לפני
כבוד השופט ניר זיתוני
בענין בת הצדדים
התובעת/ הנתבעת
האם
ע"י ב"כ עוה"ד שירן גולד
נגד
הנתבע / התובע
האב
ע"י ב"כ עוה"ד דורית ענבר סברדליק
פסק דין
עניינו של פסק דין זה שתי תביעות, הראשונה תלה"מ 980-01-22, תביעת האב לחיוב האם במזונות בתם המשותפת של הצדדים עבור תקופות שונות לרבות תקופות שבהן הבת הייתה קטינה והשנייה, תלה"מ 63977-03-22, תביעת האם לפי סעיף 11 (ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט – 1959 למתן היתר לגביית הפרשי הצמדה בגין דמי מזונות וזאת מכוח הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק הדין ביום 29.6.2006.
מטעמי פשטות הקריאה יקראו הצדדים כלהלן " "התובעת / הנתבעת – האם" – "הנתבע / התובע – האב".
רקע וסקירת ההליכים המשפטיים
הצדדים יהודים, נישאו זל"ז בשנת 1997 והתגרשו זמ"ז בשנת 2006 . לצדדים בת משותפת ילידת 2004 . הצדדים חתמו על הסכם גירושין ביום 29.6.2006 שאושר וקיבל תוקף של פסק דין (להלן : "ההסכם").
תלה"מ 980-01-22, ביום 2.1.2022 הגיש האב תביעה לחיוב האם במזונות הבת. בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש האב בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פסק הדין מיום 29.6.2006. בהחלטה מיום 2.1.2022 ניתן סעד האוסר על האם לנקוט בהליכי הוצל"פ לביצוע חיובי מזונות על פי פסק הדין מיום 29.6.2006 עבור החודשים 11/2020-5/2021. עוד הוריתי על המצאת הבקשה לאב למתן זכות תגובה. ביום 12.1.2022 הוגשה תגובת האם. ביום 14.1.2022 הגישה האם כתב הגנה. ביום 16.1.2022 ולאחר הגשת תשובה מטעם האב, ניתנה החלטה שבה נקבע " על כן, אני מורה כי עד למתן החלטה אחרת, לא תוכל האם לפעול לגביית מזונות מהאב בהתאם לפסק הדין מיום 29.6.06 לחודשים 11.20 – 5.21 ומיום 1.12.21 וכל עוד הקטינה גרה בבית האב. …" ביום 18.1.2022 הגיש האב בקשה למזונות זמניים. ביום 19.1.2022 הגישה האם תגובה. בהחלטה מיום 19.1.2022 חייבתי את האם לשלם מזונות כפי שהיא הציעה לשלם. ביום 24.2.2022 הגישה האם בקשה למתן אישור לגבות חוב מזונות עבר שנוצר בגין אי תשלום הצמדה וריבית על ידי האב באמצעות לשכת ההוצל"פ.
ביום 24.2.2022 ניתנה החלטתי בה נקבע " ראשית, יש להגיש תביעה נפרדת בהתאם לתקנה 15(א)(2) לתקנות בית המשפט לעניני משפחה (סדרי דין), התשפ"א 2020. שנית, יש לפרט במסגרת התביעה מדוע הפרשי ההצמדה לא נגבו בזמן אמת ולתאר את הנסיבות המצדיקות רשות בית המשפט לגבייתם לאחר יותר משנתיים". ביום 27.3.2022 הגיש האב בקשה נוספת מיוחדת לעיכוב גביית דמי מזונות בגין חודשים 7/21-11/21. ביום 3.4.23 דחיתי את הבקשה. ביום 22.11.2022 התקיים דיון. ביום 22.1.23 הגישה האם תצהיר עדות ראשית. תצהירי האב הוגשו ביום 6.2.23. ביום 6.9.23 התקיימה ישיבת הוכחות שבה נחקרו הצדדים. בגמר הישיבה ניתן צו להגשת סיכומים. סיכומי האם הוגשו ביום 15.10.23. סיכומי האב הוגשו ביום 22.10.23. סיכומי תשובה מטעם האב הוגשו ביום 23.11.23 . ביום 27.11.23 הודיע ב"כ האם כי האם לא תגיש סיכומי תשובה וביקש ליתן פסק דין .
תלה"מ 63977-03-22, ביום 20.3.2022 הגישה האם תביעת מזונות לפי סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט – 1959. (להלן: "חוק המזונות"). ביום 14.6.2022 הגיש האב כתב הגנה. ביום 22.11.2022 התקיים דיון. ביום 6.9.2023 התקיימה ישיבה הוכחות שבה נחקרו הצדדים. בגמר הישיבה ניתן צו להגשת סיכומים. הסיכומים מתייחסים גם להליך זה. סיכומי האם הוגשו ביום 16.10.22 וסיכומי האב הוגשו ביום 16.10.2023. סיכומי תשובה מטעם האב הוגשו ביום 23.11.23 . ביום 27.11.23 הודיע ב"כ האם כי לא יוגשו סיכומי תשובה מטעם האם וביקש ליתן פסק דין . מכאן, נדרשת ההכרעה דנן.
תלה"מ 63977-03-22 [ תביעת האם],
תמצית טענות האם,
האם הגישה לבית המשפט תביעה לקבלת אישור בית המשפט לגביית חוב הפרשי הצמדה למדד של המזונות בהתאם לסעיף 11 (ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה שלא שולם לה בסך של 43,005.45 ₪ לתקופה מיום 10.7.2006 עד 10.1.2020. ממועד חתימת הסכם הגירושין ועד לחודש 11/2020 שילם האב את תשלום דמי המזונות קרן באופן לא סדיר אך לא שילם מעולם את הפרשי המדד בגין דמי המזונות בניגוד להסכם הגירושין. הצדדים נפרדו כשהבת הייתה בת 4 חודשים לאחר שהאם נאלצה לעזוב את הדירה ששכרו הצדדים יחדיו. מאז הפרידה האב אינו משלם לאם תשלום המזונות עבור הבת עד להחלטת בית המשפט בה נקבעו מזונות זמניים ופתיחת תיק הוצל"פ מכיוון שלא שילם את המזונות כמתחייב. האב לא שילם את דמי המזונות צמודים למדד משנת 2006 ואילך.
במהלך השנים האם לא פעלה לגביית הפרשי המדד מתוך חשש מהאב שיחדל מלשלם את תשלומי קרן המזונות על רקע התנהגותו בעבר . עוד חששה האם מפגיעה פיזית ואלימות כלכלית, והסתה לניתוק הקשר עם הבת . התברר בדיעבד כי חלק מאותם חששות התממשו . העובדה שהאם לא פעלה לגביית הפרשי הצמדה למדד אינה מלמדת על הסכמתה או ויתורה על קבלת התשלום בגין הפרשי ההצמדה למדד , אלא נובעת מהחשש מהתנהגותו של האב ומחשש לאבד את תשלום המזונות השוטפים להם נזקקה בשל מצבה הכלכלי וגם מחשש לפגיעה בקשר עם הבת. האם חיה במצב של תחושת פחד מלווה בדאגה לשלומה ושלום הבת בשל אלימות מילולית, נפשית וכלכלית של האב כלפיה וכן עקב מערכת גירושין מלווה באלימות מילולית לחץ כלכלי ואי תשלום מזונות לבת שהייתה בת 4 חודשים , דבר שהוביל בסופו של דבר לגירושי הצדדים כאשר האב מקבל את דירת הצדדים המשותפת ורכב משותף כאשר בסופו של יום משלם לאם סכום של 75,000 ₪ בלבד. [ 45,000 עבור חלקה בשווי הרכב המשותף ו 30,000 ₪ עבור זכויות כספיות ואחרות , כולל הדירה].
במהלך כל השנים חיה האם בתחושה של פחד מפגיעה פיזית בה ועל כן נמנעה מלפתוח תיק הוצאה לפועל בשל אי תשלום דמי מזונות באופן סדיר או אי תשלום חלק מתשלום המזונות ולא גבתה תשלום הפרשי הצמדה למדד של המזונות בשל מצבה הכלכלי הקשה והתלות בקבלת תשלום המזונות לבת , בנוסף לחשש שהנתבע יפגע בה בקשר בינה לבין הבת. האב הינו אדם מניפולטיבי מקושר מאוד , בעברוב. במהלך כל השנים דאג להסית את הבת כנגד האם ובן זוגה. האב אישר בחקירתו כי הצדדים היו נשואים 7 שנים וכי בעת פרידתם בהתאם להסכם הגירושין שילם לה 75,000 ₪ כאשר הרכב המשותף הועבר אליו תמורת תשלום 45,000 והיתרה בסך 30,000 שולמה לה עבור כל הזכויות הכספיות לרבות הדירה , ששוויה באותה עת היה גדול יותר שכן הבנק אינו מאפשר רכישת דירה במשכנתא העולה על 70% משווי הדירה . האב אישר בחקירתו את קיום הפער בין הכנסתו להכנסתה של האם והעובדה שההלוואות שניתנו בחשבון בבנק יהב ניתנו בשל עבודתו כב.
האם הצהירה כי היא לא הגישה תביעה להגדלת מזונות או פיצוי חד פעמי בגין אי קיום זמני שהות של האב עם הבת מהסיבה שפחדה מהאב. עוד הצהירה כי היא לא גבתה מזונות עבור הבת מחודש 11/20 – 6/21 בשל העובדה שפחדה ממנו. האם הצהירה כי האב נהג להניח את האקדח בהפגנתיות על השולחן בזמן שיחות ביניהם , על אף שלא איים באופן ישיר כי יעשה שימוש באקדחו . האם חששה מהאב מאוד. האם הצהירה כי הצדדים נפרדו כשהבת הייתה בת 4 חודשים והיא נאלצה לעזוב את הדירה ששכרו ביחד לאור העובדה שהאב נהג כנגדה באלימות מילולית, נפשית וכלכלית. האב לא שילם את תשלום המזונות הזמניים מכוח החלטת בית המשפט ועל כן נאלצה לפתוח תיק הוצאה לפועל בשנת 2005 לגביית תשלום המזונות עבור הבת. בהתאם להסכם הגירושין סעיף 4(ז) להסכם, התחייב האב לשלם את דמי המזונות בהוראת קבע ישירות לחשבונה של האם. הוראת הקבע אמורה הייתה להתבצע עד 10 לכל חודש. לאורך השנים האב נהג באופן קבוע לשלם את דמי המזונות באיחור ניכר.
האם פעלה לגביית המזונות במועדם, ועל כן אין מדובר במזונות "שלא החלו בגבייתם" ועל כן לא חלה תקופת ההתיישנות. האם הגישה בקשתה לפתיחת תיק הוצאה לפועל לגביית הפרשי מדד רק לאחר שהאב פנה לבית המשפט להפסקת תשלום דמי המזונות כחלק מניסיון להפעיל לחץ כלכלי עליה. האם הבינה כי במצב בו כללי המשחק השתנו האב אינו משלם מזונות וחמור לכך מומש חששה לפגיעה בקשר בינה לבין הבת , זו הזדמנות שלה לפנות לבית המשפט לאשר לה גביית הפרשי המדד המבוקשים. תשלום הפרשי המדד אינו שנוי במחלוקת והאב הודה באופן מלא שלא שילם ואין מחלוקת בדבר קיום החיוב לאותה התקופה. השיהוי בגביית הפרשי המדד היה מטעמים מוצדקים ובשל חשש כי בעקבות פעולתה לקבלת הפרשי המדד יחדל האב לשלם לה את תשלום דמי המזונות. על בית המשפט לבחון את חששה והפחד מבחינה סובייקטיבית , שכן לאורך כל השנים הייתה תחת אלימות מילולית ותוקפנות כלכלית , הייתה תלויה בתשלום דמי המזונות לקטינה בשל מצבה הכלכלי . בנוסף , לאורך כל השנים נמנעה מלפעול לגביית הפרשי המדד מחשש לאי תשלום דמי המזונות ומחשש למניפולציות מטעם האב ולפגיעה בקשר עם הבת. אשר על כן יתבקש בית המשפט לאשר לה לגבות את הסכום של 43,005.45 ₪ ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 10.1.2020 וכן לחייב את האב בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד.
תמצית טענות האב,
עסקינן בשתי תביעות – הראשונה תביעת האב לחיוב האם במזונות והשנייה תביעה לפי סעיף 11 (ב) לחוק. ביום 6.9.23 נשמעו הוכחות בתיק זה. בחקירתה הנגדית של האם היא אישרה כי התביעה היחידה מטעמה הינה הצמדה למדד משנת 2006 עד לפני שנתיים אחרונות ואותם לא גבתה בהוצל"פ. בחקירתו הנגדית של האיש זנחו שני ב"כ של האם את תביעתה של האם והאיש לא נשאל אף לא שאלה אחת בזיקה לתביעה שהוגשה מטעם האם. די בכך בכדי לדחות את התביעה ולקבל את הגנתו. הגשת התביעה ודרישתה של האם בתביעה לקבל לכאורה הפרשי מזונות שלשיטתה היא זכאית להם בגין פרק זמן המגיע כדי 16 שנים אחורה לא רק שהיא חסרת תום לב אלא שיש לבחון אותה גם ביחס לכלל הנסיבות – הרחבה משמעותית של זמני השהות כאשר הייתה בת 4 ולימים מעבר הקטינה לחזקתו המלאה של האב. אין בדרישה שלכאורה מוצגת כתמימה אלא רצון "לבוא בחשבון" עם האב ולא במונח החשבונאי של המילה אלא במונח הנקמני שלה . זאת למרות שלאורך כל השנים שולמו המזונות ללא הצמדה והגם שזמני השהות הורחבו ממספר שעות שנקבע לחלוקת זמן 6/8.
בניגוד למקרים "הקלאסיים" בהם מאושרות תביעות כגון דא, הרי שבמקרה דכאן היו בין הצדדים יחסים תקינים ואי עמידה על הפרשי המזונות הייתה מוסכמת וחלק אינטגרלי ממערכת היחסים . כמו גם מעצם העובדה כי האב נשא באינספור הוצאות בגין הבת שלא חלה עליו חובה לשלמם, כאלו שבוודאי כיום באיחור של 16 שנה אין בידו לאומדם ולאתרם . זאת בנוסף להרחבה משמעותית של זמני השהות. לאם לא היה חשש מהאב שיכול היה להביא לכדי הימנעות מלפעול כנגדו. האם לא הביעה בפניו מעולם כל דרישה בעניין הפרשי ההצמדה . דווקא מן העובדה כי האם הביעה בפני האב טענות בדבר חבויות אחרות אותן דרשה ועליהן עמדה על קיומן והוצאתן מן הכוח אל הפועל, מלמדת כי בעניין זה לא טענה האם לקיומה של חבות כי לא הייתה כזו. תביעת האם נולדה רק לאחר המחלוקת שפרצה בין הצדדים בעקבות מעבר הבת שכבר אינה קטינה לבית האב . נכון ליום זה ומזה כשנתיים וחצי ימים שהבת מתגוררת באופן בלעדי אצל האב והוא נושא בעצמו במלוא הוצאותיה.
עסקינן בשיהוי חריג ויוצא דופן ולא בכזה המסתכם לכדי חודשים ספורים ואף לא שנים ספורות . במהלך תקופה ארוכה זו , בניגוד להוראות ההסכם , האב נשא בעלות של חוגים, שיעורי נהיגה . הלכה למעשה הילדה הרחיבה באופן ניכר את זמני השהות אצל האב . נוכח מערכת היחסים הרגועה שהייתה בין הצדדים, הרי שהם לא ערכו התחשבנות לאורך השנים. האב שילם הוצאות רבות ביחס של 100% במקום 50% ולא דרש מהאם מחצית , או החזר הוצאות רבות שלא היה עליו לשלם. בנוסף האב לא הגיש תביעה להפחתת מזונות חרף השינוי הדרסטי בזמני השהות. כל אלה בוודאי ובוודאי מתקזזים מול הפרשי המדד . לכן הבנתם של הצדדים הייתה שלא להצמיד את דמי המזונות למדד . התנהגותם של הצדדים הייתה זו שיצרה בנקודה זו את ההסכם החדש. המזונות בהם חב האב שולמו על ידו לאורך כל השנים כסדרם במועדם. לא בכדי האם אינה מפנה ואינה מנסה להפנות להליכי הוצל"פ שננקטו אם ננקטו על ידה במשך השנים כנגד האב , ככל שאכן לא שולמו המזונות כדבריה. הרבה למעלה מן הצורך בעניין זה , האב הועסק מאז ומעולם במקום עבודה מסודר ומשכך ככל שלשיטתה של האם לא שילם את המזונות בדרך זו או אחרת, אזי לא הייתה כל מניעה מלנקוט כנגדו בהליכי הוצל"פ.
האם מודה בפה מלא כי האירועים שקדמו לתביעה הם למעשה הגורם להגשת תביעתה, ביניהם בין היתר מעברה של הבת לבית האב לאירועים שסבבו מעבר זה – מריבה קשה של הבת עם בן זוגה של האם , וזאת כאקט נקמני. התנהלות זו אינה אלא התנהלות בחוסר תום לב וניסיון לניצול לרעה של הליכי משפט כאלה , שבינם ובין חוב של האב לאם אין ולא כלום. לאם לא היה כל חשש מהאב ויחסיהם אף השתפרו לאין ערוך במהלך השנים. הדברים מקבלים משנה תוקף בהינתן עבודתו של האב שהועסק עד לאחרונה ב. בנסיבות אלה חשש מן הסוג שמתארת האם היה אמור להיות דווקא אצלו ככזה שיכול היה להעיב על המשך עבודתו ב. ניסיון לטעון כאילו במשך 16 שנה חששה מן האב מחמת סכסוך גירושין שהיה להם בשנת 2005 לא רק שאינו הגיוני, על פי שיטתה של האם , אלא זה נימוק או תירוץ שתוכל לאחוז בו כל מי שהשתהתה במשך שני עשורים , גם אם במהלך אותה תקופה לא אירע דבר וחצי דבר. התנהגותה של האם עולה בקנה אחד עם הערות בית המשפט לאורך כל חקירתה הנגדית כי תשובותיה מתחמקות או אינן מספקות.
לסיכום, יש לדחות את תביעת האם להצמדה למדד בגין השנים 2006-2019 . ככל וחלילה תביעתה תתקבל אזי יש לאפשר לאב להציג קבלות בגין כל השנים של חוג, שיעור נהיגה, ביגוד, הנעלה, שיעורים פרטיים לצורך קיזוז . יובהר כי בגין השנים 2019 ועד תום החיוב במזונות על פי ההחלטה , שילם האב את הסכום המוצמד.
דיון והכרעה,
סוגיית גבית חוב מזונות בחלוף תקופה מעל שנתיים וקבלת אישור בית המשפט לפי סעיף 11(ב) לחוק המזונות נידונה לא אחת בפסיקה. למשל ראה תמ"ש 31035-07-16 ל.ש נ' מ.ש [פורסם במאגרים המקוונים] שאליו הפנתה האם בכתבי טענותיה. להלן עיקרי הדברים שנקבעו בפסק דינו של כב' השופט אסף זגורי:
"… מכאן שכאשר בוחנים את סעיף 11(ב) לחוק המזונות מגלים, כי התכלית הסובייקטיבית היא להגביל חיוב וגביית מזונות ל-"זמן אמת" – זמן סמוך למימון הצרכים השוטפים. לשם כך קובע המחוקק סייגים הנוגעים הן לאפשרות הגשת תביעות בגין מזונות העבר (סעיף 11(א) לחוק המזונות) והן לביצוע פסקי דין הנוגעים למזונות, שנתיים לאחר הינתנם (סעיף 11(ב) לחוק המזונות). מהסייגים ומלשון החוק ניתן ללמוד על נקלה, כי תכלית סעיף זה הייתה למנוע גבייה או תביעה "אוטומטית" של מזונות העבר ולהגביל את כוח האכיפה המיוחד של פסק מזונות לשנתיים הראשונות לאחר מתן פסק הדין. התכלית לא הייתה למנוע לחלוטין אפשרות תביעה או גבייה כאמור אלא להציב מחסום דיוני בדמות פניה מקדימה לבית המשפט. לא מדובר במחסום דיוני בלתי עביר, אלא במחסום שמצריך הפעלת שיקול דעת שיפוטי. בית המשפט רשאי להתיר גביית מזונות שלא התחילו לגבייתם תוך שנה לאחר מתן פסק הדין הן לפי סעיף 130 להצעת חוק היחיד והמשפחה ולפי סעיף 11(ב) לחוק המזונות (שם הוארכה התקופה לשנתיים). אך שיקול הדעת צריך להיגזר ולהיות מושפע משאלות הנוגעות לסיפוק הצרכים היומיומיים של הקטין, לשאלות הנוגעות לאינטרס ההסתמכות של החייב על אי נקיטת הליכי ביצוע פסק הדין ועל המענה לשאלה מדוע לא הייתה גבייה בפועל. " [ראה פיסקה 24.6 לפסק הדין].
עוד נקבע בהמשך:
"26. בנסיבות ההסדר הפתוח של שיהוי כאמור (קרי מקום שמוגשת תביעה לפי סעיף 11(ב) לחוק המזונות לפתחו של בית המשפט) הפרמטרים שינחו את בית המשפט בדונו בבקשות למתן רשות אכיפת פסק מזונות לאחר למעלה משנתיים מיום פסק הדין ראוי כי יהיו אלה:
26.1. ראשית והגם שנורמטיבית, אדם חב במזונות ילדיו הקטינים לפי חוק המזונות, יש לזכור כי מדובר על הסדר דיספוזיטיבי. אין הורה מחויב לתבוע את רעהו לתשלום מזונות וכן אין הוא מחויב לבצע פסק דין בעניין המזונות. המדובר על הסדר הנתון לבחירתו של הזוכה.
26.2. שנית, הוראת סעיף 11(ב) לחוק באה להקשות על הזוכה ולומר לו, כי הגם שזכה בפסק דין, עליו להראות שאכן הוא זכאי לבצע פסק הדין וזאת בשל חלוף הזמן. חלוף הזמן מייחס לזוכה יצירת מצג של מחילה או ויתור על המזונות בשל שינוי נסיבות, טעמים אישיים או בשל קבלת דמי המזונות בפועל (קרי פירעון החוב).
…
26.5 על תכליתו החקיקתית של סעיף 11(ב) לחוק המזונות למד בית המשפט מההיסטוריה החקיקתית וגם מפסיקת הערכאות הדיוניות. פסיקה זו מלמדת, כי סעיף 11(ב) נועד למנוע גביית מזונות עבר מקום שהזכאי (בדרך כלל האם) ויתרה או מחלה על מזונות העבר בכך שלא פעלה לגבות אותם ויצרה מצג מתאים בפני החייב (בדרך כלל האב). עם זאת מדובר במעין חזקה שנובעת מהחוק והיא ניתנת לסתירה כאשר הנטל הוא לפתחו של הזכאי במזונות."
בכל הנוגע לגביית הפרשי הצמדה אצטט את הקטעים הרלוונטיים מפסק דינו של כב' השופט זגורי בתמ"ש 31035-07-16 שהזכרתי לעיל,
" 27.9 הפיקוח השיפוטי של בית המשפט לענייני משפחה, והכלים שמקנים דיני ההוצאה לפועל במקרים של התנהלות חסרת תם לב מצד הזוכים, מאפשרים יצירת ומציאת פתרונות יצירתיים לצרכי פיקוח על ביצוע יעיל של גביית המזונות בהתחשב בשיהוי.
27.10. כך למשל, ביחס לפסקי דין אזרחיים "רגילים" שמבוצעים בלשכת ההוצאה לפועל, ידועה הפסיקה לפיה מקום שישן הזוכה על זכויותיו ולא פעל באופן סביר לגביית החוב נשוא פסק הדין, עשוי רשם ההוצאה לפועל לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 81א(ד) לחוק ההוצאה לפועל ולהפחית את החיוב בהפרשי הצמדה וריבית שנוספו לתיק (24/1/2006 חבקין בעמ' 274 לספרו התיישנות). בפסיקה נקבע כי תיק ההוצאה לפועל אינו יכול לשמש "תכנית חיסכון לזוכה" אשר תמתין לזוכה, פרק זמן ממושך, ללא נקיטת הליכים, תוך צבירת הפרשי הצמדה וריבית. ראה ע"א (מחוזי תל אביב) 2836/03 עיריית תל-אביב נ' מור תמר [פורסם בנבו] (ניתן ביום 24.1.2006) בפני כב' השופטת שטופמן, שם נקבע בהקשר זה:
"… חובת תום הלב בניהול הליכי הוצאה לפועל, מחייב את הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, לפועל באופן סביר לקבלת סעד המימוש בהליכי ההוצאה לפועל, ואין הוא יכול "לישון על זכותו", עד קץ כל הימים. אכן, כלל נקוט הוא, כי על הליכי הוצאה לפועל לא תחול התיישנות. ברם, אין בכך כדי לסתור את חובתו של הזוכה לחתור לסיומו של הסכסוך בין הצדדים. תיק ההוצאה לפועל אינו יכול לשמש "תוכנית חיסכון" לזוכה, אשר ממתינה עד אין קץ, ללא נקיטת הליכים, תוך צבירת הפרשי הצמדה וריבית."
27.11.הפסיקה האמורה למעשה מחילה נורמה של נקיטת הליך לביצוע פסק דין במהירות יחסית לאחר שניתן פסק הדין. במקביל לנורמה, מחילה הפסיקה במקרה של התנהלות חסרת תם לב של זוכה את הסנקציה של הפחתת ריבית והצמדה. (ראו גם בר"ע (מחוזי ת"א) 2153/04 עיריית ת"א יפו נ' יולזרי 24/1/06, פורסם במאגרים [פורסם בנבו] שם נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל לקבוע ריבית והצמדה רק מיום פתיחת תיק ההוצאה לפועל ולא מיום פסק הדין)
27.12. אם כך לגבי פסקי דין כספיים רגילים, כי קל וחומר מקום שהמחוקק קבע הוראת שיהוי/התיישנות פרטנית לגבי אכיפת פסקי דין למזונות. המחוקק גילה דעתו בסעיף 11(ב) כי משך הזמן הסביר לבצע פסק דין למזונות הינו שנתיים. מעבר לכך, נדרש אישור בית המשפט. הטעמים לכך הובהרו לעיל בהרחבה והם מתיישבים עם תכלית חוק המזונות שהוא כאמור לאפשר סיפוק צרכים יומיומיים שוטפים של הזכאי במזונות.
27.13. לפיכך, מקום שבית המשפט לענייני משפחה קובע כי התקיים שיהוי בלתי מוסבר של הזוכה, אך מנגד לא שולמו דמי המזונות המקוריים לא הצדק ראוי מטעם החייב בהחלט ניתן לקבוע כי על הנתבע לשלם את דמי המזונות הפסוקים בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מאז יום פתיחת תיק ההוצאה לפועל ולא מאז מועד החיוב המקורי
27.14 זאת ועוד, מקום שמדובר למעשה בקטינה שהפכה כבר לבגירה ובפסק מזונות שכבר לא אמור לשמש לסיפוק צרכים שוטפים אלא להחזר הוצאות העבר , כפי שהחזר הוצאות העבר נחשב לתביעה כספית, כך יש לראות את פסק הדין כפסק דין כספי ולא כפסק דין מזונות, על כל המשתמע מאפשרויות האכיפה שלו (לעניין האבחנה בין מזונות שוטפים לבין מזונות עבר שהם תביעה כספית ראה ע"א 1375/93 אביטבול נ' אביטבול, פ"ד נ(1) 215 ; תמ"א (מחוזי תל אביב) 2252/88 פלוני נ' אלמונית [פורסם בנבו] פס"מ תש"ן (1) 384, 387))
27.15 בשעה שלטעמי לא הציגה התובעת כל הצדק סביר לשיהוי בגביית המזונות מחד גיסא ומצד שני לא הציג הנתבע כל הסבר סביר מדוע לא שילם דמי המזונות מאידך גיסא, הפתרון הראוי בנסיבות העניין, הוא בשני מישורים: ראשית, הפיכת פסק הדין למזונות, מבחינת הליכי הגבייה לפסק דין כספי על כל המשתמע מכך. שנית, מתן היתר לגביית המזונות שלא שולמו בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק אך ורק מיום פתיחת תיק ההוצאה לפועל. פתרון זה עושה צדק עם התובעת ועם בתה בכך שלמרות שאין כל הצדק סביר לשיהוי, הוא מעניק לה בפועל את גביית מלוא דמי המזונות נשוא פסק הדין. מנגד עושה הפתרון צדק עם הנתבע שהסתמך על אי נקיטת הליכים כנגדו משך עשור ומסיר את ההליכים הדורסניים של תיק מזונות כמו גם את פרי הריבית וההצמדה מיום החיוב. כך גם יווצר מצב שזה נהנה וזה לא חסר כנדרש בחוק עשיית עושר ולא במשפט.."
אפנה גם לעמ"ש (מרכז)6664-03-22 פלוני נ' פלונית [פורסם במאגרים המקוונים] שבו בית המשפט נדרש להכריע בשאלת מתן היתר לגביית הפרשי הצמדה וריבית בגין חיובי מזונות בחלוף מעל שנתיים. כך נקבע בעניין זה:
"26. בנדון אין חולק כי נפתח תיק הוצל"פ לגביית המזונות שנפסקו על ידי בית משפט קמא. תיק ההוצל"פ אומנם נסגר טכנית בשנת 2012 בהעדר ביצוע פעולות ואולם ספק רב האם יתרת המזונות שנותרה לתשלום היינו הפרשי ההצמדה למדד עליהם התחייב המערער בהסכם הגירושין הן אכן בגדר "מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם" כלשונו של סע' 11 (ב) לחוק המזונות. ככלות הכול עסקינן במזונות שהוחל בגבייתם, אלא שזו לא הושלמה עד תום. בנסיבות אלו ניתן לצדד בקביעת בית משפט קמא בקביעתו כי למעשה אף אין צורך באישור בית המשפט לצורך גבייתם, שכן אין הדברים באים בגדרו של סע' 11 (ב)לחוק המזונות.
ואולם גם אם יאמר האומר כי הפרשנות לעיל מרחיבה יתר על המידה, וכי פרשנות ראויה ואף אולי נכונה יותר, הינה, כי יש לחלק באופן ברור בין המזונות שנגבו בפועל לבין אותו חלק מובחן שלא נעשתה כל פעולה ממשית לגבייתו – היינו, הפרשי ההצמדה למדד – הרי שגם אז דין הערעור להדחות, כפי שיפורט להלן.
כפי שציין בית משפט קמא הובהר בפסיקת בית המשפט כי יש במתן הסבר המסבר את הדעת לשיהוי בגביית המזונות על מנת לזכות במתן היתר מבית המשפט לצורך המשך גבייתן שכן ככלות הכול עסקינן בגביית חוב פסוק. ודוק; הוראת הסעיף אינה מוחלת על החוב ואינה קובעת כי החוב התיישן אלא, כאמור לעיל, מהווה משוכה ראשונית לגבייתו. מקום בו מתיר בית המשפט את גביית החוב, הריהו חוב לכל דבר וענין.
בענייננו, מדובר בהסכמה מפורשת בין הצדדים, הסכמה שנעשתה ללא לחץ וברצון חופשי, להצמדת סך המזונות למדד. בנסיבות אלו, הדעת נותנת כי יש להקל גם על המשתהה בגביית החיובים המוסכמים בדרך של התרת גבייתם גם אחר זמן.
בנדון התרשם בית משפט קמא באופן ברור כי המשיבה לא גבתה את הפרשי ההצמדה למדד נוכח חשש ממשי שמא התעקשותה על גביית הפרשי ההצמדה לאלתר תביא את המערער לעכב את תשלום המזונות השוטף אשר עליו נשענה לגידול וכלכלת הילדים. התרשמותו זו של בית המשפט הורתה הן מהתרשמותו הישירה ממהימנות הצדדים אחר שמיעת עדויותיהם ביחס להתנהלות הזוגית בניהם בעבר, והן מהמשתמע מהמייל שנשלח על ידי המערער למשיבה עת דרשה השתתפות בהוצאות שונות וזה הבהיר לה נחרצות כי הוא בקושי עומד בתשלום המזונות ו"לא יוכל להוסיף לה אגורה".
כאמור, הוראת סע' 11 (ב) לחוק המזונות נותנת שיקול דעת רחב בידי הערכאה הדיונית בכל הקשור למתן היתר לגביית מזונות מאוחרים, ובנדון לא מצאנו כי מתקיים חריג המצדיק את התערבות ערכאת הערעור בשיקול דעתה.
בצד האמור אנו מבקשים לסיייג ולהבהיר כי בית משפט קמא התיר אך ורק את גביית הפרשי ההצמדה למדד ולא קבע כי יווספו להם כחוב שהתגבש הפרשי ריבית הנגבים במסגרת הליכי ההוצל"פ עצמם, ויכול שהצטברו בחישוב החוב מעצם "החייאת" תיק ההוצל"פ.
לפיכך אנו מסייגים ומדגישים, כי כל שיוּתָר למשיבה הוא לגבות מהמערער את הפרשי ההצמדה שלא שולמו, ולאלה לא יווספו הפרשי ריבית כחוק במסגרת הליכי ההוצל"פ (הפרשים המתווספים באופן אוטומטי בפתיחתו של תיק הוצל"פ)."
ראה בקשת ערעור שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שנדחתה בהחלטה מיום 6.8.2023 בבע"מ 5316/23.
ראה גם תלה"מ 57867-12-18 אלמונית נ' המנוח פלוני [פורסם במאגרים המקוונים] פסקאות 80-81 לפסק הדין. כך נקבע בעניין זה:
" עת עסקינן בבקשה למתן היתר לגביית חוב מזונות עבר, על בית המשפט לבחון מהי העילה בגינה הוגשה הבקשה למתן היתר לגביית חוב מזונות עבר במועד בו הוגשה, האם היא הוכחה והאם היא מוצדקת. על המבקש לגבות מזונות לאחר חלוף שנתיים ימים מיום מתן פסק הדין, להוכיח לביהמ"ש את סיבת העיכוב ו/או השיהוי בגביית המזונות ככל שהתובע מזונות מצליח לשכנע את ביהמ"ש בסיבת השיהוי, יוכל ביהמ"ש ליתן אישור לגביית המזונות שלא הוחל בגבייתן בחלוף שנתיים לאחר שניתן פסק הדין למזונות.
בתי המשפט קשובים להסברים שונים בדבר היעדר גבייה מיידית כפי שראינו בדוגמאות מהפסיקה – החל מפציעה בתאונה, דרך מעבר מגורים וכלה בחשש של הזוכה מפני אלימות החייב. אם יעמוד התובע בנטל זה ובית המשפט יתרשם כי פנייתו באה בכפיים נקיות, אין סיבה מדוע חרף השיהוי לא תינתן לזוכה הרשות לנהל הליכי אכיפה של פסק הדין גם בחלוף שנתיים מאז ניתן (ראו השופט זגורי, תמ"ש 31035-07-16 [פורסם בנבו] ניתן ביום 3.7.2017).
בבחינת השיקולים השונים הקשורים לאישור ודחייה של גביית מזונות עבר לפי סעיף 11(ב) יש לקחת בנוסף במכלול השיקולים את זהות הצדדים שבפני ביהמ"ש, נסיבות חייהם והעובדות הקשורות ישירות להליך.
במקרה דנן, עותרת האישה לגביית הפרשי מזונות שכן לגישתה המנוח שילם אך מחצית מסכום המזונות שנפסק.
בהקשר זה נפסק כבר על ידי כב' השופט ניצן סילמן בתמ"ש (קריות) 44163-12-15 [פורסם בנבו] כי יש להבחין בין אי תשלום המזונות כלל המעלה שאלה הכיצד התקיים הצד שאמור היה לקבל מזונות, ומדוע לא פעל לגבייתם, לבין תשלום מזונות חלקי- ללא הצמדה או בחסר, כאשר הפער אינו שנוי במחלוקת. במקרה האחרון, חלוף השנים אינו מלמד על וויתור, שכן התחילו בגביית מזונות, ויש להתיר הגבייה המאוחרת וזאת מהטעמים הבאים:
"ראשית, לא אחת נוהגים אנשים על פי סכומי בסיס, ורואים בכך תשלום "תקף", מבלי לדעת כי יש להשלים הפער; התנהגות אנושית זו שונה מהותית מהתנהגות בה נוהגים אנשים עת לא מבוצע תשלום כלל.
שנית- במצב של תשלום חלקי- חלוף השנים אינו מלמד על וויתור ואינו יכול לנבוע מהסכם "חדש" המאיין את החיוב, ומשכך, יש להתיר גבייה במציאות כגון דא. אין קושיה ראייתית.
שלישית- במצב דברים בו התשלום החלקי אינו שנוי במחלוקת, הנטייה תהיה ממילא להתיר גביית ההפרש, שכן אין מחלוקת בדבר קיום החיוב לאותה תקופה.
רביעית- ניתן למצוא גם עיגון לשוני באבחנה בין מזונות שלא שולמו כלל ובין מזונות ששולמו באופן חלקי; לפי סעיף 11, תקופת ההתיישנות מתייחסת למזונות "שלא התחילו לפעול לגבייתם" ובמקום בו נגבו סכומים חלקיים (בוודאי באופן רציף) לא החל מניין התקופה."
(ע"ר (קריות) 44163-12-15 פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו] ניתן ביום 17.1.2016)
כאמור לעיל, במקרה שלפני פסק הדין למזונות ניתן עוד בשנת 1995, בתקופה בה הצדדים חיו יחד תחת קורת גג אחת וניהלו משק בית משותף. אין מחלוקת בין הצדדים כי במהלך השנים (ועד לשנת 2005, המועד בו הפרידו הצדדים מגוריהם) שילם המנוח לאישה לפחות ממחצית דמי המזונות שנפסקו לחובתו.
מכאן שאין כל צורך בהיתר לפתיחת תיק ההוצאה לפועל בנסיבות המקרה דנן בו שולמו המזונות באופן חלקי בלבד, שכן אין מחלוקת כי חלק מתשלומי המזונות אכן נגבו בפועל על ידי האישה.
בנסיבות המקרה דנן בו הצדדים המשיכו לחיות יחד ולקיים חיי משפחה לאחר מתן פסק הדין למזונות והמנוח נתן בידיה של האישה (אף לגרסת האישה עצמה) לפחות מחצית מדמי המזונות שנפסקו לחובתו לא מצאתי כי יש בבחירתה של האישה שלא לנקוט בהליכי הוצאה לפועל במהלך החיים המשותפים משום שיהוי שיש בו כדי למנוע ממנה גבית חוב עבר. אין לצפות ממנה להתנהל מול בן זוגה, במהלך החיים המשותפים באמצעות הערכאות המשפטיות וברי כי מקרים אלו שמורים לנסיבות חריגות אך לא לשגרה יומיומית.
זאת ועוד. חוב מזונות אינו בבחינת חוב רגיל ואינו חוב בין זרים אלא בין מי שהיו בעבר בני זוג. משכך, בבחינת שיקול הדעת להתיר גבית חוב מזונות עבר על בית המשפט לבחון את התמונה כולה לרבות מערכת היחסים בין בני הזוג, וגם לעניין השיהוי, יש הצדקה לעתים לסטות במידה כזו או אחרת, בהתאם לנסיבות המקרה מהכללים הרגילים הנוהגים במשפט האזרחי הכללי.
יתרה מכך, האישה העידה בפני כי "לא עשיתי מעצרים, עיקולים, פחדתי ממנו, הוא היה מאיים עלי מרביץ לי ולא די בזה. היה לו אקדח ואמר לי "אני אהרוג את הבן שלך ואותך" עד שיום אחד לקחו לו את האקדח לכן לא עשיתי כלום, עד 2005 כשיצא מהבית אז היה לי שקט אז פתחתי תיק בתל אביב" (עמ' 18 ש' 29-33).
גם מפסק הדין משנת 1995 עולה כי האישה סבלה מאלימותו של המנוח. בפסק הדין אסרה השופטת על המנוח לנקוט באלימות כלפי האישה או ילדיהם הקטינים.
לפיכך, גם אם לא אקבע מסמרות לעניין אלימותו הנטענת של המנוח, וכאמור נטענו טענות לסתור על ידי ב"כ המנוח, אין להוציא מכלל אפשרות שגם מסיבה זו לא פעלה האישה לגביית המזונות בהוצאה לפועל." [ ראה פס' 80-82 לפסק הדין].
ראה גם פסק דינה של כב' השופטת אפרת ונקרט בתלה"מ 6686-07-20 אלמונית נ' פלוני [פורסם במאגרים המקוונים] שבמסגרתו ניתן היתר לאישה לתבוע את הפרשי ההצמדה שלא שולמו על ידי האיש.
"38.לאחר שעיינתי בכל החומר שהונח בפני ושמעתי את הצדדים שנחקרו ארוכות מצאתי לקבל את התביעה ולאשר לתובעת לגבות את חוב הפרשי המדד גם לתקופה העולה על שנתיים ימים ממועד הגשת הבקשה להוצאה לפועל זאת הן משום שמסכימה אני עם פסיקתו של כב' השופט סילמן כאמור לעיל, כי אין דין הפרשי הצמדה בגין מזונות שנגבו במועד כדין גביית מזונות שלא נגבו כלל (לא הוחל בגבייתם) והן משום שמצאתי כי עלה בידי התובעת להוכיח כי לא ויתרה על תשלום הפרשי המדד בגין המזונות וכי השיהוי בגביית הפרשי המדד היה מוצדק.
39.ראשית אציין כי לפי גישתו של כב' השופט סילמן, אשר כאמור מקובלת עלי, במצב של תשלום חלקי חלוף השנים אינו מלמד בהכרח על ויתור והנטייה היא להתיר גביית ההפרשים. זאת ועוד, מסכימה אני עם פרשנותו של כב' השופט סילמן כי במקרה כזה בו נגבו "רק" המזונות, ללא שנגבו הפרשי ההצמדה, לא ניתן לטעון שמדובר במזונות "שלא החלו" בגבייתם, ולכאורה אף לא נדרש אישור בית משפט, שכן התובעת החלה בגביית המזונות במועדם.
40. שנית, אף לגופו של עניין, שוכנעתי כי התובעת לא פעלה לגביית המזונות (הפרשי ההצמדה) בשל חששה שככל שכך תעשה יחדל הנתבע מתשלום מזונות כלל או למצער יפעל להפחתתם ומשכך השתכנעתי כי השיהוי בהגשת התביעה לגביית הפרשים במקרה דנן היה מוצדק. להלן טעמיי.
…
54. כאמור לעיל, לעניין זה אציין כי אין צורך שהתובעת תוכיח חשש מפני אלימות פיסית ודי בחשש אמתי של התובעת כי הנתבע יפסיק לשלם את דמי המזונות על מנת להצדיק את השיהוי בהגשת התביעה לתשלום הפרשי המדד.
55. העובדה כי הנתבע שילם עבור טיפול רגשי לקטינים אין בה כדי להוות צידוק לאי תשלום הפרשי מדד שכן מדובר בתשלום שהנתבע התחייב לשלמו בהסכם שבין הצדדים. כך גם ביחס לטענות הנתבע לפיהן שילם עבור הוצאות רפואיות אחרות של הקטינים ואף רכש עבורם מוצרים שונים (כגון פלאפונים ובגדים) ואין בכל אלו, ככל שכך אכן נהג, כדי לבטל את החיוב בתשלום הפרשי מדד.
56. החיוב בתשלום הפרשי מדד הינו חיוב נפרד המנותק מיתר התחייבויותיהם ואחריותם של הורים על ילדיהם הקטינים. ככל שלא הייתה הסכמה בין הצדדים כי רכישת מוצרים שונים הינה באחריות התובעת בלבד עבור הקטינים וכי רכישתם על ידי הנתבע מחליפה תשלום הפרשי מדד אין בכך כדי לבטל את חובתו של הנתבע בתשלום הפרשי מדד ולהוות תחליף לתשלום הפרשי מדד.
57. בכתב הגנתו ובסיכומיו הפנה הנתבע לפסקי דין שונים בסוגיה זו ובעיקר סמך טענותיו על פסק דינו של כב' השופט אסף זגורי בתמ"ש 31035-07-16.
הגם שכב' השופט זגורי היטיב לבטא את הרציונל והתכלית של סעיף 11(ב) לחוק המזונות, וככלל עמדתו מקובלת עלי, הרי שאין בכך כדי להשפיע על תוצאת פסק דיני זה ואסביר.
58. כאמור – סעיף 11(ב) אינו קובע התיישנות על גביית חוב מזונות שלא הוחל בגבייתו לתקופה העולה על 24 חודשים, אלא שבמקרה של חוב העולה על שנתיים יש צורך באישור בית המשפט לגביית החוב ומתן האישור מסור לשיקול הדעת של בית המשפט הדן בבקשה.
בנוסף, כאמור לעיל, במקרה דנן תובעת התובעת הפרשי מדד בלבד. מכאן שלפי גישת השופט סילמן, עמה אני מסכימה, ישנם מקרים בהם אף אין צורך באישור בית המשפט כלל וכלל לתבוע הפרשי מדד לתקופה העולה על שנתיים באשר אין מדובר במזונות שלא החלו בגבייתם.
59. כך גם, במקרה דנן אין לומר כי התובעת ויתרה על דמי המזונות וכי המזונות לא שימשו בזמן האמת למילוי צרכי ילדיהם הקטינים (נכון למועד תשלום המזונות) שכאמור, הנתבע שילם את דמי המזונות מידי חודש בחודשו אולם לא שילם את הפרשי המדד. התובעת נמנעה מלתבוע את הפרשי המדד נוכח חששה כי בעקבות פעולתה לקבלת הפרשי המדד הנתבע לא ישלם אף את דמי המזונות עצמם. לפיכך מצאתי כי אין בשתיקתה זו משום ויתור על הפרשי המדד אלא דאגה לקיומם היומיומי של הקטינים באותה העת כאשר פעלה בדרך הנראית לה המיטבית, להבטחת תשלום המזונות השוטף ולהפחית סיכונים לאי יכולת לגבות את דמי המזונות עצמם. מה גם שלדבריה, קבלה עצה משפטית שלא יהיה כל קושי לגבות את הפרשי המדד בעתיד.
60. יתרה מכך. כידוע חוב מזונות אינו בבחינת חוב רגיל ואינו חוב בין זרים אלא בין מי שהיו בעבר בני זוג. משכך, בבחינת שיקול הדעת להתיר גבית חוב מזונות עבר על בית המשפט לבחון את התמונה כולה לרבות מערכת היחסים בין בני הזוג, וגם לעניין השיהוי, יש הצדקה לעתים לסטות במידה כזו או אחרת, בהתאם לנסיבות המקרה מהכללים הרגילים הנוהגים במשפט האזרחי הכללי.
כאמור לעיל, התרשמותי מנסיבות המקרה דנן כי קיימת הצדקה לשיהוי בו נקטה התובעת ואין מקום לדחות את תביעתה להפרשי מדד גם מטעם זה."
באשר לטענות האם בכל הנוגע לחששותיה מפגיעה פיזית מהאב מצאתי לנכון בהקשר זה להפנות לתמ"ש 32127-02-19 פלונית נ' אלמוני [פורסם במאגרים המקוונים] שבו בית המשפט נעתר לבקשת האישה לרבות מכיוון שהתרשם כי האישה חששה והתייאשה לאחר כניסת האיש לכלא והמשך איום עליה. באותו עניין קבע בית המשפט " התרשמתי כי התובעת חששה והתייאשה שכן אף לאחר כניסת הנתבע לכלא המשיך לאיים עליה. בנסיבות אלו וחרף העובדה כי הבקשה הוגשה בשיהוי רב מצאתי כי ניתן להצדיק השיהוי. רק כאשר הילדים בגרו והבטיחו להגן על האם מפני הנתבע, האב, אזרה לראשונה אומץ לגבות את זכאית לו על דין. אשר על כן אני קובעת כי התובעת מעולם לא מחלה לנתבע על מזונות ילדיו על פי פסק הדין" [ראה פס' 45 לפסק הדין].
מנגד, ניתן להצביע על פסקי דין שבהם נדחו תביעתו לפי סעיף 11(ב) לחוק המזונות. ראה תמ"ש (ירושלים) 63555-06-17 ד.פ נ' ר.פ [פורסם במאגרים המקוונים] שבו בית המשפט דחה תביעת האשה למתן היתר לגביית חוב מזונות שחלף לו למעלה מ- 4 שנים טרם פעלה האישה לגבייתו שבו נקבע :
"הנה כי כן, הוראות סעיף 11( ב) לחוק קובעות באופן מפורש, כי מזונות שלא החלו לגבותם תוך שנתיים מהמועד בו הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט. אין ספק כי הוראת החוק מחייבת, כל מי שיבקש לגבות מזונות לאחר חלוף השנתיים מיום מתן פסק הדין, להוכיח לביהמ"ש את סיבת העיכוב ו/או השיהוי בגבייתן ראו: תמ"ש (ת"א) 11529-07-16 א' ש' ק' נ' ו' ק' (פורסם בנבו, 19.11.16). ככל שהתובע מזונות מצליח לשכנע את ביהמ"ש בסיבת השיהוי, יוכל ביהמ"ש ליתן אישור לגביית המזונות שלא הוחל בגבייתן בחלוף שנתיים לאחר שניתן פסק הדין למזונות ראו: תמ"ש 31035-07-16 ל.ש. נ' מ.ש (פורסם בנבו, 3.7.17).
בענייננו, מדובר בחוב בגין מזונות עבר ביחס לשנים 2007-2014, היינו חלפו להן למעלה מ-4 שנים טרם פעלה האם לגביית החוב.
האם מנמקת את השיהוי בגביית החוב בכך שסברה כי עליה להמתין 24 חודשים שנקבעו לתשלום החוב טרם גביית החוב – אין בידי לקבל טענה זו.
ראשית, טרם פסק הדין ניהלה האם מספר הליכים משפטיים בענייני מזונות והיא הייתה מיוצגת על ידי עו"ד. לכן, חזקה היא כי עוה"ד הסביר את משמעות פסק הדין, והטענה כי סברה שעליה להמתין 24 חודשים איננה מתקבלת על הדעת.
ואולם, ובבחינת למעלה מן הצורך ייאמר, כי גם אם האם אכן שגתה בהבנת המצב המשפטי, הרי שאין בכך כדי להצדיק שיהוי במיצוי זכויותיה השוו: בג"ץ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, נד(1) 49 (1999) וכן, השוו: בש"א (משפחה תל אביב-יפו) 6583/99 חוכימא אבישי נ' חוכימא תמר (פורסם בנבו, 02.03.2000).
שנית, האם לא הוכיחה, ואף לא טענה, כי ניסתה לפעול בדרך כלשהי לגביית החוב. למעשה, האם מודה כי "ישבה בחיבוק ידיים" עד אשר יחלפו 24 החודשים שנקבעו לתשלום החוב.
התנהלות זו של האם מתיישבת עם הפסיקה לפיה אי נקיטת כל פעולה לצורך גביית המזונות במשך תקופה ארוכה, יש בה כדי להעיד על אי נחיצותם של המזונות שכן אילו היו נחוצים סביר להניח שהיו פועלים בהקדם לגבייתם ראו: בש"א (חי') 6296/01 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 25.03.02); תמ"ש (ת"א) 33331-06-15 פלונית נ' פלוני, (פורסם בנבו, 1.3.16).
הדברים נכונים ביתר שאת, משעה שכל הילדים בגרו.
שלישית, נקבע בפסיקה כי הכרה מאוחרת בכך שהחייב לא מתכוון לשלם חוב המזונות אינה מהווה עילה לחריגה מסד הזמנים הקבוע בחוק ראו: תמ"ש 12960-12-15 קפלן נ' הלמן (פורסם בנבו, 3.5.16). לכן, לא ניתן לקבל את טענת האם כי "נתוודעה" רק בתום 24 החודשים כי האב אינו נושא במזונות על פי פסק הדין.
בסיכום הדברים ייאמר כי לא מצאתי ממש בטענת האם כי יש לקבל את התביעה כדי לא לעודד סרבני מזונות. ככל שמדובר בסעיף 11(ב) לחוק מטרת המחוקק הייתה לעודד זוכים לפעול לגביית החוב במהירות האפשרית ראו: תמ"ש 31035-07-16 ל.ש. נ' מ.ש (פורסם בנבו, 3.7.17).
לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות. " [ ראה 34-44 לפסק הדין].
אפנה גם לתלה"מ 44749-10-17 ע.ד.נ נ' נ.נ. [פורסם במאגרים המקוונים] שבו בית המשפט דחה תביעת האישה לגביית חוב מזונות בחלוף למעלה משנתיים. בעניין זה נקבע :
"בענייננו, פסק הדין ניתן ביום 25.3.12, האם עתרה להוצאה לפועל רק ביולי 2016, היינו בחלוף 4 שנים לכל המוקדם. האם מנסה להצדיק את החריגה מסד הזמנים הקבוע בחוק לגביית החוב, בכך שביקשה לשמור על "יחסים טובים" עם האב. דין טענה זו להידחות. ראשית, הרצון לשמור על יחסים טובים עם האב לא יכול לשמש טעם לשיהוי בפניה להליכים משפטיים. שנית, האם לא צרפה כל אסמכתה או ראייה כי פעלה לגביית החיוב מהאב גם בדרכים לבר משפטיות. למרות שנטען בכתב התביעה של האם כי היא פנתה פעמים רבות אל האב במטרה לגבות את החוב, היא לא צרפה כל מכתב או דרישה ששלחה לאב ביחס לחוב הנטען.
התנהלות זו של האם מלמדת על וויתור, וישנו קושי באישור גביית החוב שכן מזונות נקבעים לנוכח הצורך הרב בהם, בעוד שאי נקיטת כל פעולה לצורך גביית המזונות במשך תקופה ארוכה יש בה כדי להעיד על אי נחיצותם של המזונות שכן אילו היו נחוצים סביר להניח שהיו פועלים בהקדם לגבייתם ראו: בש"א (חי') 6296/01 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 25.03.02); תמ"ש (ת"א) 33331-06-15 פלונית נ' פלוני, (פורסם בנבו, 1.3.16). בענייננו, טענת האם כי לא פנתה לגביית החוב בהוצל"פ כדי לשמור על יחסים טובים עם האב מדברת בעד עצמה כי דמי המזונות לא היו נחוצים לה באותה העת. " [ראה פס' 77-82 לפסק הדין].
אפנה גם לתמ"ש (נצרת) 41495-06-16 פלונית נ' אלמוני [פורסם במאגרים המקוונים]:
" הוראות סעיף 11(ב) לחוק קובעות באופן מפורש, כי מזונות שלא החלו לגבותם תוך שנתיים מהמועד בו הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט. אין ספק כי כוונת המחוקק בסעיף זה הייתה ברורה ואינה משתמעת לשני פנים לפיה כל מי שיבקש לגבות מזונות לאחר חלוף השנתיים מיום הפס"ד עליו להוכיח לביהמ"ש את סיבת העיכוב ו/או השיהוי בגבייתן.
עניין השיהוי הוא לב לבו של סעיף 11(ב) לחוק המזונות. ככל שהתובע מזונות מצליח לשכנע את ביהמ"ש בסיבת השיהוי יוכל ביהמ"ש ליתן אישור לגביית המזונות שלא הוחל בגבייתן בחלוף שנתיים לאחר שניתן פסק המזונות וככל שלא יש להורות על דחיית התביעה לקבלת היתר לגביית החוב.
… עוד טוענת התובעת כי הנתבע התחיל לנקוט נגדה באלימות פיזית ומילולית עת פנתה אליו ודרשה ממנו שישלם את חוב המזונות ובשל כך חששה להמשיך ולנקוט בהליכי ההוצל"פ.התובעת ציינה את התאריכים בהן הוגשו התלונות למשטרה, אולם לא צירפה אישורים על הגשת תלונות למשטרה, על אף שצוין בסיכומיה שהיא צירפה. גם טענת האלימות מצאתי לדחות על הסף בהעדר כל הוכחה או ראייה לכך. התאריכים המפורטים בסיכומי התובעת מתייחסים לשנים בהן הצדדים בכלל חיו ביחד ובטרם הגירושין. התלונה היחידה שהייתה לאחר הגירושים הינה תלונה משנת 2004 שמתייחסת בכלל להיזק לרכוש ולא לאלימות פיזית. שוב גם טענת האלימות לא הוכחה ע"י התובעת ודינה להידחות על הסף.
לצערי הרב אין בידי לקבל טיעוניה של התובעת בעניין השיהוי, המדובר בטענות סתמיות אשר לא מצדיקות כלל וכלל שיהוי כה ניכר בגבית המזונות. כל טענות התובעת בדבר הסיבות של השיהוי, ואשר מנעו ממנה לנקוט הליכי הוצל"פ כנגד הנתבע נטענו בעלמא ואף בחוסר תום לב מובהק וללא כל תימוכן וראיות.
היה על התובעת בתיק זה להוכיח כי יש עילה והצדקה לחרוג מהכלל הקבוע בסעיף 11(ב) לחוק דבר שהיא לא עשתה. סבורני כי בנסיבות המקרה התובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה ולשכנע את ביהמ"ש בנסיבות המצדיקות השיהוי הניכר באי נקיטת הליכי הוצל"פ .
מכל הטעמים שפורטו לעיל אין לתובעת כל זכות לגבות חוב העבר של המזונות בחלוף מעל 7 שנים, אם לא יותר, מאז שהופסקו ההליכים בתיקי ההוצל"פ. המדובר בשיהוי ניכר ומשמעותי ביותר שלגביו לא ניתן כל הסבר המניח את הדעת. התובעת לא הצליחה לעמוד בנטל המוטל עליה בהתאם להוראות סעיף 11(ב) ולכן אין מקום להיעתר לתביעתה וליתן לה אישור לגביית חוב מזונות העבר לתקופה שמעל שנתיים. הסבריה של התובעת לאיחור בנקיטת הליכי ההוצל"פ כנגד הנתבע אינם סבירים כלל וכלל.
בענייננו, מידת האיחור והשיהוי באי נקיטת הליכי הוצל"פ הינה משמעותית ביותר. לתובעת הייתה הזדמנות סבירה לנקוט בהליכי ההוצל"פ ולא להמתין תקופה כה ארוכה עד שאפילו כל הילדים שלה בגרו.
אשר על כן ולאור האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה. " ראה פס' 28-29, 34, 38-42 לפסק הדין]. [ ראה גם תמ"ש 12960-12-15 פלונית נ' פלוני [פורסם במאגרים המקוונים]].
מן הכלל אל הפרט,
לאחר שעיינתי ושקלתי טענות הצדדים, לאור התרשמותי מעדויות הצדדים והעדים שזומנו מטעמם ועל יסוד כל החומר המונח בפני ובהתחשב בהוראות הדין החל, הגעתי למסקנה כי דין עתירת האם להידחות. לא שוכנעתי כי עלה בידי האם להוכיח כי בנסיבות המקרה דנן השיהוי היה מוצדק. מיד יפורטו טעמי.
בסעיף 4 להסכם הגירושין סיכמו הצדדים את חיובו של האב במזונות הבת. בסעיף 4א להסכם נקבע כי האב יהיה מחויב בתשלום מזונות הבת וסיפוק צרכיה לרבות דמי מדור ודמי טיפול וזאת כל עוד הבת תהיה בחזקתו וברשותו מיום אישור ההסכם ועד הגיעה לגיל 6 . דמי המזונות יעמדו על סך של 1,600 ₪. עוד נקבע כי דמי המזונות יועברו בכל שלישי לחודש. בסעיף 4ב להסכם נקבע כי עד הגיע הבת לגיל 3 האב מתחייב לשאת במחצית עלות המעון בשיעור של 900 ₪ וזאת ישירות למעון. בסעיף 4ג להסכם נקבע כי החל מהגיע הבת מגיל 3 עד גיל 6 מתחייב האב לשאת במחצית עלות הצהרון וזאת ישירות לצהרון. בסעיף 4ד להסכם נקבע כי מאז הגיע הבת לכיתה א' ואילך דמי המזונות יעמדו על סך של 1800 ₪ . החיוב עד הגיע הבת לגיל 18 ו/או עד לסיום לימודים בתיכון על פי המועד המאוחר מביניהם.
לגבי חיוב האב במזונות הבת במהלך תקופת השירות הצבאי נקבע בסעיף 4ה להסכם כי דמי המזונות יעמדו על 1/3 מדמי המזונות הקבועים בסעיף 4ד להסכם. עוד נקבע בסעיף 4ו להסכם " דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו אחת לשלושה חודשים. עדכון ראשון יעשה בתוך 3 חודשים ממועד אישור הסכם זה. תיק הוצל"פ יאופס וייסגר לאלתר. " בסעיף 4ז להסכם, הסדירו הצדדים את אופן תשלום דמי המזונות כאשר סוכם כי דמי המזונות יועברו באמצעות הוראת קבע לחשבון האם עד ל 10 לכל חודש [ראה ההסכם שצורף כנספח א' עמ' 17 לכתב התביעה שהוגש מטעם האם].
ראשית, ער אני לפסקי דין שבהם בית המשפט נעתר לתביעות לפי סעיף 11(ב) לחוק המזונות כפי שסקרתי בהרחבה לעיל, אך יש לזכור כי כל מקרה נבחן לגופו בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של כל תיק ותיק. דומני כי נסיבות המקרה דנן שונות במהותן ובטיבן מנסיבות אותם מקרים שבהם בתי המשפט נעתרו לתביעות. בעניין כאן הבאתי בחשבון את נסיבות חייהם של הצדדים כפי שהשתקפו הן מהחומר המונח מפני והן מהרושם שהותירו עלי הצדדים בכל הנוגע להתנהלותם ולנסיבות חייהם. לא התרשמתי כי בתקופה הרלוונטית האם חששה מהאב באופן המצדיק הימנעות מכל דרישה או פעולה לגביית הפרשי הצמדה שלא שולמו ע"י האב .
שנית, כפי שעולה מכתבי טענותיה של האם, זו האחרונה מבססת את השיהוי בגביית הפרשי ההצמדה מהחשש לפגיעה פיזית, אלימות כלכלית וההסתה של הבת שהתממשו חלקית בדיעבד. עיינתי ושקלתי טענות האם אך אינני סבור כי עלה בידי האם להוכיח טענותיה בעניין זה. המדובר בטענות כלליות שאין להם כל תימוכין בחומר המונח בפני. באשר לטענותיה של האם והחשש מהפגיעה הפיזית, מלבד חששות סובייקטיביים אלה, לא מצאתי כל תימוכין או חיזוק לטענות מסוג זה. האם לא צירפה כל אסמכתא תומכת בעניין זה כגון פרוטוקולים וצווי הגנה שניתנו בעניינם של הצדדים או כל מסמך אחר שיכול להעיד ולחזק טענות האם בעניין זה.
ראוי לציין כי עיון בהליכים הקשורים שהתנהלו בעניינם של הצדדים מלמד כי בין הצדדים התנהל בעבר הליך תמ"ש 13324-04 שעניינו צו הגנה. המדובר בתיק ישן שמסמכיו אינם סרוקים עוד בתיק האלקטרוני . האם לא הזכירה הליך זה ולו ברמז. יש לזכור כי נטל ההוכחה מוטל על האם. על האם מוטל הנטל להביא את כלל הראיות שיש בהן בכדי לתמוך טענותיה. מחדלי האם פועלים לרעתה בהקשר זה. עוד אציין כי עסקינן בהליך ישן משנת 2004 ואילו התקופה הרלוונטית לבחינת טענות הצדדים הינה לאחר אישור ההסכם והטלת החיוב על האם לשאת בדמי המזונות , קרי החל משנת 2006 , כך שספק אם יש בהליך ישן זה שהינו משנת 2004 , אף לו נחשף תוכנו , בכדי לסייע לאם.
אינני מתעלם מעדותו של בן זוגה של האם, אך אין בדבריו בכדי לסייע לאם מכיוון שהוא בעצמו מודה ומאשר כי התלונה נסגרה כי היו קשיים בהוכחתה. להלן קטע רלוונטי מתוך עדותו של בזן זוגה של האם " ש. כמה תלונות במשטרה הגישה האם כנגד האב? ת. אני יודע על אחת. ש. אתה יודע מה קרה איתה? ת. לא. ש. אתה יודע שהיא נסגרה מחוסר ראיות? ת. אני יודע שיש בעיה להוכיח" [ש' 1-7 בעמ' 12].
עדות בן הזוגה של האם אינה מסייעת לאם. נהפוך הוא היא מחלישה את גרסתה של האם. לטענות האם היא חששה מהאב שיפסיק לשלם את דמי המזונות ועל כן היא לא נקטה במהלך השנים לגביית הפרשי ההצמדה. לא ברור מדוע הגשת תביעה הפרשי הצמדה עלולה להביא את האב להפסיק לשלם את דמי המזונות השוטפים ואילו הגשת תלונה במשטרה אינה עלולה להשפיע לרעה על האב ולהביא אותו להפסיק לשלם את דמי המזונות השוטפים. כמו כן, עיינתי בהודעות ובהתכתבויות שהיו בין הצדדים. מתרשם אני כי מאחורי הודעות אלו עומדת אישה מבינה אשר לא חוששת מלהביע את רגשותיה , לרבות את תחושת הכעס שלה ואשר עומדת על זכויותיה [ למשל ראה ההודעות שצורפו כנספח 4 לכתב התביעה]. עיון בהודעות ששלחה האם לאב מחלישות טענות האם בעניין החשש הנטען מלפנות ולבקש מהאב את התשלומים המגיעים לה בגין הפרשי הצמדה . ראוי לציין כי לא צורפו הודעות עבור תקופות הסמוכות למועד אישור ההסכם.
להבדיל מאותם פסקי דין שסקרתי לעיל שבהם בית המשפט שוכנע והוכח בפניו כי השיהוי היה מוצדק , נסיבות מקרה דנן שונות בטיבן ובמהותן לעומת אותם מקרים. בעניין זה אכן הצדק עם ב"כ האב כפי שהרחיבה במסגרת סעיף 17 לכתב ההגנה שם הרחיבה אודות השוני בין נסיבות המקרה דנן לבין העובדות באחד מפסקי הדין אליו הפנתה האם. באותו עניין שהזכרתי לעיל, צורף מייל מהאיש אשר בית המשפט התרשם כי פרשנות המילים שצוינו במייל , יש בהן סוג של איום. במקרה דנן, לא מצאתי כי צורפה כל אסמכתא בעניין זה כגון הודעה או מייל או מכתב שיש בו בכדי ללמד אודות אותו חשש נטען לפיו ככל והאם תגבה את הפרשי ההצמדה אזי יש בכך בכדי להביא את האב להפסיק לשלם את דמי המזונות. אינני מתעלם מההודעות שצורפו הן לתצהירי הצדדים והן לכתב התביעה ומההודעות ששלח האב לאם, אך אין בהם בכדי ללמד על איום בדבר הפסקת תשלום דמי המזונות.
אין בעדות האם בכדי להביא לשינוי המסקנה אליה הגעתי. להלן קטע רלוונטי מעדותה האם " ש.על מה את תובעת. ת. מה שעורך הדין אמר זה החלק השני של הדברים שרציתי להגיד. הפרשי המדד שלא שולמו לאורך השנים. ש. איזה שנים? ת. 2006 ואילך. ש. אז למרות שאת פונה לאב שיעזור לך עם חברה שלך זאת ואחרת בגלל דוח, ולמרות שאת פונה לאב ואומרת לו שהבת מסננת אותך ושידאג שידבר איתך, ולמרות שאת פונה לאב לא לצאת מהבית כי פרופסור אמר בגלל הקורונה, את פונה אליו רגיל. את מספרת לנו שמ2006 עד 2021 לא פנית להוצל"פ כי פחדת ממנו? ת. נכון. ש.ואת מצפה שלמרות שיש מאות הודעות ביניכם על כל דבר אפשרי, הסיבה שלא גבית הפרשי מדדים זה בגלל שפחדת ממנו. ת. אני עדיין פוחדת ממנו ועובדה שהוא לא משלם עד רגע זה התחייבויות שלו. ש. יש החלטה. איזה התחייבויות? ת. יש החלטה, נכון. הוא היה צריך לשלם לי הוצאות משפט שלא שולמו. הוא היה צריך לשלם הפרשי מדד ולא שילם." ש.אז גם פה את משקרת, כי שנתיים אחורנית מה שלשכת הוצל"פ קבעה הוא שילם. את תובעת את מה שהוצל"פ לא אישרה. את יודעת על מה התביעה שלך בכלל? ת. כן." [ש' 18-35 בעמ' 24].
שלישית, עדותו של האב הותירה עלי רושם חיובי ומהימן. אינני מתרשם כי מדובר באדם אלים. עוד הבאתי בחשבון כי מדובר באיש חוק בזמנים הרלוונטיים . טענות האם בעניין האלימות ואי נקיטת בהליכים מתאימים בשים לב לתפקידו של האב מעוררות קשיים לא מבוטלים המקשים עלי לקבל טענותיה של האם בעניין זה. מקום העבודה של האב אינו מקל ראש בתלונות המוגשות ע"י בנות זוג לשעבר נגד בן הזוג שהינו עובד מקום העבודה . תלונות אלה נבדקות וכאשר נמצא כי יש בהן ממש מוטלות סנקציות על העובד עד כדי פיטורים ממקום העבודה . לא שוכנעתי כי מהתשתית העובדתית והראייתית שפרשה האם בפני, ניתן לומר כי אכן יש בסיס לטענות וקיימת הצדקה לאותו חשש נטען מלפנות לאב ולבקש את הזכויות המגיעות לה.
רביעית, נתתי את דעתי גם למועד הגשת התביעה. תביעת האם הוגשה רק לאחר שהאב הגיש את תביעתו. יש לזכור כי תביעת האב הוגשה ביום 2.1.2022 ואילו תביעת האם הוגשה ביום 2.3.2022 קרי בחלוף חודשיים מהמועד שבו הגיש האב את תביעתו. אמנם לא מדובר בפרק זמן משמעותי , אך נוכח אותן נסיבות שבתיק ובשים לב לעיתוי ההליכים המשפטיים הקודמים שהתנהלו בעניינם של הצדדים, דומני כי פרק הזמן שחלף מהווה שיהוי המצדיק , במצטבר לשיקולים אחרים , דחיית התביעה.
לטעמי תביעתה של האם נולדה רק כתגובה לתביעתו של האב . יש בכך ללמד על חוסר תום לב מצדה של האם וזאת בשים לב לנימוקים שהבאתי בפסק הדין. לקחתי לתשומת לבי את ההסבר של האם בעניין מועד הגשת התביעה , אך אין המדובר בהסבר המניח את הדעת. בסעיף 150 לסיכומים טענה האם " התובעת הגישה בקשה לפתיחת תיק הוצאה לפועל לגביית הפרשי הצמדה רק לאחר שהנתבע פנה לבית המשפט להפסקת תשלום דמי המזונות כחלק מניסיון להפעיל לחץ כלכלי עליה. התובעת הבינה כי במצב בו כללי המשחק השתנו הנתבע אינו משלם מזונות, וחמור מכך מומש חששה לפגיעה בקשר בינה לבין בתה , זו ההזדמנות שלה לפנות לבית משפט לאשר לה גביית הפרשי המדד המבוקשים". הסבר זה תומך ברושם שהתקבל לפיה תביעת האם לא היתה באה לעולם אלמלא תביעת האב.
האם לא הרחיבה בטענותיה בעניין זה. לא מצאתי כי האם הצביעה על מועדים מדויקים וספציפיים שבהם האב הפסיק לשלם דמי מזונות כך שיש בכך בכדי להחליש טענותיה בעניין המועד שבו הוגשה תביעתה. עוד אציין כי ככל ואכן האב הפסיק לשלם את דמי המזונות אזי לא ברור מדוע האם לא טרחה לפתוח תיק הוצל"פ לגביית חוב מזונות שלא נדרש אישורו של בית המשפט לצורך גבייתו , ככל והאב הפסיק לשלם את המזונות במהלך השנתיים שקדמו למועד הגשת התביעה. נתתי משקל רב לתשובתה של האם עת נשאלה בעניין זה כאמור במעמד הדיון שהתקיים ביום 22.11.2022. האם נשאלה " האם יהיה נכון לומר שאם האב לא היה מגיש את תביעת המזונות, לא היית מגישה את התביעה למזונות עבר?" [ש' 21-22 בעמ' 1] והיא ענתה "קשה לי לענות על השאלה הזו" [ש' 23 בעמ' 1].
אמנם האם ציינה כי רק בחודש 1/22 היא פעלה להחייאת התיק , אך אין פירוט לגבי התשלומים שלא שולמו ודמי המזונות שהאב לא שילם על מנת ללמוד על הסמיכות בין מחדלי האב לבין הצדקת השיהוי [ראה סע' 140, 137 לתצהיר האם].
אין להתעלם מכך שלטענתה של האם היא נאלצה לפנות להוצאה לפועל כדי לגבות את הסכום שחויב בו האב מכוח החלטה מיום 19.1.22. אמנם מדובר בפרק זמן קצר שהינו כחודשיים ממועד פתיחת תיק הוצאה לפועל לבין מועד בו הוגשה תביעת האם , קרי בחודש 2/2022 , אך עצם העובדה כי האם לא פתחה את התיק כבר באותו יום בו חלף המועד האחרון לתשלום , יש בה לחזק את המסקנה אליה הגעתי בדבר המניעים האמיתיים שהביאו את האם להגיש את התביעה. [ ראה סע' 148 לתצהיר האם]. ראה את המייל שהעבירה האם לאב בעניין הצעת פשרה בנוגע להפרשי ההצמדה שהועבר כבר ביום 15.12.2021 . מייל זה מחליש טענות האם בעניין החשש הנטען שעה שהתביעה הוגשה רק בחודש 2/2022 ולאחר הגשת תביעת האב [ ראה התכתבות במייל מיום 15.12.2021 שצורפה כנספח א' לכתב ההגנה].
החומר שצירפה האם לכתבי טענותיה לרבות תצהירה מחליש טענותיה. אחזור ואומר כי לא מצאתי כל עדות או תימוכין לטענות האם בעניין הקשר בין תביעתה לגביית הפרשי ההצמדה לבין הפסקת תשלום דמי המזונות השוטפים מצד האב. האם צירפה הודעה שנשלחה לאב ממנה אנו למדים כי כבר ביום 23.11.2020 האב הבהיר במפורש בפניה כי הוא אינו ממשיך לשלם דמי מזונות , כך שהחשש הנטען לפיו האב עלול להפסיק לשלם דמי מזונות אינו מבוסס , שכן האם הייתה יכולה כבר לפעול במועדים הסמוכים לחודש 11/20. אין בכך אלא להראות וללמד על חוסר תום לבה של האם באופן המצדיק דחיית תביעתה. לעניין זה ראה הודעה של האב מיום 23.11.2020 שצורפה כנספח 3 לתצהיר האם : "היי לפי המצב הבת כרגע גרה פה איתי ולכן מזונות אני לא צריך לשלם יש אפשרות שנסתדר ברגע שתמצאי בית גדול והבת תחזור אני אחזור לשלם מזונות, לדעתי זה המצב כרגע. במידה ולא נסתדר אני אפנה לבית משפט. וכל אחד ישא בהוצאות הנלוות. 16 וחצי שנים שילמתי כמו שעון ולא החסרתי כלום מהבת המצב השתנה ולכן אני לא צריך לשלם".
חמישית, האם בעצמה מאשרת ומודה כי האב גרר הליך הגירושין במשך כשנתיים תוך שהוא מנצל את ההליך לרעה. ראה למשל סעיף 103-104 לתצהירה מיום 22.1.2023 " הנתבע גרר את הליך הגירושין במשך כשנתיים, תוך ניצול ההליך לרעה, וקביעת פגישות גישור בבית הדין הרבני, בסיוע עו"ס, שאליהם לא הגיע כלל, ובכך גרם לי לטרטור והתשה. לאחר מאבק אינטנסיבי וקשה של כשנתיים, נחתם הסכם הגירושין ביום 29.6.06". עוד הוצהר בסעיף 105 " הנתבע בחר להפר החלטות ואת פס"ד, לאורך כל השנים במטרה להפעיל סנקציות כלכליות נגדי, על מנת להקשות עלי תוך שהוא מודע למצבי הכלכלי הקשה, ומבלי להתחשב בצרכיה של בתנו " ראה גם סעיף 106 לתצהיר " הנתבע לא שילם את דמי המזונות הזמניים מכוח החלטה למזונות זמניים במועד שנקבע על ידי בית המשפט, כך שנאלצתי לפתוח תיק חוב מזונות בהוצאה לפועל כנגד הנתבע, בשנת 2005".
על פי הצהרותיה של האם, זו האחרונה הייתה מודעת לאופיו של האב כפי שהיא תיארה והציגה במסגרת תצהירה. לא זו אף זאת, היא גם הייתה מודעת לכך ש "הנתבע נהג לישון בלילות עם אקדח מתחת לכרית שלו, דבר שהביא אותי לחרדה גדולה, וכשקמתי בלילות להניק את הבת, עשיתי כל שיכולתי לבצע זאת בשקט…" [ראה סע' 97 לתצהיר]. אם נלך לפי גישתה של האם הרי אותו חשש היה כבר קיים אצלה עוד לפני שהצדדים הגיעו וחתמו על ההסכם ושעה שהוסכם ביניהם בסעיף 4ו להסכם " " דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו אחת לשלושה חודשים. עדכון ראשון יעשה בתוך 3 חודשים ממועד אישור הסכם זה. תיק הוצל"פ יאופס וייסגר לאלתר."
מכוח אותו הסכם היה ברור כי האם תפעל בהתאם לקבוע בהסכם והיא יכולה לעתור גם לגביית הפרשי ההצמדה. על כן, טענות האם לפיהן היא לא עתרה לגביית הפרשי הצמדה נוכח החששות שלה ועל מנת להבטיח את תשלום דמי המזונות אינה הגיונית ואינה סבירה , שכן האב היה מודע לחיובו בהפרשי הצמדה והוא בכל זאת חתם על ההסכם שבו נקבע כמקובל כי דמי המזונות יהיו צמודים למדד.
על פי ההיגיון הבריא ונוכח אותו תיאור שמציגה האם, ככל והיה ממש בטענותיה של האם כך שהיא מלכתחילה הייתה יודעת כי גביית הפרשי הצמדה עלולה לסכל את תשלום דמי המזונות כמתחייב , אזי סביר להניח כי נוכח אותו תיאור ונסיבות שמרחיבה בהן האם, מלכתחילה היא לא הייתה עותרת להצמדת דמי המזונות למדד. טענותיה של האם כי היא חששה מהאב שיפסיק לשלם את דמי המזונות אינה מקובלת עלי , שכן אין מחלוקת בדבר חיובו של האב בהפרשי הצמדה כפי שנקבע כבר מראש במסגרת ההסכם , כך שלא ברור אם כן, מדוע האם לא עתרה לגביית רכיב זה. עצם העובדה כי האב הסכים וחתם על ההסכם שעה שנקבע בהסכם כי דמי המזונות יהיו צמודים אזי יש בכך בכדי להחליש טענות האם בעניין החשש מכך שהאב יפסיק לשלם את דמי המזונות ככל והיא תעתור לאכיפת סעיף 4ו להסכם.
שישית, באשר לטענות האם בעניין הזכויות שקיבלה ועל הלחץ הכלכלי והאלימות הכלכלית שהופעלה עליה, דינן של טענות מסוג זה להידחות. עניינים אלו נקבעו בהסכם שאושר וניתן לו תוקף של פסק דין. טענות שמעלה האם בעניין האלימות הכלכלית ועל הפער בינה לבין האב אינן מסייעות לה. [ לעניין זה ראה עדות האב ב ש' 21-28 בעמ' 15]. בכל הנוגע לעניינים הרכושיים הצדדים הבינו את תוכנו של ההסכם ואישרו זאת. מכאן, טענות מסוג זה אינן מסייעות לאם ובטח אינן בגדר טעמים המצדיקים את השיהוי.
מבלי לגרוע מכל האמור לעיל ראוי לציין כי גם אם הייתי קובע כי אין לראות בחוב הפרשי ההצמדה כמזונות "שלא החלו בגבייתם" מכיוון שהאב שילם את קרן החוב קרי דמי המזונות השוטפים אך ללא הפרשי הצמדה , עדיין אין בקביעה זו בכדי לסייע לאם מכיוון שנוכח אותם נימוקים שהבאתי לעיל ונוכח אותה תשתית עובדתית שהונחה בפני ועל יסוד החומר המונח בפני, התרשמתי כי האם ויתרה על הפרשי ההצמדה משלא פעלה בזמן אמת לגבייתם ומשלא הוכח בפני קיומו של טעם ענייני, משכנע המצדיק את השיהוי ומחדלי האם מלפעול בהתאם לגביית החוב. חששות האם לא נתמכו ולו בדל ראיה. במלים אחרות , בחינת התמונה הכוללת כפי שפרשו הצדדים בפני לרבות נסיבות חייהם ומערכת היחסים ששררה בין הצדדים, מובילה למסקנה כי אין כל הצדקה לשיהוי בו פעלה האם ויש לראות בשתיקתה ובמחדליה מלנקוט בהליכים המתאימים כוויתור באופן המצדיק את דחיית תביעתה של האם.
מכאן ועל יסוד כל המפורט לעיל, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.
תלה"מ 980-01-22.
תמצית טענות האב,
האב מחלק את תביעתו לארבע תקופות. 10/2020-6/2021 : הבת שוהה באופן מלא אצל האב וקיימת הסכמה של אי תשלום מזונות ואין תביעה ו/או דרישה בהוצל"פ ואולם האב דורש מזונות מהאם בגין תקופה זו. 6/2021 -11/2021 הבת מחלקת את זמנה באופן כמעט שווה בין ההורים – שולמו מזונות מלאים. 12/21-6/22 – הבת שוהה אך ורק אצל האב ושירות סדיר בצה"ל – תשלום לבת כאשר את כל חופשותיה היא עושה בבית האב בלבד. סיבת עזיבתה של הבת את בית האם מוסברת ע"י הבת בזמן אמת ובהודעות אותנטיות בטרם פתיחת ההליכים. הימנעות ב"כ האם מלחקור את הבת על ס' 2 עד 7 לתצהירה , שהם לב המחלוקת בין הצדדים , מבטאים הסכמה לנכונות האמור בהם . ב"כ האם התמקדו באופן קטנוני בפערים בגרסה לגבי מועד המעבר של הבת לאב , האם היה בחודש 10.20 או בחודש 11.20 , והתעלמו משקרים צורמים בגרסת האם וסתירות בין האמור בכתב הגנתה לבין עדותה בחקירה נגדית . האם התנגדה לצרף מסמכים עדכניים לסיכומים ולכן יש לראותה כמי שידעה שצירוף המסמכים העדכניים יפעל לחובתה .
יש לחייב את האם להחזיר לאב את מחצית המזונות בגין התקופה של 10/2020 – 6/2021. לחייב את האם במזונות בגין התקופה 12/21-6/22 בסך של 1,500 ₪ במכפלה של 7 חודשים קרי 10,500 ₪. לחייב את האם בסך 500 ₪ בגין תקופה של שנתיים ו – 10 חודשים שהם 34 חודשים במכפלה של 500 ₪ שהם 17,000 ₪. האב נותן הסכמתו שכל הסכום יועבר לבת ללימודים גבוהים.
תמצית טענות האם,
האם חוזרת על כל טענותיה כפי שפורט בכתבי טענותיה בתלה"מ 980-01-22. על בית משפט להכריע בשתי שאלות, הראשונה חיוב האם במזונות הקטינה , והשנייה חיוב האב בתשלום מזונות שלא שולמו לתובעת עת הקטינה התגוררה עימה בחודשים 11/20-5/21. האב הגיש את התביעה לחיוב האם בתשלום מזונות עבור הקטינה ביום 2.1.22. האם הגישה כתב הגנה. האב הגיש בקשה לחיוב האב במזונות זמניים. האם חויבה במחצית ההוצאות החריגות. בית המשפט קבע כי טרם שוכנע כי מדובר באם אמידה באופן המצדיק חיובה במזונות הקטינה מעבר לסכומים אשר האם מציעה לשלם. עוד קבע כי בית המשפט כי טוב ייעשו הצדדים אם יקבעו את ההחלטה הזמנית. האם הסכימה להצעת בית המשפט למתן פסק דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט . האב סירב. בית המשפט הציע הצעה נוספת לצדדים להגיש סיכומים ופסק הדין יינתן לפי החומר אך האב התנגד והאם נגררה לניהול הליך הוכחות שהצריך ממנה משאבים כספיים, נפשיים כמו גם גרם להרעת היחסים בינה לבין הבת. הבת סיימה את בית הספר ביום 20.6.2022 הרי שאין יותר הוצאות חינוכיות עבורה. הבת התגייסה לצה"ל ביום 25.12.2022 כך שצרכיה הרפואיים של הבת מסופקים לה על ידי צה"ל. מצבה הרפואי של האם פורט בהרחבה לבית המשפט במסגרת תצהירה. האם לא כשירה לעבוד במקצועה והרכוש שלה כולל רכב ישן וזכויות סוציאליות.
אשר על כן, בית המשפט מתבקש לדחות את התביעה ולהורות לקבוע כי האם תמשיך לשלם עבור ספוטיפיי סך של 60 ₪ לחודש עד למועד סיום שירות צבאי [חובה] ולחייב את האב בהוצאות משפט לטובת האם בשל סירובו של האב להפוך את ההחלטה מיום 19.1.22 לפסק דין וסירובו למתן פסק דין על סמך החומר הקיים .
התייחסות לזכאות האם לקבל מזונות לחודשים 11/20-5/21, האם עותרת לחיובו של האב בתשלום מזונות עבור הקטינה לחודשים 11/20-5/21 כולל. בית המשפט קבע בהחלטה מיום 19.122 כי האם לא תוכל לגבות בהוצל"פ את המזונות לחודשים 12/20-5/21. האב הגיש בקשה ליישוב סכסוך ביום 22.6.21. הבת עברה להתגורר בדירת האב באופן מלא ביום 18.1.22 והאם הסכימה לכך. נטען בסעיף 14 לכתב התביעה של האב כי הצדדים הגיעו להסכמה כי הוא לא ישלם לאם מזונות מחודש 11/20-6/21. האב משקר בגרסתו. אין פירוט באיזה יום הצדדים הגיעו להסכמה, וכן איך ניהלו הצדדים את המשא ומתן – במפגש פיזי, בשיחת טלפון או בהתכתבות. אין פירוט האם ההסכמה הייתה בכתב או בעל פה. לא צורפה אסמכתא בעניין ההסכמה. האם מעולם לא הסכימה לפטור את האב מתשלום מזונות עבור הקטינה לחודשים 10/20-6/21. בגרסת האב נפלו סתירות.
אם הבת הייתה עוברת לגור בבית האב בחודש 10/20 או בחודש 11/20 והאם הייתה מסרבת לחתום על הסכם מול האב , אז האב היה מגיש בקשה ליישוב סכסוך כבר בחודש 10/20 או 11/20. האב לא רק שהיה מגיש בקשה ליישוב סכסוך הרי שהוא היה מגיש בקשה לפטור אותו מתשלום מזונות לידי האם מחודש 10/20 או מחודש 11/20. האב הגיש בקשה ליישוב סכסוך רק ביום 22.6.21. האב לא הגיש בקשה לפטור אותו מתשלום מזונות לידי האם לאחר שהוא פתח תיק ישוב סכסוך מהסיבה שהוא ידע שאין לו זכאות לפטור את עצמו מתשלום מזונות הקטינה. האב לא הגיש תביעה להעברת המשמורת אליו או תביעה לשינוי זמני השהות שלו עם הבת לאחר שתיק היישוב סכסוך נסגר. הבת לא הסתכסכה עם בן זוגה של האם והאב לא הוכיח זאת. האב הסית את הבת נגד האם ונגד בן זוגה. האב לא יצר קשר עם האב בווטסאפ מיום 23.11.20 שאז שלח לה הודעה שקרית ועד ליום 30.4.21. הבת גרה בדירת האם עד ליום 18.1.22.
לסיכום, אין חולק כי האב ניסה לעשות ככל יכולתו כדי לחמוק מתשלום מזונות עבור הבת לידי האם תוך שימוש בשקרים וגרירת הבת להליך. לאור כל האמור בית המשפט מתבקש לקבל גרסת האם שהינה גרסה סדורה עקבית ונכונה ולחייב את האב לשלם לאם את סכומי המזונות המגיעים לה עבור החודשים 11/20-5/21.
דיון והכרעה,
לאחר שעיינתי ושקלתי טענות הצדדים ולאחר שבחנתי את כל החומר המונח בפני, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. מיד אנמק.
עתירת האב לביטול חיובו בדמי מזונות עבור התקופה 11/20-6/21 ער אני לכך שהאב לא צירף הוכחה או אסמכתא המוכיחה את מעברה של הבת לגור בביתו. להלן קטע רלוונטי מתוך עדותו של האב " ש. נכון שאתה גרת בדירה שלך ברח'בעירבחודשים נובמבר 20 ואילך? ת. כן. ש. נכון שלא צירפת לתצהירך שום אסמכתא שמוכיחה כי גר איתך בדירה אדם נוסף בחודשים נובמבר 2020- מאי 2021? ת. שגר איתי בבית מישהו? ש. כן. ת. מי גר איתי בבית? ש. בהנחיית בית המשפט אני מפנה לסעיף 3 ג לתצהירו של האב. במענה לשאלת בית המשפט לאיזה אסמכתא אני מצפה אני משיב שצריך לדווח לעירייה, לתאגיד המים שגר אדם נוסף בבית. ת. אין לי מה, אני יכול להביא מהפלאפון ששילמתי מים וארנונה. לא דיווחתי לעירייה על כך שיש אדם נוסף שגר איתי בבית בעקבות המעבר של הבת שלי לגור אצלי באופן קבוע." [ש' 12-22 בעמ' 13].
עם זאת, אין להתעלם מעדותם של האב והבת שהותירו עלי רושם אמין וטוב ובהן אני נותן אמון וזאת להבדיל מהרושם השלילי שהותירה עדות האם . אין להתעלם גם מהודעות האם שמהן אנו למדים ניתן ללמוד באופן חד משמעי כי אכן הבת התגוררה אצל האב בתקופה זו. לא מצאתי כי האם התמודדה בצורה עניינית ומשכנעת עם טענות האב בכל הנוגע למעברה של הבת.
האב כתב לאם ביום 19.11.2020 " היי לפי המצב הבת כרגע גרה פה איתי לכן מזונות אני לא צריך לשלם יש אפשרות שנסתדר ברגע שתמצאי בית גדול והבת תחזור אני אחזור לשלם מזונות, לדעתי זה המצב כרגע. במידה ולא נסתדר אני אפנה לבית המשפט. וכל אחד יישא בהוצאות הנלוות. 16 וחצי שנים שילמתי כמו שעון ולא החסרתי כלום מהבת המצב השתנה ולכן אני לא צריך לשלם.". בתגובה להודעה זו כתבה האם בשעה 19:59 "האם הבת החליטה לגור אצלך באופן קבוע? כי לי היא אמרה שתחלק את הזמן בינינו לאורך השבוע. ברגע שהבת תחליט שהיא רוצה לגור אצלך באופן קבוע אז נפעל לשינוי נושא המשמורת והמזונות." ביום 23.11.2020 כתב האב " הבת אמרה לי שמעכשיו היא אצלי עד שתמצאי דירה אחרת ובזמן הזה היא תבוא להיות איתך פעם פעמיים בשבוע. כשאת בבית. ואם היא מחליטה להיות אצל שתינו שווה אז גם צריך לשנות. תדברי איתה מה שטוב לבת טוב לי" בשעה 20:02 השיבה האם לאב וכתבה " בסדר אדבר איתה ואעדכן מה הוחלט שנתקדם". ביום 30.4.2021 חודשו ההודעות בין הצדדים עת כתב האב לאם הודעה בה נכתב "השארתי אותה בבית נסעתי היא עושה דווקא, דברי איתה מידי פעם לראות שהיא בסדר".
מצב זה נשאר עד ליום 13.6.2021 בו שלחה האם הודעה לאב וכתב לו " היי , חזרנו לשגרה הבת איתי. תסדיר בבקשה בצורה מכובדת כמו שהיה עד כה את נושא המזונות החל מאפריל. תודה. " בתגובה להודעה זו כתב האב בשעה 19:37 " היי הבת חזרה אלייך זמנית לפני שבועיים בגלל המעבר דירה, במידה והבת תחליט שהיא אצלך נסדר החל מיוני". כך השיבה האם בהודעתה "הבת הייתה בכל התקופה איתי ואין סיבה להמתין ליוני בכל מצב אתה מחויב במזונות אלא אם תגיש בקשה לשינוי ויינתן פסק דין חדש. תעביר בבקשה בהקדם את המזונות"
נוכח שתיקתה של האם לאורך כל התקופה החל מיום 19.11.2020 עד ליום 13.6.2021 ובהעדר כל הסבר המניח את הדעת מטעם האם, הרושם המתקבל הוא שהבת אכן התגוררה אצל האב בתקופה זו. ככל והיה ממש בטענות האם בעניין זה אזי סביר להניח כי היא הייתה שולחת הודעות במהלך תקופה זו בה היא עותרת לאכיפת פסק הדין בכל הנוגע לתשלום דמי המזונות. שמעתי באריכות את האם ואת בן זוגה ולא מצאתי כי יש בעדותם בכדי לסתור את גרסת האב והבת. מכאן, הוכח בפני כי הבת עברה להתגורר בביתו של האב בתקופה זו. לעניין זה ראה עדות האם בש' 14-32 בעמ' 20.
חרף המסקנה אליה הגעתי לעיל, אין באמור לעיל בכדי להוביל בהכרח לקבלת העתירה בדבר ביטול חיובו של האב בתקופה זו, חיוב האם להשיב דמי מזונות ששולמו בתקופה זו וחיוב האם בתשלום מזונות הבת בתקופה זו. ראשית, אכן הצדק עם ב"כ האם בעניין מועד פנייתו של האב לפתיחת הליך י"ס. כפי שהוצג בהודעות לעיל האב היה מודע לחשיבות נקיטה בהליך המתאים והוא בעצמו אישר כי הוא יפנה לבית המשפט ככל ויידרש. מכאן, אי פתיחת הליך י"ס במועדים המתאימים והסמוכים למועד שבו נולד אותו שינוי נטען יש בו בכדי לחזק טענות האישה ולהצדיק דחיית העתירה. כאמור הליך י"ס נפתח ביום 22.6.2021 ונסגר ביום 27.12.2021. התקופה הנטענת הינה החל מחודש 11/20 עד 5/21. ער אני לדברי האב עת נשאל "נכון שהאם מעולם לא חתמה לך על הסכם שהיא פוטרת אותך מלשלם לה מזונות עבור הבת עבור החודשים נובמבר 20 – יוני 21?" [ש' 6-7 בעמ' 14] השיב " היא לא חתמה על מסמך אבל בשיחת טלפון והודעות בינינו זה מה שהוסכם" [ש' 8 בעמ' 14]. עת נתבקש האב להציג אותה הודעה [ש' 9-10 בעמ' 14] הוא השיב "בנספח 3 בעמ' 1 וגם למוצג 4 ההודעה הראשונה" [ש' 10 בעמ' 14]. אינני סבור כי בכוחה של הסכמה כזו בכדי להביא לביטול חיובו של האב שעה שקיים הסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין. היה מצופה מהאב לפעול בהליכים המתאימים על כך המשתמע מכך.
לגופו של עניין, לא די בהוכחת רכיב זה. היה מצופה מהאב להוכיח כיצד רכיב זה השפיע על מצבו הכלכלי הכולל. לא מצאתי התייחסות מטעם האב בתקופה הרלוונטית שהינה התקופה הסמוכה לעריכת ואישור ההסכם. יש לזכור כי אין עסקינן בתביעה חדשה לחיוב בדמי מזונות אלא למעשה עסקינן בתביעה לביטול חיוב שכבר נקבע בהסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין וחיוב האם במקום חיובו של האב. מן הראוי היה שהאב יציג בפני מסמכים שיש בהם בכדי ללמד על מצבו הכלכלי באותה תקופה וכן האם הכנסת האב בתקופה זו הייתה גבוהה מהכנסתו במועד אישור ההסכם.
באשר לעתירת האב לחיוב האם בהשבת דמי מזונות ששולמו, נוכח השיהוי ונוכח ההלכה והכלל בדבר "מזונות שנאכלו", אינני סבור כי יש מקום להיעתר לסעד זה. באשר לעתירת האב לחיוב האם בדמי מזונות בתקופה זו ובתקופה החל ממועד פתיחת הליך י"ס, ארחיב בהמשך בפסק הדין.
עתירת האב בנוגע לתקופה החל מחודש 07/21 עד 11/21 , דין העתירה לסעד זה להידחות. ראשית, במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה מטעמו ביום 2.1.2022 נטען בסעיף 10 "החל מחודש יולי עד חודש נובמבר 2021 הבת שהתה מרביתה זמן בבית המבקש ביחס של 60% 40% לטובת האב". ראה גם בקשה חוזרת מיום 4.1.2022 עם זאת הן בהחלטה מיום 2.1.2022 והן בהחלטה מיום 4.1.2022 לא נעתרתי לסעד זה. לא שוכנעתי בקיומה של הצדקה להורות אחרת במסגרת פסק הדין .
שנית, לא שוכנעתי כי עלה בידי האב להוכיח טענותיו בעניין זה. עדות האב בעניין מעברו להתגורר אצל האם ובת הזוג בחודש 6/21 ואי מתן תשובות מדויקות למועדים בהן התגורר בביתו, מעלים קשיים בקבלת גרסתו. להלן קטע רלוונטי מעדות האב. "ש. נכון שבחודש יוני 2021 עברת להתגורר בבית של בת הזוג במושב ? ת. נכון, עברנו לשם תקופה ואחרי כמה זמן חזרתי להתגורר בבית של אמא שלי, לסירוגין גם במושב וגם אצל אמא שלי, היא אישה מבוגרת בת 80 שצריכה עזרה בטיפול. א. איפה הכתובת של הדירה של אמא שלך? ת.. ש. כמה חדרים כוללת? ת. ארבעה. ש. את הגרסה שאני שומע כאן פעם ראשונה לא רשמת בתצהיר נכון? שעברת לגור אצל אמא שלך ביוני 21? ת. לא אמרתי את זה. ש. אז מתי חזרת לאמא שלך? אני לא זוכר בדיוק. אבל נכון שכל הסיפור הזה שאתה מספר שעברת לאמא שלך אחרי יוני 2021 לא כתבת בתצהיר שלך? ת. בתצהיר לא כתוב? ש. לא כתוב. ת. אני מעין בתצהירי ש. גם על המושב אין התייחסות בתצהיר ת. אני לא מוצא שהתייחסתי לזה בתצהיר. " [ש' 22-36 בעמ' 13, ש' 1-5 בעמ' 14]. שלישית, נוכח הכלל בדבר מזונות שנאכלו אינני סבור כי יש מקום לחייב את האם להשיב את הכספים שקיבלה מהאב בתקופה זו .
עתירת האב לחיוב האם בתשלום דמי מזונות עבור התקופה מחודש 11/20 – 6/21 בסך של 2,000 ₪ וממועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. הבת ילידת 2004 . בתקופה מחודש 11/20 עד 6/21 הבת הייתה מעל גיל 6 כך שחיוב האב בדמי המזונות הינו לפי סעיף 4ד להסכם נקבע כי מאז הגיע הבת לכיתה א' ואילך דמי המזונות יעמדו על סך של 1800 ₪ . החיוב עד הגיע הבת לגיל 18 ו/או עד לסיום לימודים בתיכון על פי המועד המאוחר מביניהם. לגבי חיוב האב במזונות הבת במהלך תקופת השירות הצבאי נקבע בסעיף 4ה להסכם כי דמי המזונות יעמדו על 1/3 מדמי המזונות הקבועים בסעיף 4ד להסכם.
חיוב דמי המזונות נקבע שעה שזמני השהות שעליהם הסכימו הצדדים הוסדרו בסעיף 3 להסכם " המשמורת וסדרי ראייה : הסדרי משמורת וסדרי ראייה יהיו כאמור בפס"ד שניתן ע"י בית משפט נכבד זה ביום 26.1.06 בתמ"ש 13322/04". כאן המקום להדגיש כי לא ניתן להתעלם מהעובדה כי בין הצדדים קיים הסכם שבו הסדירו הצדדים ביניהם את סוגיית חיוב האב בדמי מזונות הבת. למעשה, תביעה נוכחית זו אינה אלא תביעה לביטול חיובו של האב בדמי מזונות ולחיוב האם במזונות. על מנת לבחון טענות הצדדים על התובע להראות קיומו של שינוי מהותי בנסיבות. במקרה דנן הוכח בפני קיומו של שינוי זה מכיוון שהוכח בפני כי הבת עברה להתגורר בביתו של הבת. עם זאת , יש לבחון שתי שאלות עיקריות, שאלת ביטול חיובו של האב ושאלת חיובה של האם בדמי המזונות.
האב לא הציג את זמני השהות עליהם הסכימו הצדדים מלבד מה שצוטט לעיל בכתבי טענותיה של האם. כאן המקום להדגיש כי עסקינן בתיק ישן שאין דרך לעיין בו מחשובית ולכן היה מצופה מהצדדים ובמיוחד האב שהנטל מוטל עליו , להביא בפני בית המשפט את מכלול הנתונים הרלוונטיים והנדרשים לשם הכרעה בתביעתו. בנסיבות, אתייחס לזמני השהות כפי שהציגה האם בסיכומיה קרי זמני השהות המוסכמים בין הצדדים במסגרת ההסכם הייתה כלהלן: הבת תהיה אצל האב בימים ג' ו ה' משעה 16:00-20:00. בנוסף, האב יקח אותה אחת לשבועיים ביום ו' משעה 12:00 ועד ליום 18:00. מחצית חגי ישראל וחופשות ביה"ס. האב יהיה רשאי לקחת את הבת ל 7 ימים רצופים כולל לינה בשבועיים האחרונים של חודש אוגוסט [ ראה סע' 9-12 לסיכומי האם].
הן בכתב התביעה והן בסיכומי האב אין התייחסות לנתון זה. כפי שכבר הבהרתי לא די בהוכחת שינוי זה אלא יש מקום לבחון את יתר הרכיבים שיש בהם בכדי להשפיע על גובה החיוב. על מנת להגיע למסקנה כי יש מקום לבטל את חיובו של האב היה מקום לבחון את היכולת הכלכלית של האב בשים לב לשינוי שהתרחש בזמני השהות במועדים שבהם חויב בדמי מזונות לבין המצב מיום הגשת התביעה ואילך . לא די במסמכים שצירף האב על מנת להצדיק ביטול חיובו בדמי מזונות וחיוב האם במקומו. לא ברור מה הייתה הכנסת הצדדים אז. על כן, מחדלי האב , שעליו מוטל הנטל להוכיח תביעתו, מחזקים את מסקנתי בדבר דחיית התביעה.
עוד אציין כי גם בעת זו לאחר ששמעתי את הצדדים ולאחר שבחנתי את כל מצורפי כתבי טענותיהם של הצדדים לרבות תלושי השכר שצורפו מטעם האם, גם אלה שהוגשו לאחר החלטתי מיום 19.1.2022 לא שוכנעתי כי במקרה דנן מדובר באם אמידה באופן המצדיק חיובה בדמי מזונות. מכאן, אני דוחה את עתירת האב לחיוב האם במזונות הבת עבור התקופה המבוקשת.
סיכום ותוצאה,
תלה"מ 980-01-22, דין תביעת האב להידחות.
תלה"מ 63977-03-22, דין תביעת האם להידחות.
נוכח התוצאה אליה הגעתי ונוכח נימוקי פסק הדין אינני עושה צו להוצאות.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 45 ימים ממועד קבלת פסק הדין.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את שני התיקים שבכותרת.
פסק הדין המקורי ניתן ביום 27.11.23 .
החלטה המתירה לפרסם את פסק הדין בהשמטת כל פרט מזהה ניתנה ביום 21.5.24 .
ניתן היום, כ"ה אייר תשפ"ד, 02 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
