לפני
כבוד השופט חננאל שרעבי
מבקשת
ר. ג.
על ידי ב"כ עו"ד חגית ברינקר – ברק
נגד
משיב
ר. ז.
ע"י ב"כ עוה"ד דפנה שילה ועוה"ד תומר יוסף
פסק דין
1. בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' הרשמת הבכירה מיכל פרבר) בתיק תלה"מ 2161-07-23 (להלן: "התיק קמא") מתאריך 7.12.23 (להלן: "ההחלטה קמא").
במסגרת ההחלטה קמא התקבלה בקשת המשיב כאן, לביטול צו איסור דיספוזיציה שניתן במעמד צד אחד במסגרת החלטת בית משפט קמא מיום 10.7.23, לפיו הוא מנוע מלבצע שינוי במצב הזכויות בדירה שברח' … ב… (להלן: "הדירה").
רקע בזעיר אנפין
2. כעולה מכתב התביעה קמא, המבקשת והמשיב (להלן ביחד: "הצדדים") התגוררו יחד וניהלו משק בית משותף בין השנים 2012 – 2022, כידועים בציבור.
יצוין כי המשיב בכתב התשובה קמא לבקשת צו המניעה, טען כי הצדדים לא היו ידועים בציבור, לא ניהלו משק בית משותף והתגוררו יחד לתקופה קצרה משמעותית מזו שנטען – כשנה וחצי בלבד.
3. מיחסי הצדדים נולדו שני קטינים, בשנים 2013 ו- 2019.
4. המבקשת הגישה את התובענה קמא ביום 2.7.2023, במסגרתה ביקשה, בין היתר, כי בית משפט קמא יצהיר כי היא בעלים של מחצית הזכויות בדירה הידועה כחלקה 0 בגוש 0000, ברח' … דירה מס' 00, בעיר… (להלן: "הדירה"), וכן ייתן צו המורה ללשכת רישום מקרקעין בחיפה, לרשום מחצית הזכויות בדירה על שם המבקשת.
5. ביום 10.7.2023 הגישה המבקשת בתיק קמא, בקשה במעמד צד אחד, "למתן צו לשמירת המצב הקיים" (להלן: "הבקשה קמא"). במסגרת הבקשה קמא, ביקשה המבקשת צו איסור דיספוזיציה על הדירה.
טענה המבקשת בבקשה קמא, כי השיתוף בחיי הצדדים התבטא בפן הכספי, התעסוקתי והמשפחתי. לטענתה, הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים ותשלומי הבית וההוצאות השונות שולמו על ידם בהתאם לחלוקה שהיתה ביניהם; לפני מספר שנים פתחו עסק משפחתי בביתם אשר סיפק שירותי ….. .
עוד לטענת המבקשת, בתקופה בה נרכשה הדירה היתה בדיכאון אחרי לידה ונמנעה מלצאת מהבית; בשל כך המשיב לבדו חתם מול הקבלן על הסכם לרכישת הדירה. בהתייחס למימון הדירה טענה שהעבירה לחשבון המשיב סך של 219,707 ₪ (באמצעות 13 העברות) אשר שימשו כתשלומים לדירה, אחיו של המשיב הלווה לו 300,000 ₪ ואמו של המשיב נתנה לו 150,000 ₪ במתנה.
לטענת המבקשת, יש בחיים המשותפים במשך כעשור, שני הילדים המשותפים, המגורים המשותפים ומימון הדירה וההוצאות המשותפות על ידי הצדדים, כדי להעיד על כוונת שיתוף.
בהתייחס לרישום הדירה על שם המשיב בלבד טענה המבקשת כי הרישום לא משקף את מצב הזכויות האמיתי כאשר הדירה שייכת לשני הצדדים.
6. באותו יום (10.7.2023) ניתן צו ארעי בתיק קמא. המשיב הגיש תגובתו לבקשה קמא ביום 10.8.2023, במסגרתה טען כי הצדדים לא היו ידועים בציבור, לא ניהלו משק בית משותף, לא ניהלו עסק משפחתי ולא התגוררו יחד פרט לתקופה קצרה יחסית במשך שנה וחצי. לטענת המשיב, התקיימה בינו לבין המבקשת מערכת יחסים חברית שמקורה בקיום יחסים מזדמנים, בעקבותיהם הרתה המבקשת ונולד בנם של הצדדים בשנת 2013. בהמשך, בהחלטה משותפת ובמטרה שיהיה לבנם אח, הרתה המבקשת פעם נוספת ונולדה בתם בשנת 2019.
לטענת המשיב, במרבית השנים וגם לאחר הולדת בתם התגוררו בנפרד, תוך שפירט את מקומות המגורים של המבקשת ושלו וציין שמפעם לפעם היתה לנה אצלו או להפך. לטענתו, בשל אילוצי הקורונה התגוררו יחד בדירה מחודש 08/2020 ועד לעזיבת המבקשת את הדירה ביום 12.4.22.
המשיב ביקש לבטל את הצו הארעי שניתן, וטען להעדר שיתוף נכסים וכי לא היתה כוונת שיתוף בדירה, שהוא בעליה היחיד בהתאם לרישום הזכויות. הנתבע טען שמלוא התמורה עבור הדירה שולמה על ידו מהון עצמי, הלוואות מאחיו ומאמו, משכנתא שנטל והחזיר לבדו והלוואה מהמבקשת.
בהתייחס לכספים שהמבקשת העבירה לחשבונו, טען המשיב כי מרבית ההעברות היוו התחשבנות שוטפת בין הצדדים ובוצעו לאחר סיום התשלומים לקבלן ביום 7.5.18. בנוסף התייחס לכך שהמבקשת ציינה בעצמה ביחס לחלק מההעברות כי מדובר בהלוואה.
המשיב טען כי גם אם הצדדים היו ידועים בציבור, לא היתה כוונת שיתוף ספציפית בדירה. לטענת המשיב, ההפרדה הרכושית בין הצדדים היתה חדה וברורה והשתרעה על כל נכסיהם, תוך שציין שניהלו חשבונות בנק נפרדים וחלקו באופן שווה בהוצאות גידול הילדים.
המשיב הפנה להצהרות מטעם המבקשת לפיהן הדירה אינה שייכת לה, במסגרת הסכם מיום 7.3.22 שנחתם בין הצדדים במסגרתו המבקשת אישרה שאין לה זכות בדירה, במסגרת הסכמות שגובשו לאחר עזיבת המבקשת את הדירה.
7. המבקשת השיבה לתגובה וטענה כי הדירה נרשמה על שם המשיב מטעמים טכניים בלבד, וכי סמוך לרכישה הציע לה המשיב להיות שותפה מלאה ולהשקיע את כספה היחיד בדירה וכך עשתה.
המבקשת הפנתה בתשובתה לטיוטת הסכם פירוד שנערכה על ידי המשיב והועברה אליה, בה נרשם שהצדדים ידועים בציבור שביקשו לסיים את הקשר הזוגי וכי מתאריך 12.4.22 "אינם חיים תחת קורת גג אחת, אינם מקיימים חיים בצוותא ואין ביניהם כל שיתוף בנכסים ו/או במשאבים". לטענת המבקשת, סעיף זה מעיד על היות הצדדים ידועים בציבור וכי היה ביניהם שיתוף נכסים ומשאבים עד למועד פרידתם.
בהתייחס להסכם מיום 7.3.22 טענה שתוכנו מעיד על כך שאולצה לחתום עליו ללא גמירות דעת ומתוך עושק וכפיה, תוך שציינה כדוגמא לכך את סעיף 7 להסכם הנוגע להתחייבות לקיים יחסים אינטימיים פעמיים בשבוע. לטענת המבקשת, המשיב התנה את הישארותה בדירה בחתימה על ההסכם תוך שמציינת שחששה להישאר ללא קורת גג וחסרת כל, שעה שכספה היה מצוי בידי המשיב.
בהתייחס לרישומי "הלוואה" לצד העברות שבוצעו לחשבון המשיב, ציינה שעשתה זאת על מנת שהמשיב לא יטען שמדובר במתנה תוך שהוסיפה שלא היה כל היגיון שתלווה לו כספים ותסכן את קיומה הכלכלי.
עוד הוסיפה כי בשלב הראשוני לא סוכם שהרכישה תתבצע על ידי שני הצדדים וההחלטה שהדירה תהיה משותפת התקבלה רק כאשר התברר שנדרשת השקעה כספית מצדה, ובשלב זה הוסכם שהמבקשת תשקיע כספים ברכישת הדירה ותהיה בעליה יחד עם המשיב.
8. ביום 27.8.2023 התקיים דיון בבקשה קמא בבית משפט קמא. ביום 7.12.23 ניתנה החלטת בית המשפט קמא, במסגרתה הורה על ביטול צו איסור דיספוזיציה שניתן במעמד צד אחד. להלן נימוקי ההחלטה קמא:
"26. בבקשתה פירטה התובעת 13 העברות שבוצעו בסכום כולל של 212,707 ₪ החל מחודש 09/2017 ועד לחודש 03/2020 כאשר ביחס לשתי העברות צויינה סיבת ההעברה "הלוואה".
ציון סיבת ההעברה כהלוואה ביחס לחלק מההעברות אינו מתיישב עם הטענה לכוונת שיתוף בדירה. בניסיון ליישב סתירה זו הסבירה התובעת בחקירתה שצינה "הלוואה" כאשר לא היה ברור לה אם היא שותפה בדירה ומתוך חשש שכספה לא יוחזר ובשלב מאוחר יותר "הרגשתי שיש כוונת שיתוף ואני מעבירה לבן זוגי כסף כדי שנגור ביחד בבית שלנו…" ואז לא ציינה יותר "הלוואה" בהעברות שבוצעו. כשהתבקשה להתייחס לכוונה במועד רכישת הדירה השיבה שבהתחלה הדירה היתה אמורה להיות השקעה של הנתבע בלבד אולם אחרי שהחלה להעביר כספים ההסכמה השתנתה.
27. גרסת התובעת ביחס לכך שכוונת השיתוף נוצרה במועד מאוחר לרכישת הדירה וכי בתחילה הדירה היתה אמורה להיות השקעה של הנתבע בלבד לא נכללה בתצהיר שצורף לבקשה שהוגשה במעמד צד אחד. גרסה זו גם עומדת בסתירה לטענה כי הסכם הרכישה נחתם על ידי הנתבע בלבד בשל מצבה הנפשי של התובעת באותה עת. לאחר מסירת הגרסה המלאה, נראה כי ההתקשרות של הנתבע לבדו תואמת את המצב לפיו בתחילה היה מדובר בהשקעה שלו לבדו.
28. מדובר בעובדות רלוונטיות ביותר לבחינת הבקשה ובמיוחד שעה שהבקשה הוגשה במעמד צד אחד באופן המחייב הנחה של התשתית העובדתית המלאה בפני בית המשפט.
אשר לגרסה המאוחרת לפיה כוונת השיתוף נוצרה במועד מאוחר לרכישה, מלבד טענת התובעת להבנה בשלב מאוחר יותר שישנה כוונת שיתוף, לא הוצגה כל ראיה לכאורה לתמיכה בטענה. גם בהעברות המאוחרות שבוצעו, כאשר התובעת הרגישה שיש שיתוף על פי עדותה, לא צוין כי מדובר בתשלומים עבור שותפות בדירה.
29. לכך מתווספת ההצהרה עליה חתמה התובעת במסגרת בקשה לסיוע ברכישת דירה בהנחה לפיה אין לה חלק או זכויות בדירה.
מדובר בהצהרה העומדת בסתירה לנטען כעת בבקשה על כל המשתמע מכך.
30. אני סבורה כי יש באמור לעיל כדי להוביל למסקנה כי לא הוצגו ראיות לכאורה לקיומה של כוונת שיתוף ספציפית בדירה במסגרת הבקשה למתן סעד זמני.
זאת ועוד, כאמור, אני סבורה כי היה מקום לפרט במסגרת הבקשה את מלוא העובדות הרלוונטיות, הן ביחס למועד בו נוצרה לשיטת התובעת כוונת השיתוף והן ביחס להסכמות לפיהן אין לה לכאורה זכויות בדירה תוך מתן הסבר לאמור.
31. לא נעלמה מעיניי העובדה שבטיוטת הסכם הפירוד שהנתבע העביר לתובעת ישנה התייחסות לצדדים כידועים בציבור ושותפים, אלא שאינני סבורה שיש בטיוטה זו כדי להוות ראיה לכאורה לשיתוף בדירה וגם התובעת בבקשתה לא התבססה על טיוטה זו כחלק מהראיות לכאורה. אשר לטענות התובעת בקשר עם נסיבות שליחת ההודעות וההסכם עליו חתמה, אין בהסבריה של התובעת, אשר מטבע הדברים יתבררו במסגרת הליך, כדי לבסס ראיות לכאורה לשיתוף והם בבחינת הסבר לשאלה מדוע ציינה שאין לה זכויות בדירה.
32. מלבד מסקנתי בדבר העדר ראיות מספקות לכאורה, בנסיבות העניין, אני סבורה כי גם בחינת נזקי הצדדים מובילה למסקנה כי אין מקום להותרת הצו על כנו.
אינני סבורה שהנזק שייגרם לתובעת מביטול הצו עולה על הנזק שייגרם לנתבע מהותרתו. ביטול הצו יאפשר לנתבע למכור את הנכס, ככל שיחפוץ בכך, תוך השבת הלוואה שנטל, בעוד שלא נטען ולא הוכח כי מכירת הנכס תסכל את האפשרות של התובעת להפרע מחצית שוויו, ככל שיפסק כי היא בעלים של מחצית ממנו.
אמנם מדובר בתביעה לסעד הצהרתי בנוגע לבעלות בדירה אולם ההשלכה האופרטיבית של הצהרה זו נוגעת לזכות לקבלת מחצית השווי.
…".
טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור
9. במסגרת בקשתה, טענה המבקשת כדלקמן:
א. עילת התביעה בתיק קמא היא כוונת שיתוף ספציפי בדירה, אותה מבססת המבקשת על היות הצדדים ידועים בציבור אשר התגוררו משך עשר שנים תחת קורת גג אחת וניהלו משק בית משותף, לרבות שני ילדים שהביאו לעולם. בהחלטה קמא, נקבע כי המבקשת לא ביססה קיומן של ראיות לכאורה לכוונת שיתוף בדירה; קביעה זו שגויה הן עובדתית והן משפטית.
ב. בסעיפים 23-25 להחלטה קמא נקבע (אם כי לא מפורשות) כי המבקשת למעשה ביססה ברמת הוכחה נדרשת את היות הצדדים ידועים בציבור. עם זאת, לדידו של בית משפט קמא, אין בכך להקנות זכות אוטומטית לשיתוף בנכסים ועל המבקשת להוכיח כוונת שיתוף מפורשת בדירה.
ג. בהחלטה קמא נקבע כי המבקשת לא הציגה ראיות לכאורה לכוונת שיתוף ספציפי בדירה. לטעמה של המבקשת שגה בית משפט קמא כאשר בחן את ראיות המבקשת בהתאם לרמת ההוכחה הנדרשת בהליך עיקרי ולא הליך לסעד זמני, בו נדרשות ראיות לכאורה בלבד, ואין צורך בשלב זה להטות את מאזן ההסתברויות לטובת המבקשת.
ד. למעשה, בית משפט קמא דן במסגרת ההליך לסעד זמני, בראיות לגופן וניתח את מאזן ההסתברויות בין ראיות הצדדים; לבסוף קבע כי המבקשת לא הרימה את נטל השכנוע ברמת הנדרשת – כשכל שהיה עליו לעשות זה לדון בקיומן של הראיות לכאורה ולא לדון בשלב זה בראיות גופן, כבתיק העיקרי.
ה. הראיות בהן דן בית משפט קמא הן:
1. 13 העברות בנקאיות שביצעה המבקשת לחשבון הבנק של המשיב, בסך כולל של כ- 219,000 ₪. בשתי ההעברות הראשונות ציינה המבקשת כי סיבת ההעברה היא "הלוואה", כאשר לא היה ברור לה אם היא שותפה בדירה ומתוך חשש כי כספה לא יושב לה; בשלב מאוחר יותר הוסכם בין הצדדים מפורשות כי יהיו שותפים בדירה, אזי חדלה מלציין את סיבת ההעברה.
2. בתצהיר המבקשת בבקשה קמא, צוין כי ההסכמה שהדירה משותפת לצדדים הגיעה בשלב מאוחר לרכישה, אך בית משפט קמא התעלם מנתון זה. אף מצבה הנפשי של המבקשת היווה גורם נוסף לכך שהיא לא חתמה על הסכם המכר ולא היתה שותפה לדירה למן רכישתה.
3. בית משפט קמא אף בחר לא לדון בראיות המהוות ראיות לכאורה באופן ברור לכוונת השיתוף שהיתה לצדדים ברכוש בכלל ובדירה בפרט, ולא נתן את המשקל הראוי להיות הצדדים ידועים בציבור; בטיוטת הסכם הפירוד חזר וכתב המשיב מספר רב של פעמים כי הצדדים היו ידועים בציבור, וכי התגוררו תחת קורת גג אחת וקיימו משק בית משותף. בחקירתו הנגדית קמא, לא ידע להסביר מדוע בחר לרשום כך; ובהסכם מיום 7.3.22 הוסדרו בין היתר ענייניהם הרכושיים של הצדדים עם פרידתם, ויש בו להצביע על שליטת המשיב במבקשת והתעמרותו בה.
ו. גרסת המשיב נמצאה בלתי מהימנה בכל הנוגע להיותם של הצדדים ידועים בציבור, מה שלבדו מקים ראיה לכאורה לצורך מתן הסעד הזמני, כאשר מדובר בדירת מגורי הצדדים עובר לפרידתם, יחד עם שני הקטינים. הימנעותו של בית משפט קמא לדון בסוגיה המהותית (קיומן של ראיות לכאורה להיות הצדדים ידועים בציבור) מהווה טעות מהותית היורדת לשורש הסכסוך. ללא הכרעה בסוגיה זו ברמת ההוכחה הנדרשת, לא ניתן היה להגיע למסקנה כי לא בוססה עילת התביעה ברמת ההוכחה הנדרשת בסעד זמני.
ז. בהיעדר צו איסור הדיספוזיציה, יכול המשיב למכור את הדירה לצד ג', ללא ידיעת המבקשת ולהעלים את תמורת המכר. לא ברור כיצד קבע בית משפט קמא, כי המשיב ישיב למבקשת את סכומי ההלוואה, בהיעדר צו כלשהו המונע ממנו מכירת הנכס ללא השבת הכספים; המשיב הודה בקיומו של חוב לזכות המבקשת בסך של כ- 220,000 ₪, וביטול הצו קמא יסכן את גביית החוב.
ח. הגם שלא נטען על ידי המשיב כי הוא מתכוון למכור את הדירה בקרוב או כי קיימים רוכשים פוטנציאלים, מכר הדירה לא רלוונטי ולא צריך להישקל במסגרת שיקולי הנוחות; מנגד, כספה של המבקשת הינו מוחשי ומצוי בסכנה לאחר הסרת הצו קמא.
ט. מבוקש להורות על ביטול ההחלטה קמא, ולהורות על הותרת הצו קמא על כנו; לחילופין להורות על הגבלת צו איסור הדיספוזיציה לסך של 220,000 ₪, כערכו במועד מתן הצו.
10. ביקשתי, וקיבלתי, את תגובת המשיב לבקשת רשות הערעור. במסגרת תגובתו מיום 15.2.24, טען המשיב כדלקמן:
א. דין הבקשה להידחות, מאחר שבית המשפט לערעור לא נוטה להתערב בהחלטות הנוגעות לסעדים זמניים, אלא במקרים חריגים. המקרה דנן לא נופל בגדר אותם מקרים חריגים, וממילא לא נטען בבקשה דנן כי זהו מקרה חריג.
ב. הוכחת כוונת שיתוף בנכסים מחויבת במקרה של טענה ל"ידועים בציבור", כבענייננו, והיא קביעה עובדתית שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה. בניגוד לטענות המבקשת, הצדדים לא היו ידועים בציבור אלא כל אחד ניהל את חייו כראות עיניו. בנוסף, המבקשת הודתה בפני בית משפט קמא שהיתה דווקא כוונת אי שיתוף בדירה, וזו הוכחה בכתובים (סעיף 14 לתשובת המשיב דנן).
ג. בית משפט קמא התרשם מעדויות הצדדים והראיות המעידות כי לא היתה כוונת שיתוף וקבע, כי המבקשת לא עמדה בנטל, כי גרסתה כבושה, מאוחרת ונטולת ראיות וכי היה עליה לפרט גרסתה זו במסגרת הבקשה המקורית קמא לסעד. המשיב טוען כי המבקשת למעשה הודתה כי אין לה כל זכות בדירה, ובית משפט קמא לא ייחס משקל ראוי להודאה זו.
ד. שני הצדדים הציגו, למעשה, ראיות להיעדר כוונת שיתוף בין הצדדים, כפי שפורטו בהחלטה קמא. המבקשת הצהירה במסגרת בקשה לסיוע ברכישת דירה בהנחה, כי אין לה חלק או זכויות בדירה; טענות המבקשת כי העבירה למשיב סך של כ-219,000 ₪ הוכחו כבדיות, עת הדירה נרכשה ב- 10.9.2017 והמשיב הוכיח כי שילם את מלוא התמורה עד יום 7.5.2018. שמונה העברות בנקאיות בוצעו לאחר שהמשיב שילם את מלוא תמורת הדירה; מה גם שהמשיבה עצמה ציינה כי מטרת ההעברות היא "הלוואה" בפרטי ארבע העברות, המסתכמות בכ- 150,000 ₪.
בקשה לעיכוב ביצוע
11. בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה קמא, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור דנן. המבקשת טענה כי ככל שלא תעוכב ההחלטה קמא, הרי שהמשיב יוכל למכור את הדירה או להשכירה לצדדי ג', והמשך בירור הרמ"ש במקרה כזה יהיה חסר ערך ומרוקן מתוכן; כן טענה כי אם תזכה בתובענה קמא, ביצוע פסק הדין שינתן לטובתה יסוכל, כי הזכויות יועברו לצדדי ג'.
12. ביום 10.1.24 הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של ההחלטה קמא וביקשתי את תגובת המשיב.
13. בתגובתו מיום 10.1.24, טען המשיב לחוסר תום לב מצד המבקשת בהגשת הבקשה. כן טען כי המבקשת לא עמדה בדרישות תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות") בכל הקשור להפקדת התחייבות עצמית וערובה. לגופם של דברים טען, כי בהחלטה קמא נקבע ממצא עובדתי בדבר היעדר שיתוף ספציפי בדירה, מאחר שהמבקשת לא הציגה ראיות, ונקודת המוצא היא כי ערכאת הערעור לא מתערבת בממצאים עובדתיים כגון דא, אלא במקרים חריגים אשר לא מתקיימים בעניין זה. עוד טען כי אין לפגוע בזכותו הקניינית של המשיב, וכי סיכויי בקשת רשות הערעור קלושים.
14. בתשובתה מיום 17.1.24, השיבה המבקשת כי מילאה אחר דרישות התקנות עת ניתן צו המניעה הזמני במעמד צד אחד בתיק קמא, שם הפקידה ערובה, התחייבות צד ג' והתחייבות עצמית שעודם מופקדים שם. כן טענה, כי סיכויי הערעור לא קלושים כלל, וכי על ערכאת הערעור להתערב כאשר הערכאה קמא טועה טעות מהותית היורדת לשורש הסכסוך, ובמקרה דנן – הימנעות בית משפט קמא לדון בקיומן של ראיות לכאורה להיות הצדדים ידועים בציבור. כן טענה לעניין מאזן הנוחות, הפועל לטובתה ומצדיק מתן עיכוב ביצוע, וחזרה על טענותיה הכלליות שהובאו בסעיף 9 לעיל.
15. בהחלטתי מיום 17.1.24 קבעתי כדלקמן:
"לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה, ולנוכח העובדה כי החלטה ברמ"ש זה צפויה להינתן תוך זמן קצר לאחר קבלת תשובת המשיב לבקשה (המתעכבת עקב בקשת המבקשת לפטור מערבון), שוכנעתי להאריך את צו העכוב הארעי, כצו עכוב זמני, עד למתן החלטה אחרת או פסק דין ברמ"ש זה.
בנדון אוסיף ואציין בזהירות ראויה, כי איני סבור שסיכויי הערעור קלושים, וממילא מאזן הנוחות נוטה, במצב דברים זה, לטובת המבקשת; זאת משעסקינן בנכס מקרקעין לגביו טוענת המבקשת לכוונת שיתוף.
כמובן גיבוש עמדתי בנדון תהא רק לאחר שאעיין בתשובת המשיב לרמ"ש, שטרם הוגשה. הערבויות שנתנה המבקשת, כמפורט בסעיף 2 לתשובתה, תוותרנה על כנן עד להחלטה אחרת".
דיון והכרעה
16. לאחר עיון בבקשה, בתשובה ובתיק קמא, החלטתי ליתן רשות ערעור, לדון בערעור לגופו ולקבל הערעור, הכל כפי שיפורט להלן. זאת מכוח סמכותי על פי סעיפים 138(א)(2)+(5) לתקנות.
17. אכן, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות בית משפט קמא הנוגעות לסעדים זמניים; התערבות ערכאת הערעור בהחלטות בעניין זה שמורה למקרים חריגים.
ראו לעניין זה:
רע"א 8353/23 זלצמן משה שלום נ' יהושע קרלינסקי (29.1.2024), פסקה 10 (להלן: "עניין זלצמן");
רע"א 7616/23 אפרים אוריון נ' יאיר גולדפינגר (5.11.2023), פסקה 7 והפסיקה שם.
לאחר שקילת הדברים ועמדות הצדדים, סבורני כי המקרה דנן נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור, ואנמק.
18. לפי תקנה 95(ב) לתקנות, ישנם שלושה שיקולים אותם ישקול בית המשפט בבואו להעניק סעד זמני, כדלקמן:
א. קיומה של עילת תביעה, על בסיס ראיות מספקות לכאורה;
ב. קיום התנאים למתן הסעד;
ג. נחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה.
19. תקנה 95(ד) לתקנות מורה בין היתר, כי בהחלטתו אם לתת סעד זמני על בית המשפט לשקול בין שאר השיקולים, אף את השיקולים הבאים:
א. הנזק שעלול להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שעלול להיגרם למשיבאם יינתן הסעד הזמני;
ב. אם אין סעד אחר שפגיעתו במשיב קלה יותר, המשיג את התכלית שלשמה נועד הסעד הזמני;
ג. תום לבם של בעלי הדין, הן בקשר לגוף העניין והן בקשר להגשת התביעה ובקשת הסעד הזמני, ובחינת שיהוי המבקש, ככל שישנו, בהגשת הבקשה או כתב התביעה.
20. על הבקשה קמא לסעד זמני להיבחן לגופה, תוך מתן משקל לשני השיקולים העיקריים, הנוגעים לבקשות כגון דא: השיקול של סיכויי התביעה, כלומר בחינת קיומן של ראיות לכאורה לקיום עילת תביעה; והשיקול של מאזן הנוחות, שפורט בסעיף 19(א) לעיל. בין שני השיקולים הללו מתקיימת "מקבילית כוחות", אף שלשיקולי מאזן הנוחות ניתנת עדיפות.
ראו לעניין זה:
עניין זלצמן;
רע"א 6455/23 פלונית נ' פלוני (3.11.2023), סעיף 16.
21. נבחן את השיקולים לעיל במקרה דנן, תוך בחינת קביעותיו של בית משפט קמא בנדון וטענות הצדדים, הן בכתבי הטענות קמא והן בכתבי הטענות בהליך דנן.
22. קיומה של עילת תביעה, על בסיס ראיות מספקות לכאורה – ההחלטה קמא מפרטת לעניין זה בסעיפים 22-31, שם בחן בית משפט קמא האם "ישנן ראיות לכוונת שיתוף ספציפית בהעדר זכות אוטומטית לשיתוף בנכסים בכלל ובדירה בפרט" (סעיף 25 להחלטה קמא), והגיע למסקנה שלילית.
23. מסקנתי שונה.
עסקינן בבחינת עילת התביעה על בסיס ראיות לכאורה בלבד (כך לשון התקנה הנ"ל מציינת מפורשות, וראו אף עניין זלצמן הנ"ל). סבורני כי בחינת הראיות שסיפקו הצדדים מבססת תשתית לכאורית המספיקה, בשלב זה של ההליך קמא, ובטרם התקיימו דיוני הוכחות ולא נשמעו ראיות בהליך המרכזי, למתן הסעד הזמני המבוקש. במה דברים אמורים?
24. הראיות המקימות לטעמי את התשתית הלכאורית לביסוס קיומה של כוונת שיתוף ספציפית בדירה, ומתן סעד זמני, הן:
א. העברות הכספים שביצעה המבקשת לחשבון המשיב; הסברה של המבקשת בעניין זה סביר, לפיו ציינה כי סיבת ההעברה היא "הלוואה", עת לא היה ברור לה אם היא שותפה בדירה ומתוך חשש כי כספה לא יושב לה; וכי בשלב מאוחר יותר, כאשר הוסכם בין הצדדים מפורשות כי יהיו שותפים בדירה, חדלה מלציין את סיבת ההעברה. כמובן שהסבר זה ייבחן לעומקו במהלך ניהול התיק.
ב. טענות המבקשת בתצהירה קמא, המסבירות לדידה את הנסיבות בהן חתם המשיב לבדו על רכישת הדירה (סעיף 17 לתצהיר קמא): בתקופת חתימת החוזה לרכישת הדירה התמודדה עם דיכאון לאחר לידה; המשיב זכה לבדו בהגרלה לרכישת הדירה; ההסכמה שהדירה משותפת לצדדים הגיעה בשלב מאוחר לרכישה. משום מה בית משפט קמא סבר שעסקינן בגרסה מאוחרת של המבקשת (סעיפים 27-28 להחלטה קמא), אך אין הדבר כך, כעולה מסעיף 17 לתצהיר קמא שתמך בבקשה לסעד זמני.
ג. גרסת המשיב, על התפתלותו והתחמקותו במתן תשובות בחקירתו הנגדית בדיון קמא (ראו סעיפים 24-25 להחלטה קמא), בכל הנוגע להיותם של הצדדים ידועים בציבור נתפסת בעיני כבעייתית בלשון המעטה, ויש בה בכדי לרמז לכאורה על חוסר תום ליבו של המערער בכל הקשור למערכת היחסים שבין הצדדים. אף נתון זה יש בו להטות את הכף לטובת המבקשת, לפי תקנה 95(ד) לתקנות.
לאור המקובץ לעיל, יוצא כי מדובר בתביעה קמא שאיננה מופרכת, אשר ראוי כי תתברר לגופה. טענות המבקשת כמפורט לעיל מהוות ראיות לכאורה המספיקות לטעמי בשלב זה, לביסוס קיומה של כוונת שיתוף ספציפית בדירה.
25. בחינת מאזן הנוחות – לנוכח העובדה כי עסקינן בצו זמני, הנחוץ על מנת להגן על זכות קנין לכאורית של המבקשת, ומנגד לא נטען וממילא לא הוכח אף לכאורה, כי המשיב מוכר או מתכוון למכור את הדירה לצד ג' בזמן הקרוב, נראה כי מאזן הנוחות נוטה, בשלב זה, לטובת המבקשת.
ודוק – כל עוד עומד הצו על כנו, לא יתאפשר למשיב לבצע דיספוזיציה בדירה ללא ידיעת המבקשת, ובכך יישמרו הזכויות הנטענות של המבקשת בדירה;.
אינני מסכים עם קביעת בית משפט קמא, לפיה "… אמנם מדובר בתביעה לסעד הצהרתי בנוגע לבעלות בדירה אולם ההשלכה האופרטיבית של הצהרה זו נוגעת לזכות לקבלת מחצית השווי". ראשית, מדובר על תובענה קמא להצהרה על בעלות במחצית הזכויות בדירה, וככל שייפסקו הסעדים המבוקשים לטובת המבקשת, הרי יכול שתהיה לה זכות ראשונים לרכישת זכויות המשיב בדירה, ככל שיוחלט על פירוק השיתוף בה בהמשך. מעבר לכך – איך תבטיח המבקשת את קבלת שווי מחצית הדירה אם לא תוכל לפקח או להיות מודעת למכירה, בלעדי הצו!
לשון אחרת – אף אם נלך לשיטת בית משפט קמא, ונקבע כי ההשלכה המעשית של התובענה קמא היא הזכות לקבלת מחצית משווי הדירה, הרי בהיעדר כל צו המונע מהמשיב למכור את הדירה ולהעלים את התמורה, תמצא עצמה המבקשת מול שוקת שבורה.
לאור כל המקובץ לעיל, יש מקום להותיר הצו על כנו.
26. ככל שהמשיב ירצה למכור בהמשך את הדירה, יפנה בבקשה מתאימה לבית משפט קמא, שידון בה ויכריע בה בהתאם לשיקול דעתו, תוך התחשבות בסעד הזמני הנדון.
27. לאור האמור לעיל אני מורה על קבלת הערעור. צו איסור הדיספוזיציה שניתן במעמד צד אחד בתיק קמא מיום 10.7.2023, יוסיף לעמוד על כנו עד החלטה אחרת.
הערבויות שנתנה המבקשת בתיק קמא במסגרת הסעד הזמני הארעי, תוותרנה על כנן.
28. המשיב יישא בהוצאות המבקשת בגין ערעור זה, בסך כולל של 3,000 ₪. סך זה ישולם למבקשת תוך 30 ימים ממועד מתן פסק דין זה, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל.
29. ערבון שהופקד בהליך זה יוחזר למבקשת באמצעות באת כוחה.
המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.
פסק דין זה מותר לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.
ניתן היום, ט' אדר א' תשפ"ד, 18 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.
