374 לחוק העונשין). עבירת החטיפה וודאי
באה בגדרי המונח "יעבירה אחרת" (ע"פ 60/81 צבי גור נ' מדינת ישראל פייד לו (4) 505
(1982), אלא שלטענת שרביט בנסיבות העניין שלפנינו מעשה החטיפה כבר הסתיים עת
הגיעו המשיבים ליער יחד עם המנוח, ואת הקטטה ביער שבמהלכה מת המנוח יש לראות
כאירוע נפרד מהחטיפה. מקומה של טענה זו להתברר בהליך העיקרי. לעת הזו די לציין כי
עבירת החטיפה במקרה שלפנינו בוצעה לכאורה לשם סחיטה או חבלה חמורה, ומכאן שיש
לכאורה טעם בעמדת המבקשת לפיה ההבחנה בין פעולת החטיפה לבין הכאת המנוח ביער
היא מלאכותית. יתר על כן, עבירת החטיפה מתאפיינת בשלילת חופש התנועה של קרבן
העבירה (י. קדמי על הדין בפלילים – חוק העונשין חלק שלישי (2006) עמ' 1489). מכאן
מתבקשת לכאורה המסקנה לפיה כל עוד הוחזק המנוח ביער בניגוד לרצונו הרי שלא נפסק
ביצועה של עבירת החטיפה הבסיסית. לנוכח מסקנתי זו אין צורך כי אדרש לאפשרות
שעבירת הסחיטה תהווה ייעבירה אחרת", אך אציין כי לכאורה יש ממש בטענת המאשימה
גם לגבי עבירה זו, זאת לנוכח חומרתה, ונסיבות ביצועה במקרה הקונקרטי – סחיטה של
קטין תוך הכאתו על ידי חבורה של בגירים.
11. היסוד הנפשי – "במזיד"
לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 300(א)(3), נדרש כי גרימת מותו של קרבן העבירה נעשתה
ייבמזידיי. מונח זה מבטא יסוד נפשי. הוא פורש בפסיקה ככולל יסוד נפשי של אדישות,
והושארה בצריך עיון השאלה האם לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) ניתן
להסתפק גם ביסוד נפשי של קלות דעת (ע"פ 3328/14 אבו חאמד נ' מדינת ישראל
(7.12.17); עייפ 9256/11 פידיניאן נ' מדינת ישראל (23.9.14). וראו גם עייפ 8295/11 שקרא
נ' מדינת ישראל (10.10.13), ממנו משתמע כי לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 300(א)(3)
אכן די בקיומו של יסוד נפשי של קלות דעת (פסקה 15 לפסק הדין)). בטיעוניה לפניי לא
עמדה המבקשת על הטענה לפיה די ביסוד נפשי של קלות דעת, אלא נטען כי קיימות ראיות
לכאורה המלמדות על כך שבמשיבים התקיים יסוד נפשי של אדישות (עמ' 8 לפרוטוקול
7 מתוך 12
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
מיית 5925-12-21 מדינת ישראל נ' זאבי
מיית 5940-12-21 מדינת ישראל נ' שרביט
טור
בית המשפט המחוזי בירושלים
מיום 13.2.22 ש' 8-5). לפיכך אניח אף אני כי לצורך הרשעת הנאשמים נדרש יסוד נפשי של
אדישות. היסוד הנפשי של אדישות מתאפיין בשוויון נפש, משמע – אי אכפתיות, לאפשרות
של גרימת המוות, ובכך הוא שונה מהיסוד הנפשי של קלות דעת, המתאפיין בנטילת סיכון
בלתי סביר לאפשרות גרימת מוות תוך תקווה למנוע את המוות. ודוקו, התקווה למנוע את
התוצאה המזיקה צריכה להיות מעוגנת במציאות (עייפ 7229/20 מירזייב נ' מדינת ישראל
(20.12.21)). שאלת התקיימותו של היסוד הנפשי נלמדת כמובן מנסיבותיו העובדתיות של
כל מקרה ומקרה. בהקשר זה נשוב ונזכיר, כי בשלב של דיון בבקשת מעצר עד תום
ההליכים די בקיומן של ראיות לכאורה להוכחת הנסיבות והיסוד הנפשי. עוד נציין, כי 8
שאלת קיומן של ראיות לכאורה לעניין היסוד הנפשי של אדישות משליכה גם על טענת
המשיבים לפיה עבירת ההמתה שבוצעה הייתה עבירה שבוצעה בסטייה מהתכנית
המקורית מבלי שהם צפו אותה או יכלו לצפות אותה.
12. במקרה שלפנינו יש בחומר החקירה ראיות לכאורה אשר יכולות ללמד על כך כי התקיים
במשיבים יסוד נפשי של אדישות. ראשית, לפי עדותו של שרביט המנוח הוכה יימכות רצח"י
בכל חלקי גופו – "מלמעלה עד למטה…בגובה של הפנים" (מסמך סייז בקלסר יימסמכים
חדש"י – תמלול חקירת שרביט בטבריה – ש' 21, 36). שנית, לפי עדותו של ברלנד שהובאה
לעיל המנוח החל להשתולל כאשר הוא הוצא מהרכב כיוון שהוא הבין כנראה שהולכים
להכות אותו "מכות נוראות". דבריו אלו של ברלנד לא קבילים לצורך הוכחת מה שעבר
במחשבתו של המנוח, ברם הם קבילים לצורך הוכחת התכנית המקורית שרקם ברלנד,
ומשתמע מהם, בניגוד לדברים אחרים שאמר ברלנד בחקירתו, כי התכנית המקורית הייתה
להכות את הנאשם מכות קשות מאוד, ולא סתם מכות. אפשרות זו מתיישבת לכאורה עם
העובדה שהמנוח כבר הוכה בעבר מכות קשות, ולשיטת ברלנד לא עלה על דרך הישר, כך
שלא מן הנמנע שבזו הפעם התכנית היית להכות אותו מכות נמרצות עוד יותר. שלישית,
את המנוח שהיה נער צעיר היכו בעת ובעונה אחת מספר אנשים, בהם אנשים ייקנאים"
כהגדרתו של שרביט. כמו כן, במכים נכלל, לכאורה, גם זאבי, שמתואר על ידי ברלנד
בחקירתו כאדם בעל כוח רב ("זאבי כמו שור בר, כל מכה שלו כמו 10 שלכם" – ש' 37
להודעת ברלנד). ורביעית, התנהגות המשיבים וחבריהם בזמן האירוע לאחר התמוטטות
המנוח מתיישבת גם היא, לכאורה, עם אדישות לאפשרות שהמנוח מת. לאחר שהמנוח
התמוטט המשיבים וחבריהם לא קראו לעזרה, ולו באופן אנונימי, אלא הם קברו אותו
מבלי שאדם מוסמך קבע את מותו.
ו. כל העובדות הללו, ככל שיוכחו במשפט, בהחלט יכולות
לבסס קיומו של יסוד נפשי של אדישות לגבי שני המשיבים. מן האמור גם יובן, כי לא ניתן
לקבל בשלב זה את טענת המשיבים לפיה הם לא צפו ולא יכלו לצפות את אפשרות ההמתה.
1
2
3
4
8 מתוך 12
5
6
7
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
מיית 5925-12-21 מדינת ישראל נ' זאבי
מיית 5940-12-21 מדינת ישראל נ' שרביט
טור
בית המשפט המחוזי בירושלים
13. התיישנות
המשיבים טוענים כי העבירה המיוחסת להם התיישנה. על פי הדין הקיים, לאחר תיקון
מספר 87 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמייב 1982, עבירת רצח איננה
מתיישנת (סעיף 9 (ב1)(1) לחוק). ואולם, על פי הדין שהיה קיים בעת שהמשיבים ביצעו,
לכאורה, את העבירה המיוחסת להם, עמדה תקופת ההתיישנות על 20 שנה (ס' 9(א) לחוק).
עם זאת, נקבע בסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי בנוסחו הקודם, כי: "בפשע או בעוון
אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי
חיקוק….יתחיל מניין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה…". לעניין זה נפסק, כי
פעולת חקירה המאפסת כאמור את תקופת ההתיישנות משמעה פעולה ממשית המכינה
את התביעה הפלילית העתידה לבוא, להבדיל מהליך סרק שנועד לשם הפסקת מרוץ
ההתיישנות, ולהבדיל מהליך מנהלי של הכנה לחקירה. לשון אחר, מדובר בהליך של איסוף
ראיות (ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל (14.1.10); עייפ 4209/14 קרן נ' מדינת
ישראל (15.11.15)). במקרה דנא העבירה בוצעה בשנת 1986 וכתב האישום הוגש בשנת
2021. המבקשת הגישה טבלת פעולות חקירה שבוצעו במהלך השנים (מ/1), ממנה עולה כי
בוצעו פעולות חקירה אשר אפסו את תקופת ההתיישנות. כך, בשנת 1995 נגבתה הודעה
מאחיו של המנוח בעקבות דיווח שהתקבל ממנו לפיו בזמן שהוא היה עצור בהקשר אחר
עם אדם בשם גור אריה, אמר לו גור אריה כי הוא יהרוג אותו כפי שהוא הרג את המנוח.
בעקבות הודעתו זו של אחי המנוח בוצעה באותה שנה גם פעולת חקירה בניסיון לאמת את
הדברים, אך ללא הצלחה. בירור נוסף של עניין זה נעשה בשנת 1996. בשנת 2010 נעשתה
פעולת חקירה נוספת בדמות פנייה למשפחת המנוח בבקשה לקבל ממנה דגימות די. אן.
אי, אלא שהמשפחה סירבה לכך. הפעולות האמורות הן פעולות שנועדו לכאורה לאסוף
חומר ראיות. לכאורה לא מדובר בפעולות סרק שנועדו לעצור את מירוץ ההתיישנות, וגם
לא מדובר בפעולות מינהליות גרידא. לפיכך סבורני כי לכאורה אין יסוד לטענת
ההתיישנות.
14. בהקשר של טענת ההתיישנות טוען זאבי, כי אף אם קיימות ראיות לכאורה להוכחת
העובדות הנטענות בכתב האישום הרי שלכל היותר ניתן להרשיעו בביצוע עבירת הריגה
מכוח סעיף 34א(א)(1) סייפא לחוק העונשין, העוסק באחריותו של שותף לעבירה נוספת
שבוצעה כאשר בנסיבות העניין אדם מן הישוב היה יכול להיות מודע לאפשרות עשייתה,
אלא שלטענת זאבי גם בעבירת הריגה לא ניתן להרשיע במקרה דנא, כיוון שעבירת הריגה
מתיישנת אחרי 10 שנים.
טענה זו איננה משכנעת.
9 מתוך 12
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
מיית 5925-12-21 מדינת ישראל נ' זאבי
מיית 5940-12-21 מדינת ישראל נ' שרביט
טור
בית המשפט המחוזי בירושלים
סעיף 34א(א)(1) קובע כי מבצעים בצוותא יישאו באחריות לביצוע עבירה שונה שביצע
שותפם אם בנסיבות העניין אדם מן היישוב היה יכול להיות מודע לאפשרות עשייתה, אלא
שאם העבירה השונה נעברה בכוונה אזי ניתן לייחס למבצעים בצוותא יסוד נפשי של
אדישות בלבד. על פי הראיות לכאורה הוראה זו איננה יכולה לסייע לזאבי. ראשית, אין
טענה כי המתת המנוח נעשתה בכוונה. שנית, עמדנו לעיל על כך שלצורך הרשעה בעבירה
המיוחסת למשיב די בהוכחת יסוד נפשי של אדישות. ושלישית, העונש בצידה של העבירה
המיוחסת לזאבי בכתב האישום הוא מאסר עולם, ועל כן על פי לשונו של סעיף 9(א)(1) לחוק
סדר הדין הפלילי בנוסח הרלוונטי לענייננו, תקופת ההתיישנות לגביה עומדת על 20 שנה.
אשר על כן אני סבור כי מתקיימות ראיות לכאורה בעניינם של שני המשיבים.
15. עילת מעצר
העבירה המיוחסת למשיבים מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית בהתאם לסעיפים
21(א)(1)(ג)(1) וכן (4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנייו – 1996,
בהיותה עבירה שהעונש בצידה הוא מאסר עולם, ובהיותה עבירה שבוצעה לכאורה
באכזריות ובאלימות חמורה. לא עלה בידי המשיבים לסתור את חזקת המסוכנות ומכאן
שמתקיימת עילת מעצר. אכן חלף זמן רב מאז שבוצעה לכאורה העבירה, ועברם של
המשיבים לפני ואחרי ביצוע העבירה נקי. ברם אין בכך כדי להקהות את עוצמת המסוכנות
הנלמדת מהמעשה המיוחס למשיבים, זאת על רקע תכנון המעשה מראש, העובדה לכאורה
שהוא בוצע בחבורה כלפי קטין, והעובדה לכאורה שהקטין הוכה יימכות רצח"י. המבקשת
טענה לקיומה של עילת מעצר בשל חשש הימלטות הנגזר מהעונש הצפוי למשיבים אם
יורשעו, וכן לעילת מעצר נוספת בעניינו של זאבי, שעניינה חשש לשיבוש הליכים. סבורני
כי אף שעילות אלו מתקיימות בענייננו, הרי שאין צורך להאריך בדברים לגביהן, זאת כיוון
שבנסיבות העניין לנוכח מרכזיותה של עילת המסוכנות חשיבותן של עילות המעצר
הנוספות לתוצאה הסופית איננה מהותית.
אני קובע אפוא, כי מתקיימות עילות מעצר בעניינם של שני המשיבים.
16. חלופת מעצר
עבירת הרצח מלמדת מעצם טיבה על מסוכנות גבוהה הגלומה במי שנחשד בביצועה,
מסוכנות המחייבת ככלל מעצר עד תום ההליכים. ועדיין, במקרים נדירים ביותר ויוצאי
דופן עשויה חלופת מעצר לאיין באופן סביר את המסוכנות הנשקפת מנאשם שמיוחסת לו
עבירת רצח, זאת, בין היתר, על רקע נסיבות ביצוע העבירה, אופיו של הנאשם ועברו (עייפ
586/22 טספאי נ' מדינת ישראל (7.2.22)).
10 מתוך 12
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
