בפני
כבוד השופטת יפעת שקדי שץ
תובע
פלוני ת"ז ——-
ע"י ב"כ עוה"ד צחי שרף
נגד
נתבעים
1.אלמוני ת"ז ——–
ע"י ב"כ עוה"ד שרון שגיא
2.א' ת"ז ———
ע"י ב"כ עוה"ד שרגא בודה
3.המנוחה ב' שנשאה בחייה ת"ז ——-
4.ג' ת"ז ———-
5.ד' ת"ז ———-
6.ו' ת"ז ———-
7.ז' ת"ז ———
8.ח' ת"ז ———
9.ט' ת"ז ———
10.י' ת"ז ——–
11כ' ת"ז ———
12.ל' ת"ז ——–
הנתבע 12 ע"י ב"כ עוה"ד שרגא בודה
13.מ' ת"ז ——-
פסק דין
לפניי תביעה לביטול פסק בוררות ולביטול פסק דין.
התובע והנתבעים 1-2 ו- 4-13 הם אחים, ילדיהם של המנוח מר ——- ז"ל שנשא בחייו תעודת זהות מספר 061737417 ("האב המנוח") והמנוחה גב' ——- ז"ל שנשאה בחייה תעודת זהות מספר 061737425 ("האם המנוחה") ("ההורים").
האב המנוח נפטר ביום 30.8.2010. צו ירושה בעניין עיזבון האב המנוח ניתן ביום 23.10.2014 על ידי הרשמת לענייני ירושה ב—–, לפיו בת הזוג וילדיו הם יורשיו על פי דין. בהתאם לצו הירושה האם המנוחה זכאית ל-13/26 חלקים בעיזבון האב המנוח וכל ילד זכאי ל-1/26 חלקים בעיזבון.
האם המנוחה נפטרה ביום 30.1.2022, לאחר המועדים שנקבעו להגשת סיכומים ולפני מתן פסק הדין. לא צורף צו ירושה או צו קיום צוואה.
בחייה, לאֵם מונה אפוטרופוס החל מיום 12.1.2015 (צו זמני שניתן על ידי כבוד השופטת ענבל קצב- קרן בתיק א"פ 11580-08-14 לתקופה בת חצי שנה).
במהלך ההליך, הייתה האם המנוחה מיוצגת על ידי ב"כ מטעם האפוטרופוס, ———–, אשר מונה על ענייניה האישיים, הרפואיים והרכושיים ביום 31.3.2020 במסגרת תיק א"פ 53941-03-20.
האב המנוח והאם המנוחה צברו בחייהם המשותפים נכסים, לרבות תכשיטים וזהב.
בין הנתבע 1 לבין הנתבע 2 התנהלו הליכי בוררות בפני כבוד הבורר עו"ד רונן סטי ("הבורר"), שהם בסיס התביעה שלפניי, בין היתר, בהתייחס לתכשיטים והזהב של ההורים ("התכשיטים והזהב או התכשיטים").
פסק הבוררות הראשון
פסק הבוררות הראשון ניתן ביום 19.1.2017, ותוקן ביום 7.3.2017 ("פסק הבוררות הראשון"). פסק הבוררות הראשון (צורף כנספח ד'1 לת"ב 10973-04-17, עמ' 41) דן, בין היתר, בתביעה של הנתבע 2 כנגד הנתבע 1 להשבת תכשיטים (עמ' 59, 65 לפסק הבוררות הראשון).
בתביעתו, הנתבע 2 ביקש להורות על מתן צו עשה להשבת תכשיטיה של האם המנוחה לידיו (סעיף 406 לפסק הבוררות הראשון). לטענתו, הנתבע 1 נטל לידיו את התכשיטים שההורים השאירו למשמורת בידיו של הנתבע 2, צוין כי שווים אינו ידוע וכי הנתבע 2 מבקש להשיבם בעין (סעיף 407 לפסק הבוררות הראשון).
מנגד, הנתבע 1 טען כי לא נטל לעצמו תכשיטים, לא ידוע לו שווים וכי אלו אינם בבעלות הנתבע 2 אלא בבעלות ההורים (סעיפים 408 ו-409 לפסק הבוררות הראשון).
בפרק הסיכום (סעיף 844) נקבע כי "…—— ישיב לידי —– את התכשיטים והזהב שהיו בכספת ובכפוף לכך שהם בידיו ו/או בשליטתו. אם מסיבה כזו או אחרת מסר אותם לגורם אחר, עליו לקבל אותם חזרה ולהשיבם לידי —-" (סעיף 844.2).
הודגש שהקביעה ביחס ליחסים ביניהם אין בה קביעה לעניין היחסים של הנתבע 2 למול כלל האחים (סעיף 844.3 לפסק הבוררות הראשון).
פסק הדין המאשר את פסק הבוררות הראשון ניתן ביום 12.9.2018 בתיק ת"ב 61353-06-17 על ידי כבוד השופט טל פפרני ("פסק הדין מיום 12.9.2018").
פסק הבוררות השני
פסק הבוררות השני ניתן ביום 18.12.2019 והתייחס, בין היתר, לתביעה כספית על סך של 380,970.47 ש"ח שהגיש הנתבע 2 כנגד הנתבע 1 שעניינה שווי תכשיטים שהיה על הנתבע 1 להשיב לנתבע 2 ("פסק הבוררות השני "). השאלות המרכזיות שנידונו בפסק הבוררות השני בהקשר זה הן בהתייחס לכמותו ושוויו של הזהב.
הבורר ציין שלצד שאלות אלה קיימות שאלות רבות אחרות שההכרעה בהן נלווית בעיקרה (סעיף 11 לפסק הבוררות השני, נספח א' לת"ב 8370-01-20, עמ' 7). הבורר קבע כי משקל הזהב בו יש לחייב את הנתבע 1 הוא 1.5 ק"ג (סעיף 88) לפי מחיר של 152.38 ש"ח לגר' זהב (137.1).
הבורר קבע כי "—– כמי שהיה נאמן על התכשיטים נדרש כידה הארוכה של אמו לפעול למכירת התכשיטים במחיר שוק לפחות של קונה מרצון למוכר מרצון. לא מדובר ברכוש שלו, אלא ברכוש שהוא נאמן עליו" (סעיף 128).
ביום 11.5.2020 ניתן פסק דין על ידי כבוד השופט טל פפרני בתיקים ת"ב 8370-01-20 ות"ב 11770-02-20 המורה על אישור פסק הבוררות ("פסק הדין מיום 11.5.2020"). בסעיף 2 לפסק הדין צוין כי התביעה שלעיל שנידונה בפסק הבוררות התבססה על פסק הבוררות הראשון מיום 7.3.2017 שאושר בבית המשפט ביום 12.9.2018.
לאחר מתן פסק הדין מיום 11.5.2020, ניתנה ביום 26.5.2020 בתיק ת"ב 11770-02-20 החלטה המורה לפנים משורת הדין על מתן ארכה לנתבע 1 להעביר את התכשיטים לידי הנתבע 2.
על החלטה זו הגיש הנתבע 2 בקשת רשות ערעור (רמ"ש 8290-06-20) אשר התקבלה.
ביום 2.11.2020 ניתנה על ידי כבוד השופט טל פפרני בתיק ת"ב 11770-02-20 פסיקתא המורה, בין היתר, כי בתביעה הכספית בעניין התכשיטים על הנתבע 1 לשלם לנתבע 2 סך של 228,570 ₪. הפסיקתה התבססה על סעיף 77 א לפסק הבוררות השני (עמ' 32 לפסק הבוררות) שקבע כי "על —– לשלם ל—— שווי של 1.5 ק"ג שווי תכשיטי זהב לפי מחיר של 152.38 ₪ לגר' זהב, סה"כ 228,570 ₪".
בתביעה שלפניי התובע עותר, בין היתר, לביטול חלקי של פסק הבוררות השני ושל פסק הדין מיום 11.5.2020, בעניין התכשיטים והזהב, בכדי שזכויותיו לא ייפגעו. לטענתו, הצדדים, למעט הנתבע 1 והנתבע 2, הם בעלי זכויות בתכשיטים שלא היו בעלי דין בהליך הבוררות ובתביעה שאישרה את פסק הבוררות, הם לא זומנו להליכים ופסק הבוררות ופסק הדין המאשר אותו ניתנו מבלי שניתנה להם אפשרות להשמיע טענותיהם לעניין התכשיטים.
בין הצדדים מתנהל הליך נוסף תמ"ש 41867-04-21. ביום 2.1.2023 ניתנה התראה מחמת חוסר מעש.
כתבי הגנה הוגשו מטעם הנתבעים 1,2,3. ביום 26.9.2021 הגיש הנתבע 1 הודעת צד ג' כנגד הנתבע 2 לחיוב כספי עבור כספים ששילם לידיו לפי פסק הבוררות ופסק הדין. ביום 25.10.2021 הגיש התובע אישורי מסירה של כתב התביעה לנתבעים 4-12, וכן צורפה הודעה של המשיבה 13 לפיה היא מסכימה לתביעה ומבקשת שהזהב והתכשיטים של ההורים יחזרו לאחים.
ביום 16.11.2021 התקיים קדם משפט בנוכחות התובע, הנתבע 1 והנתבעים 11-12, וכן בנוכחות באי הכוח של הצדדים הבאים: הנתבעת 3, התובע, הנתבע 1, הנתבע 2 והנתבע 12 (עמ' 1, ש' 15). יתר הנתבעים לא הופיעו לדיון.
ב"כ הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו פסק הדין יינתן על יסוד החומר המצוי בתיק וסיכומי הצדדים (עמ' 7, ש' 2). התובע הציג אישור מסירה של ההחלטה מיום 21.11.2021 המורה על הגשת סיכומים, לנתבעים 4-13, ולמעט נתבע 12, שצוין כי הוא מיוצג על יד ב"כ הנתבע 2.
הוגשו סיכומים מטעם התובע, הנתבע 1, הנתבע 2 והנתבעת 3.
תמצית טענות התובע
ההורים צברו נכסים במהלך חייהם הכוללים בית מגורים, כספים ותכשיטים. האב המנוח מסר את התכשיטים למשמורת אצל הנתבע 2. בין הנתבע 1 לבין הנתבע 2 התנהל הליך בוררות בעניין עסקי שבמסגרתו ניתן פסק בורר ביום 18.12.2019 הקובע זכויות בעניין התכשיטים.
ביום 11.5.2020 ניתן פסק דין המאשר את פסק הבורר בתיק ת"ב 11770-02-20.
במסגרת הליך הבוררות הבורר הכריע שלא בסמכות בעניינים שחורגים מעניינם של בעלי הדין שלפניו, ודן בעניינים הנוגעים לנכסי העיזבון. הבורר דן והכריע בסוגיית היקף התכשיטים, משקלם, איכותם ושווים, מבלי ששמע את טענות התובע ואת טענותיהם של כל בעלי הזכויות בתכשיטים. הבורר דן והריע בסוגיית החזקת התכשיטים בניגוד להוראות חוק המיטלטלין, התשל"א – 1971 ("חוק המטלטלין"). בהתאם לסעיף 10 לחוק המיטלטלין, אם אין הסכם בין השותפים של התכשיטים ומאחר שהבורר לא קיבל הסמכה מכל השותפים לפירוק השותפות ביניהם, הסמכות לפירוק השיתוף קנויה לבית המשפט.
לתובע ולנתבעים 3-13 יש זכויות בתכשיטים והם לא היו בעלי דין בהליך הבוררות ובערעור על פסק הבוררות, והם לא זומנו להיות צד בהליכים אלה. פסק הבוררות ופסק הדין ניתנו מבלי שניתנה לתובע ולנתבעים 3-13 אפשרות להשמיע טענותיהם בעניין התכשיטים. פסק הדין פגע בזכויותיהם של התובע והנתבעים 3-13 בעניין התכשיטים וגרם בעניין זה לעיוות דין. בהתאם לעקרונות הצדק הטבעי והדין, הקביעות לעניין התכשיטים בפסק הבוררות ובפסק הדין בטלות, מאחר שבעלי זכויות בתכשיטים לא היו צד להליך. הבורר מחויב ל"כללי הצדק הטבעי". לכל אדם עומדת זכות לדרוש ביטול פסק דין הפוגע בו, אם לא היה בעל דין בדיון.
ביום 17.2.2021 נודע לתובע לראשונה על פסק הבוררות ופסק הדין. התובע עותר בבקשה לבטל את פסק הבוררות השני ופסק הדין המאשר אותו בעניין התכשיטים, בכדי שזכויותיו לא תפגענה. התובע עותר בבקשה למנות מנהל עיזבון אשר התכשיטים יעברו לידיו ועד למינוי יופקדו התכשיטים במזכירות בית המשפט; עד להכרעה סופית בהליך יעוכב ביצועם של פסק הבוררות ופסק הדין בעניין התכשיטים וההליכים שננקטו מכוחם; לאסור על הנתבע 1 להוציא את התכשיטים מידיו ולהורות כי יפקידם לאלתר במזכירות בית המשפט.
הנתבע 2 ניסה להשתלט על נכסי עיזבון המנוח לאחר פטירתו, אך לא הצליח. חלקו של הנתבע 2 בצו הירושה זהה לחלקם של יתר האחים, כלומר חלקו של הנתבע 2 בשווי התכשיטים הוא פחות מ-2%, שכן חלקה של האם בתכשיטים הוא 75% (מחצית מכלל התכשיטים שנצברו בחיים המשותפים של בני הזוג ומחצית מחלקו של המנוח כיורשת עיזבון). לא ברור כיצד פסק הבורר שהנתבע 1 ישלם לנתבע 2 עבור תמורת כל התכשיטים למי שיש בידו פחות מ-2% משווי הזכויות בתכשיטים. הנתבע 2 סחר בתכשיטים ללא הסכמת יתר היורשים, והעדיף לקבל לידיו סכום כסף שהבורר קבע כשווים של התכשיטים במקום קבלתם לחזקתו לצורך המשך שמירתם עבור היורשים. הנתבע 2 שלל מיתר היורשים זכות לחלוקת התכשיטים בעין, תוך התעלמות מכך שלחלק מהיורשים יש ערך רגשי לתכשיטים. הנתבע 2 או הנתבע 1 לא מונו כמנהלי עיזבון, לא מונו כאפוטרופוסים לאימם ולא קיבלו ייפוי כוח מהאם המנוחה או מהאפוטרופוס שמונה לה או מהתובע או מהנתבעים 4-13 (לידיעת התובע), לעניין מכירת זכויותיהם בתכשיטים או קבלת החזקה בתכשיטים במקומם או בעניין קביעת איכותם או שווים בכל הליך שהוא.
לטענת התובע, גישתו של הנתבע 2 היא שאם הנתבע 1 היה משיב את התכשיטים, אז מחציתם היו בבעלות האם ומחציתם שייכים לעיזבון, אך מאחר שהנתבע 1 שילם את שווי התכשיטים חלף השבת התכשיטים, אז הכספים אינם שייכים לאם המנוחה ולעיזבון אלא אך לנתבע 2.
תמצית טענות הנתבע 1
הנתבע 1 והנתבע 2 ניהלו ביניהם הליך משפטי בפני בורר שבסופו ועל יסוד מסמך שנשא את חתימתו של הנתבע ונתבעים נוספים, חויב הנתבע 1 להעביר את התכשיטים והזהב שהיו בחזקתו לידי נתבע 2. פסק הבוררות אושר בפסק דין מיום 12.9.2018 והפך חלוט.
בתחילת שנת 2016, לפני שניתן פסק הבוררות הראשון, הנתבע 1 מכר את התכשיטים והזהב לידי צד ג', לצורך מימון צרכי המחיה של האם, לאחר שהנתבע 2 חדל מלעשות כן. בנסיבות אלו, הנתבע 1 לא יכול היה לקיים את החיוב שנקבע בפסק הבוררות הראשון ושאושר בפסק הדין מיום 12.9.2018. לפיכך, למרות שבפסק הדין החלוט נקבע חיוב של השבה, הנתבע 2 הגיש נגד הנתבע 1 תביעה כספית בסכום של כ-381,000 ש"ח המבטא, לטענתו, את שווי התכשיטים והזהב.
במסגרת בירור התביעה בהליך הבוררות, הביא הנתבע 1 לחדר הדיונים את קופסת התכשיטים ובה תכולה התואמת את רשימת התכולה שערך המנוח בכתב ידו, התכשיטים והזהב הוצגו, הושוו לרשימה ונשקלו. אף שלא עלה בידי הנתבע 2 להוכיח את משקל הזהב או כמות התכשיטים, קבע הבורר כי היו בידי הנתבע 1 תכשיטים במשקל העולה על הודאת בעל הדין.
הבורר הורה על חיוב כספי מותנה לפיו, אם הנתבע 1 יעביר לידי נתבע 2 את תכולת התכשיטים שהוצגה בהליך תוך תקופת זמן מוגבלת הוא ישלם לו סכום מסוים, אחרת יהיה עליו לשלם סכום גבוה יותר.
בתום ההליכים המשפטיים, נקבע כי הנתבע 1 פספס את המועד להשבת התכשיטים ולתשלום סכום מופחת. בחודש 02/2021 פרע הנתבע 1את חובו בתיק הוצל"פ מספר 521968-12-20 שהנתבע 2 פתח כנגדו. לפיכך, הנתבע 1 רכש את מלוא זכויות התובע ויתר הנתבעים בתכשיטים ובזהב, וזכותם בנכסים פקעה.
בפסק הבוררות השני הנתבע 1 חויב לשלם לנתבע 2 סכום כסף בתמורה לתכשיטים, כלומר, תשלום שווי , ולא תשלום כנגד סנקציה בגין אי מילוי פסק הבוררות הראשון.
הנתבע 1 נכון להעמיד את התכשיטים והזהב לזכותם של הבעלים, על פי צו הירושה, ולמסור אותם לידי מנהל העיזבון כשימונה, כנגד השבת הכספים ששולמו תמורתם.
התביעה מוצדקת ובאה לתקן עיוות דין שנגרם בפסק הבוררות ובפסק הדין שאישר אותו, במסגרתם הופקעו נכסים מבעליהם. במסגרת הליך הבוררות נשמעו עדויותיהם של נתבעים 4, 10 ו-11 אך הבורר נמנע מלהזכיר לעדים שהתכשיטים והזהב נושא עדותם נמצאים בבעלותם, וכי במסגרת התביעה שעומדת להכרעה יכול וזכותם בנכסים תופקע.
חלק מהעדויות התייחסו להבטחה של האם המנוחה למסור צמידים לנכדים הנושאים את שמה, כך שלא ניתן להמיר נכסים אלו לכסף. בנסיבות אלו, ההכרעה בטלה מעיקרה. הבורר היה ער לכך שהכרעה בזכויות לא יכולה להיעשות אלא במסגרת הליך משפטי אליו יוזמן בעל הזכות ולכל הפחות שתובא לידיעתו הנפקות לתוצאת ההליך, אך למרות זאת קבע את שווי הנכסים ואפשר לנתבע 2 לסחור בהם.
ב"כ האם המנוחה מטעם האפוטרופוס עליה, אינו מייצג את האינטרסים שלה נאמנה, ולכן הנתבע 1 מתנגד למינויו כמנהל עיזבון המנוח. ב"כ הנתבע 1 העביר לעיונו של ב"כ האם המנוחה את פסק הבוררות השני בצירוף הודעה לפיה יש בידיו סכומי כסף משמעותיים השייכים לאם המנוחה, אך האפוטרופוס דחה את הפניה. פנייה של ב"כ הנתבע 1 לב"כ היועמ"ש באפוטרופוס הכללי לא קיבלה מענה.
הנתבע 1 הגיש הודעת צד שלישי כנגד הנתבע 2, לפיה אם התביעה תתקבל ופסק הדין מיום 11.5.2020 יבוטל, הרי שהוא זכאי לקבל מנתבע 2 סעד של השבה או שיפוי או פיצוי בגין כל הסכום שנפסק כנגדו במסגרת פסק הבוררות ופסק הדין, ואשר שולם במלואו (סך של 287,931 ש"ח מתוכם סכום של 238,131 ש"ח על דרך קיזוז וסך של 49,800 ש"ח במזומן). יתר הנתבעים, ובכללם האם המנוחה שבא כוחה חזר בו מטענות כתב ההגנה והסכים כי התביעה תתקבל, שהם הבעלים של למעלה מ-92% מהתכשיטים, אינם מתנגדים לתביעה.
תמצית טענות הנתבע 2
הנתבע 2 לא החזיק בתכשיטים ממועד פטירת המנוח ולא כיום. תכשיטי ההורים היו ונותרו אצל הנתבע 1, בכספת בעליית הגג בביתו החל משנת 2010, ולא הגיעו לידיו של הנתבע 2.
במסגרת הליך הבוררות בין הנתבע 1 לבין הנתבע 2, חויב הנתבע 1 להשיב לנתבע 2 את תכשיטי ההורים שהוחזקו בכספת הנמצאת בעליית הגג בביתו. במקום לפעול בהתאם לאמור, הנתבע 1 מכר את התכשיטים לצד שלישי בניגוד לפסק הבוררות הראשון. בשל כך הנתבע 2 הגיש תביעה כספית כנגד הנתבע 1, ובפסק הבוררות השני חויב הנתבע 1 לשלם לנתבע 2 באופן אישי. הסכום ששילם הנתבע 1 לנתבע 2 היווה את ביצוע פסק הבוררות השני, שאושר בפסק דין, בהליכים שבין הנתבע 1 לבין הנתבע 2, מבלי שיהא בכך כדי להשליך על הבעלות בתכשיטים.
לא נפל פגם בהליך הבוררות והבורר לא חרג מסמכותו. הבורר לא הכריע בזכויות התובע והנתבעים 3-13 אלא ביחסים שבין הנתבע 1 לבין הנתבע 2, לכן, לא היה מקום להשמיע בעלי דין אחרים בהליך הבוררות. סוגיית התכשיטים לא הוכרעה ביחס לבעלות בהם, אלא נקבע שהנתבע 1 ישיב את התכשיטים לנתבע 2. לאחר שהנתבע 1 לא פעל להשבת התכשיטים לידיו של הנתבע 2, ולא קיים את ההתחייבות האישית שחויב בה כלפי הנתבע 2 מכוח פסק הבוררות הראשון, הנתבע 2 הגיש כנגדו תביעה כספית בגין אי קיום ההתחייבות.
במסגרת התביעה הכספית, הנתבע 2 כימת את ההתחייבות שלא קוימה על ידי הנתבע 1 לשווי התכשיטים, וללא קשר לבעלות על התכשיטים.
הנתבע 1 חויב בפסק הבוררות השני באופן אישי על אי ביצוע פסק הבוררות הראשון. התכשיטים נותרו אצל הנתבע 1. פסק הבוררות השני הוא פסק דין גברא. העובדה שניתן פסק דין כספי כאשר הנתבע 1 הצהיר שהתכשיטים אינם ברשותו, מוכיחה כי התשלום שנקבע בפסק הבוררות השני אינו בגין מכר אלא עבור פיצוי בגין אי העמידה בהתחייבות.
חוק המיטלטלין נכון ביחס לפירוק שיתוף אך לא רלוונטי במקרה זה. הבורר לא דן בפירוק שיתוף במיטלטלין, לא הכריע בזכויות בהם, וההיקף, המשקל והאיכות הוכרעו ביחסים שבין הנתבע 2 לבין הנתבע 1 , בכדי לתרגם את אי קיום ההתחייבות לשווי כספי.
הליך הבוררות היה בעניינים עסקיים שבין הנתבע 1 לבין הנתבע 2 בלבד. המחלוקת בהתייחס לתכשיטים הייתה על משמורתם. הבורר לא הכריע בחזקה בתכשיטים אלא קבע בפסק הבוררות הראשון אכיפת התחייבות ובפסק הבוררות השני פיצוי על אי ביצוע התחייבות. הנתבע 1 לא פדה את התכשיטים בסכום כסף אלא את ההתחייבות האישית שלו כלפי הנתבע 2 , להשבת התכשיטים.
הטענה שהנתבע 1 רכש את התכשיטים מהנתבע 2 היא מטעה ושגויה. התובע רשאי לתבוע מהנתבע 1 את התכשיטים השייכים לעיזבון, ופסקי הבוררות הראשון והשני, לא מונעים ממנו להגיש תביעותיו, מאחר שלא קיים מעשה בי דין בין התובע לבין הנתבע 1 או הנתבע 2. בכך מתייתרת תביעה זו, לא כל שכן כאשר התכשיטים אינם ברשותו או בשליטתו של הנתבע 2.
דין התביעה סילוק על הסף מחמת העדר יריבות ובשל היותה קנטרנית. עילת התביעה היא להשבת התכשיטים, אך אלו אינם נמצאים בידי הנתבע 2. התביעה נועדה לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט. התביעה הוגשה כחלק מסכסוך בו מצויים האחים בעניין ירושת האב המנוח ובעניין הטיפול באם המנוחה והחובות שרבצו לפתחה. לא סביר שהתובע לא היה מודע להליך הבוררות אלא רק בחודש 02/2021, כשזה החל בשנת 2013 והעידו בו חלק נכבד מהאחים. דין התביעה להידחות מהטעם שהיא מתייחסת לביטול פסק הבוררות השני ופסק הדין המאשר אותו, ולא לביטול פסק הבוררות הראשון הקובע כי הנתבע 1 יעביר את התכשיטים למשמורת הנתבע 2.
התביעה הוגשה על ידי התובע בלבד, ללא יתר הנתבעים. התביעה מאפשרת לנתבע 1 להעלות טענות בעל אופי של ערעור על פסק הדין מיום 11.5.2020.
תמצית טענות הנתבעת 3
בסיכומיה מיום 23.1.2022 ציינה הנתבעת 3 כי היא מצטרפת לסיכומי התובע וכי היא מסכימה לסעיף 49 א-ה לסיכומיו על כל סעיפיו.
לאפוטרופוס, ——-, אין מידע על מלוא היקף זכויותיה של הנתבעת 3, בכל הקשור לבעלה המנוח, לרבות בעניין תכשיטי עיזבון בעלה המנוח, שכן דבר זה לא הובא לידיעת האפוטרופוס על ידי מי מהצדדים או על ידי הנתבעת 3.
הנתבעת 3 לא הייתה צד להליכים שהתנהלו בין ילדיה, ואין היא מודעת להליכים אלו.
בהסתמך על כתב התביעה , נראה כי בין הנתבעת 3 לבין התובע אין יריבות. למען הזהירות, הנתבעת 3 מכחישה את כל סעיפי התביעה. אם קיימות זכויות לנתבעת 3, לרבות הזכויות בתכשיטים, האפוטרופוס בשם הנתבעת 3 עומד על קבלת זכויות אלו, תוך שמירת זכויותיה של הנתבעת 3.
דיון והכרעה
המחלוקת נסובה סביב הליכי בוררות שהנתבע 1 והנתבע 2 היו צד להם, ויתר בעלי הדין לא היו צד להם.
במסגרת הליכים אלו, נידונה סוגיית השבת התכשיטים והזהב מידיו של הנתבע 1 לידיו של הנתבע 2 (הליך הבוררות הראשון); בעקבות מכירת הזהב והתכשיטים על ידי הנתבע 1 הוגשה תביעה כספית על ידי הנתבע 2 לגבי כמות התכשיטים והזהב ושווים, שבסיום בירורה חויב הנתבע 1 לשלם לנתבע 2 סכום כספי (הליך הבוררות השני).
כאמור, התובע עותר לפסק דין הצהרתי הקובע כי התכשיטים והזהב שייכים לאם המנוחה ולעיזבון המנוח, וכי כל הקביעות, ההוראות והחיובים בפסק הבוררות השני ובפסק הדין מיום 11.5.2020 ביחס לתכשיטים ולזהב – מבוטלים. בהתאם לכך, הוא עותר למנות לעיזבון המנוח מנהל עיזבון שהתכשיטים יועברו לידיו, ועותר למתן הוראות נוספות.
לאחר עיון בכל החומר המצוי בתיק וכן בפסק הבוררות הראשון (נספח ד'1 לכתב הבקשה בת"ב 10973-04-17), בפסק הדין מיום 12.9.2018 המאשר אותו, בפסק הבוררות השני (נספח א' לכתב הבקשה בתיק ת"ב 8370-01-20) ובפסק הדין מיום 11.5.2020 המאשר אותו, אני סבורה, כי דין התביעה להידחות. אפרט ואסביר את הטעמים המצדיקים את דחיית התביעה להלן.
תחולת פסקי הבוררות על בעלי הדין שלא היו צד להליכי הבוררות
התובע טוען כי פסק דין שניתן תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי באופן שעלול לגרום עיוות דין כמו במקרה שבו שנשללה זכות הטיעון, הוא כפסק דין אשר ניתן בחוסר סמכות ועל כן בטל מעיקרו. לטענתו, בהתאם להלכה, לכל אדם עומדת זכות לדרוש ביטול פסק דין הפוגע בו, אם לא היה בעל דין בדיון.
בענייננו, אינני סבורה כי עומדת לתובע הזכות לעתור לביטול פסק הבוררות ופסק דין המאשר אותו, מאחר שאין לראות בו כמי שנפגעו זכויותיו מהליך הבוררות. צדדים להליך הבוררות אינם יכולים למסור לבוררות סכסוך בענייני חפצא, קרי, סכסוך שהכרעה בו תהיה בעלת תוקף כלפי "כולי עלמא" ( (in rem. אף אם הנושא הועלה בפני בורר באורח אגב תוך כדי דיון בשאלה אחרת, הבורר מוסמך לפסוק בו, אך פסקו לא יחייב אלא את הצדדים להסכם הבוררות בלבד (סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, כרך א' 147 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005).
סעיף 3 לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968 ("חוק הבוררות") קובע כי "אין תוקף להסכם בוררות בענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים".
בפסיקה נקבע כי "…צדדים יכולים למסור להכרעה של בורר אך ורק סכסוך שנתגלע ביניהם ואשר עניינו עשוי להיות נושא להסכם בין הצדדים. בהיעדר הרשאה מצדדים שלישיים, או בהיעדר מעמד מיוחד של נציגות (כגון אפוטרופסות), צדדים להסכם יכולים בהסכם ביניהם להטיל חיובים רק על עצמם או על חליפיהם. בהתאם לכך, פסק בורר חל אך ורק כלפי הצדדים להסכם הבוררות או כלפי חליפיהם. הכרעת הבורר אינה יכולה ליצור מעשה-בית-דין כלפי צדדים שלישיים. לא ניתן להוציאה לפועל, ככזו, נגד צדדים כאלה. מסיבה זו, אין הצדדים להסכם בוררות יכולים למסור לבוררות סכסוך שהכרעה בו תהיה בעלת תוקף ,in remהיינו כלפי צדדים שלישיים…" (רע"א 340/94 חברת חלקה 41 בגוש 6415 נ' מרקו בסן, פ"ד נ(1) 636, 645).
הפסיקה יוצרת הבחנה בין פסקי דין 'חפציים' (in rem), לפסקי דין 'מעין-חפציים' (quasi in rem). פסקי דין 'מעין חפציים' כוללים קביעות 'חפציות' אך רק כבדרך אגב, לצורך הכרעה בסכסוך קונקרטי בין הצדדים. תוקפן של הקביעות הללו חל רק על הצדדים להליך (רע"א 1060/22 פאיז חוסין אלקטנאוי נ' מוחמד עבד אלרזק אחמד משעל (28.08.2022)).
במקרה שלפניי, הנתבע 1 והנתבע 2 חתמו על הסכם בוררות שנערך ונחתם ביום 5.8.2013 (נספח 2 לסיכומי הנתבע 1, "הסכם הבוררות"). במסגרתו, הסכסוך הוגדר ככזה המתייחס לעניינים שונים, לרבות "נושאים כספיים שונים ובקשר עם השותפות ופירוקה".
בהתבסס על הסכם הבוררות התקיימו הליכי הבוררות שסיומם בפסק הבוררות הראשון ובפסק הבוררות השני. בהסתמך על הפסיקה, כמפורט לעיל, תוקפן של הקביעות בשני פסקי הבוררות הוא אך על הצדדים להליכי הבוררות, כלומר, הנתבע 1 והנתבע 2. כבוד הבורר שב והדגיש זאת, כפי שיפורט להלן.
בפסק הבוררות הראשון נידונה תביעה שהגיש הנתבע 2 כנגד הנתבע 1 להשבת תכשיטים וזהב (עמ' 59 לפסק הבוררות הראשון). בהתאם לפסק הבוררות הראשון, הנתבע 2 ביקש להורות על מתן צו עשה להשבת תכשיטיה של האם המנוחה לידיו (סעיף 406). צוין כי שווים של התכשיטים והזהב לא ידוע וכי התביעה הייתה להשבתם בעין (סעיף 407). במסגרת ההליך טען הנתבע 1 כי התכשיטים אינם בבעלות הנתבע 2, אלא שייכים להורים המנוחים (סעיף 409).
תחת הכותרת "הכרעה בסוגית השבת התכשיטים" (סעיפים 487 ו-488 לפסק הבוררות הראשון), נקבע כדלקמן:
"487. בכל הנוגע לתכשיטי ההורים, —- אישר בהגנתו כי אלו הועברו לידיו כשרוקן את תכולת הכספת אחר פטירת האב והעבירה למחבוא בעליית הגג. —– אישר שמסר ל—– את התכשיטים לרגל חתונת בתו והם הושבו לו לאחר מכן. מכאן טוען —- שאין כל מחלוקת שהתכשיטים בידיו של —– ויש להורות על השבתם אליו.
488. אכן סבורני כי ביחסים שבין שני אחים אלו על התכשיטים כולל הזהב שהיו בכספת שאינם כספים להימצא בידי —– לנוכח האמור בנספח נ/1 עליו חתום —– שהיה נכון ביחסיו עם —– ליתן לו הרשות להחזיק במה שהותיר האב ומתוקף יחסיו עם האם והסיוע לה. יחד עם זאת, יודגש שהקביעה ביחס ליחסים ביניהם אין בה דבר וחצי דבר ליחסים של —- למול כלל האחים ובכלל זאת נפקותו של צו הירושה ויחסיו של צו זה למול נספח נ/1".
(הדגשה שלי, יש"ש)
לעניין המסמך נ/1 אליו התייחס הבורר, צוין בפסק הבוררות הראשון כך:
"441. גם למסמך נ/1 התייחסתי בפסק זה כאשר מסמך זה מהווה הסכמה שבין האחים החתומים עליו. יחד עם זאת, מסמך זה באופן טבעי כפוף לדין ולדיני הירושה…"
הנתבע 1 צרף לסיכומיו את נספח נ/1 שהוצג בהליך הבוררות (נספח 4 לסיכומי הנתבע 1), שענייננו מסמך מודפס מיום 3.11.2010 עליו חתומים חלק מן האחים, כמפורט להלן:
"לכל מאן דבעי!
אנו החתומים מטה אחים למשפ' —-
מצהירים בזאת
שאנו לא מעוניינים לדעת
מה השאיר אבינו ע"ה בירושה
ולא רוצים לדעת מה השאיר אבינו ע"ה בירושה
ואנו סומכים על האח מר — —– הי"ו
שאבינו לפני פטירתו דיבר איתו
וכל מה שהוא יעשה
אנו סומכים עליו בשתי ידיים
וכן אין אנו מעוניינים למנות אפוטרופוס לאמא
כי אין צורך בדבר."
בפרוטוקול הדיון מיום 20.11.2014 נידונה סוגיית הנכסים המוצגים בנ/1 לעומת צו הירושה בעניין עיזבון המנוח. הבורר בהחלטתו ציין, בהתייחס לנושא הירושה, כי "…הכרעות בורר, יהיו אשר יהיו, הן לעניין הצדדים שבפניו" (נספח 3 לתצהיר הנתבע 1).
הבורר שב בהכרעתו ומדגיש כי זו מתייחסת ליחסים בין שני האחים, וכי אין בקביעה זו התייחסות ליחסים שבין הנתבע 2 לבין יתר האחים.
בפסק הבוררות השני נקבע בסעיף 132 כך: " בעניין זה יש להזכיר ולהדגיש, כי התכשיטים והזהב הנם של ההורים במקורם. הצדדים אינם חולקים על כך. התכשיטים והזהב לא הפכו להיות של מי מהצדדים. הויכוח ביניהם נסב על רכוש של אחרים ויש להם חובות כלפיו. גם בפסק בוררות זה אין לשנות מקביעה זו".
בפסק הדין מיום 11.5.2020 התייחס בית המשפט לסוגיה, בין היתר, כך:
" 19. טענתו של —- כי התכשיטים אינם בבעלותו של —-, אלא של אימם תבדל"א ואביהם ז"ל, הועלתה כבר בכתב הגנתו בסבב הבוררות הקודם (ס' 409 לפסק הבוררות הראשון). אכן, ופסק הבוררות הראשון מתייחס לכך, יש להבחין בין מישור היחסים שבין —- ל—- לבין מישור היחסים שבין —- ליתר היורשים על פי צו הירושה. בפסק הבוררות שלפניי התייחס הבורר ל—- כמי שהיה נאמן על התכשיטים של אימו (ס' 128 לפסק הבוררות השני) וציין כי "…יש להזכיר ולהדגיש, כי התכשיטים והזהב הנם של ההורים במקורם. הצדדים אינם חולקים על כך. התכשיטים והזהב לא הפכו להיות של מי מהצדדים. הויכוח ביניהם נסב על רכוש של אחרים ויש להם חובות כלפיו. גם בפסק בוררות זה אין לשנות מקביעה זו" (ס' 132 לפסק הבוררות השני).בסעיף 135 לפסק הבוררות השני, הבורר ציין את הדברים הבאים: "…כפי שציינתי במערכת היחסים ביניהם, בה התבקש הבורר על ידי בית המשפט להכריע, אין בחשבון שנעשה כדי לשנות מחובתם כלפי האם ובכלל זאת בקשר התכשיטים והזהב הללו".
כאמור, פסק הבוררות השני מתייחס למישור היחסים שבין —- לבין —–, ואין בו כדי לשנות מחובתם כלפיי צדדי ג'…."
לאור האמור, מאחר שפסק הבוררות השני מתייחס אך למישור היחסים שבין הנתבע 1 לבין הנתבע 2 לעניין התכשיטים והזהב, ואין בו כדי להוות מעשה בי דין או כדי להשפיע על זכויותיהם של יתר בעלי הדין שלפניי אין מקום להורות על ביטולו שעה שאין בו כדי לפגוע בזכויותיו של התובע. איני מקבלת את הטענה, כי צד שלישי בעל מעמד לבקש ביטול פסק בוררות שניתן שלא בעניינו שעה שהקביעות בו אינן חלות כלפיו, אינן מגבילות אותו ואינן בעלות מעמד ותוקף עבורו.
הסעד
כאשר התבקש התובע להבהיר את טיבו של הסעד המבוקש – התובע ציין בדיון כי הסעד המבוקש הוא השבה של חלק מהתכשיטים ולא סעד כספי (עמ' 1, ש' 19).
פסק הבוררות השני דן בכמות ובשווי של הזהב והתכשיטים, וביטולו בעניין זה משפיעה, לכל היותר, על ביטול החיוב הכספי שהוטל על הנתבע 1, ואין בו כדי להשיג את הסעד שהתבקש על ידי התובע. כלומר, גם אם היה לתובע מעמד כלשהו והיה עיגון משפטי לביטול פסק הבוררות השני, לא היה בכך כדי להוביל לסעד המבוקש על ידי התובע – השבה. אציין, כי פסק הבוררות הראשון דן בתביעת ההשבה אך לגביו לא התבקש סעד כלשהו. לאור האמור, אינני סבורה כי קבלת התביעה תקנה לתובע את הסעד המבוקש – השבת התכשיטים ואף מטעם זה, דין התביעה להידחות.
משמעות החיוב בתשלום בפסק הבוררות השני והשלכותיו לעניין התכשיטים והזהב
בפסק הבוררות השני הבורר הכריע, כך:
"137.1 על —- לשלם ל—- שווי של 1.5 ק"ג שווי תכשיטי זהב לפי מחיר של 152.38 ₪ לגר' זהב, סה"כ 228,570 ₪.
137.2 למרות האמור לעיל, אני נותן בידי —- הזדמנות להעביר את התכשיטים במשקל של 660 גר' אותם הציג בהליך הבוררות לידי —– תוך 15 יום ממועד מתן פסק בוררות זה ולהשלים תוך 15 יום נוספים תשלום שווי היתרה בסך של (228,570 ₪ בניכוי סך של 100,571 ₪) 127,999 ₪".
לטענת הנתבע 1, כפועל יוצא מתשלום מלוא התמורה שנקבעה כשווי מלוא התכשיטים והזהב, הוא רכש את זכותם של התובע ויתר בעלי הדין בתכשיטים.
נוכח הקביעה, כי פסק הבוררות מתייחס אך למישור היחסים שבין הנתבע 1 לבין הנתבע 2 וכפי שנקבע במפורש ובצורה ברורה על ידי הבורר – ההכרעות במסגרת ההליך שהתנהל בין הנתבעים 1-2 לא הקנו זכויות בעלות בתכשיטים ובזהב; הנתבע 2 אינו בעל מלוא הזכויות בתכשיטים ובזהב, ועל כן אין בקביעות בפסק הבוררות השני ביחס לתשלום בו חויב הנתבע 1 כדי להעניק לנתבע 1 זכויות בתכשיטים ובזהב. לפיכך, טענתו של הנתבע 1 נדחית.
לטענת הנתבע 2, התשלום שהנתבע 1 חויב בו בפסק הבוררות השני בגובה שווי התכשיטים והזהב הוא פיצוי אישי שלו בשל אי עמידתו של הנתבע 1 בהתחייבותו להשיב לידיו את התכשיטים והזהב כפי שנקבע בפסק הבוררות הראשון; בהליך שלפניי ציין בא כוחו כי הוא לא טען שהתכשיטים והזהב הם שלו (עמ' 31, ש' 3) אך הפיצוי הוא אישי שלו. בכתב התביעה בהליך הבוררות השני עתר הנתבע 2 למתן פסק דין כספי בשווי הריאלי של התכשיטים בכדי שיוכל לפעול לאכיפת פסק הבורר (נספח 8 לסיכומי הנתבע 1). בתצהיר מיום 15.3.2019 שצורף לכתב התביעה שהגיש הנתבע 2 בהליך הבוררות (נספח 9 לסיכומי הנתבע 1), הוא התייחס לכך שהנתבע 1 סיכל את האפשרות לבצע את פסק הבוררות הראשון ולהשיב לידיו את התכשיטים, וציין, כדלקמן:
"23…בכך לא רק שביזה באופן נואל את ההליך, הבורר והצד שכנגד, אלא שגרם בידיו ממש לצורך בתביעה נוספת לכימות שווי הזהב ולחיובו בתשלום תמורתו חלף השבתו אשר הוא עצמו הפך אותה לבלתי אפשרית…" (הדגשה שלי יש"ש).
לא מצאתי בפסק הבוררות השני אזכור מפורש של מנגנון פיצוי אישי. הנתבע 2 הצהיר כי מדובר בכימות שווי התכשיטים והזהב וחיוב בתשלום במקום השבת התכשיטים והזהב, כך שסביר להניח שהסעד שניתן הוא זה שהתבקש.
בהקשר זה, מבלי לקבוע מסמרות ובזהירות הנדרשת , הבאתי בחשבון את התייחסותו של כבוד הבורר בפסק הבוררות הראשון ליחסיו המיוחדים של הנתבע 2 עם אביו המנוח בהתייחס לשימוש בכספים, ולא נשללת האפשרות כי ניתן ללמוד מכך אף לתפקידו כמעין נאמן על התכשיטים והזהב השייכים להוריו (ראו לעניין זה גם את התייחסות בא כוחו בדיון עמ' 4, ש' 1). מתוך כך ניתן ללמוד לכאורה שמשעה שלא הושבו התכשיטים והזהב לידיו, נפסק שווים והועבר לידי הנתבע 2 כמי ששימש מעין נאמן עליהם (ראו סעיף 56 לפסק הבוררות הראשון; סעיף 441 בו נפסק כי מסמך נ/1 לא ציווה לנתבע 2 את הרכוש וגם הוא עצמו לא ביקש ולא סבר כך; סעיף 442; סעיף 478; סעיף 479 בו נפסק כי הנתבע 2 טען שקיבל מהאב כספים שהופקדו בידיו הנאמנות למשמורת, תוך שהורשה להשתמש בהם לצרכיו).
בהסתמך על האמור לעיל מתגבשת המסקנה, כי הנתבע 1 חויב במלוא שווי התכשיטים והזהב במקום השבת התכשיטים והזהב לידי הנתבע 2, בהתאם להתחייבות ביניהם, מבלי שיש בכך כדי להשליך על מי מבעלי הדין שלפניי, ואלו רשאים לפעול כדי למצות את זכויותיהם הנטענות כפי שימצאו לנכון. עוד אציין, כי במסגרת התביעה כאן התבקש גם סעד למינוי מנהל עזבון אולם תביעה למינוי מנהל עיזבון מקומה בהליך מתאים נפרד.
עם זאת, כולי תקוה כי לאור האמור בפסק דין זה, יבואו הצדדים בדברים בכדי ליישב את כלל המחלוקות בדרכי נעם ושלום וללא צורך בהליך משפטי נוסף.
לאור האמור, בהסתמך על הקביעות בדבר העדר מעמד לתובע ביחס לפסק הבוררות ובדבר תחולת פסק הבוררות רק על הצדדים לו; מאחר והסעד המבוקש על ידי התובע בפועל אינו תוצאה של ביטול פסק הבוררות השני (הסעד שהתבקש בהליך כאן); היות ואין בפסק הבוררות כדי לחייב את התובע או לפגוע בזכויותיו – התביעה נדחית.
לאחר ששקלתי את טיבו של ההליך, היקף העבודה שהושקעה, לאור התוצאה ועמדת הצדדים ביחס להליך אני מחייבת את התובע בתשלום הוצאות הנתבע 2 בסך כולל של 7,500 ש"ח.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום, י' שבט תשפ"ג, 01 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.
