לפני כבוד השופט אביים ברקאי
התובעת:
מאי מוטורס (2015) בע"מ
נגד
הנתבעת:
מדינת ישראל – אגף המכס והמע"מ
ב"כ התובעת: עו"ד אליס אברמוביץ'
ב"כ הנתבעת: עו"ד אדם טהרני
פסק דין
חלק ראשון – פתח דבר
כללי
מהות פסק הדין והסעדים הנדרשים
עניינו של פסק דין זה הוא תביעת חברה העוסקת בייבוא מקביל של כלי רכב כנגד רשות המיסים. התביעה הוגשה בגין מיסי ייבוא שהוטלו על התובעת. פסק הדין מאגד שתי תביעות שהוגשו, האחת משנת 2021 שנדונה לפני והשנייה משנת 2020 שהועברה ממותב אחר ואוחדה לדיון לפני.
התובעת עותרת לסעדים הבאים:
סעד הצהרתי לפיו הודעות החיוב שהוצאו ופורטו בשני כתבי התביעה – הוצאו שלא כדין.
עוד עותרת התובעת לקבוע השבת מיסי הייבוא ששילמה – כאשר בת"א 21649-09-20 עותרת התובעת להשבת מס בסך של 17,006 ₪ ואילו בת"א 8411-05-21 עותרת התובעת להשבת מס בסך של 141,496 ₪.
לחילופין עותרת התובעת, רק במסגרת תביעת שנת 2021 לפטור אותה מתשלום הגירעון בסך של 141,496 ₪ וזאת מכח סעיף 3 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח – 1968.
מהות המחלוקת והתייחסות למונח – "מסמך העדפה"
התובעת מייבאת החל משנת 2019, כלי רכב יוקרתיים לישראל, כאשר בשנים 2019-2020 ייבאה 36 כלי רכב כאמור. בעת ייבוא כלי הרכב, ביקשה התובעת פטור מחיובי מכס.
מנגד סירבה הנתבעת להעניק לתובעת פטור ממכס, וזאת בשל מחלוקת שנגעה למסמך המכונה "מסמך העדפה". אותו מסמך העדפה, אליו עוד אתייחס רבות בפסק הדין, הוא המקנה את הפטור ממכס. בהיעדרו של מסמך העדפה הרי לטעמה של הנתבעת – לא זכאית התובעת לפטור כאמור. זו עיקרה של המחלוקת בין הצדדים, מחלוקת שהסתעפה למחלוקות משנה נוספות אליהן אתייחס בהמשך פסק הדין.
שתי השאלות העיקריות בהן יש להכריע וכן תמצית התשובות להן (תוצאת פסק הדין)
במסגרת ההליך אכריע בשתי שאלות עיקריות, אליהן יתלוו הכרעות בטענות ונושאים נוספים שהעלו הצדדים:
שאלה ראשונה משתיים והתשובה לה – האם התובעת זכאית להטבות בחיובי מכס, כאשר "מסמכי ההעדפה" שסופקו לא אומתו ולמעשה נשללו על ידי המדינה המייצאת? התשובה לכך שלילית. בהיעדר "מסמך העדפה", או כאשר המסמך הוכחש על ידי המדינה המייצאת – התובעת אינה זכאית להטבות בחיובי המכס. מכאן, יש לדחות את הדרישה לסעד ההצהרתי לו עותרת התובעת.
שאלה שנייה משתיים והתשובה לה – ככל שייקבע שהתובעת אינה זכאית לסעד ההצהרתי המבטל את חיובי המכס, האם עדיין תהיה התובעת זכאית לפטור מתשלום הגירעון וזאת מכח סעיף 3 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח – 1968? ובמילים פשוטות – האם ניתן יהיה להשיב לתובעת הסכומים ששולמו?
התשובה לכך חיובית, ועל כך יורחב בסעיף 7 לפסק הדין. התובעת זכאית לפטור מתשלום הגרעון וממילא להשבת סכומים ששולמו ונתבעו. עם זאת, כאן ייאמר שסעד זה נתבע רק במסגרת התביעה בת"א 8411-05-21 ומתייחס רק לסך של 141,496 ₪. בת"א 21649-09-20, המתייחס לתשלום מכס בסך של 17,006 ₪ לא נדרש סעד דומה מכח החוק.
התייחסות בקליפת אגוז למונח "מסמך העדפה" וחשיבותו לעניינינו
מה הוא "מסמך העדפה"? (התייחסות לצו תעריף המכס)
על מנת להבהיר מה הוא "מסמך העדפה" נפנה אל סעיף 14 (ב)(1( לצו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין, תשע"ז – 2017 אשר מתייחס לייבוא מוצרים לישראל. הוראת סעיף זה מתייחסת לייבוא משורה ארוכה של מדינות. ביחס למדינות האיחוד האירופי, קרי המדינות הרלוונטיות להליך כאן, נקבע כי מסמך העדפה יהיה "תעודת תנועה EUR1".
להשלמה ייאמר כי סעיף 14(ב) לצו תעריף המכס כולל שורה ארוכה של כללים המתייחסים הן למדינות האיחוד האירופי, הן לממלכה המאוחדת, הן לרפובליקה של טורקיה, קנדה, מקסיקו, ארה"ב והן למדינות נוספות. ביחס למדינות האיחוד האירופי הרלוונטיות להליך כאן, וכן ביחס למדינות נוספות קובע סעיף 14(ב)(1) לצו תעריף המכס כך (ההדגשות לא במקור):
"מסמך העדפה מארצות האיחוד האירופי, הממלכה המאוחדת, ארצות מצטרפות, ארצות אפט"א, הרפובליקה של טורקיה (להלן – טורקיה), אוקראינה והממלכה ההאשמית של ירדן (להלן – ירדן) לא יאוחר משעת התרת הצהרת היבוא שבו נרשמו מוצרים אלה; מסמך כאמור לא יתקבל לאחר תום ארבעה חדשים ממועד הנפקתו כאמור בהסכמי הסחר; בפסקה זו, "מסמך העדפה" – תעודת תנועה EUR1 למעט מירדן או תעודת תנועה "EUR-MED" למעט מאוקראינה, תעודת מקור שאושרה בידי לשכת המסחר והתעשיה של ירדן או חשבונית הצהרה כאמור בהסכמים"
ושוב יודגש כי ביחס למדינות האיחוד האירופי הוגדר "מסמך העדפה" כ – "תעודת תנועה EUR1".
מה גורלו של "מסמך העדפה" שלא אומת? (התשובה – ביטול ההעדפה בחיובי מכס)
התובעת המציאה "מסמכי העדפה", ואולם כאשר פנתה הנתבעת אל מדינות הייצוא – אלה לא אימתו את מסמכי ההעדפה. מכאן – נשללה מהתובעת הטבת המס העקיף ומכאן חויבה בתשלומי מכס בגינם הוגשו התביעות.
חשוב להדגיש שהנתבעת אינה מייחסת לתובעת, חלילה, שימוש במסמך שהתקבל שלא כדין, וכן לא מייחסת כל עבירה כזו או אחרת על הוראות החוק. כל אשר מציינת הנתבעת הוא ש"מסמכי ההעדפה" שסופקו לתובעת ואשר הוצגו עם ייבוא כלי הרכב – נשלחו לאימות במדינות הייצוא ואלה בדקו ומצאו שאין לאמתם. מכאן גם לא ניתנה ההטבה בחיוב תשלומי המכס בייבוא.
"מסמך ההעדפה" ביחס לייבוא ממדינות האיחוד האירופי
"מסמך ההעדפה" ביחס לייבוא ממדינות האיחוד האירופי הוגדר כאמור כ"תעודת תנועה EUR1". מסמך המונפק בארץ הייצוא.
ועל סמך מה מונפק "מסמך העדפה"? לענין זה הפנתה התובעת אל הסכם הסחר ולפרוטוקול מס' 4 בו הקובע כי (הציטוט הוא מפרשנות התובעת עצמה בסעיף 13.2 לכתב התביעה בת"א 8411-05-21) – "כלי רכב שיוצרו בשלמותם בארצות האיחוד האירופי ייהנו מפטור מתשלום מכס בעת ייבואם לישראל אם הם כוללים לפחות 60% תשומה מקומית אירופאית". ובמילים פשוטות – כלי רכב שלפחות 60% מרכיביו יוצרה במדינות האיחוד האירופי – יוכל להיות זכאי לקבל "מסך העדפה".
המורכבות שמתעוררת בהנפקת "מסמך העדפה" ביחס לרכבי ייבוא מקביל
לטענת התובעת, קיימת מורכבות בהנפקת "מסמך העדפה" לרכבי ייבוא מקביל. התובעת הרחיבה על כך שעל מנת לקבל מסמך העדפה ביחס לרכבי B.M.W למשל, יש צורך בשיתוף פעולה של היצרן – B.M.W.
כאשר היצרן הוא גם היצואן – בוודאי שהוא ישתף פעולה בהנפקת המסמך. ואולם כאשר היצרן אינו היצואן, אלא היצואן הוא גוף אחר העוסק בייבוא מקביל – אזי היצרן כלל אינו משתף פעולה ובכך לא ניתן לאמת את "מסמך ההעדפה". וכפי שתיארה התובעת (סעיף 13 לכתב התביעה בת"א 21649-09-20) – "דא עקא שליצרן הקשור בהסכמי הפצה עם יבואנים רשמיים אין כל אינטרס לסייע מטוב ליבו ליבואנים מקבילים". וכאשר היצרן, הקשור בהסכמים עם יבואנים רשמיים, אינו מסייע ליבואנים מקבילים הרי "לא ניתן לאמת את תעודת התנועה וכפועל יוצא פוסלת הנתבעת את התעודה ומוציאה ליבואן תעודת חיוב".
הערת מעבר – משהובהר הבסיס להגשת התביעות, יובאו בפסקאות הבאות פירוט ביחס לעדים שנשמעו וכן הרחבה ביחס לטענות הצדדים.
חלק שני – העדים שנשמעו ותמצית טענות הצדדים
העדויות שנשמעו – ארבעת העדים מטעם התובעת והעדה מטעם הנתבעת
במסגרת ההליך נשמעו חמש עדויות, כמפורט להלן:
מטעם התובעת העידו ארבעה – מר איציק סמארנו – בעל המניות ומנהל התובעת; מהנדס המכונות מקסים טבל – מומחה שהגיש חוות דעת; מר יוחאי שנער – מומחה נוסף שהגיש חוות דעת בעניין התכולה האירופאית ברכבי ב.מ.וו שיובאו על ידי התובעת; עוד זומנה לעדות גב' חנה מלכה – עובדת בית המכס בעיר אשדוד אשר היתה אחראית בשנים הרלוונטיות לייבוא אישי לכלי רכב לישראל.
העדה מטעם הנתבעת – מטעם הנתבעת העידה 'מנהלת תחום בכירה ייצוא וכללי מקור בהנהלת המכס' – גב' שרה ביטון.
תמצית טענות התובעת
התובעת ציינה כי היא עוסקת ביבוא של כלי רכב לישראל בהתאם לרישיון יבואן זעיר שניתן לה על ידי משרד התחבורה. בהתאם לרישיון זה היא רשאית לייבא ארצה עד 20 כלי רכב חדשים או משומשים לישראל, כאשר היבוא אינו מותנה בהתקשרות חוזית מול יצרן הרכב.
התובעת ייבאה מספר דגמים של כלי רכב משומשים מתוצרת BMW אשר יוצרו במפעל היצרן שבגרמניה, ויובאו לישראל דרך שוודיה. כלי הרכב לוו ב"מסמכי העדפה". הנתבעת, מצידה, לא הסתפקה ב"מסמכי ההעדפה" שהוגשו אלא ביקשה לאמת אותם מול רשויות המכס במדינת היצוא. בעקבות האימות אשר שלל את תוקפו של מסמך ההעדפה, הוציאה הנתבעת לתובעת הודעות חיוב. התובעת הדגישה כי כל הודעות החיוב שולמו על ידה "אגב מחאה".
התובעת טענה שהנתבעת חייבה אותה שלא כדין. לענין זה מפנה התובעת להסכם הסחר האירופי – ים תיכוני לכינון התאגדות בין מדינת ישראל ובין הקהילה האירופית והמדינות החברות בהן, כ"א 1304, כרך 44 (לעיל ולהלן: "הסכם הסחר"). הסכם הסחר נחתם ביום 20/11/1995 והתובעת הפנתה לכך שמטרתו היא עידוד הסחר החופשי בין מדינת ישראל לבין מדינות האיחוד האירופי. בהתאם להוראות ההסכם, טובין העומדים בכללי המקור יהיו זכאים להעדפת מכס של פטור מלא או הפחתה בשיעורי המכס. ביחס לכלי רכב הוסכם כי כלי רכב שיוצרו בשלמותם בארצות האיחוד האירופי ייהנו מפטור מתשלום מכס אם הם כוללים לפחות 60% תשומה מקומית אירופאית.
התובעת הפנתה אף אל צו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין, תשע"ד – 2014 אשר קובע בסעיף 14 (א) כי "על טובין שסיווגם באחד הפרקים 1-97 , שחל עליהם הסכם סחר, יחולו ההוראות המפורטות בסעיפים 16-23 , בכפוף לזכאות להעדפה בשיעורי מכס לגבי הטובין, לפי הוראות הסכם הסחר הנוגע". סעיף 14 (ב) לצו קובע כי טובין שחל עליהם הסכם הסחר או הצהרת חשבונית מטעם ספק EUR-1 יהיו פטורים ממכס אם צורפה להם תעודת תנועה המוכר כ"יצואן מאושר".
מכאן, לטעמה של התובעת, טובין העומדים בכללי המקור המפורטים בפרוטוקול מס' 4 ואשר מלווים בתעודת תנועה או בהצהרת חשבונית – הם טובין הזכאים להעדפת מכס ביבוא.
התובעת אף הדגישה שכלי רכב דומים מתוצרת BMW אשר מיובאים על ידי היבואנית הרשמית – חברת דלק מוטורס בע"מ ולא בייבוא מקביל – מלווים בתעודת תנועה או הצהרת חשבונית ומקבלים פטור מלא מתשלום מכס.
התובעת התייחסה אף לנוהלי הנהוג. לדבריה – סעיף 25 לפרוטוקול מס' 4 להסכם הסחר קובע, כי את הוכחות המקור יש להגיש לרשויות המכס של המדינה המייבאת בהתאם לנהלים הפנימיים במדינה המייבאת. בעניינינו – הנהלים הפנימיים של מדינת ישראל קובעים כי כלי רכב משומשים המיוצרים באירופה ומיובאים לישראל יהיו זכאים להעדפת מכס וזאת אף מבלי שיוצג לגביהם מסמך העדפה, דהיינו תעודת תנועה EUR-1 הנ"ל.
לטענת התובעת – הנתבעת פועלת בניגוד לנהליה שלה, ובעת היבוא היא דורשת כי כלי הרכב יהיו מלווים בתעודת EUR-1, למרות שמדובר בייבוא כלי רכב משומשים. בהמשך אף הגדילה הנתבעת, כאמור בכתבי התביעה, וחרגה מהסמכות המוקנית לה במסגרת הסכם הסחר בכך שפנתה לרשויות המכס במדינת היצוא. התובעת טענה שסעיף 33(1) לפרוטוקול 4 להסכם הסחר מסמיך את רשות המכס במדינת היבוא לבצע אימות של תעודת התנועה רק באקראי, או בנסיבות בהן מתעוררים בליבו ספקות ממשיים בדבר האותנטיות של תעודות התנועה. כך לא נעשה, ולטעמה של התובעת מדובר בהתנכלות או בניסיון להתערב בצורה לא הוגנת בתחרות. כאן ציינה התובעת כי אחת ממטרותיו המרכזיות המוצהרות של חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, תשע"ו – 2016 אשר פתח את שוק הרכב ליבואנים שאינם יבואנים רשמיים (דהיינו כאלה שאינם קשורים בהסכמי בלעדיות עם היצרנים) היא לקדם את התחרות בענף הרכב, לרווחת הצרכן הישראלי.
התובעת הפנתה לכך שמספרי השלדה של כלי הרכב שיובאו על ידה לאלו של היבואן הישיר מובילה למסקנה שכלי הרכב שיובאו על ידה זהים לכלי הרכב המיובאים על ידי היבואן הישיר, חברת דלק מוטורס בע"מ, הזוכים להעדפת מכס לנוכח היותם מוצרים העומדים בכללי המקור שבהסכם הסחר. מכאן סבורה התובעת כי לא יכול היה להיות בלבה של הנתבעת כל חשד שיצדיק עריכת אימות מלכתחילה.
לענין זה הדגישה התובע שניתן לעיין במספר השלדה של רכב אשר כולל פרטים לגבי ארץ הייצור של הרכב ומפעל הייצור בהתאם לדרישות השוק האירופאי לצורך רישום הרכבים במדינות אירופה וכוללות את כל הנתונים הרלוונטיים לצורך זה.
לחילופין, עותרת התובעת בתביעת שנת 2021 לקבוע כי היא זכאית לפטור מתשלום החסר שבהודעות החיוב וזאת בשל ההגנה מכח סעיף 3 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח- 1968 וכן להורות על ביטול קנסות הפיגורים. לדבריה, מהותו של קנס הפיגורים הוא תשלום עונשי המוטל על הנישום. ראוי להשית את הקנס על נישומים שחטאו באי מילוי הוראות החוק וגרמו על ידי כך נזק לרשויות המס. בענייננו, טוענת התובעת כי סברה בתום לב ובאופן סביר כי כלי הרכב עומדים בכללי המקור שבהסכם הסחר, ועל כן אין טעם בחיוב בקנס הפיגורים.
תמצית טענות הנתבעת
הנתבעת ציינה שככלל, הסכמי סחר קובעים שלושה תנאים מצטברים לצורך קבלת העדפת מכס: ראשון, עמידת הטובין ב"כללי מקור" הקבועים בהסכם הסחר; שני, הובלת הטובין במישרין; שלישי, הגשת מסמך העדפה, במועד יבוא הטובין לישראל, שהונפק כדין על ידי יצואן במדינת הייצוא.
כלי הרכב שיובאו שוחררו בתחילה ללא תשלום מכס, בשל "מסמכי ההעדפה" שהומצאו. עם זאת, כאשר יבואן מציג מסמך העדפה, הרי בסמכות הנתבעת, כדבריה, לפנות למדינות בהן הונפקו המסמכים על מנת לאמת שהטובין אכן עומדים בתנאיי הסכם הסחר. כאשר לא כך הדבר, נדרש היבואן לשלם את הגרעון שנוצר במסי היבוא. בעניינינו השיבו מדינות המקור כי כלי הרכב אותם ייבאה התובעת אינם זכאים להעדפת מכס. מכאן דרישת התשלום שהועברה לתובעת.
הנתבעת הדגישה כי אם התובעת סבורה כי נפלה שגגה בהחלטות המכס האירופאיות באשר לעמידתם של הטובין בכללי מקור או שהיצואן אשר ממנו רכשה את כלי הרכב המיובאים הפר התחייבות חוזית מולה, פתוחה בפניה הדרך לפעול בדרך אותה תמצא לנכון וכי כל עוד החלטת המכס הזר עומדת בעינה אין המכס הישראלי רשאי לסטות מהחלטה זו.
לטענת הנתבעת רשות המכס הזרה מנפיקה מסמכי העדפה על סמך הצהרת היצואן לפיה הטובין עונים על תנאי הסכם הסחר. ברוב המקרים לא מבוצעת בחינה מדוקדקת של תהליכי ייצור הטובין למעט בדיקות אקראיות שמבצעת מדינת היצוא. עוד הפנתה אל שער 6 בפרוטוקול 4 שכותרתו "הסדרים לשיתוף פעולה מינהלי" (סעיפים 6-32 ) הקובע כי רשות מכס במדינה המייבאת רשאית לדרוש מהמדינה המייצאת לבצע אימות בדיעבד של מסמך ההעדפה.
אשר לטענת התובעת לפיה בהתאם לנהלי המכס לא נדרש להציג תעודות תנועה ביחס לכלי רכב משומשים טענה הנתבעת כי הנוהל עליו מצביעה התובעת (סעיף 1.17 בהוראת נוהל זמנית: פרק 5: הסכמי סחר: חלק 1 ההסכם האירופאי ים-תיכוני: תת-חלק 1: קבלת העדפת מכס ביבוא לישראל עפ"י ההסכם האירופאי – ים-תיכוני ) הוא נוהל שבוטל בתאריך 30.11.20 והוחלף בנוהל אחר בו נקבע כי יש להציג מסמך העדפה גם בעת יבוא של כלי רכב משומש.
הנתבעת אף מנמקת את ביטול הנוהל ומציינת שהנוהל הישן חל על יבוא אישי של כלי רכב משומשים. בעת שפורסם הנוהל, יבוא אישי התבצע בעיקר על ידי תושבים חוזרים, שלא לצרכים מסחריים. הנוהל הישן אינו חל ולא נועד לחול על יבוא מסחרי, ומכאן גם לא על מי שהוגדר כיבואן זעיר.
באשר לטענות התובעת לפיהן יש להתבסס על מספר השילדה ופרטיו לצורך קביעת המקור טענה הנתבעת כי אין בכך ממש. אין בצו תעריף המכס או בהסכם הסחר החרגה לטובין שהם כלי רכב, אשר מקנה פטור מהצגת "מסמך העדפה" לטובין מסוג כלי רכב. עוד נטען כי לו היה ממש בטענת התובעת, חזקה על רשויות המכס האירופאיות כי היו מאשרות את מקור הטובין המיובאים בהתאם למספר השילדה. מעבר לכך, טענת התובעת אינה נכונה לגופה, מאחר שכלי רכב רבים מכילים רכיבים שלא הושגו בשלמותם בקהילה ולא עברו עבודה ועיבוד מספקים בקהילה כנדרש בהתאם להוראות הסכם הסחר. משכך קמה החובה להמציא "מסמך העדפה". הנתבעת אף הבהירה שגם יבואנים מסחריים אחרים של כלי רכב נדרשים להציג מסמך העדפה על מנת לקבל את ההקלה במסי יבוא.
עוד ציינה הנתבעת שהסכם הסחר מבוסס על שיתוף פעולה והדדיות בין המדינות שהן צד לו, וכל מדינה מכבדת את החלטותיה ושיקול דעתה של רעותה, אחרת לא תהיה כל נפקות להסכם ולמטרותיו. הנתבעת הדגישה כי העמידה הקפדנית על הוראות הדין נועדה לקדם וודאות ופשטות.
באשר לסעד ההשבה שבתביעת 2021 (ת"א 8411-05-21) טענה הנתבעת שהתנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח- 1968 אינם מתקיימים בעניינה של התובעת.
עוד הפנתה הנתבעת לכך שסכום הודעות החיוב בגינן הוגשה התביעה הוא אמנם 172,607 ₪ בתוספת מע"מ ובסך הכל 197,570 ₪. עם זאת, מכיוון שהתובענה הוגשה כתביעה לסעד כספי בסך של 141,496 ₪, הרי התובעת אינה זכאית לסכומים העולים על סכום זה.
חלק שלישי – דיון והכרעה בשאלה הראשונה משתיים, שאלת הפטור ממכס בהיעדר מסמכי העדפה מאומתים
שאלה ראשונה משתיים – האם התובעת זכאית להטבות בחיובי מכס, כאשר "מסמכי ההעדפה" שסופקו לא אומתו ולמעשה נשללו על ידי המדינה המייצאת?
אין חולק על כך שהתובעת הגישה בתחילה "מסמכי העדפה" שונים, ולמעשה אין כל טענה שהתובעת חלילה ביקשה להטעות או להציג מסמכים שאינם מסמכי אמת לטעמה. מסמכי ההעדפה אמנם לא אומתו, אך אין כל טענה לזיוף או הטעיה במכוון. לכך יש חשיבות רבה אליה אתייחס במסגרת הדיון להשבת התשלום מכח חוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר).
לעובדה שאין כל האשמה או תלונה על התנהלות התובעת, קיימת כמובן גם חשיבות אישית לעומדים מאחורי התובעת. ודוק, תוצאת ההליך כאן אינה באה לפגוע בשמם או לקבוע דבר ביחס להגינותם של אנשי התובעת.
טענות התובעת נוגעות לשורה ארוכה של פגמים שנפלו, לטעמה, בהתנהלות הנתבעת. טענות ביחס לפניית האימות לשלטונות המכס של המדינה המייצאת; טענות ביחס לנוהלי הנתבעת; טענות בדבר הקושי בקבלת "מסמכי העדפה" בכל הקשור לרכב המיובא בייבוא מקביל; טענות ביחס להתאמה שניתן ללמוד עליה לטעמה של התובעת ממספר השלדה של כלי הרכב המיובא; טענות ביחס להתאמה שבין כלי הרכב שיובאו בייבוא מקביל – אל מול כלי הרכב המיובאים על ידי היבואן הרשמי וכן טענות נוספות כפי שפורטו לעיל. ואולם, שוב ייאמר ש"מסמכי ההעדפה" אותם העבירה התובעת לא אומתו ובכך נמנעת מהתובעת הזכות לקבל את הטבת המיסוי אותה היא דורשת.
הדרישה להגשת "מסמכי העדפה" תקפים, אינה דרישה משנית – אלא דרישה עיקרית כאשר המסמכים עצמם הם אלה שעומדים בבסיס הפטור ממכס. הדרישה לצרף מסמכי העדפה לכל הצהרת ייבוא מעוגנת בסעיף 62(ג)(3) לפקודת המכס [נוסח חדש], כאשר סעיף 1 לפקודה מגדיר מסמכי העדפה כך:
"מסמכי העדפה" – מסמכים המונפקים בהתאם להסכם סחר שישראל צד לו המעניק בין השאר העדפה בשיעורי מכס, אשר כוללים הצהרות בדבר מקור הטובין ועמידתם בתנאים לקבלת העדפה בשיעורי מכס לפי אותו הסכם; לעניין הגדרה זו, "העדפה" – לרבות הפחתה או פטור"
ומה כאשר לא מומצאים מסמכי העדפה, או כאשר מסמכי ההעדפה נשללים ואינם מאומתים? במקרה כזה אין כל דרך להעניק ליבואן פטור מחיובי המכס, למעט במקרים הנופלים לגדר הוראות חוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) אליו אתייחס בסעיף 7 להלן.
מסמכי ההעדפה – תנאי בלעדיו אין
על כך שמסמכי ההעדפה הם תנאי, בלעדיו אין, לקבלת הפטור ממכס – ניתן ללמוד אף מפסק הדין בבג"צ 2047/21, מרדכי ברנס נגד מדינת ישראל רשות המיסים מינהל המכס (מיום 14/7/2021, הש' ע' פוגלמן, י' אלרון, ע' גרוסקופף). בפסק הדין, שניתן לאחר הגשת שתי התביעות כאן, נקבע במפורש כי "מסמכי העדפה" מקימים את זכותו של היבואן לקבל פטור ממכס או ליהנות משיעורי מכס מופחתים". באותו מקרה העלה העותר שורה של טענות אשר עיקרן תואם לטענות שהעלתה בעניינינו התובעת. ניתן להפנות לתיאור טענות העותר בבג"צ 2047/21, על מנת להראות את הדמיון בין ההליך בעתירה לבין פסק הדין כאן. וכך תוארו טענות העותר בבג"צ 2047/21 (ההדגשות לא במקור):
"בכל הנוגע לנושא העתירה הנוכחית מבקש העותר כי בית משפט זה יורה למשיב לבטל את החלטתו בדבר דרישת מסמכי העדפה ולהותיר על כנו את המצב שהיה טרם שינוי הנוהל. לשיטתו של העותר, המשיב עשה שימוש שרירותי בסמכותו, וכי הנימוק לפיו מקור כלי הרכב לא ניתן לזיהוי לפי מספר השלדה הינו שגוי."
ובהמשך:
"עוד טוען העותר כי במקרה של רכב משומש לא ניתן להשיג מסמכי העדפה (אולם אין הוא מפרט מדוע); כי המשיב לא פירט את סעיפי הסכמי הסחר שעמדו בבסיס החלטתו; כי המשיב התעלם מבקשות העותר לקבלת מידע וערעור על ההחלטה; כי מקרים של חוסר התאמה בין מספר השלדה לבין מקור הרכב הם נדירים מאוד; כי בידי המשיב נתונים לגבי כלי רכב זהים המיובאים על ידי יבואנים מסחריים המאפשרים לו לזהות את ארץ המקור של כלי הרכב; כי ההחלטה פוגעת בתחרות בענף הרכב;"
ועוד בהמשך:
"כי ההחלטה מפלה בין יבואנים מסחריים (שאין להם קושי להשיג מסמכי העדפה) לבין אנשים שמבקשים לייבא רכבים באופן אישי (שאינם יכולים לדבריו להציג מסמכי העדפה), ונועדה לשרת את האינטרסים של היבואנים המסחריים; וכי ההחלטה מייקרת את עלות כלי הרכב המשומשים המיובאים ביבוא אישי בתוספת של עד 15% מערכם"
ניתן לראות, אפוא, שטענות התובעת בתביעות כאן הן בגדר תלם משפטי חרוש. הטענות הועלו תוך התייחסות לשורה של נימוקים שונים, כגון הפליה, הפניה למספרי שילדות, מהותו של "מסמך העדפה" ועוד. ואולם בפועל – אף אחת מהטענות אינה יכולה לגבור על כך שהתובעת חסרה את המסמך המכונן והקונסטיטוטיבי – קרי "מסמך העדפה" תקף. ואכן גם בבג"צ 2047/21, מרדכי ברנס נגד מדינת ישראל רשות המיסים מינהל המכס הנזכר לעיל לא שלל בית המשפט את ההגיון שמאחורי טענות העותר ואולם עדיין נקבע שאין מקום להתערב ולקבוע פטר מחיובי מכס, וכלשון בית המשפט – "אף אם נניח כי בהצעה כזו או אחרת שמעלה העותר יש הגיון, וכי אין טעם להכביד שלא לצורך על יבוא אישי של רכבים משומשים, אין בעתירה כל תשתית משפטית היכולה להצדיק התערבותו של בית משפט זה".
גם לפני פסק הדין בבג"צ 2047/21, מרדכי ברנס נגד מדינת ישראל רשות המיסים מינהל המכס נפסק ביחס למסמכי העדפה, ותעודות הנדרשות על ידי המכס הן בגדר "מסמך קונסטיטוטיבי המכונן את הפטור ממכס ובלעדיו לא יכול היבואן להנות מפטור ממכס, אף אם הוכיח כי הטובים יוצרו במדינה שטובין המיובאים ממנה זכאים, עפ"י הסכמי הסחר לפטור מסחר", ור' תא (ראשל"צ) 27667-05-17 א.פ.י. חורי הפצה בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ (הש' כ' בן אליעזר, מיום 11/5/2020).
עוד ניתן להפנות אל פסיקת בית המשפט העליון בע"א 4814/09, טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל (הש' א' חיות, ע' פוגלמן, י' עמית מיום 22/12/2010); וכן ר' ת"א (מחוזי חיפה) קליאופרטה בע"מ נגד מדינת ישראל אגף המכס (הש' י' עמית, מיום 2/8/2007, הטעות בשם התובעת במקור); וכן ניתן ללמוד מע"א (מחוזי מרכז) גאמידה בע"מ נגד מדינת ישראל, רשות המיסים אגף המכס והמע"מ (מיום 10/11/2019, ס' נש', הש' יעקב שינמן, הש' חנה קיציס, הש' יסכה רוטנברג) וכן ע"א (י-ם) 56448-06-14, קומסקו בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות המיסים- ירושלים (מיום 12/5/2015, הש' כ' מוסק).
המקום להתמודד עמו בכל הקשור ל"מסמכי ההעדפה" הוא מדינת הייצוא
לא נעלמו מעיני טענותיה של התובעת לפיהן כלי הרכב שייבאה צריכים היו לעבור את מבחני האימות של "מסמכי ההעדפה". בהחלט אפשר והדבר נכון, ואולם המקום לבחון זאת הוא במדינה בה הופקו "מסמכי ההעדפה" ולא במדינות המייבאות את המוצרים.
על כך שיש לפנות ולנהל את ההליכים במדינה המייצאת ניתן להפנות אל ת"א (מחוזי חיפה) קליאופרטה בע"מ נגד מדינת ישראל אגף המכס הנזכר לעיל שם נקבע ביחס לבדיקה במדינה המייצאת כך – "הטעם לדבר הוא, שעל פי הוראות הסכם הסחר, רשויות המכס במדינה המייצאת הם המוסמכים לבחון ולהחליט אם הסחורה עומדת בכללי המקור". ועוד נקבע (ההדגשות לא במקור) –
"כללי המקור הם סבוכים ומורכבים ומפנים לתהליך הייצור ולייבוא חומרי הגלם של הסחורה. השאלה אם הסחורה עומדת באותם כללים אמורה, ככלל, להיבחן ולהיחקר בשטחה של המדינה המייצאת… הנחת המוצא היא, שלמדינה המייצאת יש דווקא אינטרס לעודד את היצרנים/יצואנים שבתחומה, ולא את גביית מיסי היבוא במדינה המייבאת. לכן, יש להניח שפסילה של תעודות תנועה בדיעבד, תיעשה על ידי רשויות המכס במדינה המייצאת בזהירות ולאחר שיקול דעת ובדיקה נאותה"
ועוד ביחס לפניה ולהליך משפטי במדינה המייצאת נקבע כך (ההדגשות לא במקור):
"תעודות התנועה הם מעין מסמך "קונסטיטוטיבי" המקים את זכותה של התובעת לקבלת פטור ממכס. משנפסלו התעודות, הדרך העומדת בפני התובעת היא לשכנע את רשויות המכס באיטליה להחזיר את חותם "הכשרות" לתעודת אלו. כל עוד הדבר לא נעשה, הראיות שהביאה התובעת להוכחת מקור הסחורה אינן מעלות ואינן מורידות"
ובמילים פשוטות – אין מקום לדון ולהרחיב בראיות "להוכחת מקור הסחורה", אלא יש לרכז את המאמץ במדינת הייצוא ולקבל את "חותם הכשרות" באותה מדינה מייצאת ולא בהליך משפטי במדינה המייבאת, קרי – לא בהליך משפטי בבית המשפט כאן בישראל.
סוף דבר ביחס לשאלה הראשונה משתיים – התובעת אינה זכאית לפטור מחיובי מכס
מכל האמור לעיל עולה שכאשר התובעת לא המציאה מסמכי העדפה, או כאשר המציאה מסמכי העדפה ואלה לא אומתו – הרי היא אינה זכאית לפטור מחיובי המכס. מכאן, ממילא אין לקבל את דרישתה לסעד הצהרתי לפיו הודעות החיוב שהוצאו ופורטו בשני כתבי התביעה – הוצאו שלא כדין.
הערת מעבר – התובעת אכן אינה זכאית לפטור מחיובי מכס, אך עדיין יש לבחון דרישתה לפטור מכח סעיף 3 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח – 1968. על כך בחלק הרביעי להלן.
חלק רביעי – דיון והכרעה בשאלה השניה משתיים, שאלת הפטור מכח חוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר)
שאלה שניה משתיים – האם התובעת זכאית לפטור מכח הוראות חוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר)
כללי וכן ציטוט הוראות חוק מסים עקיפים (מס ששולם בחסר או ביתר)
זה עתה, ובמסגרת סעיף 6 לעיל, קבעתי שהתובעת אינה זכאית לפטור מחיובי מכס. לכאורה ניתן היה לסיים את פסק הדין כבר בקביעה זו ואולם התובעת הפנתה היטב לכך שעדיין אפשר ותהיה זכאית לפטור מתשלום וזאת מכח סעיף 3 לחוק מיסים עקיפים.
בתמצית ייאמר שהמחוקק התווה דרך בה ניתן לפטור יבואן מתשלומי מכס, וזאת כאשר אין מדובר במקרים הנופלים לגדר הוראות סעיפים 2 ו – 3 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר". הוראות סעיף 2 לחוק מפנות לכך שיבואן יהיה חייב בתשלום מס עקיף שלא שולם או שהוחזר (להלן: "תשלום חסר") ואילו הוראות סעיף 3 לחוק קובעות כך:
"על אף האמור בסעיף 2, לא יהא הנישום חייב בתשלום חסר אם הוכח להנחת דעתו של המנהל כי נתקיימו כל אלה:
החסר לא נבע מחמת ידיעה בלתי נכונה שמסר הנישום או מחמת שלא מסר ידיעה שהיה חייב למסרה;
הנישום לא ידע , ובנסיבות הענין לא היה צריך לדעת, על קיומו של החסר;
הנישום מכר את הטובין בתום לב, לפני דרישת תשלום החסר במחיר שלא נכלל בו אותו חסר"
החשוב לעניינינו הוא התנאים בסעיפים 3(1) ו-3(2) לעיל – לפיהם ניתן לזכות יבואן בחיובי המכס ובלבד ואין מדובר במצב בו היבואן מסר ידיעה לא נכונה וכן אין מדובר במקרה בו היבואן לא ידע ולא צריך היה לדעת על החסר בחיוב. ובמילים פשוטות – ככל שהיבואן ייבא לישראל טובין בידיעה שהם פטורים ממכס ולאחר מכן התברר שאינם פטורים – ניתן יהיה לזכות אותו מחיובי המכס.
לא כל מקרה בו לא אומתו "מסמכי העדפה" ייחשב כמקרה בו מסר היבואן "ידיעה בלתי נכונה"
השאלה והמורכבות שבהוראות סעיף 3(1) לחוק
סעיף 3(1) לחוק מסים עקיפים שולל הטבה בכל מקרה בו מסר היבואן "ידיעה בלתי נכונה".
על פניו קיימת בעייתיות בהגדרה זו, שהרי ממה נפשך – אם היבואן מסר ידיעה נכונה ומסר מסמכי העדפה נכונים – הרי ממילא אין צורך בהוראות סעיף 3(1). ודוק – ככל שמסמכי ההעדפה יאומתו – הרי ממילא יקבל היבואן את הפטור ממכס. ומנגד, אם בכל פעם שמסמכי ההעדפה לא יאומתו – נקבע שהידיעה שמסר היבואן היא "ידיעה בלתי נכונה" – הרי גם במקרה זה אין צורך בהוראות סעיף 3(1). במקרה כזה, די יהיה בהכחשת מסמכי ההעדפה כדי לקבוע שהידיעה שנמסרה אודותם היתה "ידיעה בלתי נכונה".
הפתרון למורכבות שבהוראות סעיף 3(1) לחוק – בדיקת ידיעת היבואן בעת מסירת הידיעה
אין ספק שהמחוקק התכוון למקרים בהם היבואן מוסר במודע "ידיעה בלתי נכונה". מקרים בהם ניסה היבואן להטעות ולקבל פטור מחיובי מכס, תוך שהוא יודע שהוא עושה שימוש במסמך שהאמור בו אינו נכון.
חיזוק לאמור לעיל מתקבל מהוראות סעיף 3(2) לחוק המקנה ליבואן זכות רק כאשר "לא ידע ובנסיבות הענין לא היה צריך לדעת על קיומו של החסר". כלומר, ככל שיוכיח היבואן שאכן לא ידע שהטובין אותם ייבא צריכים להיות מחויבים במכס – אזי ניתן יהיה לזכותו מכח הוראות סעיף 3 לחוק מסים עקיפים.
התובעת לא מסרה ידיעה בלתי נכונה ולא ידעה על קיומו של החסר (התייחסות לשתי חוות הדעת שהגישה התובעת)
כללי
בעניינינו ועל סמך הראיות שהוגשו, ניתן לקבוע שהתובעת אכן לא ידעה שמסמכי ההעדפה אותם מסרה לא יאומתו ובוודאי לא ידעה על קיומו של החסר. ניתן לקבוע כך, על סמך שתי חוות הדעת המפרטות שהוגשו ביחס לכלי הרכב המיובאים. חוות דעת שמולם לא הגישה הנתבעת כל חוות נגדית.
שתי חוות הדעת מלמדות שניים – ראשית, חוות הדעת של המהנדס מקסים טבל מלמדת שאכן הטובין המיובאים תואמים לאלה שמיובאים על ידי היבואן הראשי של כלי הרכב; שנית ועיקר, חוות הדעת של המומחה יוחאי שנער סוקרת את רכיבי הפריטים המיובאים ומלמדת שאלה עונים על דרישת הסכם הסחר לפיו לפחות 60% מרכיבי המוצר ייוצרו במדינות האיחוד האירופי.
בפסקאות הבאות יובאו שלושה נימוקים המבססים את עמדתה של התובעת לפיה היא זכאית להשבת המס בו חויבה.
נימוק ראשון משלושה ביחס לכך שהתובעת סברה שהיא פטורה מתשלומי מכס – חוות הדעת של המהנדס מקסים טבל לפיה כלי הרכב שייבאה התובעת תואמים לכלי הרכב שמייבאת היבואנית הרשמית
טענת התובעת לפיה סברה שהיא פטורה מתשלומי מכס אינה מופרכת. התובעת תמכה את גרסתה בחוות דעת המהנדס מקסים טבל, אשר בין היתר שימש בעבר כראש תחום תקינה במשרד התחבורה. המהנדס טבל בחן את מסמכי כל עשרת כלי הרכב שיובאו והגיע למסקנה לפיה "כל כלי הרכב שיובאו ע"י מאי מוטורס [התובעת – א.ב] זהים מבחינת התיעוד האירופאי לכלי הרכב המיובאים ע"י היבואן הישיר, חב' דלק מוטורס בע"מ והם ניתנים לרישום בכל מדינות אירופה".
עוד הגיע מהנדס התקינה למסקנה לפיה "כל כלי הרכב שיובאו ע"י מאי מוטורס זהים מבחינת דגם הרכב לכלי הרכב המיובאים ע"י היבואן הישיר, חב' דלק מוטורס בע"מ והם משווקים בפועל ע"י יצרן הרכב בכל מדינות אירופה".
כלומר – הלך הרוח של התובעת, ועמדתה לפיה מסמכי ההעדפה אכן תקינים – לא היה מופרך. אין מדובר בתובעת אשר ייבאה טובין תוך מסירת "ידיעה בלתי נכונה". אדרבא, בדיקת מומחה תקינה מוכיחה שבחינה מקצועית של מסמכי כלי הרכב עשויה להביא למסקנה לפיה הייבוא פטור ממכס.
נימוק שני משלושה ביחס לכך שהתובעת סברה שהיא פטורה מתשלומי מכס – חוות הדעת המפורטת של המומחה מר יוחאי שנער, אשר בחן את התכולה הפיזית והחלפים שהרכיבו את כלי הרכב המיובאים
התובעת לא הסתפקה בחוות דעתו של המהנדס מקסים טבל, אלא הוסיפה וצירפה חוות דעת של המומחה יוחאי שנער. המומחה שנער נכנס לקרביהם של כלי הרכב, בחן במעין עבודת נמלים "כ-300 פריטים שונים המרכיבים את המכוניות" ואף התייחס למקומות הייצור של כלי הרכב ושל רכיביהם השונים.
לאחר הבדיקה הנרחבת שביצע המומחה שנער, הוא הגיע למסקנה לפיה לפחות 76% מרכיבי כלי הרכב יוצרו במדינות האיחוד האירופי וכלשונו – "המסקנה שנובעת מהבדיקות שערכתי היא כי לפחות 76% ובסבירות גבוהה קרוב יותר ל-90% מחלקי המכוניות האמורות הם ממקור אירופאי ועל כן לא אמור להיות כל ספק בכך שהמכוניות עומדות בכללי המקור שבהסכם הסחר שבין ישראל ואירופה וזכאיות לפיכך להעדפות מכס".
הנתבעת הקפידה לא להתמודד עם חוות הדעת של המומחה שנער. לא הוצגה כל חוות דעת נגדית ולא הוצגו נתונים המנסים להתמודד עם מסקנתו החד משמעית. כל אשר עשתה הנתבעת הוא להסתפק בתצהירה היחיד של מנהלת תחום בהנהלת המכס בו טענה בהרחבה (סעיף 13 לתצהיר) – שאין להתייחס לחוות הדעת, אלא רק למסמכי ההעדפה.
בכך, במלוא הכבוד, התעלמה הנתבעת מהעובדה שהתובעת עותרת להשבת תשלומי המכס גם מכח סעיף 3 לחוק מסים עקיפים. נכון הוא שיש להתייחס למסמכי ההעדפה ועל כך הרחבתי בסעיף 6 לעיל, אך לצד זאת זכאית התובעת לדיון גם מכח הוראות חוק מסים עקיפים – דיון אליו לא נערכה הנתבעת בחוות דעת או בהתייחסות עניינית נגדית.
נימוק שלישי משלושה ביחס לכך שהתובעת סברה שהיא פטורה מתשלומי מכס – תצהירה של נציגת הנתבעת
דווקא הנתבעת, בהגינות רבה, הפנתה לכך שהתובעת נוהגת כדין, ועל כך שבעבר אומתו מסמכי העדפה שסיפקה התובעת.
בסעיף 14 לתצהיר נציגת הנתבעת, פורטו "לפחות שלושה מקרים" בהם ייבאה התובעת כלי רכב שמסמכיהם אומתו בהצלחה. הנתבעת אף הציגה אסמכתאות לכך. כלומר – אין מדובר בהכרח בתובעת שהיא שור מועד המנסה להכניס כלי רכב לישראל תוך שימוש בידיעה שאינה אמת.
הסכום בו יש לחייב את הנתבעת
שתי התביעות שאוחדו לדיון, מתייחסות לכלי רכב שיובאו בתקופה זהה – בין חודש ספטמבר 2019 לחודש מאי 2020. בתביעה הראשונה שהוגשה בחודש ספטמבר 2020 התייחסה התובעת לחיוב בסך של 17,006 ₪ אך לא עתרה להשבה מכח הוראות חוק המסים העקיפים. בתביעה השניה שהוגשה כשמונה חודשים מאוחר יותר, בחודש מאי 2021 התייחסה התובעת לחיוב בסך של 141,496 ₪ והפעם עתרה להשבה מכח הוראות חוק המסים העקיפים. התובעת גם טענה לביטול קנס פיגורים ואולם לא מצאתי פירוט מדוייק של הקנס ששולם וממילא לא הצדקה בחוק מסים עקיפים להשבת סכום מעבר לסכום הנקוב שנתבע.
מהאמור בסעיף 7.3 לעיל עולה שהתובעת עונה לדרישות סעיף 3 לחוק המסים העקיפים (מס ששולם בחסר או ביתר). בהינתן העובדה שהתובעת עתרה לתשלום מכח הוראות חוק המסים העקיפים רק במסגרת תביעת 2021, קרי ת"א 8411-05-21 – הרי יש לחייב את הנתבעת רק בסך של 141,496 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4/5/2021 ועד למועד התשלום בפועל.
חלק חמישי – הערה לפני סיום וכן תוצאת ההליך
הערה לפני סיום
הקביעה לפיה יש לחייב את הנתבעת מכח הוראות חוק מסים עקיפים (מס ששולם בחסר או ביתר) מתייחסת להליך כאן ולתביעות בהן ניתן פסק הדין כעת. למען הסר ספק, אין בכך משום קביעה לפיה ייבוא עתידי של כלי רכב יזכה את התובעת בפטור כלשהו או בזכות להשבת חיובי מכס.
סוף דבר
לאור האמור לעיל אני דוחה התביעות למתן סעד הצהרתי. לצד זאת אני מחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 141,496 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4/5/2021 ועד למועד התשלום בפועל. באשר לחיוב בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד – לאור תוצאת ההליך לפיה חלק מהסעדים הנתבעים נדחו, ולמעשה התביעה בת"א 21649-09-20 נדחתה במלואה ומנגד חויבה הנתבעת בתשלום – אני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, י"ז סיוון תשפ"ג, 06 יוני 2023, בהעדר הצדדים.
