תמר בתיה פלג, שרה בן חיים, בן קמינסקי, פז אילן, רז אילן, בני בן ציון מלומד, עמרי ינאי, פסק דין

לפני כבוד השופט אביים ברקאי

התובעת:

תמר בתיה פלג

נגד

הנתבעים:

1. שרה בן חיים

2. בן קמינסקי

3. פז אילן

4. רז אילן

5. בני בן ציון מלומד

6. עמרי ינאי

ב"כ התובעת: עו"ד עמירם גיצלטר, עו"ד עומר קאופמן, מרוטנשטרייך – גיצלטר, עורכי דין

ב"כ הנתבעים 1-5: עו"ד מרדכי גרון

פסק דין

חלק ראשון – פתח דבר – עניינו של פסק הדין; תשעת העדים שנשמעו; תוצאת פסק הדין

עניינו של פסק הדין

עניינו של פסק הדין הוא תביעה על סך של 1,000,000 ₪ שהגישה ביתה והיורשת של דיירת מוגנת לשעבר בדירה ("התובעת") כנגד בעלי הזכויות בדירה ("הנתבעים").

התובעת מציינת שאימה התגוררה בדירה בדיירות מוגנת במשך שבעים שנה, עד לפטירתה בשנות התשעים לחייה. בחודשים האחרונים לחיי האם המנוחה, היא נקטה בהליך משפטי כנגד הנתבעים שמטרתו אישור העברת זכויות הדיירות המוגנת לדיירים מוצעים. ההליך המשפטי כנגד הנתבעים החל ביום 20/4/2021; דיון יחיד בו התקיים ביום 15/6/2021; האם המנוחה הלכה לעולמה למרבה הצער שלושה ימים מאוחר יותר וביום 18/6/2021; פסק דין הקובע שעם מותה של האם המנוחה פקעו זכויות הדיירות המוגנת ניתן ביום 12/7/2021; לא הוגש כל ערעור על פסק הדין.

למרות פסק הדין החלוט הקובע שלאם המנוחה אין כל זכויות דיירות מוגנת, שכן אלה פקעו – הוגשה התביעה כאן. התובעת טוענת ל"זכות כספית" נפרדת מזכות הדיירות המוגנת – ומכאן עותרת לחייב את הנתבעים בסך של 1,000,000 ₪. סך השווה לשני שלישים מזכות הדיירות המוגנת. עוד טוענת התובעת כנגד התנהלות הנתבעים במטרה "לסכל את האפשרות של המנוחה להשלים את הליך חילוף הדיירים".

אין חולק על כך שלאם המנוחה היו בחייה זכויות דיירות מוגנת; נראה שאין חולק על כך שניתן היה לפדות את זכויות הדיירות המוגנת בכפוף לדין בדרך של תשלום כספי השווה במקרה זה לשני שלישים מתשלום דמי המפתח שישולמו על ידי דיירים נכנסים, ככל שאלה יאושרו; ואולם – התובעת טוענת שאפילו פקעו זכויות הדיירות המוגנת, עדיין ניתן לפדות אותם כנגד תשלום שני שלישים נערכם. ובמילים פשוטות – לחייב בתשלום בעבור זכות שאינה קיימת.

תשעת העדים שנשמעו בהליך

במסגרת ההליך נשמעו תשע עדויות, כמפורט להלן:

מטעם התובעת העידו חמישה:

התובעת עצמה;

מר אייל פלג, בנה של התובעת;

גב' יוכבד אהרונסון, חברתה של האם המנוחה;

מר אוריאל ברנדלר, הדייר המוצע שהגיש יחד עם רעייתו תצהירי "דייר נכנס";

עו"ד דוד הנדל, שייצג את האם המנוחה.

מטעם הנתבעים העידו ארבעה:

הנתבע 2;

הנתבע 6;

עו"ד אילנה קמינסקי, אימו של הנתבע 2 וגיסתה של הנתבעת 1 וכן קרובת משפחה רחוקה של הנתבעים האחרים;

החוקר הפרטי יחזקאל דניאלי.

תוצאת פסק הדין והנימוקים לה

בסיומו של פסק הדין תידחה התביעה. פסק הדין יתייחס לשלושה נימוקים עיקריים שדי בכל אחד מהם על מנת להביא לדחיית התביעה, הכל כמפורט להלן:

נימוק ראשון משלושה לדחיית התביעה – אין מקום לדון בטענות לזכויות מכח הדיירות המוגנת, כאשר קיים פסק דין חלוט בהליך המקורי הקובע שזכויות אלה פקעו. על כך ארחיב בסעיף 7 להלן.

נימוק שני משלושה לדחיית התביעה – אין לקבל טענה לפיה גם עם פקיעת הזכות לדיירות מוגנת, עדיין קיימת לה זכות אחרת. "זכות כספית" לפדיון זכות הדיירות המוגנת שכבר אינה קיימת. על כך ארחיב בסעיף 8 להלן.

נימוק שלישי משלושה לדחיית התביעה – אין לקבל טענות התובעת לפיהן הנתבעים סיכלו את זכויותיה של האם המנוחה. סיכלו כאשר הגישו כתב הגנה והתנהלו בהליך המשפטי הקצרצר שהסתיים כאמור עם מותה, המצער, של האם המנוחה. על כך ארחיב בסעיף 9 להלן.

במסגרת שלושת הנימוקים הנזכרים לעיל יובאו גם נימוקי משנה נוספים, הכל כאמור בחלק השלישי לפסק הדין.

חלק שני – תמצית טענות הצדדים

תמצית טענות התובעת

התובעת ציינה שאמה היתה דיירת מוגנת בדירה בעיר תל אביב וזאת במשך שבעים שנים – משנת 1950-1951 ועד לפטירתה ביום 18/6/2021 כשהיא בשנות התשעים לחייה. כאשר הגיעה האם המנוחה לגיל 93, ביקשה להעביר את זכויות הדיירות המוגנת ולעבור למגורים בבית אבות. האם המנוחה העבירה אל הנתבעים, בעלי הזכויות בדירת המגורים, תצהיר שלה כ"דיירת יוצאת" ותצהירים של ה"ה מירב ואוריאל ברנדלר כ"דיירים נכנסים" (להלן: "הדיירים המוצעים").

הפניה אל הנתבעים נעשתה ביום 29/9/2020. האם המנוחה בשני הליכים, הליך אחר הליך, לצורך אישור העברת זכויות הדיירות המוגנת. הליך אחד שנמחק, מכיוון שלא כללה בתוכו את הנתבעים וכנטען אף לא העבירה אליהם את תצהירי הדיירים המוצעים; הליך שני שנמחק עם פטירת האם המנוחה. שני ההליכים הם כדלקמן:

הליך ראשון בתביעה של האם המנוחה שכלל לא הוגשה כנגד הנתבעים ומכאן נמחקה – האם המנוחה פנתה בחודש ינואר 2021 בבקשה לאשר את חילופי הדיירים. הפניה נערכה במסגרת תש 11901-01-21, שרה ברודרזון נגד אליהו ספיר 10 בע"מ. ההליך נפתח מבלי לצרף את הנתבעים כמשיבים ומכאן נמחק בפסק דין שניתן ע"י כב' הש' ע' יריב כבר בדיון ראשון בהליך. בפסק הדין בו נמחק ההליך הובהר כי המחיקה היא "משהוברר כי הנתבעת אינה בעלת הבית כהגדרת מונח זה".

הליך שני, אשר הפעם הוגש כנגד הנתבעים (להלן: "התיק המקורי") – כחודש מאוחר יותר לפסק הדין שמחק את תביעת האם המנוחה הוגש ביום 20/4/2021 הליך נוסף לאישור הדיירים המוצעים, כנגד תשלום הסך של 1,500,000 ₪ לנתבעים. הפעם נעשתה התביעה במסגרת ת"ש 40529-04-21 – שיכונה כאמור: "התיק המקורי". להשלמה ייאמר שהנתבעים טענו שתצהירי הדיירים המוצעים הועברו אליהם רק לאחר מחיקת ההליך הראשון שהוגש במסגרת תש 11901-01-21.

החלטה בתיק המקורי מיום 15/6/2021 – ביום 15/6/2021 התקיים דיון בתיק המקורי בפני כב' הש' ע' יריב. במסגרת הדיון נחקרו הדיירים המוצעים ונקבע כך: "לאחר שנחקרו הדיירים המוצעים ובטרם נתקדם בהליך, אני מורה לדיירים המוצעים להפקיד את דמי המפתח המלאים בסך 1,500,000 ₪ בקופת בית המשפט וזאת לא יאוחר מיום 15.07.2021". החלטה זו, אשר הדגישה שהיא "בטרם נתקדם בהליך" – מפורשת כעת על ידי התובעת כאישור לדיירים המוצעים "לגור בדירה כדיירים מוגנים" (סעיף 8.7 לכתב התביעה). הדיון אמור היה להיות הדיון הראשון בתיק המקורי אך בפועל היה זה הדיון היחיד, שכם האם המנוחה נפטרה שלושה ימים מאוחר יותר. על כך בפסקה הבאה.

פטירתה של האם המנוחה שלושה ימים מאוחר לדיון, ביום 18/6/2021 ופסק הדין בתיק המקורי מיום 12/7/2021 – ביום 18/6/2021 נפטרה האם המנוחה. כחודש לאחר מכן וביום 12/7/2021 ניתן פסק דין בתיק המקורי לפיו עם פטירתה של האם המנוחה פקעו זכויות הדיירות המוגנת, וכלשון פסק הדין:

"תנחומי בית המשפט למשפחתה של המנוחה. עם פטירתה של המנוחה פוקעות זכויותיה כדיירת מוגנת, בכפוף להוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972. משכך, אין עוד תוחלת להליך זה ואני מורה על מחיקת התביעה. בנסיבות הענין, לא יהיה צו להוצאות"

התובעת טוענת שלמרות פקיעת זכויות הדיירות המוגנת, הרי עדיין היא זכאית לתשלום – ועל כך בפסקה הבאה.

לטענת התובעת, בהתאם להחלטת בית המשפט בתיק המקורי מיום 15/6/2021 (סעיף 4.3 לעיל) אושרו כבר הדיירים המוצעים. עוד מוסיפה התובעת שהזכות "להחזיק בדירה" אכן פקעה ואולם קיימת זכות אחרת, היא "הזכות הכספית" (כהגדרת התובעת, בסעיף 8.10 לכתב התביעה). התובעת עותרת לחייב את הנתבעים בתשלום הסך של 1,000,000 ₪ שהם שני שלישים מהסך של 1,500,000 ₪ שהיו משלמים הדיירים המוצעים.

מכאן התביעה בה טוענת התובעת לכך שההתנגדות של הנתבעים להעברת הדיירות המוגנת היתה "ממניעי בצע כסף", טוענת להתנהלות בחוסר תום לב ובהעלאת טענות בלתי ראויות. עוד מוסיפה התובעת כי "אין זה ראוי ומאוד לא צודק למנוע מעזבון המנוחה ומיורשתה את הזכות הכספית שעמדה למנוחה בטרם פטירתה".

תמצית טענות הנתבעים 1-5 (הנתבע 6 לא הגיש כתב הגנה, אך לא ניתן פסק דין בעניינו)

על כך שהנתבע 6 לא הגיש כתב הגנה, אך לא נעתרתי לבקשה למתן פסק דין מוקדם בעניינו

הנתבעים 1-5 הגישו כתב הגנה, אליו אתייחס בפסקאות הבאות. לעומתם, לא הגיש הנתבע 6 כתב הגנה. התובעת עתרה למתן פסק דין על סך של 1,000,000 ₪ כנגד הנתבע 6 וזאת בהיעדר הגנה. בהחלטה מיום 28/4/2022 קבעתי, בין היתר, כי "אין מדובר במצב רגיל בו לא הוגש כתב הגנה", התייחסתי לכך שחלק מהנתבעים טוענים שהכרעה בהליך כאן "תסתור פסק דין חלוט" והכוונה היא לפסק הדין בהליך המקורי. לאור זאת, וכן לאור הנימוקים שבהחלטה מיום 28/4/2024, קבעתי שפסק דין ביחס לנתבע 6 יינתן יחד עם פסק הדין ביחס לנתבעים 1-5.

הנתבעים 1-5 הבהירו שההליך המקורי לא התייחס לתשלום סך של 1,000,000 ₪ לאם המנוחה, אלא הליך שיכריע בבקשה להעברת זכויות הדיירות המוגנת לדיירים המוצעים. מכאן "לא יכול היה להינתן צו המחייב את הנתבעים לשלם למנוחה את הסכום הנ"ל".

הנתבעים הטילו "ספק רב" ברצונה של האם המנוחה לעזוב את הדירה ולעבור להתגורר בבית אבות. לדבריהם האם המנוחה "לא היתה מסוגלת במועד זה להביע את רצונה", ועוד לדבריהם – המדובר הוא ברצונה של התובעת בלבד.

הנתבעים 1-5 מכחישים, אחת לאחת, את טענות התובעת. עוד נטען, שאין כל זכות לתשלום וכי "האבסורד בהתגלמותו" לטעון שקיימת זכות לתשלום שהועברה בירושה לתובעת.

הנתבעים הפנו להחלטה שניתנה על ידי כב' הש' ע' יריב לפיה חייב את הדיירים המוצעים להפקיד סך של 1,500,000 ₪ וזאת "בטרם נתקדם בהליך". לטענתם, יחד עם החלטה זו, התקיים דיון מחוץ לפרוטוקול שבו אמר הש' ע' יריב – "נראה כמה הם רציניים ולפי זה נמשיך בהליך".

הנתבעים הפנו לכך שהדיירים המוצעים לא הפקידו את הסך של 1,500,000 ₪ בקופת בית המשפט. זאת ועוד, כאשר פנה עו"ד הנדל, שייצג בהליך המקורי, והודיע שהדיירים המוצעים מוכנים להפקיד הסך של 1,500,000 ₪ – ניתנה ביום 1/7/2021 החלטה בה ביקש בית המשפט לדעת "עם פטירת הדיירת… מדוע לא יימחק ההליך". הנתבעים הוסיפו והדגישו שלא ניתן פסק דין בהליך המקורי . עוד הוסיפו שאפילו היה ניתן פסק דין וזה היה לטובת האם המנוחה, הרי עדיין היתה עומדת להם הזכות לערער על כך.

חלק שלישי – דיון והכרעה

כללי – חזרה על שלושת הנימוקים העיקריים שדי בכל אחד מהם כדי להביא לדחיית התביעה

למען הנוחות אשוב על שלושת הנימוקים העיקריים לדחיית התביעה –

נימוק ראשון משלושה לדחיית התביעה – אין מקום לדון בטענות לזכויות מכח הדיירות המוגנת, כאשר קיים פסק דין חלוט בהליך המקורי הקובע שזכויות אלה פקעו.

נימוק שני משלושה לדחיית התביעה – אין לקבל טענה לפיה גם עם פקיעת הזכות לדיירות מוגנת, עדיין קיימת לה זכות אחרת. "זכות כספית" לפדיון זכות הדיירות המוגנת שכבר אינה קיימת.

נימוק שלישי משלושה לדחיית התביעה – אין לקבל טענות התובעת לפיהן הנתבעים סיכלו את זכויותיה של האם המנוחה. סיכלו כאשר הגישו כתב הגנה והתנהלו בהליך המשפטי הקצרצר שהסתיים כאמור עם מותה, המצער, של האם המנוחה.

בפסקאות הבאות אדון בכל אחד מהנימוקים דלעיל.

נימוק אחד משלושה לדחיית התביעה – אין מקום לדון בטענות לזכויות מכח הדיירות המוגנת, כאשר קיים פסק דין חלוט לפיו זכויות אלה פקעו

שאלת זכותה של האם המנוחה, היא שאלה שהוכרעה זה מכבר במסגרת ההליך המקורי. כחודש לאחר מותה של האם המנוחה, נקבע שזכויותיה פקעו, וכלשון פסק הדין מיום 12/7/2021 (ההדגשות לא במקור) – "… עם פטירתה של המנוחה פוקעות זכויותיה כדיירת מוגנת, בכפוף להוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972. משכך, אין עוד תוחלת להליך זה ואני מורה על מחיקת התביעה. בנסיבות הענין, לא יהיה צו להוצאות".

זכויות האם המנוחה פקעו – כך נקבע בפסק דין חלוט

על פסק הדין הקובע שפקעו זכויותיה של האם המנוחה לא הוגש ערעור. פסק הדין הפך לחלוט. הקביעה החלוטה היא שכלל לא קיימות זכויות דיירות מוגנת.

כאן המקום להזכיר שבמסגרת התיק המקורי נקבע כי "בטרם נתקדם בהליך" יפקידו הדיירים המוצעים את הסך של 1,500,000 ₪ בקופת בית המשפט. עוד ייאמר שעוד קודם למתן פסק הדין, ביקש עו"ד דוד הנדל שהיה בא כוחה של האם המנוחה, לאפשר לדיירים המוצעים להפקיד את הסך של 1,500,000 ₪, ואולם בהחלטה מיום 1/7/2024 הורה בית המשפט כך – "יואיל עו"ד הנדל להודיע לא יאוחר מיום 8.7.2021 מדוע לא יימחק ההליך". מאוחר יותר הודיעה התובעת עצמה שעו"ד הנדל התפטר מייצוג וכי היא (התובעת) מחליפה ייצוג בהליך. על גבי הודעה זו ניתן בפתקית פסק הדין הקובע שזכויות האם המנוחה פקעו.

אין מקום ליתן פסק דין חדש, הסותר מהותית פסק דין חלוט שניתן בעבר בענין זכויות הנובעות מדיירות מוגנת

התביעה כאן, היא במלוא הכבוד ניסיון להפיח רוח חיים בזכויות שפקעו זה מכבר ולהביא לקביעה הסותרת את פסק הדין החלוט שניתן במסגרת ההליך המקורי. ואסביר. זכות הדיירות המוגנת היא הזכות העיקרית הנובעת מדיני הגנת הדייר ומחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972. זכות זו ניתן לפדות או להמיר לזכות כספית, בכפוף לדין, בדרך של תשלום לדייר המוגן, ועל כך ארחיב גם בסעיף 8 להלן.

אדם שאינו בעל זכות דיירות מוגנת, ממילא אינו זכאי לזכות כלשהי מכח חוק הגנת הדייר. לא הוא וממילא לא יורשיו. ודוק, כיצד ניתן לפדות או להמיר בכסף זכות שפקעה מהעולם? ולעניינינו – לא ניתן לפדות או להמיר בכסף את זכות הדיירות המוגנת אשר נקבע שאינה קיימת.

ככל שתתקבל טענת התובעת לפיה היא זכאית לסך של 1,000,000 ₪ בגין זכות הדיירות המוגנת שהיתה לאם המנוחה, נמצא עצמנו עם שני פסקי דין הסותרים מהותית זה את זה. פסק הדין בהליך המקורי הקובע שלאם המנוחה אין זכויות כדיירת מוגנת; ומנגד – פסק הדין שהתובעת מבקשת כאן, בו ייקבע שלאם המנוחה דווקא קיימות זכויות כדיירת מוגנת ואלה אפילו הועברו בירושה.

יש להימנע ממתן פסקי דין אשר יסתרו ישירות ומהותית קביעות שניתנו בפסקי דין חלוטים קודמים. הקביעה והסעד להם עותרת התובעת היא בפועל קביעה סותרת לפסק הדין החלוט בהליך המקורי. פסק דין ממנו עולה שלא קיימות זכויות דיירות מוגנת כאמור.

יובהר שפסק הדין החלוט יוצר השתק ומניעות גם כלפי התובעת – הגם שלא היתה בעלת דין בהליך המקורי. לענין השתק, גם כלפי מי שלא היה בעל דין בהליך המקורי אפנה אל ע"א 7138/16,  PRAXIS ENERGY AGENTS GMBH‏ נ' האונייה ‏M/V CAPTAIN HARRY (מיום 7/5/2018, הש' נ' הנדל, הש' נ' סולברג, הש' י' אלרון); עוד אפנה אל ע"א 735/07, צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות (מיום 5/1/2011, הש' א' פרוקצ'יה, הש' ע' ארבל, הש' ח' מלצר). בנוסף ר' ספרו של המלומד יששכר רוזן-צבי, ההליך האזרחי (2015) בע"מ 518 המפנה אל "התכליות המוכרות שבבסיס השתק העילה הקלאסי – סופיות הדיון והאינטרס הציבורי להביא לסיומם של סכסוכים בין מתדיינים במלואם ובאופן סופי; מתן תמריץ לבעלי דין למצות את מלוא טענותיהם ואת כלל הסעדים במסגרת תובענה אחת, ובכך לחסוך במשאבי שיפוט ולמנוע הטרדת בעלי דין פעם נוספת בעניינים שכבר נדונו; ומניעת הכרעות סותרות".

 

נימוק שני משלושה לדחיית התביעה – אין לקבל טענה לפיה גם עם פקיעת הזכות לדיירות מוגנת, עדיין קיימת לה זכות אחרת. "זכות כספית" לפדיון זכות הדיירות המוגנת שכבר אינה קיימת

התובעת מנסה לטעון לזכות עצמאית, שכלל אינה קיימת. זכות המכונה על ידה "זכות כספית" אשר נלווית לזכות הדיירות המוגנת, ואשר נותרה קיימת גם לאחר שזכות הדיירות המוגנת פקעה.

אין לקבל טענה זו. הזכות העיקרית לדייר הנובעת מחוק הגנת הדייר, היא זכות הדיירות המוגנת. לענין זה ר' פירוט "זכויות חובות" כאמור בהרחבה בסעיפים 19-73 לחוק הגנת הדייר. מכח זכות הדיירות המוגנת קמות זכויות משנה נוספות שאף הן מוגדרות בחוק, אך אף אחת מזכויות המשנה אינה עומדת בפני עצמה. ובמילים אחרות – אדם אשר אינו נהנה מזכות הדיירות המוגנת – אינו יכול לתבוע קיומן של זכויות המשנה מכח החוק.

"הזכות הכספית" הנטענת, היא זכות טפלה לזכות הדיירות המוגנת. בהיעדר זכות דיירות מוגנת ממילא לא קיימת הזכות הכספית

הזכות הכספית לה טוענת התובעת, היא זכות הנובעת מתשלום חלק מדמי המפתח ל"דייר יוצא". קרי, דייר אשר הוא בעל זכויות דיירות מוגנת ועוזב את הנכס בעודו בעל זכויות. לענין זה קובע סעיף 74 לחוק הגנת הדייר כך (ההדגשות לא במקור):

"דייר יוצא זכאי לחלק בדמי המפתח הניתנים, או העשויים לינתן, מאת הדייר המוצע או בשבילו"

ומה החלק בדמי המפתח לו זכאי דייר יוצא? לענין זה קובעים סעיפים 75-77 לחוק הגנת הדייר מדרגות חלוקה שונות של דמי המפתח, בהתאם לקריטריונים שפורטו בחוק. הרלוונטי לעניינינו הוא הקריטריון שנקבע בסעיף 76 לחוק ולפיו דיירת שהחלה להחזיק במושכר לפני שנת תשי"ח, בדומה לאם המנוחה של התובעת, תהיה זכאית לחלק מדמי המפתח השווה ל 66.67%, וכהגדרת החוק – "ששים ושישה ושני שלישי אחוזים".

אך יש להדגיש – הזכות לקבל חלק מדמי המפתח, היא זכות הקמה רק למי שהוא דייר מוגן. זכות זו טפלה לזכות הדיירות המוגנת. טול מאדם את זכות הדיירות המוגנת, וממילא תיעלם ותתאיין גם הזכות לקבלת "חלק מדמי המפתח".

גם מבחינה מהותית, תשלום החלק מדמי המפתח הוא בפועל פדיון זכות הדיירות המוגנת או המרתו לזכות כספית. וכאשר לא קיימת זכות לדיירות מוגנת, הרי ממילא לא ניתן לפדות אותה או להמירה לזכות כספית.

לא ניתן לטעון לתשלום מכח זכות הדיירות המוגנת – כאשר זכות זו אינה קיימת. ומכאן, לא ניתן לקבוע שלאם המנוחה ולתובעת כיורשת יש זכות כספית מכח הדיירות המוגנת – שכן הזכות לדיירות מוגנת פקעה.

התובעת ביקשה לחזק את גרסתה תוך הפניה להחלטת ביניים של בית משפט השלום בבקשה לסילוק על הסף שנדחתה. ההחלטה ניתנה במסגרת בש"א (שלום פ"ת) 959/06‏ ‏ בת"א 4871/05, פאלקוב מאיר נ' הרב בכרך אהרן (מיום 11/9/2006, השופטת נ' דיסקין) והפנתה לדעת המיעוט (כב' השופטת א' פרוקצ'יה) בפסק דין של בית המשפט המחוזי במסגרת ע"א (מחוזי י-ם) 2006/96‏, קצין התגמולים נ' אלמליח (מיום 24/8/1998, הש' צ' כהן, השופטת י' הכט, השופטת א' פרוקצ'יה). במלוא הכבוד, אין ללמוד מהאמור לעיל אודות קיומה של זכות עצמאית ונפרדת מזכות הדיירות המוגנת ולענין זה יובאו הדברים הבאים:

ראשית, ההחלטה אותה מצטטת התובעת היא החלטת ביניים של בית משפט שלום. החלטה שבמלוא הכבוד אינה מחייבת ואף אינה מנחה – ובפועל גם לא הכריע בתביעה בין הצדדים. באשר להכרעה הסופית ארחיב בפסקה הבאה.

שנית, לגופו של ענין נדחתה בסופו של יום התביעה במסגרת ת"א 4871/05. התביעה נדחתה בפסק דין של כב' השופטת ע' רון אשר אבחנה גם החלטת הביניים של השופטת נ' דיסקין, ור' ת"א (שלום פ"ת) 4871/05, פאלקוב מאיר נ' הרב בכרך אהרן (מיום 30/7/2008, השופטת ע' רון).

שלישית, פסק הדין בע"א (מחוזי י-ם) 2006/96‏, קצין התגמולים נ' אלמליח דווקא קבע בדעת רוב, בניגוד לעמדת התובעת כאן, כך – "דמי המפתח נועדו לספק לדייר, או למי שהחזיק עמו במושכר מכוח הזדהות חזקה, קורת גג. מות דייר אינו עילה להעניק את דמי המפתח ליורשים על-פי חוק הירושה, תשכ"ה – 1965, והמושכר חוזר לבעלים".

נימוק שלישי משלושה לדחיית התביעה – אין לקבל טענות לפיהן הנתבעים סיכלו את זכויות האם המנוחה. סיכלו כאשר הגישו כתב הגנה והתנהלו בהליך המשפטי הקצרצר שהסתיים עם מותה

התובעת מלינה על התנהלות הנתבעים, אשר לטעמה הביאה לסיכול זכויות האם המנוחה. במסגרת סיכומי התשובה חידדה התובעת טענה זו וציינה (סעיף 6 לסיכומי התשובה) כך – "כנראה שהנתבעים לא מבינים את עילות הגשת תביעת התובעת כנגדם בהתנהלותם לסכל את האפשרות של המנוחה להשלים את הליך חילוף הדיירים, בשל התנהלותם חסרת תום הלב של הנתבעים".

הנתבעים אכן התנגדו בהעברת זכויות הדיירות המוגנת לדיירים המוצעים. זכויות שנעשה בהם שימוש מלא וראוי לאורך תקופה ארוכה של שבעים שנים. במלוא הכבוד, אין לראות בעובדה שהנתבעים התנגדו לאחר שבעים שנים להעברת זכויות הדיירות המוגנת – כהתנהלות חסרת תום לב. הנתבעים ניצלו את זכויותיהם שבדין.

גם לוח הזמנים של ההליך המשפטי מלמד על התנהלות סבירה, אולי אף ראויה ובוודאי לא חסרת תום לב. התביעה כנגד הנתבעים הוגשה ביום 20/4/2021, למרבה הצער נפטרה האם המנוחה פחות מחודשיים לאחר מכן – אך לא היתה כל התארכות בהליך אותה ניתן להניח לפתחם של הנתבעים. כאן המקום לציין שגם אין להלין על הנתבעים, בגין ההליך הראשון שנמחק והכוונה היא לתש11901-01-21, שרה ברודרזון נגד אליהו ספיר 10 בע"מ שהגישה התובעת ואשר נמחק משלא הוגש כנגד הנתבעים (ור' סעיף 4.2 לעיל).

שתי הערות לפני סיום

הערה ראשונה משתיים – התייחסות לטענת התובעת ממנה עולה שההליך המקורי כבר הוכרע ואושרו הדיירים הנכנסים והתייחסות לטענותיה בדבר שיחות שנוהלו מחוץ לפרוטוקול

התובעת התייחסה להחלטת הביניים בהליך המקורי בה נקבע "… בטרם נתקדם בהליך, אני מורה לדיירים המוצעים להפקיד את דמי המפתח המלאים בסך 1,500,000 ₪ בקופת בית המשפט". לטעמה של התובעת המשמעות היא שאושרו כבר הדיירים הנכנסים ומכאן נקל היה להגיע למסקנתה לפיה היא (התובעת) זכאית לתשלום בסך השווה לחלק מדמי המפתח.

במלוא הכבוד, אין לקבל טענה זו. הכרעה בהליך נעשית בפסק דין בסיומו של ההליך ולא במסגרת החלטת ביניים שנועדה כלשונה להיות – "בטרם נתקדם בהליך". פסק הדין שניתן בסיומו של ההליך המקורי דווקא קבע שזכויותיה של האם המנוחה פקעו. אין בהחלטת הביניים הקובעת הפקדת הסך של 1,500,000 ₪ – על מנת לראות האם יש מקום להתקדם בהליך, כדי לקבוע שניתן כבר פסק דין המקבל את עמדת התובעת ודוחה את עמדת הנתבעים.

כאן המקום לציין שבמסגרת ההליך הועלו טענות שונות באשר לשיחות והתנהלות מחוץ לפרוטוקול שהיתה בין הצדדים. אין מקום לנסות ולתור אחר אמירות שנאמרו מחוץ לפרוטוקול או "החלטות" שכלל לא התקבלו. הנכון הוא להתייחס להוראות הדין, לראיות שהוצגו לפני ולהחלטות או פסקי דין שניתנו בהליכים קודמים בהם נקטה האם המנוחה – על כך הרחבתי כבר לעיל.

הערה שניה משתיים – התייחסות לטענות הנתבעים באשר למצבה הקוגנטיבי של האם המנוחה במועדי התביעה המקורית

הנתבעים טענו כנגד מצבה הקוגנטיבי של האם המנוחה בחודשי חייה האחרונים בהם הוגשה התביעה. לענין זה נשמעו עדויות שונות לרבות תצהירו של החוקר הפרטי מטעם הנתבעים – יחזקאל דניאלי.

להשלמה ייאמר שהנתבעים 1-5 אף עתרו לכך שאחייב את התובעת למסור בתצהיר את פרטי כל המוסדות, הגופים והרופאים שטיפלו האם המנוחה בשלוש השנים האחרונות לחייה; עוד ביקשו הנתבעים שאורה לתובעת לחתום על טופס ויתור על סודיות רפואית וייפויי כח מתאימים המאפשרים לב"כ הנתבעים לקבל העתק החומר הרפואי הקשור לאם המנוחה; בנוסף ביקשו הנתבעים שאוציא צו המורה למוסדות, הגופים והרופאים הנ"ל להעביר לתיק בית המשפט את החומר הרפואי.

הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 4/7/2022. הנתבעים 1-5 הגישו בקשת רשות ערעור שנדונה ונדחתה במסגרת רע"א 41491-07-22, בן חיים ואח' נגד פלג (מיום 18/9/2022, סג' הנ' השופטת א' כהן).

לגופו של ענין, אין מקום שאכריע בדבר מצבה הקוגנטיבי של האם המנוחה ועניינה בהליך המקורי שנמחק. כפי שהובא לעיל – פסק הדין מבוסס על נימוקים אשר מצבה הקוגנטיבי של האם המנוחה במועדים הרלוונטיים, אינו מעלה ואינו מוריד לעניינם.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית.

אני מחייב את התובעת בתשלום הוצאות ושכר טרחה לנתבעים 1-5 בסך של 30,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, בה' סיוון תשפ"ד, ב11 יוני 2024, בהעדר הצדדים.