לפני
כבוד השופט סארי ג'יוסי
מבקשים
א' ב'
נגד
משיבים
ג' ב'
ע"י ב"כ עוה"ד איתי פריימן
פסק דין
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' הרשמת הבכירה אילנה הדר) (להלן: "בית משפט קמא") בתמ"ש 8002-10-21 מיום 23.11.2023 במסגרתה הוגדל סכום הערובה שעל המבקש להפקיד להבטחת הוצאות המשיב בהליך, בסך של 14,000 ₪ נוספים, לאחר שהפקיד בעקבות החלטה קודמת מיום 13.09.2022 סך של 6,000 ₪, אף הם לשם הבטחת הוצאות המשיב.
תמצית העובדות:
הצדדים הינם אחים ויורשיהם של הוריהם המנוחים ד' ב' וה' ב' ז"ל.
המבקש הגיש בבית משפט קמא כנגד אחיו המשיב תובענה במסגרתה טען כי שניהם ירשו מהוריהם ובחלקים שווים זכויות במקרקעין – דירה. לטענת המבקש, זכויותיו הועברו ונרשמו על שם המשיב, במרמה ובהסתמך על שטר מכר ללא תמורה שעה שחתימתו עליו זויפה.
ביום 26.07.2022 הגיש המשיב בקשה לחיוב המבקש בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בהליך.
ביום 01.09.2022 הוגשה תגובתו של המבקש לבקשת המשיב לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות, במסגרתה טען שהינו דל אמצעים אשר זכויותיו בדירה נלקחו ממנו בגזל תוך ניצול מצוקותיו האישיות, הכלכליות והרפואיות וכי לא ניתן לומר כי תביעתו הינה תביעת סרק.
ביום 13.09.2022 ניתנה החלטת בית משפט קמא במסגרתה נקבע כי על המבקש להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשיב בסך של 6,000 ₪.
המבקש השלים עם החלטה זו והפקיד את הערובה.
בהמשך מינה בית משפט קמא גרפולוגית משפטית ומומחית להשוואת כתב יד וזיהוי זיופים וביום 08.10.2023 הוגשה חוות דעתה בגדרה נקבע, בסבירות גבוהה, כי מדובר בחתימות אותנטיות של המבקש.
ביום 02.11.2023 הגיש המשיב בקשה להגדלת סכום הערובה להבטחת הוצאותיו לנוכח שינוי נסיבות וקביעות המומחית הגרפולוגית מטעם בית המשפט. המשיב טען כי כאשר נפסקות לחובת המבקש הוצאות הוא מקפיד שלא לשלמן ולכן לאור קביעות המומחית ובשים לב למהות ושווי התביעה ולריבוי ההליכים, נכון להעמיד את סכום הערובה על סך שלא יפחת מ-100,000 ₪.
ביום 12.11.2023 הגיש המבקש תגובתו לבקשה להגדלת סכום הערובה. במסגרתה טען כי אין לראות בחוות דעת המומחית שינוי נסיבות מהותי וכי חוות הדעת מעלה תהיות ושאלות כבדות משקל שעל המומחית לענות עליהן בטרם תתקבל חוות דעתה כמכריעה בתיק. המבקש הוסיף כי הוא עומל על הכנת שאלות למומחית בסיוע גרפולוג מומחה.
החלטת בית משפט קמא:
ביום 23.11.2023 ניתנה החלטת בית משפט קמא מושא בקשת רשות הערעור. במסגרת ההחלטה נקבע כי יש מקום להורות על הגדלת סכום הערובה להבטחת הוצאות המשיב בסך נוסף של 14,000 ₪.
באשר לסיכויי התביעה צויין כי ההחלטה מיום 13.09.2022 התבססה בין היתר על חוות דעת מומחית אשר הוצאה מהתיק ואינה חלק מההליך.
כמו כן, צוין כי ההחלטה מיום 13.09.2022 התבססה בין היתר על העובדה שלא שולמו הוצאות בהליך אחד קודם וכי יש לקחת בחשבון גם את העובדה שהמשיב לא שילם הוצאות שנפסקו לחובתו בשני הליכים נוספים בין הצדדים.
עוד הוסיף בית משפט קמא כי אין בעובדה שהופקדו סכומים שנקבעו וכי על המבקש לשלם אגרה, כדי להשליך על החיוב בערובה בגין הוצאות הנתבע-המשיב, במיוחד כאשר התובע-המבקש אינו משלם הוצאות שנפסקות לחובתו.
בית משפט קמא עמד בגדרי החלטתו על שיקולים נוספים אותם לקח בחשבון בהחלטתו, כך לדוגמא דבר מינוי עורך דין פרטי המייצג את המבקש, וכן טענות בדבר מצבו הכלכלי.
לאחר שקילת מכלול השיקולים ואיזון שערך בין זכותו של המבקש לבירור טענותיו לבין זכותו של המשיב להיפרע ממנו בסופו של ההליך, ככל שייפסקו הוצאות לטובתו, נקבע כי מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות חיוב נוסף בערובה להבטחת הוצאות, אף ביתר שאת ביחס למצב שהיה בעת מתן ההחלטה מיום 13.09.2022.
על כן, בשים לב לשינוי הנסיבות – חוות דעת של מומחית מטעם בית המשפט על קביעותיה עמדתי לעיל, וכן בשים לב לעובדה שהמבקש לא שילם הוצאות בשלושה הליכים קודמים בין הצדדים, מצא בית משפט קמא להורות על הגדלת סכום הערובה להבטחת הוצאות המשיב בסך נוסף של 14,000 ₪.
טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור:
המבקש מיאן להשלים עם החלטת בית משפט קמא והגיש את בקשת רשות הערעור שלפניי.
לטענת המבקש, שגה בית משפט קמא כאשר שקל ערובה כספית נוספת, מהסיבה כי המבקש מסר את עניין ייצוגו המשפטי בתביעה בבית משפט קמא לטיפולו של עורך דין פרטי. בעניין זה מדגיש המבקש כי לא שילם לעורך הדין מאום שכן שכר הטרחה בייצוג המבקש מתבסס על הצלחה בלבד.
כמו כן טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא שלא ציין בהחלטתו על אילו סכומי אגרות וערובות מדובר וכן כי הצליח לגייס בקושי רב באמצעות הלוואה מקרוביו את סכום הערובה אשר הופקד בתיק בהליך קמא.
לעניין חוות דעת הגרפולוגית טוען המבקש כי היא שגויה ואינה בבחינת "סוף פסוק" שכן זכותו של המבקש לנסות "לקעקע את הדעת" ואין בכוחה לאיין את סיכויי ההליך.
בנוסף, טוען המבקש כי טעה בית משפט קמא כאשר סבר כי המבקש מסוגל לשלם כל סכום המושת עליו. לטענתו, הוא נותר מרושש מכספים ומנכסים.
יתרה מכך, טוען המבקש כי מצבו הכלכלי הורע, וכי בית המשפט העליון אף הכיר במצוקתו הכלכלית והעניק לו בעבר פטור מהפקדת ערובות ואגרות בהליכים שהוא ניהל בעצמו כאזרח בלתי מיוצג.
בנוסף, מציין המבקש כי קיימת התדרדרות במצבו הבריאותי יחד עם מצוקותיו הכלכליות ואי מסוגלותו לשאת בסכום אגרה נוסף, שהינו משמעותי ביותר למבקש בשעה שכל הכנסותיו הן מקצבת זקנה.
כמו כן, טוען המבקש כי לאחר מתן ההחלטה בבית משפט קמא, פנה המבקש בבקשה לעיון מחדש בהחלטה במסגרתה ציין כי אין בידיו אמצעים כספיים לממן את סכום הערובה המוגדלת וכי החלטת בית משפט קמא תוך אי לקיחה בחשבון של נסיבותיו הקשות "סתמה את הגולל" על גורלו.
לאור כל האמור לעיל, טוען המבקש כי יש לפטור אותו מהפקדת ערובה כספית נוספת בהליך קמא וכן גם בבקשת רשות ערעור זו.
התבקשה תגובת המשיב וזו הוגשה בכתב. לטענתו, בהחלטה מיום 13.09.2022 בית משפט קמא קבע ערובה על סך 6,000 ₪ להבטחת תשלום הוצאות תביעת המערער זאת לאחר שסקר את הדין, ערך איזונים בין טענות הצדדים ובשים לב לטענות שבחוות דעת גרפולוגית מטעם המערער, שלימים הוצאה מתיק בית המשפט.
לטענת המשיב, בית משפט קמא נדרש בהחלטה מושא הערעור לשאלת גובה הערובה בשנית, שכן התברר שטענות הסרק של המערער על זיוף חתימותיו אינן נכונות ותצהיר משלים שהגיש חזר בו המערער מטענת הזיוף, וכי לאחר מכן ניתנה חוות דעת המומחית מיום 08.10.2023 אשר קבעה כי ברמת הוודאות הגבוהה ביותר החתימות שבמחלוקת אינן מזויפות.
לטענת המשיב, מצב הדברים בשעת ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור מיום 23.11.2023 שונה ממצב הדברים בשעה שנקבע סכום הערובה בתחילה, שכן הוגשה חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט שמעיבה על סיכויי התביעה; כי מאז שנקבעה הערובה לראשונה המערער לא שילם הוצאות שנקבעו לחובתו; וכי התברר שבידי המערער לממן ערובה ותשלום אגרות בהליכים השונים בעוד שטען שידו אינה משגת לממן ייצוג וכי פנה ללשכה לסיוע משפטי.
על כן, לטענת המשיב, החלטת בית משפט קמא שהורה על הגדלת סכום הערובה מנומקת וניתנה לאחר שבחן, שקל ואיזן את כלל הטענות באופן מנומק ואין להתערב בה.
לטענתו, בית משפט קמא בחן את הטענות והראיות, שקל ואיזן בין סיכויי התביעה שבפניו להתקבל, הפגיעה האפשרית בזכות המערער לגישה לערכאות, העובדה שמקום שחפץ בכך מצא מניין לממן הפקדת ערובה, תשלום אגרות בהליכים השונים וגם שכר עורכי דין, אל מול הפגיעה בזכות הקניין של המשיב והעובדה שהמערער מתמיד שלא לשלם הוצאות שנפסקו לחובתו. עוד מוסיף המשיב כי טענת המערער כי בית משפט קמא שגה מקום שאין לחייב בעל דין מחמת עוניו בלבד היא מיתממת ואינה נכונה.
בנוסף, המשיב סבור שסכום הערובה שנקבע הוא על הצד הנמוך, הן בשים לב להוצאות הריאליות להן נדרש, הן בשים לב שביסוד התביעה טענות לזכויות בנכס המוערך על ידי המשיב בסך כ-8 מיליון ₪ והן בשים לב לאופן בו מנהל המערער את ההליך. אשר על כן, סובר המשיב כי החלטת בית משפט קמא ניתנה כדין ואין מקום להתערב בה, בפרט שההחלטה בדבר סכום ערובה היא מסוג ההחלטות הדיוניות שלערכאה הדיונית שיקול דעת רחב לגביהן וערכאת הערעור תמנע מלהתערב בהן.
דיון והכרעה:
לאחר שנתתי דעתי להחלטת בית משפט קמא, לבקשת רשות הערעור ולתשובת המשיב לבקשת רשות הערעור, החלטתי ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבלו כפי שיבואר להלן.
אמנם, ברע"א 1875/21 יוסף שחם נ' אגף מס הכנסה [פורסם בנבו] (23.05.2021) קבע בית המשפט העליון (כב' השופט ע' גרוסקופף) :
"הלכה היא כי החלטות הנוגעות להפקדת ערובה הן החלטות דיוניות-ניהוליות באופיין, המצויות בגדר שיקול דעתה הרחב של הערכאה המבררת. משכך תימנע ערכאת הערעור מלהתערב בהן, אלא במקרים חריגים בהם ההחלטה ניתנה בניגוד לדין או שהיא גורמת לעיוות דין (רע"א 6857/19 שחם נ' רו"ח יואב כפיר, [פורסם בנבו] פסקה 9 (3.11.2019); רע"א 7799/20 רומנו נ' עיריית נתניה, [פורסם בנבו] פסקה 8 (24.11.2020); רע"א 4339/19 קילקר נ' נועם, [פורסם בנבו] פסקה 12 (27.8.2019) (להלן: עניין קילקר)). בבסיס סמכותו של בית המשפט לחייב צד להליך בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הצד שכנגד, שתי תכליות מרכזיות: הראשונה, הנלמדת מלשונה, היא הבטחת תשלום הוצאותיו של הצד הפסיבי ("הנתבע"), ככל שבסופו של יום יידחה ההליך בו מדובר וייפסקו הוצאות לטובתו; השנייה, היא מניעת ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות והרתעה מפני הגשת הליכי סרק – תביעות, בקשות, או ערעורים, לפי העניין. בבוא בית המשפט להכריע בבקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות, עליו לאזן שתי תכליות אלו – הבטחת תשלום הוצאות הצד הפסיבי והרתעה מפני הגשת הליכי סרק – עם זכות הגישה של יוזם ההליך לערכאות, אשר מהווה זכות יסוד בשיטתנו המשפטית.".
יחד עם זאת סבורני שככלל, כך גם במקרה דנן, על בית המשפט להידרש פעם אחת בלבד לשאלת גובה הערובה שעל תובע להפקיד לשם הבטחת הוצאות הנתבע, וכי אין זה ראוי כי הדבר ייבחן מחדש, מעת לעת בהתאם להתפתחויות ולראיות החדשות המוגשות מהלך ניהול התיק, לאחר שבעבר נדרש התובע להפקיד ערובה.
וביתר פירוט.
תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 מורה כי:
(א) בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.
(ב) לא ניתנה הערובה בתוך המועד שהורה, יימחק כתב התביעה.
ואילו תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 הורתה:
(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות.
במסגרת ההחלטה על הפקדת ערובה, יש לשקול בין היתר את סיכויי התביעה ומורכבות ההליך, מצבו הכלכלי של יוזם ההליך, מועד הגשת הבקשה ומועד הדיון בה בהתאם לשלב שבו מצוי ההליך, זהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם (רע"א 4339/19 קילקר נ' נועם, [פורסם בנבו] פסקה 12 (27.8.2019)).
אמנם, בקשה לחיוב תובע בהפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות הנתבע ניתן להגיש בכל שלב, יחד עם זאת, כאמור נראה כי סוגיה זו צריכה להיבחן פעם אחת, כי אז יש לקבוע האם המקרה מצדיק חיוב בהפקדת ערובה אם לאו, וכן מה גובהה של זו. עוד סבורני כי שעה שבית המשפט החליט במסגרת בקשה קודמת להתנות את בירור התובענה בהפקדת ערובה, אין להידרש מחדש לשאלה זו, כשם שנהג בית משפט קמא במקרה דנן, שאם לא תאמר כן, ימצא בית משפט עצמו נדרש לשאלה זו מעת לעת, בהתאם להתפתחויות בתיק, ותחת להידרש למהות ולהכרעה בסכסוך, ימשיך לעסוק בשאלות משניות שאינן בגדר המהות.
כך אף מתחייב מלשון התקנות החדשות והישנות העוסקות בסוגיה זו, עליהן עמדתי לעיל, לפיהן: "לא ניתנה הערובה בתוך המועד שהורה, יימחק כתב התביעה" (תקנות תשע"ט) "לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע תידחה התובענה…" (תקנות תשמ"ד), ללמדך כי עם ביצוע ההפקדה, תתברר התובענה לגופה.
לסיכום; משציווה בית משפט על תובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע, לא יידרש שוב לסוגיה זו לאחר שהערובה הופקדה, זאת בשל שני טעמים מרכזיים: ראשית, משיקולי יעילות כאמור והכרעה בשאלות שבמהות. שנית, כך מתחייב על פי התקנות כמפורט לעיל וכן על פי הגיונם של דברים שעה שהחלטה המורה על הפקדת ערובה מקימה אצל התובע, עם ביצוע ההפקדה, ציפיה לגיטימית כי מעתה ואילך תביעתו תתברר לגופה, וכי לשם כך לא יידרש בעתיד להעמיד ערובה נוספת.
על יסוד האמור לעיל, אני מקבל את הערעור, מבטל את החלטת בית משפט קמא מיום 23.11.2023 ומורה כי התובענה שהגיש המבקש תתברר לגופה, מבלי להתנות זאת בהפקדת ערובה נוספת על זו שבהחלטה הראשונה מיום 13.09.2022.
בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.
ככל שהופקד עירבון, זה יוחזר למבקש.
מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ד' סיוון תשפ"ד, 10 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
