בפני כבוד השופטת הילה גורביץ עובדיה
בעניין:
תובעת בת"ע 37236-07-19 /
תובעת 2 בתמ"ש 15314-12-19 /
נתבעת בתמ"ש 6705-03-21:
עִזבון המנוח ח.ד. ז"ל ת"ז ——–
ר.ד. ת"ז ——–
נגד
מנהלי העִזבון 37236-07-19:
נתבעות 1-3 בת"ע 37236-07-17 /
נתבעות 1-3 בתמ"ש 15314-12-19 /
תובעות 2-4 בתמ"ש 6705-03-21:
נתבעים בת"ע 37236-07-19 /
תובעים 3-9 בתמ"ש 15314-12-19:
1. עוה"ד א.ג. (מנהל עִזבון)
2. עוה"ד י.ב.ח. (מנהל עִזבון)
3. א.ד. (1) ת"ז —————-
4. ש.ד.ב.ש. ת"ז ——–
5. א.ס. ת"ז ——–
6. א.ד. (2) ת"ז ——–
7. א.ק. ת"ז ——–
8. י.ק. ת"ז ——–
9. ש.ק. ת"ז ——–
10. מ.ק. ת"ז ——–
11. ע.ק. ת"ז ——–
12. ע.מ. ת"ז ——–
פסק דין
עניינו של פסק הדין – היקף עִזבון המנוח. עיקר הטענות נוגעות לבעלות בכספים המופקדים בחשבונות בנק, פעולות שנעשו באותם חשבונות וגם כספים שנטען כי ניטלו מהמנוח אגב ניצול מצבו הקוגניטיבי.
הרקע, הצדדים וטענותיהם:
המנוח הלך לעולמו ביום xx.xx.2015.
המנוח הלך לעולמו כשהוא רווק וללא צאצאים.
המנוח היה אחד מבן 6 אחים למשפחת ד' אשר כללה את: ר.ד., א.ד. (2), ח.ד. ז"ל, נ.ד. ז"ל, ח.ד. ז"ל והמנוח.
מבין ששת האחים הקימו משפחה והעמידו צאצאים האחים נ.ד. ז"ל ו-ח.ד. (2) ז"ל.
האחות ח.ד. ז"ל הלכה לעולמה לפני המנוח וכל אחֵיה הסתלקו מעִזבונה לטובת המנוח. על כן להלן, לשם הנוחות, יכונו גב' ר.ד. (התובעת) וגב' א.ד. (2) (נתבעת 6) יחדיו "אחיות המנוח".
אחות המנוח גב' ר.ד. ילידת 1943. ביום 16.08.2021 מונה מר א.ק. (נתבע 7) כאפוטרופוס על ענייניה. אחות המנוח גב' א.ד. (2) ילידת 1933.
המנוח ואחיותיו התגוררו תחת קורת-גג אחת וניהלו משק בית במשותף עד פטירתו של המנוח, משך כ-70 שנה.
משק הבית נוהל בצניעות, למעשה בנזירות של ממש: האחים לא רכשו כלי-רכב, לא יצאו לבלות – אפילו לא לבית קולנוע, לא סעדו במסעדות, לא יצאו לנופש בארץ או בחו"ל וגם תפרו את מרבית בגדיהם.
הגב' א.ד. (2) לא למדה בבית הספר וגב' ר.ד. למדה מספר שנות לימוד יסודי בלבד. כל הכנסות האחים הושקעו לפי הנחיות המנוח ובניהולו.
ביום 13.09.2018 נחתם צו ירושה אחר עִזבון המנוח. הצו ניתן בהליך 175-10-15 מכוח סמכותי שבסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בפסה"ד שניתן שם, עובר למתן צו הירושה, ביום 14.05.2018, נפסק גם כי לא ניתן יהיה לְפַנוֹת את אחיות המנוח מדירת העִזבון עד לאחרית ימיהן. עוד נפסק שם כי במסת נכסי העִזבון לא ייכללו חשבונות הבנק שמתנהלים על שם גב' א.ד. (2) בבנק "לאומי".
לשם השלמת התמונה אציין כי בהליכים שם נטען על-ידי אחיות המנוח כי המנוח הותיר אחריו צוואה, ומקור צוואה זו אבד מאחר ונגנב מביתן יחד עם סך 2 מיליון ₪ במזומן – סכום שהצטבר במהלך שנים, במזומן, והוחזק במזוודה בבית. עוד יצוין כי בהליכים שם עמדו מצד אחד אחיות המנוח ומצד שני בנותיו של נ.ד. ז"ל(אחי המנוח): גב' א.ד. (1), גב' ש.ב.ד.ש. וגב' א.ס. (להלן: "אחייניות המנוח", נתבעות 3-5). בהליך שם, היורשים הנוספים, נתבעים 7-12 תמכו בטענות אחיות המנוח.
לאחר שניתן צו הירושה ולבקשת היורשים, לשם ניהול עִזבון המנוח מונו על פי צו שנחתם ביום 26.12.2018 שני מנהלי עִזבון: עו"ד א.ג. ועו"ד י.ב.ח..
כעת בפני הוגשו שלוש תביעות:
ת"ע 37236-07-19: תביעת גב' ר.ד. שלא לכלול בעִזבון המנוח את חשבונות הבנק בבנק "דיסקונט" ובבנק "מזרחי טפחות";
תמ"ש 15314-12-19 תביעת מנהל העִזבון עו"ד א.ג. ו-8 מיורשי המנוח כנגד אחייניות המנוח להשבת כספים לקופת העִזבון.
תמ"ש 6705-03-21 תביעת מנהל העִזבון עו"ד י.ב.ח. ואחייניות המנוח, כנגד גב' ר.ד. להשבת כספים לעִזבון ולהכללת חשבונות בנק כחלק ממסת נכסי העִזבון.
הצדדים למעשה נחלקו לשניים: מצד אחד של המתרס מנהל העִזבון, עו"ד א.ג., יחד עם אחיות המנוח ו-8 מיורשי המנוח, ומהצד השני של המתרס, מנהל העִזבון עו"ד י.ב.ח. יחד עם אחייניות המנוח.
מטעם ענף מנהל העִזבון עו"ד ג' והתובעת נטען כי אין לכלול במסת נכסי עִזבון המנוח את חשבון הבנק שהתנהל על שם המנוח בבנק "דיסקונט" וגם את חשבונות הבנק שהתנהלו בבנק "מזרחי טפחות" שמספרם 213632 ו-150894 אשר התנהלו בבעלות משותפת של המנוח והתובעת, גב' ר.ד., אחותו. עוד נטען כי יש לכלול במסת נכסי העִזבון את חובות אחייניות המנוח לעִזבון: מאת גב' ש.ד.ב.ש. סך 52,000 ₪ בגין נזקים נטענים לדירת העִזבון בה החזיקה מספר שנים, ועוד סך 272,250 ₪ עבור שכ"ד ראוי; מאת האחייניות א.ש. וא.ס. סיסי נתבעו החזרי הלוואות בסך 585,000 ₪ (עוד נתבע עלות סילוק גרוטאת כלי-רכב מגינת הבית, אך בהמשך רכיב זה נמחק לאחר שכלי-הרכב פונה).
בתיאור העובדות פורט מצד ענף אחיות המנוח כי המנוח ושתי אחיותיו התגוררו עשרות שנים תחת קורת-גג אחת וקיימו משק בית במשותף. נטען כי את ענייני המשפחה ניהל המנוח, שכן שתי אחיותיו היו חסרות השכלה, והן הפקידו בידו את כל כספם ורכושם. נטען כי במסגרת זו, לפי הנחיות המנוח, המנוח והמבקשת היו בעלים במשותף בחשבונות בבנק "מזרחי טפחות" ו-"הפועלים". נטען כי לחשבונות הופקדו כספים שצברו כל ארבעת האחים (כולל ח.ד. ז"ל) במהלך חייהם, לרבות, משכורות, פיצויי פיטורין או קִצבאות של האחיות.
נטען כי לפני פטירתו המנוח חלה, גילה סימנים של דמנציה ולקה בירידה דרסטית בקוגניציה, בתִפקוד, בשמיעה, הוא סבל מדִכאון אפתי ומבעיות זיכרון חמורות, קושי בתנועה ועוד ועל כן התנהלו בבית המשפט הליכים למינוי אפוטרופוס עבור המנוח. התובעת הפנתה להליך א"פ 50002-01-15.
התובעת טענה כי כשנה וחצי טרם פטירת המנוח, בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2013, כאשר המנוח לא היה כשיר, הועברו הכספים שהיו בחשבון בבנק "הפועלים" סניף xx שמספרו —- שהיה חשבון משותף לה ולמנוח (4-5 מיליון ₪ לערך) – אל חשבונות שנפתחו בבנק "דיסקונט". נטען כי באוגוסט 2013, הגיע לבית פקיד מטעם בנק "דיסקונט" עם ערימות טפסים באותיות קטנות אשר סיכם עם המנוח על העברת הכספים מבלי שהתובעת הבינה או העלתה על דעתה כי העברת הכספים נעשתה אגב נישולהּ מרכושה. נטען כי גם המנוח ודאי לא הבין או התכוון לגרוע מחלקהּ של התובעת כשותפה מלאה בכספים, אין בסיס חוקי להעברת הכספים והעברה זו בטלה מאחר והמנוח היה חסר כשרות משפטית ולא הבין את משמעות הפעולה, הוטעה או נוצל על-ידי פקיד הבנק. נטען גם כי העברת הכספים היא בגדר עוולה נזיקית, מִרמה, הטעייה והפרת חוזה או תרמית. לחילופין, נטען כי מדובר בעשיית עושר ולא במשפט תוך ניצול אי-הבנה של המנוח או התובעת ונעשתה בחוסר תום לב. בית המשפט התבקש לקבוע כי מחצית מהכספים אינם שייכים לעִזבון אלא לתובעת (הסעדים צומצמו בסיכומים).
אשר לתביעה לתשלום חובות לעִזבון, נטען כי נתבעת 4 ניצלה את העובדה כי המנוח חלה באלצהיימר, ונכנסה להתגורר בדירת העִזבון המצויה ברחוב ח' מבלי ששילמה תמורה. נטען כי הדירה הייתה במצב תחזוקה מעולה, מצוידת וצבועה, כל מערכותיה תקינות וכך גם כל חלקי הנגרות, אך לאחר שפינתה הנתבעת 4 את הדירה והשיבה את החזקה בה למנהלי העִזבון – התגלו בדירה נזקים המוערכים בסך הנזקים הם כ-52,000 ₪ שיש לחייב את נתבע 4 בתשלומם לעִזבון. עוד נטען כי יש לחייב את נתבעת 4 בתשלום שכר ראוי סך 2,700 ₪ לחודש עבור 84 חודשים ועל כך יש להוסיף ריבית ולקזז את חלקהּ בעִזבון. נטען כי נתבעת 4 נהגה בעושק, גזל, מִרמה, עשיית עושר או ניצול. בהתייחס לנתבעות 3 ו-5 נטען כי גם הן ניצלו את מצבו הקוגניטיבי של המנוח ונטלו ממנו הלוואות כספיות כשהן משמיעות באוזניו סיפורי בדים, צעקות, גידופים ואיומים, נהגו בגסות רוח ותוקפנות וכי המנוח לא עמד בלחצים. נטען כי חלקן של ההלוואות ניתן במזומן ללא אסמכתאות בכתב, ולחלקן, לפי דרישות אחיות המנוח, ניתנו אישורים או ניתנו צ'קים לביטחון. האחיות טענו כי בשנים 2009-2015 ניתנו, למצער, 17 הלוואות שלא הושבו למרות דרישות להחזרתן. בכתב התביעה פורטו ההלוואות אשר סכומן הכולל מסתכם בסך נומינלי 587,869 ₪. בטבלה:
סכום
ריבית
תיאור האסמכתא
1
15.06.2009
10,000
2,735
אישור הלוואה לנתבעת 3 על דף
2
12.07.2011
1,750
259
שכ"ל אוניברסיטה חיפה לנתבעת 3
3
08.11.2010
300,000
56,981
הלוואה לנתבעת 3 – העברה בנקאית
4
20.08.2011
20,000
2,882
הלוואה לנתבעת 3
5
10.12.2011
2,500
330
הלוואה לנתבעת 5
6
28.02.2012
35,000
4,515
הלוואה לנתבעת 5 או 3
7
28.02.2012
14,000
1,806
העברה לחשבון לנתבעת 5 או 3
8
28.02.2012
19,569
2,525
הלוואה – פירעון מוקדם לנתבעת 5 או 3
9
31.3.2012
40,000
5,098
הלוואה לנתבעת 5
10
31.03.2012
42,000
5,352
הלוואה לנתבעת 5
11
03.12.2012
31,450
3,079
הלוואה לנתבעת 5 או 3
12
1,200
התחייבות של נתבעת 5
13
26.02.2013
35,000
3,514
הלוואה לנתבעת 5 חיוב חשבון ח' ר.ד. ב-"המזרחי, "פריים" 6%
14
10.09.2013
400
30
הלוואה לנתבעת 5
15
11.11.2013
30,000
124
הלוואה לנתבעת 5
16
12.12.2013
4,000
266
הלוואה לנתבעת 5
17
12.12.2013
1,000
67
הלוואה לנתבעת 5
587,869
114,179
בית המשפט התבקש לחייב את נתבעות 3 ו-5 בהשבת כספי ההלוואה שניטלו אגב ניצול מצבו הקוגניטיבי של המנוח, בעושק, בגזל, במִרמה, בעשיית עושר, בהטעיה או על בסיס עילות מכוח פקודת הנזיקין.
מצד האחיות נטען כי יש לכלול בעִזבון המנוח את כל הכספים שהתנהלו על שם המנוח יחד עם אחות המנוח גב' ר.ד., בבנק "מזרחי טפחות" ושמספרם —— ו——- – ובכל חשבון אחר שנוהל על שם המנוח בבנק "מזרחי טפחות", וגם את חשבון המנוח בבנק "הפועלים" שמספרו —— או כל חשבון אחר בבנק "הפועלים". עוד נטען כי אחות המנוח משכה מחשבונות המנוח, שלא כדין, סך 821,662 ₪ ועליה להשיבו לעִזבון (סך 551,087 ₪ לפני פטירת המנוח וסך 270,575 ₪ אחרי פטירת המנוח).
נטען כי המנוח והאחיות ניהלו משק בית במשותף והיו בעלים במשותף של רכוש כזה או אחר, אך חלק הארי של הרכוש היה שייך למנוח. האחייניות הפנו לכך שהכנסות התובעת מקורן בקִצבאות זִקנה או סכומים נמוכים ואין סכומים אלו מגיעים לסכומים שבעִזבון. הנתבעות הכחישו כי מקור הכספים בבנק "דיסקונט" הוא בכספים שהועברו מבנק "הפועלים" ואת תיאור נסיבות העברת הכספים הנטען וטענו כי המנוח היה זכאי, כבעלים בחשבון, לפעול בחשבונותיו כפי רצונו וגם אם העביר כספים מחשבון שהיה משותף לו ולתובעת לחשבון שהוא אך ורק על שמו – עדיין, הפעולה היא מרצונו והיא תקפה וכי החשבון בנק דיסקונט הוא חשבון שהיה קיים עוד קודם לכן על שם המנוח בלבד ובחשבון הנוכחי, התובעת מיופת על פי כתב הרשאה מיום 22.08.2013. נטען כי באותו מועד חתם המנוח גם על טופס "הצהרה על נהנה בחשבון פרטי" בו ציין כי אין נהנים בחשבון – מה שמעיד כי המנוח בחר שלא לקבוע שהתובעת בעלים בחשבון. והתובעת הייתה נוכחת בעת החתימה על הטפסים. נטען כי לבנק "דיסקונט" העביר המנוח סך כ-700,000 ₪ מחשבונו בבנק "הפועלים" אליו הופקדה באופן קבוע הפנסיה וקִצבת הזִקנה ולא מחשבון משותף. אשר לבנק "מזרחי טפחות" נטען כי על התובעת להוכיח מועד פתיחת חשבון, זהות הבעלים ומקור הכספים על-מנת לקבל סעד. נטען כי התביעה היא שלב נוסף בעיכוב בו נוקטות התובעת על-מנת למנוע חלוקת סכומים של מיליונים לפי צו הירושה, וטענות כנגד פקיד הבנק יש להעלות בתביעה בה הבנק הוא צד. בית המשפט התבקש לדחות את התביעה.
אשר לתביעה לתשלום חובות לעִזבון, הוכחשו הטענות. נטען כי הדירה הייתה שייכת לאבי האחייניות, הייתה רשומה על שם האחות ח.ד. ז"ל ולאחר פטירתהּ עברה למנוח. נטען כי הדירה היא דירה בה גרו הנתבעות עם הוריהן משנת 1978 ועד 2002 והמנוח התיר לנתבעת 4 להתגורר שם מאחר וידע כי זו דירת האב וכחלק מעירוב הנכסים ביניהם. נטען כי מי שטיפל בהשכרת הדירה היה אביהן, והמנוח היה כשיר בשנת 2011, כאשר התיר לנתבעת 4 להתגורר בדירה ללא תמורה וללא הגבלת זמן. נטען כי שכר הדירה עבור הדירה, קודם לכן, עמד על סך 2,000 ₪ לחודש, הדירה לא שופצה במשך עשרות שנים והייתה מוזנחת ובפועל, נתבעת 4 השקיעה בדירה ושיפצה אותה על חשבונה. נטען נתבעת 4 הוחתמה על ידי האחיות על חוזה בו נכתב כי רשאית לגור בדירה ללא הגבלת זמן וללא עלות חודשית, אך אין בידהּ העתק החוזים. ביחס לתקופת החזקה נטען כי נתבעת 4 התגוררה בדירה עד סוף חודש אפריל 2016, ומאז ועד לחודש ינואר 2017 התגורר בדירה בעלה לשעבר. נטען כי מפתחות הדירה הוחזרו למנהלי העִזבון ונתבעת 4 זכאית לקבל מהעִזבון סך 8,587 ₪ בגין תשלומים ששילמה מיום 01.01.2017 ועד מועד מסירת המפתח למנהל העִזבון ביום 30.06.2018. אשר להלוואות הנטענות, נטען כי מרבית הכספים ניתנו כמתנה או בהלוואות שהתיישנו או בהלוואות שהוחזרו. עוד נטען כי קיימות ראיות לזיוף. נטען כי כאשר נטלו הלוואות מהמנוח, הדבר נעשה באופן מסודר, בהלוואה מהבנק וכנגד הוראת קבע נגדית.
הנתבעות טענו כי נהנה לחלוק את כספו עם בני משפחתו הקרובה והנתבעות טיפלו בו במסירות ואהבה. עוד נטען כי המנוח סבל מירידה קוגניטיבית כבר בשנת 2011 והאחיות הן שנקטו בתרמית עת הציגו בהליך הוצאת צו הירושה מסמכים משנת 2012 לשם החרגת החשבנות מהיקף העִזבון. נטען כי היה קשר הדוק בין האחייניות ובין המנוח והאחיות עד שהאחיות האשימו את האחייניות בגנבת המזוודה. עוד נטען כי האחיות הזניחו את הטיפול במנוח, לא אִפשרו להוציאו למסגרת טיפולית מתאימה ובאיומי התאבדות לא אִפשרו לערוך לו בדיקות רפואיות, להכניס מטפל לבית או תרופות – והמנוח סיים את חייו בהזנחה, בתת-תזונה ועם פצעי לחץ במְקום טיפול שיכול היה לממן לעצמו בקלות. נטען כי בין המנוח ואבי האחייניות היה קשר קרוב והוא ראה בהן כבנותיו, בניגוד לקשר בין המנוח ובין האחיינים הנוספים מצד האח ח.ק. ז"ל. נטען כי לפני פטירת אביהן, הן הבטיחו לאביהן כי ידאגו למנוח והמנוח הבטיח כי ידאג להן – והן הנתבעות והן המנוח עמדו במילתם. הנתבעות תיארו את המנוח כאדם חכם, מפולפל, מחושב שהרוויח, יחד עם אביהן, מהשקעות בבורסה ויש לדחות טענות לעניין אי כשרותו לפני שנת 2012, לכל המוקדם.
נטען כי הנתבעת גב' ר.ד. לחצה על המנוח והצטרפה לחשבונות כשותפה לאחר פטירת אביהן בשנת 2008, ומאת שצורפה לחשבונות המנוח משכה מהחשבונות סכומי עתק לחשבונות חדשים שפתחה, שהיו משותפים לה ולמנוח. נטען כי התובעת ניצלה את מצבו הרִגשי והנפשי של המנוח על-מנת להשתלט על הכספים ובודדה אותו יחד עם אחותה ומנעה ממנו טיפול רפואי. נטען כי יש לקבוע שחשבון בנק בו היה שותף אחד, ולאחר מכן הצטרף אליו שותף אחר – הוא בבעלות השותף הראשון בלבד. נטען כי כך נעשה לגבי חשבונות גב' א.ד. (2) בצו הירושה. נטען כי לא יכול להיות שמקור הכספים הוא של התובעת שעבדה בשכר זעום או קיבלה קִצבת זִקנה, והשפעתהּ הרבהּ על אחיהּ המנוח באה לידי ביטוי גם במסמכים בבנק, אשר ציין דבר זו במסמכיו בעת הצטרפותה של התובעת לחשבון הבנק של המנוח בבנק "הפועלים". נטען כי על פי חוו"ד מומחה בית משפט, המנוח היה במצב של אובדן כשירות מנטלית וקוגניטיבית כבר בינואר 2010 וקיימים סימני הפרעה כבר ב-2009 וכי יש ספקות לגבי פעולות שביצע משנת 2010 אם לא קודם לכן, והתובעת ניצלה זאת להשתלט על כספי המנוח. עוד נטען כי חשבון המנוח בבנק "הפועלים" נפתח ב-1969 והתובעת הצטרפה לחשבון בשנת 2009. נטען כי מחשבון זה נמשך סך 1,175,195 ₪ לחשבון בבנק "מזרחי טפחות" מספר —— אשר היה חשבון משותף למנוח ולתובעת, ואילו החשבון הנוסף בבנק "מזרחי טפחות" מספר —– היה בבעלות המנוח לפני הצטרפות התובעת בשנת 2009.
במענה לטענות אלו, התובעת טענה כי טענות לתקופה שקודם ליום 01.03.2014, היְינו 7 שנים לפני הגשת התביעה, התיישנו. נטען גם כי לא הוכח שהמשיכות הנטענות נעשו על-ידי התובעת. בכל מקרה סכום התביעה לגביו לא חל התיישבות הוא רבע מסך של כ-400,000 ₪ ולא יותר, וגם מסכום זה יש להפחית כספים שהוצאו למִחיית המנוח וסכומים נוספים. עוד נטען כי יש לדחות טענות הנוגעות לחשבונות בהן התובעת הייתה שותפה ובעלים, מה גם שהמנוח חי וטופל באחרית ימיו בבית התובעת, ובדין הוצאותיו שולמו מחשבונותיו. נטען גם כי כראיה לכך, התובעת הייתה רשאית לבצע פעולה באמצעות ייפוי כוח שנתן לה המנוח בחשבונות בבנק "דיסקונט". עוד נטען כי התביעה הוגשה שלא בהסכמת שני מנהלי העִזבון וללא אישור בית משפט, ותכליתהּ האמיתי לשמש תביעת הפחדה והרתעה כנגד טענות התובעת. נטען כי היורשים הנוספים אינם שותפים לטענות השווא שמועלות כנגד התובעת, ולכן גם לא צורפו על-ידי הנתבעות לתביעתן – ויש למחוק את הסכומים הנתבעים עבור היורשים הנוספים, והיקף התביעה האמיתי הוא סך כ-40,000 ₪. התובעת הדגישה כי היא אחותו הקטנה והאהובה של המנוח ומעולם לא השתלטה על כספי אחיה, ודווקא היא זו שהסתמכה עליו בעיניים עצומות בעניינים כספיים, דאגה כל חייה דאגה אחִיה ואחותה וסעדה אותו יומם ולילה – בעוד הנתבעות הפגינו אדישות והתחמקו מלסייע בשנים הקשות. נטען כי כתב התביעה ממחיש את רדיפת הבצע וההתאכזרות של התובעת בדודתן הקשישה לאחר שנים של סחטנות וניצול. נטען כי התובעת אישה פשוטה, פרימיטיבית שלמדה מספר שנים בבית ספר יסודי ואינה מבינה בנושאים כספיים ומשפטיים, בעלת יכולת קוגניטיבית ירודה שלא הייתה מסוגלת לפעול בתִחכום הנטען. עוד נטען כי ההתנהלות הכלכלית הייתה לפי הנחיות המנוח, ורק בשנים בהן סבל המנוח ממחלת האלצהיימר ולא הבין את הסובב אותו, משך כ-4,000,000 ₪ לחשבון בבנק "דיסקונט" אגב נישול התובעת מזכויותיה. נטען כי המנוח אובחן לראשונה בשנת 2012, הגם שככל הנראה מחלתו החלה קודם לכן כפי שנכתב בחוו"ד מומחה בית משפט. נטען כי התובעת הייתה שותפה מלאה בבנק "מזרחי טפחות" עם סעיף אריכות ימים וחשבון מספר 150894 נפתח על שם שניהם. עוד נטען כי ככל שהנתבעות עומדות על הטענה כי המנוח לא היה כשיר מאז 2010, הרי שעליהן להשיב את כל הכספים שקיבלו מהמנוח מאותו מועד. בהתייחס לטענה כי נמשכו כספים במזומן, התובעת הפנתה לטענות בהליכים הקודמים, שם פורט כי המנוח ואחיותיו משכו מעת לעת מזומן מהחשבונות וטמנו אותם במשך שנים במזוודת סתרים, שם הצטבר כ-2,000,000 ₪ במזומן ושם הוטמנה גם צוואת המנוח, ואחיות המנוח מאשימות את אחייניות המנוח בגניבת המזוודה והעלמתהּ.
מטעם מנהל העִזבון עו"ד ג' נטען כי אינו תומך בטענות הנתבעות כנגד התובעת ומסתייג מהסגנון המתלהם והמשתלח, ובפרט ההכפשות שאינן נחוצות להעמדת עילת התביעה.
אשר לעדויות, מטעם האחיות הוגשה חוו"ד מהנדס מר ק' ח/1, חוות דעת שמאי מר א' ח/2, חוות דעת מומחה לכתב יד מר א.ב., תצהיר התובעת ת/1, תצהיר נתבעת 6 גב' א.ד. (2) ת/4, ת/5, תצהיר נתבע 8 מר י.ק. ת/6, תצהירי גב' נתבעת 12 גב' ע.מ. ת/7 ו-ת/8 ותצהיר נתבע 7 מר א.ק. ת/9 ו-ת/10. מטעם האחייניות הוגשו תצהירי נתבעת 3 גב' א.ד. (1) נ/5 ו-נ/6, תצהירי נתבעת 4 גב' ש.ב.ש.ד. נ/1, חוו"ד מומחית לכתב-יד גב' ד.ג., וזומן לעדות מר ש.צ., פקיד בנק "דיסקונט".
נוסף על כך, הוסכם כי הפרוטוקולים של ההליכים הקשורים, על העדויות שם, יהווה חלק מחומר הראיות והוגשה חוו"ד מומחה בית המשפט ד"ר ע.ט. ח/1. על פי חוו"ד מומחה בית המשפט, "קרוב לוודאי בחודש ינואר 2010, כבר היה המנוח במצב של אבדן כשירות מנטאלית וקוגניטיבית להבין טיבה של צוואה באם היה כותב אותה וכן היה באי כשירות מנטאלית לשקול להבין ולדעת עניינים שברכושו. ולמן שנת 2011 ואילך עד למותו, הפך אבדן כשירות זה לודאי, לאור התקדמות הדמנציה ממנה סבל".
דיון והכרעה:
בראש הכרעתי אבהיר ואדגיש, את פסה"ד כאן יש לקרוא בהינתן העובדות המיוחדות, החריגות והמורכבות כאן. עסקינן במנוח ואחיותיו שהתנהלו משפחתית וכלכלית כבמִשְתָּף (קוֹמוּנָה, קוֹמוּנִיזְם – שֻׁתְּפָנוּת) ביחידה מתבודדת וסגפנית. המנוח ואחיותיו ניהלו משק בית במשותף והתנהלו בשיתוף בכל הנוגע לנכסיהם, למקורות ההכנסה ולצריכה. למעשה, ובהשאלה מהלכת שיתוף בין בני זוג, המנוח ואחיותיו ניהלו קופה רעיונית משותפת.
כך למשל, בשל אותו אורח חיים שֻׁתְּפָנִי אחות אחרת, גב' ח.ד. ז"ל, לא הקימה משפחה או הולידה צאצאים כפי המנוח ושתי אחיותיו גב' ר.ד. וגב' א.ד. (2), ועִזבונה הונחל לאותה קופה רעיונית באמצעות הסתלקות כל האחים מעִזבונה, לטובת המנוח. ראו עדות נתבעת 3 בעמוד 29 שורות 18-28.
אורח החיים של המנוח ואחיותיו היה שונה. הם הסתגרו בביתם ולא אִפשרו מעורבות צדדי ג', לא בעת הצורך לקבלת טיפול רפואי, לא בעת צורך לסיוע סיעודי או כל מעורבות אחרת. "משפחה עיראקית שמתנהגת מוזר". ראו עמוד 12 שורה 36 לעדות הפסיכיאטר ד"ר ט' שמונה כמומחה בית המשפט וגם "סרבני בקשה לעזרה, בעיקר רפואית" כפי שהגדיר אותם בהמשך עדותו בעמוד 13 שורה 6 וגם "המוזרות ההתנהגותית", הגדרתו בעמוד 14 שורה 10.
בהקשר זה אציין כבר כעת כי איני סבורה שיש צורך להכביר מילים ביחס לטענות האחייניות כי האחיות הזניחו את המנוח וגרמו להתדרדרות במצבו ולפטירתו של המנוח כשהוא סובל מכאבים והזנחה. התנהלות האחיות, כפי שעלה גם מהתיעוד הרפואי, אמנם לא הייתה בגדר הרגיל, אך הדבר לא נעשו בזדון, להבדיל מהפרעה התנהגותית שאכן ככול הנראה הובילה לתוצאה מצערת של הדרדרות במצבו הרפואי של המנוח וחולי קשה. ייתכן וניתן לזקוף התנהלות זו להעדר השכלה ולתלות שפיתחו האחים זה בזה, בעיקר האחיות במנוח – עד שחלה – ואז התמונה התהפכה.
כך או כך, התמונה שעלתה היא – כפי תיאר זאת מומחה בית המשפט הפסיכיאטר ד"ר ע.ט. בעמוד 11 שורות 27-36:
"תראי, אני אני לא יודע מה היו הנימוקים שלהם, ואני חשבתי מה יכול להיות נימוקים של שתי אחיות לשמור אח שהוא גוסס, שיש לו דמנציה, שהן יודעות את הדבר הזה, הן בעצמן היו לוקותו בכל מיני הפרעות התנהגות. העובד הסוציאלית כתבה בשנת 2015, שהם זוג נשים מוזרות, היא כתבה את זה ממש ככה במסמך הזה. לפעמים, אנשים חולים, זקנים, בודדים כמו אני מנחש שתי האחיות האלו והאח הרווק הזה שלהן, הם כדי להגן על עצמם, הם רוצים להיות יחד ולא לתת למישהו לזוז מהעמדה, כדי לשמור על עצמם. משהו קצת מוזר, קצת פרימיטיבי, אבל זה מנגנון טבעי של אנשים פשוטים. יכול להיות, שזה חלק מהדברים. הרחקתי לכת וחשבתי, יכול להיות שיש כאן עניינים של כסף וירושה והן רוצות להחזיק את את המפתח לכסף, לירושה, לרכוש ולשלוט בו, אני לא יודע, אם הם היו עד כדי כך מתוחכמות, או עד כדי כך פשוטות, או עד כדי כך נועלות מדעת, כדי לעשות את הדבר הזה, אני לא יודע, אין לי מושג, אבל זה הכול ניחושים."
בתהייה שהעלה המומחה – מצאתי כי התשובה הנכונה לשאלה היא סברתו הראשונה של המומחה. התנהלות האחיות והמנוח הייתה על-מנת להגן על עצמם, באופן "מוזר" ופרימיטיבי" (כלשון המומחה), והעדר טיפול מיטבי במנוח נבע מחוסר אמון בצדדי ג' או במערכת הרפואית, ואין בסיס לסבור כי הדברים נעשו בכוונת זדון ומתוך חשיבה של אינטרס כספי. מקובלת עלי עמדת מנהל העִזבון עו"ד ג' כי לא היה מקום לאותן הכפשות בעניין זה.
הדברים נכונים הן בהתייחס לקשרים עם צדדי ג', גורמי רפואה או רווחה והן בהתייחס להתנהלות הכלכלית – אותה קופה רעיונית משותפת והצטרפות לחשבונות בנק זה של זה.
מהעדויות עלה כי המנוח שימש כ-"שר אוצר" של אותה קופה רעיונית משותפת ונעזר בניהול הקופה הרעיונית המשותפת בתובעת, גב' ר.ד., אשר למדה מספר שנות לימוד בבית ספר יסודי, להבדיל מהאחות גב' א.ד. (2) שלא למדה כלל והיא אנאלפבית. עוד הסבר שניתן לאותה "עדיפות רישומית" של התובעת על פני האחות א.ד. (2) היה כי המנוח גידל את התובעת, אחותה הקטנה, על ברכיו, והוא אהב אותה אהבת נפש. הסבר זה של הנתבעים לא נסתר. ראו גם עדות נתבעת 6 בעמוד 49 שורות 33-39.
אותה קופה רעיונית משותפת שניהלו האחים כללה את הכספים והרכוש שצברו המנוח והאחיות יחדיו, כאשר במהלך החיים, כל אחד מהם ראה את האחר שותף מלא לשימוש בכספים וברכוש שנצבר. האחיות סמכו על המנוח בעיניים עצומות מבלי שייחסו משמעות כזו או אחרת לאופן רישום נכסים או חשבונות בנק. כך גם התנהל המנוח. נתבעת 6 הגדירה את המנוח כ-"בעל הבית שלנו" ו-"אלוהים היה למעלה והוא למטה". ראו עמוד 42 שורות 21-25 וגם שורות 35-39. ראו גם עמוד 43 שורות 4-32:
"ש: אז הוא היה מטפל,
ת: אנחנו לא גנבנו אחד מהשני.
ש: לא גנבתם?
ת: לא.
ש: טוב מאוד. תגידי לי,
ת: ברוך השם, יש לנו שם.
ש: הבנתי. אוקי. תגידי לי רגע בבקשה, את אמרת ככה. "לא תמיד ח' סיפר לנו מה הוא עושה בכסף".
ת: הוא לא אמר לנו.
ש: הוא לא אמר לכם.
ת: לא. ולא שאלנו אותו.
ש: לא שאלתם?
ת: לא. באלוהים.
ש: גם ר.ד. לא שאלה?
ת: לא. אנחנו לא רבים האחים על השקל. לא רבנו.
ש: הבנתי.
ת: פעם לקח אותנו לבנק אני ואחותי "תחתמו". באלוהים. בספר תורות שהוציאו אותם היום. לא אני ולא אחותי ולא אני לא שאלתי אותם.
ש: הבנתי.
ת: לא שאלתי אותם על מה זה. אולי אותו שאלתי.
ש: אז את אומרת, אמרת פה "תמיד חתמתי על כל מסמך שאחי נתן לי לחתום".
ת: חתמנו, כן.
ש: מה שהוא אמר אתם עשיתם.
ת: כן. זה הוא היה בעל הבית שלנו.
ש: הוא היה בעל הבית,
ת: אין לנו לא גבר לא ילד, אף אחד אין לנו. אני לא יודעת לקרוא ולכתוב. וזאת מה היא יודעת?
ש: כן."
ההסכמה על קופה רעיונית משותפת היא הסכמה שהשתכללה והוסכמה, בעל-פה ובהתנהגות. ראו עמוד 41 שורות 1-19 לעדות נתבעת 6. עוד ראו עמוד 42 שורות 31-32, שם הסבירה: "בבנק היו צריכים אותי אז הייתי חותמת. יעני כאילו אני נותנת רשות" – הכוונה מתן רשות לפעולות שביצע המנוח בחשבונותיה.
עוד ראו כי בטופס פרטי הלקוח של בנק הפועלים לחשבון מספר —- אליו צורפה התובעת, נושא תאריך 03.06.2001, נכתב על ידי פקיד הבנק "ללקוח היה חן מעוניין לצרף את אחותו מגיעים כל הזמן יחד (רצה לעזוב בעבר) לאחות השפעה רבה על אחיה" (מסמך זה לא הוגש, אלא צורף לכתב התביעה עמוד 29, אך מאחר והאחייניות הפנו אליו בסיכומיהם והצד שכנגד לא התנגד לכך, הפניתי אליו).
השאלות התעוררו עם פטירת המנוח – האם אותה הסכמה היא לשימוש בלבד או לבעלות משותפת.
שהרי, המשטר הרכושי החל כל עוד בעלי הרכוש והצדדים לאותה קופה רעיונית משותפת שונה מהמשטר הרכושי החל לאחר פטירה. המשטר הרכושי לאחר פטירה הוא הקבוע בחוק הירושה התשכ"ה-1965. בפרט חשוב לענייננו כלל הנפילה המידית – זכותו של יורש מתגבשת עם מות המוריש וצו ירושה שניתן הוא דקלרטיבי בלבד. ראו סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה1965-1965 וכן ספרו של שאול שילה פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965, הוצאת נבו, ירושלים, תשנ"ב-1992, ע"א 108/86 עזבון לויט ראובן ואח' נ' אלקה קרמרסקי, פ"ד מ(3) 670 וראו גם סעיף 23 לפסק דיני בהליך 9552-10-18 ד. ואח' נ' ד. ואח', מיום 20.01.2022 שעסק גם הוא בשאלות בדְבר היקף עִזבון.
כאמור, מהראיות עלה כי בזמן אמת הצדדים לא ראו לעשות הפרדה ולא באו בחשבון זו עם זה בכל הנוגע למשיכות, הוצאות, תשלומים או העברות כספים שנעשו והם התנהלו בשיתוף מלא. יחסים משפחתיים מושתתים לרוב על יחסי אמון והסמכות בעל-פה. על כן, מטבע הדברים, יש לשים דגש על נסיבות חיצוניות האופפות את ההסכמות וההתנהלות לפני, בעת ולאחר מכן, יחד עם עדויות חיצוניות.
סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 קובע כי חוזה יכול להיערך בעל-פה, בכתב או בהתנהגות. חוזה בעל פה, ככל חוזה אחר, אמור להביא לידי ביטוי את גמירות דעתם של הצדדים וכן אמור להיות מסוים דיו. ראו סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973.
גמירות דעת היא רצון מגובש. המבחן להתקיימותהּ של גמירות הדעת הינו מבחן אובייקטיבי, היְינו הביטוי החיצוני אשר נותן בעל דין לרצונו להתקשר בחוזה עם משנהו. ראו ע"א 8430/06 שבתאי נ' ספני, מיום 03.11.08. גמירת דעת אינה תחושה סובייקטיבית אלא יש לבוחנה על-פי אמת מידה של האדם הסביר. ראו ע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 67; ע"א 3102/95 כהן נ' כהן, פ"ד מט (5) 739, 743; ד' פרידמן ונ' כהן חוזים כרך א 156. גמירות דעת נבחנת במכלול נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, ונסיבות נוספות המבטאות, אם לאו, גמירות דעת. ראו ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1998) בע"מ נ' חמדן, מיום 26.03.97; ע"א 5332/03 רמות ארזים חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' שירן, פ"ד נט (1) 931, 938, 941 ; גבריאלה שלו דיני חוזים בעמ' 173; ע"א 10859/07 חברה קדישא גחש"א נ' לוי פִסקה 7 לפסה"ד מיום 22.01.12.
מסוימות משמעה כי תפורט מסגרת ההסכמה והיקפה ואם חסרים פרטים, ניתן להשלימם כפי הוראות סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. ראו: גבריאלה שלו דיני חוזים בעמ' 175–176; ה"פ (ת"א) 581/03 חברת גלובס חדשות בע"מ נ' חדשות ישראל טי.אי.אן.סי בע"מ, מיום 18.04.04.
קיים קשר גומלין בין דרישת המסוימות ובין הדרישה לגמירת דעת, האחד יכול וילמד על קיומו של האחר. ראו רע"א 3160/08 מזר נ' גאון חברה לבנין והשקעות בע"מ, מיום 28.06.09.
בדין ציין מנהל העִזבון עו"ד ג' בסיכומיו כי הטענה לשיתוף מוחלט ומלא ביחסים המשפחתיים והכלכליים בין המנוח ובין אחיותיו לא נסתרה, וכי האחייניות לא העלו כל גרסה עובדתית סותרת. ואכן, את משק הבית ניהלו המנוח והאחיות יחדיו, בעירוב וללא הפרדה בין הכספים של מי מהם או התחשבנות.
טענת האחייניות היא כי את עיקר פרנסת הבית מימן המנוח ממקורותיו תומכת ומחזקת את הטענה כי המנוח ואחיותיו לא עשו הפרדה בין הכנסותיהם – למעשה, כלל ההכנסות התמזגו ונכנסו, ולוּ מבחינה רעיונית, לקופה משותפת אחת, ממנה נרכשו נכסים ונצברו מזומנים (מזוודת המזומנים אשר על עצם קיומה אין מחלוקת). עוד כי ניתן לומר כי היה כאן איחוד משאבים, ללא קו הפרדה בין רכוש מי מהאחים על אף שהכנסות כל אחד מהם הייתה ממקור שונה – שכר, פיצויי פיטורין, מענקים ולאחר מכן קִצבאות זִקנה / פנסיה וכו'.
ראו כי לתצהיר ר.ד. ת/1 צורף מסמך שסומן כ-"נספח 1", מכתב תשובה של נציב תלונות הציבור בנק "מזרחי טפחות". המכתב מתאר השתלשלות כספים בחשבון של נתבעת 6. על פי המפורט שם, לנתבעת 6 היה חשבון בו המנוח היה מיופה כוח. לחשבון זה הופקד בשנת 1998 סך 968,358 ₪. ביום 08.05.2003 נמשך מחשבון נתבעת 6 הנ"ל סך 700,000 ₪ לחשבון משותף של המנוח והתובעת נשוא ההליך כאן (—-).
עם פטירת המנוח יש לבחון האִם על אותה קופה רעיונית משותפת להיות בבעלות משותפת גם לאחר פטירת מי מהשותפים.
במקרה כאן מצאתי כי לא כך המצב. יש להבחין בין התנהלות השותפים המתירה שימוש, ובין מתן מתנה והעברת קניין. הראשון פוקע בפטירת השותף ואילו השני ממשיך ומחייב גם את היורשים.
מצאתי כי הנסיבות כאן מלמדות כי המנוח והאחיות היו מודעים לשוני באופן רישום זכויות ונכסים, הן בחשבונות הבנק והן במקרקעין או נכס אחר.
כך למשל, המנוח רשם את התובעת בלבד כמוטבת בכספי ביטוח / גמל ולא את שתי האחיות. כך גם כל אחד מהאחים ניהל חשבון על שמו או בשותפות עם אחד מהאחים ולא כל האחים נרשמו כשותפים בכל החשבונות, וכך גם נחתם על ידי המנוח בחשבונותיו מסמך הכולל סעיף אריכות ימים, הוראה המאפשרת המשך ניהול החשבון גם לאחר פטירה – אך אינה גוברת על זכויות מכוח חוק הירושה התשכ"ה-1965.
בהתאמה, בהליך הקשור במסגרתו ניתן צו הירושה אחר עִזבון המנוח טענו האחיות גב' ר.ד. וגב' א.ד. (2) כי יש להוציא ממסת נכסי העִזבון חשבונות בהם הייתה הגב' א.ד. (2), נתבעת 6, בעלים, גם בחשבון אליו צורף המנוח. בהליך שם, כפי שציינתי לעיל, הוחרגו מהיקף העִזבון חשבונות בנק בבנק "לאומי" בהם הייתה בעלים גב' א.ד. (2) יחד עם המנוח. אמנם פסה"ד שם ניתן מכוח סמכותי שבסעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 אך ודאי שיש משקל כאן – שכן בעל דין מושתק מלטעון טענות סותרות. דוקטרינת ההשתק השיפוטי קובעת כי:
"…בעל דין אשר טען טענה משפטית או עובדתית מושתק מלטעון – בהליך אחר או בגדרי אותו הליך – טענה הסותרת טענה זו. כלל זה, המכונה השתק שיפוטי, נגזר מעקרון תום הלב ונועד לשמור על טוהר ההליך השיפוטי ולמנוע ניצול לרעה של בתי המשפט [ראו, למשל: ע"א 513/89 Interlego A/S נ'Exin-Lines Bros.S.A., פ"ד מח(4) 133, 194 (1994).
לשון אחר, לפי דוקטרינת השתק שיפוטי, בעל-דין מושתק להעלות בהליך אחד טענות עובדתיות או משפטיות הפוכות לטענות שטען בהליך אחר, גם אם הטענות נכונות. תכלית הדוקטרינה של השתק שיפוטי היא שמירה על הטוהר, שמירה על אמון הציבור במערכת בתי המשפט ומניעת ניצול לרעה של הליכים משפטיים וגם, יישום בפועל של החובה לנהל הליכים בתום לב. נפסק כי מאחר וסעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, מטיל חובה לנהוג בתום לב גם בעת ניהול הליכים משפטיים, הרי שאין הכרח כי טענת בעל הדין שהועלתה בהליך הקודם, צלחה בידו או העניקה לו הנאה כדי שתחול דוקטורינת ההשתק השיפוטי.
הבסיס, במקרה זה, הוא מוסרי, והדרישה היא להתנהלות כנה ולהגינות, ולא להתנהלות שאינה בנויה אך על צרכים טקטיים, כך שלא יתאפשר לטוען להעלות טענות כאילו המדובר ב-"תכנית כבקשתך". ראו רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 637 ואילך, תמ"ש 6069-03-19 ס.א.כ. נ' ע.א.כ. סעיף 15 לפסה"ד מיום 25.01.2022 והשווה ע"א 513/89 Interlego A/S נ'Exin-Lines Bros.S.A., פ"ד מח(4) 133, 194. קל וחומר בהליכים המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה אשר ההגינות והשקיפות בו מתחייבת, ההליך מתנהל בקלפים פתוחים וקיימת חובה לגילוי מוקדם.
לכן, מעת שטענו האחיות שם כי למנוח אין בחשבונות אלו זכויות, מושתקות הן מלטעון כי חשבונות אחרים, בהם המנוח בעלים, אינם חלק ממסת נכסי העִזבון בהתבסס על טענה לקופה רעיונית משותפת.
גם נתבעת 6, האחות א.ד. (2) העידה כי האחים היו מודעים לאבחנה ולהבדל בין שותפות בבעלות בחשבון לניהול. בעדותה בעמוד 40 שורות כי ייתכן והיו חשבונות של המנוח בהם התובעת לא הייתה שותפה (ההדגשה שלי):
"ש: אני לא יודעת, את אמרת ש"תמיד ידענו שח',
ת: היא הייתה יחד איתו. באותו מקום היה. אני לא הייתי.
ש: כן.
ת: כן.
ש: אוקי. ואז מה הוא עשה בגלל שהוא סמך עליה? מה הוא עשה איתה?
ת: שהיא למדה בבית ספר, אני לא למדתי. אני היה לי תעסוקת עבודה. אני עבדתי,
ש: זה בגלל שהוא לא סמך עלייך?
ת: לא. למה לא סמך עלי? אנחנו בבית אחד אותו צלחת.
ש: הבנתי אותך. עכשיו, את אמרת שר.ד. הייתה מטפלת בחשבונות בנק של ח'?
ת: היא הייתה איתו שותפה.
ש: היא הייתה איתו שותפה.
ת: שותפה, כן.
ש: כן?
ת: כן.
ש: בכל החשבונות?
ת: אני לא, לא יכולה לדעת.
ש: את לא יודעת.
ת: לא. אני לא הלכתי איתו.
ש: את לא הלכת איתו.
ת: היא תמיד הלכה.
ש: היא הלכה איתו. ותגידי לי רגע, כשהיא הלכה למשוך כסף מהבנק, להביא הביתה."
ראו גם עדות נתבעת 6 בעמוד 42 שורות 3-4 ועמוד 51 שורות 32-34 שם העידה כי חשבונה היה בבעלותה לבדה. ובפרט ראו עדותה בעמוד 47 שורות 25-27:
" לא. לא. גם אני לא סחבתי (צ"ל משכתי) כסף מהבנק. בשם ר.ד.. אני מביאה את המשכורת שיש לי הסכם בין המנהל קופה ומחשב. שאם אני חולה היא יכולה להביא את שלי. אם אני כל הזמן אני בריאה אני מביאה לה."
משמעות הדבר הוא כי בכל הנוגע לחשבון בבנק דיסקונט, יש לדחות את התביעה.
יכול והתוצאה הייתה אחרת, אכן הכספים שהועברו לבנק "דיסקונט" היו כספים שעברו מחשבון משותף, כפי שביקשה התובעת לטעון. אך טענתה זו נסתרה מהעדויות. החשבון המשותף בבנק "הפועלים" מספרו 25153, ואילו החשבון ממנו עברו הכספים (4-5 מיליון ₪) מספרו 314426. ראו נ/4. אפנה בעניין זה כי בפועל, החשבון בבנק דיסקונט נפתח ביום 30.07.2013 כחשבון משותף למנוח ולתובעת. לחשבון זה אמור היה להיות מועבר תיק ני"ע מבנק "הפועלים". תיק ני"ע בבנק "הפועלים" התנהל בחשבון שהיה על שם המנוח בלבד – לכן העברתו לחשבון בו ישנו בעלים נוספים על המנוח הוא אירוע מס. על-מנת להימנע מהמיסוי, ובעצת פקיד הבנק, נמחקה בעלות התובעת מהחשבון שנפתח והתובעת נרשמה כמיופת כוח בלבד. ראו עדות פקיד הבנק מר צ', עמוד 2 שורות 14-16, עמוד 6 שורות 7-10, יחד עם עמוד 15 שורות 7-34 ומוצגים נ/1-נ/3. יכול והכוונה לפתוח חשבון בנק משותף הייתה מלמדת על בעלות / מתנה לאלתר בזמן אמת, אלמלא, כמפורט לעיל, אין מחלוקת כי באותה עת המנוח לא היה כשיר.
עוד אוסיף בעניין זה כי התובעת לא הציגה את מהסמך העברת הכספים מחשבון הבנק "המשותף" הנטען בבנק "הפועלים" לבנק "דיסקונט", מה שמלמד על חולשת טענתה כי היה מדובר בחשבון בנק משותף – שהרי הראייה הטובה ביותר שיכלה הייתה להיות בעניין זה היא אותו מסמך. מעת שהמסמך לא הוצג חזקה כי אין ממש בטענה.
כלל הראיה הטובה ביותר קובע כי על בעל-דין להציג את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאהּ להוכחת העובדה שאותה מבקש הוא להוכיח. החלת כלל זה לעניין הוכחת מסמכים משמעו כי תוכנו של מסמך בכתב אינו ניתן להוכחה אלא על-ידי הצגת המסמך בפני בית-המשפט. ראו ע"פ 105/51 היועץ המשפטי נ' פלד, פד"י (ו) 783, 785-787, שם: "תכנו של מסמך בכתב אינו ניתן להוכחה אלא על-ידי הצגת המסמך בפני בית-המשפט". נקודת ההנחה היא שרק המסמך המקורי יכול שיאמר על עצמו אמת, את כל האמת ורק את האמת. ראו ש. שרשבסקי, כלל הראיה הטובה ביותר, משפטים ד (תשל"ב-תשל"ג) 382, 385-386.
וגם ראו כי מנהל העִזבון עו"ד ג' בסעיף 3(ב) לסיכומי התשובה בהליך 37236-07-19, טען כי החשבון בנק דיסקונט "נפתח ע"ש המנוח ור.ד. במטרה מוצהרת וברורה לשתף את ר.ד. בחשבון"' טענה שמלמדת כי הכספים לא היו משותפים קודם לכן. העברתם בעת שהמנוח לא היה כשיר, אינה יכולה ודאי להשליך על הבעלות בהם.
ומה אשר לחשבונות בהן התובעת הייתה שותפה, חשבונות בבנק "מזרחי-טפחות" בהם התובעת הייתה שותפה עם המנוח. בחשבונות אלו, ובכל חשבון בו התובעת הייתה שותפה, מצאתי כי רישום התובעת נעשה לשם מתן מתנה לאלתר. ואפרט.
כבר נקבע לא אחת כי שותפות בחשבון בנק יוצרת שתי מערכות יחסי נפרדות: פנימית בין בעלי החשבון, ובין עצמם וחיצונית – בין הבנק וכל אחד מבעלי החשבון. ראו החלטתי בא"פ 26511-01-21 א.פ.ב נ' מ.ל, מיום 14.12.2021 וגם תמ"ש 52404-06-18 מ.ז. ואח' נ' מ.ח., מיום 08.04.2020 שם הבאתי את הדברים שנאמרו בבע"מ 4739/15 פלונית נ' פלוני, סעיף 6 לפסה"ד של כבוד השופט הנדל, מיום 30.12.2015:
"שותפות בחשבון בנק יוצרת שתי מערכות יחסים נפרדות – האחת כוללת את היחסים הפנימיים בין בעלי חשבון לבין עצמם, והאחרת נוגעת ליחסים המשפטיים הקיימים בין כל אחד מבעלי החשבון מהצד האחד לבין הבנק מהצד האחר. היחסים מן הסוג השני מתבססים על הסכמים שבין השותפים לבין עצמם, המסדירים את חופש הפעולה של כל אחד מהשותפים בחשבון. לעתים רבות, הסכמים אלה כוללים סעיפים הנוגעים להרשאותיו של כל אחד מבעלי החשבון, לא רק כעניין שבשגרה אלא גם במקרה של מות אחד השותפים בחשבון. עם זאת, חשוב להדגיש כי על אף שמדובר בהסכמים עליהם חותמים השותפים על מנת להסדיר את הרשאותיהם ואת יחסיהם זה כלפי זה בכל הנוגע לפעילות בחשבון, לטפסים אלה תוקף משפטי רק בעניין היחסים שבין השותפים לבין הבנק, ולא בעניין אלה שבינם לבין עצמם."
עוד נפסק בסעיף 8 שם, כי צירוף בעלים נוסף לחשבון בו הופקדו כספי הבעלים הראשון מטיל על הטוען למתנה לאלתר נטל כבד ועליו להוכיח שני תנאים – הראשון, כוונה לתת והשני, עיתוי מתן המתנה טרם הפטירה / לאלתר. ראו גם ד"ר ריקרדו בן אוליאל בספרו "דיני בנקאות" עמ' 180 שם:
"…פתיחת חשבון בנק משותף היא לבדה אינה מוכיחה דבר בעניין מטרתם של בעלי החשבון בעת כריתת החוזה. פתיחת חשבון משותף היא דרך לניהול משותף של כספים ואינה מצביעה לא על שותפות קניינית בכספים ולא על מטרה אחרת…"
לא זו אף זו אלא שפעמים גם במקרקעין, יכול ותיסתר חזקת הרישום, בפרט ביחסים פנים משפחתיים מקִרבה ראשונה. ראו ע"א 627/04 אליאס נ' מארק מיום 09.08.2005; ע"א 763/88 פילובסקי נ' בלאס פד"י מה(4)521; ע"א 371/85 חיים פיליפ נ' שלוש רוזנברג ואח' פד"י מב(1)584.
על כוונת הצדדים ניתן ללמוד גם מהתנהגות מאוחרת יותר להסכם. ראו ע"א 196/87 שויגר נ' לוי, פ"ד מו(3) 2. אני סבורה כי ניתן להחיל במקרה החריג כאן את הכללים החלים בהלכת שיתוף בין בני זוג, בכל הנוגע לקופה הרעיונית המשותפת. היְינו, המנוח והאחיות שמרו על הפרדה בחלק מהנכסים – למשל החשבון בבנק "דיסקונט", ושיתפו זה את זה בנכסים אחרים – חשבונות בהן הבעלות נרשמה על שם המנוח והתובעת.
קיימים מקרים אחרים בהם ערכאות משפטיות החילו על אחים שבחרו לחיות יחדיו במסגרת דומה, כללים דומים לבני-זוג שחיים בשיתוף, למשל הליך ת"ע (ת"א) 101750/06 עִזבון המנוחה וקסמם סימה ז"ל, נ' ב"כ יועמ"ש, מיום 13.09.2006 בעניין צוואה ההדדית בין אחיות, והשווה עם הליך עב"ל (ארצי) 45818-02-17 אדית פישביין נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 15.06.2018 שם נדחתה התביעה להיכר באחיות לעניין קצבת שארים אך נאמר שם כי "…ויתכנו מקרים שבהם על פי הגדרת המחוקק אח או אחות ייחשבו כ"שאיר" לעניין זכאות מסוימת (כגון – זכות לפיצויי פיטורים בשל פטירת עובד, על פי סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963). קביעה כזו היא בסמכות המחוקק וצריכה למצוא את ביטויה בחוק".
המאפיינים של בני זוג החיים במשק בית משותף ומנהלים קופה רעיונית משותפת לצד נכסים שאינם משותפים זהים למאפיינים כאן. תכנון רכושי-הסכמי הוא לגיטימי.
מעצם העובדה כי המנוח בחר להשאיר את מרבית כספו בחשבון בנק שיועד לניהול תיק השקעות – החשבון ממנו עברו הכספים מבנק "הפועלים" אל בנק "דיסקונט" ואלו לחשבונותיו האחרים, מהם התנהל משק הבית וצירוף את התובעת, יחד עם העובדה כי המנוח ואחיותיו לא ערכו התחשבנות או הפרדה ביחס לאופן ניהול משק הבית, ומי שניהל את החשבונות בבנק "מזרחי-טפחות" יחד עם המנוח היא התובעת, לא הוכח כי הכספים בחשבונות אלו הם ממקורות הכנסתו של המנוח בלבד, כאשר המנוח ניהל גם את תגמולי שכר הדירה של הדירה ברחוב ה.מ. וברחוב ח', וגם אורחות חייהם של המנוח והאחיות, ההתבודדות בה חיו, כיחידה סגורה, משיכת הכספים מהחשבונות במזומן, למזוודה משותפת אחת ושאר נסיבות העניין – אני למדה על מתנה לאלתר.
לא זו אף זו אלא שחשבון מספר —– נפתח במקור, בשנת 2009, על שם המנוח והתובעת יחדיו כבעלים. אמנם לחשבון זה הופקד שיק בנקאי שנמשך מחשבון בבנק "הפועלים", אך אני סבורה שדווקא העובדה כי לחשבון זה הועברו כספים שהיו במקור בחשבון המנוח לבדו, ולאחר מכן הפך גם הוא משותף – מלמד על מתן מתנה לאלתר.
אשר לחשבון מספר 150894, אמנם התובעת צורפה לחשבון לאחר פתיחתו, אך ניהול החשבונות נעשה במשותף באופן שמעיד על מתן מתנה לאלתר. לראייה, עם פתיחת החשבון בשנת 2005 צורפה אליו התובעת כמיופת כוח. בהמשך, צירף המנוח את התובעת כבעלים בשנת 2009. הדברים מעידים על כך שהמנוח הבין את ההבדל בין הדברים: בעת שרצה רק להיעזר בתובעת לניהול החשבון ללא העברת כספים לבעלותה הוא צירפהּ כמיופת כוח, ובעת שבחר להעניק לה מתנה לאלתר (הכספים באותו חשבון) שינה מעמדה ממיופה כוח לבעלים.
לסיכום חלק זה, לתובעת זכויות בחשבון המנוח בבנק "דיסקונט" ואילו בחשבונות בהן היא בעלים במשותף עם המנוח, זכאית התובעת למחצית מהיתרות במועד הפטירה.
אשר לתביעה לחייב את התובעת להשיב כספים לעִזבון ולקבוע כי חשבונות בנק בהם התובעת שותפה הם בבעלות העִזבון במלואם – התביעה מתבססת על הטענה כי משיכות הכספים נעשו בעת שהמנוח לא היה כשיר או כי התובעת צורפה לחשבונות אגב ניצול מצבו הנפשי לאחר פטירת אחיו. מצאתי לדחות התביעה.
ראשית, האחייניות לא הגישו ראיות להוכחת הסכומים הנטענים. בסיכומיהן האחייניות הפנו לטבלאות שצורפו לכתב התביעה, אלא שאין די בהפניה לאותן טבלאות שנערכו על-ידי האחייניות על-מנת להוכיח תביעתן, מה גם שעיון במסמכים שצורפו לכתב התביעה (לפנים משורת הדין מאחר וכאמור המסמכים לא הוגשו) מעלה כי האחייניות ריכזו משיכות מזומן מהחשבון ללא אבחנה וללא ידיעה וכי הטענות הועלו על בסיס הערכה בלבד – מבלי שישנָה ולוּ ראשית ראיה כי התובעת היא זו שביצעה את המשיכה ולא המנוח, ובלי שהוכח לאיזה צורך נמשכו הכספים.
שנית, גם אם היו מוכחים סכומים, האחייניות לא עמדו בנטל להוכיח כי הופעל על המנוח לחץ או כי נוצל מצבו הרִגשי. למעשה, האחייניות עצמן טוענות כי המנוח "נכנס ככול הנראה לדיכאון". טענתן בדְבר מצבו הרִגשי לא הוכחה ולו בראשית ראייה. די בכך שלא הוכח כי מצבו הרִגשי או הנפשי של המנוח באותה עת היה כזה שניתן לניצול כדי להביא לדחיית הטענה לעושק או ניצול.
אשר למצבו הקוגניטיבי של המנוח – שני הצדדים הטיבו לנסות לעשות שימוש במועד בו המנוח לא היה כשיר לפי התאמתו לטענותיהם. כך למשל, כאשר ביקשו האחיות לחייב את האחייניות להשיב כספים, נטען כי הסימנים החלו בשנת 2009 (ובמקום אחר ייחסו את מצבו באותה שנה לפטירת אחיו) ומשם החלה התדרדרות, אך טענו כי מהנוח רצה לשתף את התובעת בחשבונו בעת החתימה על מסמכים בשנת 2013; ואילו והאחייניות, כאשר ביקשו לחייב את האחות ר.ד. להשיב כספים, סמכו ידן על הטענה לירידה משמעותית בקוגניטיביות המנוח בשנת 2009, אך טענו כי בעת מתן ההלוואות / המתנות / מגורי חינם המנוח היה כשיר, ומצבו התדרדר רק בשנים 2014-2013.
לאחר שעיינתי בחוות דעת המומחה ד"ר ע.ט. ח/1 ובחקירתו, נספח ד' לתצהיר א.ד. (2) ת/4, שם נכתב כי ההידרדרות היא מהשנה הקודמת (2012) יחד עם סעיף 7 לתצהיר נתבע 11 ת/2, שהשאיר עלי רושם מהיימן, תצהיר נתבע 8 ת/6 סעיף 7, תצהיר נתבעת 12 ת/8 סעיף 7, תצהיר נתבע 7 ת/10 סעיף 12, אני קובעת כי בנסיבות כאן, המועד הרלוונטי להעדר כשירות המנוח הוא במחצית השנייה של שנת 2011 לכל המאוחר. ראו בהקשר זה עדות המומחה כי בנסיבות המורכבות כאן, בשל העדר טיפול רפואי, מצבו של המנוח התדרדר מהר מהממוצע. ראו עדות המומחה בעמוד 11 שורות 1-17 וגם שורות 27-39 שם. ראו גם כי עד סמוך למועד זה קיימת פעילות ני"ע בחשבונות הבנק: התנהלות המעידה על כשירות, גם אם חלקית. ראו גם תצהיר נתבעת 6 א.ד. ת/4 בסעיף 23 המתייחס לחודש אוגוסט 2011.
והשווה עם עדות נתבעת 3 אשר בחקירתה, חרף מסמכים רפואיים חד-משמעים, העידה כי רק לקראת 2013 – "…אפילו 2014", "…לא היה מורגש שהוא חולה". ראו עמוד 34 שורות 17-19. על עדות זו חזרה גם בעמוד 35 שורות 33-39 שם העידה כי "..אם אני לא טועה 2013, לא, 2014…שמנו לב שמשהו לא תקין בדיבור איתו…". ראו גם בעמוד 35 שורות 7-18, שם, כאשר עומת עם עדותה בהליך הקשור לפיה העידה שההתדרדרות במצבו החלה משנת 2009 מקורה בטעות סופר בפרוטוקול – עדות שלא ניתן לתת בה אמון, והרחיקה עוד יותר בעדותה בעמוד 48 שורות 20-22 שם טענה לאפריל 2014.
לא נתתי אמון כלל וכלל בגרסת האחייניות. נתבעת 5 כלל לא התייצבה לעדות ונתבעות 3-4 העידו באופן מתחמק ופתלתל ולא נתתי אמון בעדותן.
על כן, יש לדחות טענות האחייניות הקודמות למועד זה.
לא זו אף זו אלא שמתוך הסך הנטען, 551,087 ₪ שנטען כי נמשך שלא כדין כפי שפורט בסעיף 83 לסיכומי האחייניות – סך 215,742 ₪ נמשך מחשבונות בנק בהם התובעת הייתה בעלים עם המנוח (בנק "מזרחי-טפחות" ובנק "הפועלים" ח-ן 25153), כל משיכה היא בהרשאה ומתוך סכום זה שנמשך מחשבונות בנק משותפים, סך 39,513 ₪ נמשך לחשבון אחר שהיה בבעלותם של המנוח והתובעת. די בכך להביא לדחיית הטענה בגין סכומים אלו, 215,742 ₪.
זאת ועוד, האחייניות לא הוכיחו כי משיכות כספים שנעשו בחשבונות, לא נעשו לצרכי המנוח ולשימושו, שהרי אין די במשיכה ויש להוכיח כי נעשתה בחריגה מסמכות. כזכור, המנוח התגורר עם אחיותיו, הם ניהלו משק בית במשותף וברי כי למנוח היו הוצאות. תביעת האחייניות היא משנת 2010 – היְינו 5 שנים ו-3 חודשים עד לפטירת המנוח. חלוקת הסכום הכולל שנטען כי נמשך (551,087 ₪ פחות 39,513 ₪ שהועברו לחשבון שעל שם המנוח) מעלה כי נמשך בממוצע סך 8,000 ₪ לחודש. איני סבורה כי מדובר בסכום המעיד על משיכה לצרכים חריגים, בחוסר סמכות או בניגוד להרשאה. סכום זה מגלם מחייה, ברמת חיים שניתן לומר שהיא אפילו נמוכה, למשק בית.
בהקשר של משק הבית במשותף אפנה לעדות נתבעת 6 שהגדירה זאת בעמוד 51 שורות 30-31: "…אנחנו לא, מקנא אחד מהשני. אותו צלחת אכלנו". וגם עמוד 65 שורות 34-35 , עמוד 66 שורות 32-33 ועוד.
ואם נפחית את מחיצת מהכספים שנמשכו מהחשבונות המשותפים (551,087 ₪ – 107,871 ₪ – 39,513 ₪) המדובר בסך ממוצע חודשי נמוך עוד יותר.
ראו כי הסכומים שנתבעו באותה טבלה אליה הפנו האחייניות, כוללים גם סכומים המעידים כי נמשכו לשם תשלום הוצאות / חשבונות / חיובים – כך למשל, נתבעו בסכום הכולל שבטבלה משיכות מח-ן 150894 בבנק "מזרחי-טפחות" שהיה משותף למנוח ולתובעת, בסך 337.30 ₪, בסך 44 ₪, בסך 333.81 ₪ 57 ₪, 187 ₪, 138 ₪ 185 ₪ ועוד (עמוד 37 לכתב התביעה) או משיכות מח-ן 213632 בנק "מזרחי-טפחות" שהיה משותף למנוח ולתובעת בסך 52 ₪, 78 ₪, 648 ₪, 326 ₪ ועוד (עמוד 65 לכתב התביעה), וביחס לח-ן 25153 בבנק "הפועלים" שהיה גם הוא משותף למנוח ולתובעת, סכומים כגון 1,605.64 ₪, 2608.6 ₪ 5,190 ₪ ועוד (עמוד 87 לכתב התביעה). כך גם משיכות מח-ן 314426 בבנק "הפועלים" (עמוד 107 לכתב התביעה) – סכומים שהדעת נותנת שנועדו לצורך ספציפי של המנוח או של משק הבית, כגון תשלום חשבונות.
תשלומים אלו, לצרכי המנוח, לצרכי משק הבית ולמימונו הם תשלומים שנעשו בהרשאה וכפי שהיה נהוג ומקובל עוד קודם לכן, גם כאשר טרם חלה התדרדרות במצבו של המנוח, ואינם משיכות שנעשו שלא כדין ושיש להשיבם. ודוק, גובה הסכומים כפי שפורט מעידים כי שימשו לתשלום חשבונות משק הבית. לאמור יש להוסיף התרשמתי מהאחיות כי הן פעלו אך ורק על-מנת להגן על המנוח ולשמור על טובתו – גם אם עשו ב-"מוזרות התנהגותית".
זאת ועוד – הסכומים הנתבעים כוללים גם תשלומים שנמשכו לשם מתן הלוואות או מתנות לאחייניות עצמן. תביעת האחייניות בסכומים אלו, ללא אבחנה – היא תביעה כפולה וגם חסרת תום לב, מה גם שתביעתן מגלמת בחובה את ההודאה כי המנוח לא היה כשיר בעת מתן ההלוואות / מתנות, ועל כן יש ממש בתביעה כנגדן להשבתן.
ראו בהקשר זה דברי נתבעת 5 כפי שמצוטטים בסעיף 22 להלן, המאשרים כי משיכות הכספים מחשבון הבנק היו באישורו והרשאתו של המנוח ונועדו גם למתן הלוואות עבורה.
לכן אני דוחה את טענה כי על התובעת להשיב לעִזבון כספים שנמשכו עד לפטירת המנוח.
בהקשר זה אציין כי מאחר ודחיתי את הטענות בנוגע למשיכות כספים שנעשו לפני פטירת המנוח, איני מרחיבה בטענות ההתיישנות אך אציין בתמצית שיש ממש בטענה כי טענות בנוגע למשיכות כספים שנעשו בעת שהמנוח כשיר – התיישנו ממילא.
לא כן אשר לכספים שנמשכו לאחר פטירת המנוח ושלא שימשו לצרכי "כבוד אחרון".
כפי שאזכרתי לעיל, יש להחיל את כלל הנפילה המידית. "במות אדם עובר עזבונו ליורשי" (סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965). משמעות הדבר הוא כי סכומים שנמשכו מחשבונות בנק שהיו בבעלות המנוח לבדו, ונמשכו לאחר פטירתו – לכאורה יש להשיבם לעִזבון, וסכומים שנמשכו לאחר פטירת המנוח מחשבונות בנק שהיו בבעלות משותפת לתובעת ולמנוח, לכאורה עליה להשיב מחציתם. סה"כ לפי סיכומי האחייניות מדובר בסכומים כדלקמן:
נטען שמבנק "מזרחי" טפחות ח-ן —– נמשך סך 57,904 ₪ המחצית היא 28,952 ₪.
נטען שבנק "מזרחי" טפחות ח-ן —– נמשך סך 197,508 ₪ המחצית היא 98,754 ₪.
נטען שבנק "דיסקונט" ח-ן —— נמשך סך 15,163 ₪. בהקשר לרכיב זה אציין כי מדובר בכספי "כבוד אחרון" סכום שנועד לשמש לקבורת המנוח ועל כן אין חלה על התובעת חובה להשיבו.
כאמור, אלו הם חשבונות בהם התובעת הייתה שותפה וכפי שקבעתי לעיל, בעלת הכספים מכוח מתנה לאלתר. משמעות הדבר הוא כי את החלק שמשכה התובעת מעבר לחלקה בעִזבון, אם הוכח שמשכה, עליה יהא להשיב.
נתבעים 6-12 הודיעו כי אינם מבקשים מהתובעת להשיב דבר. לגישתם, הייתה הסכמה בין המנוח ובין התובעת כי הכספים יעברו לבעלותה. משמעות הדבר הוא כי אם האחייניות הוכיחו את משיכות הכספים, יש לחייב את התובעת להשיב 25% מהכספים (סך 63,853 ₪ נומינלי).
זה המקום לציין כי מהעדויות עלה כי במהלך ההליך הקשור הצהירה נתבעת 6 כי היא תממן כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתם וזכרם של המנוח ואחיו נ' ז"ל. לאור הצהרתה זו הוסכם שיירכש ספר תורה במימון משותף של האחיות והאחייניות. בהוצאה זו בסך 120,000 ₪ נשאו לבסוף רק האחיות, והאחייניות לא שילמו את חלקן – כפי שהצהיר נתבע 11 בסעיף 15 לתצהירו ת/3, והדברים לא נסתרו.
כידוע בית משפט לענייני משפחה מוסמך לנהוג בדרך הטובה ביותר לעשיית משפט צדק. הוראה זו קבועה בסעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 שקובע:
"בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק; אין בהוראה זו כדי לגרוע מכללי חסיונות עדים או כללי ראיות חסויות".
באיזון בין הדברים, העדר ראיות, מערכת היחסים המשפחתית והכללית, התרשמותי כי התובעת נהגה בתום לב וטענות נוספות – אני קוצבת בגין רכיב זה, היְינו משיכות שנעשו לאחר פטירת המנוח, כי על התובעת לשלם לנתבעות, יחד ולחוד, סך 33,000 ₪.
אשר לתביעת התובעת כנגד האחייניות להשיב הלוואות. מצאתי לקבל חלקה של התביעה.
אכן מהעדויות עלה אורח החיים המתואר לעיל ושאר נסיבות העניין כפי שהוכחו, וניתן היה להתרשם היטב כי מדובר בהתנהלות חסכנית או כפי שהוגדרה על ידי מנהל העִזבון והתובעים בהליך 15314-12-19 "קמצנות קיצונית". אורח חיים זה אינו מתיישב עם טענת האחייניות למתנות בסכומים גדולים. ראו עדות נתבעת 6 עמוד 52 (פרוטוקול מתומלל) שורות 23-39:
"ת: …באנו מעיראק ישר נעשיתי אני ואחותי חולים. זה שהרווחנו
עבדנו כל החיים שלנו. לא הלכנו יום לסרט, לא הלכנו לחוץ
לארץ לא הלכנו לתל אביב אני יודעת פעם אחת הייתי. אם לא הייתי מוכרחה ללכת,
כב' הש' גורביץ עובדיה: למה? למה? אני רוצה להבין מה קרה שם. למה?
העדה, גב' ד', א.: למה? לא היה לי תעסוקה בעבודה, מותק. אין לי משפחה בתל אביב,
כב' הש' גורביץ עובדיה: כשפרשת לפנסיה,
העדה, גב' ד', א.:לא הלכנו לסרטים, לא הלכנו,
כב' הש' גורביץ עובדיה: גב ד', וכשפרשת לפנסיה, למה?
העדה, גב' ד', א.:לא שומעת למה.
עו"ד חשמונאי: כבר אחרי שפרשת לפנסיה ולא הייתה עבודה, למה לא הלכת לסרט, למסעדה?
ת: היה לי עבודה מותק, עם המשפחה.
ש:איפה, איזה משפחה?
ת: היה לי עבודה שאני בבית אני עבדתי מספיק 30 שנה ב"א'" מספיק לי.
נזכיר, מדובר במי שתפרו ביגוד לעצמם, לא יצאו לבלות, לא יצאו לבתי קולנוע, לא סעדו במסעדה, נסעו בתחבורה ציבורית ("פרייבט לא יה לנו. יש אוטובוס יותר קל לנסוע" עמוד 54 שורה 26 לעדות נתבעת 6) ולא נסעו לנופש בארץ או בחו"ל. באירועים משפחתיים נתנו בשם שלושתם מתנות צנועות.
כאשר מי מבני המשפחה היה מבקש הלוואה, בקשתו התקבלה בחמיצות פנים. ראו תצהיר נתבע 8 סעיפים 5-6 ותצהיר נתבע 11 סעיף 9, והדרישה הייתה להשיב את ההלוואה בזמן סביר.
ראו גם עדות נתבעת 4 בעמוד 73 שורות 1-17:
"ש: הבנתי. ולמרות זאת, למרות אורח החיים הסגפני הזה או שנקרא את הילד בשמו, קמצני, עדיין הדודה טוענת קנה לכם מחשב, טלפונים ניידים ונתן מתנו יקרות ערך. כיצד זה מסתדר?
ת: בואי נתקן. אנחנו היינו כמו ילדות שלו, זה לא כל שני וחמישי את נכנסת ומקבלת מתנה. מחשב א' קיבלה לבת מצווה, ששימש את כל הבנות בבית, המחשב היה לשימוש כולנו אבל המתנה הייתה בגין בת מצווה כי היא הבכורה. טלפון נייד א' רק קיבלה כשסיימה לימודים לפני גיוס, התחילה עונת הטלפונים אז א' קיבלה שהיא מתגייסת שיהיה לה טלפון נייד. לא כולנו קיבלנו טלפונים,
ש: אבל את אמרת שגם את קיבלת טלפון בגיל 17 כאשר,
ת: לא. גיל 17 א' קיבלה טלפון, לא אני. כשאני קיבלתי אחר כך טלפון זה היה מאבא שלי ולא מדוד שלי.
ש: (מדברת חלש ורחוק מהמיקרופון) כי זכור לי,
ת: לא, א' קיבלה טלפון נייד, לא אני. גם המחשב א' קיבלה וגם הטלפון הנייד.
ש: כן, והמחשב שימש את כולכן.
ת: נכון. היינו ילדות, היה בבית, שימש את כולן".
ראו גם עדות נתבעת 6, קשישה שבעדותה הרבתה לסטות ולהפליג לאירועי עבר. נתתי אמון בעדותה בכלל וביחס למתן ההלוואות בפרט. בעמוד 54 שורות 32-38 פנתה נתבעת 6, ובמעין בקשת עזרה העידה:
"עו"ד חשמונאי: א.ד., תגידי לי בבקשה. את אמרת שאתם, את ור.ד. נתתן הלוואות לאחייניות.
העדה, גב' ד., א.: כן.
ש: כן.
ת: בבקשה. נתנו שיחזירו לנו אותם. לא נתנו בשביל העיניים היפות. עד הגרוש האחרון אני מבקשת שיחזירו את הכל.
ש: כן."
ת: אנחנו עבדנו. לא התלבשנו, אני תפרתי. בואי אצלי 5 הבנות אני אומרת לך הבגדים אני הולכת ככה כמו (לא ברור, 27:30). מה שרציתי ללבוש, עוד אחד נכנס לי.
ש: רגע. ומי נתן את ההלוואה? את או ר.ד.?
ת: למי?
ש: לאחייניות.
ת: ר.ד. נתנה. הלכה לבנק באותו זמן, את מדברת על 300,000,
ש: על 300,000, כן.
ת: היא באה לכתוב חוזה. איפה שהיו גרים. ישבה כל הזמן נדנדה לאח שלי. "ח', תקני לי דירה תקנה לי תלווה לי". יום אחד לקחה אותו, ואת יודעת איפה הדואר בק'? משם עד למעלה הר כזה ללכת לקנות דירה. ראו לא מוצא חן בעיניהם. כי היה יום שישי. סחבה אותו ואחותי איתה.
ש: ח' הלך. עם מי עוד?
ת: עם ר.ד. ואיתה.
ש: מי זה,
ת: עם אושרת. אני לא יודעת. אני לא הלכתי.
ש: עם אושרת, ר.ד., אושרת וח',
ת: ואושרת. אני לא הלכתי. אני לא יודעת אם היה עוד מישהו איתם.
ש: הלכו יחד,
ת: כן. לקנות דירה.
ש: לקנות דירה לאושרת.
ת: כן, שילווה לה כסף.
ש: שילווה לה כסף.
ת: כן. כן.
ש: והם קנו דירה בסוף?
ת: לא.
ש: לא קנו דירה?
ת: לא. לא היה הר וזה לא יודעת מה היה.
ש: ואז הוא נתן לה את הכסף בשביל דירה?
ת: לא.
ש: הוא לא נתן לה את הכסף.
ת: לא בשביל דירה. אמרה שכל הזמן רוצה לקנות, הלכה לבנק והיה לה זכות חתימה. ונתנה להם, בתנאי שתחזיר, לא עשתה הסכם."
ראייה נוספת לכך היא העובדה כי מתן הכספים לאחייניות בעיקרו הוא בשנת 2012. ראו כי מתוך 17 רכיבים נטענים שפורטו בטבלה, רק 2 רכיבים בטבלה קודמים למחצית השנייה של שנת 2011, היְינו 15 הם מהתקופה בה (כפי שקבעתי לעיל) המנוח לא היה כשיר.
על אחת כמה וכמה חריג הדבר כי דְבר מתן המתנה ילווה באישור בכתב, כפי שאירע בנסיבות כאן. בהקשר זה אציין כי לא נתתי אמון בעדות האחייניות כי מדובר היה במתנות וכי המסמכים בכתב והראיות בכתב שצורפו, נעשו על מנת "להשוויץ" בפני בני המשפחה על מתן המתנות כפי שביקשה לומר נתבעת 3 בעדותה בעמוד 36 שורות 15-39:
"ת: נכון, עברתי ניתוח עיניים וקיבלתי 10 אלף ₪ מתנה.
ש: מתנה.
ת: כן. לא רשום שם אני חייבת לר.ד..
ש: אז למה היית צריכה לכתוב "מזומן" ולמה,
ת: קיבלתי, ר.ד. אהבה תמיד להשוויץ בפתקאות מול המשפחה 'הנה אני נתתי ואתם לא'. ר.ד. תמיד אהבה להחתים שהיא הייתה נותנת, ובמקרה שלי היא נתנה פעמיים.
ש: א', בפני מי היא השוויצה עם ה-10 אלף?
ת: למשפחה.
ש: למי?
ת: למשפחה. אם זה עם י' 'הנה אחותך קיבלה' והנה עם ש' 'הנה אחותך קיבלה'.
ש: את אומרת היא הציגה את זה בגאווה למישהו.
ת: 'הנה נתתי, אני דואגת להם'.
ש: למי היא הציגה את זה?
ת: לאחיות שלי.
ש: רק לאחיות שלך.
ת: נכון.
ש: הבנתי. ובגלל שהיא רצתה להראות לאחיות שלך,
ת: שהיא שילמה על הניתוח שלי.
ש: אז היא לקחה את הפתק הזה.
ת: נכון."
למעשה האחייניות הודו כי קיבלו הלוואות וכמפורט להלן לא השיבו אותן – כפי שהעידה נתבעת 6 בעמוד 63 שורות 10-16:
"ש: בחודש יוני 2009 אושרת ביקשה כסף הלוואה. זה מה שדיברת על ה-10,000 שקל. אוקי? אבל את אומרת "נתתי לה את הכסף. היא חתמה והיא לא החזירה לי את הכסף".
ת: שום דבר לא קיבלנו. גם מש'. י' לקחה בלי חשבון. אפילו מירושלים אח שלי. על י'. בבנק. לכי תבדקי בבנק. למה את בודקת עלינו?
ש: את אמרת עוד משהו, א.ד..
ת: תבדקי את הבנקים שלך".
ראו כי נתבעת 5, עוד בקדם המשפט בהליך ת"ע 32471-03-16, במסגרתו ניתן צו ירושה אחר עִזבון המנוח, בטרם הוגשה התביעה דנן, מסרה ותארה דברים דומים. ראו שם עמוד 5 שורות 9-19 לדיון מיום 22.09.2016 (ההדגשה שלי):
"לשאלת בית המשפט, שיניתי את שמי י' לא.ס.. כשאני נשאלת מדוע יש לי 3 סוגי חתימות, אני משיבה שאין לי חתימה קבועה. אני מקשקשת. דוד שלי נתן לי את הכסף. הוא יודע מה עברנו. דוד שלי נתן את הכסף, זה בכלל לא היה הכסף שלה. היא לא עבדה כל החיים שלה. זה כסף של אבי ודודי. הוא נתן לנו והוא אמר שכל עוד אני לא עובדת הוא מוותר לי. גם לגבי הדירה, הוא נתן לאחותי לגור בה כל עוד היא משלמת ארנונה וחשמל. הוא החתים אותה על חוזה שהיא גרה בחינם. אני מוכנה לעבור פוליגרף, אין לנו צוואה. לא ידענו ולא ראינו. אני רציתי לבקר אותו בבי"ח, ור.ד. הייתה אומרת לי שאני רוצה לבוא לשמוח עליו. רציתי לדעת מה איתו. רציתי לבקר. אנחנו משלמים למישהו פרטי שיגיד עליו קדיש. כל פעם שאנחנו בבית העלמין אנחנו הולכים אליו. שאלנו מתי הלוויה והוא התחיל לצעוק. השיקים שנתתי לה, אני הייתי אז בחובות בבנק, הוא אמר שאני אחזיר לו כשיהיה לי כסף. זה היה ביני לבינו, לא היה לה קשר לזה. החשבון נמשך מדוד ח'. הוא לא היה יוצא מהבית אז היא הייתה מושכת כספים. מי שחתם על ההלוואה זה דוד ח'".
היְינו לא רק שנתבעת 5 מאשרת כי מדובר היה בהלוואות, אלא שהיא מאשרת גם כי משיכות הכספים מחשבון הבנק היו באישורו והרשאתו של המנוח – בניגוד לטענות האחייניות בתביעתן כנגד התובעת להשבת כספים.
מסקנת הדברים היא כי מתן מתנות בסכומים הנטענים כמתנה, בנסיבות המשפחתיות כאן, הם דבר חריג וסביר יותר להניח כי מדובר בהלוואה ולא במתנה.
ולהלוואת גופן; לשם הנוחות אתייחס להלוואות לפי מספרן הסידורי בטבלה שפורטה לעיל בסעיף 5 (להלן: "הטבלה").
רכיבים 1-4 בטבלה: העברות לנתבעת 3.
נתבעת 3 העידה כי קיבלה מתנה ע"ס 10,000 ₪, 20,000 ₪ הלוואה לרכישת כלי-רכב וסך 300,000 ₪ כמתנה לרכישת דירה שטרם רכשה. רכיבים 1,3,4 בטבלה. משמעות הדבר כי גם נתבעת 3 מאשרת כי נהוג היה גם מתן הלוואות. בהקשר לכך וביחס לרכיב 4 בטבלה, מיום 20.08.2011, נתבעת 3 אישרה בעדותה כי קיבלה 20,000 ₪ הלוואה – על הלוואה זו גם מסמך בכתב. ראו עמוד 37 שורות 9-13. לא נתתי אמון בגרסתה כי התובעת צילמה את מסמך ההלוואה על מנת לחייבהּ להשיב שוב את סכום ההלוואה שהשיבה. עוד לא נתתי אמון בעדותה, כי קרעה את מסמך המקור בעת שהשיבה את ההלוואה. ראו עמוד 37 שורות 9-25:
"ת: לא. מגיע לר.ד. 20 אלף ₪, לקחתי את זה הלוואה לרכב, הייתי צריכה לקבל פק"מ או תשלום או לא זוכרת מה היה, בזמן סביר וקצר הכסף חזר אליה, ואם אתה תציג לי מסמך מקור היא תקבל את הכסף שוב. היא לא תקבל את הכסף שוב מכיוון שאין מסמך מקור, מסמך המקור נקרע על ידי באותו יום שהחזרתי את הכסף.
ש: הבנתי. את אומרת שר.ד. צילמה את זה כדי,
ת: נכון.
ש: בשנת 2011,
ת: נכון.
ש: כדי לעשוק אותך,
ת: דודה שלי גם בחקירה שלה ציינה שהיא הלכה לצלם את כל הקבלות,
ש: א' אני שאלתי אותך עכשיו, תעני לי בכן או לא.
ת: כן.
ש: הטענה שלך היא שהפתק הזה נספח ח' צולם על ידי ר.ד.,
ת: נכון.
ש: על מנת לגנוב ממך,
ת: אני לא אמרתי לגנוב."
דומים חזרה בעמוד 51 שורות 33-41.
על חולשת הסברה כי ה-"פתק" הנוגע לרכיב מספר 1 בטבלה נועד "להשוויץ", ניתן ללמוד מהמשך עדותה בעמוד 52 שורות 7-12 שם אמרה כי לא מצוין ב-"פתק" כי היא חייבת בכסף:
"ש: זה אישור. מדוע את אומרת שגם לגבי המתנות ניתנו פתקים כאלה או אחרים ושם לא כתוב שמדובר במתנה.
ת: מתנה אחת, גם לא רשום שזה חוב, גם לא רשום שזו הלוואה. קיבלתי 10 אלף ₪, זה מה שכתוב, לא רשום 'אני חייבת לר.ד.' כמו בפתק הקודם.
ש: הבנתי".
לאור האמור ביחס לסכומים בסעיף 1, 4 בטבלה אני קובעת כי מדובר בהלוואות שלא הושבו ויש לחייב את נתבעת 3 להשיבם.
אשר לרכיב מספר 3 בטבלה, נתבעת 3 טענה כי קיבלה את הסכום הקבוע שם במתנה. מדובר בסך 300,000 ₪ שהועבר אליה בתאריך 08.11.2010. מצד אחד נתבעת 3 טענה כי מדובר במתנה לשם רכישת דירה. דע עקא, נתבעת 3 לא רכשה דירה. ראו עדותה בעמוד 42 שורות 15-22 שם טענה כי הסכום שמור בחשבונה, וכי היא לא רכשה דירה מאחר ומחירי הדירות עלו. לא נתתי אמון בעדותה.
מצד שני, נתבעת 6 העידה כי מדובר בהלוואה ועדותה הותירה בי רושם מהיימן. ראו עדותה בעמוד 56 שורה 1 ואילך כפי שצוטטה לעיל בסעיף 21 בעדותה שם גם פרטה את דרך מתן ההלוואה, מחשבון המנוח בבנק "הפועלים", בנוכחות התובעת בבנק, כאשר בספרי הבנק נרשם כי זה נעשה באישור טלפוני של המנוח – ובתנאי שתחזיר. ראו גם עדותה של נתבעת 6 בעמוד 64 שורות 1-10 שם העידה כי המנוח דרש שהכספים יוחזרו. לגרסה זו נמצא תימוכין בעדות נתבע 7 (שכיום משמש כאפוטרופוס עבור התובעת). ראו עמוד 86 שורות 3-13. נוסף על כך נתתי אמון בסיפור הרקע למתן אותה הלוואה. הדברים עלו גם בהליך הקשור עובר למתן צו הירושה. על פי גרסת האחיות, נתבעת 3 "איימה" על התובעת כי אם לא תעביר לה את התשלום בסך 300,000 ₪ היא לא תאפשר לה להיקבר ליד אביה. ראו סעיף 20(ג)-20(ו) לתצהירה ת/4 יחד עם עדותה המתארת את מהלך הדברים באופן זהה (חרף כי מדובר בעדה מבוגרת שניתן היה להיווכח מתיאוריה כי אינה מבחינה בין עיקר לטפל, אך מדברת מדם לבה). ראו עמוד 63 החל משורה 16:
"ש: את אמרת עוד משהו, א.ד..
ת: תבדקי את הבנקים שלך.
ש: את אמרת, את אמרת,
ת: כן.
ש: שאושרת הלכה עם ר.ד. לבנק לקחת 300,000 שקל.
ת: כן.
ש: ואת היית בבית עם ח.ד..
ת: היינו ביחד. אני הלכתי לאחי. והיא הלכה איתה לבנק.
ש: אז את היית עם אחיך איפה?
ת: הייתי בחומה איפה שהיינו גרים. ברחוב ח'. הייתי יושבת, היא הלכה אושרת ור.ד. הלכו.
ש: אח שלך,
ת: ואני אמרתי אני הולכת לבית לאחי.
ש: אח שלך הלך לבנק אתכם?
ת: לא. הוא היה חולה.
ש: הוא היה חולה?
ת: כן.
ש: הוא היה בבית.
ת: כן, בבית.
ש: ואת שמרת עליו?
ת: אז מה, אני חזרתי, הלכתי, היא הלכה איתה לבנק שהיו מכירים אותה בבנק אחותי. אני לא היה לי, אף פעם לא נכנסתי לבנק פועלים. אפילו היה במרכז.
ש: ומה ח' אמר על זה שאושרת,
ת: אני לא יודעת מה הוא אמר. אני לא יכולה לזכור. אני יכולה לזכור גם כן, לא יכולה.
ש: את לא זוכרת. אולי הוא לא אמר כלום?
ת: מה?
ש: אולי הוא לא אמר כלום?
ת: לא, לא אמר, "שתחזיר לכם את הכסף".
ש: זה הוא אמר?
ת: זה הוא אמר שתחזיר. אבל איפה? שמענו, אבל ראינו לא".
וחזרה על כך באופן אינטואיטיבי בעמוד 65 שורות 23-35, ואותו תיאור ניתן גם בעמוד 69 שורות 5-13.
משמעות הדבר הוא כי אני מקבלת את הטענה בעניין זה ועל נתבעת 3 להשיב את התשלום שקיבלה כהלוואה במלואו.
אשר לרכיב מספר 2 בטבלה, מעבר לקבלה שהוצגה לא נמצאו תימוכין נוסף לכך שהתשלום נעשה בהלוואה ולא במתנה. הסכום אינו חריג (1,750 ₪) ודווקא ישנו היגיון בתשלום שובר שכר לימוד כמתנה תחת הלוואה. על כן אני דוחה התביעה בעניינו.
רכיבים מספר 5, 14-17 בטבלה: תשלומים לנתבעת 5.
מדובר בכספים שנמסרו לנתבעת 5 ואין מחלוקת כי ניתנו כהלוואה וכנגדם ניתנו שיקים עליהם נרשם כי הם לביטחון – למעט שיק שצורף כאסמכתא לרכיב 15 בטבלה שעלו לא נרשם כי הוא לביטחון. נתבעת 5 לא התייצבה לעדות ולא הציגה גרסה מטעמה ביחס לתשלומים אלו או השבתם. למעט טענה בעלמא בכתב ההגנה, לא הוצגו מסמכים המעידים על החזר הכספים. בהעדר גרסה, לא הוכחה הטענה כי השיק שנמסר ביחס לרכיב מספר 15 בטבלה לא ניתן כביטחון כנטען. על כן, אני מחייבת את נתבעת 5 בהשבת הסכומים הפורטים שם.
רכיבים מספר 6-8 בטבלה: תשלום לנתבעת 3 או לנתבעת 5.
מדובר ברכיבי שכולם מאותו מועד, 28.02.2012. נלקחה הלוואה מחשבון המנוח והתובעת בבנק "מזרחי-טפחות" על סך 35,000 ₪. מתוך סכום זה הועבר סך 14,000 ₪ לחשבון אחר, היתרה, בסך כ-20,000 ₪ שימשה לפירעון מוקדם של הלוואה אחרת בחשבון המנוח. משמעות הדבר הוא כי בדין טענו הנתבעות כי אין מדובר בסכומים מצטברים כפי שפורטו בטבלה. לכל היותר מדובר בסך 14,000 ₪ שעבר מחשבון המנוח והתובעת לחשבון אחר. כפי שגם תיקנה נתבעת 6 בתצהירה ת/4, סעיף 25(ו), לא הוכח התשלום הנוסף בסך 21,000 ₪ במזומן כנטען.
נטען כי הכספים עברו לנתבעת 3 או 5. באותו מועד ביצוע ההעברה, 28.02.2012 חתמה נתבעת 5 על הוראת חיוב להחזר הלוואה בהוראת קבע מחשבונה בבנק "לאומי" לחשבון המנוח והתובעת בבנק "מזרחי-טפחות". נתבעת 3 הכחישה קבלת הכספים ולא נשאלה על כך בחקירתה ואילו נתבעת 5 לא התייצבה להציג גרסתה. היעדר התייצבות מטעם נתבעת 5 לחקירתה ואי-מתן גרסה מטעמה, יחד עם הוראת הקבע שניתנה על-ידה להחזר אותה הלוואה – מסמך שמצוי בידי התובעים, ככול הנראה כחלק מעסקת ההלוואה, מסקנתי היא כי הכספים עברו לחשבון נתבעת 5 ואכן מדובר בהלוואה שהיה עליה להשיב. על כן בגין רכיבים אלו אני מחייבת את הנתבעת בתשלום סך 14,000 ₪ נכון למועד הרלוונטי.
רכיבים מספר 9-10 בטבלה: תשלום לנתבעת 5.
גם לעניין רכיבים אלו, הגיונית בעיני הגרסה כי מדובר באותה הלוואה. עם זאת אני דוחה את הטענה לזיוף שיק הביטחון שנמסר או זיוף מסמך ההלוואה. מקובלת עלי חוו"ד המומחה א.ב. על פני חוו"ד המומחית ד.ג.. הראשון הוא מומחה ל-"השוואת כתבי יד ובדיקת מסמכים" ואילו השנייה "גרפולוגית משפטית". נוסף על כך, המומחה ציין בחוות דעתו כי הסיומת "ים" בשיק נכתבה באותו עט ובאחידות כתיבה עם המילים בשיק, בעוד המומחית לא נתנה דעתה לסוג העט לעניין זה, וגם כאשר קבעה כי הספרה "0" הוספה לאחר מכן בעט אחר, לא ניתן הסבר לחסר זה. המומחה גם הוסיף וקבע כי קיימת אחידות והוא לא מצא שוני בתגובת קו העט בין הסיומת "ים" לאותיות הנוספות.
נוסף על כך, לא מצאתי כי יש ליתן משקל לכך שבשיקים להשוואה הוסף X לאחר הסכום לפני התיקון כפי נעשה בשיקים להשוואה, שכן אין זה מעיד על השאלה שבמחלוקת הואיל ואין מחלוקת כי את 4 הספרות הראשונות כתבה נתבעת 5 בטרם תוקן הסכום.
אשר לאישור בכתב-יד, גם בעניין זה מקובלת עלי חוות דעת המומחה אשר קבע לאחר בדיקות מיקרוסקופיות כי אין שוני בכתיבה או בעט של הספרה 2 לספרה 4 או לתכונות הכתיבה בדוגמאות ההשוואה, והמומחית ציינה גם היא כי הספרה דומה למספר 2 שנכתב עוד פעמים באותו מסמך. השוני הנטען ביחס לחלק הקמור מצוי, לפי חוו"ד המומחה, בספרות אחרות. המומחה צירף דוגמאות של אותן ספרות. לאמור יש להוסיף כי נתבעת 5, אשר קיבלה את הכספים, לא הגיעה להעיד והיא עצמה, ככותבת המסמך, לא סתרה את תוכנו ועל כן לא עמדה בנטל להוכיח טענתה לזיוף.
עם זאת, הגיונית בעיני הסברה כי מדובר באותה הלוואה. מתן שתי הלוואות בסכומים דומים, על ידי האחיות, כפי שהצטיירו כאן, הגיונית פחות. סביר יותר להניח כי לאור התיקון בשיק, נחתם המסמך בכתב-יד וזאת לדרישת האחיות אשר, כפי שתיארו בתצהירן, חשו נסחטות ומרומות על ידי מי מהאחייניות ובפרט נתבעת 5. על כן, בגין רכיבים אלו אני מחייבת את הנתבעת בתשלום סך 42,000 ₪ נכון למועד הרלוונטי.
רכיב מספר 11 בטבלה: תשלום לנתבעת 3 או נתבעת 5.
אני דוחה את התביעה בגין רכיב זה. דף החשבון שצורף מלמד על פִרעון מוקדם של הלוואה שניטלה בחשבון, הוא אינו מעיד על העברת כספים.
רכיב מספר 12 בטבלה: תשלום לנתבעת 5.
צורף מסמך בכתב-ידהּ של נתבעת 5 בו היא מתחייבת להחזיר לתובעת סך 1,200 ₪, שזהו יתרת סכום שניטל כהלוואה מהבנק ומהווה את יתרת ההלוואה. נתבעת 5, אשר לא התייצבה לחקירה, לא הוכיחה כי סכום זה הוחזר.
רכיב מספר 13 בטבלה: תשלום לנתבעת 5.
צורף פירוט הלוואות לחשבון בבנק "מזרחי-טפחות", אשר היה משותף למנוח ולתובעת. ההלוואה ניטלה ביום 26.02.2013. נטען כי כספי ההלוואה ניתנו לנתבעת 5. נתבעת 5 לא התייצבה לחקירתה ולא הציגה גרסה שכנגד. על כן אני מחייבת את הנתבעת 5 בגין רכיב זה.
בהקשר זה יוסף כי איני מקבלת את הטענה להתיישנות שהרי מהעדויות עלה כי ההסכמה הייתה להשיב את הכספים שניתנו כהלוואה במועד בו ידם תהא משגת השבת הכספים. מדובר בהתנהלות שהייתה מקובלת במשפחה. משהכספים לא הושבו בזמן סביר או סמוך לאחר דרישתם, למשל במסגרת ההליכים בהליכים הקשורים, הרי שרק אז החל מרוץ ההתיישנות. לחילופין, הֶחל מרוץ ההתיישנות במועד בו התכחשו הנתבעות לחובתן להשיב את ההלוואות. מעבר לכך, מעת שקבעתי כי המנוח לא היה כשיר החל מהמחצית השנייה של שנת 2011, הרי שניתן לומר כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות נדחה בהתאם.
לסיכום חלק זה, בגין רכיבים 1, 3, 4 התביעה כנגד נתבעת 3 מתקבלת;
בגין רכיבים 5, 7, 12-17, התביעה כנגד נתבעת 5 מתקבלת.
התביעה לתשלום פיצוי בגין נזקים לדירה וגם לדמי שימוש מאת נתבעת 4.
כבר בראש רכיב זה אציין כי מצאתי טענות הנתבעות, שהועלו לראשונה בהליכים כאן, בדְבר בעלות אביהן בדירה, כטענה שאין בה תמצית אמת. ולראייה, אביהן עצמו, בזמן אמת, לא ראה בדירה דירה שהיא בבעלותו או דירה שנרכשה יחד עם המנוח. אפנה לפסה"ד שניתן במסגרת הליך הגירושין של האב המנוח מאימן של נתבעות 3-5, ת/11. עוד אפנה לעובדה כי טענה זו נטענה לראשונה בהליך כאן, והיא למעשה נוגדת את גרסת הנתבעות 3-5 לפיה המנוח התיר לנתבעת 4 להתגורר בדירה ללא תמורה. הטענה כי היה צורך ברשות מאת המנוח מעידה על חולשת הטענות והנתבעות, אשר גם לא ידעו להסביר מה נודע להן כיום שלא היה ידוע להם קודם לכן. ראו תשובתה המתחמקת של נתבעת 4 בעמוד 59 שורות 1-25 – שם למעשה העידה כי "ידעה" כל השנים שהדירה שייכת לאביה. כך גם לגבי טענות שעלו בנוגע לדירה ברחוב ה.מ. והקרקע החקלאית גם טענות אלו מצאתי כי אין בהן תמצית אמת והן נולדו לצרכי התביעה. מאחר ולא נתבע סעד בעניין זה לא ארחיב מעבר לכך.
לגוף התביעה, הוגשה חוות דעת מומחה מר כ.ק.. סומנה ח/1הבדיקה שעל בסיסה נערכה חוות הדעת התקיימה לאחר שהשיבה נתבעת 4 את החזקה למנהל העִזבון. בעניין זה אין משמעות לעובדה כי בדירה התגורר הגרוש של נתבעת 4, שהרי, גם לגרסת נתבעת 4 הרשות שניתנה, ניתנה בידהּ ולא בידוֹ ועל-כן האחריות לתקינות הדירה ומתקניה, מוטלת ונותרה על כתפיה. המומחה ציין כי הערכתו נעשתה על בסיס ההנחה כי הדירה נמסרה "במצב טוב, מסוידת וללא תקלות או ליקויים תפקודיים".
טענת הנתבעת היא כי מדובר בדירה בת 40 שנה שלא שופצה מעולם ועל כן לא ניתן לייחס לה את הנזקים הנטענים. עוד נטען כי הדירה הייתה מושכרת לצדדי ג' והטענות בדְבר הנזקים הועלו גם כנגדם.
הנתבעת לא השכילה להוכיח מה הם הנזקים בגינם נתבעו או נדרשו אותם צדדי ג' לשלם, ולא הגישה חוות דעת המפרטת מה מבין הנזקים הנטענים הם נזקים שאירוע לפני מועד תחילת החזקה בדירה על-ידהּ. טענתה כי צילמה את הדירה במועד כניסתה נטענה בעלמא והתמונות לא הוגשו, מה גם שהייתה סתירה בגרסה זו בין נתבעת 3 לנתבעת 4 כאשר כל אחת טענה כי היא צילמה.
לא זו אף זו אלא שבחלק מהנזקים הודתה בחקירתה ועוד הודתה כי לא תִחזקה את הדירה בכל השנים בהן החזיקה בה. ראו עמוד 74 (פרוטוקול מתומלל) שורות 13-26:
ש: עכשיו תגידי, בדירה שאת גרת בה בח', אני לא אחזור על אותן שאלות שכבר שאל אותך עו"ד ג'. מה הייתה הסיבה שבמהלך כל השנים שאת גרת בדירה את לא השקעת למעשה שום דבר חוץ מסיוד כפי שאת מעידה בעצמך?
ת: כי לי לא הייתה את האפשרות הכלכלית להחליף דלתות בבית, להחליף חלונות בבית, להחליף תריסים, זה דברים של הון תועפות. אנחנו מדברים על בניין שעומד מעל 40 שנה.
ש: זה לא הון תועפות כאשר את לא משלמת שכר דירה.
ת: זה עדיין הון תועפות.
ש: תני לי לסיים בבקשה את השאלה. את גרה בדירה הזו, את מתייחסת לדירה הזו כשלך,
ת: נכון. ועשיתי את הכול להשאיר אותה מעל ומעבר, וכל תקלה שהייתה בבית שגרתי בה, דאגתי לתקן אותה ולסדר אותה, וכל דבר שצריך להחליף דאגתי להחליף. אבל בין זה שאני אחליף חלונות, משקופים, דלתות, מטבח, ריצוף, אסלות, אמבטיה? זה דברים שאני צריכה להחליף?
ש: את רואה את הדירה כשלך.
ת: אני שוכרת אותה, אני במסגרת שכירות.
ש: שאמרו לך שאת רשאית,
)מדברים ביחד)
ת: רשאית לגור אבל,
ש: ללא תשלום כמה שתרצי.
ת: זה שאני זכאית לגור שם ללא תשלום זה אומר שאני צריכה לעשות שיפוץ מקיף לבית, מה שלא עשו 40 שנה?"
וגם ראו עמוד 69 שורות 13-34:
"ש: אני מבקש באמת שבית המשפט יקבל החלטה בעניין הזה שלהיכנס לדירה הזאת, אחרי 5 דקות אפשר לראות איך היא נראית. האם פירקת איזה שהם מזגנים או עזרים מהקיר?
ת: כן.
ש: כמה מזגנים פירקת?
ת: 2 מזגנים.
ש: 2 מזגנים.
ת: שאני התקנתי אותם ולכן אני פירקתי אותם.
ש: מה את עשית?
ת: התקנתי אותם.
ש: התקנת.
ת: אני התקנתי את המזגנים ולכן בעזיבה אני פירקתי את המזגנים.
ש: איך את מסבירה את זה שרואים כתמים לבנים במקום שהיו מזגנים? האם הדירה סוידה?
ת: הדירה סוידה מלבד לשני הכתמים האלה מכיוון שפירוק המזגן היה סמוך לעזיבה.
ש: מתי סוידה הדירה?
ת: ממש מספר חודשים עוד לפני שעזבתי, אני יכולה להגיד שבמהלך 2016 בוודאות הדירה סוידה, לפני הבן שלי נולד.
ש: על ידכם."
עם זאת, מעת שהתברר כי נוהלו הליכים קודמים כנגד צדדי ג' בעניין ליקויים ונזקים בדירה, ולאחר שבחנתי חוו"ד המומחה, את חקירתו והעדויות בעניין זה, אני אומדת רכיב זה בסך 40,000 ₪. את עיקר ההפחתה מצאתי לייחס לרכיב הריצוף שכן בעניין זה הליקויים לטעמי פחותים או חלקיים בלבד. ראו חקירת המומחה בעמוד 7 שורות 4-10.
אשר לתביעה לדמי שימוש.
בראש חלק זה שתי הערות. האחת, כי הרושם הוא כי לשם דחיית טענות אלו יצרו הנתבעות את הגרסה כי הדירה היא דירת אביהם. הדברים עולים מחקירת נתבעת 4:
"ש: עכשיו, אם הדירה שייכת לאבא שלך אבל מושכרת מ-2002 עד 2011 אז אבא שלך צריך לקבל שכר דירה. מי קיבל שכר דירה?
ת: אני לא יודעת להגיד לך, אני לא טיפלתי,
ש: לא יודעת. אבא שלך קיבל שכר דירה?
ת: אני לא יודעת.
ש: את לא יודעת?
ת: לא יודעת. אני לא טיפלתי בזה, משהו שלא שלי אני לא יכולה לדבר. אני יודעת שאבא שלי דאג לתחזק את הנכס,
ש: ש', אני אומר לך שאת משקרת. למה אני אומר לך שאת משקרת? מפני שיש בתצהירים, אני לא זוכר כרגע בדיוק איפה אבל אני זוכר בתצהירים שלך או של אחיותייך כתוב שלא רק שח' קיבל את זה,
ת: לבריאות, יכול להיות. אני לא אמרתי שח' לא קיבל את זה (מדברים ביחד)
ש: אלא אפילו כתוב שא.ד. ור.ד. באו ולקחו את הכסף במזומן, אתם ידעתם איך הם לקחו את זה.
ת: אין שום בעיה אבל,
ש: זה נכון או לא נכון מה שאני אומר?
ת: אני עוד פעם אומרת לך. יכול להיות שזה נכון, אני אומרת אני לא יודעת. יש הבדל בין אני אומרת לך אתה לא צודק לבין אני לא יודעת. אני לא גביתי כספים, אני לא לקחתי, אני לא הפקדתי, משהו שאני לא עשיתי אני לא יכולה לדבר בשם אחר.
ש: טוב. אז אני אומר לך שאם הדירה לא הייתה בחזקתכם מ-2002, חזקתכם זה שגרתם שם, מ-2002 עד 2011, ואם את שכר הדירה, היא הייתה מושכרת בתקופה הזו ואת שכר הדירה קיבל ח' באמצעות אחיותיו, וזה רשום גם על שם ח', אז איך אומרים האמריקאים? מה שהולך כמו ברווז, נראה כמו ברווז ועושה קול של ברווז הוא כנראה ברווז. אז כנראה שהדירה הייתה שייכת לח'.
ת: כנראה. אבל זה לא סותר,
ש: עכשיו, מתי אבא שלך או את או מישהו מהמשפחה תבע מח', בא לח' ואמר לו 'יא עמי' כמו שקראתם לו 'תן לנו את הדירה, תרשום את זה עלינו, הרי זה של נ'?
ת: אף פעם לא דרשנו ולא ביקשנו,
ש: אף פעם לא ביקשתם.
ת: אני אף פעם לא ניגשתי וביקשתי 'תעביר לי את השם, תרשום אותו על שמי' או 'אני רוצה את הדירה'.
ש: הבנתי.
ת: בטאבו".
השנייה, כי את תקופת החזקה בדירה יש לחלק לשניים: התקופה בה התגוררה נתבעת 4 בדירה; מתאריך 8.11.2011 ועד אפריל 2016, והתקופה בה נתבעת 4 אִפשרה לצד ג', בעלה לשעבר, להתגורר בדירה, ובהמשך החזיקה את המפתחות; מחודש אפריל 2016 ועד למועד מסירת החזקה למנהלי העִזבון ביום 07.11.2018.
גרסת נתבעת 4 שנתמכה בעדות נתבעת 3 היא כי המנוח התיר לה להתגורר בדירה ללא תמורה. גם אם הייתה נכונה גרסה זו, ודאי שהמנוח לא התיר לנתבעת 4 להעביר את החזקה בדירה, ללא תמורה לצד ג' – ובמקרה זה בעלה לשעבר. משמעות הדבר הוא כי למצער, ממועד עזיבת נתבעת 4 את הדירה בחודש אפריל 2016 (ראו עדותה בעמוד 58 שורות 12-16) ועד החזרת החזקה למנהל העִזבון, 30.06.2018, יש לחייב את נתבעת 4 בדמי שימוש.
אשר לתקופה בה התגוררה נתבעת 4 בדירה, אני דוחה את התביעה. נזכיר כי מדובר בדירה שהייתה על שם אחות המנוח שהלכה לעולמה, גב' ח.ד.. הדירה נרשמה על שם המנוח לאחר שכל האחים הסתלקו לטובתו. טענת התובעים כי ההסתלקות נעשתה מאחר והמנוח מימן את רכישת הדירה לא הוכחה.
נוסף על כך, מהעדויות עלה כי המנוח התיר בעבר שימוש בדירה ללא תמורה לאביה של נתבעת 4. התנהלות זו בעבר תומכת בגרסתה בדְבר הסכמה לשימוש ללא תמורה.
גם העובדה כי קודם להגשת התביעה, לא נדרשה נתבעת 4 לשלם דמי שימוש, תומכת במסקנתי כי יש לדחות התביעה בגין תקופה זו.
לא נעלם מעיני כי לכאורה הרשות ניתנה בעת שהמנוח לא היה כשיר, היְינו בשנת 2012, וגם כי נתבעת 4 לא ידעה לתת הסבר למתי ואיך ניתנה הרשות. ראו עמוד 60 שורות 13-17 לעדותה, שם העידה כי אביה ז"ל הוא זה שהפנה אותה למנוח לבקש רשות – מה שסותר גרסתה כי הדירה הייתה בבעלות אביה. וכדלקמן:
"ת: עכשיו, גם לאורך התקופה בבית חולים וגם לפני שהוא התאשפז הוא תמיד דאג להושיב אותי ולהגיד לי 'ש' גם אם מחר אני לא אהיה פה את יכולה לפנות לדוד שלך ח', הכול מסודר בינינו וסגור. ביום שאת רוצה להיכנס לבית הכדה ממתינה לך,
ש: את זוכרת מה שאלתי אותך?
ת: אתה שואל למה ביקשתי מח' רשות להיכנס לבית.
ש: את אומרת שזה של אבא שלך, בשביל מה את צריכה לבקש מח'?
ת: אני כל חיי ידעתי והאמנתי שהבית שייך לאבא שלי, כי הוא זה שגרם לי,
ש: אז למה את צריכה לבקש מח'? אני חוזר בפעם החמישית.
ת: כי זה הסיכום שהיה.
ש: כי מה?
ת: הסיכום שהיה, שאם אני רוצה להיכנס לדירה ואבא שלי לא יהיה בחיים, אני פונה לח' וח' דואג לזה. מן הסתם בדירה היו דיירים לאורך כל השנים. מהרגע שאנחנו פינינו את הבית, לאורך כל השנים היו דיירים, שאם את רוצה להיכנס תעדכני את ח', את מעוניינת? הוא ידאג להכול ואת תיכנסי לדירה.
ש: אוקיי, הבנתי את ההיגיון שלך. כלומר לא הבנתי את ההיגיון אבל בית משפט שמע אותך".
אלא שגם אחיות המנוח בשנים שלאחר מכן לא פעלו לבטל את הרשות או לדרוש דמי שימוש. התנהלות זו, שהתובעים מבקשים לתלות בהעדר ההשכלה של אחיות, לטעמי מעידה על כך שמגורי נתבעת 4 בדירה ללא תמורה היו חלק מההתנהלות המשפחתית והנוהג המקובל – כפי ההתנהלות של "קופה רעיונית משותפת" עליה דיברתי לעיל.
ודוק, נטען כי נתבעת 4 הוציאה דיירים מהדירה. התובעים לא זימנו לעדות את אותם דיירים ולא הוגשה כל ראייה לתימוכין בגרסה זו. אשר לשתיקת האחיות בשל העדר השכלה או יכולת להתמודד עם נתבעת 4 – הרי שאיני מקבלת את הטענה שהרי הוכח כי כאשר האחיות חפצו בזאת הן ידעו לדרוש מהדיירים להגיש תביעות ולנהל הליכים בקשר להפרת הסכמי שכירות בדירות שהשכירו לצדדי ג'. ראו עמוד 72 שורות 1-25, עמוד 61 שורות 31-35. זאת ועוד, טענת האחיות היא כי הן דרשו מנתבעת 4 לחתום על הסכם שכירות – אך היא התחמקה מכך. למרות זאת, מהלך כל השנים הן לא הגישו תביעת פינוי.
ומהו גובה דמי השימוש – הנתבעות לא סתרו את השווי שנקבע בחוו"ד המומחה, השמאי א.א.. על כן, אני מקבלת חוות דעתו כי דמי השימוש לתקופה שמחודש אפריל 2016 ועד למועד מסירת החזקה הם 2,780 ₪ לחודש בשנת 2016, 2,820 ₪ לחודש בשנת 2017 וסך 2,870 ₪ לחודש בשנת 2018.
נפסק,
בהליך ת"ע 37236-07-19 אני מקבלת את התביעה ביחס למחצית הכספים שהיו במועד פטירת המנוח בחשבונות בנק שהתנהלו בבנק "מזרחי-טפחות" שמספרם —–ו——. כספים אלו אינם חלק ממסת נכסי העִזבון.
בהליך תמ"ש 15314-12-19 אני מחייבת את נתבעת 3 להשיב לעִזבון את הסכומים שברכיבים 1, 3, 4 שבטבלה, בקיזוז חלקהּ בעִזבון (1/3 מתוך 25%, היינו 8.3%); אני מחייבת את נתבעת 5 להשיב לעִזבון את הסכומים בגין רכיבים 5, 7, 12-17, בקיזוז חלקה בעִזבון (1/3 מתוך 25% היינו 8.3%); אני מחייבת את נתבעת 4 לשלם לקופת העִזבון סך 40,000 ₪ נכון למועד הגשת התביעה בגין הנזקים בדירה וסך 22,240 ₪ דמי שימוש לשנת 2016, סך 33,840 ₪ דמי שימוש לשנת 2017 וסך 17,220 ₪ לדמי שימוש לשנת 2018 – סה"כ סך 73,300 ₪ ליום הגשת התביעה.
בהליך תמ"ש 6705-03-21 אני קובעת כי יתרת הכספים שהייתה בחשבון המנוח בבנק "דיסקונט" שמספרו —– מהווה חלק ממסת נכסי העִזבון. אני מחייבת את התובעת להשיב לחלקם של נתבעת 3-5 בקופת העִזבון סך 33,000 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. התשלום ישולם על דרך קיזוז מחובן שלעיל.
בנסיבות העניין לאור התוצאה אליה הגעתי, ובפרט העובדה כי טענת התובעת ביחס לחשבון בבנק "דיסקונט" נדחתה, וחוו"ד המומחים והאגרות שולמו מקופת העִזבון, אין צו להוצאות.
מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים תיקוני הגהה ועריכה.
המזכירות תסגור ההליכים שבכותרת ותמציא לצדדים.
ניתן היום, כ' אב תשפ"ב, 17 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.
