מספר בקשה:28
בפני
כב' השופטת אורית בן דור ליבל
מבקשים
1. צ'
2. ע'
ע"י ב"כ עו"ד אסף טופול
נגד
משיב
מ'
ע"י ב"כ עו"ד בן ציון ענקי
החלטה
המדובר בבקשה למתן צו איכון לחברת פלאפון לקבלת "דו"ח איכון" לטלפון הסלולארי של המבקשת, אשר במהותה היא למעשה בקשה להתיר למבקשת לצרף ראיה חדשה לאחר תום שלב ההוכחות. לדברי המבקשת הראיה החדשה – דו"ח האיכון – יכול להוכיח שלא שהתה מספר שעות במשרד עורך הדין שערך את ההסכם (ולהלן: "עוה"ד") כנטען על ידיו ועל ידי המשיב. לדבריה יוכח באמצעות הראיה החדשה ששהתה במשרד עוה"ד זמן קצר בלבד באופן שילמד שההסכם לא הוסבר לה.
המשיב התנגד לבקשה ופירט את חוסר הקוהרנטיות בגרסאות המבקשת ביחס למשך הזמן שבו לטענתה שהתה במשרד עוה"ד. לשיטתו קבלת הבקשה תחייב קבלת צו זהה ביחס לטלפון שלו ושל עוה"ד ותפגע בפרטיותם. כן לדבריו צו לאיכון הטלפון הסלולרי לא יתרום להכרעה ברורה במחלקות, וכי אין המקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים שבהם יינתן צו לאיכון טלפון סלולרי בהליך אזרחי.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי את כל השיקולים הרלבנטיים מצאתי לדחות את הבקשה, ואת עיקר נימוקיי אפרט להלן.
כלל הוא שעל בעל דין להביא את ראיותיו כמקשה אחת כך שבסיומו של שלב ההוכחות יוכל בית המשפט לפסוק בתובענה ולהביא את ההתדיינות לסיומה. ניהולו התקין של ההליך מחייב שבית המשפט ישמור על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות, ובכללם העיקרון שלפיו אין להגיש ראיות חדשות לאחר שנסתיים שלב ההוכחות. עיקרון זה אינו דיוני בלבד אלא הוא נועד גם להבטיח את זכויות הצד שכנגד ואת ניהולו התקין של ההליך ומקורו בעיקרון סופיות הדיון והוגנות ההליך.
על אף האמור, לבית המשפט נתונה הסמכות לחרוג מכלל זה ולהתיר לבעל דין להגיש ראיות נוספות גם במחיר של פגיעה מסויימת בכללי הפרוצדורה ושיקולים דיוניים כאשר שוכנע כי מדובר בראיה משמעותית הנושאת משקל של ממש לגילוי האמת וחשיפתה [רע"א 2715/13 חוסיין ורדה נ' מנהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 28.11.13) (להלן: "עניין חוסיין")]. הפסיקה עמדה על השיקולים שעל בית המשפט לשקול האם לאפשר הגשת ראיה נוספת באיחור, ובהם: אופייה של הראיה הנוספת ו"בפשטותה"; מהו השלב שאליו הגיע המשפט; האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של הראיה מוקדם יותר; ומה תרומתה של הראיה שהוספתה מתבקשת לגילוי האמת [ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון, פ"ד מו (3) 738; רע"א 9114/16 טסונה נ' כהן (פורסם בנבו, 26.3.17), והאסמכתאות שם]. בהתבסס על אמות מידה אלה התירה הפסיקה במקרים מתאימים ומיוחדים הבאת ראיות נוספות אף בשלב הערעור, וקל וחומר שניתן לקבלן אף בערכאה הראשונה גם אם הוגשו בשלב מאוחר מאוד, וזאת על אף החשש מפני פתיחת שלב ההוכחות מחדש [עניין חוסיין, פסקה 4] ובלבד שלא תיכשל תביעה בשל טענה פורמלית או בשל מחדל שתוצאתם נוגדת את דרישות הצדק [ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה(2) 89, 95].
אשר למבחן התרומה ומשקל הראיה. דומה שהראיה המבוקשת אינה כה מהותית ומשמעותית להליך ומסופקני אם בכוחה לשפוך אור על ליבת המחלוקת ועל יכולתו של בית המשפט לרדת לחקר האמת ולהכרעה צודקת בין הצדדים. ענייננו בתביעה לביטול הסכם מתנה בין היתר בשל טענות המבקשים לפגם ברצון. בכתב התביעה טענה המבקשת שהפגישה אצל עוה"ד, אשר אך החתים אותה על ההסכם מבלי שהבינה אותו, ארכה "דקות ספורות" (סעיף 15). בכתב ההגנה כפר המשיב בכך וטען שהפגישה ארכה "כ- 3 שעות תמימות" במהלכה "ההסכם הוקרא והוסבר להם באופן מלא יסודי ומקיף" (סעיף 30). לכתב ההגנה צורף גם תצהיר של עוה"ד בו הצהיר שהפגישה "נמשכה על פני כ- 3 שעות" (סעיף 7) במהלכה הקריא למבקשים את ההסכם, הסביר את תוכנו ומשמעותו והשתכנע שהם מבינים אותו (סעיפים 5-6). בחקירתה העידה המבקשת שהפגישה אצל עוה"ד ארכה כשעה (עמ' 14 שורה22 לפרוטוקול).
השאלה המהותית להכרעה היא שאלת גמירת הדעת והכוונה של המבקשים להתקשר בהסכם. הצדדים חלוקים בשאלת אורך הפגישה (אם ארכה שעה כטענת המבקשת בחקירתה, או אם ארכה כשלוש שעות כטענת המשיב ועוה"ד) מתוך מחשבה שאורך הפגישה יכול ללמד על טיב ההסברים שקיבלו המבקשים מעוה"ד. ברם, אין קשר של זיקה ישירה בין אורך הפגישה לבין טיב ההסברים שניתנו במהלכה, והאם די היה בשעה לצורך קריאת ההסכם ומתן ההסברים הנדרשים (כפי שהצהיר עוה"ד שכך נעשה). השאלה המהותית היא האם הבינה המבקשת על מה היא חותמת והאם קיבלה הסבר כנטען על ידי המשיב ועוה"ד. השאלה כמה זמן ארכה הפגישה היא פחות מהותית לצורך ההכרעה (ובמיוחד הדברים אמורים עת הצטצמם הפער בגרסאות הצדדים בין שעה לבין שלוש שעות) והיא אינה השאלה בעלת החשיבות המכרעת לצורך בחינת הטענה לקיום פגם ברצון בחתימה על ההסכם.
ספק גם אם דו"ח איכון טלפון יכול להוות ראיה ישירה למשך הזמן שארכה הפגישה. המבקשת לא פירטה בבקשתה אילו נתונים מבקשת היא שיכלול דו"ח האיכון. כמו כן, מסופקני אם דו"ח האיכון יכול להיות קונקרטי עד למיקום משרד עוה"ד. בנוסף, המבקשת היא היחידה שיודעת האם אכן החזיקה את הטלפון ברשותה במהלך כל הפגישה (ולא, לדוגמא, מסרה את הטלפון בידי אחר ששהה מחוץ למשרד). ודוק. אין הדברים דומים למצלמת אבטחה במשרד שתיעדה את כל משך הפגישה שיכולה להוות ראיה ישירה למשך הזמן. ניכר אפוא שדו"ח האיכון יכול להוות ראיה לכמה זמן הטלפון היה בפגישה ולא למשך הזמן שבו נכחה המבקשת בפגישה.
אשר למבחן האחריות ותום לבה של המבקשת. לא יתכן חולק שביכולתה של המבקשת היה לעתור להגשת הראיה במועד מוקדם יותר לעיתוי הנוכחי. המבקשת אינה מבארת בבקשתה את הטעם לשיהוי בהגשתה, ואך מפרטת שבדיון ההוכחות העידו המשיב ועוה"ד שהפגישה ארכה כשלוש שעות. כמפורט לעיל, המשיב ועוה"ד הצהירו שהפגישה ארכה כשלוש שעות כבר בכתב ההגנה. הפער בין גרסאות הצדדים ביחס לאורכה של הפגישה בה נחתם ההסכם ידוע היה כבר מתחילת ההליך ולמבקשת עמדה אפוא האפשרות לעתור בבקשה לקבלת צו האיכון לכל אורכו. מבלי שיש לכך טעם ענייני עתרה המבקשת בבקשתה אך בשלב כה מתקדם של ההליך ולאחר תום שלב ההוכחות ולאחר שנחקרו הצדדים ועו"ד.
משמעות קבלת הבקשה היא פתיחת שלב ההוכחות מחדש ודחיית קץ בירור המחלוקת. קבלת הבקשה תחייב מתן אפשרות לחקור את המבקשת וכלל הנוכחים בפגישה ביחס לממצאי דו"ח האיכון, בין היתר בשאלה האם הטלפון היה בידי המבקשת משך כל הפגישה, ומתן אפשרות למשיב להפריך את הטענה ואת המהימנות. בחינת הפגיעה וההכבדה על ניהול ההליך ועל המשיב נעשית אל מול בחינת הנזק שיגרם למבקשת אם תדחה הבקשה. לאור אופייה של הראיה והעדר כוחה הפוטנציאלי לסייע לרדת לחקר האמת, ובאיזון בין השניים מצאתי שנוטה הכף לכיוון דחיית הבקשה.
יודגש שוב שלא על אורך הפגישה בלבד יקום ויפול דבר וגרסאות הצדדים וטענותיהם יבחנו וישקלו ביחס לכל הראיות שהוערמו לפני בית המשפט, וכי הדברים אמורים אף מבלי לרדת לשאלה אם היה מקום לתת צו לספק סלולרי במקרה הנדון [השוו: רע"א 2404/21 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 22.7.21)].
סיכומו של דבר הבקשה נדחית.
לאור התוצאה תישא המבקשת בהוצאות המשיב בסך של 1,000 ₪.
נקבע לסיכומים בעל פה ליום 16.11.22 בשעה 10:00.
המזכירות מתבקשת לזמן הקלטה לדיון.
בהעדר התנגדות ענינית שתוגש בתוך 7 ימים תותר ההחלטה לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתנה היום, כ"א תשרי תשפ"ג, 16 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.
