בפני
כבוד השופטת אפרת שהם דליות
מבקשות
1. *** ת"ז ***
2. *** ת"ז ***
ע"י ב"כ עוה"ד אוריאל ברששת
נגד
משיבים
1. *** ת"ז *** – בעצמה
2. *** ת"ז *** – בעצמה
3. ב"כ היועצת המשפטית לממשלה
ע"י ב"כ מפרקליטות מחוז דרום – אזרחי
בעניין המנוחה *** ת"ז ***
פסק דין
על המדוכה מחלוקת בדבר מקום קבורתה של גב' *** ז"ל (להלן: "המנוחה") אשר הלכה לעולמה ביום 25.5.24 בשעות הערב בבית החולים "*****" .
המבקשות והמשיבות הינן בנותיה של המנוחה.
המבקשות נולדו למנוחה מנישואיה עם מר **** ז"ל אשר נפטר לפני כ-38 שנה. המנוחה ומר **** התגרשו בשנת ***.
המשיבות הנן בנותיה של המנוחה מקשר זוגי עם מר **** עמו חיה לאורך שנים בישוב **** ללא נישואים פורמליים עד לפטירתו לפני כ- 25 שנה לערך.
בצהרי יום 26.5.2024 הוגשה בקשת המבקשות לתן בידיהן צו מניעה אשר יאסור על בית החולים *** למסור את גופתה של אימן המנוחה זאת עד להכרעה בבקשה בדבר מקום קבורתה, אם בבית עלמין יהודי או בבית עלמין מוסלמי.
על פי הנטען בבקשה המנוחה ואבי המבקשות התגרשו כאשר המבקשת 1 הייתה כבת שנתיים בלבד, אז ובחלוף מספר חודשים הועברה יחד עם המבקשת 2 למשפחת אומנה שם שהו משך מספר שנים עד שאומצו. לפני כ- 25 שנים צלח בידי המבקשות לאתר את המנוחה דבר שהוביל ליצירת קשר עמה וביקור בביתה מעת לעת, קשר שנשמר עד ובסמוך לפטירתה. עוד נטען כי המנוחה מעולם לא התאסלמה, שמרה על שמה ועל סממנים יהודיים וראתה עצמה כיהודייה. נטען כי בשנת 2016 המנוחה כתבה מסמך הנחזה להיות צוואה במסגרתו הביעה את רצונה לבוא בקבר בישראל בקבורה יהודית לאחר 120. נטען כי מסמך זה נכתב בכתב ידה של המנוחה בנוכחות המשיבות והמבקשת 1 ובעלה ונחתם על ידי המנוחה ובנותיה. מכאן שיש לקיים רצון המנוחה.
בהחלטתי אשר נתנה בסמוך להגשת הבקשה הוריתי על מתן תגובה דחופה מטעם המשיבות וכן ראיתי לנכון לתן סעד זמני המורה בשלב זה שלא למסור את גופת המנוחה לקבורה.
המשיבות טענו בתגובתן כי אימן המנוחה התחתנה עם אביהן לפני 55 שנים, משך כל השנים התגוררה עם אביהן בעיר **** והגדירה עצמה כמוסלמית, קיימה מצוות האסלאם בין היתר הקפידה על צום הרמאדן, התפללה חמש פעמים ביום, ביקרה במסגדים , האמינה בנביא מוחמד ודרשה להיקבר בבית עלמין מוסלמי ליד בעלה ב***. המשיבות טענו כי בין האם המנוחה למבקשות התקיים קשר רחוק בלבד כאשר המבקשות ביקרו את המנוחה אחת לכמה שנים. המנוחה לא ביקרה אצל המבקשות ובין המבקשות למשיבות הכרות מועטה ביותר.
עוד ציינו המשיבות כי בשנים האחרונות המנוחה לא יכלה לטפל בעצמה, הן טיפלו בכל צרכיה ובשל כך המשיבה 2 מונתה על ידי בית הדין השרעי כאפוטרופסית על כלל ענייניה. עוד נלמד מתגובת המשיבות כי בית הדין השרעי נזקק לסוגיה זו הכרוכה אחר מקום קבורת המנוחה בהתאם לבקשת המשיבה 2, ובהחלטה מוקדמת מיום 26.5.24 הורה על מסירה גופת המנוחה לקבורה לצד בן זוגה של המנוחה בבית העלמין המוסלמי.
שעה שהמשיבות הציגו החלטה מטעם ביה"ד השרעי שניתנה בעניין מקום קבורתה של המנוחה, הוריתי על קבלת עמדת המבקשות בשאלת הסמכות העניינית וכן הוריתי לב"כ יועמ"ש, פרקליטות מחוז דרום, להגיש תגובתו לבקשה וכן להגיש לעיון ביהמ"ש תמצית רישום לברור השתייכותה הדתית של המנוחה. בתגובה מטעם המבקשות בעניין זה, נטען כי דבר הצו נודע להן רק לאחר שפנו לבית המשפט, לדידן בית הדין השרעי נעדר סמכות לדון בענייני קבורה לא כל שכן ביחס לאישה יהודייה. המבקשות שבו וחזרו על טענתן לפיה המנוחה לא התאסלמה מעולם (עניין שאושר בתמצית הרישום) הכחישו האמור בבקשה באשר לטיב הקשר שהתקיים עם המנוחה, שבו ועתרו לתן את הסעד המבוקש בהתבסס על רצונה של המנוחה.
נוכח מהות ההליך מצאתי לנכון לקבוע דיון דחוף לפני בשעות הערב באותו היום בנוכחות המבקשות ובא כוחן , המשיבות וב"כ יועמ"ש.
בדיון, חזרו המבקשות על עמדתן לפיה נוכח השתייכותה הדתית של המנוחה אין בסמכותו של בית הדין השרעי לדון בסוגיה, עסקינן בדיון הכרוך אחר צוואת המנוחה ומכאן שהעניין מצוי אך בסמכותו של בית משפט זה, כן הבהירו כי מעמד עריכת המסמך הנזכר משנת 2016 (אותו מכנות "צוואה") תועד בווידאו שניתן להציג לעיון בית המשפט.
המשיבות מצדן שבו וטענו כי למרות הרישום הפורמלי של המנוחה כיהודייה, זו התנהלה כמוסלמית וזה עיקרו של דבר. המשיבות נמנעו מלמסור גרסה ברורה ביחס לכינונו של אותו מסמך הנטען להיות צוואת המנוחה.
ב"כ היועמ"ש ביקשה בדיון לקבל ארכה להידרש בצורה מפורטת יותר הן לטענות הסמכות והן לשאלת המרת הדת של המנוחה וסוגיות נוספות.
נעשה ניסיון להביא הצדדים להידברות והסכמה אך משלא צלח הדבר ומשלא היה סיפק בידי ב"כ יועמ"ש להגיש תגובה מפורטת קודם למועד הדיון והואיל והוצפו שאלות להן לא ניתן מענה, בין היתר ביחס לסוגיית הסמכות העניינית, התרתי לצדדים להגיש תגובה מנומקת בשאלות כבדות המשקל שעל הפרק בתוך 24 שעות. ניתן לב"כ יועמ"ש בהסכמת המבקשות והמשיבות צו לגילוי כל מסמך רלוונטי בעניינה של המנוחה ובכלל זאת מבית הדין השרעי.
בהחלטה נוספת מיום 27.5.2024 הוריתי למבקשות להגיש העתק מהסרטון שנערך לטענתן במעמד עריכת המסמך משנת 2016 וכן ועל יסוד בקשת המשיבות קבעתי דיון נוסף במעמד הצדדים לבוקר יום 28.5.2024.
תגובת ב"כ יועמ"ש הוגשה בערב יום 27.5.24 (שעה 21:00) לא הוגשו תגובות נוספות מטעם המבקשות או המשיבות. על פי תגובת ב"כ יועמ"ש בתמצית עולה כי מפנייה לבית הדין השרעי כמו גם לממונה על המחוז לפי פקודת העדה הדתית (המרה), עו"ד יוסי הרשלר לא אושרה מעולם המרת דתה של המנוחה אף שיכול והמנוחה פתחה תיק המרת דת בבית הדין השרעי ב*** . עוד נטען כי בית הדין השרעי נעדר סמכות עניינית לדון בשאלת מקום קבורתה של המנוחה, כי הסמכות בעניין זה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה זאת מאחר שעסקינן בסכסוך בין אחיות וכי שאלת מקום קבורתה של המנוחה, נוכח המחלוקת שבין הבנות, צריך שתוכרע על פי רצון המנוחה ובהתאם לראיות המונחות לפני בית המשפט.
במסגרת הדיון היום שנערך בנוכחות המבקשות ובא כוחן, המשיבה 2 וב"כ יועמ"ש צפיתי בסרטון מעמד עריכת המסמך משנת 2016 כמו גם בסרטון נוסף שצולם בנוכחות המבקשות עת הייתה המנוחה מאושפזת, כן הוצגה לעיוני תמונה בה נצפית המנוחה כשהיא משתתפת בהדלקת נרות חנוכה יחד עם מי מבנותיה ונכדיה. התרשמתי במהלך הדיון מהרגישות הרבה שהפגינו האחיות האחת כלפי רעותה, מניסיונן הכן לייצר פתרון מוסכם אשר בפועל ואף ערבותן זו לזו אינו בנמצא ומהצורך להביא עניין כואב זה לכדי הכרעה.
דיון והכרעה
לא מעשה שבשגרה הוא הסכסוך שניצב לפניי. ההכרעה במחלוקת שבין האחיות אינה קלה ובמשנה תוקף תחת הדחיפות הנגזרת מהעיקרון שאין להלין את המת.
בראשית ההכרעה אציין כי תמונת הסכסוך ככל הנראה משקפת את התמונה המפוצלת בחייה של המנוחה, מצידה האחד של התמונה בנותיה שנולדו כיהודיות , חיות אורח חיים יהודי דתי ומהצד האחר בנותיה שנולדו לאב מוסלמי ואם יהודייה, גדלו וחונכו באורח חיים מוסלמי דתי, הגם שפורמלית נחשבות ל"כפולות דת".
המחלוקת בין האחיות אמנם הביאה אותן לנהל הליך בביהמ"ש, אך התרשמתי כי משני צדי המתרס זכתה המנוחה לבנות שעושות כל מאמץ מצדן למלא , כתפיסתן, את רצונה ומשאלות ליבה בעניין שאלת מקום ואופן קבורתה.
אך למרות ההכרח להכריע בשאלה העובדתית, יש להידרש תחילה לשאלת הסמכות העניינית ונוכח החלטה מוקדמת שניתנה בעניינה של המנוחה ע"י ביה"ד השרעי.
בית הדין השרעי שואב סמכויותיו מסעיף 52 לדבר המלך במועצת על ארץ ישראל בו נקבע כי:
"לבתי הדין המוסלמים הדתיים יהא שיפוט ייחודי בענין המעמד האישי של מוסלמים שהם נתינים ישראליים, או נכרים שהנם כפופים בענינים כאלה, לפי חוק נתינותם, לשיפוטם של בתי הדין המוסלמים הדתיים, בהתאם לחוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלמים הדתיים מיום 25 באוקטובר, 1333, הג'רייה, כפי שתוקן ע"י כל פקודה או תקנות. כמו כן יהא להם, בכפיפות להוראות כל פקודה או הצו מיום 20 בדצמבר, 1921, המכונן מועצה עליונה לענינים המוסלמים הדתיים או כל צווים המתקנים אותו, שיפוט ייחודי בענינים של יצירת ווקף או ההנהלה הפנימית של ווקף שנוצר לטובתם של מוסלמים בפני בית דין מוסלמי דתי.
פסק שניתן ע"י בית הדין של קאדי ניתן לערעור בפני בית הדין המוסלמי הדתי לערעורים, שהחלטתו תהיה סופית".
בהתאם לאמור, נהיר וברור כי סמכותם של בתי הדין השרעיים הינה בענייני המעמד האישי כאשר מדובר בצדדים המשתייכים לדת המוסלמית והדבר אף עוגן בפסיקה. (ר' בג"ץ 304/86 יעל ברק נ' בית הדין השרעי, יפו ).
בענייננו המדובר כאמור במנוחה שלא המירה את דתה ונותרה שייכת ומוגדרת כל חייה כבת הדת היהודית. על אף האמור נדרש ביה"ד השרעי לעניינה וקבע קביעות הן בחייה במסגרת בקשת מינוי הבת כאפוטרופוס והן לאחר פטירתה בעניין בקשת הבת לקביעת מקום קבורתה.
מוצאת אני להניח כי סוגיית היות המנוחה יהודייה, הרשומה כיהודייה יכול ולא הובהרה כנדרש בביה"ד השרעי, זאת גם במסגרת בקשת המשיבה 2 מיום 26.5.2024 בפנייתה לבית הדין, בקשה אשר שימשה בסיס למתן ההחלטה על ידי בית הדין וכאשר אין חולק כי תמצית הרישום לא הוצגה בפניו ואף לא התבקשה תגובת המבקשות ו/או ב"כ היועמ"ש, בעוד בית הדין השרעי נימק החלטתו על יסוד זכותה של המשיבה 2 להידרש לשאלת קבורת המנוחה מתוקף מינויה כאפוטרופוס שלה (ר' ס' 15 לתגובת ב"כ יועמ"ש מיום 27.5.24).
ב"כ יועמ"ש התייחס בתגובתו בהרחבה לסוגיה זו תוך גיבוש מסקנה שבית דין דתי נעדר סמכות לדון בסוגיה הנוגעת לאופן הטיפול בגופה ואופן הקבורה של המנוחה. התייחסות דומה ניתנה אף על ידי ב"כ המבקשות בתגובתו מהיום. הנימוקים שהוצגו לא נסתרו ע"י המשיבות ומצאתי לקבלם ועל פי עיקרם –
הסמכות העניינית לדון בבקשה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה מהטעם שמדובר, למעשה, בסכסוך בין אחיות ולכן ב"תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא" (סעיף 1 (2) לחוק בית המשפט לענייניי משפחה התשנ"ה 1995). כך ובנוסף במספר מקרים דומים, בהם סוגיית קבורתו של אדם הגיעה לבית המשפט על רקע סכסוך בין אחים או בני משפחה אחרים, ההליכים נדונו בבית המשפט לענייני משפחה ולא בבית המשפט המחוזי (ראה הפניות שאוזכרו בתגובת ב"כ יועמ"ש: ת"ע (משפחה חיפה) 55093-08-17 פלונית נ' אלמוני ואח' (נבו 31.08.2017) ;ע"א 7918/15 פלונית נ' גל פרידמן ואח' פורסם בנבו 24.11.2015 )
עוד ובהקשר זה יוטעם, כי אמנם לפי ס' 62 לחוק הכשרות המשפטית, אפוטרופסות פוקעת במות האדם, אך עדיין יש פעולות שאפוטרופוס לרכוש רשאי לעשות למשך 90 ימים מיום המוות. קביעת מקום הקבורה אינה אחת מפעולות אלה זאת, בניגוד למשל לתשלום על הקבורה (ר' סעיף 63 (ב) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, וכן משה בן דוד, אפוטרופסות הלכה ומעשה 233-232 2015)). בהתאם לסעיף 36 (ג) לחוק הכשרות, אם התעורר צורך לביצוע פעולות אחרות רשאי בית המשפט להורות שהאפוטרופוס לענייני רכוש יהיה חייב ומוסמך לבצען – והכל תוך התחשבות במסמך הנחיות מקדימות של האדם (ככל שזה ערך מסמך כאמור בסעיף 5א לחוק הכשרות).
במקרה דנן, מקום קבורתו של אדם הינו עניין אישי (ולא עניין רכושי) ולכן אין מדובר כאן במצב דברים בו האפוטרופוסית של המנוחה פונה לערכאה שמינתה אותו לצורך קבלת הוראות בעניין פעולות נדרשות ברכוש המנוחה.
מן המקובץ יש לומר אפוא כי בנסיבות כאן, לא במרוץ סמכויות עסקינן ולא בשאלה של כיבוד הדדי בין ערכאות כי אם בסמכות ייחודית של בית המשפט לדון בסוגיה שעל הפרק, סמכות שאינה נתונה לבית הדין השרעי ומכאן שלא מתעורר חשש שמא תעמוד החלטה זו בניגוד למתחייב מן הכבוד ההדדי בין הערכאות.
האמור מקבל משנה תוקף משעה שהמשיבות גם לא מצאו לעורר כל עיקר טענת העדר סמכות של בית המשפט גם לא במסגרת הדיון היום ואף הובהר על ידי המשיבה 2 כי בבוקר יום 26.5.24 פנתה לבית המשפט דווקא מתוך הבנה כי זה הטריבונל המתאים לשם דיון בסוגיה אך בעצת מאן דהוא שבה על עקבותיה ופנתה לבית הדין השרעי (ר' ע' 7 ש' 3 לפרוטוקול דיון מיום 26.5.2024).
משבאתי למסקנה זו יש אפוא להכריע במחלוקת לגופו של עניין.
המסגרת הנורמטיבית
תחום הקבורה בישראל לא מוסדר בחקיקה. המחוקק לא התיימר ולא ביקש לקבוע דרכי קבורה והנובע מכך. עניינים אלה יסודם בהלכות שבדת ובעקרונות כבוד האדם שבזכויות היסוד והמחוקק לא מצא לנכון להתערב בהם בדרך של פירוט הלכות ודינים ( ר' ע"א 1482/92 אסתר הגר נ' חנה הגר, פד"י מ"ז(2) 793 (להלן: "עניין הגר") .
ודוק, לכל אדם זכות להיקבר בכבוד. זכות יסוד זו חוסה תחת כנפיה של הזכות לכבוד האדם, המעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. זכות זו נגזרת מן התפיסה כי הזכויות מוקנות לו לאדם לא בחייו בלבד, כי אם גם לאחר הליכתו אל בית עולמו (ר' ע"א 9486/00 ליביה וירג נ' המועצה הדתית כרמיאל, נז(1) 565 (2002)).
בפסיקת בית המשפט העליון נדונו השיקולים שיש לבחון במקרים דומים מהם ניתן להקיש לעניינינו.
בעניין הגר, ביהמ"ש העליון יצק תוכן פרשני לזכות לכבוד האדם במקרים כגון אלה, ומנה שיקולים המנחים את ביהמ"ש שעה שנדרש להכריע ובהם כבוד המת, רצונו המשוער או המפורש של הנפטר וכבודם של החיים – בני משפחת הנפטר המבקשים לכבד את זכרו.
בע"א 4576/08 ליה עטרה בן-צבי נ' פרופ' יהודה היס (להלן: "עניין בן צבי") נדרש בית המשפט להיבטים השונים החוסים תחת כבוד המת בקובעו:
"בין ההיבטים השונים החוסים תחת "כבוד המת" ניתן למנות את החובה להביא את המת לקבורה בתוך פרק זמן מסוים ואת האיסור להוציא את הגופה מקברה, למעט במקרים מסוימים (פקודת בריאות העם, 1940; תקנות בריאות העם (קבורה מחדש), 1941); את הזכות להיקבר בכבוד (ע"א 9486/00 וירג נ' המועצה הדתית כרמיאל, פ"ד נז(1) 565 (2002)); ואת החשיבות שבשמירה על רצון המת במילוי צוואתו (ראו למשל ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1) 22, 28 (1993)). את כל אלה ניתן לראות כהיבטים ספציפיים המשקפים את "כבוד המת" בכללותו. מדובר בזכויות, חובות או אינטרסים שהם ייחודיים למת באשר הוא מת…החשיבות שבהגנה על ההיבטים השונים של "כבוד המת" נובעת גם מכך שדינים אלה מגנים על זכויות או על אינטרסים אחרים מלבד אלה של המת, כגון זכותם של בני המשפחה לכבד את זכר יקירם, בריאות העם או האינטרס הציבורי שבשמירה על כבוד אתרי קבורה. ברבים מן המקרים, השמירה על כבוד המת והשמירה על זכויות אחרות שנלוות לו אינם ניתנים להפרדה, והפסיקה אף מתייחסת אליהם כהיבטים השלובים זה בזה. הזכות לכבוד המת משקפת היבטים אלה כולם: רצון הנפטר בחייו להיות זכאי לכבוד לאחר מותו, רצון המשפחה בכיבוד זכרו של הנפטר והערך החברתי של כיבוד המתים..".
לצד האמור נקבע בעניין בן צבי כי יש להישמר גם מפני הכרה בזכות רחבה מידי של המשפחה ביחס לקרובם המת כאמור :
".. לא תמיד ניתן להניח כי המשפחה מייצגת את האינטרסים של המת בצורה הטובה ביותר. במקרים מסוימים עלול להתעורר חשש שמא לא ייצגו בני המשפחה נאמנה את רצונו האמיתי של הנפטר (ראו בירנהק, בעמ' 82, 85). כמו כן, במקרים מסוימים האפשרות לפעול בשם המת – דווקא היא פוגעת בכבוד המת".
כאשר רצון המנוח אינו עולה בקנה אחד עם רצון בני משפחתו יש להעדיף רצון המנוח (ר' בעניין זה ע"א 7918/15 פלונית נ' גל פרידמן ואח').
מן הכלל לעניינינו
לפני ניצבות משני צדי המתרס, ארבעת בנותיה של המנוחה. המשיבות- שזכו לגדול ליד אמן והן אלה שגם סעדו אותה בערוב ימיה, והמבקשות- אשר נסיבות החיים הובילו לכך שהוצאו לאומנה ואומצו על ידי משפחה אחרת אך בחלוף שנים צלחה דרכן לאתר את המנוחה ולשמור על קשר עמה. כל אחת מהן טוענת כי עמדתה משקפת באופן המיטבי ביותר את רצון המנוחה באשר למקום קבורתה. אלה גם אלה, אף גורל חייהן השונה, זכאיות להביע דעתן ולייצג נאמנה רצונה של המנוחה ואין לדידי לראות במינוי המשיבה 2 כאפוטרופוסית של המנוחה כנתון המקנה לה עדיפות באשר ליכולתה לייצג את האינטרס המיטבי של המנוחה בהשוואה ליתר אחיותיה. לדברים משנה תוקף לאור הנתונים המובאים בתגובת ב"כ יועמ"ש והמלמדים כי צו המינוי ניתן על ידי בית הדין השרעי מבלי שב"כ היועמ"ש היה צד להליכי האפוטרופסות, מבלי שהועבר לגורמי הרווחה לבחינתם, ללא שניתן צו להגשת תסקיר, ובמובן זה גם לא נבחנה עמדת בנותיה הנוספות של המנוחה באמצעות עו"ס ולא צורפה עמדתן לבקשה.
כך ובנוסף ואף שאין מחלוקת בדבר הטיפול המסור שהעניקו המשיבות למנוחה גם בערוב ימיה, דבר הראוי לכל הערכה והוקרה כפי שחזרו וביקשו המבקשות להדגיש, הרי שגם עניין זה כשלעצמו אינו מטה הכף באופן מובהק לעבר עמדת המשיבות או מאיין הצורך בהתחקות אחר רצון המנוחה.
למעשה מתוך המסכת העובדתית אשר נפרשה לפני בסד זמנים קצר נלמד, כי המנוחה לא המירה דתה , לא פעלה מעולם לשנות את שמה בתעודת הזהות ולא נישאה לבן זוגה המוסלמי.
נטען ואף אושר ככלל על ידי המשיבות, כי לצד קיום אורח חיים מוסלמי המנוחה שמרה על סממנים יהודיים לאורך השנים. במסגרת הדיון היום וכביטוי אחד לזיקת המנוחה ליהדות הוצגה תמונה מטקס הדלקת נרות חנוכה שנערכה בנוכחותה.
זאת ועוד, אל מול טענתן הכללית של המשיבות בדבר רצונה של המנוחה בקבורה מוסלמית עוד אין חולק כי במרוצת שנת 2016 או בסמוך לכך, אך בטרם מונה לה אפוטרופוס, העלתה זו האחרונה את רצונה בקבורה יהודית על הכתב בנוכחות המשיבות והמבקשת 1 כאשר מעמד זה תועד בסרטון שהובא לעיוני במהלך הדיון. לא נסתרה מעיני המעורבות המשמעותית של המבקשת 1 בניסוח המכתב אך לצד זאת לא נטען וממילא לא הוכח כי עניין זה נכפה על המנוחה או שנעשה בניגוד לרצונה.
דברי המשיבה 2 בדיון מיום 26.5.24 בדבר השתייכותה של המנוחה לדת היהודית כעובדה שהייתה ידועה והתקבלה בהבנה בקרב בני המשפחה מהווים אף הם אינדיקציה לזיקה ששמרה המנוחה כל העת לדת היהודית (ר עמ' 6 ש' 7-8 לפרוטוקול הדיון). יתר על כן בדיון שהתקיים היום עלה, כי לפני שנים רבות בעת שהמשיבה 1 הייתה בכיתה **, המנוחה עזבה את ביתה ב*** יחד עם בנותיה המשיבות והתברר כי באותה תקופה אף הייתה קוראת למשיבה 1 בשם העברי *** , וגם בכך יש כדי ללמד על האמביוולנטיות שאפיינה את חייה של המנוחה ביחס לאורח חייה (ר' ע' 15 ש' 7-14 לפרוטוקול הדיון).
הלכה ולמעשה אל מול הראיות החפציות שהוצגו על ידי המבקשות והתומכות בטענתן בדבר רצונה המשוער של המנוחה, נותרה גרסת המשיבות ללא כל תימוכין ומבלי שצלח בידן לסתור או לנמק מכלול נסיבות חייה של המנוחה אשר נמנעה מלבצע תהליך המרת דת או לשנות את שמה ומעולם לא נישאה לאביהן.
סבורני אפוא כי גם אם כל אחד מהנימוקים או הראיות אינו עומד בפני עצמו, הרי שהמסכת העובדתית בכללותה כפי שהציגו המבקשות מגבשת מסקנה בדבר רצון המנוחה.
המנוחה, כאמור, שמרה על זהותה היהודית בחייה והביעה רצונה באמצעות מסמך ערוך בכתב על ידה בדבר רצונה בקבורה יהודית. המשיבות לא חלקו על עריכתו של מסמך זה על ידי המנוחה ואף לא נטען כנגד האותנטיות של הסרטון במסגרתו מאשרת המנוחה בקולה דבר רצונה לבוא בקבורה יהודית אחרי 120.
כאמור, לו היה מובא רק מסמך זה בפני ביהמ"ש, ייתכן ולא היה בו די, אלא שלעצם קיומו של המסמך מצרף ביהמ"ש את הראיות שהובאו בפניו הן בדבר שמירת סממנים של המסורת היהודית והן את העובדה שהמנוחה בחרה למרות קיומו של קשר זוגי ארוך שנים עם גבר מוסלמי, שלא להמיר את דתה. המנוחה בחרה שלא לעשות כל מעשה אקטיבי לשם המרת דתה אף שחיה במשך למעלה מ**** עשורים בישוב ****, בסביבה מוסלמית.
במדינת ישראל חלה פקודת העדה הדתית (המרה) (להלן: "הפקודה") אשר קובעת כיצד נרשמת המרת דת. אדם שמשתייך לדת אחת יכול להמיר את דתו לעדה דתית אחרת בתנאי שיעמוד בתנאי הפקודה. יש להדגיש כי רצונו של אדם להמיר דתו מושלם מבחינה אזרחית עם נקיטת הצעדים הדרושים לפי הפקודה ובתוך כך חובת רישום דבר ההמרה ברשומות. טענת המשיבות העולה מבין השיטין לפיה די בקיום אורח חיים מוסלמי כדי להכשיר דבר ההמרה אינו יכול להתקבל. התנהגותו של אדם ואורחות חייו לא מעלות או מורידות מבחינה זו. ממילא אף לא נטען כי הייתה כל מניעה מצידה של המנוחה לפעול בהתאם לפקודה לו הייתה חפצה להמיר את דתה.
למעשה קבלת עמדת המשיבות תהווה מעין מסלול עוקף להמרת דתה של המנוחה בדיעבד וזאת בניגוד לחוקי המדינה ולהוראות הפקודה. הדבר נכון ביחס לכל המרת דת באשר היא.
עניין זה אינו סמנטי בלבד ויש לסוגיית הרישום נפקות אופרטיבית על בחינת השאלה שבמחלוקת, שכן להשתייכותו הדתית של אדם יש השלכות בדבר אופן קבורתו. במצב דברים זה מתבקשת המסקנה כי ככל שהצדדים מבקשים לקיים קבורה דתית היא תבוצע בהתאם להשתייכות הדתית ולרישום הלאום של המנוחה במשרד הפנים ובעניינו בבית עלמין יהודי.
הנה כי כן ואף רצונן המובן של המשיבות להביא את אמן לקבורה בבית העלמין בו קבור אביהן, בקרבת מקום מגוריה שם חיה משך שנים, אך בשקלול האינטרסים המתנגשים כאשר נקודת המוצא בדבר השתייכותה הדתית של המנוחה לא נסתרה, ולאור שאר הנימוקים הצריכים לעניין כפי שפורטו לעיל ובעיקרן רצונה המשוער של המנוחה, אין לי אלא לקבוע כי אף הקושי הכרוך בכך למשיבות, דין עתירת המבקשות לקבורת המנוחה בבית עלמין יהודי להתקבל.
אין באמור כדי לגרוע מזכות בנות המנוחה לקיים את מנהגי האבלות כל אחת לפי דתה ולפי המסורת שבחרה לקיים בה את אורחות חייה .
שעה שהמנוחה התגוררה ב*** , ישוב שבו אין בית עלמין לצורך קבורה יהודית, ועל מנת לחסוך מחלוקות נוספות בין הצדדים, מצאתי לצורך איזון העניין להורות כי המנוחה תובא לקבורה בבית עלמין יהודי באזור ****, קרוב ככל הניתן ל*** וזאת על מנת שבנותיה המשיבות, יוכלו לפקוד את קברה ומצופה כי רשויות המדינה לרבות חברה קדישא יסייעו בעניין זה.
סוף דבר
המנוחה תובא לקבורה בבית העלמין היהודי הקרוב ביותר למקום מגוריה ב****, בהתאם לבחירת המשיבות ובתיאום עם חברת קדישא.
ככל שתהיינה הוצאות עודפות בגין הקבורה – יישאו בהן המבקשות. המבקשות והמשיבות תבצענה את כל הפעולות הנדרשות באופן מידי לצורך שחרור גופת המנוחה והבאתה למנוחת עולמים.
מובהר, כי הצו לעיכוב שחרור גופת המנוחה שניתן בהחלטה מיום 26.5.24 מבוטל בזאת.
בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.
המזכירות תשגר בדחיפות העתק החלטה לצדדים ולב"כ יועמ"ש ותסגור את התיק.
ניתנה היום, כ' אייר תשפ"ד, 28 מאי 2024, בהעדר הצדדים.
____________________
אפרת שהם –דליות ,שופטת
