לפני
כבוד השופט עמי קובו – אב"ד
כבוד השופט מיכאל קרשן
כבוד השופטת מרב גרינברג
בעניין:
מדינת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז מרכז
ע"י ב"כ עו"ד גל רוזנצוויג
המאשימה
נגד
לירון מהלל
ע"י ב"כ עו"ד אלון קריטי
הנאשם
הכרעת דין
השופט מיכאל קרשן:
כתב האישום ויריעת המחלוקת
נגד הנאשם הוגש תחילה כתב אישום אשר ייחס לו ביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. לאחר שנפגע העבירה נפטר מפצעיו, ביקשה המאשימה לתקן את כתב האישום טרם הקראה, כך שלנאשם מיוחסת כעת עבירה של רצח בכוונה, בהתאם לסעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בית המשפט (במותב אחר) התיר את התיקון.
הנאשם העלה טענה מקדמית בנוגע לתיקון כתב האישום, שיסודה בכך שבכתב האישום המקורי לא נכללה טענה עובדתית לפיה הנאשם התכוון להמית את קורבנו. בישיבה שהתקיימה לפנינו ביום 15.7.2021 נמחקה הטענה המקדמית, בהסכמת הנאשם, והוחלט כי טענותיו בעניין זה יתבררו במסגרת ההליך.
לפי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 11.2.2021 התקיימה חלופת מסרונים ושיחות טלפון בין הנאשם לבין בן דבח (להלן: בן או המנוח), על רקע טענה בדבר חוב כספי שחב הנאשם לבן. במהלך תקשורת זו בין הצדדים הודיע בן לנאשם, למורת רוחו של האחרון, כי הוא מגיע אליו הביתה כדי לגבות את החוב הנטען.
בעקבות זאת יצא הנאשם באותו יום מביתו, כשהוא מצויד בסכין שאורך להבה 20 ס"מ (להלן: הסכין), וניגש לצומת הרחובות עמוס דניאלי וברגין יהושע בעיר רחובות (להלן: הצומת), המרוחק כמאה מטרים מביתו. שם המתין הנאשם לצאתו של בן לעברו.
בשעה 19:32 או בסמוך לכך הגיע בן לצומת ברכב מסוג BMW (להלן: הרכב) בו נהג שלומי גבריאלי, ובין המעורבים החלה התרחשות שתוכנה אינה ידוע במדויק למאשימה, עד אשר נפרדו. כעבור כדקה שב הנאשם לכיוון הצומת כשבן רץ בעקבותיו על המדרכה והנאשם מתרחק בריצה על המדרכה. בהמשך, לאחר שהרכב התקרב אף הוא לכיוונו, חלף על פניו ונעצר בסמוך למדרכה לפניו, הסתובב הנאשם לכיוונו של בן ודקר אותו מספר פעמים בבית החזה בכוונה לגרום למותו, בעוד בן דוקר את הנאשם בצווארו.
לאחר מכן נמלט הנאשם בריצה לקרבת ביתו, כשבידו הסכין. הוא התדפק על דלת שכנו ובהמשך שב לביתו, הסתיר את הסכין בביתו ופונה לבית החולים.
בעקבות מעשי הנאשם נגרמו לבן שלושה פצעי דקירה בבית החזה, שניים חדרו לריאה הימנית ואחד לריאה השמאלית, אשר גרמו לנקבים ולדימומים פנימיים. בעקבות זאת אושפז בן במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים קפלן כשהוא מונשם ומורדם ומחוסר הכרה. במהלך הטיפול שהוענק לו בבית החולים נותח בן וקיבל עירוי דם מסיבי. בהמשך החלה בצקת מוחית וזיהום ככל הנראה ממקור ריאתי בעקבות הפציעה. מצבו של בן הידרדר עד שנפטר ביום 28.2.2021 כתוצאה מהפגיעות להן גרם הנאשם.
בעקבות דקירת הנאשם על ידי בן נגרם לו חתך עמוק ומדמם בצוואר, שפגע בעורק. הנאשם פונה לבית החולים ונותח, ואחר זאת שוחרר.
במסגרת המענה לכתב האישום לא כפר הנאשם בקיום המסרונים. לטענתו, המנוח איים עליו ואף מימש את האיום (בסמוך לבית הנאשם). בתגובה ללחצי המנוח ולאיומיו הגיע הנאשם למקום המפגש, אך הנאשם לא עשה כן כשהוא מצויד בסכין, והמאשימה אף לא הוכיחה כי הסכין הגיעה מביתו.
הנאשם אישר שפגש בבן ובחבריו. לטענתו אלה חבלו בו ואף ניסו לדוקרו. או אז נפלה אחת הסכינים מידו של בן, הנאשם הרימה מהרצפה והחל לנוס מתוקפיו לאחור כשבן עם סכין בידו דולק בעקבותיו. הנאשם הסיט מבטו לאחור בזמן הבריחה ואז הגיח רכב ה-BMW וחסם את נתיב בריחתו. בשלב זה הגיע בן בריצה לכיוון הנאשם כשסכין בידו ושיסף את גרונו של הנאשם. בתגובה אינסטינקטיבית, במסגרת הגנה עצמית, "ככל הנראה" דקר הנאשם את המנוח, אך לא 3 דקירות כנטען בכתב האישום.
לאחר שהמנוח הרפה מהנאשם, המשיך הנאשם בבריחתו. המנוח נכנס לרכב וביחד עם רכב נוסף דלקו אלה אחר הנאשם בניסיון להמשיך ולפגוע בו. הנאשם נכנס לחצר בית של אחד השכנים ודפק בדלת לעזרה, אך השכנים לא פתחו לו את הדלת. עקב פציעתו הקשה לא זכר הנאשם האם הניח את הסכין על אדן החלון בביתו.
הנאשם כפר בקשר הסיבתי בין מעשיו למות המנוח, ואף בכך שהתכוון להביא למותו של בן.
דיון והכרעה
מהלך הדיון יהיה כדלקמן:
תחילה תידון טענת ההגנה מן הצדק שהעלה הנאשם ביחס לתיקון כתב האישום.
בשלב הבא יפורטו הראיות החפציות העומדות לחובת הנאשם.
לאחר מכן אסקור את התפתחות גרסת הנאשם מהמגע הראשון שהיה לו עם אנשי מרות ועד לעדות בבית המשפט, ואקבע את מהימנותה.
אחר זאת ייקבעו ממצאי העובדה, לרבות בשאלת הקשר הסיבתי בין מעשי הנאשם למות המנוח וטענת הנאשם כי עמדה לו הגנה עצמית מפני תקיפת המנוח.
טענת הגנה מן הצדק
הנאשם העלה טענת "הגנה מן הצדק", שיסודה בכך שהמאשימה תיקנה את כתב האישום והחמירה אותו, מעבירה שאינה דורשת יסוד נפשי-חפצי של כוונה להמית (שכן הואשם תחילה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ולא בעבירה של ניסיון רצח) לעבירה הדורשת יסוד נפשי-חפצי של כוונה להמית, וזאת מבלי שהתרחש שינוי במסד הראייתי בעניין זה.
טענת הנאשם אינה יכולה לעמוד.
ראשית, המאשימה הגישה בקשה לתקן את כתב האישום נגד הנאשם בהתאם לסעיף 92 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), ובית המשפט התיר את התיקון. אף אם המאשימה נדרשה באותו שלב לאישור בית המשפט לתיקון, למרות הנאשם לא מסר עדיין מענה לכתב האישום [ע"פ 6734/16 פלוני מדינת ישראל, פסקה 30 לפסק דינו של כב' השופט א' שהם (25.10.2017)], בשלב בו נערך התיקון קשה לראות איזו מזכויות הנאשם נפגעה כתוצאה ממנו, לרבות יכולתו להתגונן מפני האישום המוחמר.
שנית, בית המשפט שהתיר את התיקון בכתב האישום כבר שקל במסגרת זו את הפגיעה האפשרית בזכויות הנאשם, ואין לדעתי מקום לשוב ולהידרש לכך תחת המסגרת של הגנה מן הצדק.
שלישית, בשלב בו היה בן בין החיים בחרה אמנם המאשימה להאשים את הנאשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ולא בעבירה של ניסיון לרצח, ואולם בהתחשב בכך שהעונש המרבי הצמוד לשתי העבירות – זהה, ובכך שגם העבירה של חבלה בחבלה מחמירה דורשת יסוד נפשי-חפצי משמעותי של כוונה לגרום חבלה חמורה, קשה לייחס למאשימה בבחירה שעשתה בכתב האישום המקורי החלטה מוּדעת כי בחומר הראיות שהיה ברשותה לא נמצאה כוונה להמית את בן.
רביעית, אף אם שגתה המאשימה בבחירת סעיף העבירה בכתב האישום המקורי, אין פירוש הדבר שלא הייתה רשאית לעבור שוב על חומר הראיות לאחר מות המנוח ולהגיע למסקנה כפי שהגיעה בנוגע לכוונתו של הנאשם. כך באופן כללי, ובוודאי כך בהתחשב בשלב בו נערך התיקון – לפני שהנאשם נדרש להשיב לכתב האישום, ולא נפגעה איזו מזכויותיו הדיוניות.
וחמישית, גם אם הייתי קובע, כטענת הנאשם, שנפל פגם בתיקון כתב האישום (ואיני קובע כך), אין הפגם הזה שוקל בנסיבות העניין נגד האינטרס הציבורי בבירור אשמתו של מי שמיוחסת לו עבירה של רצח בכוונה.
במצב דברים זה לא מצאתי כי ניהול ההליך הפלילי עומד בסתירה, ודאי לא בסתירה מהותית, לעקרונות של צדק והגינות משפטית, כאמור בסעיף 150(10) לחוק סדר הדין הפלילי. התיקון שנערך בכתב האישום שהוגש נגד הנאשם אינו מקים לו טענת "הגנה מן הצדק".
הראיות החפציות שהציגה המאשימה לחובת הנאשם
יריעת המחלוקת בהליך זה מצומצמת באופן יחסי, ככל הנראה כפועל יוצא של מספר ראיות חפציות שאינן שנויות במחלוקת. על ראיות אלה אעמוד כאן:
בין הנאשם לבן התקיימה חלופת מסרונים עובר לאירוע (ת/7ד). אין כל ספק ואין עוד חולק כי השניים שוחחו אודות חוב כספי שחב הנאשם לבן. ביום 10.2.2021 (יום לפני האירוע) דרש בן מהנאשם "את כל הכסף". ביום האירוע עצמו משעות הצהריים העבירו השניים ביניהם מסרונים נוספים, בהם המשיך בן לדרוש את הכסף והנאשם הבטיח שידאג לכך. בהמשך אמר הנאשם לבן שלא עמד במילתו.
לאחר מכן, זמן קצר ביותר טרם האירוע (משעה 18:22 עד שעה 18:29) החליפו השניים ביניהם מסרונים כתובים כדלקמן (ת/7ד, ההדגשות שלי – מ' ק'):
בן: תשמע יא שוטר, אני בא עכשיו לנופר לזיין אותך תתחת. יא בן אלף שרמוטה, אתה תראה מי אני יבן של זונה.
הנאשם: אתה בצים שלי, חחחחןן.
בן: אל תדאג אנחנו נראה. ישיכור מסריח.
הנאשם: אני סחי, הכל טוב.
בן: תתחיל לשתות ימלשין. אני חצי שעה בדיוק מגיע אל תדאג. על…
הנאשם: בילדים שלי שכדי שתכבד את ההורים שלי לא אותי אני ואתה ניפגש עוד מעט אל תדאג אני בא בילדים שלי שאני בא. אתה לא מתבייש אותי ליד כל המשפחה שלי. אני מסיים יותר מוקדם וניפגש יא ברווז.
במסגרת זו שלח הנאשם לבן גם שתי הודעות מוקלטות בזו הלשון (ת/7ה):
הנאשם: חמש דקות אחי חמש דקות חמש דקות אחי אני איתך רגע חמש דקות.
הנאשם: בן לא לדבר איתי בסגנון הזה בן אל תשגע אותי בן אחי אל תשגע אותי אל תיתן לי להתהפך עליך, שמעת?
הראיה המרכזית העומדת לחובת הנאשם היא סרטון ממצלמת אבטחה הצופה אל הצומת בו התרחש האירוע (הסרטון ת/2יא; דוח הצפייה ת/2א), ואין חולק כי תיעדה חלק מן ההתרחשות, לרבות רגע דקירת המנוח בידי הנאשם.
בסרטון רואים את הנאשם, לבוש חולצה לבנה ומכנס בהיר, הולך בכביש לכיוון הצומת כשידיו בכיסים. הנאשם ואדם נוסף (המנוח) נראים מתקוטטים על המדרכה. אחר זאת ישנה התרחשות באזור מרוחק של הצומת אשר מהותה לא נקלטה במצלמה, ולאחריה שוב נצפים השניים מתקוטטים, הפעם על המדרכה הרחוקה. בסוף ההתרחשות הזו כל אחד מהצדדים הנצים רץ לכיוון אחר (הנאשם רץ לכיוון המצלמה שהוא הכיוון הכללי של ביתו).
עיון ממוקד בסרטון חושף את הפרטים הבאים:
19:32:19 הנאשם נראה יורד מהמדרכה בחלק הרחוק של הצומת אל הכביש.
19:32:22 הנאשם חוזר למדרכה והולך מעט אחורנית.
19:32:27 הנאשם מתחיל לרוץ ולקפץ על המדרכה לכיוון הצומת.
19:32:30 דמות נוספת, שאין חולק כי זהו המנוח, הולכת לכיוון הנאשם.
19:32:33 הנאשם מסתובב לכיוון המנוח וממשיך לדלג אחורנית לכיוון הצומת.
19:32:34 רכב ה-BMW מגיע מהכיוון בו נמצא המנוח, פונה ימינה ונעצר בצומת. הנאשם מתחיל לרוץ לכיוון המנוח שבמקביל רץ אליו.
19:32:36 השניים באים במגע זה עם זה. כל אחד מהם מניף יד מספר פעמים לעבר פלג הגוף העליון של האחר. התנועה המשותפת נמשכת לכיוון הצומת, כלומר הנאשם נסוג לאחור מפני המנוח שחובל בו, אך בו זמנית וכל העת מבצע גם הוא תנועות תקיפה כלפי המנוח.
19:32:38 המנוח מנתק מגע ובורח לאחור. הנאשם בורח לכיוון הצומת, חוצה את הכביש במעבר חציה לפני רכב ה-BMW, וממשיך בבריחה לכיוון המצלמה ולמעשה לכיוון ביתו.
19:32:50 רכב ה-BMW ממשיך מעט ישר ועוצר על מעבר החציה. המנוח אץ אל הרכב ונאסף על ידו.
בזירה בה חבלו הנאשם והמנוח זה בזה נמצאו כתמי דם. בדיקת מעבדה העלתה כי זהו דמו של המנוח.
אותר "שביל" של כתמי דם מזירת האירוע עד לבית ברחוב נופר 12 ברחובות (דוח מסכם חקירת מז"פ ת/3). הדם נדגם ונמצא בו DNA של הנאשם.
סרטון מצלמת אבטחה שמעל לדלת הכניסה בבית שכניו של הנאשם ברחוב נופר 12 בעיר רחובות (הסרטון ת/2יב; דוח הצפייה ת/2ג) (להלן: בית השכנים).
בסרטון רואים את הנאשם, לבוש חולצה לבנה ומכנס בהיר, מגיע לבית השכנים דקות ספורות אחר האירוע, כשהוא מחזיק בידו הימנית סכין ובידו השמאלית מנסה לעצור את הדימום מצווארו. הנאשם נראה כשהוא לוחץ שוב ושוב על פעמון הדלת, וכשלא נענה עוזב את המקום.
שוטרים שערכו חיפוש בבית הנאשם מצאו סכין גדולה בעלת ידית כחולה על האדן החיצוני של חלון המטבח בבית הנאשם (להלן: הסכין; ת/3ג; ת/3ה; ת/21; דוח מסכם חקירת מז"פ ת/3). על להב הסכין נמצא DNA של המנוח (ת/4).
התפתחות גרסת הנאשם וקביעת מהימנותהּ
גרסתו הראשונה של הנאשם נגבתה ממנו בידי שוטר שהגיע לביתו לאחר שנתקבל דיווח על אדם מגואל בדם שדופק בדלת בית השכנים (זכ"ד פקד אלכסנדר שטרן ת/3ה – הוגש בהסכמה). השוטר פגש בנאשם כשהוא מגואל בדם ומגבת על צווארו ושאל אותו מה קרה. תשובת הנאשם הייתה: "כלום, נחתכתי בעל האש", גרסה שנתמכה בדברי אמו שנכחה במקום. האם הובילה את השוטר למנגל בחצר, אך במקום לא אותרו סימני דם.
יש לציין כי גם לחובש מד"א שהגיע לבית הנאשם ביום האירוע מסר הנאשם גרסה דומה בנוגע לנסיבות פציעתו: "לדבריו ניסה לחתוך בשר ואז הסכין החליקה לכיוון צווארו" (ת/31), ואלו, בקווים כלליים, היו גם גרסאותיהם של בני משפחתו (ת/30, ת/53, ת/3יז).
הנאשם נחקר באזהרה בחשד לניסיון רצח ביום 13.2.2021 בבית החולים אסף הרופא, לאחר שנותח בעקבות פציעתו במהלך האירוע (ת/6). החקירה נערכה לאחר שהנאשם התייעץ עם באת כוחו אז, עו"ד שני מורן. הנאשם שיתף פעולה בחקירה זו באופן חלקי, ובין היתר טען שביום האירוע יצא מביתו לעבודה וחזר והכחיש כל מפגש בחוץ עם חברים, אך שמר על זכות השתיקה בנוגע לכל שאלה בנוגע לאירוע ולמעורבים בו. כך עשה גם ביחס לשאלות לעניין ההתרחשויות בביתו לאחר האירוע, שאלות לעניין הסכין ובנוגע לקשריו עם המנוח ועם שלומי גבריאלי.
למחרת, 14.2.2021, נחקר הנאשם באזהרה בשנית (ת/6א). בחקירה זו שבאה לאחר שהנאשם נועץ פעם נוספת בעו"ד מורן, טען הנאשם שאינו זוכר כיצד נדקר בצווארו ולא היה מוכן להתייחס לגרסתו הראשונית כי נחתך ממנגל. הנאשם שלל את האפשרות שמישהו ניסה לפגוע בו, ושתק כאשר נשאל על קשריו עם שלומי גבריאלי ובן. הנאשם המשיך לשתוק גם כאשר הוסבר לו שאם ימסור גרסה בעתיד תיחשב זו עדות כבושה. בהמשך שלל הנאשם כי חייב כספים לשלומי ולבן. הוצג לנאשם הסרטון ממצלמת האבטחה של בית השכנים, הוא זיהה את עצמו אך לא ידע להסביר מה עשה ושלל נחרצות שהחזיק סכין ביד. הנאשם גם שלל שהיה מעורב בקטטה.
ביום 18.2.2021 נחקר הנאשם באזהרה בשלישית (ת/6ב). הנאשם שב וטען כי עקב מצבו הרפואי אינו זוכר דבר מהאירוע. הוא שמר על זכות השתיקה ביחס לשאלות על גבריאלי ועל בן וחזר על טענתו כי בסרטון שהציגו לו לא החזיק חפץ חד כלשהו. הנאשם טען שאינו זוכר כל התכתבות בינו לבין בן. לאחר שהוצגו לו התכתובות – כפר בכך שנטל בהן חלק. הוצג לנאשם הסרטון שמתעד חלק מההתרחשויות בצומת, אך הוא לא זיהה בו אפילו את עצמו.
ביום 24.2.2021 נחקר הנאשם באזהרה פעם נוספת (ת/6ג). הנאשם סירב להוסיף פרטים מעבר לחקירותיו הקודמות ושמר על זכות השתיקה באופן גורף כלפי כל השאלות הרבות שנשאל.
ביום 4.3.2021 נחקר הנאשם באזהרה, הפעם בחשד לרצח בן דבח, שנפטר כאמור ביום 28.2.2021 (ת/6ד). טרם החקירה התייעץ הנאשם עם בא כוחו הנוכחי, עו"ד קריטי.
גם בחקירה זו התמיד הנאשם בגרסה כי אינו זוכר את שהתרחש ביום האירוע עד שהתעורר בבית החולים. הנאשם טען שיצא אותו יום מהבית אך לא על מנת להיפגש עם המנוח ולא נשא עמו סכין. לדבריו לא יזם שום פגישה עם בן, ו"כנראה" שבן חיכה לו. הנאשם הכחיש שדקר את המנוח וגרס שרק ניסה להגן על עצמו עם הידיים. אין לו מושג ממי ובאיזה אופן נפצע המנוח, "בטח שלא אני". הנאשם שב וכפר בכך שהסכין עליה נמצא DNA של בן שייכת לו. חשוב לציין כי הנאשם טען בחקירה זו בפעם הראשונה שבסרטונים שהוצגו לו רואים רכב שחור שמנסה לפגע בו ושבשלב מסוים חסמו אותו משני כיוונים ולא הייתה לו דרך מילוט.
ביום 8.3.2021 שלח עו"ד קריטי ליחידה החוקרת מכתב ובו ביקש לזמן את הנאשם לחקירה לאחר שהבהיר לנאשם שאין כל חשש לספר את האמת (ת/6ה).
באותו יום נגבתה אמרתו האחרונה של הנאשם (ת/6ו). הנאשם אישר בחקירה זו כי לו ולמנוח היכרות מוקדמת. הוא היה חייב לבן כסף אך איחר בתשלומיו והיה צריך לשלם. פעמים קודמות נגמר העניין בסטירה או אגרוף. הנאשם נפגש עם בן ביום האירוע מתוך רצון למשוך זמן בקשר לתשלום שהגיע לו (שורות 62-61). כשאמר "להתהפך עליך" בהתכתבות בינו לבין בן הכוונה הייתה לא לשלם (שורות 68-67). הפעם חיכו לנאשם במקום המפגש ארבעה אנשים ובן ביניהם. הנאשם קיבל לדבריו סטירות ואגרופים, ניסה להגן על עצמו וברח משם. תוך כדי הבריחה שמע את בן צועק ומאיים שירצח אותו. הוא שמע את בן בא אחריו ואומר "תביאו את הסכין". הנאשם נחבל, הרגיש שאיבד את ההכרה, ולדבריו לא זוכר את ההמשך. עוד סיפר הנאשם כי תוקפיו הגיעו ברכב שחור, BMW כעולה מהסרטונים, ורכב זה חסם אותו בעת שבן דקר אותו.
הנאשם הכחיש נמרצות כי הגיע למקום המפגש מצויד בסכין. לדבריו רק בן היה עם סכין (שורות 101-100). כאשר נשאל איך הגיעה סכין לידו השיב ש"כנראה" נפלה לבן הסכין מהיד במקום שלא רואים בסרטון ואז נטל הנאשם את הסכין וברח מהמקום. כשנשאל על ידי החוקר האם לאחר שנטל את הסכין עשה בה שימוש נגד בן, אמר הנאשם – לראשונה – כי בן היה מצויד בשתי סכינים, ורק אחת מהן נפלה מידיו. הנאשם נטל את הסכין – "על מנת להרחיק ולהתרחק", לא על מנת לפגוע בבן (שורות 394-392), אבל אז השיגו בן כשהסכין השנייה בידו.
לאחר התרחשות זו טען הנאשם שאינו זוכר דבר פרט לכך שהגן על עצמו, וזאת בשל מצבו הרפואי. אין לנאשם כל מושג כיצד הגיע דמו של בן לבגדיו שלו. הוא עצמו לא דקר איש במהלך האירוע (שורה 247). בסוף חקירתו הבהיר הנאשם כי את הסכין ששמט בן נטל הוא מהרצפה בשלב הראשון בו הותקף לדבריו על ידי כל החבורה (במקום שאינו מכוסה בידי המצלמה). כאשר נדקר בצומת כבר לא הייתה לו סכין ביד (שורות 364-361). הוא זרק אותה בצומת (שורות 394-389). הוא אינו יודע כיצד הגיעה סכין מגואלת בדם המנוח לביתו שלו (שורות 327, 371).
הנאשם התמיד אפוא בהכחשתו כי דקר את בן (שורות 379-375).
בעדותו לפנינו אישר הנאשם את ההודעות שהוחלפו בינו לבין המנוח. לדבריו היה ערב להלוואה שנטל חבר שלו בשם שלומי מזרחי מהמנוח. שלומי התמהמה בתשלומים החודשיים והנאשם נדרש לשלם במקומו (ראו טבלת החובות ת/6ב שנמצאה אצל המנוח, שורה 120). ביום האירוע הפעיל עליו בן לחץ מסיבי במסרונים וביקש להיפגש. לקראת הערב החל לאיים עליו. הנאשם היה באירוע יום הולדת. לאחר שאחת בשם דנה אוחיון (ששמה לא הוזכר בחקירות הנאשם במשטרה) אמרה לו שמחפשים אותו – יצא החוצה והלך לצומת בהתאם להוראותיו של בן. לדבריו לא הצטייד בסכין. באזור שאינו מכוסה על ידי המצלמה ספג מכות מארבעה אנשים "לפחות", ביניהם בן (עמ' 546 שורה 9). הנאשם נפל על הרצפה והמשיכו לחבוט בו שם ואז אחד מהם שזהותו לא זכורה לו הוציא סכין ובא לדקור אותו. במהומה שהתפתחה נפלה הסכין על הרצפה. הנאשם לקח את הסכין וברח לכיוון הצומת (עמ' 546 שורות 15-13). תחילה ירד לכביש, אבל הרכב בא לדרוס אותו אז חזר למדרכה (עמ' 547 שורות 5-4).
באותו זמן שלף בן סכין שניה ואמר לו לעצור, וכן שידקור אותו וירצח אותו. הנאשם הסתובב, "נתקל" בבן ואז נדקר בפעם הראשונה. הנאשם מיד הגן על עצמו, בהתחלה ביד שמאל ואז ביד ימין שלו שאחזה בסכין. עם הסכין הזו דקר הנאשם את בן (עמ' 546 שורות 27-26). כאמור, לטענת הנאשם הרכב בא לחסום אותו ולכן לא הייתה לו ברירה אלא "לברוח" לכיוון המנוח דווקא (עמ' 547 שורות 19-8). לשאלת בית המשפט מדוע לא המשיך בבריחה בהמשך המדרכה המתעקלת לכיוון ימין, כיוון בריחתו המקורי (צד שמאל בסרטון), שכן דבר לא עמד בדרכו ולמעשה הרכב עצר בצומת רק אחרי שהנאשם הסתובב וחזר להתעמת עם המנוח, לא סיפק הנאשם תשובה מניחה את הדעת (עמ' 547 שורה 27 – עמ' 548 שורה 4; ראו גם בחקירה הנגדית, עמ' 584 שורה 29 – עמ' 585 שורה 33 ועמ' 592 שורה 7 – עמ' 594 שורה 5).
מרגע הדקירה איבד הנאשם הרבה דם ולכן לטענתו אינו זוכר את שאירע עד שהתעורר בבית החולים.
לטענת הנאשם שמר על זכות השתיקה בחקירותיו במשטרה כי זו הייתה עצתה של באת כוחו הקודמת, אשר הגיעה אליו לבית החולים ואמרה לו שחברים שלחו אותה לייצגו. לדברי הנאשם עורכת הדין אמרה לו: "תשמור על זכות השתיקה, אף אחד לא ידבר עליך אתה לא תדבר על אף אחד" (עמ' 551 שורות 14-13). לכן שתק בכל החקירות ונמנע גם מלומר את השם "גבריאלי". את השם הזה שמע מעורך דינו הנוכחי. בבית הסוהר גם אמרו לו שיש סכנה לחייו (נ/4).
בחקירה הנגדית טען הנאשם כי מסר את כל האמת בחקירותיו במשטרה (עמ' 553 שורות 14-9), אך לא זכר שאמר לשוטר שהגיע לביתו ולחובש מד"א שנחתך "בעל האש" (עמ' 553 שורה 17 ואילך). הנאשם לא זכר לדבריו מדוע אמר במשטרה שאינו מכיר את בן (עמ' 557 שורות 4-1). כשנשאל מדוע אמר בת/6 שלא יצא אותו יום מהבית השיב כך: "מה זה הכוונה לא יצאת מהבית? אני לא במעצר הבית שאני לא יכול לצאת מהבית, הלכתי לעבודה כמו חיים נורמטיביים רגילים שגרתיים, אם צריך לצאת לקנות דברים…" (עמ' 557 שורות 25-23). הנאשם לא זכר מדוע שיקר למשטרה בנוגע ליציאתו מהבית ביום האירוע (עמ' 557 שורות 31-26). בסופו של דבר נאלץ הנאשם להודות שלא מסר גרסת אמת במשטרה (עמ' 558 שורה 30 ואילך).
ראוי לציין שבסוף החקירה הנגדית, כאשר הוקרן הסרטון פעם נוספת לנאשם, הוסיף הנאשם פרט חדש – שנתקל בעמוד בעת שהלך אחורנית וזה מה שגרם לו להסתובב לעבר המנוח (עמ' 587 שורה 30 – עמ' 588 שורה 7), אף כי לטענה זו אין כל אחיזה בסרטון. הנאשם לא סיפר לדבריו פרט זה למשטרה כי זו עדיין בריחה לכל דבר (עמ' 588 שורות 28-24).
בניגוד לעדותו הראשית טען הנאשם בחקירתו הנגדית שאינו זוכר כלל שהמנוח נדקר, ולמעשה את אירוע הדקירות כולו (עמ' 559 שורה 12). הוא הבין שהמנוח נדקר מצפיה בסרטונים (עמ' 560 שורות 23-19; עמ' 561 שורות 31-18), אם כי זוכר שנטל את הסכין מהרצפה (עמ' 561 שורה 33 – עמ' 562 שורה 4). ואולם בסוף החקירה הנגדית חזר הנאשם גם מגרסה זו, ושב ואישר כי דקר את המנוח לאחר שהוטח בו ש-DNA של המנוח נמצא על להב הסכין שנתפסה אצלו בבית (עמ' 577 שורות 5-4. ראו גם עמ' 596 שורה 4).
הנאשם לא זכר ששלח למנוח הודעות קוליות (עמ' 562 שורות 11-7), וזה נכון שלא זיהה את הקול שלו כשהשמיעו לו אותן (עמ' 562 שורות 23-22). לאחר שהוצג לו כי בחקירותיו הכחיש גם את ההתכתבויות עם בן, אישר ששיקר, וזאת משום שבאותה עת חשש מהמנוח (עמ' 562 שורות 33-30). ברגע שהחליף ייצוג והמנוח כבר נפטר הבין שהסכנה חלפה ואז סיפר במשטרה את האמת (עמ' 563 שורות 26-20). כאשר הוצג לו שבת/6ד, לאחר שהחליף את הייצוג והמנוח כבר נפטר, מסר שורה של פרטים כוזבים, טען שעשה כן כי היה מבוהל, לא סמך על אף אחד – אפילו לא על עורך דינו – ולא ידע מה לעשות (עמ' 564 שורה 32 – עמ' 566 שורה 22).
הנאשם נשאל למה התכוון כשאמר לבן בהודעה הקולית "אל תיתן לי להתהפך עליך". תשובתו הייתה שנמצא אותה עת ביום הולדת, "שלא יפריעו לי שלא יציקו לי". אחר כך שינה טעמו וטען שהתכוון לכך שבן לא יקבל את התשלום שמגיע לו. לדברי הנאשם בכל מקרה לא מדובר באיום (עמ' 575 שורה 29 – עמ' 576 שורה 3).
אינני סבור כי ניתן לתת אמון באיזו מן הגרסאות הסותרות, הכבושות והמתפתחות שמסר הנאשם.
בניגוד לטענתו המאוחרת והכבושה לא התרשמתי כי הנאשם סבל, עקב פציעתו הקשה, מבעיות זיכרון כלשהן בעת שמסר את אמרותיו. הוא ידע לספק על אתר גרסה שקרית לפיה נחתך במהלך עבודה עם בשר לגריל, וידע גם לשמור על זכות השתיקה ביחס לכל שאלה שהיה בה כדי להפלילו במעשה דקירת המנוח. בהמשך שיקר הנאשם בשורה של נושאים: היכרותו עם בן והחוב שחב לו, שאלת יציאתו מהבית ביום האירוע, שאלת ההתרחשויות בביתו לאחר האירוע, נושא הסכין, נושא מעורבותו בקטטה, ההתכתבויות בינו לבין בן ביום האירוע ויום קודם לכן, ועוד ועוד. שקרים אלה שמסר הנאשם במכוון בכל נושא מהותי שעלה בחקירת המשטרה נוגעים ברובם דווקא להתרחשויות שקדמו לאירוע הדקירה וכמובן אינם מתיישבים עם הטענה שהנאשם איבד זיכרון רק מרגע הדקירה ואילך.
לשיא האבסורד הגיע הנאשם כאשר התעקש, בחקירותיו וגם בעדותו לפנינו, כי לא החזיק בידו סכין לאחר שנמלט מזירת האירוע וביקש מקלט אצל שכניו – וזאת בניגוד לנצפה בבירור בסרטון ת/2יב.
לא מצאתי לתת אמון בגרסת הנאשם כי שיקר במפגיע בכל כך הרבה נושאים רק משום שחשש לחייו. אמנם הונחו לפנינו ראיות כי בן והחבורה שסביבו, אינם אנשים שכדאי להסתבך עמם, אלא שלהסבר זה ודאי אין כוח משכנע מהשלב בו פנה ב"כ הנאשם הנוכחי, עו"ד קריטי, למשטרת ישראל במכתב בו ביקש לזמן את הנאשם לחקירה נוספת לאחר שלדבריו הבהיר לנאשם שאין כל חשש לספר את האמת (ת/6ה). הנאשם אישר בעדותו ששיקר במצח נחושה גם בהודעה שנגבתה ממנו מיד לאחר מכן (ת/6ו) ולא מצאתי כוח משכנע בטענת הנאשם כי לא בטח בעורך דינו החדש והמשיך לשקר מחשש לחייו. בוודאי שאת שקריו של הנאשם במהלך עדותו לפנינו, כאשר הוא עומד בסכנה להרשעה בעבירה של רצח בכוונה, לא ניתן עוד לתרץ בחשש כזה או אחר מפגיעתו של מאן דהוא.
יצוין כי הנאשם אף לא ראה להעיד מטעמו את עורכת דינו הקודמת, אודות העצה שכביכול שנתנה לו – וטעמיו עמו. בנסיבות אלה יש להפעיל נגד הנאשם את הכלל הראייתי הוותיק, שלפיו כאשר צד למשפט שבוחר לא להעיד עד שגרסתו אמורה לתמוך בשלו – יש להניח שהעד היה מוסר גרסה אחרת.
על רקע האמור לעיל אף לא מצאתי שניתן לקבל את טענת הנאשם כי אין הוא זוכר את כל שאירע מרגע הדקירה ועד שהתעורר בבית החולים. הנאשם הרחיק עצמו מן האירוע בכל דרך ושמר תחילה על זכות השתיקה. לאחר שהוצגו לו ראיות שונות, ובעיקר סרטונים, נטל לעצמו הנאשם זמן על מנת לעבד את המידע שנמסר לו, עד שיכול היה לבנות גרסה בדויה, שלתפיסתו תתאים לו. גרסה זו, שאינה גרסת אמת, מסר הנאשם בחקירותיו האחרונות ובעדותו לפנינו.
זאת ועוד. כפי שיפורט להלן בפרק שיעסוק בטענת ההגנה העצמית שהעלה הנאשם, גרסתו (המאוחרת והכבושה) ביחס למעשיו שלו ולכלל ההתרחשויות בעימות עם בן אינה עולה בקנה אחד עם הנצפה בסרטון ת/2יא.
אני קובע אפוא כי גרסתו הכבושה של הנאשם בנוגע למעשיו ביום האירוע, ובפרט לשאלת הצטיידותו בסכין והשימוש שעשה בו במהלך האירוע, אינה ראויה לאמון.
ממצאים
מחומר הראיות שהונח לפנינו לא ניתן אמנם לקבוע את ההתרחשות המדויקת בין הנאשם לבין המנוח ביום האירוע, אך די בעובדות שיוצגו להלן כדי לבסס כדבעי את אחריות הנאשם למותו של בן:
אין עוד מחלוקת כי בין הנאשם לבן נתגלע עובר לאירוע סכסוך שיסודו בחוב שחב הנאשם לבן, בין אם באופן ישיר (כעולה מן ההתכתבויות בין השניים ומחלק מן הגרסאות שמסר הנאשם) ובין אם באופן עקיף, משום שהנאשם ערב לחובו של אחר (כפי העולה מגרסאות אחרות של הנאשם).
יום לפני האירוע דרש בן מהנאשם לשלם את החוב. הנאשם הבטיח שידאג לכך. ביום האירוע חזר בן על דרישתו והבהיר לנאשם שלא עמד במילתו. בן איים על הנאשם שיפגע בו וקבע עמו פגישה. הנאשם מצדו איים אף הוא על בן, ובין היתר הזהיר את בן בהודעה מוקלטת שאם בן ישגע אותו "יתהפך עליו" הנאשם.
אין כל אפשרות לקבל את הסבריו התמימים של הנאשם להודעה כי "יתהפך" על בן. תוכן הדברים אינו מתיישב עם ההסבר כי הנאשם התכוון רק לכך שבן לא יקבל את התשלום המגיע לו, הסבר שכלל אינו תואם את השיחה בכללותה. בוודאי שלא ניתן לקבל את ההסבר האחר שנתן הנאשם לאמירה זו, שכביכול לא רצה שיפריעו ויציקו לו ביום ההולדת. אלה הסברים מאולצים שאינם הולמים את הדברים שנאמרו על ידי הנאשם בהתכתבות עם בן.
ברי כי את האמירה הזו יש לפרש כפשוטה, באופן שעולה בקנה אחד עם מה שהתרחש לאחר מכן והולם גם את ידיעתנו השיפוטית: הנאשם הזהיר את בן שבכוונתו לפגוע בו.
השניים, בן והנאשם, קבעו אפוא להיפגש בקשר עם הסכסוך.
אין מחלוקת כי במהלך האירוע הוכה הנאשם על ידי שלומי גבריאלי ובן (פרוטוקול הדיון בעתירה לגילוי ראיה שהגיש הנאשם, עמ' 92 שורות 14-13).
אין מחלוקת כי במהלך המפגש דקר המנוח את הנאשם בצווארו.
הוכח לפנינו במידה הנדרשת במשפט פלילי כי במהלך האירוע דקר הנאשם את המנוח שלוש דקירות בחזהו בסכין.
בסרטון ת/2יא רואים בשלב מסוים את הנאשם ואת בן כשהם במגע וכל אחד מהם מניף יד לעבר משנהו. ידוע ואין מחלוקת כי לאחר האירוע נפצע הנאשם בצווארו מדקירת סכין ואילו המנוח נדקר שלוש דקירות בחזהו.
ברוב הגרסאות שמסר נמנע הנאשם מלאשר כי דקר את המנוח, ואולם משלב מסוים בחקירתו טען כי מרגע מסוים במהלך האירוע הייתה בידו הימנית סכין, בה עשה לדבריו שימוש רק על מנת להדוף את בן מעליו ולהגן על עצמו ("על מנת להרחיק ולהתרחק"). הנאשם גרס כי בשל אובדן זיכרונו אין הוא יודע אם דקר את בן אם לאו, ורק הסיק שכך אירע מצפיה בסרטונים, אך בכל זאת במספר הזדמנויות בעדותו בבית המשפט אישר שדקר את המנוח ללא הסתייגות (עמ' 546 שורות 27-26; עמ' 577 שורות 5-4; עמ' 596 שורה 4).
כך או אחרת: עובדה היא כי בן נדקר במהלך האירוע שלוש פעמים בבית החזה; הנאשם הודה לבסוף שאחז בידו סכין במהלך האירוע; בסרטון ת/2יא רואים את הנאשם מניף יד מספר פעמים לעבר פלג גופו העליון של בן; לאחר האירוע נמלט הנאשם מהזירה; זמן קצר ביותר לאחר מכן נראה הנאשם במצלמות האבטחה של בית השכנים כשהוא אוחז בידו בסכין גדולה בעלת ידית כחוּלה; סכין הנושאת מאפיינים אלה נמצאה מיד לאחר אירוע הדקירות סמוך מאוד לשם, על אדן החלון בבית הנאשם, ועל להבהּ של סכין זו נדגם פרופיל DNA של המנוח.
בהיעדר כל תרחיש חלופי סביר, ברי כי הנאשם – הוא ולא אחר – דקר במהלך האירוע את בן, באמצעות הסכין, שלוש דקירות בבית החזה.
בכל האמרות שמסר (לאחר השלב בו נמנע משיתוף פעולה באופן גורף), ואף בעדותו לפנינו, עשה הנאשם מאמץ ניכר להרחיק עצמו מן הסכין. הוא טען שלא הצטייד בסכין כשיצא לפגוש את בן, כי בסרטון ת/2יב לא רואים כל סכין בידו ולמעשה זאת כבר לא הייתה בידו בעת שנדקר בידי בן, וכן שהסכין שנתפסה על אדן חלון ביתו לא הייתה קודם לכן בביתו.
את גרסאותיו השונות של הנאשם בנוגע לסכין יש לדחות בשתי ידיים, בהיותן בלתי אמינות ובלתי הגיוניות.
על יסוד הנצפה בבירור בסרטונים ת/2יא ות/2יב, הממצא הפורנזי שנמצא על להב אותה סכין וכוונתו המוכחת של הנאשם להתעמת פיזית עם המנוח כעולה מן התקשורת ביניהם טרם האירוע, אני קובע ללא היסוס כי הסכין הייתה גם הייתה בידי הנאשם בעת העימות הפיזי בינו לבין בן, ולאחר שדקר את המנוח נמלט מהמקום כשהסכין בידו ובהמשך דאג להסתירה.
במצב דברים זה, ובהינתן זאת שבדרך כלל אין זה מדרכן של סכינים להופיע יש מאין בידי הבריות, עומדת נגד הנאשם חזקה עובדתית פשוטה כי הוא גם היה זה שהביא את הסכין לזירת הדקירות, אף שלא הוכח שהביאה מביתו דווקא.
הנאשם ניסה להתמודד עם חזקה זו על ידי העלאת גרסה כבושה כי את הסכין הרים מהרצפה במהלך האירוע, אך גם גרסה זו אינה ראויה לאמון, בהיותה גרסה כבושה, מתפתחת, חסרת היגיון ושקרית:
הפעם הראשונה בה עלתה הגרסה הכבושה הנזכרת לעיל הייתה באמרת הנאשם ת/6ה, שנגבתה ממנו כזכור לבקשת בא כוחו (אף על פי שהנאשם יוצג בידי אותו ב"כ גם לפני אמרתו הקודמת ת/6ד, ושם אין זכר לטענת הרמת הסכין). הנאשם טען כי בן היה מצויד בשתי סכינים, אחת מהן נפלה מידיו וזו הסכין שנטל הנאשם. גרסת הנאשם באמרה ת/6ה הייתה כי את הסכין ששמט בן נטל הוא דווקא בשלב הראשון שאינו מכוסה בידי המצלמה ואינו נראה בסרטון, ולדבריו זרק אותה בצומת וזו לא הייתה כלל בידו בעת העימות המצולם שבו לדבריו נדקר הוא בלבד.
דא עקא, צפייה בסרטון ת/2יא מלמדת כי הנאשם ובן התעמתו וכל אחד הניף יד לעבר רעהו דווקא בשלב השני, המתועד. ומעבר לכך, כבר קבעתי כי אין אמת בגרסת הנאשם באמרתו שלא אחז בסכין במהלך העימות ולא דקר את המנוח, ושקר מהותי זה מקרין על גרסתו בכללותה.
זאת ועוד. בעדותו לפנינו טען הנאשם כי הסכין שנפלה הייתה של מי שבא לדקור אותו, אך זהותו של בעל הסכין אינה זכורה לו. עיון במכלול אמרותיו של הנאשם ושמיעת עדותו לא מותירות מקום לספק כי הנאשם ניחן בחוסר זיכרון סלקטיבי.
העובדה כי בסרטון ת/2יא לא רואים את הנאשם אוחז בסכין בדרכו לצומת אינה מעלה ואינה מורידה. הנאשם נראה בשלב זה כשידיו בתוך כיסיו. יתכן כי הסכין הייתה באחד מהם, או מתחת למכנסיו, או שהנאשם הצטייד בה במקום אחר. החשוב הוא שהוכח כי הנאשם הצטייד בסכין לקראת השלב באירוע בו דקר את המנוח שלוש דקירות שהביאו למותו.
לא מצאתי לתת משקל, לעניין זה ובכלל, לגרסת הורי הנאשם, גב' רחל מהלל, שהעידה שאינה מכירה את הסכין בה עסקינן, אך התעקשה שלא שיקרה למשטרה כאשר טענה שבנה הנאשם נפצע ביום האירוע מ"על האש", ומר דוד מהלל שלא הכיר את הסכין ולא מצא לנכון למסור על כך גרסה במשטרה משום ש"לא צריך לספר". יצוין שהמאשימה לא טענה כי הסכין הייתה חלק מציוד המטבח בבית הנאשם, ולכן עדויות הורי הנאשם היו במידה רבה מיותרות.
יצוין גם כי דנה אוחיון, ששמה הוזכר על ידי הנאשם לראשונה בעדותו בבית המשפט כמי שהייתה עמו בחגיגת יום ההולדת עת נקרא להתייצב למפגש עם בן, ועל כן יכולה הייתה לשפוך אור גם על הטענה כי הנאשם לא היה מצויד בסכין עת יצא לעימות, לא הובאה על ידי ההגנה לעדות, על כל המשתמע מכך מבחינת דיני הראיות.
אני קובע אפוא כי הנאשם הצטייד מראש בסכין בה השתמש במהלך האירוע כדי לדקור את בן שלוש דקירות בבית החזה.
נסכם את ממצאי העובדה שקבענו עד כה:
בין הנאשם לבן נתגלע עובר לאירוע סכסוך שיסודו בחוב שחב הנאשם לבן (במישרין או כערב). בן דרש מהנאשם לשלם את החוב.
יום לפני האירוע דרש בן מהנאשם לשלם את החוב. הנאשם הבטיח שידאג לכך. ביום האירוע חזר בן על דרישתו והבהיר לנאשם שלא עמד במילתו. בן איים על הנאשם שיפגע בו וקבע עמו פגישה. הנאשם מצדו איים אף הוא על בן, ובין היתר הזהיר את בן בהודעה מוקלטת שאם בן ישגע אותו "יתהפך עליו", קרי: שבדעתו לפגוע בבן.
לפגישה עם בן הגיע הנאשם כשהוא מצויד בסכין בעלת ידית כחולה.
על מה שנעשה בפגישה בין השניים ואחרים לא ניתן ללמוד מעדותו הבלתי מהימנה של הנאשם. מן הסרטון שמתעד חלק מן האירוע עולה כי הנאשם התרחק בשלב מסוים מהמנוח כשפניו לעבר המנוח. זמן קצר לאחר מכן סב על עקביו, התחיל לרוץ לעבר המנוח והשניים נראים בסרטון כשכל אחד מהם מניף מספר פעמים את ידו לעבר האחר. בזמן המגע נעים השניים יחד לכיוון אליו נס הנאשם תחילה. המגע בין השניים נותק והם ברחו לכיוונים מנוגדים.
במהלך אירוע הדקירות דקר בן את הנאשם בצווארו והנאשם דקר את בן שלוש דקירות בבית החזה, באמצעות הסכין בה הצטייד מראש.
לאחר אירוע הדקירות נס הנאשם לביתו, התדפק על דלת שכניו כשהסכין בידו ולאחר מכן החביא את הסכין על אדן החלון בביתו.
הנאשם התכוון להמית את המנוח
ממצאים אלה שקבעתי גוזרים במקרה דנן את המסקנה האחת והיחידה כי הנאשם התכוון להמית את המנוח.
אדם שיוצא למפגש עם בעל חובו, ביודעו שאין לו יכולת מידית לפרוע את החוב, ועושה כן כשהוא מצויד בסכין שביכולתה להמית, ולאחר ששני הצדדים איימו האחד על רעהו שינקטו באלימות, חזקה שהתכוון לעשות שימוש בסכין לפחות כדי לפגוע באחר באופן משמעותי; אדם שבמהלך "מפגש" כזה דוקר את חברו שלוש דקירות באזור בית החזה – חזקה שהתכוון להמיתו.
הנאשם לא השכיל התמודד עם חזקות עובדתיות אלה. הוא מסר גרסאות כבושות ושקריות, שלא היו ראויות לאמון בית המשפט. פועל יוצא של האמור הוא שהוכח במידה הנדרשת במשפט פלילי כי הנאשם התכוון להמית את המנוח, ובכך מתמלא היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה שיוחסה לנאשם בכתב האישום המתוקן.
למעלה מן הצורך, שכן במקרה זה הוכח, באמצעות שימוש בחזקת הכוונה, כי הנאשם אכן התכוון להמית את המנוח בעת שדקר אותו שלוש דקירות בחזהו, אציין כי בענייננו עומדת לחובת הנאשם גם הלכת הצפיות.
הלכה זו, המעוגנת בסעיף 20(ב) לחוק העונשין וקובעת שקילות נורמטיבית בין צפיית תוצאה במידה של קרבה לוודאות לבין כוונה, מתקיימת בבירור בענייננו. אין כל ספק שהנאשם, אשר יצא אל המפגש עם בן שֹשֹ אלי קרב ומצויד בסכין, ראה מראש כאפשרות קרובה לוודאי שבמסגרת האירוע האלים, ובוודאי בעת שדקר את בן שלוש דקירות בחזהו, יאבד בן או אדם אחר את חייו [לעניין תחולת הלכת הצפיות בעבירה של רצח בכוונה ראו ע"פ 1213/21 וואסה נ' מדינת ישראל (11.8.2022), פסקה 13 לפסק דינו של כב' השופט י' אלרון)].
לנאשם לא עומדת טענת הגנה עצמית
הגם שמצאתי שאין לתת אמון בגרסאות הנאשם, מן הראוי לבחון את טענת ההגנה העצמית שהעלה בהתאם למכלול הראיות שהונחו לפנינו, ובעיקר בשים לב לסרטון ת/2יא שמתעד את אותו חלק בעימות הפיזי בין השניים במהלכו דקר הנאשם את המנוח.
סעיף 34י לחוק העונשין קובע כדלקמן:
34י. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים.
הוראה משלימה מצויה בסעיף 34טז לחוק העונשין, שזה נוסחו:
34טז. הוראות סעיפים 34י, 34יא ו-34יב לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה.
הפסיקה הגדירה שישה תנאים שבהתקיימם עומדת לנאשם ההגנה העצמית [ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (25.10.2006)]: הדיפת תקיפה שלא כדין; סכנה מוחשית; מידיות; אי-כניסה למצב בהתנהגות פסולה; נחיצות ופרופורציה.
התבוננות בסרטון ת/2יא אינה מאפשרת לקבוע כי דווקא בן היה הראשון שתקף את הנאשם באמצעות סכין, ולא להפך, אך אניח לטובת הנאשם כי כך אירע, ועל כן ניתן בנסיבות העניין לומר שהנאשם פעל במסגרת האירוע כדי להדוף באופן מידי תקיפה שלא כדין, כאשר נשקפה סכנה מוחשית לחייו, שכן כזכור נדקר באופן חמור למדי צווארו. ניתן לקבוע גם שמתקיים תנאי הפרופורציה (יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לנזק הצפוי מן התקיפה).
דא עקא, ששני תנאים מהותיים מתנאיה של הגנה זו אינם מתקיימים בענייננו:
ראשית, החוק דורש שהמתגונן לא הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה שהותקף, תוך שהוא צופה מראש את התפתחות הדברים. קבעתי כי הנאשם יצא לעימות עם בן כשהוא צופה מראש אלימות הדדית, ועל כן הצטייד בסכין. ברי כי אדם שפעל כפי שפעל הנאשם הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה ואין ספק שצפה מראש את האפשרות שיצטרך לעשות שימוש קטלני בסכין כדי להתגונן מפני תקיפת האחר.
שנית, ולא פחות חשוב, לא מתקיים בעניינו תנאי הנחיצוּת, שכן צפייה בסרטון ת/2יא מחייבת את המסקנה שלפני הנאשם עמדה אלטרנטיבה ברורה לתקיפת המנוח. רגע לפני התקיפה ההדדית הנצפית בסרטון נמצא היה הנאשם במרחק של מספר מטרים מהמנוח כאשר לפניו מספר דרכי מילוט אפשריות. במקום להתרחק מהמקום, סב הנאשם על עקביו ויצא לקדם את פני המנוח כשסכין שלופה בידו.
אין לקבל את טענת הנאשם כי רכב ה-BMW חסם בשלב זה את דרך ההימלטות שלו, שכן הרכב עמד על הכביש והנאשם יכול היה ללא קושי להמשיך לנוס על המדרכה, מה גם שבאותו מקום הותקן מעקה מתכת שחצץ בין המדרכה לכביש. יתר על כן, לאחר מעשי הדקירה, ובעוד רכב ה-BMW עומד באותו המקום, הצליח הנאשם ללא קושי לחצות את הכביש מול הרכב ולנוס בכיוון אחר. התנהגות זו של הנאשם מעידה כאלף עדים על כי לא חש מאוים מפני יושבי הרכב.
במצב דברים זה באתי לכלל מסקנה שלא עומד לסייג ההגנה העצמית.
בין היתר נוכח העובדה כי ממצאי העובדה שנקבעו כעת לא עמדו לפני הצדדים בעת סיכומיהם, לא מצאתי לדון במסגרת הכרעת הדין בטענת הקרבה לסייג ההגנה העצמית, ונוכח התוצאה של הכרעת הדין יוכלו הצדדים לטעון לעניין זה בשלב הטיעונים לעונש.
מעבר לדרוש, שכן ב"כ הנאשם לא טען טענה בעניין זה לפנינו, אבהיר כי אין עסקינן במקרה שבו חרג המעשה במידה מועטה מתחולת הסייג של ההגנה העצמית, ובכל מקרה אין בנסיבות העניין כפי שהוכחו לפנינו כדי למתן אשמתו של הנאשם. על כן לא היה מקום לשקול להרשיע את הנאשם בעבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, כאמור בסעיף 301(ב)(3) לחוק העונשין.
לא נותק הקשר הסיבתי בין הדקירות למות המנוח
הנאשם כפר בקיומו של קשר סיבתי בין דקירת המנוח בחזהו שלוש פעמים למותו של האחרון. עמדתו היא כי במהלך נסיעת הרכב בו פונה בן הדקוּר ממקום האירוע לבית החולים נחבל בן בראשו, וחבלה זו היא שהביאה למותו.
לאחר שעיינתי בחומר הראיות הרב שהוקדש לסוגיה זו באתי לכלל מסקנה כי לא נותק הקשר הסיבתי בין מעשי הנאשם למות המנוח.
משילוב עדויות החובשים והרופאים שהעידו מטעם התביעה (נהג האמבולנס והחובש רס"ב מוחמד עבד אל רחמן, הרופא הכונן בחדר המיון ד"ר אלון בר ורופאת טיפול נמרץ ד"ר ילנה קישינבסקי) עולה התמונה הבאה בנוגע למצבו הרפואי של בן:
אמבולנס של מד"א נהוג בידי רס"ב עבד אל רחמן נעצר בדרך פסטרנק ברחובות (צמוד לקיוסק של בית החולים קפלן) בידי קבוצה של כ-20 גברים שהובילו את הצוות אל אדם שוכב ברכב עם פצע דקירה בחזה ודימום מסיבי. האדם היה מעורפל הכרה ונשם בכבדות. ניסיון למדידת לחץ דם כשל והדופק הרדיאלי היה חלש. הפצוע הועבר לחדר הלם בבית החולים קפלן. הפינוי ארך פחות מארבע דקות.
בן הגיע לבית החולים. צוות ראשוני במיון עשה פרוצדורות ראשוניות כמו הכנסת נקז חזה ודאג להרדים ולהנשים את הפצוע.
בן הועבר לחדר הלם, כשהוא מורדם ומונשם, עם מספר פצעי דקירה בבית החזה. בחדר ההלם עובדים הרופאים לפי סדר פעולות מסוים שמטרתו לזהות ולטפל קודם בפציעה שמסכנת את חיי המטופל. הרופאים פתחו את בית החזה של בן וגילו שהדימום המסיבי הוא מהריאה השמאלית (לא נמצא דימום שהפריע להתכווצות הלב). בחדר ההלם הצוות עצר את הדימום והחזיר לבן נפח דם.
בן הועבר לחדר ניתוח, שם תוקנה הפציעה בריאה, הפצוע חוּמם שכן היה במצב של היפותרמיה, מצבו יוצב והוא הוצא להתאוששות או טיפול נמרץ.
בן שהה מספר ימים בטיפול נמרץ. חלק מהמערכות הפיזיולוגיות שלו, למשל הכליות, החלו להשתפר, אבל הצוות הרפואי לא הצליח להעירו.
בספרות ידוע שדימום מסיבי עלול לגרום לפגיעה רב-מערכתית בגוף ונזק בלתי הפיך במוח. בטיפול נמרץ עשו לבן CT מוח ונתגלתה תמונה של בצקת מוחית חמורה ונזק כבד לרקמת המוח שמתאימים למצב הפיזיולוגי בו היה נתון לאחר דימום כה רב. גם העיניים שלו היו פתוחות עם סטיית מבט, דבר שמצביע על נזק מוחי.
בן הועבר למחלקה של ד"ר בר ושם כבר לא הונשם, אם כי נעזר במכונת הנשמה. נוירולוג בדק את הפצוע, ובאחד הימים העלה חום. כנראה נוצר זיהום כלשהו ובסופו של דבר בן נפטר.
המשטרה ביקשה לברר את הסיבה המדויקת של המוות ולכן נשלחה גופת המנוח למכון הפתולוגי. אלא שמשפחת המנוח התנגדה לנתיחה. בית משפט השלום התיר את נתיחת הגופה ומשפחת המנוח עתרה נגד החלטה זו לבג"ץ (בג"ץ 1432/21), וזה הפך את החלטת בית משפט השלום והורה כי בגופה תתבצע נתיחה אך ורק בבית החזה, באותו מקום שנפתח החזה בבית החולים במהלך האשפוז (ת/5ב). למעשה הותר לרופאי המכון הפתולוגי רק להסתכל דרך הפצע הפתוח (עמ' 309 שורות 26-22), ועל כן במקרה זה נכתבה חוות הדעת הפתולוגית בעיקרה על סמך מסמכים (עמ' 310 שורה 17 ואילך).
הפתולוג ד"ר ריקרדו נחמן ערך דוח של הנתיחה החלקית (ת/5) והעיד לפנינו (פעמיים, שכן נעתרנו לבקשת ב"כ הנאשם והשבנוהו לדוכן העדים בפרשת ההגנה) באופן מקצועי ביותר. ד"ר נחמן מצא פערים ברשומות הרפואיות מבית החולים, ולאור העובדה כי לא הותר לו לבצע נתיחה מלאה של הגופה, וכתוצאה מכך בין היתר לא יכול היה לקבוע את עומק חדירת הסכין והאיברים בהם פגע (ד"ר נחמן סבר, למשל, שהסכין פגעה לא רק בריאות, אלא גם בכלי דם חשוב – עמ' 336 שורות 30-28; עמ' 337 שורות 32-25), נמנע הפתולוג מקביעת סיבת המוות.
יצוין כי הפערים עליהם הצביע הפתולוג בחוות דעתו הם אלה: [1] קיומן של שתי גרסאות לבדיקת המנוח בקבלתו, כאשר האחת (לפי מכתב השחרור) הצביעה על היעדר דופק ונשימה עם מקצב של פעילות לב איטית והשנייה (כאמור בדוח הניתוח מיום 11.2.2021 וסיכום המחלה הזמני מיום 24.2.2021) על דופק מהיר ולחצי דם שמורים. [2] חוסר התייחסות מספקת למצבו הנוירולוגי של המנוח עד לבדיקת הדימות שעבר ביום 17.2.2021, והקשר בין מצב זה לאבחנה של נזק מוחי תת-חמצוני כפי שנקבע בבית החולים. [3] במסמכים הרפואיים נקבעה סיבת המוות כ"הלם זיהומי", בעוד שבבדיקת CT שנערכה במכון הפתולוגי נמצא נוזל דמי בכמות גדולה בחלל כפורת הלב, שיכול אף הוא להוות את סיבת המוות.
ועוד יצוין כי ד"ר נחמן הסביר בעדותו כי כיוון שהסתמך אך ורק על הרשומות הרפואיות לא יכול היה לברר האם מדובר בפערים אמתיים או לא (עמ' 368 שורות 22-20).
בסיכום חוות הדעת הפתולוגית נאמר כי לא ניתן לקבוע בוודאות האם קיים קשר סיבתי בין אירוע הדקירה בו נפגע המנוח לבין מותו, הגם שבמקום אחר בחוות הדעת נאמר שאין עוררין על כך שהמנוח אושפז בעקבות אירוע הדקירה, לא חזר לאיתנו מעולם ושהה באשפוז באופן רציף עד למותו (ראו גם עמ' 38 שורות 12-10).
המומחה נדרש להסביר עניין זה בעדותו לפנינו ואמר כי בהיעדר נתיחה לא ניתן להגיע לרמת הדיוק המיטבית כדי לקבוע את סיבת המוות, ובמקרה דנן לא יכול היה לבסס רצף של תהליכים פיזיו-פתולוגיים שהביאו למות המנוח, בשל הסתירות שמצא ברשומות הרפואיות (עמ' 316 שורה 19 ואילך; עמ' 369 שורה 21 ואילך; עמ' 374 שורה 14 ואילך).
הנה כי כן, כיוון שנמנעה נתיחה מלאה של גופת המנוח, לא ניתן היה לקבוע את המנגנון המדויק שהביא למות המנוח, ואולם לכל הרופאים (ד"ר בר עמ' 269 שורות 4-2; ד"ר קישינבסקי עמ' 381 שורות 12-14, 25, 27-29) ולמעשה גם לפתולוג (עמ' 369 שורה 32) ברור היה כשמש בצהרי יום כי הדקירות בבית החזה של המנוח הן אלה שהביאו בסופו של דבר למותו בבית החולים.
יתרה מכך, הרופאים כולם שללו במפורש את תזת ההגנה כי מכות חיצוניות בראש המנוח שמקורן אולי בתאונת דרכים גרמו לדימום תת-עכבישי במוחו, אשר הביא בסופו של דבר למותו. ד"ר בר (עמ' 273 שורות 30-17 ועמ' 290 שורות 8-4) וד"ר קישינבסקי (עמ' 412-411) לא צפו בממצא כזה בעת שהמנוח היה בהשגחתם, ואילו ד"ר נחמן, שמצא בבדיקת ה-CT שערך במכון לרפואה משפטית חשד לדימום תת-עכבישי, לא ראה אפשרות שהדימומים במוחו של המנוח היו כתוצאה מתאונת דרכים (עמ' 350 שורות 16-14).
ההגנה נמנעה מלהעיד מטעמה בהקשר זה של סיבת המוות רופא או פתולוג. היא הסתמכה בענייני רפואה אך ורק על עדויות עדי התביעה. משכשל ניסיונה לבסס את התיאוריה שלה על עדותם של אלה, נותרה היא בעניין זה מול שוקת שבורה.
אמנם נכון, הוצגו ראיות לכך שרכב ה-BMW שהסיע את בן לאחר אירוע הדקירות לבית החולים קפלן נסע בצורה מסוכנת (הדיווח למוקד 100 ת/1א). צפינו בסרטון מצלמת אבטחה בו רואים את הרכב הזה מתנגש אחר האירוע ברכב אחר – אם כי לא בעוצמה כפי שטענה ההגנה, וכבר בתמונות שצורפו לדוח מסכם חקירת מז"פ ת/9 (ת/9א, התמונה האחרונה מיום 14.2.2021) ניתן לראות בבירור כי אחת מזרועות המתלה של הגלגל הימני קדמי – שבורה, דבר שללא ספק השפיע על היגוי הרכב (ראו חוות דעת מומחה ההגנה, בוחן התנועה צביקה מוזס, ועדותו לפנינו).
אלא שמכל אלה לא ניתן להסיק כי המנוח נפצע מאותה נסיעה באופן שהביא מאוחר יותר למותו, כפי שחפצה ההגנה לעשות.
ראשית אציין כי מומחה ההגנה התייחס בחוות דעתו ובעדותו גם לנושאים שבאופן ברור אינם בתחום מומחיותו (למשל השפעת הכשל המכאני ברכב על גוף הנוסעים) – וחלקים אלה של עדותו הם עדות סברה בלתי קבילה. שנית, מומחה ההגנה חזר בו בעדותו מן הטענה כי ההתנגשות המתועדת בין הרכב לרכב לפניו הייתה התנגשות חזקה, שהרי כלי הרכב נעו במהירות אפסית (עמ' 639 שורות 13-11). שלישית, המומחה בעצמו הסכים לכך שאם המנוח היה פצוע מדקירות בעת הנסיעה הרי הדבר כשלעצמו היה מביא לטלטולו ואולי לפציעתו הנטענת.
עיון בסיכומי ההגנה מעלה כי זו ככל הנראה אינה טוענת לכשל בטיפול הרפואי שניתק את הקשר הסיבתי בין מעשי הנאשם למות המנוח (עמ' 611 שורות 32-31), אך למען הזהירות יצוין כי אם זו הייתה הטענה – לא היה מקום לקבלה, נוכח הוראת סעיף 309(1) לחוק העונשין, הקובעת כדלקמן:
בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר:
(1) הסב נזק גופני המצריך טיפול רפואי או כירורגי והטיפול גרם למותו של הניזוק, ואין נפקא מינה אם הטיפול היה מוטעה ובלבד שנעשה בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות, שאם לא נעשה כן – לא יראו את מסב הנזק כמי שגרם למותו של הניזוק;
…
הקשר הסיבתי בין התנהגות הנאשם למות המנוח ייבחן אפוא בהתאם לכללי הסיבתיות הרגילים, קרי: קיומם של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מעשי הנאשם לתוצאה הקטלנית.
הקשר הסיבתי העובדתי נבחן בהתאם למבחן "הסיבה בלעדיה אין". לאור המפורט בהרחבה למעלה, במישור העובדתי אין ספק כי קיימת זיקה סיבתית בין מעשי הנאשם לבין מותו של המנוח. שלוש הדקירות שדקר הנאשם את המנוח בחזהו הן שהביאו בסופו של דבר למותו, גם אם לא באופן מידי, ויוזכר בהקשר זה כי אלמלא הדקירות שדקר הנאשם את המנוח בחזהו לא היה צורך להסיעו לבית החולים ולהעניק לו שם טיפול.
בעבירות תוצאה הדורשות מחשבה פלילית שייך הקשר הסיבתי המשפטי, הלכה למעשה, ליסוד הנפשי בעבירה, והוא דורש צפייה בפועל של התוצאה [ע"פ 5870/01 חסיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 221 (2.12.2002) (להלן: הלכת חסיין), 232]. עם זה, אין צורך לצפות את דרך ההשתלשלות לקראת התוצאה, ובלבד שזו לא תהיה חריגה ביותר [ע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 1 (1986), 48].
כאשר היסוד הנפשי בעבירה הוא של כוונה, כבענייננו, די בהשתלבות הכוונה ברכיב התוצאתי של העבירה, ואין ברוב המקרים כל חשיבות להשתלבותה גם בתהליך הגרימה בפועל של התוצאה (הלכת חסיין, עמ' 233).
במצב הדברים הרגיל, אדם שדוקר את חברו שלוש דקירות בחזהו בכוונה להמיתו צופה בפועל שהלה ימות, ואין חשיבות מיוחדת למנגנון המדויק שהביא בסופו של דבר לתוצאה הרצויה מבחינת הנאשם. לכן, אף אם הייתי מקבל את טענת ההגנה (ואינני מקבלה) כי הנזק במוחו של המנוח נגרם מהתנודות והחבטות שספג ברכב בו הוסע בידי חבריו לאחר האירוע לבית החולים, גם אז לא היה מתנתק הקשר הסיבתי המשפטי בין הדקירות לבין מותו של המנוח באשר לא מדובר בסוג התרחשות בלתי צפוי באופן קיצוני שיכול לנתק את הקשר הסיבתי בין המעשה לתוצאה.
אפשר אמנם כי, כטענת ההגנה, המנוח לא הובהל בדרך הקצרה ביותר או המהירה ביותר לבית החולים (אם כי אין חולק שלא עבר זמן רב עד שהגיע סמוך לבית החולים). גם נתון זה אינו יכול לשנות מן המסקנה כי התקיים קשר סיבתי משפטי בין מעשי הנאשם לתוצאה הקטלנית, שכן השתהות בהובלת פצוע לבית החולים אף היא דבר צפוי לחלוטין.
סיכום
הנאשם יצא למפגש אלים עם בן. הוא הצטייד מראש בסכין ובמהלך המפגש דקרו השניים כמעט סימולטנית איש את רעהו. בן דקר את הנאשם בצווארו. הנאשם דקר את המנוח שלוש דקירות בחזהו, בכוונה להביא למותו. המנוח הובהל לבית החולים כשהוא מורדם ומונשם. בשלב מסוים השתפרו חלק מן המדדים שלו, אך הוא מעולם לא שב להכרה ומקץ 17 ימים נפטר.
ניתנת האמת להיאמר, יש צדק בטענת ב"כ הנאשם כי לוּ בן היה מחלים מפציעתו והנאשם, חס ושלום, היה נפטר מפצע הדקירה שהסב לו בן, אפשר שבן היה זה שעומד לדין בעבירה של רצח בכוונה. אין בכך ולא כלום. באותה מידה אם שני הנצים היו מחלימים ניתן היה להעמיד כל אחד מהם לדין בעבירה של ניסיון לרצח או חבלה בכוונה מחמירה. המשפט הפלילי מכיר בתוצאות מעשי העבירה וכל יסודות עבירת הרצח בכוונה התקיימו אצל הנאשם.
אציע לחבריי להרשיע את הנאשם בכל אשר יוחס לו בכתב האישום, וכפועל יוצא בעבירה של רצח בכוונה, בהתאם לסעיף 300(א) לחוק העונשין.
השופט עמי קובו, אב"ד:
אני מסכים.
השופטת מרב גרינברג:
אני מסכימה.
הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט קרשן.
ניתנה היום, י"ז סיוון תשפ"ג, 06 יוני 2023, במעמד הצדדים.
עמי קובו, שופט, אב"ד
מיכאל קרשן, שופט
מרב גרינברג, שופטת
