יגאל נגר, זהבה רגינה נגר, נטלי אחיטוב-נגר, יסמין נגר, מדינת ישראל, פסק דין

לפני כבוד השופט אביים ברקאי

התובעים:

1. יגאל נגר

2. זהבה רגינה נגר

3. נטלי אחיטוב-נגר

4. יסמין נגר

נגד

הנתבעת:

מדינת ישראל

ב"כ התובעת: עו"ד גלית לובצקי

ב"כ הנתבעת: עו"ד אורנה פורגש, עו"ד מאיה חדד, עו"ד נועה יניב

פסק דין

חלק ראשון – פתח דבר – עניינו של פסק הדין וכן תוצאת פסק הדין

עניינו של פסק הדין

עניינו של פסק הדין הוא דרישת פיצוי כספי בסך של 665,841 ₪. הפיצוי נתבע בגין התנהלות הנתבעת ביחס לחקירת מותה הטראגי של המנוחה תהילה נגר ז"ל. חקירה אשר התנהלה, כנטען, באופן רשלני. התביעה הוגשה על ידי הורי המנוחה ושתי אחיותיה, ופסק הדין כאן ניתן בשלב מקדמי ביותר ומבלי שהוגשו ראיות הצדדים או נוהל הליך לגופו של ענין.

על מנת להיכנס, כבר בשלב זה, לתוכנו של ההליך, יובאו בתמצית הדברים הבאים:

הלילה שבין ה-19/12/2016 ל-20/12/2016 היה הלילה האחרון של המנוחה תהילה נגר ז"ל. חברת קיבוץ ובת 31 שנים במותה. מותה היה מוות אלים בו היה מעורב ראיד רושרוש שניהל עימה מערכת יחסים. אותו ראיד רושרוש הוגדר בכתב התביעה כמי ש"ניהל עם המנוחה מערכת יחסים במהלכה נהג בה באלימות והשפלה שהסלימה עד שרוצץ את ראשה והביא למותה". ראיד רושרוש כונה בכתב התביעה – "הפוגע", נסיבות האירוע והאמור בכתב התביעה – אכן מתאימים לכינוי "הפוגע" ואולם למען הדיוק יכונה ראיד רושרוש בכינוי – "הנאשם".

מותה של המנוחה והחקירה בעקבותיו הביאו לכך שכנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של רצח בכוונה תחילה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות וכן שיבוש מהלכי משפט.

עם התקדמות ההליך הפלילי ולאחר שנשמעו במסגרתו חמישים מתוך ששים עדי התביעה – החליטה הנתבעת להגיע להסדר טיעון עם הנאשם. במסגרת הסדר הטיעון תוקן כתב האישום וסעיף האישום המייחס לנאשם רצח בכוונה תחילה הומר להריגה.

הסדר הטיעון נחתם לאחר שעניינו הובא לידיעת קרובי המנוחה כדרישת הוראות חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א – 2001. התובעים התנגדו להסדר הטיעון. בהמשך אף עתרו התובעים בהליך משפטי במסגרת בג"צ 2925/19, יגאל נגר ואח' נגד מדינת ישראל – פרקליטות מחוז חיפה (מיום 24/6/2019, הש' ע' ברון, ד' מינץ, א' שטיין).

התנגדות התובעים לא התקבלה. העתירה נדחתה. הסדר הטיעון יצא לדרכו. כתב האישום תוקן. הנאשם הודה והורשע ונידון לתשע עשרה (19) שנות מאסר מיום מעצרו. עוד נגזרו 24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, כאשר התנאי הוא שהנאשם לא יעבור במהלך תקופה זו כל עבירת אלימות מסוג פשע ובנוסף נגזרו 12 חודשי מאסר על תנאי כאשר התנאי הוא שהנאשם לא יעבור במהלך תקופה זו "עבירת אלימות מסוג עוון לרבות איומים". בנוסף נקבע "פיצוי לנפגעי העבירה בסך 258,000 ₪".

לטענת התובעים, הסדר הטיעון נכפה בשל התנהלותה הרשלנית של הנתבעת. הפיצוי נדרש מהנתבעת "בשל מעשיה ומחדליה בחקירת מות המנוחה – חקירה רשלנית אשר הביאה לכך שהאישום נגד הפוגע בעבירה של רצח הומר לאישום מקל של הריגה על כלל המשמעויות הנגזרות מכך. המדינה, באמצעות מי מעובדיה ו/או שלוחיה ו/או הפועלים בשמה ו/או למענה, לא חקרה את מות המנוחה באופן סביר ולא דאגה לאיסוף הראיות הדרושות ו/או לאיסופן בדרך אפקטיבית ותקינה לצורך הרשעת הפוגע ברצח" (סעיף 2 לכתב התביעה).

בגין כל האמור לעיל, עתרו התובעים לפיצוי כספי, שעיקרו הוא פיצוי בגין עגמת נפש רבה שנגרמה, הכל כמפורט להלן:

פיצוי בגין הכאב, הצער והיגון שגרמה הנתבעת -600,000 ₪

פיצוי בגין הוצאות -60,041 ₪

פיצוי בגין הוצאות רפואיות לאחת התובעות -5,800 ₪

=====

סה"כ -665,841 ש"ח

תוצאת פסק הדין

בסיומו של פסק הדין, התביעה תידחה. אכן, לא ניתן להישאר שווי נפש אל מול זעקתם של התובעים ודחיית התביעה אינה בגדר הסטת ומחיקת כאבם. ועם זאת – אפילו כאבם של התובעים אינו מאפשר ניהול הליך אזרחי שבמרכזו ובבסיסו מעין "משפט חוזר" להליך פלילי שהסתיים בהסדר טיעון.

חלק שני – התייחסות לטענות התובעים

ניהול ההליך הפלילי והסדר הטיעון אליו התנגדו התובעים, כפי שהדבר עולה מכתב התביעה

לאחר מציאת גופת המנוחה ופעולות חקירה שבוצעו, נעצר הנאשם. למשפחת המנוחה נמסר כי "ראיות רבות מלמדות שניתן להרשיע את הפוגע ברצח המנוחה". הנתבעת הגישה, כאמור, כתב אישום בו ייחסה לנאשם "עבירות תקיפה ורצח" וביתר דיוק – רצח בכוונה תחילה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות וכן שיבוש מהלכי משפט.

ההליך המשפטי התנהל בבית המשפט המחוזי בנצרת, במסגרת תפ"ח 41205-01-17, מדינת ישראל נגד רושרוש (עציר). כפי שצוין לעיל – ההליך התקדם ונשמעו בו כחמישים מתוך כשישים עדי התביעה. גם התובעות 2 ו-3, אמה ואחותה של המנוחה, העידו ונחקרו.

תוך כדי ניהול ההליך וכשנתיים לאחר האירוע הודיעה הנתבעת לתובעים, שבכוונתה להגיע להסדר טיעון עם הנאשם. הסדר טיעון בו יוחלף סעיף האישום המייחס לפוגע עבירת רצח לסעיף עבירה של הריגה. התובעים התנגדו כאמור להסדר הטיעון, לרבות במסגרת עתירה שהגישו לבית המשפט – במסגרת בג"צ 2925/19, יגאל נגר ואח' נגד מדינת ישראל – פרקליטות מחוז חיפה עתירה אשר נדחתה ביום 24/6/2019.

הסדר הטיעון

בהתאם להסדר טיעון עימו, הודה הנאשם ביום 19/2/2019 בעובדות כתב אישום מתוקן אשר ייחס לו שורה של עבירות – הרג המנוחה (סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977); תקיפה מספר פעמים באופן שגרם לה חבלה של ממש (סעיף 380 לחוק העונשין); הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות (סעיף 255(ב) לחוק העונשין); ושיבוש מהלכי משפט (סעיף 244 לחוק העונשין).

הנאשם הורשע על פי הודאתו ונגזרו עליו, כפי שצוין לעיל, תשע עשרה (19) שנות מאסר מיום מעצרו; עוד נגזרו תקופות מאסר על תנאי – כמפורט בסעיף 1(ה) לעיל. בנוסף נקבע שעל הנאשם לשלם לנפגעי העבירה פיצוי בסך של 258,000 ₪. פיצוי אשר כפי שנמסר, כלל לא שולם.

הנאשם הגיש ערעור על גזר דינו וזה נדחה, ור' ע"פ 55/20, רושרוש נגד מדינת ישראל (מיום 19/7/2020, הש' נ' הנדל, ג' קרא, א' שטיין).

התביעה כאן, בה עותרים התובעים לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי

הסדר הטיעון "הכניס את התובעים להלם עמוק", כדבריהם וזאת בנוסף לשברון הלב על מות יקירתם. למרבה הצער שני הורי המנוחה חלו בסרטן ומצבה הרפואי של הנתבעת 3 התדרדר.

התובעים טוענים כנגד התנהלות הנתבעת ובגין מה שלטעמם הוא רשלנות בשל התנהגות אשר "רשויות חקירה ואכיפה סבירות ונבונות לא היו נוהגות". התובעים מציינים ש"אף הנתבעת עצמה הודתה כי חקירת האירוע וניהול המשפט התנהלו באופן בעייתי אשר הוביל אותה להגיע עם הפוגע להסדר טיעון כך שכלל לא נדרש לפרט את רכיבי הרשלנות".

התובעים מפנים לכך שכחודשיים לפני אירוע מותה של המנוחה, היא הותקפה על ידי הנאשם ונלקחה על ידי אימה לבית החולים. בעודה בבית החולים הוזמנה המשטרה למקום, המנוחה הגישה תלונה ובהמשך הוצא צו הרחקה, המורה לנאשם לא להתקרב אל המנוחה. כל אלה לא סייעו ביום מותה של המנוחה. עוד קודם לכן יצר הנאשם קשר עם המנוחה, ככל הנראה באמצעות אחיו ודרש באיומים שתבטל את התלונה במשטרה. התלונה בוטלה וכמילות כתב התביעה – "הצו התבטל".

התובעים מתארים כיצד ביום 19/12/2016 הגיעו הנאשם ואחיו לקיבוץ בו התגוררה המנוחה, אסף אותה ויחד עזבו את הקיבוץ. בהמשך מובא פירוט אירועים הכוללים בין היתר, כיצד תקף הנאשם את המנוחה וכן "רוצץ את גולגולתה וגרם למותה" (סעיף 30 לכתב התביעה).

למחרת ביום 20/12/2016 ועם מציאת הגופה, אספו חוקרי משטרת ישראל דגימות DNA שאותרו בסביבה, לרבות בסביבת האבן ששימשה את הנאשם, כאשר אותה אבן דווקא לא נאספה ונותרה בזירת האירוע. עוד נאספו פריטים שונים כגון בדלי סיגריה וכוסות קפה.

עוד בטרם הובאה המנוחה לקבורה, וביום 22/12/2016 או 23/12/2016 הודיעו חוקרי משטרת ישראל לתובעים כי "הרצח פוענח". עוד נמסר שהנאשם אמנם לא הודה במעשיו אך קיימות "מספיק ראיות שסוגרות אותו מכל הכיוונים".

התובעים מפנים להתנהלות רשלנית לטעמם ובניגוד לדין של הנתבעת הכוללת בין היתר את הדברים הבאים:

פעולות החקירה ואיסוף הראיות "נוהלו ברשלנות חמורה אשר גרמה ל"כרסום ראיייתי" אשר העמיד את ההרשעה ברצח בסכנה". אותה התנהלות הביאה לצורך להגיע להסדר טיעון עם הנאשם.

השארת האבן ששימשה לפגיעה בזירת האירוע עד ליום 3/1/2017

הנתבעת הותירה בזירת האירוע את האבן ששימשה לפגיעה במנוחה. כל זאת במשך כשבועיים, בתקופה גשומה, כשעל האבן כתמי דם. האבן נותרה במקום למרות איסוף הראיות מיום 20/12/2016. זאת ועוד – האבן נותרה במקום למרות שגם ביום 25/12/2016 הגיעו חוקרי משטרת ישראל לזירה, הרימו את האבן ואף צילמו את הרמת האבן. כאמור בכתב התביעה, האבן ששימשה את הנאשם נאספה מזירת האירוע רק שבועיים לאחר האירוע – "לכל המוקדם ביום 3/1/2017" (סעיף 25 לכתב התביעה).

הנתבעת צילמה את האבן כאשר צילומי האבן נעשו במכשיר הטלפון האישי של אחד החוקרים וכאמור בכתב התביעה – "לא ברור מה נעשה עם התיעוד" (סעיף 24 לכתב התביעה). כאן ייאמר שבהתאם למזכר משטרתי מיום 28/12/2016 שצורף לכתב התביעה (נספח "ו" לכתב התביעה) – הרי התיעוד והצילום אכן נעשה במכשיר הטלפון האישי של אחד החוקרים ואולם, הצילום הועבר לדיסק נפרד וכאמור במזכר – "את הצילום צרבתי לדיסק שצורף לתיק".

איסוף שקית ובה פרטים אישיים השייכים למנוחה, באיחור של שבועיים לאחר האירוע

ביום 3/1/2017 כאשר אספו חוקרי משטרת ישראל את האבן ששימשה לפגיעה, נמצאה גם שקית ובה פריטים השייכים למנוחה. השקית נמצאה כשהיא "תלויה על עץ", כאשר כך היתה במשך השבועיים שחלפו ממועד מותה הטרגי של המנוחה.

הנתבעת לא אספה את תיקה האישי של המנוחה מזירת האירוע וכן מכשיר הטלפון הסלולרי שלה "נעלם".

איסוף רכבו של הנאשם "בדרך שפגעה בראיות"

רכבו של הנאשם נתפס "בדרך שפגעה בראיות שנמצאו בו והפכו אותן מראיה מחזקת לראיה מחלישה", כך לטענת התובעים (סעיף 10 לכתב התביעה). הנתבעת העלתה את רכבו של הנאשם "על גרר כשהוא פועל ובכך גרמה למצלמת הדרך להמשיך לצלם ולתעד את הגרירה על גבי הסרטונים שתיעדו את האירוע" (סעיף 27 וכן נספח "ט" לכתב התביעה).

זאת ועוד, חוקרי משטרת ישראל נכנסו לרכבו של התובע לאחר ששהו בזירת האירוע ונחשפו לדמה ול – DNA של המנוחה. התנהלות זו גרמה לכך ש"לא ניתן היה להסתמך על הראיות הפורנזיות שאותרו ברכב, עניין שלימים הפך אותן מבחינת הנתבעת מראיה מחזקת לראיה מחלישה" (סעיף 28 לכתב התביעה).

כשלים נוספים בחקירה

התובעים הפנו לכשלים נוספים בחקירה ובהתנהלות הנתבעת וכך למשל:

הנתבעת פעלה ואיתרה מצלמות אבטחה באזור האירוע. עולה כי ביום 22/12/2016 פעלה הנתבעת להעתקת צילומי האבטחה – ואולם העתקה זו לא צלחה. כאשר הנתבעת הבחינה בכך ושבה על מנת להעתיק את צילומי האבטחה בשנית – התחוור כי בשל הזמן שחלף, אלה לא נשמרו במצלמות האבטחה.

הנתבעת ערכה חיפוש טלפוני במכשיר הטלפון הנייד של הנאשם. ואולם החיפוש נערך ללא צו שיפוטי. מכאן, סברה הנתבעת כנטען, שיש להגיע להסדר טיעון מחשש שתוצרי החיפוש לא ייחשבו כראיה קבילה.

חלק שלישי – דיון והכרעה

אין מקום לקבל התביעה וזאת בשל הנימוקים הבאים:

נימוק ראשון מחמישה לדחיית התביעה – יש לדחות התביעה שמהותה היא ניהול הליך חקירה פלילית וכן הכרעה בהליך אזרחי בפני מותב יחיד בבית משפט שלום. כל זאת כאשר מהות ההליך היא מעין הרשעה פלילית בעבירת פשע חמור הנדונה רק בהרכב תלתא בבית המשפט המחוזי

בתחילתו ובסופו של יום, התובעים עותרים לכך שייפסק פיצוי בגין התנהלות רשלנית בעת ניהול החקירה וההליך המשפטי כנגד הנאשם. על מנת להכריע בתביעה, יהיה צורך לנקוט בשורה של פעולות, אשר מקום רובן ככולן היה והושלם כבר בשלב ניהול ההליך הפלילי. וכך למשל:

ביצוע פעולות חקירה אלטרנטיביות, או הסקת מסקנות אלטרנטיביות

אפילו אכן יוכח שהנתבעת או מי משלוחיה לא פעלו במקצועיות, עדיין לא יהיה בכך די. לא יהיה די בקביעה לפיה לא בוצעה פעולת חקירה כזו או אחרת, או קביעה לפיה פעולות חקירה שונות נעשו תוך התרשלות. לא יהיה בכך די שייקבע שהנתבעת או מי משלוחיה התרשלו, לא השתמשו במיומנות, או לא נקטו "מידת זהירות שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות" (סעיף 35 לפקודת הנזיקין).

על מנת לקבל התביעה, יהיה צורך להורות על ביצוע פעולות חקירה חדשות. לנהל בדיעבד, במסגרת הליך אזרחי, את החקירה הפלילית מהשנים 2016-2017. להגיע לתוצרי חקירה חדשים ולהשוות ביניהם לבין תוצרי החקירה מהשנים 2016-2017.

לחילופין, יהיה צורך להתבסס על תוצרי החקירה מהשנים 2016-2017, ולקבוע כי אלה היו עשויים להרשיע את הנאשם בעבירת "רצח בכוונה תחילה" – העבירה בה הואשם בכתב האישום המקורי. על כך בפסקה הבאה.

הצורך בניהול ההליך האזרחי כאן כהליך פלילי מתחילתו ועד תומו, ולאחר מכן לפנות לשאלת הפיצוי, הזכות לו ואומדנו

אין די בהתרשלות בפעולות החקירה, על מנת שזו תקים עוולה של רשלנות. על מנת לקבוע קיומה של עוולת הרשלנות, יהיה צורך לדון ולהוכיח שניתן היה להגיע לתוצרי חקירה אחרים וכן להוכיח שתוצרי החקירה החדשים – היו מביאים להרשעת הנאשם בעבירה של "רצח בכוונה תחילה".

הטענות כלפי הנתבעת באשר לאופן ניהול הליכי החקירה, הן טענות שבמהותן מתייחסות ל"התרשלות מקצועית". כפי שציינתי לעיל, אין להסתפק בטענת ההתרשלות, אלא יש לנהל הליך מתחילתו ולקבוע שלולא אותה התרשלות, הרי תוצאת ההליך היתה שונה. לענין זה ניתן ללמוד בהיקש מפסיקת בתי המשפט ביחס להתרשלות מקצועית של בעלי מקצוע אחרים, למשל עורכי דין. לענין זה ר' ע"א 7633/12, קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן , מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ (מיום 16/9/14, הש' ס' ג'ובראן, י' עמית ונ' סולברג) שם נקבע כך – "על הטוען להתרשלות בייצוג משפטי הנטל להוכיח את התרשלותו של עורך הדין ולהראות כי אלמלא ההתרשלות התוצאה הייתה שונה, ומדובר בנטל כבד מבחינה ראייתית"; עוד ר' ע"א 989/03, א' חטר-ישי, משרד עורכי-דין נ' חיננזון (מיום 26/1/2005, הנ' א' ברק והש' א'א' לוי ומ' נאור) וכן למשל ע"א (תל אביב יפו) 41825-12-11,  עו"ד ישראל ויסבלט נ' יוסף שיינברג (מיום 5/3/13, הש' י. שנלר, ק' ורדי ור' לבהר שרון).

שמיעת ראיות וקביעה לפיה היה מקום להרשיע את הנאשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה – כל זאת בהרכב של מותב אחד בבית משפט שלום (ולא מותב תלתא בבית המשפט המחוזי)

ושוב אדגיש, כפי שכבר צוין לעיל – קבלת התביעה משמעה קביעה ראשונית לפיה היה מקום להרשיע את הנאשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה. כל זאת על סמך תוצרי חקירה שכלל לא התקבלו, אלא על בסיס הנחה וחקירה בדיעבד ביחס לאותם תוצרים.

הסמכות לדון וממילא להרשיע בעבירות פשע חמור שהעונש בגינן עולה על עשר שנות מאסר, נתונה אך ורק להרכב של שלושה שופטים בבית משפט מחוזי, ור' לענין זה סעיף 37(א)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984. אילו אדון בתביעה, הרי בפועל יתקבל פסק דין המתייחס ל"הרשעתו" של הנאשם בעבירת פשע חמור. תוצאת קבלת התביעה משמעה קביעה משפטית לפיה, למרות שהנאשם לא הורשע בעבירת רצח בכוונה תחילה, הרי עדיין הוא נמצא "אשם" במסגרת הליך אזרחי.

נטל ההוכחה לפיו ייבחנו טענות התובעים אינו נטל הוכחה אזרחי אלא הנטל הקיים בהליך פלילי

ההליך כאן הוא אמנם הליך אזרחי, ואולם נטל ההוכחה הוא כבהליך פלילי. כאשר יש צורך להכריע האם הנאשם היה מורשע בעבירה פלילית – הרי נטל ההוכחה הרובץ על כתפי התובעים, אינו מצטמצם לרמת ההוכחה הנהוגה בהליך אזרחי. על התובעים יהיה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר ועל סמך תוצרי חקירה שאינם קיימים, שאכן היה מקום להרשיע את הנאשם בעבירה של "רצח בכוונה תחילה".

על כך שנטל ההוכחה העומד בפני התובעים הוא נטל הוכחה כבהליך פלילי, ר' ע"א 8938/17, תאופילוס ג'אנופולוס, פטריארך הכנסייה היוונית אורתודוכסית של ירושלים נ' ‏Berisford ‎Investments Limited (מיום 10/6/2019, הש' י' עמית, ו' וילנר, א' שטיין) שם נקבע כך (ההדגשות לא במקור) – "טענות בעלות אופי פלילי ומעין-פלילי, כמו טענת תרמית, זיוף או "שוחד אזרחי" כפי שנטען במקרה דנן, מצריכות כמות ראיות ורף ראיות גבוה יותר התואמים במשקלם לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת, ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות". עוד ר' ע"א 3546/10, אליהו מישאלי נ' אולגה קליין (מיום 18/4/2012, המש' לנ' א' ריבלין, הש' ע' פוגלמן, הש' י' עמית) וכן ת"א (מחוזי תל אביב) 46482-04-13, אריה את עופר עבודות בניה נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (מיום 22/12/22, הש' ד' חסדאי(.

סוף דבר ביחס לנימוק הראשון מחמישה לדחיית התביעה

די בכל האמור לעיל על מנת להגיע לקביעה לפיה יש לדחות התביעה כבר בשלב זה. על מנת להגיע לשלב פסק הדין בתביעה כאן, יש לצלוח דיון והכרעה מעין פלילית ביחס לנאשם שכלל אינו צד כאן. על מנת להכריע במחלוקת בין הצדדים, יהיה צורך להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, שהנאשם אכן היה מורשע בעבירת רצח בכוונה תחילה.

אין מקום לקיים דיון בבית משפט שלום, בהרכב של מותב אחד, בשאלה שמשמעה קביעת אחריות פלילית של צד שלישי שאינו חלק מההליך. אחריות פלילית שמשמעה מעין הרשעה שהסמכות לקבוע אותה היא רק של הרכב בן שלושה שופטי בית משפט מחוזי.

נימוק שני מחמישה לדחיית התביעה – ניהול ההליך הוא עקיפת הוראות סעיף 31 לחוק בתי המשפט. יש לדחות התביעה שמשמעה הוא "משפט חוזר" ביחס להרשעת הנאשם

ההליך כאן אינו מתנהל בחלל ריק. ההליך מתייחס לטענה לפיה יש "להרשיע" פעם נוספת את הנאשם בגין מותה של המנוחה. הרשעה נוספת, והפעם בעבירה של רצח בכוונה תחילה. כאן המקום לציין שהמחוקק אכן הכיר במצבים בהם יש מקום לנהל "משפט חוזר", גם בהליכים חלוטים שהסתיימו זה מכבר. ואולם, הדרך לקיומו של "משפט חוזר" הוגבלה, הן מבחינת זהות מבקש המשפט החוזר, הן מבחינת המותב שידון בבקשה למשפט חוזר והן מבחינת המקרים בהם תידון בקשה למשפט חוזר. על כך בפסקה הבאה.

סעיף 31 (א) ו-(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד–1984 קובע כך (הדגשות לא במקור):

נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

הרשות לבקש משפט חוזר נתונה לנידון וליועץ המשפטי לממשלה; מת הנידון – תהיה הרשות האמורה גם לבן-זוגו ולכל אחד מצאצאיו, הוריו, אחיו או אחיותיו.

סעיף 31 מתנה, אפוא, את אפשרות הדיון ל"משפט חוזר" בשלושה תנאים שאף אחד מהם לא מתקיים בעניינינו:

ראשית באשר לסמכות ההכרעה, הסמכות לדון בבקשה למשפט חוזר נתונה רק לנשיא בית המשפט העליון, או למשנה לנשיא או לשופט בית משפט עליון אחר שהוסמך לכך. בוודאי שהסמכות אינה נתונה לסמכות הערכאות הדיוניות ובכלל זה לא לבית משפט השלום, אליו הוגשה התביעה כאן.

שנית, באשר לנימוקים למשפט חוזר – התנאים למשפט חוזר מוגבלים למקרים שיוחדו אך ורק "לטובת הנידון". כלומר – אך ורק לטובת הנאשם, בעניינינו. וכך – אם נתגלו ראיות חדשות המשנות את תוצאת ההליך, הרי אלה יביאו למשפט חוזר רק אם אלה "לטובת הנידון". כך גם אם התגלה שראיה כלשהי נגועה בשקר או זיוף, הרי הדבר יביא למשפט חוזר רק אם הדבר הוא "לטובת הנידון". וכך אפילו כאשר התעורר "חשש של ממש" ביחס לתוצאת ההליך הפלילי, הרי הוא יביא למשפט חוזר אך ורק אם עיוות הדין בתוצאת ההליך פגעה בנידון, וכלשון החוק (ההדגשות לא במקור) – "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

אף אחד מהנימוקים למשפט חוזר אינו מתייחס לעיוות דין או פגיעה אפשרית בקרבן העבירה. כלומר, לתובעים לא מוקנית כל זכות ל"משפט חוזר".

שלישית, באשר לזהות המבקש משפט חוזר – בקשה למשפט חוזר יכולה היתה להיות מוגשת רק על ידי הנאשם ("הנידון") או על ידי היועץ המשפטי לממשלה. הסמכות אינה מוקנית לכלל הציבור, ואף לא לנפגעי העבירה בגינה הוגש כתב אישום.

סוף דבר ביחס לנימוק השני מחמישה לדחיית התביעה

ניהולה של התביעה כאן משמעה כאמור ניהול חוזר של הליך פלילי שכבר הסתיים. ניהול חוזר של ההליך, ללא שהוגשה בקשה כדין על ידי הנאשם או היועץ המשפטי לממשלה. זאת ועוד – ניהול חוזר של ההליך, ללא שניתן לכך היתר נשיא בית המשפט העליון, או המשנה לנשיא או שופט בית משפט עליון אחר שהוסמך לכך. ובעיקר – ניהול משפט חוזר בשל פגיעה בנפגעי העבירה, בעוד החוק מגביל את הליך המשפט החוזר אך ורק למקרים של פגיעה אפשרית בנידון, קרי בנאשם כאן.

אין מקום לנהל הליך שבעיקרו הוא ניסיון עקיפת הוראות חוק בתי המשפט, ואשר במסגרתו ינוהל גם "משפט חוזר" לנאשם אשר כבר הורשע.

נימוק שלישי מחמישה לדחיית התביעה – יש לדחות התביעה אף משום היותה ניסיון לערער על תוצאת ההליך הפלילי

הרחבתי כבר לעיל שבבסיס ההליך שמבקשים התובעים לנהל, עומד בפועל ניסיון לדיון נוסף בהליך הפלילי שהתנהל כנגד הנאשם. הליך חלוט שהסתיים זה מכבר. התובעים שכמובן לא היו צד להליך, אינם רשאים לערער על תוצאת ההליך. זכויותיהם של התובעים ביחס להליך מוגבלות לזכויות מכח חוק זכויות נפגעי עבירה, ועל כך ארחיב בסעיף 9 להלן.

בשלב זה אפנה לכך שבתי המשפט אכן התייחסו למקרים בהם נפגעי עבירה נפגעו גם מתוצאת ההליך הפלילי שנוהלה בעניינם. עדיין, הודגש שאין לנפגעי העבירה כל מעמד בהליך וכל זכות ערעור. לכל היותר, הופנו נפגעי העבירה לנקוט הליכים אזרחיים כנגד הנאשם שגרם להם נזק. ודוק, כנגד הנאשם ולא כנגד רשויות האכיפה.

לענין זה ר' למשל רע"פ 9748/11  ,  רונן ארויו נ' כרמלה בן דוד (מיום 31/7/2013, הש' א' רובינשטיין, צ' זילברטל, א' שהם). במקרה זה ערערו נפגעי עבירה על סכום הפיצוי שנקבע להם במסגרת גזר דין שהרשיע עובדת אשר "עשקה אותם בתכשיטים ובכסף מזומן בעשרות אלפי ₪". בית המשפט (כב' הש' א' רובינשטיין) הדגיש שלנפגעי העבירה אין כל זכות מוקנית ביחס לתוצאת גזר הדין, והפנה אותם להגיש תביעה אזרחית כנגד העובדת שהורשעה בדין, וכלשון הש' א' רובינשטיין – "אכן חוק זכויות נפגעי עבירה לא עסק בכגון דא. הדבר אינו חסר משמעות, שכן נעשה בחוק זה מאמץ ליתן פתחון פה וקול לנפגעי עבירה בהליך הפלילי, אך – כפי שנקבע בפסיקה – לא הפכו לצד בהליך. נזכיר, כי ככלל זכות ערעור צריך שתהא מובנית בחוק".

סוף דבר ביחס לנימוק השלישי מחמישה לדחיית התביעה

כאשר נפגע עבירה חולק על תוצאת ההליך הפלילי, עדיין אין לו זכות לערער עליה. לכל היותר רשאי נפגע העבירה לתבוע את הנאשם שעבר עבירה, בהליך אזרחי. והיישום לעניינינו – כאשר נדחתה בקשת נפגעי עבירה לחלוק על תוצאת הליך פלילי בדרך של ערעור, הרי בוודאי אין להתיר לנפגעי העבירה, התובעים כאן, לנקוט בהליך שהוא במהותו "חלף ערעור".

הערת מעבר – עוד ביחס לכך ולזכויות המוקנות מכח חוק זכויות נפגעי עבירה ארחיב בסעיף 9 להלן.

נימוק רביעי מחמישה לדחיית התביעה – התייחסות לאינטרס הציבורי שבהסדרי טיעון. יש לדחות התביעה שמשמעה דיון נוסף בהליך שהסתיים בהסדר טיעון

ההליך הפלילי כנגד הנאשם והרשעתו בעבירות כתב האישום המתוקן, הם פרי הסדר טיעון שנקשר בין הנתבעת לבין הנאשם. הסדר שאושר על ידי בית המשפט, ואשר קודם לאישורו אף נדונה עתירת התובעת במסגרת בג"צ 2925/19, נגר נגד מדינת ישראל – פרקליטות מחוז חיפה.

דיון נוסף ו"הרשעה אזרחית" של הנאשם, משמעה פגיעה בעקרון סופיות הדיון. עקרון אשר נועד להגן, לא רק על הנאשם אשר יידע שההליך בעניינו הסתיים – אלא גם ולא פחות מכך – להגן גם על הציבור ועל מערכות אכיפת החוק. אם נתיר ניהול הליכים חוזרים, אשר יאיינו או יבטלו הליכים וקביעות קודמות, הרי לא תהא חשיבות לכל פסק דין חלוט או קביעה של בתי המשפט.

לענין זה ר' בג"ץ 681/12, שחר מרים גרינשפן נגד היועץ המשפטי לממשלה (מיום 19/9/2012, הנשיא א' גרוניס, הש' (כתוארם אז) א' חיות, ע' פוגלמן) שם נדון מקרה חריג של הסדר טיעון אשר לא היה חולק שאפילו "פרקליטות המדינה מודה שהטיפול בעניין היה שגוי ומוטעה". והינה, למרות תמימות הדעים שהיתה ביחס לטיפול השגוי בכל הקשור להסדר הטיעון, עדיין הדגישו שופטי בג"צ את חשיבות סופיות הדיון, וכלשונו של הנשיא א' גרוניס (הדגשות לא במקור):

"חשוב להדגיש כי עקרון סופיות הדיון אינו נועד להגן אך על הנאשם בפלילים, או על הנתבע בהליכים אזרחיים. לפסק דין חלוט, שאין עליו עוד ערעור, יש משמעות חינוכית והרתעתית. אילו ניתן היה לפתוח מחדש פסקי דין חלוטים כדבר שבשגרה, היו הם מאבדים את השפעתם המרתיעה (ראו, ש"ז פלר "הרהביליטציה: מוסד משפטי מחוייב המציאות" משפטים א 497, 503 (תשכ"ח-תשכ"ט)). בנוסף, עקרון סופיות הדיון תורם לביטחון וליציבות במשפט"

להרחבה ר' גם ת"א (מחוזי תל אביב) 12852-09-14 בן דוד ואח' נ' גלסמן ואח' (מיום 18/2/2020, הש' מיכל עמית-אניסמן) שם נקבע כך (ההדגשות לא במקור) –

"פתיחת שערי בתי המשפט לתקיפה שאין לה סוף של פסקי דין, סופה ערעור מוחלט של הביטחון והיציבות במשפט, וכן כי עקרון סופיות הדיון תורם גם ליעילות של גורמי האכיפה ושל בתי המשפט"

עוד ר' רע"א 1552/19, ביטון נ בנק ירושלים בע"מ (מיום 2/4/2019 ); בג"ץ 5288/18, שי נ' הועדה לציון חסידי אומות העולם ב"יד ושם" רשות הזכרון לשואה ולגבורה (מיום 16/4/2019) וכן ר' כבר בע"פ 7853/05, רחמיאן נגד מדינת ישראל (מיום 27/11/2006) שם נקבע כך (ההדגשות לא במקור) – "לכל התדיינות משפטית יש סוף. משהתבררו זכויות וחובות הצדדים בהליכים המשפטיים השונים, ונתקבלה החלטה סופית, הרי שאין לשוב ולהידרש לעניין מחדש. הדבר מערער את היציבות המשפטית. הדבר פוגע בזכויות המתדיינים עצמם. הדבר פוגע ביעילות המערכת המשפטית".

סוף דבר ביחס לנימוק הרביעי מחמישה לדחיית התביעה

ניהול ההליך בתביעה כאן משמעו פגיעה ביציבות המשפטית, פגיעה בעקרון סופיות הדיון. עקרון שנועד להגן על ה"ביטחון ויציבות במשפט". מכאן, גם משיקולי מדיניות משפטית אין מקום לדון בהליך ויש לדחותו.

נימוק חמישי מחמישה לדחיית התביעה – התייחסות לחוק זכויות נפגעי עבירה

כאבם של התובעים חד וברור ועולה כבר מבין שורות כתב התביעה. הלב יוצא אליהם. גם המחוקק הכיר בכאבם ומכאן בזכויותיהם של נפגעי עבירה ובכלל זה בכאבם וזכויותיהם של קרובי משפחתם של נפגעים אלה. בעקבות כך נחקק חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א – 2001, אשר קובע בסעיף 22 כי במקרה מוות הרי גם לבני משפחתו של קרבן עבירה קמות זכויות, וכלשון החוק – "גרמה העבירה למותו של אדם, יוענקו הזכויות לפי חוק זה לבני משפחתו של נפגע העבירה…".

על נסיבות חקיקתו של חוק זכויות נפגעי עבירה, על ההסדרים החקיקתיים שקדמו לחוק זה ועל השינוי שחולל החוק, ר' הסקירה במסגרת בג"ץ 9631/07, משה כץ ואח' נגד נשיא המדינה ואח' (מיום 14/4/2008 הש' א'א' לוי, י' דנציגר, ע' פוגלמן). בעניינינו, אתייחס למסגרת שהסדירה את זכויות נפגעי העבירה ולכך שגם מסגרת זו לא מאפשרת ניהול ההליך כאן. על כך בפסקאות הבאות.

הוראות חוק זכויות נפגעי עבירה יוצרות יריבות משפטית ישירה בין התובעים נפגעי העבירה לבין הנתבעת. ואולם אותה יריבות משפטית מוגבלת למסגרת החוק ולהוראותיו. החובה הקמה לנתבעת אל מול התובעים, היא חובה מכח הוראות החוק ולא חובה כללית המתפרשת ללא גבול.

יודגש שהוראות חוק זכויות נפגעי עבירה, לא הופכות את קרבן העבירה לצד להליך הפלילי ולא מקנות לו כל זכות ביחס לתוצאתו, לרבות ביחס להסדר טיעון. לענין זה ר' למשל בג"ץ 1620/22, פלונית נגד פרקליטות המדינה (מיום 7/6/2023, הש' י' וילנר, הש' י' כשר, הש' ר' רונן) שם נקבע כך (סעיף 34 לפס' דינו של הש' י' כשר, ההדגשות לא במקור):

"… בטענות של נפגע עבירה לגופו של ההליך הפלילי, לרבות טענות לגבי הכרעת הדין או גזר הדין לגופם של דברים; טענות נגד הסדר טיעון בין המאשימה לנאשם; או טענות לעניין קצב שמיעת ההליך. בעניינים מעין אלו, נפגע העבירה איננו צד להליך ולא נפגעת זכות המוקנית לו".

להשלמה אציין שפסק דינו דלעיל של הש' י' כשר התייחס לאפשרויות הערעור וההשגה של נפגע עבירה, כאשר נושא זה נותר בצריך עיון על ידי יתר חברות ההרכב, השופטת י' וילנר והשופטת ר' רונן. על המחלוקת בשאלה זו, ר' הסקירה במסגרת סעיף 24 לפסק דינו של הש' ע' גרוסקופף בבג"ץ 6968/23, פלוני נגד הרכב בימ"ש מחוזי ירושלים ואח' (מיום 17/10/2023, הש' ע' גרוסקופף, הש' א' שטיין, הש' ג' כנפי-שטייניץ).

כאשר המסגרת לזכויות התובעים הותוותה בחוק זכויות נפגעי עבירה, הרי יש לבחון היקפה לעניינינו. כאן ייאמר שגם התייחסות לחוק זכויות נפגעי עבירה מביאה לקביעה לפיה יש לדחות התביעה, וזאת מהנימוקים הבאים:

ראשית, מעמדם של נפגעי עבירה מוגבל

מעמדם של נפגעי עבירה הוסדר בחוק זכויות נפגעי עבירה. בהתאם לחוק קמה לנפגעי עבירה זכות לקבל מידע על התנהלות ההליך (סעיף 8 לחוק), לעיין בכתב האישום, וכן להיות נוכח בדיוני ההליך (סעיפים 9 ו-15 לחוק). עם זאת, נפגעי עבירה אינם חלק מההליך הפלילי עצמו והלכה פסוקה היא כי "הצדדים להליך הפלילי הם לעולם המדינה והנאשם, כאשר עניינם של נפגעי העבירה מגולם בצבר האינטרסים השונים אותם מבטאת המדינה בתפקידה כתובעת בהליך הפלילי", ור' בג"ץ 6968/23, פלוני נגד הרכב בימ"ש מחוזי ירושלים ואח' (מיום 17/10/2023) הנזכר לעיל, וכן בג"ץ 474/21, מוחמד מחאמיד נגד היועץ המשפטי לממשלה (מיום 4/12/2022).

כאשר חוק זכויות נפגעי עבירה, כחוק מיוחד, מקנה לנפגעי העבירה זכויות שונות – הרי אין מקום ואף לא ניתן להרחיב מכללא זכויות אלה, כך שיכללו גם חובה ישירה של הנתבעת אליהם. לענין זה ובאשר לזכויות המוגבלות, ר' גם הדיון ב רע"פ 9748/11  ,  רונן ארויו נ' כרמלה בן דוד (מיום 31/7/2013) בסעיף 7.2 לעיל.

שנית, אפילו היתה לנפגעי עבירה זכות וזו נפגעה, הרי אין לתבוע "רשות ציבורית" בגין כך

כך או כך, אפילו נפגעה אחת מהזכויות המוקנות לנפגעי עבירה, הרי עדיין ההליך היחיד שניתן לנקוט בגין כך הוא "הליך משמעתי לפי כל דין". לענין זה קובע סעיף 21 לחוק זכויות נפגעי עבירה כי "אי קיום זכות מהזכויות הקבועות בחוק זה אין בו כשלעצמו כדי לפסול הליך פלילי, או כדי להוות עילה למשפט פלילי או אזרחי נגד רשות ציבורית או עובד ציבור; ואולם אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע נקיטת הליך משמעתי לפי כל דין".

סוף דבר ביחס לנימוק החמישי מחמישה לדחיית התביעה

זכויות נפגעי עבירה והיריבות המשפטית מולם, מוסדרים בחוק זכויות נפגעי עבירה. הזכויות בחוק לא מקימות יריבות משפטית אל מול הנתבעת, אלא בנושאים המצומצמים המנויים בחוק. מכאן, אין לקבל תביעה אשר בפועל עוקפת הוראות החוק ויוצרת לנפגעי עבירה זכויות נוספות שלא הוקנו להם בדין.

הערה לפני סיום בדבר נימוק נוסף לדחיית התביעה. נימוק העולה ושזור בנימוקים המנויים לעיל – התייחסות לאינטרס המוגן (נימוק שישי בנוסף לחמישה הנימוקים דלעיל)

טיעון אחד שזור כחוט השני ועולה מכל הנימוקים הנזכרים לעיל. טיעון זה מתייחס לצורך באיתור אינטרס מוגן של התובעים אשר בגין פגיעה בו ניתן לקבוע להם פיצוי. על כך בפסקה הבאה.

לא כל תחושת עוול, תיחשב לעוולה משפטית. גם לא כל תחושת אי צדק אישית של מתדיין, אף כאשר היא מבוססת, תיחשב למסד משפטי למתן פיצוי.

על מנת שתחושת אי צדק תבשיל לכדי קביעת סעד משפטי, היא צריכה למצוא את המסגרת המשפטית הנכונה ולעבור במסננות הדין מבלי לפרוץ את גדרי החוק. לענין זה ר' בג"ץ 681/12, שחר מרים גרינשפן נגד היועץ המשפטי לממשלה (מיום 19/9/2012) הנזכר לעיל שם נקבע (מפי הש' א' חיות, כתוארה אז) כך – "עלינו לזכור כי קוצר ידו של המשפט הוא גם קוצר ידו של השופט וכי פריצת גדרי החוק והכללים המשפטיים שעליהם אנו אמונים יש לה מחיר".

עוד ר' כבר בדנ"א 2401/95‏, ‎רותי נחמני‎ ‎נ' דניאל נחמני (מיום 12/9/1996) שם נקבע בסעיף 1 לפסק דינו של הש' י' זמיר (ההדגשות לא במקור) – " … בלא משפט, בחשבון ארוך ואמיתי, אין צדק. לכן חלילה לשופט לעבור בקפיצה מהעובדות אל הצדק , כאילו אין דין חוצץ ביניהם. כבודו של הצדק במקומו מונח. אך הוא חייב להיות מונח על תשתית של דין".

בעניינינו, ותוך כבוד רב לתובעים והשתתפות בצערם ומבלי שיהיה בכך חלילה הקלת ערך בעומק סבלם – לא קיים אינטרס מוגן אשר נפגע כאשר הנאשם הורשע בעבירה שאינה רצח בכוונה תחילה, אלא עבירה אחרת שאף היא גזרה עליו עונש מאסר ממושך ביותר. תשע עשרה שנות מאסר וכן עונשי מאסר על תנאי נוספים וחיוב בפיצוי כספי.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית.

באשר לחיוב בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, איני מחייב את התובעים בתשלום בגין כך.

נתתי דעתי להוראות סעיף 153(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 הקובע כי יש לחייב צד אשר לא זכה בהליך בתשלום שכר טרחת עו"ד בסך אשר "לא יפחת מן התעריף שנקבע לעניין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000, זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים, על תשלום סכום נמוך יותר מהסכום האמור". לצורך כך יהיו הנסיבות הטראגיות של סיום חיי המנוחה כ"טעמים מיוחדים" הנדרשים על פי דין.

אודה ששקלתי אפשרות להורות על השבת האגרה לתובעים, למעט הסכום הנקוב בסעיף 34 לתוספת לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז – 2007. לא מצאתי סמכות שבדין להורות על השבה כאמור. לענין זה יוכלו התובעים להגיש תוך 14 יום ממועד פסק הדין כל בקשה, להפנות אותי לסמכות שבדין, ואפשר אף ל"סמכות טבועה". הבקשה תועבר לתגובה, ואכריע בה.

ניתנה היום, בו' אדר ב' תשפ"ד, ב16 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.