בפני
בפני כב' השופט הבכיר, רמזי חדיד
התובעת/נתבעת שכנגד
א.ח.ל השקעות ונכסים בע"מ
באמצעות ב"כ עוה"ד דלית אליעד
– נ ג ד –
הנתבעים/תובעת שכנגד
מי טל הנדסה ושירותים בע"מ
באמצעות ב"כ עוה"ד אלי הדס
פסק דין
מבוא ועובדות מוסכמות:
בפניי תביעה ותביעה שכנגד, לפיהן כל צד מבקש להיפרע ממשנהו סעד כספי.
התובעת/נתבעת שכנגד, א.ח.ל השקעות ונכסים בע"מ, הינה חברה הרשומה ומאוגדת כדין בישראל ובמועדים הרלוונטיים לתביעה היא עסקה במתן שירותי תכנון קונסטרוקציה למבנים (להלן: "התובעת"). מנהלה של התובעת והרוח החיה בה היה המהנדס המנוח מר אבי ליאור ז"ל (להלן: "מנהל התובעת").
הנתבעת/תובעת שכנגד, מי טל הנדסה ושירותים בע"מ, אף היא חברה הרשומה ומאוגדת כדין בישראל והיא עוסקת בהקמת פרויקטים לבינוי ופיתוח (להלן: "הנתבעת"). מנכ"ל הנתבעת והרוח החיה בהתקשרויות נשוא התביעה כמפורט בהמשך, הינו מר עופר שגיב (להלן: "מנכ"ל הנתבעת").
במועדים הרלוונטיים לתביעה, עסקה הנתבעת בהקמת שני פרויקטים, האחד בצור יצחק והשני בהר חומה (להלן: "פרויקט צור יצחק" ו- "פרויקט הר חומה" בהתאם. שניהם ביחד ייקראו להלן: "הפרויקטים").
פרויקט צור יצחק כולל 6 מבנים שבכל אחד מהם 19 יחידות דיור, ובסה"כ 114 יחידות ומתחתיהם מבנה תת קרקעי הכולל חניון ומתקנים שונים (המבנה התת קרקעי ייקרא להלן: "החניון").
פרויקט הר חומה כולל 2 מבנים שבכל אחד מהם 26 יחידות דיור ומתחתיהם חניון משותף.
לצורך הקמת פרויקט צור יצחק, פנתה הנתבעת לתובעת בבקשה לקבלת שירותי תכנון קונסטרוקציה ובעקבות זאת, ביום 22.12.2011, שלח אליה מנהל התובעת הצעת מחיר בה פורטו, בין היתר, העבודות שיבוצעו על ידי התובעת, התמורה בגינן ואופן ביצוע התשלום (להלן: "הצעת המחיר הראשונה"). בהתאם לאותה הצעה, התובעת ביקשה לקבל מהנתבעת תמורה בסך של 260,500 ₪ ומע"מ עליו, סכום המורכב מכל אלה:
סך של 2,000 ₪ עבור תכנון כל יחידת דיור, ובסה"כ 228,000 ₪ (2000X114).
סך של 25 ₪ למ"ר עבור תכנון החניון בשטח של 500 מ"ר, ובסה"כ 12,500 ₪.
סך של 20,000 ₪ עבור תכנון תמיכת קרקעות.
יודגש, כי ביחס לעלות תכנון החניון, נרשם בהצעת המחיר הראשונה כדלקמן: "שטח קירוי המבנים התת קרקעיים, דיפון הקרקעות ומדד סופי לאחר הביצוע לצורך קביעת תשלום סופי".
ביום 25.12.2011 שלח מנהל התובעת למנכ"ל הנתבעת הצעת מחיר נוספת לביצוע עבודות התכנון בפרויקט צור יצחק (להלן: "הצעת המחיר השנייה"). בהצעה הנ"ל נרשם כדלקמן: "על מנת לשפר ולפשט את הצעת המחיר, לכל מבנה יתווסף בחשבון 2 יח"ד ע"ח חניות מקורות ופיתוח, שעבורם לא יגבה שכר". בהתאם לכך, בהצעת המחיר השנייה חישוב התמורה נעשה על בסיס 21 יחידות דיור בכל מבנה בפרויקט צור יצחק, ובסה"כ 126 יחידות (6X21), בעלות של 2,000 ₪ ליחידה, בניכוי 5% הנחה, ובסה"כ 240,000 ₪ ומע"מ עליו.
עם קבלת הצעת המחיר השנייה, התנהל משא ומתן בין מנהל התובעת לבין מנכ"ל הנתבעת, האחרון הכניס תוספות ושינויים לאותה הצעה ולאחר הנחה נוספת שסוכמה בין הצדדים בשיעור של כ-9%, תמורת ביצוע העבודה נקבעה על סך של 220,000 ₪ ומע"מ עליו.
עם סיכום תנאי ההתקשרות ביחס לפרויקט צור יצחק, החלה התובעת לספק לנתבעת עבודות תכנון לאותו פרויקט. כמו כן, התובעת שלחה לנתבעת חשבונות חלקיים לתשלום בהתאם להצעת המחיר השנייה והנתבעת שילמה לה בגין אותם חשבונות סך של 187,000 ₪ ומע"מ עליו, כ-85% מהתמורה המוסכמת.
בהקשר זה יצוין כי מנהל התובעת הלין לא אחת על העיכוב בתשלום החשבונות שנשלחו לנתבעת ואי תשלום מלוא הסכומים שהתבקשו באותם חשבונות.
גם לצורך הקמת פרויקט הר חומה, פנתה הנתבעת לתובעת בבקשה לקבלת שירותי תכנון קונסטרוקציה ובעקבות זאת מנהל התובעת שלח אליה ביום 20.12.2012 הצעת מחיר על סך של 188,200 ₪ (להלן: "הצעת המחיר השנייה"). עם קבלת ההצעה הנ"ל, התנהל משא ומתן בין הצדדים ובמהלכו סוכם להעמיד את התמורה על סך של 158,270 ש"ח, סכום המשקף הנחה בשיעור של 16%. בהמשך, התובעת דרשה מהנתבעת תוספת תשלום עבור עבודות התכנון בפרויקט הר חומה בסך של 36,390 ₪, ולאחר משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, סוכם כי הנתבעת תוסיף ותשלם לתובעת סך של 30,000 ₪, וזאת מעבר לסכום שסוכם בהתאם להצעת המחיר השנייה. יוצא אפוא כי עבור מתן שירותי תכנון לפרויקט הר חומה, הנתבעת התחייבה לשלם לתובעת סך של 188,270 ₪ ומע"מ עליו.
על חשבון התמורה לעיל, הנתבעת שילמה לתובעת סך של 159,200 ₪, 29,070 ₪ ומע"מ עליו פחות מהתמורה שסוכמה ביניהם (במאמר מוסגר יצוין כי לגרסת הנתבעת היא שילמה לתובעת עבור פרויקט הר חומה סך של 155,000 ₪ ומע"מ עליו).
ביום 02.02.2014, בחלוף כשנתיים ימים מתחילת ביצוע עבודות התכנון בפרויקט צור יצחק, פנה מנהל התובעת למנכ"ל הנתבעת במכתב בו הוא הפנה לתמורה שהתבקשה עבור תכנון החניון בהצעת המחיר הראשונה, הוא טען כי על פי המידע שהועבר אליו, שטח החניון הינו 500 מ"ר בלבד, כשבפועל השטח הינו 3,686 מ"ר. בהתאם לכך, מנהל התובעת העמיד את התמורה עבור תכנון פרויקט צור יצחק על סך של 279,491 ₪ ומע"מ עליו והוא דרש מהנתבעת תשלום ההפרש בין הסכום הנ"ל לבין התמורה שנקבעה בהצעת המחיר השנייה, 220,000 ₪, בסך של כ-60,000 ש"ח (להלן: "מכתב הדרישה").
יובהר כי התמורה שהתבקשה במכתב הדרישה מבוססת על חישוב הסכום המגיע עבור תכנון יחידות הדיור בפרויקט צור יצחק בסך של 228,000 ₪ (114 יחידות דיור X 2,000), תכנון החניון בסך של 92,150 ₪ (25 ₪ X 3,686 מ"ר) ובניכוי כ- 13% הנחה.
עם קבלת מכתב הדרישה התנהל דין ודברים בין מנהל התובעת למנכ"ל הנתבעת ובעקבותיו הם הגיעו להסכמה מיום 25.02.2014, או בסמוך לכך, ולפיה: המחלוקת ביחס לתמורה המגיעה לתובעת עבור פרויקט צור יצחק תעמוד על סך של כ- 59,000 ₪, הנתבעת תפקיד בידיו הנאמנות של בא כוחה שיק בגובה הסכום הנ"ל ולהכרעה באותה מחלוקת, הצדדים יפנו להליך של בוררות בפני בורר אשר זהותו תיקבע על ידי לשכת המהנדסים. כך אכן היה וד"ר אורי שקד מונה כבורר במחלוקת האמורה (להלן: "הבורר").
ביום 26.06.2016, טרם מוצה הליך הבוררות ובטרם הושלמו עבודות התכנון בהן התחייבה התובעת בפרויקטים, מנהל התובעת הלך לבית עולמו. בעקבות זאת, החלה אלמנתו, גב' חוה ליאור (להלן: "חוה"), בסיוע צוות התובעת ומכרים – המהנדסים יוסי שולץ ומנחם המר (להלן: "שולץ" ו-"מנחם" בהתאם) – לבחון את הפרויקטים בהם עסקה התובעת, לרבות הפרויקטים נשוא התביעה, במטרה להשלים את אלה שהיו בשלבים מתקדמים, להחזיר את יתר הפרויקטים למזמינים ולסגור את משרדי התובעת.
בהקשר זה ובעקבות משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, הם הגיעו להסכם פשרה לפיו הנתבעת התחייבה לשלם לתובעת תמורה נוספת בסך של 20,000 ₪ ומע"מ עליו, זאת מעבר לתמורה ששולמה עד לאותו מועד בסך של 187,000 ₪ (להלן: "הסכם הפשרה"). בנסיבות העניין, פנתה חוה לבורר והודיעה לו על ביטול הליך הבוררות. בנדון יצוין כי הנתבעת טוענת להסכמות נוספות אליהן הגיעו הצדדים, ועל כך יפורט בהמשך.
בעקבות חילוקי דעות שהתגלעו בין הצדדים, הסכם הפשרה לא יצא אל הפועל. עיקר המחלוקת בנדון הייתה ביחס לדרישת הנתבעת כי התובעת תעמיד לרשותה מהנדס אשר ייתן מענה לכל עניין שיתעורר במהלך ביצוע העבודה, יבצע פיקוח עליון על פרויקט צור יצחק וייקח על עצמו אחריות לעבודות התכנון באותו פרויקט. בהקשר זה חששותיה של הנתבעת גברו בעקבות הודעת התובעת מיום 07.08.2016, ולפיה משרדיה ייסגרו ביום 15.08.2016.
משלא הגיעו הצדדים לעמק השווה, התקשרה הנתבעת ביום 25.10.2016 בהסכם עם חב' ש. דיטל בע"מ להשלמת העבודות בהן התחייבה התובעת בפרויקטים נשוא התביעה וזאת בתמורה לתשלום סך של 150,000 ₪ ומע"מ עליו (להלן: "חב' דיטל" ו-"הסכם השלמת העבודה" בהתאם).
כבר כעת יובהר, כי במסגרת התביעה, התובעת ביקשה לחייב את הנתבעת בתשלום יתרת התמורה המגיעה לה, כטענתה וכמפורט בהמשך, הן עבור פרויקט צור יצחק והן עבור פרויקט הר חומה. דא עקא, בפתח סיכומיה בתביעה, הודיעה התובעת כי היא חוזרת בה מהדרישה ביחס לפרויקט הר חומה והיא עומדת על תביעתה ביחס לפרויקט צור יצחק.
טענות הצדדים בתמצית:
לטענת התובעת, עובר להתקשרות בין הצדדים ביחס לפרויקט צור יצחק, לא הומצאו לתובעת תכניות הפרויקט והנתבעת אף הציגה מצג שווא ובהעדר תום לב ביחס לשטח החניון תוך הסתרת השטח האמיתי שלו, 3,686 מ"ר. לראיה, בהצעת המחיר הראשונה עלות תכנון החניון מבוססת על שטח של 500 מ"ר, אף כי נרשם ברחל בתך הקטנה כי התמורה הסופית תקבע על פי מדידה בפועל.
הוסיפה התובעת וטענה כי במועד פטירת מנהלה, רוב עבודות התכנון בפרויקט צור יצחק הושלמו בעוד כי מקצתן הושלמו לאחר פטירתו על ידי ההנדסאית הבכירה, גב' אורנה פרידמן, אשר עסקה מלכתחילה באותו פרויקט (להלן: "אורנה"). כמו כן, אורנה העבירה לנתבעת את יתר התכניות והייתה זמינה למתן תשובות ופתרונות לשאלות שיתעוררו במהלך השלמת העבודה. לא רק זאת, כך לגרסת התובעת, לבקשת הנתבעת להעמיד לרשותה מהנדס צמוד עד סיום העבודות בפרויקט צור יצחק, דרישה שאינה ממין העניין, היא הציעה את שירותיו של המהנדס מר רן משען (להלן: "רן משען") ו-יוסי שלו מחברת שפנרוז (להלן: "יוסי שלו"), אולם הנתבעת סירבה לקבל את ההצעה.
התובעת מפנה להסכמות אליהן הגיעו הצדדים בדבר הפניית המחלוקת ביניהם להליך של בוררות והפקדת שיק על ידי הנתבעת בידיו הנאמנות של בא כוחה בגין הסכום שבמחלוקת עבור פרויקט צור יצחק, כמו גם להסכם הפשרה וזאת לחיזוק טענתה כי על הנתבעת לשלם לה את יתרת התמורה עבור אותו פרויקט בסך של 60,000 ₪.
לטענת הנתבעת, הצעת המחיר הראשונה ניתנה לאחר שהועברו למנהל התובעת כל המסמכים והתכניות ביחס לפרויקט צור יצחק, בהם הופיע שטח החניון, תכניות בהן לא חל כל שינוי. לחיזוק טענתה במשפט, הנתבעת מפנה לכך כי התובעת לא הציגה כל תכנית שהומצאה לה, כביכול, על ידי הנתבעת או מי מטעמה בה מופיע שטח החניון בגודל של 500 מ"ר. כן נטען כי משקיבל מנכ"ל הנתבעת את הצעת המחיר הראשונה, הוא הבחין בטעות שנפלה בה ביחס לשטח החניון ולפיכך הוא שוחח עם מנהל התובעת והעמיד אותו על אותה טעות. בנסיבות העניין, מנהל התובעת הציע לפשט את חישוב התמורה עבור תכנון פרויקט צור יצחק ובהתאם לכך, הוא שלח את הצעת המחיר השנייה, לפיה, כאמור, הוספו שתי יחידות דיור לכל אחד מהבניינים ומנגד בוטלה התמורה שהתבקשה עבור תכנון החניון. והנה, בחלוף שנתיים ימים, כאשר העבודות בפרויקט צור יצחק היו בעיצומן, פנה מנהל התובעת למנכ"ל הנתבעת והעלה לראשונה טענותיו ביחס לטעות שנפלה, כביכול, בחישוב התמורה עבור החניון, והעלה דרישה לתשלום הפרשים בסך של 59,491 ₪. הנתבעת דחתה את הדרישה הנ"ל ובתגובה מנהל התובעת הודיע על הפסקת עבודות התכנון בפרויקט צור יצחק. בנסיבות העניין, על מנת למנוע את הנזק הכבד הצפוי מהפסקת עבודות התכנון, נאלצה הנתבעת להפנות את המחלוקת בין הצדדים להליך של בוררות וכן להפקיד בידיו הנאמנות של בא כוחה שיק בגובה הסכום שבמחלוקת. לא זאת אלא זאת, מנהל התובעת התנה את המצאת התכניות לפרויקט הר חומה בסיום הליך הבוררות, כל זאת על אף שעד לאותו מועד הנתבעת שילמה את חלק הארי מהתמורה המגיעה ממנה עבור אותו פרויקט, 155,000 ₪ ומע"מ עליו.
הוסיפה הנתבעת וטענה כי לאחר פטירתו של מנהל התובעת, ובשל הנסיבות הטרגיות, היא עשתה מאמצים רבים בניסיון להגיע להסכמה להמשך ביצוע עבודות התכנון בפרויקטים. בהקשר זה התקיימה בחודש יולי 2016 פגישה בין מנכ"ל הנתבעת לבין מר שולץ ובמהלכה הגיעו הצדדים להסכם פשרה. בהתאם להסכם הנ"ל, התובעת התחייבה להעמיד לרשות הנתבעת מהנדס להשלמת עבודות התכנון, הפיקוח העליון וחתימה על הבקשות לקבלת טופס 4 וזאת כנגד תשלום 15% מהתמורה. והנה, זמן קצר לאחר שהגיעו הצדדים להסכמה הנ"ל, הודיעה חוה על סגירת משרדי התובעת, דבר שעורר תהיות וסימני שאלה אצל הנתבעת ביחס לקיום הסכם הפשרה. בנסיבות העניין, שוב התנהל משא ומתן בין הצדדים ובמסגרתו הבטיחה התובעת להשלים את התכניות עבור פרויקט צור יצחק ולהמציאם לנתבעת, ה"ה שולץ ואורנה מטעם התובעת יתנו מענה לשאלות שיתעוררו במהלך השלמת הפרויקט והתובעת או מי מטעמה תבצע פיקוח עליון על הפרויקט. לצורך אותו פיקוח, הפנתה התובעת את הנתבעת למהנדס יוסי ולמשרד המהנדסים לירן עלפי (להלן: "עלפי"), אולם הראשון לא הסכים להשלים את העבודה, בעוד כי השני דרש תמורה בסך של 355,000 ₪, לא פחות. בנסיבות העניין, ובניסיון להקטין את נזקיה, התקשרה הנתבעת עם חברת דיטל בהסכם השלמת העבודה לפיו היא שילמה עבור פרויקט צור יצחק סך של 100,000 ₪ ועבור פרויקט הר חומה סך של 150,000 ₪.
בנסיבות העניין, כך לטענת הנתבעת, היא שילמה לתובעת את מלוא התמורה בה התחייבה עבור עבודות התכנון בשני הפרויקטים, למעט עבור פיקוח עליון, אך מנגד התובעת לא קיימה את התחייבויותיה להשלמת התכניות, לא ביצעה ולא השלימה פיקוח עליון וכן לא טיפלה בקבלת טופס 4. מכאן התביעה שכנגד, לפיה הנתבעת מבקשת לחייב את התובעת בתשלום סך 158,780 ₪, סכום המורכב מכל אלה:
סך של 83,730 ₪ עבור הסכום העודף ששילמה הנתבעת לחברת דיטל להשלמת עבודות התכנון בפרויקטים, סכום המתקבל מהתמורה שנקבעה בהסכם השלמת העבודה, 150,000 ₪ בניכוי יתרת התמורה שלא שולמה על ידי הנתבעת לתובעת עבור תכנון הפרויקטים, 66,270 ₪.
סך של 50,000 ₪ עבור העסקת מנהל פרויקט או מנהל עבודה בפרויקטים למשך 4 חודשים, במהלך תקופת העיכוב בהשלמת עבודות התכנון בעקבות התנהלות התובעת.
סך של 25,000 ₪ עבור פיצוי ששילמה הנתבעת לרוכשי הדירות בעקבות העיכוב במסירת הדירות.
דיון:
חלק נכבד מסיכומי הנתבעת מוקדש לעובדה כי התובעת לא הציגה כל תכנית בה מופיע שטח החניון בגודל של 500 מ"ר. מכאן הטענה כי התובעת לא הוכיחה את טענותיה במשפט. האמנם?
טיעון הנתבעת לעיל אינו בדין יסודו, שכן מעולם לא טען מנהל התובעת כאילו עובר להתקשרות בין הצדדים, הומצאה לו תכנית של פרויקט צור יצחק בה הופיע שטח החניון בגודל של 500 מ"ר. בנדון, נרשם במכתב הדרישה, מוצג נ/5, כדלקמן:
"מעביר אליך הצעה ראשונית שנשלחה אליך לפני סיכום המחיר (על בסיס ההצעה + הנחה).
שים לב כי עפ"י האינפורמציה שהועברה אליי שטח החניון 500 מ"ר, ומודגש כי מדידה סופית תערך עפ"י השטח בפועל"(ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).
יתרה מכך, לתצהיר עדותה הראשית של חווה, מוצג ת/4, צורפו כנספח 4 שתי פניות של מנהל התובעת לבורר, כשבראשונה הוא שטח את טענותיו נגד הנתבעת ובשנייה, הוא השיב לטענות שהעלתה הנתבעת באותו הליך. והנה, בפתח הפנייה הראשונה נרשם כדלקמן:
"בחודש דצמבר 2011 פנתה אליי חברת מיטל בבקשה להגיש הצעת מחיר לתכנון קונסטרוקציה לפרויקט מגורים בצור יצחק.
לא הוצגו בפניי תכניות הגשה והאינפורמציה שהועברה אליי היתה דרך מנכ"ל הנתבעת ….. האינפורמציה שנמסרה לי ע"י מנכ"ל מיטל היתה מאוד לא מדויקת (בלשון המעטה).
נמסר – 6 מבנים זהים + חניון 500 מ"ר.
בפועל כל ששת המבנים היו שונים בשתי הקומות התחתונות, ושטח החניון כ-3,686 מ"ר במקום 500 מ"ר שנמסר" (ההדגשות אינן במקור – ר.ח.).
כמו כן, בסעיף 6 לפנייתו השנייה של מנהל התובעת לבורר, נאמר כדלקמן:
"במענה לסעיף 14 – '….. היו בידינו תוכניות ….. ' – כיצד היו בידי תוכניות אם בפקס מיום 30.1.2013 עדיין מוזכר כי אין בידי תוכניות עבודה אדריכליות".
הנה אם כן, מנהל התובעת טען כי עובר להתקשרות בין הצדדים, הוא קיבל מידע מוטעה ביחס לשטח החניון, מבלי שנשלחו אליו תכניות פרויקט צור יצחק. בנסיבות העניין, אין לבוא לתובעת בטענות משלא הציגה כחלק מראיותיה במשפט תכנית שממילא לא נשלחה אליה ולא הייתה ברשותה.
במאמר מוסגר יצוין כי הנתבעת, וטעמיה עמה, לא טרחה להגיש את פנייתה לבורר ואשר במסגרתה הועלו טענותיה במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, דבר האומר דרשני.
אדרבא ואדרבא, הואיל והנתבעת העלתה טענה פוזיטיבית, לפיה עובר להתקשרות בין הצדדים, הומצאו לתובעת כל המסמכים והתכניות הרלוונטיות לפרויקט צור יצחק, אזי בהתאם לכלל, לפיו המוציא מחברו עליו הראיה, מוטלת עליה החובה להוכיח טענתה בנדון.
בסעיף 9 לתצהיר מנכ"ל התובעת, מוצג נ/2, נטען, אף בהדגשה, כאילו לצורך קבלת הצעת המחיר הראשונה הנתבעת העבירה לתובעת באמצעות האדריכל כל המסמכים והתוכניות בהם הופיע, בין היתר, שטח החניון. לתמיכה בטענה הנ"ל, צורף כנספח ב' לתצהיר העתק פניית עובדת הנתבעת בשם חנה מיום 21.12.2011 לאדריכל בבקשה להמציא לתובעת "תכנית/גרמושקא" (להלן: "נספח ב'").
טיעון הנתבעת לעיל ונספח ב' התומך, כביכול, בו, מעוררים מספר תהיות וסימני שאלה. אפרט להלן:
כותרת נספח ב' הינה "הודעת פקסימיליה", אף כי לא מוטבעים עליו פרטים כלשהם המעידים על המצאתו לאדריכל באמצעות פקסימיליה (המספר אליו נשלח המסמך, תאריך המשלוח , מספר הדפים ואימות משלוח) או בכל דרך אחרת.
הנתבעת, וטעמיה עמה, לא הזמינה את העובדת מטעמה, גב' חנה, על מנת לאשר משלוח נספח ב' לאדריכל. מנהל הנתבעת נשאל לעניין זה בחקירתו הנגדית, אולם הוא מסר תשובה בלתי משכנעת, באומרו: "כל מה שביצעה היה בקשר ישיר והנחיה ממני ולא על דעת עצמה. גם כשהיא כותבת לי מזכר, אני הגשתי וכתבתי והגבתי עליו. הכל התנהל דרכי, אז לא ראינו לנכון. מה היא תאשר שכתבה את זה? כנראה שכן"(שם, עמ' 32 שורה 3 לפרוטוקול הדיון).
למותר לציין כי הנחת המוצא של מנכ"ל הנתבעת כאילו לו נשמעה עדותה של חנה, ממילא היא היתה מאשרת כי שלחה את נספח ב' לאדריכל, מועלית בעלמא ואין לה על מה לסמוך. בנסיבות העניין, יש להחיל את החזקה הקבועה בהלכה הפסוקה, לפיה לו נשמעה אותה עדות, היא היתה שוללת את גרסת הנתבעת כאילו נספח ב' נשלח לאדריכל (ר' ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה סחר וציוד בע"מ (פורסם בנבו), פסקה 26, וכן ע"א 2275/90 לימה חב' ישראלית לתעשייה בע"מ נ' רוזנברג ואח', פ"ד מז(2) 605, 614ה'-ז').
אף אם תאמר כי הנתבעת שלחה לאדריכל את נספח ב', ואין אני קובע זאת, הרי ממילא היא לא הוכיחה כי האדריכל קיים את שהתבקש ממנו והמציא לתובעת טרם התקשרה עם הנתבעת בהסכם לביצוע עבודות התכנון את תכנית פרויקט צור יצחק. הנתבעת, שוב יאמר טעמיה עמה, לא הזמינה את האדריכל למתן עדות במשפט ומשנשאל מנכ"ל הנתבעת מדוע לא הוגשה כל ראיה המעידה כי האדריכל קיים את המבוקש בנספח ב', הוא שוב מסר תשובה בלתי משכנעת, באומרו: "כי לא היה משהו שונה. יש לך גרמושקה אחרת? אתה מכיר גרמושקה אחרת?" (שם, עמ' 31 שורה 4 לפרוטוקול הדיון).
למותר לציין כי קשה להפריז בחשיבות עדותו של האדריכל ובראיות לתמיכה בטענות הנתבעת כאילו תכניות פרויקט צור יצחק הומצאו לתובעת מבעוד מועד, שכן עסקינן בלב ליבה של המחלוקת בין הצדדים. לפיכך, גם לעניין זה, יש לקיים את החזקה שנקבעה בהלכה הפסוקה, לפיה לו נשמעה עדותו של האדריכל או הוגשו ראיות כלשהן בנדון, הן היו תומכות בגרסתו הנגדית של מנהל התובעת בנדון.
תאמר אפוא מעתה כי הצעת המחיר הראשונה והתקשרות הצדדים בהסכם לביצוע עבודות התכנון בפרויקט צור יצחק בהתאם להצעת המחיר השנייה, נערכו על סמך מידע שנמסר למנהל התובעת ביחס לשטח החניון, ומבלי שהוצגו בפניו תכניות פרויקט צור יצחק.
המסקנה לעיל אינה מייתרת את ההכרעה בטענה כאילו לאחר קבלת הצעת המחיר הראשונה, מנכ"ל הנתבעת פנה למנהל התובעת והעמיד אותו על הטעות שנפלה, כביכול, בשטח החניון כפי שצוין באותה הצעה.
טרם תידון טענת הנתבעת לעיל לגופא, אעיר תחילה כי הטיעון ולפיו בהצעת המחיר הראשונה נפלה טעות לעניין שטח החניון, אינה נקיה מספקות. אמנם נכון, באותה הצעה חישוב עלות תכנון החניון מבוסס על שטח של 500 מ"ר, כשבפועל השטח הינו כ-3,700 מ"ר, אולם באותה הצעה נרשם ברחל בתך הקטנה כי העלות הסופית תחושב לפי מדידה בפועל לאחר הביצוע. יוצא אפוא כי ההצעה הראשונה נותנת ביטוי לשטח האמיתי של החניון וניתן לחשב על פיה את התמורה שהתבקשה על ידי התובעת עבור כל שטח החניון.
לגוף העניין, טענת הנתבעת בנדון חפה מכל היגיון בריא ומוטב היתה לולא עלתה מאשר עלתה. אבהיר להלן.
כזכור, הצעת המחיר הראשונה הינה על סך של 260,500 ₪, בעוד כי הצעת המחיר השנייה עמדה על סך של 240,000 ₪ (לפני הנחה). נשאלת אפוא השאלה, הכיצד יעלה על הדעת כי לאחר שמנכ"ל הנתבעת הפנה את תשומת ליבו של מנהל התובעת לטעות שנפלה, כביכול, בהצעת המחיר הראשונה, והעמיד אותו על העובדה כי שטח החניון גדול כמעט פי 8 מהשטח שצוין באותה הצעה, מנהל התובעת הפחית את התמורה שדרש עבור תכנון החניון ב-20,500 ₪?! לנתבעת הפתרונים. שורת ההיגיון מחייבת את המסקנה כי לו אמת בפי מנכ"ל הנתבעת, אזי מנהל התובעת היה נוקב בהצעת המחיר השנייה תמורה גבוהה יותר מהתמורה שהתבקשה בהצעת המחיר הראשונה עבור תכנון החניון, ולא ההיפך, כפי שהיה בפועל.
בהקשר זה יודגש כי הן במכתב הדרישה, הן בפניית מנהל התובעת לבורר וכן לאורך ניהול התביעה, התובעת טענה כי שטח החניון בפרויקט צור יצחק הינו 3,686 מ"ר, נתון ממנו נגזרה דרישתה לתשלום הסכום שבמחלוקת. והנה, בסעיף 11 לתצהירו של מנכ"ל הנתבעת נטען כי עם קבלת הצעת המחיר הראשונה, הוא הפנה את מנהל התובעת, כביכול, לכך כי שטח החניון הינו 3,821 מ"ר, שטח הגדול ב-135 מ"ר מהשטח לו טוענת התובעת. שטח זה מבליט אף יותר את חוסר ההיגיון בטענת מנכ"ל הנתבעת בנדון.
מהנימוקים לעיל, אני דוחה, ובשתי ידיים, את טענת הנתבעת כאילו עם קבלת הצעת המחיר הראשונה, מנהל התובעת הופנה, כביכול, לטעות שנפלה בשטח החניון.
העובדה כי מכתב הדרישה בו העלתה התובעת טענותיה ביחס לחניון היה בחלוף כשנתיים ימים ממועד ההתקשרות בין הצדדים, אינה מעלה ואינה מורידה בנדון. בהקשר זה די להפנות לסעיף 7 לפניית מנהל התובעת לבורר בתשובה לטענות הנתבעת, כדלקמן:
"לנושא הגלוי המאוחר בהפרשי השטחים:
המהנדסים שבמשרדי אינם יודעים על כל הנושא הכספי וחילוקי הדעות. הם מקבלים עבודת תכנון ומבצעים לפי הנחייה.
בפרויקט זה בוצעו עבודות דיפון, חפירה כללית ותימוכים קודם תחילת עבודות התכנון.
תכנון המבנים שמבוצע קודם תכנון החניון (שני מבנים ראשונים לפי בקשת מיטל) הסתיים רק לקראת סוף שנת 2014.
תחילת תכנון 2 החניונים הראשונים – במרץ 2014, וכאן נתגלה הפער בשטחים. ……".
בנדון יודגש כי עדי התובעת לא נשאלו בחקירתם הנגדית לנימוקי מנהל התובעת לעיל, וכאמור הנתבעת אף לא טרחה להגיש כחלק מראיותיה במשפט את פנייתה לבורר. בנסיבות העניין, מאחר ויש הגיון רב באותם נימוקים, אזי אין לבוא לתובעת בטענות ביחס למועד בו היא פנתה לנתבעת במכתב הדרישה.
בס"ק 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים – כללי"), נקבע כי: "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב". ביטוי מובהק לחובה הנ"ל, הוא חובת גילוי מידע המצוי בידיעתו של אחד הצדדים העתיד להתקשר בחוזה, לצד שכנגד, זאת ככל והוא רלוונטי בשיקוליו האם להתקשר בחוזה, אם לאו. בנדון נפסק ב-ד"נ 7/81 פנידר חברה להשקעות פיתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, כדלקמן:
"הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב יכולה ללבוש צורתו של מחדל או של אי-גילוי עובדות, כאשר על-פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם, המנהל משא ומתן, יגלה אותן לצד השני. הגילוי המתחייב מסעיף 12 אינו דווקא גילוי כתוצאה משאלותיו של הצד השני. אלא יש נסיבות, בהן מתחייבת מסירת פרטים יזומה של מידע, שהוא חיוני למי שנמצא במשא ומתן לקראת כריתת חוזה. כך נאמר בע"א 494/74 [9], בעמ' 144, מפי חברי הנכבד, השופט בייסקי:
…'כאשר על-פי הנסיבות יש לצפות שמלבד הדברים והתיאורים שנאמרו היה מקום לומר דברים שמבחינת העסקה יש להם חשיבות – כי אז יתכן והשתיקה ואי-גילוי כל הפרטים מעוותת את התמונה בכללותה והעלמת אותם פרטים על-ידי שתיקה יוצרת מצג-שוא'.
דברים דומים נאמרו גם בע"א 838/75 [3], בע"מ/241, על ידי השופט אשר:
'התנהגות בתום-לב בעת משא-ומתן לצורך כריתת חוזה משמעה התנהגות ביושר ובהגינות. היינו חובה שלא להטעות את צד האחר על-ידי אי גלוי מידע חשוב לשיקוליו'. כללי התנהגות נאותים אינם שתיקה והימנעות משקר בלבד … אלא הם אותם יושר והגינות, המחייבים בנסיבות נתונות עשיית מעשה במקום ש'רשע היה יושב ושותק' … אי-גילוי מקום בו מתבקש גילוי מהווה הפרה של חובת תום הלב. בנסיבות, בהן יש בעובדות כדי להשפיע על אופיים של ההסדרים הנערכים כתוצאה מן המשא ומתן בין הצדדים, חלה חובת גילוי כביטוי לחובת תום הלב… יש נסיבות, בהן חובה על הצדדים לנקוט פעולה אקטיבית של גילוי… ובמיוחד כאשר ברור לבעל המידע שבין מנהלי המשא ומתן, שקיים פער ממשי בין הכוונה של הצד השני לבין מה שהוא בר-השגה על-פי המצב המשפטי והעובדתי לאמיתו. חובת תום הלב כוללת את החובה לגלות ולהבהיר עובדות מטריאליות לפני כריתת החוזה, אם הדבר מתחייב לאור מהותה של העיסקה או לאור נסיבותיו של המקרה. חובת הגילוי היא תולדה של האמון המתחייב בין צדדים המנהלים משא ומתן, ומקורו של זה בחובה המשפטית, העולה מסעיף 12" (שם, עמ' 696-697).
לאותה הלכה ר' ע"א 2642/19 מועצה מקומית הר הדר נ. מרכז קניות דוד ויונתן בע"מ (פורסם בנבו) (פסקה 48 לפסק הדין), ע"א 794/86 החברה המרכזית לשיכון ובינוי בע"מ נ. פינק פ"ד מד(1) 226, 232, ע"א 3051/08 ששי קבלני בניין, עפר וכבישים (1986) בע"מ נ. מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (פורסם בנבו) (פסקה 19) וכן ע"א 7991/07 רפאל נ' רוזין (פורסם בנבו) (פסקה 19).
באשר להיקף חובת הגילוי מכוח ס"ק 12(א) לחוק החוזים – כללי, נקבע ב- ע"א 8611/06 בנק הפועלים נ' מרטין (פורסם בנבו), כדלקמן:
"….. חובת הגילוי היא חובה תכליתית. חובת גילוי נועדה לגלות מידע מקום שידיעתו של מידע זה אינו מצוי בידיעת הצד שחבים לו גילוי. לעומת זאת, כאשר המידע גלוי, וכאשר שני הצדדים יודעים זאת, אין טעם בהחלת חובת גילוי 'פרוצדוראלית' המנותקת מידיעת הצדדים בפועל" (שם פסקה 42).
ב- ע"א 7730/09 כהן נ' מבנה גזית (2000) בע"מ (פורסם בנבו), נפסק באותו עניין, כדלקמן:
"תחומיה של חובת הגילוי מושפעים, אפוא, מן הרצון לעודד מסחר הוגן, לצד הצורךלאפשר גמישות עסקית ולעודד פיתוח כלכלי. אחד הפרמטרים לאיזון בין הגורמיםהאלה, עשוי להיות קשור לשאלה בידי מי מצוי המידע הרלוונטי. כך, מקום שבולאחד הצדדים קיימת גישה עדיפה למידע מסוים, או כאשר לצד שכנגד נחיתותבגישה לנתונים הרלוונטיים – ישנו טעם להטיל על בעל האינפורמציה חובת גילוי…חובת הגילוי במקרה כזה מוטלת ביחס למידע חשוב המצוי כבר בידי צד אחד, מעצםמעמדו בעסקה, כאשר הצד שכנגד, לעומת זאת, יכול לגלות מידע זה רק במאמץותוך השקעת הוצאות. ואכן, כבר נפסק 'במקרה בו לצד אחד יש יתרון על פני הצדהאחר בכל הנוגע לקיום המידע או לאפשרות השגתו… חלה עליו חובת גילוי המידעלצד האחר'…" (שם, פסקה 14).
מן הכלל אל הפרט.
אין חולק כי במהלך המשא ומתן בין הצדדים, היה בידי הנתבעת מידע ביחס להיקף פרויקט צור יצחק, לרבות שטח החניון. אין גם חולק כי מידע זה רלוונטי בשיקולי התובעת בהתקשרותה עם הנתבעת, בראש ובראשונה בקביעת התמורה המתבקשת עבור עבודות התכנון. לראיה, הצעת המחיר הראשונה מבוססת על גודל פרויקט צור יצחק, הן לעניין מספר יחידות הדיור והן לעניין שטח החניון. הואיל ומידע זה לא היה ברשות התובעת, אזי מכוח חובת תום הלב שבסעיף 12(א) לחוק החוזים הכללי, על הנתבעת מוטלת החובה להעבירו לידיעתה. והנה, כפי שנקבע לעיל, הנתבעת לא קיימה חובתה בנדון משלא גילתה לתובעת מבעוד מועד את שטח החניון.
ס"ק 12(ב) לחוק החוזים – כללי, מעגן את הסעד לו זכאי הצד שנפגע מהפרת חובת תום לב בניהול מו"מ לקראת כריתת החוזה, ולפיו:
"צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחויבים".
בפסק דין שניתן לאחרונה ב- ע"א 2274/21 מור נ' אלעד ישראל מגורים בע"מ ואח' (פורסם בנבו), נדונה תכלית הפיצויים מכוח סעיף 12(ב) לחוק החוזים – כללי, ונפסק כדלקמן:
"מלשונו של סעיף 12(ב) עולה שהנפגע מחוסר תום-לב במשא ומתן זכאי לפיצוי אשר יעמידוֹ במקום בו היה עומד אלמלא המשא ומתן או אלמלא נכרת החוזה ….. הכלל שנקבע בפסיקתנו הוא שפיצויים הנפסקים מכוחו של סעיף 12(ב) יעמידו את הנפגע מחוסר תום-הלב של הצד שכנגד במקום בו הוא היה עומד אלמלא אירע חוסר תום-הלב. במילים אחרות: אינטרס ההסתמכות המוגן בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) אינו אינטרס ההסתמכות על החוזה, כי אם אינטרס ההסתמכות על תום-הלב של הצד שכנגד – הסתמכות על תום-לבו של הצד עמו נוהל משא ומתן לקראת כריתתו של החוזה …
עמד על כך השופט ח' מלצר בע"א 2720/08 ז'אן נ' ליבמן, פסקה 26 [פורסם בנבו] (23.8.2012) (להלן: עניין ז'אן), באמרו כי –
'סעיף 12(ב) רישא לחוק קובע כי: 'צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה'. הוראה זו פורשה בצורה מסורתית בשיטת משפטנו כמדברת בפיצויי הסתמכות, שייחודם בכך שהם מכוונים על מנת להביא את הצד הנפגע למצב שבו הוא היה מצוי אלמלא הופרה כלפיו החובה שלא לנהוג בחוסר תום-לב' …
ההבדל המרכזי בין הגנה על אינטרס ההסתמכות על החוזה לבין הגנה על אינטרס ההסתמכות על תום-הלב הוא דרישת הקשר הסיבתי בין חוסר תום-הלב לנזק בר-פיצוי. מטבע הדברים, במקרים בהם בעקבות חוסר תום-הלב הנפגע פרש לחלוטין מהמשא ומתן או ביטל את קיום החוזה, תהיה זהות בין אינטרס ההסתמכות על החוזה לבין אינטרס ההסתמכות על תום-הלב. אולם, במקרים בהם חוסר תום-הלב אינו מביא לפרישה מהמשא ומתן או לביטול החוזה …. הנפגע יהא זכאי לפיצוי רק בגין אותם נזקים אשר נגרמו לו בעקבות הסתמכותו – לשווא – על תום-לבו של הצד שכנגד ….
הפרשנות לפיה סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) בא להגן על אינטרס ההסתמכות על תום-לבו של הצד הפוגע עולה בקנה אחד עם ההתייחסות המקובלת אל חוסר תום-לב כאל עוולת נזיקין … כאשר חוסר תום-לב הוא בגדר מעשה עוולה. כידוע 'הכלל הרחב לגבי פיצויים בנזיקין הוא כי יש לפסוק לניזוק את אותו פיצוי אשר יש בו כדי להעמידו במקום שהיה בו אלמלא נעשה כלפיו מעשה העוולה …. ככזה, נועד הפיצוי הנזיקי להחזיר על כנו את הסטטוס קוו אלמלא מעשה העוולה … הוא לא נועד להגשים ציפיות של הניזוק שלא הוגשמו בעקבות מעשה העוולה. מנקודת מבטם של האינטרסים המוגנים על ידי דיני החיובים השונים – אינטרס ההשבה, אינטרס ההסתמכות ואינטרס הקיום – משקף כלל זה הגנה על אינטרס ההסתמכות של הניזוק'….. "(שם, פסקאות 100-103 לפסק הדין)(ההדגשות אינן במקור – ר.ח.).
אבחן אפוא להלן את הפיצוי המגיע לתובעת, אשר יעמיד אותה במקום בו היתה לולא הפרה הנתבעת את חובת תום הלב המוטלת עליה בניהול המשא ומתן בין הצדדים.
כאמור, עלות תכנון החניון בהתאם להצעת המחיר הראשונה מבוססת על תעריף של 25 ₪ למ"ר ובה צוין שטח של 500 מ"ר, אף כי העלות הסופית תקבע לפי מדידה סופית בסיום העבודה. לולא הפרה הנתבעת את חובת תום הלב המוטלת עליה וגילתה למנהל התובעת מבעוד מועד את שטח החניון האמיתי, אזי התמורה עבור תכנון החניון היתה עומדת על סך של 92,150 ₪ (3,686 מ"ר X 25 ₪), בניכוי הנחה בשיעור של כ-13% ובתוספת מע"מ עליו, הכל כפי שצוין בהצעת המחיר הראשונה ובמכתב הדרישה. ודוק, באותו מכתב חישוב עלות תכנון פרויקט צור יצחק נעשה לפי מספר יחידות הדיור בפועל – 114 – ובכך ניטרל מנהל התובעת ברוב הגינותו את תוספת 12 יחידות הדיור שנקבעה בהצעת המחיר השנייה והוא אף ביטל את התמורה שהתבקשה בהצעת המחיר הראשונה עבור תכנון תמיכת קרקע בסך של 20,000 ₪.
יוצא אפוא, כי בדין דרשה התובעת מהנתבעת תשלום ההפרש המתחייב עבור תכנון החניון בסך של 59,491 ₪ ומע"מ עליו.
במועד פטירת מנהל התובעת ובמסגרת המו"מ שהתנהל בין הצדדים בניסיון להגיע לעמק השווה, עמדו על הפרק שני נושאים שבמחלוקת: האחד, התמורה המגיעה לתובעת עבור תכנון החניון, והשני, השלמת התחייבות התובעת כלפי הנתבעת בפרויקט צור יצחק. אבחן אפוא להלן מהן ההבנות אליהן הגיעו הצדדים באותן מחלוקות ומי מהם הפר את אותן הבנות.
בחודש יולי 2013 התקיימה פגישה בין מר שולץ לבין מנכ"ל הנתבעת ובמהלכה הגיעו הצדדים להסכם הפשרה. בין הצדדים קיימת מחלוקת ביחס לתוכן הסכם הפשרה, שכן בסעיף 12 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/1, העיד שולץ באומרו:
"ביולי קיימתי פגישה עם עופר שגיב במשרדו, בנושא הכספי שאמור היה להגיע לבוררות על ידי הבורר ד"ר אורי שקד. נושא המחלוקת היה לגבי היקף החניון בפרויקט של צור יצחק. לאחר התייעצות עם התובעת, חוה ליאור, הגענו למסקנה, שלא נמשיך בהליכי הבוררות, שגם הוא היה כרוך בהוצאות, נסיעות, ישיבות ועוד סיבות, ויוסכם (צ"ל והוסכם – ר.ח.) לקבל את ההצעה של 20,000 ₪ + מע"מ".
מנגד, בסעיף 30 לתצהיר מנכ"ל הנתבעת, מוצג נ/2, נטען בנדון כדלקמן:
"בחודש יולי 2016 התקיימה פגישה ביני לבין המהנדס מר יוסי שולץ במשרדי מי-טל, בפגישה זו סוכם כי חברת הקונסטרוקציה תעמיד לרשות מי-טל מהנדס אשר ישלים את כל העבודות הנדרשות, יבצע את עבודות הפיקוח העליון, יחתום על כל המסמכים הנדרשים לקבל טופס 4 ויעניק את כל האחריות המקצועית הנדרשת וזאת תמורת 15% משכ"ט שטרם שולם עבור הפיקוח העליון, אך הדבר לא יצא לפעול (צ"ל בפועל – ר.ח.).
בנוסף ובקשר למחלוקת שבגינה הצדדים פנו לבוררות סוכם שככל שהאמור לעיל יתקיים עבור שני הפרויקטים נשלם תשלום בסך 20,000 ₪ לסיום המחלוקת".
נשאלת אפוא השאלה, במסגרת הסכם הפשרה התחייבה התובעת לבצע את כל הנטען מפי מנכ"ל הנתבעת, כמצוטט לעיל, אם לאו.
בחקירתו הנגדית העיד שולץ באומרו:
"ש. בית משפט – דיברת על התשלום של 20 אלף ₪. האם זה היה מותנה במשהו?
ת. היה מדובר על דרישה שהייתה מצד אבי ליאור בשעתו לנושא הבוררות כי הוא חשב שמגיע לו סכום יותר גבוה. כמדומני היה מדובר על 60 אלף ₪. המטרה הייתה לייתר את הבוררות ולא לדון בסוגיות אחרות, פתוחות או לא. אם יש רצון טוב בפגישה כזו, אז גם לבעיות נוספות ימצא פתרון.
ש. בעצם הסיפור היה כנגד תשלום 20 אלף ₪ התובעת תשלים את כל העבודות בגין ההסכם, וזה סוגר הכל?
ת. אני לא יכול להגיד שזה המצב. אין לי שום ספק שהמטרה לא הייתה לעשות יישור קו של גמר חשבון בכל הפרויקטים, כי יש הסכם וצריך ללכת לפי אבני הדרך, ולא נכנסתי בשלב זה לנושא אם שולם 60 או 70 אחוז בפרויקט אחר. המטרה הייתה להסיר את אבן הנגף של בוררות. זה לא תנאי ליישור קו בכל החזיתות בין הצדדים. אני לא בטוח שבאותו שלב מישהו ידע איך עומדת ההתחשבנות בכל הפרויקטים" (שם, עמ' 9-10, החל מש' 31 לפרוטוקול הדיון).
כמו כן, סמוך לאחר שהצדדים הגיעו להסכם הפשרה, פנתה חוה לנתבעת במכתב מיום 21.7.16, נספח י' לתצהיר מנכ"ל הנתבעת, ובסעיפים 1-2 למכתב, נאמר כדלקמן:
"1. בהמשך לפגישתו של המהנדס יוסי שולץ במשרדך, סוכם שחברתך תשלםלמשרדנו סך של 20,000 ₪ + מע"מ – הפשרה על שכר הטרחה עבור צור יצחק.
2. למשרדנו מגיע עבור התכנון והפיקוח העליון שכבר בוצע שכר טרחה בסך 95% X 220,000 (לאחר שארבעה בניינים הסתיימו), דהיינו 209,000 ₪.
שולם למשרדנו עד היום 156,000 ₪ (לא כולל מע"מ).
משרדנו יעמיד לרשותך מהנדס אשר יבצע את הפיקוח העליון בתמורה ל-15%".
הנה אם כן, גם מפניית חוה לנתבעת עולה כי השלמת התחייבויות התובעת כלפי הנתבעת ביחס לפרויקט צור יצחק, לא היה חלק מהסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים. בנדון יצוין, שעל אף העובדה כי חוה לא נכחה בפגישה בה הגיעו שולץ ומנכ"ל הנתבעת להסכם הפשרה, יש לתת משקל לאמור במכתבה, כמצוטט לעיל, שכן היא נשלח בזמן אמת ובטרם התגלעה מחלוקת בין הצדדים ביחס לתוכן הסכם הפשרה. וגם זאת, בחקירתה הנגדית נשאלה חוה על תוכן הסכם הפשרה ופנייתה לנתבעת מיום 21.7.16, והיא מסרה גרסה אחידה ועקבית באומרה:
"ש. אנו מבינים שתמורת 20 אלף ₪ שמיטל תוסיף לכם למה שסוכם, העניין יסתיים, ואתם תשלימו את כל העבודות עד הסוף. האם זה נכון?
ת. לא, אין קשר. התביעה שלי הייתה על הנושא של החניה. זה הכל. ועל זה היה ויכוח ועל זה הלכו לבוררות. ה-20 אלף ₪ שייך רק לבוררות.
ש. מציג מכתב שאת חתומה עליו 21.7.2016 ומפנה לסעיף 1 למכתב וסעיף 6 למכתב. זה הסיכום שאת מתכוונת אליו?
ת. כן, הסעיף הראשון, שבמקום ללכת לבוררות או משפט. אדם עשה לי טובה, עזר לי, אני לא רוצה להריץ אותו, אני מסכימה, והעיקר לגמור עם זה" (שם עמ' 19-20, החל מש' 30 לפרוטוקול הדיון).
ובהמשך הוסיפה חוה באומרה:
"ש. מפנה למכתב 21.7.2016 – מה היה הסיכום הסופי מבחינה כספית?
ת. צריך להפריד בין העבודה והתשלום עבורה, שכר טרחה של העבודה, לבין הנושא של במקום ה-60 אלף, אז ה-20 אלף שזה נושא החניון שהיה במחלוקת.
ש. תסבירי לפי המכתב איפה זה כתוב.
ת. הסעיף הראשון מדבר על ה-20 אלף ₪. כל השאר זה התחשבנות.
ש. תקראי את סעיף 1 למכתב.
ת. (קוראת את הסעיף) – הכוונה רק לנושא החניון ששנוי במחלוקת.
ש. במו"מ שקדם למכתב הזה, השתתפת?
ת. לא.
ש. מי מסר לך את הדברים?
ת. המהנדס יוסי שולץ שהעיד כאן היום ראשון. הוא אמר שזה מה שסכום.
ש. אבל יוסי לא אמר את מה שאמרת בדיוק. הוא אמר שה-20 אלף ₪ שולמו כדי לסגור את הבוררות. אבל הוא לא יכול להגיד שזה סוגר הכל או לא סוגר הכל.
ת. אין קשר בין התוכניות ושכר הטרחה לבין ה-20 אלף ₪ על החניון. החניון מסובך מאוד.
ש. אז את אומרת בעצם שתמורת 20 אלף ₪, אתם סוגרים את המחלוקת בנושא תכנון החניה.
ת. בדיוק.
ש. והסכום המקורי שסוכם לגבי צור יצחק, מה היה גובהו?
ת. זה לא שייך" (שם, עמוד 20-21, החל מש' 28 לפרוטוקול הדיון).
הן שולץ והן חוה הותירו רושם חיובי בעדותם ומצאתי לקבל את גרסתם האמינה והעקבית ביחס לתוכן הסכם הפשרה, וזאת תחת גרסתו של מנכ"ל הנתבעת. חיזוק למסקנה בנדון מצאתי בעובדה כי בזמן אמת, ובעקבות פניית חוה לנתבעת מיום 21.7.16, האחרונה לא הלינה ולא העלתה כל הסתייגות לאמור באותה פנייה.
תאמר אפוא מעתה כי בהתאם להסכם הפשרה כל שסוכם הוא כי הנתבעת תשלם לתובעת תמורה נוספת עבור תכנון החניון בסך של 20,000 ₪ ומע"מ עליו, זאת ותו לא.
זאת יודגש, אין במסקנה אליה הגעתי לעיל כדי להשליך על תוכן התחייבות התובעת כלפי הנתבעת להשלמת עבודות התכנון בפרויקט צור יצחק. הדברים אך מכוונים לתוכן הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים ולקשיים אשר הערימה הנתבעת, כמפורט בהמשך, על מימושו ועל השלמת התחייבויות התובעת כלפי הנתבעת באותו פרויקט.
אין חולק כי במועד פטירת מנהל התובעת, תכניות פרויקט צור יצחק טרם הושלמו, היה על התובעת להעמיד איש מקצוע לצורך מתן תשובות לשאלות המתעוררות במהלך השלמת העבודה, לבצע פיקוח עליון על עבודות שטרם הושלמו, וכן לחתום על המסמכים המתחייבים לצורך קבלת טופס 4. על מנת לקדם את מכלול הנושאים לעיל, התקיימה ביום 7.8.16 פגישה בהשתתפות חוה, מנחם, מנכ"ל הנתבעת, נציג מטעם הנתבעת בשם שמעון וכן ב"כ הנתבעת עו"ד אלי הדס. תוכן הפגישה הנ"ל תועד במזכר שערך שמעון, מוצג ת/6, ואשר הנתבעת, ושיקוליה עמה, לא טרחה להגישו כחלק מראיותיה בתביעה. מהמוצג הנ"ל עולה כי במהלך הפגישה נתן מנחם מענה לכל הנושאים שעמדו על הפרק, וזאת כמפורט להלן:
התוכניות מוכנות וניתן להעבירן לנתבעת בעזרת מר שולץ וגב' אורנה.
אורנה תמשיך לתת מענה לשאלות שיתעוררו במהלך ביצוע העבודה ולעניין זה שולץ יסייע בידה.
פיקוח עליון על הפרויקטים יהיה באמצעות הנתבעת או מהנדס מטעמה.
כמו כן, באותו מוצג תועדה התייחסות מנכ"ל הנתבעת לאמור לעיל, כדלקמן:
ניתן לשחרר חלק מהפיקוח העליון בפרויקט צור יצחק.
התכנון בפרויקט הר חומה אינו גמור.
מחצית תוספת התמורה שנקבעה בהסכם הפשרה ישולמו "עכשיו" והמחצית השניה "בסוף הפרויקט השלד".
"נקבל רשימה של תוכניות…".
בעקבות ההבנות אליהן הגיעו הצדדים כמתואר לעיל, פנתה חוה למנכ"ל הנתבעת במכתבה מיום 14.8.16, נספח יב' לתצהירו של האחרון, בו הודיעה לו כדלקמן:
גב' אורנה עברה לעבודה במשרד המהנדס רן משען והיא תעמוד לרשות הנתבעת למתן מענה לשאלות שיתעוררו במהלך ביצוע העבודה ובגיבוי המהנדס רן משען.
המהנדס יוסי שלו יבצע פיקוח עליון מטעם התובעת על הפרויקטים וככל ויידרש פיקוח נוסף, הוא יהיה כנגד תשלום תמורה בהתאם. בהקשר זה יצוין כי לאותו מכתב צירפה חוה פרטים אודות ניסיונו ופרטיו של המהנדס יוסי שלו.
ביצוע האמור לעיל כמו גם המצאת התכניות לנתבעת, יהיה בכפוף לתשלום מלוא התמורה שהתבקשה.
והנה, על אף כי האמור לעיל עולה בקנה אחד עם ההבנות אליהן הגיעו הצדדים בישיבה מיום 7.8.16 (למעט זהות המהנדס אשר יסייע בידי אורנה במתן תשובות לשאלות שיתעוררו – רן משען במקום שולץ – עניין שהנתבעת לא העלתה כל טענה ביחס אליו), מנכ"ל הנתבעת המשיך להערים קשיים על יישוב המחלוקת בין הצדדים והוא השיב בו ביום לפניית חוה, נספח יג' לתצהירו, באומרו: "…הפתרון בנושא המשך התכנון בפרויקט צריך להיות מוסדר וממוסמך וכולל סיכום עם הגוף שימשיך ויבצע את התכנון בפרויקט בצורה מסודרת", דרישה המהווה פתח לדרישות ותנאים מתנאים שונים שמעולם לא סוכמו בין הצדדים.
במאמר מוסגר יצוין, כי בתשובת מנכ"ל הנתבעת כאמור לעיל, לא עלתה כל טענה ביחס לחתימת טפסים לצורף קבלת טופס 4, ודומה כי בנדון הייתה הבנה כי עניין זה יטופל על ידי המהנדס יוסי שלו כחלק מתפקידו כמפקח עליון.
טענת הנתבעת כאילו בעקבות הודעת חוה על סגירת משרדי התובעת, חששותיה שמא היא לא תקיים את ההבנות אליהן הגיעו הצדדים כמפורט לעיל, גברו – טענה זו אינה משכנעת בעיני ומספר טעמים לכך. אפרט להלן:
ההודעה בדבר סגירת משרדי התובעת לא שינתה את זהות אשת המקצוע אשר עסקה מאז ומתמיד בהכנת תכניות פרויקט צור יצחק, גב' אורנה, כפי שהדבר לא שינה את ההבנה אליה הגיעו הצדדים במהלך הפגישה מיום 7.8.16, לפיה הפיקוח העליון יהיה או באמצעות התובעת או מהנדס אחר מטעמה.
בסעיפים 7-8 ו-11 לתצהיר עדותה הראשית של אורנה, מוצג ת/3, נאמר כי לאחר פטירת מנהל התובעת ובסיועו של שולץ, היא השלימה את מקצת תכניות פרויקט צור יצחק שטרם הושלמו והעבירה אותן לנתבעת באמצעות עובדת שלה בשם גלינה. לתמיכה בטענה הנ"ל צורפו לתצהירה של אורנה חליפת מיילים בינה לבין גלינה, המעידים על העברת התוכניות, וזאת ללא כל טענה או הסתייגות של הנתבעת ביחס אליהן. אדרבא ואדרבא, בעקבות המצאת אותן תכניות, השיבה גלינה לאורנה במייל מיום 22.10.20: "אורנה, תודה רבה". ודוק, חלק מאותם מיילים היו בחלוף חודשים רבים ממועד סגירת משרדי התובעת, ללמדך כי הדבר לא פגע בקיום התחייבויותיה כלפי הנתבעת ומשביעות רצונה של האחרונה מאותן תכניות.
חיזוק נוסף למסקנה אליה הגעתי לעיל, מצאתי בהודאת מנכ"ל הנתבעת בחקירתו הנגדית כי במועד פטירתו של מנהל התובעת "לא נשאר הרבה" ליישום התוכניות (שם, עמ' 33 ש' 9 לפרוטוקול הדיון), כי חברת דיטל וחברת עלפי נדרשו לתת הצעת מחיר "בעבור השלמה קטנה של התכנון" וכי "… היו השלמות תכנון לא גדולות" (שם, עמ' 37 שורות 17 ו-19 לפרוטוקול הדיון).
בסעיף 34 לתצהיר עדותו הראשית התייחס מנכ"ל הנתבעת למכתבה של חוה מיום 14.8.16. בנדון נטען כי האמור במכתב, לרבות מתן שירותי פיקוח עליון על ידי המהנדס יוסי שלו, מהווה שינוי קיצוני בהבנות אליהן הגיעו הצדדים. והנה, משנשאל מנכ"ל הנתבעת לעניין זה בחקירתו הנגדית הוא העלה טענה חדשה, באומרו:
"ש. מציג מסמך מיום 14.8.16 בו היא רושמת את פירוט הפיקוח העליון שהיה ואומרת שמהנדס שלב יעמוד לפיקוח ואם יש משהו מעבר לאמור, מדובר על שכ"ט מינורי.
ת. כאשר פנינו אליהם הם אמרו שהם לא רוצים לעבוד, והיא שלחה שסגרו את המשרד ולא רוצים לתת יותר שרות.
ש. מהנדס יוסי שלב הועמד לרשותך – תציג מכתב שבו אותו מהנדס שהועמד לרשותכם לא הסכים לעבוד איתכם?
ת. (העד מעיין) – ב-14.8 שלחנו מכתב… לאחר שבית המשפט חוזר על השאלה, אני אומר שאין לי מכתב כזה. המשכנו להתנהל מול מר המר, אחרי הדבר הזה, ופנינו אליו , הוא אמר שנפנה לאלפי, העברנו להמר למה הוא לא יוצר קשר עם אלפי, הוא אמר שסיכם שהוא מעביר לאלפי את הדברים. אלפי שלח הצעת מחיר גבוהה מאוד של 335,000 ₪. אני לא זוכר שפנינו בכתב למישהו מהגורמים האלה. אבל נפגשנו איתם במשרד של רן משען בטירת הכרמל, נדמה לי שזה רן משען. נפגשנו איתו במשרדו, לא שלחנו מכתב. שם הוא אמר שהוא לא מוכן לקחת על עצמו אתה דבר הזה.
ש. ויוסי שלב, איפה הודיע לך שהוא לא רוצה לעבוד?
ת. יוסי שלב אין לי שום מכתב להראות שהוא אמר שהוא לא מסכים לעבוד" (שם, עמ' 36, שורות 19-32 לפרוטוקול הדיון).
הטענה כאילו המהנדס יוסי שלו סירב להעניק לנתבעת שירותי פיקוח עליון, הינה טענה כבושה שעלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של מנכ"ל הנתבעת, היא לא נתמכת בכל אסמכתא ולפיכך אין לקבלה.
לו פעלה הנתבעת בתום לב ומתוך כוונה כנה ואמיתית לקדם את פתרון המחלוקת בין הצדדים בהתאם להבנות אליהן הגיעו, לכל הפחות היא היתה משלמת לתובעת את מחצית הסכום שנקבע בהסכם הפשרה – 10,000 ₪ ומע"מ עליו – וזאת כפי שסוכם בפגישה מיום 07.08.2016, והרי לא כך היא פעלה במקרה דנן.
העולה מן המקובץ, על אף האירוע הטרגי של פטירת מנהל התובעת, ואשר היה הרוח החיה אצל התובעת ובהתקשרות נשוא התביעה, התובעת לא חסכה מאמצים לפתור את המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים ביחס לעלות תכנון החניון וכן להשלים את העבודות בהן התחייבה. מנגד, הנתבעת הערימה קשיים והעלתה דרישות מדרישות שונות, עד אשר בסופו של יום הצדדים הגיעו למבוי סתום ולא ניתן היה להוציא את ההבנות אליהן הגיעו אל הפועל. בנסיבות העניין, הנתבעת לא תשמע בטענה כאילו בהתאם להסכם השלמת העובדה היא נשאה בעלות נוספת מעבר לעלות בה התחייבה כלפי התובעת עבור עבודות התכנון בפרויקטים והיא אינה זכאית לכל סעד בנדון. מנגד, התובעת זכאית לקבל מהנתבעת את יתרת התמורה עבור פרויקט צור יצחק בסך של 59,491 ₪ ומע"מ עליו, ובסה"כ 69,604 ₪. יצוין כי בהעדר בקשה בכתב התביעה ובסיכומי התובעת לשערוך הסכום הנ"ל, הוא ייפסק בהתאם.
לסיכום, אני מקבל את התביעה העיקרית ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת, באמצעות בא כוחה, סך של 69,604 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
התביעה שכנגד נדחית בזאת.
הנתבעת תשלם לתובעת, באמצעות בא כוחה, הוצאות האגרה ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 14,040 ₪ (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות האגרה מיום תשלומה ועל שכר טרחת עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
כל הסכומים כאמור לעיל ישולמו עד ליום 09.04.2023.
ניתן היום, ט"ו אדר תשפ"ג, 08 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.
