לפני
כבוד השופטת אספרנצה אלון
המבקשת/המערערת
ה'
ע"י ב"כ עו"ד אבי גפן
נגד
המשיב
ה'
ע"י ב"כ עו"ד עינת גולדשטיין ואח'
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן ע"י בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כבוד השופט ניר זייתוני) בע"ר 44412-09-23 מיום 17.12.2023 (להלן: "בית משפט קמא"), במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על החלטת כבוד רשם ההוצאה לפועל (שי גור) מיום 05.09.2023, אשר הורה על מינוי כונס נכסים למכירת דירת המגורים של המבקשת לצורך פירעון חוב (להלן: "פסק דינו של בית משפט קמא" ו/או "החלטת ההוצל"פ, בהתאמה").
בתמצית אומר כי פסק דינו של בית משפט קמא סקר את טענות הצדדים והגיע לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות בשל שישה טעמים, אותם מנה. בית משפט קמא סקר את ההליכים שהתנהלו בתיק ההוצאה לפועל מיום 01.01.2023 ועד ההחלטה מושא הערעור וקבע כי החלטת ההוצל"פ "לא ניתנה בחלל ריק"; נקבע כי כב' הרשם היה ער לכך כי מדובר בכינוס נכסים על דירת מגורים המשמשת למגורי המבקשת ונתקבלו נתונים באשר לשוויה המשוער וגובה יתרת החוב לבנק הממשכן; כי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") הקובע כי הדירה תימכר כתפוסה, אינו מונע מכירת הדירה בהליכי כינוס נכסים בהוצל"פ בתנאים כי הדירה לא תימכר והמבקשת לא תפונה מהדירה בטרם יוכח כי יש למבקשת מקום מגורים סביר או יכולת כלכלית לממן רכישתו או יועמד לה דיור חלוף; כי המבקשת תוכל לרכוש דירה חלופית המתאימה למגוריה בסכום שיישאר לאחר מכר הדירה, פירעון החוב למשיב והחזרת יתרת חוב המשכנתא לבנק למשכנתאות; התביעה שמתבררת כעת בבית המשפט אינה מצדיקה עיכוב הליכים בהוצאה לפועל; התשלום שהמשיב מקבל דרך עיקול במשרד האוצר על חלק מהגמלה של המערערת אינו תחליף לצו תשלומים. ועל יסוד כל אלה קבע כי:
"…בנסיבות שפורטו לעיל, ההחלטה למנות את ב"כ המשיב ככונסת נכסים היא החלטה מידתית לאחר שהובהר כי המערערת לא ניצלה את ההזדמנויות שניתנו לה לפעול להסדרת החוב בדרך אחרת. כך בפרט נוכח פרק הזמן הרב שחלף מאז מתן פסק הדין משנת 2012 ועד היום".
בבקשת רשות הערעור חזר למעשה ב"כ המבקשת על טיעוניו בבית משפט קמא. בתמצית טען כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו, שכן ביטל הלכה למעשה את ההגנה הקיימת בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר חלה ביתר שאת ובאופן רחב אף יותר על המבקשת, שהינה הבעלים היחיד של דירת המגורים הרשומה על שמה והמשמשת לה למגורים. אין מדובר במצב בו לבן הזוג (למשיב) זכויות על מחצית מהדירה; שגה בית משפט קמא עת בקביעתו כי המבקשת תקנה דירה חלופית מהכספים שיתקבלו ממכירת הדירה, לאחר תשלום המשכנתא ופירעון החוב למשיב. לטענת ב"כ המבקשת, החלטה זו נוגדת את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר; שגה בית משפט קמא עת קבע כי סוגיית רכישת נכס חלופי הינה סוגיה שצריך לדון בה במסגרת הליכי הכינוס, מדובר בדירה שלא יכולה להימכר אלא כתפוסה ואין טעם למכור דירה של אישה מבוגרת בעבור חוב בגובה של 250,000 ₪ בלבד. החלטת בית משפט קמא גורמת למבקשת עיוות דין חמור, גם בהינתן שהמשיב מקבל תשלום שוטף באמצעות עיקול ממשרד האוצר. שגה בית משפט קמא משקבע שאין בעובדה שהמבקשת הגישה תביעה כנגד המשיב כדי להצדיק הימנעות ממינוי כינוס נכסים על הבית, הואיל ואם המבקשת תזכה בתביעתה, המשיב הוא זה שיהיה חייב למבקשת מיליוני שקלים, העולים על גובה החוב. החלטת בית משפט קמא אינה מידתית ואינה סבירה, מנוגדת להלכת "כובשי" וכי יש בהחלטה זו משום שאלה משפטית רחבה וחשובה שנוגעת לכלל הציבור.
מנגד ובתמצית, טען ב"כ המשיב כי צדק בית משפט קמא עת אימץ את מגמת הפסיקה ליתן פרשנות מצומצמת לסעיף 33 לחוק הדייר, זאת בהתאם לשווי הדירה וליכולת לממן סידור חולף. כבוד רשם ההוצאה לפועל התייחס למגורי המערערת בדירה כאשר הורה כי הדירה תימכר כתפוסה רק לאחר שיוכח כי יש למבקשת מקום מגורים סביר או יכולת כלכלית לממן רכישת דיור חלופי. צדק בית משפט קמא בקביעתו כי אין ליתן למבקשת מעמד של דיירת מוגנת כמוגדר בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר שכן בענייננו מדובר במבקשת בעלת פנסיה מכובדת בעלת יכולת למימון סידור חלופי, וכי עם פירעון החוב למשיב והחזר מלוא המשכנתא לבנק למשכנתאות תוכל לשכור דירה נאותה בסכום השווה להחזר החודשי של המשכנתא, מכאן שהמבקשת לא תיפגע מהליך כינוס הנכסים. המבקשת מתחמקת מתשלום חוב פסוק הקיים למשיב זה יותר מ־12 שנים. התביעה שהגישה המבקשת כנגד המשיב הינה תביעת סרק לצורך הכבדה על מימוש דירת המגורים וסיכויי התביעה להתקבל הינם קלושים ביותר. טרם הגשת הבקשה לכינוס הנכסים ניתנו למבקשת מספר הזדמנויות לסלק את חובה, הן ע"י המשיב והן ע"י רשם ההוצאה לפועל, אולם המבקשת בחרה שלא לפעול ולא עשתה דבר. אין מקום לטענת המבקשת שמכירת הנכס מושא כינוס הנכסים אינה מידתית, כאשר שווי הנכס הוא פי 8.5 מהחוב, התשלומים המשולמים בתיק ההוצאה לפועל מקורם בתשלום שוטף של איזון הגמלאות וזאת בהתאם לפסק הדין מיום 24.04.2012 ואין להם קשר לחוב החלוט שהיה על המבקשת לשלם זה מכבר. אין כל קשר לאשר נקבע בהלכת כובשי לענייננו וכי המבקשת מנסה להסיט את הדיון אל עבר שאלת פירוק שיתוף ואיזון זכויות, בעוד המקרה דנן הינו בנוגע לחייבת הבוחרת להשתמט מתשלום חוב.
לאחר שבחנתי לעומק את פסק דינו של בית משפט קמא, את החלטת ההוצל"פ, את בקשת רשות הערעור ואת תשובת המשיב על נספחיהם, באתי לכלל מסקנה כי בהתאם להוראת תקנות 138(א)(2) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), דין הערעור להידחות. המבקשת תוגדר מעתה והלאה כמערערת.
ראשית אבהיר כי בניגוד לטענת ב"כ המערערת, אינני סבורה כי יש בהחלטת בית משפט קמא משום שאלה משפטית רחבה וחשובה שנוגעת לכלל הציבור, או משום מהפכה רוחבית, אלא אך יישום פרשנות הפסיקה ביחס לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר. אזכיר כי בית המשפט המחוזי יושב כערכאת ערעור שנייה על החלטת ההוצל"פ, ובהתאם אבחן את יישום הדין במקרה הקונקרטי שלפניי: –
"בכל הנוגע לבירור העובדתי הנדרש לשם קיום הליכי ההוצאה לפועל, יושב בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור שניה. במסגרת זאת, אף אם אמת המידה להתערבותו של בית המשפט המחוזי תהיה מעט מקלה יותר, נוכח העובדה שאין עסקינן ב"גלגול שלישי" בפני ערכאות שיפוטיות, הרי שכלל יחול מבחן הלכת חניון חיפה, אף אם במתכונת מרוככת. בכל הנוגע לשאלה משפטית, ראוי להחיל אמת מידה מקלה מעט יותר. במצבים אלו, בהם בית משפט השלום הוא הערכאה העורכת בירור משפטי מקיף, ראוי שבית המשפט המחוזי יבחן האם יוּשם הדין בנסיבות הפרטניות של המקרה, אף אם אין ההליך מעורר שאלה כללית החורגת מנסיבותיו של ההליך (ראו רע"א 411/13 מפעלי מתכת ש.כהן בע"מ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (נבו 20.05.2013) והאסמכתאות המצוינות שם).
נקודת המוצא היא כי משנת 2012 למערערת חוב פסוק לטובת המשיב על סך של כרבע מיליון ₪. החוב הפסוק הינו תולדה של הליך משפטי ואין חולק על כך. כפי שקבע בית משפט קמא, החלטת ההוצל"פ המורה על מינוי כונס הנכסים על דירת המערערת "לא ניתנה בחלל ריק". פסק דינו של בית משפט קמא סקר את ההזדמנויות הרבות שניתנו למערערת להסדיר את החוב, לרבות אפשרות לפרוס את החוב לתקופה של עד 7 שנים. המערערת לא פעלה לעשות כן.
כאמור, בית משפט קמא קבע כי המערערת לא פעלה להסדיר את החוב חרף חלוף השנים וחרף הזדמנויות שניתנו לה. המערערת טוענת לפגיעה בלתי מידתית בה, תוך שהיא מתעלמת מזכות המשיב למימוש החוב הפסוק הקיים לטובתו כאמור, חוב שקיים מאז שנת 2012. בית משפט קמא הגיע למסקנה כי החלטת ההוצל"פ המורה על מינוי כונס הנכסים הינה החלטה מידתית. שותפה אני למסקנתו זו של בית משפט קמא. ראו בהרחבה סעיפים 4 ו-9 לפסק דינו של בית משפט קמא.
באשר לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, הרי שסעיף זה לא קובע דבר ביחס להיעדר יכולת מימושו של נכס, כפי שטען ב"כ המערערת, אלא הוא קובע כי מימוש הנכס ייעשה תוך הגבלת יכולת פינוי המחזיק בנכס. בית משפט קמא התייחס לעניין זה והבהיר כי אם דירת המגורים תימכר היא "תימכר כתפוסה". כבוד רשם ההוצאה לפועל התייחס גם הוא לכך שהמערערת לא תפונה מדירת המגורים ללא הוכחה כי יהיה לה מקום מגורים סביר וראוי. הפרשנות המצמצמת של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר הינה פרשנות ראויה ונכונה, אין היא בגדר "מהפכה", אלא מדובר ביישום מגמה פרשנית הנלמדת מפסיקת בית המשפט העליון, וזאת לאחר שהתברר כי למערערת תהא היכולת לרכוש דירה חלופית למגורים בסכום שיישאר לאחר מכר הדירה, פירעון החוב והחזרת יתרת המשכנתא.
צדק בית משפט קמא שאישר את החלטת ההוצל"פ כי מקום המגורים החלופי ויכולת המימון לרכוש מקום מגורים חלופי ייבחנו במסגרת הליך כינוס הנכסים. לבטח שאין בטענות אלה של ב"כ המערערת כדי למנוע מלכתחילה את הליך הכינוס. ראו לעניין זה בהרחבה סעיף 6 לפסק דינו של בית משפט קמא, כדלקמן:
"6. שלישית, ס' 33 לחוק הגנת הדייר קובע כי במקרה שלפנינו הדירה תימכר כתפוסה. הוראה זו אינה מונעת מכירת הדירה בהליכי כינוס נכסים בהוצל"פ. כב' הרשם התייחס למגורי המערערת בדירה בס' 7 של ההחלטה נשוא הערעור כאשר הורה כי הדירה לא תימכר והמערערת לא תפונה מהדירה בטרם יוכח לו כי יש למערערת מקום מגורים סביר או יכולת כלכלית לממנו או הועמד לה דיור חלוף. כך גם נקבע בהלכת כובשי המצוטטת בס' 5 של הודעת הערעור. כפי שעולה מהפסיקה אליה הפנתה ב"כ המשיב, המגמה הינה ליתן פרשנות מצמצמת להוראת ס' 33 לחוק הגנת הדייר ולעשות הבחנה בין החייבים המופנים השונים בהתאם לשווי דירתם וליכולתם לממן סידור חלוף. לפי החומר שלפני, המערערת תוכל לרכוש דירה חלופית המתאימה למגוריה בסכום שיישאר לאחר מכר הדירה, פרעון החוב למשיב והחזרת יתרת חוב המשכנתא לבנק למשכנתאות. מכל מקום, ענין זה מקומו להידון במסגרת הליכי הכינוס, ואין בו כדי להצדיק התערבות של ערכאת הערעור בהחלטה למנות כונסת נכסים".
בעניין טענת המערערת כי החלטת בית משפט קמא תגרום לה עיוות דין חמור ביחס לזכויותיה, סבורני כי טענה זו אינה נכונה נוכח העובדה שהליך כינוס הנכסים אמור להתבצע בפיקוח "עקב בצד אגודל", תוך שמירה על זכויות המערערת (כפי שצוין בסעיף 7 להחלטת ההוצל"פ) ובפיקוחו של רשם ההוצל"פ לפני ביצוע של כל פעולה, שכן:
"הכלל הבסיסי הוא שמכירת מקרקעין בהוצאה לפועל צריכה להתבצע בזהירות רבה, כדי שלא לפגוע באורח בלתי הפיך ברכושו של החייב. ונכון יהיה לנקוט בכל ההליכים מתוך הקפדה מרבית על מילוי הוראותיו של הרשם. מקום שיש בו כונס נכסים עליו להקפיד על מילוי כל ההוראות כדי שלא יישאר ספק באשר לתקינות ההליכים וכשרותם החוקית. יש לוודא כי נפתחו ערוצים מתאימים דרכם תינתן לחייב אפשרות סבירה לעקוב אחר כל הפעולות שקדמו לעצם המכירה ולאישורה. אפשרות סבירה שניתנת לייב לטעון את טענותיו, בין אם מומשה על ידי החייב ובין אם לא מומשה, מעמידה את הליכי המכירה בכשרותם. ואם אין בהם פגם שורשי, נוצר בסיס ראוי לאישורם" (ראו דוד בר אופיר, הוצאה לפועל-הליכים והלכות (מהדורה שביעית), 2005, עמ' 669-670).
דברים אלה באים לידי ביטוי בהחלטת ההוצל"פ מושא פסק דינו של בית משפט קמא, כדלקמן:
"11. הכונס ינהג בביצוע פעולות המימוש, המכירה וחלוקת הכספים על פי הוראות שיקבל מרשם ההוצאה לפועל, לפני ביצוע כל פעולה." [ההדגשות אינן במקור – א.א.].
באשר לנטען ביחס לרע"א 8233/08 מרגלית כובשי נ' עו"ד איל שוורץ, סד(2) 207 (2010) (להלן: "עניין כובשי"), יש להבהיר כי שם נקבע שבפירוק שיתוף בין בני זוג במקרקעין על ידי כונס נכסים לצורך כיסוי חובות של אחד השותפים, יחול סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, כך שבן הזוג שאינו חייב יוכל להישאר כדייר מוגן בנכס. ודוק, לא נקבע דבר כטענת ב"כ המערערת כי עניין כובשי קובע שלא ניתן לממש במצב זה את הנכס לצורך תשלום חובות. גרסת ב"כ המערערת כי בשל העובדה שהינה מתגוררת בדירת המגורים לא ניתן להיפרע מדירה זו כלל, מעמידה למעשה הגנה רחבה באופן חריג ביותר על המערערת ונכסיה, ופוגעת באופן חריג בזכויות הנושה (בענייננו המשיב) להיפרע מנכסים הקיימים לחייבת. כטענת ב"כ המשיב, במצב זה הדירה יכולה להימכר, אך זו תימכר כדירה תפוסה.
לא די באמור, אלא שפרשנות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר הינה אכן מצומצמת, ובצדק, וזאת נוכח תכליתה שנמוג והשינוי שהתהווה והתגבש עם השנים ביחס לזכות הקניין של הנושים.
וכפי שנכתב בעניין כובשי:
"סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, אשר נחקק בשנת 1951, בא לאוויר העולם על רקע תקופה של קליטה מאסיבית של עלייה למדינת ישראל, שלוותה במצוקת דיור חמורה, ומתוך מטרה סוציאלית להגן על נחשולי העולים מפני מצב שבו מחסור כלכלי יותירם ללא קורת גג […]. במסגרת זו, ניתנה הגנה לשוכרי דירות מפני פינוי במצב שבו לא עלה בידיהם לשלם את מלוא גובה דמי השכירות, וכן לבעלי בתים שנקלעו לחובות ועמדו בפני הליכי מימוש של נכסיהם […]. הגנה אחרונה זו מצאה את ביטויה הרחב והגורף בסעיף 33 האמור, שבמסגרתו, בין היתר, אין לפנות חייב המחזיק בנכס שבבעלותו או בחכירתו, ולא את שותפו לבעלות או לחכירה המחזיק בנכס, גם אם החייב אינו פורע את חובו והנכס נמכר בהוצאה לפועל או בהליכי פשיטת רגל. תחת זאת, יהפוך בעל הנכס הנמכר בהליכים מעין אלה לדייר של הבעלים החדש שירכוש אותו. השנים חלפו, השתנו העיתים, ועימן חלו תמורות במציאות החברתית-הכלכלית אשר הביאו בהדרגה את מצב החירום בנושא הדיור לכלל סיום, עד כי כיום לא קיים עוד, ככלל, קושי למצוא דירת מגורים כבעבר […]. במקביל, נרשם שינוי תפיסתי ביחס לאיזון הראוי שבין ההגנה על קניינם של הנושים המבקשים לפרוע את חובם לבין השאיפה להבטיח קורת גג לחייבים […]. חרף כך, ולמרות המגמה המסתמנת בחקיקה ובפסיקה, להצר את גבולותיה של הדיירות המוגנת ולפרש את הסעיף על דרך הצמצום […] נמנע המחוקק מלבטל את סעיף 33 […]". [ההדגשות אינן במקור – א.א.].
וכן כפי שנכתב בע"א 3295/94 גיל פרמינגר, הנאמן על נכסי חוה ויוסף מור, פושטי-רגל נ' חוה מור, פושטת-רגל, נ(5) 111 (1997):
"החוק, שהוחק לראשונה בתקופת המנדט, נחקק מלכתחילה כחוק סוציאלי על רקע מצוקת הדיור שהחלה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא בא להעניק הגנה לשוכר דירה חס קורת גג אחרת וחסר אמצעים להשיג כזו, נגד בעל הנכס שהשכירו לו. עם שינוי העתים, נשתנו הצרכים, המושגים והמציאות הכלכלית והחברתית. במציאות החדשה התהפכו לא פעם היוצרות, הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה, ובעל הנכס לא תמיד היה הגביר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר. על רקע זה הסתמנה מגמה להגבלה ולצמצום של תחולת החוק, הן בחקיקה – שנגסה מעת לעת בפריסתו הרחבה של החוק – והן בפסיקה […] אולם המציאות דהיום שונה תכלית שוני, משפטית ועובדתית כאחד. מוסד הדיירות המוגנת הולך ונעלם […] ובהמשך, בעמ' 346: "היום אין עוד הצדקה להגן על קורת גגו של כל בעל נכס המאבד זכויותיו בו, ויש עתה לפרש את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, כל עוד הוא קיים בספר החוקים, על דרך הצמצום" […]." [ההדגשות אינן במקור – א.א.].
אשוב ואזכיר, מדובר בחוב כספי בסך של כ-250,000 ש"ח מכוח פסק דין חלוט משנת 2012 שהמערערת, הלכה למעשה, מאיינת את ביצועו. תביעת המערערת שהוגשה לאחרונה לבית משפט קמא אין בה כדי לשנות את מאזן הנוחות לטובת המערערת. גם אם היינו חוזרים אחורנית בשנים לשנת 2012 והמערערת הייתה מגישה ערעור על פסק הדין, נקודת המוצא היא כי: "אין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצוע החלטה" (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי), וכן כי "הכלל הוא כי ביצועו של פסק דין יעוכב רק בהתקיים שני תנאים: כאשר סיכויי הערעור טובים, וכאשר מאזן הנוחות נוטה לטובת מגיש הבקשה. בין שני רכיבים אלו מתקיים קשר של "מקבילית כוחות" […]" (עיינו ע"א 2281/24 רן עזור נ' דביר לנגר (נבו 26.03.2024)). הדברים נכונים גם לענייננו, קל וחומר כאשר התביעה שהגישה המערערת היא תביעה שהוגשה בחודש דצמבר שנת 2022.
סוף דבר, הערעור נדחה.
המערערת תישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד המשיב בסך של 7,500 ₪. התשלום ייעשה מתוך העירבון וישולם למשיב באמצעות בא כוחו.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק.
ניתנה היום, כ"ד אדר ב' תשפ"ד, 03 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.
אספרנצה אלון, שופטת
