לפני
כבוד השופט אריאל ממן
התובעת
י. נ.
ע"י ב"כ עוה"ד דני לידרמן
נגד
הנתבע
י. נ.
ע"י ב"כ עוה"ד מיכה גבאי
פסק דין
להן אכריע בתביעה לפירוק שיתוף ואיזון זכויות, שהגישה התובעת כנגד הנתבע ובטענת הנתבע כי הצדדים התנהלו בהפרדה רכושית.
במסגרת זו תוכרע עתירת התובעת לשיתוף ספציפי בבית הרשום על שם הנתבע ובמשק שרכש הנתבע מאביו, בעסקת מכר ללא תמורה, במהלך החיים המשותפים.
כך גם תוכרע טענת התובעת להברחת כספים מהקופה המשותפת על ידי הנתבע במהלך החיים המשותפים.
רקע כללי:
הצדדים הכירו בשנת 2009, בעת שהנתבע עוד היה נשוי לאחרת, ונישאו זל"ז כדמו"י ביום 15.12.2011 ולהם שני ילדים משותפים, ילידי 2014 ו – 2016.
הצדדים חלוקים ביחס למועד בו החלו לנהל חיי שיתוף זוגיים, כאשר לשיטת התובעת הדבר נעשה כבר בחודש 9-10/2009, ואילו לשיטת הנתבע, הצדדים אומנם היו בני זוג ואף נישאו זל"ז, אך נהגו בהפרדה רכושית, במהלך חיי הנישואין, וביתר שאת – לפניהם.
בהתייחס לסעד לפירוק שיתוף, התובעת עותרת לפירוק השיתוף בבית הרשום על שם הנתבע ברח' הכ' 16 במושב …, הידוע כגוש… חלקה … [להלן: "הבית" (בהתייחס גם למחוברים) ו/או "המגרש" (בהתייחס למקרקעין עצמם)] וכן במשק מס' 29 במושב …, הרשום על שם אביו של הנתבע (להלן: "המשק").
בהתייחס לסעד לאיזון משאבים, עותרת התובעת לאיזון משאבים במלוא נכסי בני הזוג לרבות בכספים המצויים בחשבונות הבנק של הנתבע, תוך עתירה להשבת כספים, שהוברחו על ידי הנתבע בזמן החיים המשותפים.
במקביל להליך שבכותרת התנהלו הליכים נוספים: תובענה לחלוקת אחריות הורית וזמני שהות (תלה"מ 22792-01-21) שניתן בה פסק דין ביום פסק דין ביום 7.3.2024 ותובענה למזונות קטינים (תלה"מ 5210-01-21) שניתן בה פסק דין ביום 31.3.2024.
יצוין, כי בשעה שהמחלוקת ממוקדת בעניינים רכושיים בלבד, יש להצר על כך שהצדדים האריכו שלא לצורך בטענות אישיות, האחד כלפי משנהו. עוד אציין, כי חלקן הארי של עדויות הצדדים לא הוסיף מידע מהותי, שהיה בו צורך של ממש ומשכך לא ראיתי צורך לפרטו במסגרת זו ולהלן אפנה בקצרה לעדויות ולטענות, שיש בהן בכל זאת רלוונטיות לבירור ההליך.
העובדות שאינן במחלוקת:
ביום 20.12.2009, התקשר הנתבע עם מושב … בהסכם לרכישת המגרש (זכויות ב"משבצת הצהובה", אשר עפ"י הנחיות רמ"י, נרשמות אך ורק על שם בן של בעל המשק. במסגרת הסכם זה נקבעים התנאים העתידיים למערכת היחסים בין האגודה השיתופית למתיישב) אשר נרשם במלואו על שמו של הנתבע.
ביום 03.06.2011, חתם הנתבע על חוזה פיתוח מול רמ"י.
כל התשלומים (בסך כולל של כ- 613,431 ₪) לצורך רכישת המגרש, שולמו על ידי הנתבע ממקורותיו בין התאריכים: 20.12.2009 – 12.12.2010 (זאת הגם טענת התובעת בעדותה בעמ' 15- 16 לפרוטוקול דיון ההוכחות).
ביום 15.12.2011, הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י (זאת לאחר תקופה ממושכת של זוגיות שביחס למועד תחילתה, למהותה ולכוונות הצדדים בהתייחס אליה חלוקים הצדדים).
ביום 10.10.2013 התקבל היתר בנייה מהוועדה המקומית.
ביום 05.11.2013, חתמו הצדדים על הסכם הלוואה ללקיחת משכנתא בסכום של 1,084,000 ₪ והחלו בבניית הבית.
ביום 12.2.2014 נחתם בין הנתבע לאביו הסכם העברה ללא תמורה בהתייחס למשק מס' 29 במושב … (במסגרתו ניתנה לאבי הנתבע זכות מגורים במשק לכל ימי חייו וכן התחייבות לדאוג לו במהלך חייו) וביום 3.3.2014 הוגשה בקשה לרמ"י להעברת הזכויות במשק מאבי הנתבע לנתבע ללא תמורה ונרשם שיעבוד על הזכויות במשק לטובת הנתבע.
הנתבע שילם תשלומים רבים לסילוק חובותיו של האב, שהיקפם מצוי במחלוקת.
מועד הקרע נקבע בהסכמה ליום 31.3.2021 (ע"פ הסכמת הצדדים בדיון מיום 12.9.2021)
למען השלמת התמונה אציין, כי בשלבים הראשוניים של ההליך, הוגשו מספר בקשות למתן צווי הגנה, שביהמ"ש נדרש להכריע בחלק לא מבוטל מהן (ה"ט 55617-01-21; ה"ט 44116-02-21, ה"ט 56842-05-21; ה"ט 43253-07-21; ה"ט 55593-03-22; ה"ט 12798-06-22; ה"ט 45402-10-22).
טענות הצדדים בתמצית:
טענות התובעת:
במהלך הזוגיות הנתבע עשה ככל העולה על רוחו ונהג כרווק, טס לחו"ל מס' רב של פעמים וניהל חיים כפולים, חזר מעבודתו בשעות מאוחרות, ולמעשה, מלוא נטל גידול הילדים נפל על כתפיה בלבד, זאת הגם שעבדה בעבודה תובענית, למדה ודאגה לכל מחסור, כאשר היא אינה מעזה להמרות את פי הנתבע.
הנתבע נהג כלפיה באלימות כלכלית ונהג בחשבונה כבשלו; חשד בה בבגידה ואילץ אותה לעבור בדיקת פוליגרף; נהג בה באלימות פיזית במספר הזדמנויות שונות ואף עירב את אביו במשבר ביניהם, במטרה להפחיד אותה ולהזיק לה.
רכישת המגרש אמנם התבצעה בטרם נישואי הצדדים, אך הנתבע התחייב לרשום מחציתו (ובהמשך גם מחצית הבית) על שמה של התובעת, זאת לאור היחסים החמים ביניהם ובעודם נשואים, נטלו הצדדים הלוואת משכנתא ובהחלטה משותפת בנו בית קרקע על המגרש. בשנת 2014 עברו הצדדים להתגורר בבית זה, זאת במקביל להצהרות הנתבע כי מדובר בנכס השייך לשני הצדדים וכי אין חשיבות לרישום בפועל ומשכך לשיטת התובעת, יש להחיל שיתוף על נכס המקרקעין כולו.
התובעת היא זו שפעלה לקבלת היתר הבנייה בעבור הבית, אשר הוגדר על ידה (לאורך כל כתבי טענותיה) כנכס המשותף; ובמהלך החיים המשותפים, התובעת הייתה שותפה לתשלום המשכנתא, שכן הועברו מחשבון הבנק שלה לחשבון הנתבע סכומי כסף בסך 5,500 ₪ מידי חודש בחודשו (התובעת צירפה לכתב התביעה ולתצהירה אסמכתאות ביחס למשכנתא הרשומה על שם שני הצדדים והעתק מאישורים על העברות שבוצעו מחשבונה לחשבון הנתבע).
לדברי התובעת, הנתבע התחייב לרשום את הנכס, לרבות המגרש, על שם שני הצדדים, אך בפועל הפר התחייבות זו, למרות שציין בפניה בכל הזדמנות כי הנכס שייך לשניהם.
הנתבע לא שיתף את התובעת בעניינים כספיים, נהג כלפיה בכוחניות וקיבל החלטות כלכליות לבד, לרבות בפעולות חריגות באלפי שקלים, מכספים השייכים לצדדים לרבות העברות של סכומים גדולים מחשבונה לאביו ולאימו.
חרף התנהלותו של הנתבע בעניינים כספיים והימנעותו משיתוף התובעת, הגם דרישותיה, המשיכו הצדדים להתנהל באותו אופן וזאת עד למשבר בחודש אפריל 2020, אשר בעקבותיו החל הנתבע להפעיל סנקציות כלכליות על התובעת; רוקן את חשבונה בבנק; הפסיק לרכוש מוצרי מזון ודברים חיוניים עבורה ועבור הקטינים ובחודש דצמבר 2020 עזב את הבית, תוך שהשאיר אותה ללא יתרה בחשבון.
במהלך החיים המשותפים, רכש הנתבע את המשק של אביו ובו יחידת דיור, אשר עברה שיפוץ, ששולם מכספי הצדדים ובה מתגורר שוכר, אשר משלם מידי חודש סך 3,300 ₪, המופקדים לחשבונו של הנתבע.
בנוסף, התובעת גילתה, כי הנתבע ניסה לרכוש משבצת ו/או משק במושב אחוזם. עובדה זו מלמדת לטענתה, כי ברשות הנתבע חסכונות רבים, אשר לדבריה היא זכאית למחציתם.
טענות הנתבע:
על הצדדים חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן: "החוק") ומשכך אין להחיל שיתוף ביחס לנכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה ובכלל זה המגרש שנרכש בשנת 2009, בטרם נישואי הצדדים ונרשם על שמו של הנתבע בלבד ואינו מהווה חלק מהרכוש המשותף, שכן הצדדים לא ניהלו חיים משותפים ולכן התובעת אינה זכאית לזכויות בו.
הבית נבנה על המגרש במהלך הנישואין, באמצעות כספי המשכנתא שנטלו הצדדים ואשר שולמה על ידם במשותף במהלך חיי הנישואין ולכן התובעת זכאית בהקשר זה למחצית משווי הבית ללא המגרש.
לטענת הנתבע הצדדים התנהלו בהפרדה רכושית ומשכך ראוי כי חלוקת הזכויות בבית המשותף תביא לכך שחלקו של הנתבע יעלה על זה של התובעת.
לשיטת הנתבע, הצדדים נהגו בהפרדה רכושית מלאה ולא ניהלו "מאמץ משותף" וזאת נוכח התנהלותה הכלכלית "הכושלת" של התובעת, אשר העבירה לנתבע מידי חודש בין 3,500 ₪ ל – 5,500 ₪ והיתרה נותרה בחשבונה הפרטי, לצורך תשלום הוצאותיה העודפות והבזבזניות, אשר חרגו מהכנסתה בפועל ואילו הנתבע מימן את תשלומי המשכנתא ואת כלל הוצאות הבית וכלכלתו.
ביחס למשק החקלאי הרשום על שם אבי הנתבע, מדובר במשק חקלאי, אשר בגינו נחתם בין האב לנתבע הסכם מתנה ללא תמורה וגם בעניין זה חלות הוראות סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון. לדבריו, עובדה היא שלא שיתף את התובעת במתנה שקיבל מאביו וביתר העניינים הכספיים ואף לא טרח למסור לתובעת מידע ופרטים באשר לנכס זה ו/או באשר לפעולות שנקט בהתייחס אליו, והדבר מעיד כי לא נוצרה כוונת שיתוף לגביו.
לנוכח ההפרדה הרכושית הנטענת, התובעת אף לא זכאית למחצית זכויותיו הפנסיוניות של הנתבע. בנסיבות אלה, אף עתר הנתבע לדחות טענת התובעת בעניין שיתוף כלכלי מחודש אפריל 2009 (יוער כי במועד הדיון מיום 8.1.2023 הודיע ב"כ התובעת כי היא אינה עומדת על טענתה בדבר שיתוף בזכויות שנצברו לפני מועד הנישואין וכי טענתה בדבר השיתוף מתייחסת רק לעניין זכויותיה במגרש שנרכש על ידי הנתבע בחודש 12.2009).
השתלשלות העניינים בהליך:
נוכח ריבוי ההליכים והמסמכים, מצאתי מקום לפרט בקצרה השתלשלות העניינים בהליך וכדלהלן:
בישיבת קדם המשפט מיום 12.5.2021 עתרה ב"כ התובעת להעריך את שווי הנכסים. ב"כ הנתבע הסכים, אך ביקש לערוך את חוות הדעת, תוך שתבוצע אבחנה בין שווי המבנה הבנוי לשווי המגרש עצמו וזאת נוכח טענתו, כי המגרש עליו נבנה הביתף נקנה מכספו האישי וללא כל קשר לתובעת.
ביום 2.9.2021 הוריתי על מינוי שמאי, תוך שהתבקשה אבחנה בין שווי הבית לשווי המגרש.
בישיבת קדם המשפט מיום 12.9.2021 ניתנה הסכמת הצדדים למינוי אקטואר וביום 14.9.2021 ניתנה החלטה למינוי אקטואר (תוך שנקבע בה מועד הקרע ליום 31.3.2021, ע"פ הסכמת הצדדים מיום 12.9.2021).
לבקשת השמאי, הוריתי ביום 24.9.2021 להעריך גם את שוויו של המשק (הרשום על שם אבי הנתבע ושביחס אליו טען הנתבע כי נחתם הסכם מתנה המקנה לו את המשק ללא תמורה).
ביום 8.11.2021 הוגשה בקשת אבי הנתבע לסילוק יד ביחס למשק וביום 24.11.2021 דחיתי בקשה זו והוריתי לצדדים לוודא ביקור השמאי במשק והערכת שוויו כפי החלטתי מיום 24.9.2021.
ביום 28.4.2022 הוגשה חוות דעת השמאי מר יומיק שמר ובמסגרתה, נאמד בית המגורים ברח' הכ' 16 במושב … בשווי של של 2.65 מיליון ₪ במעוגל (בגין שווי בית המגורים כולל הקרקע), כאשר מתוך סכום זה הוערך שווי המגרש בסך 1.5 מיליון ₪ במעוגל.
ביום 9.6.2022 הוגשה חוות דעת האקטואר מר אבי יחזקאל.
בישיבת קדם המשפט מיום 20.6.2022 נעשה ניסיון להביא הצדדים להסכמות, אלא שבהודעה שהגישה התובעת ביום 1.7.2022, הודיעה כי היא מסרבת להצעת ביהמ"ש ועל כן בהחלטתי מיום 14.7.2022 קבעתי את התיק לשמיעת ראיות (במקביל להליך הקשור בעניין מזונות הקטינים).
ביום 25.8.2022 הוגשה חוות דעת השמאי יומיק שמר ביחס לאומדן שווי הנחלה במשק 29 במושב ….
ביום 29.9.2022 הוגשו תשובותיו של השמאי לשאלות הבהרה שהופנו אליו מטעם התובעת.
ביום 8.1.2023 נשמעו ראיות בהליך והצדדים נחקרו על תצהיריהם.
דיון והכרעה:
הצדדים הם בני זוג אשר נישאו זל"ז בסוף שנת 2011 ויחסיהם נקלעו למשבר חמור בסוף שנת 2020, שבסמוך אליו נפרדו. הצדדים לא ערכו הסכם ממון קודם או לאחר נישואיהם ועל יחסיהם הרכושיים חל הסדר איזון משאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון" או "החוק").
סע' 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, המתייחס לשיתוף בין בני זוג נשואים, מחריג ממנו נכסים שנצברו ערב הנישואין וקובע:
"עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין … זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין".
עם זאת, נקבע בפסיקה, כי לכלל הנובע מסע' 5 לחוק, יש יוצאים מן הכלל וכי אין בהוראות החוק כדי למנוע מבעל דין לא רשום להוכיח זכויותיו בנכס חיצוני מכוח דוקטרינת "כוונת השיתוף הספציפי" וזאת מכוח הדין הכללי – דיני חוזים, דיני קניין, דיני נאמנות וכיו"ב [ראו לעניין זה: הלכת אבו רומי בע"א 8672/00 אבו-רומי נ' אבו-רומי, (מאגרים משפטיים) וכן בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (מאגרים משפטיים, 25.10.2012) להלן: "עניין אלמונית"].
יובהר כי על בן הזוג הטוען לשיתוף בנכס חיצוני, "להביא ראיות מספקות המלמדות על גמירות דעת של הצדדים לשיתוף כאמור. שאלה זו היא שאלה עובדתית, תלוית נסיבות, ובמסגרתה ניתן להביא ראיות שונות אשר יגבשו "דבר מה נוסף", זולת יחסיהם הארוכים של הצדדים, אשר ילמד על כוונתם ביחס לנכס שלגביו נטען השיתוף" [דברי כב' השופט נ' סולברג בבג"ץ 287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (מאגרים משפטיים, 27.3.2016)].
אם כן, להלן אכריע בטענות הצדדים בענייני הרכוש, זאת בהתייחס להוראות החוק והפסיקה ותוך הפרדה בין הרכיבים השונים.
בית המגורים במושב … הרשום על שם הנתבע:
כפי שיפורט להלן בהרחבה, בחינת עובדות המקרה שבפניי מביאה אותי לכלל מסקנה כי בית המגורים, הינו נכס מעורב, שחלקו משותף ולחלקו לאו. משכך סבורני כי יש לחלק בין החלק בנכס שהוא נכס חיצוני לבין החלק שהוא בגדר נכנס בר איזון.
מחד, אין מחלוקת כי המגרש עליו נבנה הבית הינו נכס חיצוני, שכן מדובר בנכס שנרכש לפני הנישואין מכספים חיצוניים, אך מאידך, הצדדים בנו עליו את ביתם, באמצעות הלוואת משכנתא משותפת, והתגוררו בו במשך מספר שנים.
בנסיבות אלה, ההכרעה האם קיים שיתוף ספציפי בנכס כולו (המגרש והבית) אינה עניין של מה בכך, זאת לנוכח העמימות ביחס למבחנים ולגבולות של הלכה זו [בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (מאגרים משפטיים, 14.03.2007)].
בפסיקה (ראו: פס"ד של כב' השופט י. עמית בעניין אלמונית הנ"ל) מוצעת מערכת רחבה של מבחנים, שאינה מהווה רשימה סגורה לבחינת קיומה של כוונת שיתוף ספציפית, דוגמת סוג הכנס, האם מדובר בדירת מגורים או בנכס אחר, האם הדירה הובאה ע"י אחד מבני הזוג לנישואין, או נרכשה ע"י אחד מבני הזוג לאחר הנישואין, האם הדירה התקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה, האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים, או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואין ואשר נותר רשום על שמו, אורך התקופה בה הנכס היה רשום ע"ש אחד מבני הזוג ומס' השנים בהן התגוררו בני הזוג בנכס (ככל שהתקופה קצרה יותר, נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה), אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר, נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה), האם ניטלה הלוואה בגינה נרשמה משכנתא על הדירה ואשר שולמה לאורך השנים ע"י בני הזוג במשותף, האם בוצע שיפוץ מסיבי או תוספת בנייה מהותית שמומנה ע"י שני בני הזוג, התנהגותם של הצדדים, לרבות מצגים שהוצגו האחד בפני האחר (ראו .
אזכיר בהקשר זה, גם את הדברים שכתב כב' הנשיא, השופט מאיר שמגר, בע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, בפסקה 6 (להלן- "פרשת הדרי"):
"עצם החיים במשך תקופה ארוכה תחת קורת גג משותפת, אורח החיים שהתאפיין בשיתוף בכל הנוגע לנכסי המשפחה האחרים (מכונית, חשבונות בנק), השקעת מאמץ משותף ומשאבים משותפים באחזקת הנכס ופיתוחו במשך שנות המגורים הרבות בו – כל אלה גוברים על העובדה – הניצבת לעצמה – כי בתחילת חיי הנישואין נפלה עיקר המעמסה ברכישת הדירה על אחד מבני הזוג.
בנסיבות כגון אלה שבפנינו, היינו נסיבות של נשואים ארוכים במשך עשרות שנים בהן מקיימים שני בני הזוג את המשק המשפחתי במאמץ משותף, בין על ידי עבודה בבית ובין על ידי עבודת חוץ, מטשטשים הגבולות ומתערבבים המשאבים. חזקת השיתוף איננה פרי של אירוע נקודתי אלא עולה מתוך תהליך שביטויו בחיים המשותפים ובמאמץ המשותף, וככל שמשך הנישואין מתארך, הופכת טענה מאוחרת בדבר המשך קיומה של הפרדה, למלאכותית יותר ולבלתי אמינה יותר. כאשר בני הזוג מקיימים מאמץ משותף כל אחד בתחומו וכל משאביהם משותפים, הופך במשך הזמן גם נכס שלא נרכש בחלקים כספיים שווים, למשותף; הרכוש המשפחתי משתלב ומתערבב ואחרי עשרות שנים אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק רכוש לפי ההשקעה הבסיסית במועד רחוק בעבר. אינני מתעלם מן המרכיב ההסכמי, השלוב מכללא, בחזקת השיתוף. אולם, מקובל עלינו כי הסכם יכול שייווצר בדרך ההתנהגות. חזקת השיתוף היא ביטוי לאורח החיים הבין אישי הנוצר לפי תפיסותינו ביחסים בין בני זוג המקיימים משק בית משותף ומשלבים מאמציהם לכדי מערכת מאוחדת.
כאמור, ברבות השנים, נעלמים תחומי ההפרדה, והנכסים – יהא מקורם אשר יהא – הופכים 'לבשר אחד'".
על אף האמור, על פי דין, המבחנים שפורטו לעיל, אינם חד משמעיים וסגורים, ו"אין לו לדיין אלא מה שרואות עיניו" (סנהדרין, ו,ב).
ומן הכלל אל הפרט:
הצדדים חלוקים ביחס לזכויות הבעלות בבית המגורים, הרשום על שם הנתבע.
לטענת התובעת, הסיבה לאי רישום הנכס ע"ש שני הצדדים היא סירובו של הנתבע, תוך התחייבות כי אין צורך בכך, שכן מדובר בנכס שממילא שייך לשני הצדדים, ואילו לטענת הנתבע הטעם באי רישום הנכס ע"ש שני הצדדים הוא בהסכמה כי המגרש שייך לו בלבד ובעת פירוק השיתוף בו, יהיה צורך לקזז את שוויו.
מן הבחינה העובדתית, אין מחלוקת כי הנתבע התקשר עם מושב … בהסכם לרכישת המגרש ביום 20.12.2009, כמעט שנתיים לפני מועד הנישואין ובמועד זה שילם הנתבע סך של כ- 117,000 ₪ למושב וכן תשלום בסך 50,000 ₪ לבעלי הזכויות; ביום 18.08.2010 שילם הנתבע סך נוסף של כ- 166,000 ₪ וביום 12.12.2010 סך נוסף של כ-56,000 ₪ עבור דמי היוון, זאת גם כן בטרם מועד הנישואין, ולא נסתרה טענת הנתבע כי התמורה כולה שולמה מכספים אישיים שלו (ודומה שאף לא נטען אחרת, זאת על אף טענת התובעת בעדותה כי יחסי הצדדים לא יצרו הפרדה בין כספיו האישיים של הנתבע לזכויותיה שלה).
על פי המתועד, בין התאריכים 20.12.2009 ל- 12.12.2010 שילם הנתבע כ- 613,431 ₪ לצורך מימון רכישת המגרש וכל הנלווה לו [(לרבות דמי היוון ותשלום לבעלים הקודמים של הזכויות) ראו: סע' 84 לתצהיר הנתבע].
כאמור, ביום 03.06.2011, כחצי שנה לפני מועד הנישואין, חתם הנתבע על חוזה פיתוח מול רמ"י.
ביום 10.10.2013 התקבל היתר בנייה מהוועדה המקומית, כאשר זה נושא את שמו של הנתבע בלבד וזאת הגם שהצדדים נישאו זה לזו כשנתיים קודם לכן.
ביום 05.11.2013, חתמו הצדדים על הסכם הלוואת משכנתא בסכום של 1,084,000 ₪ והחלו בבניית הבית.
לאחר שבחנתי את המסכת הראייתית והעובדתית, מצאתי כי בעת רכישת המגרש, אין כל אינדיקציה המאשרת טענת התובעת, כי הצדדים ניהלו חיי זוגיות וגרו תחת קורת גג אחת ובוודאי לא מצאתי כי מדובר בזוגיות שבה התכוונו הצדדים לשתף את רכושם.
בנסיבות אלה, וכפי שיבואר להלן, מצאתי כי התובעת לא הצליחה להוכיח כוונת שיתוף ספציפית במגרש, שנרכש, כאמור, זמן רב לפני הנישואין ושמהווה נכס חיצוני, שעל פי חוק יחסי ממון, אין לאזן שוויו. למרות האמור, מצאתי כי עלה בידיה של התובעת להוכיח כי ההשבחה ובניית הבית עצמו, נעשו במאמץ משותף, ורק לגביהן מתקיימת כוונת שיתוף (והנתבע אף לא הכחיש זאת).
ובמה דברים אמורים, אין מחלוקת כי בניית הבית מומנה כולה באמצעות הלוואת משכנתא, בסך כולל של 1,084,000 ₪ שנטלו הצדדים מבנק הפועלים (על שמו של הנתבע) כמפורט לעיל וההחזרים החודשיים של הלוואה זו, בסך של כ- 5,300 ₪ לחודש (ראו תדפיסי עו"ש, בנספח י"ב לתצהיר התובעת), שולמו בזמן החיים המשותפים, במשך כ- 6 שנים, מחשבונו של הנתבע, אך בה בעת הועברו אליו כספים מחשבונה של התובעת, בסכומים שנעו בין 3,500 ₪ ל- 5,500 ₪ לחודש.
בשעה שחלות על הצדדים הוראות סע' 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, הרי שכל הכנסות הצדדים, שהתקבלו בזמן החיים המשותפים, הינם רכוש שחל לגביו שיתוף ועל כן, גם לולא ההפקדות שביצעה התובעת מידי חודש, לצורך סיוע בתשלומי המשכנתא ומשק הבית המשותף, בשעה שהצדדים לא חתמו על הסכם ממון, חזקה שעסקינן בכספים משותפים, שבאמצעותם מומנו תשלומי המשכנתא, ואין כל נפקות לעובדה כי הללו שולמו מחשבונו של הנתבע או מהכנסותיו החודשיות.
במאמר מוסגר אעיר כי החל ממועד ההחלטה למזונות זמניים (17.2.2021) נושאים הצדדים בחלקים שווים בתשלומי המשכנתא (בשעה שעסקינן בחיוב שהוא חלק בלתי נפרד מחובתם של הצדדים לזון את ילדיהם).
הצדדים התגוררו יחד בבית החל ממועד סיום הבניה ובמשך כ- 6 שנים, זאת עד לעזיבתו של הנתבע את הבית בסוף שנת 2020 לערך.
לצדדים לא הייתה דירה נוספת בבעלותם בתקופה זו, זאת למעט המשק שהועבר על שמו של הנתבע מאביו רק ביום 12.2.2014 (ראו להלן).
התובעת מתגוררת בבית זה עד לעת הזו, או למצער, עד למועד בו הורה לה בית הדין הרבני לפנותו (בהתאם לפסק דינו של ביה"ד הרבני מיום 9.1.2024, בו ניתנה לתובעת הוראה לפנות את הבית בתוך 90 ימים מאותו מועד, זאת כחלק מהצורך לסדר לצדדים ג"פ).
כפי שהובהר לעיל, אין חולק כי בניית הבית החלה לאחר נישואי הצדדים ועם קבלת ההיתרים הנדרשים, כאשר לא נסתרה טענת התובעת כי היא זו שפעלה להסדרת ההיתרים מהרשויות השונות ולא נסתרה הטענה כי התובעת הייתה מעורבת באופן משמעותי בעיצוב הבית, ועוד.
בנסיבות אלה סבורני כי מחד, עלה בידי התובעת להוכיח כי הגם שעסקינן בנכס הרשום על שם הנתבע, הייתה לצדדים כוונת שיתוף בהתייחס לכל שנבנה על גבי המגרש ובכל ההשבחה שנוצרה כתוצאה מהשקעה המשותפת של שני הצדדים, אך מאידך, לא עלה בידיה להוכיח כוונת שיתוף ביחס למגרש עצמו, שנרכש כולו מכספים של הנתבע, בטרם נישאו הצדדים.
הוי ידוע כי מבחן החיים המשותפים שנקבע בפסיקה לקיום חזקת שיתוף ספציפי, צומצם בפסיקה, עם השנים עד למינימום של חיים הרמוניים בין בני הזוג [ע"א 234/80 זכריה גדסי נ' נורית גדסי, לו(2) 645 (1982)]. בעניין זה מצאתי שהתובעת הוכיחה, מינימום של חיים הרמוניים בין הצדדים כנדרש, אולם זאת בהתייחס להשבחת הנכס (בניית המבנה עצמו במהלך החיים המשותפים) אך לא מצאתי כי יש בכך כדי להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בהתייחס לנכס שהובא ע"י הנתבע לפני הנישואין (המגרש).
ניתן היה לסבור כי טענת הנתבע להפרדה בין רכיב הקרקע לרכיב המבנה, אינה מתיישבת עם הוראת סעיף 12 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 לפיה "הבעלות בקרקע חלה גם על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה, ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו, ניטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר.", אך בענייננו, ומשהזכויות הקנייניות שייכות לנתבע (וכך נקבע גם במסגרת פסק דין זה), הרי שלא בפיצול זכות קניינית עסקינן, אלא בזכות קניינית השייכת לנתבע ובשיתוף ספציפי בהשבחה שהתווספה לקרקע בלבד (והיא המחוברים לקרקע).
סבורני אם כן, שאין המדובר בפיצול מלאכותי בין רכיב הקרקע לבין המחובר לה חיבור של קבע, אלא בהנחה כי הגם שמדובר בנכס מקרקעין השייך לנתבע, הרי שמתקיימת כוונת שיתוף רק ביחס להשבחה, שנולדה כתוצאה מבניית המבנה, במאמץ משותף של הצדדים ורק ביחס להשבחה זו מתקיימת כוונת שיתוף ספציפית.
מסקנתי זו התגבשה, בעת שמחד, מדובר בבית מגורים שנבנה בתקופת החיים המשותפים מכספי משכנתא שלקחו שני הצדדים, אך מאידך, בית זה נבנה על קרקע שנרכשה ע"י הנתבע, ממקורות חיצוניים, לפני החיים המשותפים ונרשמה על שמו בלבד.
בנסיבות אלה, מצאתי כי יש לראות בבית הצדדים כנכס מעורב וכי ההשקעה שנעשתה לצורך בניית הבית נופלת לגדרי חוק יחסי ממון, כחלק שיש לאזנו, לעומת המגרש עצמו, אשר מהווה בכללותו נכס חיצוני, לגביו יש לבחון האם התקיימה כוונת שיתוף ספציפי ומצאתי כי זו לא מתקיימת.
כך קבע ביהמ"ש המחוזי בנסיבות דומות במסגרת עמ"ש (מרכז) 22552-04-23 י. ס. ל נ' ח. ח. ל (מאגרים משפטיים, 21.01.2024) תוך קביעה כי העובדה שהצדדים בחרו שרק אחד מהם יירשם כבעלים של הנכס, מעידה על כך ששני הצדדים ראו בבעלים הרשום כבעלים הבלעדי של הנכס וביהמ"ש שוכנע כך, הגם שהצדדים (שם( נטלו הלוואת משכנתא בסכום הדומה להלוואת המשכנתא שנטלו הצדדים שבפניי ועל אף האמור, המערער שם לא עמד על כך כי ירשם כבעלים בלשכת רישום המקרקעין ומשכך הגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה כי המערער שם לא ראה עצמו כבעל הזכויות בנכס.
סבורני כי הוא הדין בנסיבות שבפני. התנהגות הצדדים מלמדת כי הסכימו שהבית ישמש למגורי המשפחה, כפי הנראה, בהיעדר אפשרות ריאלית אחרת לרכוש נכס למגורים באותו סכום השקעה, בשעה שעלות בניית הבית מומנה במלואה מכספי משכנתא (בעוד שכפי הידוע, על פי הוראות בנק ישראל, בעת רכישת נכס למגורים, 30% משווי הנכס צריך להיות ממומן מהון עצמי ומשכך, כפי הנראה, הבנק ראה במגרש עצמו כהון עצמי ואפשר לצדדים לקחת משכנתא למימון כל עלויות הבניה). סבורני כי אין בעובדה זו כשלעצמה כדי ללמד על שיתופיות בנכס בכללותו, זאת לכל הפחות ביחס למגרש, אשר על פי הוראות חוק יחסי ממון הוא בגדר נכס חיצוני.
יכול כי קביעתי הייתה שונה אילו היו הצדדים מתגוררים בנכס במשך שנים רבות ופורעים את מלוא חוב המשכנתא במשותף ובאופן זה, היה ממש בטענה כי השקעה של כמיליון שקלים בנכס היא משמעותית, עד כדי שהיא הופכת את הנכס המעורב לכזה שלא ניתן להבחין עוד בין החלק שאינו בר איזון לחלק שנבנה כתוצאה מההשקעה המשותפת וכי השנים הרבות המשותפות של המגורים בו, לצד ההשקעה הכספית המשמעותית, מגבשים יחדיו "דבר מה נוסף" המלמד על כוונת שיתוף ספציפית.
אלא שבמקרה שבפני, כימות סך ההשקעה הכוללת שהשקיעה התובעת הינה זניחה ביחס לשווי הנכס כולו, שכן תשלומי המשכנתא מסוף שנת 2013 (מועד לקיחת המשכנתא) ועד למועד הקרע (תשלום בסך של כ-5,300 ₪ במשך כ- 6 שנים) מסתכמים לסכום של כ- 381,600 ₪ [מתוך החזר הלוואה הסופי שצפוי להיות משולם עד סוף תקופת ההלוואה, העומד כל זך משוער של 1,613,213 ₪ (ראו עמ' 47, נספח ו' לתצהיר התובעת)].
בשעה שחלקה של התובעת בתשלום המשכנתא, עד למועד הקרע עומד על מחצית מהסכום ששולם בפועל, קרי על סך של כ- 190,800 ₪ בלבד, הרי שמדובר בכ- 12% מסך כל הלוואת המשכנתא והריביות בגינה בלבד.
עוד אדגיש כי מעיון בנספחי תצהיר התובעת עולה כי הסכום ששולם, רחוק מלהוות אף לא את רכיב הריבית הצפויה על ההלוואה- העומדת לבדה על סך משוער של 542,633 ₪ (שם, עמ' 48).
בנסיבות אלה, על מנת לבחון את כוונת השיתוף הספציפי אין ליתן משקל לעלות הבנייה של הבית, אלא לחלק בעלות הבנייה ששולם ע"י התובעת, וחלק זה הינו מצומצם ואינו עומד בהתאם למבחנים שנקבעו בעניין אלמונית (שהובא לעיל) בקריטריונים המהווים את אותו "דבר מה נוסף" ולענייננו לא ניתן לטעון כי השקעה של כ- 190,000 ₪ היא "השקעה כספית רצינית" המעידה על כוונת שיתוף, אלא כהשקעה הבטלה ביחס לשווי הנכס כולו ולכלל ההשקעה שנדרשה לצורך בנייתו.
לעובדה כי התובעת היא זו שטיפלה בקבלת ההיתר ובבחירת מתקני הבית יש משקל בכל הנוגע לעצם ההשקעה, שמכוחה נבנו המחוברים לקרקע. אלא בשעה שסברתי כי מדובר בנכס מעורב, הרי שיש לחלק בין ההשבחה שנוצרה בעקבות אותה השקעה של הצדדים, לבין נכס המקרקעין עצמו, שכן אין בהשקעה זו, כך ע"פ עמדתי, כדי ליצור שיתוף ספציפי בנכס כולו, כולל ברכיב הקרקע שבו, אשר הובא לנישואין כתוצאה מהשקעה נפרדת ומוקדמת של הנתבע.
בנסיבות אלה מצאתי להחיל על הנסיבות שבפני את מסקנות פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בעמ"ש 22552-04-23 שהובא לעיל, ולפיהן בנכסים מעורבים יש לחלק בין החלק המהווה נכס חיצוני לבין החלק המושבח שהוא בגדר נכנס בר איזון, על פי הוראות חוק יחסי ממון.
האיזון על פי חוק יחסי ממון מאפשר ליתן ביטוי אף לתחושות הצדק וההגינות בחלוקת הנכסים, עת נראה כי חלוקה מחצה על מחצה של כל הנכס, אינה הוגנת בנסיבות העניין.
מצאתי כי הפרדה בין רכיב המגרש (שהוא נכס נפרד) לבין השבחתו בבניית המחוברים (שהיא נכס משותף) צודקת וראויה גם לנוכח מסקנות שמאי המקרקעין, שמונה כמומחה מטעם ביהמ"ש, אשר הבהיר בחוות דעתו, כי חלה עליה בערכו של המגרש אולם המחוברים לקרקע, שמרו על יציבות מבחינת ערכם.
סבורני כי בשעה שייקבע להלן כי הבית יישאר בבעלותו של הנתבע, הרי שהיה ראוי ליתן לתובעת חלק יחסי גדול יותר משווי המבנה (התוספת שבוצעה בזמן החיים המשותפים מכספי המשכנתא) וזאת בקיזוז יתרת המשכנתא בעת ביצוע פירוק השיתוף, וזאת בהתאם לסמכותי הקבועה בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, אולם משלא נדרש סעד זה, אין בידי ביהמ"ש להידרש לו.
אילו הייתי פוסק כי לתובעת זכויות בשווי המחוברים בלבד (בקיזוז רכיב הקרקע ובקיזוז יתרת המשכנתא) כפי שעתר הנתבע לעשות, הייתה התובעת נותרת ללא תשלום ראוי או פיצוי הוגן בגין השקעתה, שכן בחו"ד השמאי שהוגשה לתיק ביום 28.04.2022 נקבע (נכון לאותה עת) כי שווי המגרש עומד על סך של כ- 1,500,000 ₪ (56.6% בקירוב משווי הנכס כולו) בעוד ששווי המחוברים עומד על סך של כ- 1,000,000 ₪ בלבד (בדומה מאוד לעלויות הבנייה).
אם כך, לאחר הפחתת שוויו של המגרש, אשר שייך, על פי קביעתי, במלואו לנתבע, הרי ששווי המחוברים בקיזוז יתרת המשכנתא, לא היה מותיר בידי התובעת סכום כסף שיהווה תשלום ראוי עבור השקעתה בנכס.
אי לכך, בנסיבות האמורות ובכפוף לאמור לעיל, הבית ברחוב הכ' 16 במושב …, הידוע כגוש …, חלקה … יוותר על שמו ובבעלותו של הנתבע, תוך שיוחזר לתובעת מלוא ההשקעה שהשקיעה בנכס (מחצית מתשלומי המשכנתא בגין כל התקופה שמתחילת תשלומי המשכנתא ועד למועד הקרע וכן כל תשלום ששילמה התובעת לכיסוי המשכנתא לאחר מועד הקרע).
אדגיש, כי בשעה שמבחינה קניינית ורישומית הנכס שייך לנתבע, הרי שלתובעת זכות להשבה בלבד בגין השקעתה (מחצית תשלומי המשכנתא ממועד לקיחתה ועד למועד מתן פסק הדין או מועד מוקדם יותר, ככל שהתובעת חדלה לשאת בתשלומי המשכנתא במועד מוקדם יותר).
חובת ההשבה נגזרת גם מהוראות סעיפים 1 ו-4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, המכונה "דין הפורע חוב הזולת" והמבטא את ההכרה בכך שמי שחובו נפרע על ידי אחר, "מתעשר" בכך שהשתחרר מן החיוב. לפיכך, מאפשר הדין למי שפרע את חובו של אחר, לתבוע חוב זה מהחייב אלא אם הייתה לחייב "סיבה סבירה להתנגד לפירעון" [ראו: תמ"ש (י-ם) 2217/97 ר. ד. נ' י. ד. (מאגרים משפטיים, 09/01/2008)].
כך גם סבורני שחוב המשכנתא המשותף דומה לכל חוב אחר, במיוחד משחוב משותף זה נועד לממן את בניית הבית הרשום על שם הנתבע. אי לכך, בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971, הקובע כי "חלקיהם של כל אחד מהשותפים במיטלטלין, חזקה שהם שווים" ובשעה שהוראות סעיף זה מוחלות גם על זכויות מכוח סעיף 13(א) לחוק, הרי שחזקה היא שמחצית מכל תשלום ששולם במהלך החיים המשותפים עבור המשכנתא וכן כל תשלום שהעובר על ידי התובעת לאחר החיים המשותפים לתשלום המשכנתא, צריך להיות מושב לתובעת (בדומה לכך שכספים בחשבון משותף או יתרת חוב בחשבון משותף מצויים בבעלות משותפת של כל השותפים בחשבון והוא הדין לחוב משכנתא משותף, כבענייננו).
לא הובא כל טעם מצדו של הנתבע שיש בו כדי להצדיק פטור מחבותו להשיב לתובעת מחצית מכספי החזר הלוואת המשכנתא ששולמו בזמן החיים המשותפים ולאחריהם לפי החלק ששילמה התובעת בפועל בעצמה. ההפך הוא הנכון, לשיטת הנתבע, יש להחיל שיתוף על המבנה עצמו, ומשכך חל באופן אימננטי שיתוף ביחס לתשלומים ששולמו בגינו ומשכך, בשעה שהנכס כולו (המגרש והבית) נשארים בבעלות הנתבע, עליו להשיב את הסכומים ששילמה התובעת ושמכוחם עלה בידו להשלים את בניית הבית, כשסכומים אלה צמודים למדד המחירים לצרכן ממועד תשלום המשכנתא (מידי חודש בחודשו) ועד למועד בו יושב הסכום לתובעת.
למען הסר ספק אדגיש כי לא מצאתי לקבל טענת התובעת כי בתקופה בה נרכש המגרש ע"י הנתבע, הצדדים היו במערכת זוגית הכוללת שיתוף כלכלי ומצאתי להעדיף טענת הנתבע בעניין זה (ראו עמ' 35, ש' 3 – 4 לפרוטוקול: "היא עברה לגור אצלי שנה אח"כ. כשבן אדם מתגרש עם כל מה שהוא חווה הדבר האחרון שהוא רוצה השקעות עם מישהי חדש(ה)") וכמובן שלא מצאתי כי יש בזוגיות או במגורים משותפים כשלעצמם כדי להוכיח כוונת שיתוף ספציפית במגרש.
התובעת אמנם טענה כי הצדדים הכירו והתקרבו זה לזו "מהר מאד" (היכרות שתחילתה לכאורה בחודש אפריל 2009) ולדבריה עברה לגור אצל הנתבע בחודש אוקטובר 2009, אלא שלא די שטענה זו לא הוכחה, הרי שהתובעת עצמה הודתה כי, באותה עת, היה הנתבע עדיין נשוי לאחרת, ולא עלה בידה להוכיח כי במועד רכישת המגרש ניהלו הצדדים משק בית משותף (ראו: עמוד 12, שורות 9-26 לפרוטוקול מיום 08.01.2023).
כך יצוין כי לשאלת בימ"ש טען ב"כ התובעת כי הטענה לשיתוף לפני הנישואין מצטמצמת רק לעניין רכישת המגרש, בעת שלשיטתו הצדדים היו ידועים בציבור באותה עת (עמוד 13, שורות 2-4 לפרוטוקול).
טענת התובעת כי באותה עת ניהלו הצדדים חיי שיתוף לא נסמכה על ראיה כלשהי וזאת במיוחד בעת שהנתבע התגרש מאשתו הראשונה רק בחודש 09.2009 ולא נסתרה טענתו כי רק בחודש 12.2009 לערך, החלו הצדדים להצהיר לראשונה ברשת החברתית כי הם מנהלים מערכת יחסים.
אדגיש, כי אין במערכת יחסים זוגית כשלעצמה כדי ללמד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס, זאת על אחת כמה וכמה בעת שהצדדים בחרו להינשא, ונישאו זה לזו רק ביום 15.12.2011, תוך שחוק יחסי ממון חל עליהם רק החל ממועד זה ומשכך, בכל מקרה, אין לראות בתקופה שקדמה למועד הנישואין כתקופה שחל לגביה שיתוף (זאת במיוחד לנוכח הצהרות ב"כ התובעת בפתח דיון ההוכחות, ביחס למהות השיתוף הנטען).
למען הסר ספק, התובעת לא הוכיחה כי הזכויות במגרש הובטחו לה.
לסיום פרק זה, מצאתי להביא מדבריה הנכוחים של חברתי, סגנית הנשיא, כב' השופטת רותם קודלר עיאש, במסגרת תלה"מ (באר שבע) 9553-08-17 פלונית נ' פלוני ואח' (טרם פורסם, 21.6.2024):
"… בכל הכבוד ביחס לגמישות שהופגנה בפסיקה וביחס לנטל ההוכחה המוטל במקרה של בחינת כוונת השיתוף הספציפי ביחס לדירת המגורים, הרי שגמישות זו לא באה לבטל כליל את ההסדרים הקבועים בהוראות חוק יחסי ממון.
… לא נרצה למצוא עצמנו במדיניות שיפוטית שחושפת כל בן זוג שמאפשר לבני משפחתו לגור עמו בנכס, למצב בו אך ורק מכח המגורים בנכס יאבד את זכויותיו, אשר הושגו קודם לקשר הנישואין.
… לא מצאתי לקבל גישת התובעת לפיה יש להתעלם כליל מהוראות חוק יחסי ממון, שכן אם כל נכס שהתקבל במתנה אצל מי מבני הזוג יהיה חשוף לדרישת חלוקה עקב "אווירת שיתוף כללית"… אזי נמצא עצמנו במדיניות שיפוטית של כאוס וחוסר יכולת להפריד בין נכסים שהינם משותפים ובין נכסים שאינם משותפים." (ההדגשות במקור. א.מ.).
בשולי הדברים ובשעה שהתובעת הפנתה לדנג"ץ דנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (מאגרים משפטיים, 24.06.2021) אעיר כי אין הנדון דומה לראיה, שכן שם עסקינן בתקופת חיים ממושכת (כשלושים שנות נישואין) ובנסיבות אחרות, אשר היה בהן כדי ללמד על שיתוף מלא, מה שאין כן בעניינו, בו סברתי כי עסקינן בנכס מעורב שיש להחיל שיתוף רק ביחס לחלק שהושבח במהלך החיים המשותפים
משק חקלאי (נחלה) מס' 29 במושב …:
לטענת התובעת, ביום 12.2.2014 נחתם הסכם בין הנתבע לאביו, מר נעים נפתלי, בקשר להעברת הזכויות במשק מהאב לנתבע וזאת לכאורה ללא תמורה (העתק ההסכם צורף בעמ' 75-76 לתצהיר התובעת).
לטענתה, הרקע לחתימת ההסכם בין הנתבע לאביו היה חובות כספיים אליהם נקלע אבי הנתבע וכתוצאה מכך עמד המשק בפני עיקול מצד הנושים ועל כן, לאחר שהתייעץ עם התובעת, הסכימו הצדדים שהנתבע יסלק את החובות שרבצו על המשק וזה יהווה עתודה כלכלית עבור הצדדים.
טענת התובעת נסמכת על נספח א' בעמ' 77 לתצהירה, במסגרתו פורטו חובותיו של אבי הנתבע ובסך כולל של 1,062,000 ₪.
ביום 3.3.2014 הוגשה בקשה לרמ"י להעברת הזכויות במשק מאבי הנתבע לנתבע "ללא תמורה". כמו כן, נרשם שיעבוד על הזכויות במשק לטובת הנתבע. הנתבע הצהיר בחקירתו, כי השעבוד עדיין רשום (ראו: עמ' 53 ש' 5-10 לפרוטוקול).
לטענת התובעת, חל שיתוף מלא ושווה בין הצדדים בכל הזכויות של הנתבע במשק ואילו לטענת הנתבע, לא חל שיתוף במשק, מאחר ועסקינן בנכס שהיה אמור לקבל במתנה וממילא לא הועבר על שמו והעסקה אף לא הושלמה ברישום.
מחומר הראיות עולה, כי הגם טענת הנתבע שהעברת הזכויות במשק נעשתה "ללא תמורה", הרי שהעברת הזכויות צפויה להיעשות כנגד תמורה כספית, שהתבטאה בסילוק חובותיו של האב ולמעלה מכך, בהסכם ניתנה לאבי הנתבע זכות שוות ערך רב, לרבות זכות מגורים לכל ימי חייו במשק וכן התחייבות לדאוג לצרכיו כמפורט בהסכם (ראו: סעיפים 2.10-2.11 להסכם העברת הזכויות מיום 12.2.2014 וכן עמ' 75-76 לתצהיר התובעת).
התובעת הוסיפה וטענה, כי אלמלא סילוק חובות האב (התמורה שנקבעה בהסכם העברת הזכויות) האב לא היה מעביר את הזכויות במשק לנתבע והעובדה שהוגשה בקשה להעביר הזכויות במשק לנתבע ונרשם שיעבוד לטובתו, מהווה אינדיקציה לכוונת אבי הנתבע להעביר את הזכויות במשק לבנו. לאור האמור, טענה התובעת, כי בשעה שלא חל אחד מהחריגים לחוק יחסי ממון ולמעשה המשק "נרכש" במהלך החיים המשותפים ממקורות משותפים, אין מנוס מהמסקנה שהזכויות של הנתבע במשק הן זכויות משותפות לשני הצדדים.
אלא ששגגה נפלה בטענת התובעת. לא עסקינן בעסקה במקרקעין שכן זו לא הושלמה ברישום והצדדים לעסקה, ביקשו לבטלה ומשכך, מבחינה קניינית עסקינן בנכס השייך עדיין לאבי הנתבע ולצדדים שמורה הזכות להגיש תובענה מתאימה נגד האב.
אשר על כן בשעה שאבי הנתבע אינו בעל דין בהליך שבפני, אין בידיה של התובעת, אפשרות להידרש לקבלת סעדים מאבי הנתבע, זאת לכל הפחות במסגרת זו.
הדברים מקבלים משנה תוקף עת טענת הנתבע לא נסתרה ולפיה לא עלה בידו לעמוד במלוא התשלומים שהיה עליו לשלם מכוח ההסכם ועל כן העסקה לא הושלמה.
בנסיבות אלה מצאתי לקבל טענת הנתבע כי התובעת זכאית להחזר מחצית הכספים ששולמו בגין חובות האב במהלך החיים המשותפים, אשר מהווים כספים משותפים.
אלא שלדברי הנתבע, שילם עבור חובותיו של אביו סך כולל של 544,800 ₪ (420,000 ₪ לבנק ירושלים ובנק מזרחי ו – 124,800 ₪ עבור חוב ארנונה) וסך של 300,000 ₪ התקבלו מבן דודו.
בעניין זה מצאתי לקבל טענת הנתבע כי סך של 300,000 ₪ (כפי הנראה מתוך סכום גבוה יותר מכפי שהוצהר על ידו) הינו מכספים שלקח מבן דודו גד נפתלי ולא יצאו ממשק הבית המשותף, זאת במיוחד משהתובעת אישרה עובדה זו בחקירתה (ראו: חקירת התובעת בעמ' 28, ש' 15 – עמ' 29, ש' 3).
אדגיש כי עדותו של הנתבע (עמ' 52 ש' 23-27 ועמ' 53 ש' 1-6) בעניין מקור הכספים בסך 300,000 ₪, לא נסתרה, אך מעדותו של הנתבע עצמו נלמד (שם) כי לקח הלוואה בסך 420,000 ₪ לצורך כיסוי חובות המשק של האב, כשציין בעדותו שהלוואה זו נפרעה. הנה כי כן, קיימת הודאת בעל דין לפיה סכום של 420,000 ₪ שהגיע מכספים משותפים הועבר לצורך תשלום חובות המשק של האב.
לא מצאתי לקבל טענת הנתבע כי אביו מעביר אליו כספים (בדמות כספי השכירות בסך 2,500 ₪ לחודש בעבור יחידת הדיור במשק) כאשר הדבר עומד בסתירה להוראות ההסכם עליו חתם עם האב וכאשר טענה זו לא הוכחה ואין במשיכות הכספים במזומן כדי להוכיח זאת. לא מן הנמנע (כפי טענת הנתבע בעבר) כי כספי השכירות מופקדים בחשבונו של הנתבע ומועברים לאביו במזומן על מנת להסתיר הכנסה זו מצדדי ג' [כפי שנטען שהאב מקבל סיוע משפטי ומבקש להציג מצג של הכנסות נמוכות בלבד (ראו בעניין זה עדותו של הנתבע בעמ' 53 ש' 14-21 "אני מכסה לו, הוא לא רוצה שזה יהיה בחשבון שלו")].
לא מצאתי לקבל טענת התובעת כי יחידת הדיור שמצויה במשק שופצה מכספים משותפים, שכן עסקינן בטענה שלא הוכחה וטענת הנתבע כי אביו הוא זה שביצע את השיפוץ בעצמו לא נסתרה (ראו לעניין זה עדות הנתבע בעמ' 55 ש' 19-23).
מובהר כי בשעה שאבי הנתבע אינו בעל דין בהליך זה, לא ניתן להידרש לטענות התובעת כי השיפוץ הלכאורי מקנה לה זכות כלשהי ובשעה שלא הוכח כי השיפוץ נעשה מכספים משותפים, התובעת אף לא זכאית להשבה בגין כך.
לאור האמור לעיל ובהתחשב בראיות שהובאו בפניי ולאחר שהוכח כי עסקת העברת הזכויות לא הושלמה, נחה דעתי, כי אין מקום להחיל שיתוף ספציפי ביחס למשק ולתובעת זכות להשבה בלבד ביחס לחלק מהכספים ששולמו בעבור חובותיו של האב וזאת בהתאם להסכם העברת הזכויות.
בעניין זה ועל פי הודאת הנתבע, מצאתי, כי הוכח שהנתבע שילם עבור חובות האב סך של 420,000 ₪ מתוך הכספים המשותפים (הלוואה שנלקחה ושהוצהר כי שימשה לטובת תשלום חובות האב) ועל כן, אני מורה מחד על דחיית הרכיב בתביעת התובעת ביחס למשק ומאידך מורה לנתבע להשיב לתובעת מחצית הסכום שהועבר, קרי 210,000 ₪, כשסכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
הטענה להברחת כספים וזכויות:
התובעת טענה, כי הנתבע הבריח כספים רבים מהחשבונות המשותפים וכי במסגרת בדיקת החשבונות במסגרת צווים שניתנו לה עלה, כי בוצעו על ידי הנתבע העברות רבות בסכומים גדולים ובסך כול מוערך של כ – 3.5 מיליון ₪ (בכל תקופת הנישואין) וכי במסגרת בדיקת המסמכים הגיעה לכלל מסקנה כי גם לאחר מתן הסברים חלקיים לסכומים מסוימים, עדיין נותר סכום של 1,700,000 ₪, אשר בגינו לא ניתנו הסברים. לאור טענות אלה, עתרה התובעת להפעלת סעיפים 7-8 לחוק יחסי ממון ולחלוקה בלתי שוויונית של זכויות סוציאליות בינה לבין הנתבע, כך שהיא תקבל 60% מהזכויות והנתבע יקבל 40%.
לטענת הנתבע, לגבי כלל הסכומים שהועברו מהחשבון ניתן הסבר מדויק ולחילופין מדובר בסכום שהוחזר לחשבון והתובעת עצמה נמנעה מלציין זאת בטבלאות שנערכו על ידה וזאת מלבד סכום בודד של 169,000 ₪, אותם העביר הנתבע בסמוך למועד הקרע לאימו וזאת מחשש שהתובעת תטיל עיקול על חשבונותיו והוא לא יוכל להתנהל. הנתבע הדגיש כי גם סכום זה הוחזר לחשבון (ראו עדות הנתבע בעניין זה עמ' 59 ש' 17-24).
עיון בעדותה של התובעת מלמד כי לא עלה בידיה להוכיח כי כספים שהועברו מחשבונו של הנתבע במהלך תקופת הנישואין הוברחו מהקופה המשותפת ולא שימשו לטובת צרכים משותפים, כך ובאיזון כולל של הסכומים שהוצאו אל מול הסכומים שהופקדו, לא נהיר מדוע לשיטת התובעת מדובר בהברחת כספים, זאת בשעה שאישרה שבפועל אין לה ידיעה מהם הכספים שהועברו לטובת משק הבית ומהם הכספים שהוברחו לטענתה:
"אני לא טוענת שכל הסכום הוא הברחה וכתוב שיש סכומים שעברו למשק ולבניה של הבית ויש להם הסבר. אני לקחתי רואה חשבון חוקר ושילמתי לו הרבה כסף והוא ישב ועבר תנועה תנועה ואין לי את היכולת לעשות. ואני סמכתי עליו ולא ישבתי איתו על סכומים וממה שראיתי שיצא היה סכום של כ- 3,500,000 ₪ שיצאו מהחשבון במהלך כל הנישואין במשיכות מזומנים, שיקים והעברות כספיות וחלקם מוסברים. ממה שראיתי שהיו לו הסברים משהו כמו 1,500,000 – 2,000,000 והשאר אני לא יודעת ואין לי מושג." (עדות הנתבעת בעמ' 19, ש' 5 -11 לפרוטקול).
מכל האמור והמקובץ לעיל, מצאתי, כי התובעת לא הוכיחה טענותיה ביחס לכספים שנמשכו לכאורה על ידי הנתבע. אין חולק, כי הצדדים התנהלו בחשבונות נפרדים ובמשך תקופת נישואיהם ביצעו ו/או ניסו לבצע עסקאות כאלה ואחרות, אשר במסגרתן הועברו בחשבונם כספים רבים.
גם לאחר בדיקת טענות התובעת והתייחסות לעולה מן הראיות, לא שוכנעתי כי יש ממש בטענות התובעת וזאת בין היתר בשל העובדה כי הצדדים ניהלו יחסי נישואין תקינים, בנו בית, שילמו חלקים מחובות אבי הנתבע לצורך ביצוע עסקת העברת זכויות ואף ניסו מזלם בהשקעות נדל"ניות כאלה ואחרות, שהנתבע לא טרח להסתירן, אלא הציג אותן במלואן ואישר כי ניסה את מזלו ועשה זאת בהתייעצות מלאה עם התובעת.
ביחס להפעלת סעיף 8 לחוק יחסי ממון, דומה כי יש ממש בטענת הנתבע, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, אלא שבנסיבות העניין ולאחר שקבעתי כי לא הוכח שהוברחו כספים ע"י הנתבע, הרי שממילא אין מקום להפעלת סעיפים 7-8 לחוק יחסי ממון.
מכל האמור והמקובץ לעיל מצאתי להורות כי הסכום בסך 169,000 ₪ שהודה בו הנתבע כי העביר לאמו, והוא בלבד, מהווה סכום שהוצא מהקופה המשותפת ושיש לנתבע להשיבו לתובעת, כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל (ככל שטרם הושב).
זכויות סוציאליות של הצדדים:
ברישא פרק זה אציין כי מצאתי להעדיף גרסתה של התובעת על פני גרסתו של הנתבע, שטען מתחילת ההליך להפרדה רכושית, זאת הגם שהצדדים לא חתמו על הסכם ממון והגם שחלות עליהם הוראות חוק יחסי ממון, הקובעות שככלל, וכל עוד לא הוכח אחרת, נכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים הינם נכסים משותפים.
אדגיש בעניין זה, כי הנתבע סתר את עצמו שוב ושוב. שכן בעוד שטען להפרדה רכושית מוחלטת והגם שהכחיש כי פעל בחשבונה של התובעת ללא ידיעתה, הרי שאישר כי פעל בחשבונה של התובעת בידיעתה ובהסכמתה והעיר לה על "פזרנותה" (ראו: סע' 75 לתצהיר הנתבע).
הנתבע לא הוכיח כי הייתה התחשבנות כלשהי ביחס להוצאות השוטפות לניהול משק הבית המשותף ולא הוכחה כל הפרדה רכושית. ההפך הוא הנכון, הצדדים ביצעו העברות מחשבון אחד למשנהו (ראו סעיף 73 לתצהיר הנתבע), לקחו הלוואת משכנתא במשותף, אשר אמנם שולמה דרך חשבונו של הנתבע, אך התובעת העבירה סכומי כסף לא מבוטלים לחשבון זה על מנת לקחת חלק בתשלומי המשכנתא.
מצאתי לקבל טענת התובעת גם כן כי הנתבע עשה שימוש גם בחשבונה וביצע ממנו העברות כספיות, תוך שהתובעת סומכת עליו ונותנת לו לנהל את כל הצדדים הכלכליים של משק הבית המשותף (ראו גם הודאת הנתבע בסעיף 78 לתצהירו בעניין שליטה שלו בסיסמאות חשבון הבנק של התובעת, לדבריו בהסכמתה).
הנה כי כן, אין כל סבירות כי השיתוף הכלכלי התקיים רק מצד אחד, ובעוד שחשבונה והכנסותיה של התובעת נתונים לביקורתו ולפעולות יזומות מצדו של הנתבע (מכוח ההבנה כי עסקינן ברכוש משותף) הרי שחשבונו שלו שייך רק לו, ואין לתובעת כל חלק ונחלה בו (כאילו היה רכוש נפרד, השייך רק לנתבע).
בנסיבות אלה, לא מצאתי לקבל טענת הנתבע כי הצדדים ניהלו הפרדה רכושית וזאת הגם שהתנהלו בשני חשבונות בנק נפרדים ומוטב כי טענה זו לא הייתה נטענת כלל.
כמו כן, במהלך החיים המשותפים, הצדדים רכשו רכב מסוג אאודי Q5 אשר נרשם על שמה של התובעת, הגם שלדברי הנתבע מדובר היה ברכב משותף שהנתבע עתר לקבל מחצית שוויו וראה בו כרכוש משותף לכל דבר ועניין (ראו סעיף 86 לתצהיר הנתבע).
עיון בתצהירה של התובעת מלמד כי הצדדים נהגו בערבוב בין חשבונותיהם, כאשר מבוצעות העברות בין החשבונות בסכומי כסף המסתכמים בלמעלה מ 300,000 ₪ במשך תקופת הנישואין מחודש 04.2014 ועד לחודש 07.2020 וטענה זו לא נסתרה ולא הוכח אחרת ע"י הנתבע.
אם לא די באמור, הצדדים לא ערכו הסכם ממון ומשכך בהתאם להוראות סעיף 3(א) לחוק יחסי ממון, יש לראות אותם כמסכימים להסדר איזון המשאבים ומשכך בהתאם לסעיף 5(א) לחוק, עם התרת הנישואין זכאי כל אחד מהצדדים למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג.
כאמור, הנתבע דרש מחצית משווי הרכב (שנרשם על שם התובעת בלבד) וכספים שהיו בחשבונה של התובעת בסמוך למועד הקרע (ראו להלן) ובנסיבות אלה גילה דעתו כי הוא נוקט בגישה של "מה שקנתה אשה קנה בעלה" (בבלי, גיטין, עז, ב) ומשכך אין כל סבירות לקבוע כי הצדדים התנהלו בהפרדה רכושית, כפי טענתו.
התובעת נשאלה בחקירתה מס' פעמים אודות מערכת היחסים וכיצד חילקו הצדדים את התשלומים וההוצאות המשותפות והיא חזרה על תשובותיה שוב ושוב והצהירה, כי למערכת היחסים ביניהם היה מלכתחילה אופי של הדדיות ושיתוף. התובעת הצהירה, כי קודם לעבודתה הנוכחית, עבדה במכירות ושכרה מעבודתה שימש את שני הצדדים ולא נשאלה שאלות בעניין זה.
מכל האמור לעיל וכן מטענות הצדדים בתצהיריהם, ניתן להסיק כי החל ממועד הנישואין ועד למועד הקרע, ניהלו הצדדים את ענייניהם הרכושיים מתוך שיתוף כלכלי והצדדים אף העידו כי נהגו ב"ערבוב כלכלי", כאשר הנתבע הודה, כי התובעת הייתה מעבירה כספים מחשבונה לחשבונו, לצורך תשלום ההוצאות המשותפות.
נוסף על כך, הנתבע אישר בחקירתו, כי התובעת ידעה על כל מהלך עסקי שעשה ואישר כי הוא והתובעת רצו לעשות השקעות משותפות במושב אחוזם ובמושב עוצם (ראו: עדות הנתבע בעמ' 33 ש' 19-23).
במסגרת ניהול ההליך ובהסכמת הצדדים הוריתי על מינוי אקטואר לצורך בחינת אופן איזון הזכויות שצברו הצדדים.
חוות דעת האקטואר הוגשה לתיק ביום 9.6.2022 ובמסגרת סעיף 77 לסיכומיה הודיעה התובעת, כי היא מסכימה לחוות דעת המומחה בכל הקשור לאיזון הסוציאלי ומבקשת לאשרה ולחתום הפסיקתאות שצורפו לחוות הדעת.
הנתבע לא הודיע דבר ועל כן, אני מורה כי חלוקת הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות של הצדדים תבוצע בהתאם לשיטה ב' שבחוות הדעת והפסיקתאות שהוגשו יאושרו וייחתמו בנפרד לאחר מתן פסק דין זה.
הנתבע העלה בתצהירו (סע' 87.12) ובסיכומיו טענות ביחס לסכומים נוספים שיש להכניס לסל האיזון: סך 80,000 ₪ (אמנם בסיכומים נטען כי מדובר בסכום של 90,000 ₪, אך מצאתי לבכר את גרסת הנתבע בתצהירו) שנותרו בחשבונה של התובעת ערב מועד הקרע; סך 100,000 ₪ שלקחה התובעת כהלוואה בסמוך למועד הקרע (אך נכללה בחישובי האקטואר) ואת הכספים ממכירת הרכב שמכרה ולא העבירה לנתבע וזאת בניגוד להחלטת בית המשפט.
מעיון בעדויות ובסיכומי התשובה של התובעת, לא מצאתי כל התייחסות לטענות אלה ומשכך מצאתי לקבל גרסת הנתבע בעניין זה ולקזז מחצית הסכום (קרי 90,000 ₪) מחלקה של התובעת, כשסכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
יחד עם זאת ולנוכח הבקשות שהוגשו בעניין מכירת הרכב מסוג אאודי שהיה בשימושה של הנתבעת, אשר כפי בקשת התובעת מיום 17.11.2021, עתרה לאשר לה למכרו בדחיפות בתמורה לסך 38,000 ₪, אני מורה לתובעת להעביר לנתבע סך נוסף של 19,000 ₪, בגין חלקו של הנתבע בתמורה ממכירת הרכב, כשסכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן ממועד מכירת הרכב ועד למועד התשלום בפועל.
יוער, כי ביום 31.1.2024 עתרה התובעת למתן סעדים זמניים (במסגרת בקשה מס' 78), להטלת עיקול זמני על בית המגורים ברח' הכ' 16 במושב … ולמתן צו לאיסור דיספוזיציה מכל סוג שהוא בזכויות בבית המגורים.
בקשת התובעת הועברה לתגובת הנתבע ובהתאם להחלטת כב' הרשם ערן אביטל מיום 6.2.2024 הוארך תוקפו של צו איסור דיספוזיציה שניתן בעניינו של בית המגורים וזאת עד לקבלת תגובת המשיב או עד להחלטה אחרת.
ברי, כי נוכח נימוקי פסק הדין לעיל, במסגרתו הזכויות בבית המגורים שייכות לנתבע, עם העברת חלקה של התובעת ומלוא הסכומים שנפסקו לטובתה (בקיזוז הסכומים הנדרשים) כאמור לעיל, יבוטל הצו.
סיכום:
בנסיבות האמורות ומכל המפורט ומקובץ לעיל, אני מורה כדלהלן:
עתירת התובעת לשיתוף ספציפי בבית המגורים נדחית.
עתירת התובעת לשיתוף ספציפי במשק נדחית אף היא.
טענת הנתבע להפרדה רכושית נדחית בזאת. על הצדדים חל שיתוף כלכלי, ממועד הנישואין ועד למועד הקרע, ומשכך אני מורה כי איזון הנכסים יתבצע על פי שיטה ב' שבחוות דעת האקטואר והפסיקתאות שצורפו לחוות הדעת יחתמו בנפרד.
טענת התובעת להברחת כספים נדחית אף היא, זאת למעט מה שהודה בו הנתבע. אי לכך, הנתבע ישיב לקופה המשותפת סך של 169,000 ₪ (ככל שסכום זה טרם הושב).
הנתבע ישיב לתובעת מחצית מתשלומי המשכנתא בגין כל התקופה שמתחילת תשלומי המשכנתא ועד למועד הקרע, וכן כל תשלום ששילמה התובעת לכיסוי המשכנתא לאחר מועד הקרע).
הנתבע ישיב לתובעת סך של 210,000 ₪ (שהם מחצית מהתשלומים שהועברו מהקופה המשותפת לכיסוי חובותיו של אבי הנתבע).
מחיוביו של הנתבע כלפי התובעת יקוזז סך של 19,000 ₪ בגין חלקו ברכב.
מחיוביו של הנתבע יקוזז סכום נוסף של 90,000 ₪ (מנימוקים המפורטים לעיל).
עם ביצוע כל התשלומים בפועל לטובת התובעת (בקיזוז הסכומים הנדרשים) כאמור לעיל, יבוטל צו איסור הדיספוזיציה שהוטל על הבית.
כל התשלומים ישולמו בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין (בהתאם למועדים בהם נוצרה החבות, כמפורט לעיל).
בשים לב לכלל מסקנותיי ושקלול התנהגות הצדדים, אגב ניהול ההליך והצורך להכריע ולדחות טענותיהם ההדדיות, אין צו להוצאות וכל אחד מהצדדים יישא בהוצאותיו.
בכך מסתיים בירור התובענה, המזכירות מתבקשת לסגור את התיק.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים.
ניתן היום, ט"ו סיוון תשפ"ד, 21 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
אריאל ממן, שופט
