בפני
כב' השופטת תמר סנונית פורר
התובע:
האב, ת"ז
ע"י ב"כ עו"ד עמרני
נגד
הנתבעת:
האם, ת"ז
ע"י ב"כ עו"ד שעשוע-צבי מטעם הסיוע המשפטי
פסק דין
לפני תביעה כספית בסך של 700,000 ₪ שהוגשה על ידי התובע נגד הנתבעת ובה עתר לסעדים הבאים:
סעדים לפי חוק איסור לשון הרע – התובע טוען כי הנתבעת פרסמה בקרב הקהילה החרדית עליה נמנו הצדדים כי הוא תקף מינית את ילדי הצדדים, כן פרסמה זאת באוזני מומחית מטעמה וכן פרסמה זאת בפני חוקרי המשטרה, המומחים שמונו על ידי בית הדין הרבני ועו"סיות בלשכת הרווחה. על כך התובע עותר בשמו ובשם הקטינים לפיצוי בסך של 170,000 ₪. כמו כן עתר כי הנתבעת תפרסם הודעת התנצלות מתאימה.
סעדים נזיקיים – התובע טוען כי בבית הדין הרבני הוכח כי הנתבעת פעלה בניכור הורי חריף וחמור נגדו מתוך מטרה להדיר אותו מחיי הקטינים וליצור להם אב חדש. התובע טוען כי הפסיד את הורותו בעטייה של הנתבעת וכי הנתבעת שללה ממנו את חירותו וכבודו ועל כן נדרש לראות את ילדיו בהסגר במרכז הקשר (כך בלשונו). התובע עותר לחייב את הנתבעת בפיצוי עבורו בסך של 700,000 ₪ בגין כך, ובפיצוי של 500,000 ₪ עבור הקטינים. כמו כן עתר כי בית המשפט ייקבע כי הקטינים יועברו למשמורתו.
סעד כספי להשבת הוצאות – התובע עותר להשבת הוצאות משפט ועבור חוו"ד מומחים שהוגשו בבית הדין הרבני בסך של 53,000 ₪.
פיצויים עבור נזק נפשי – התובע עותר כי ייפסקו לו פיצויים עבור נזק נפשי וטיפול פסיכולוגי/ פסיכיאטרי בסך שהוערך באמצעות פסיכיאטר אליו פנה בסך של 60,000 ₪, ועבור הקטינים סך של 471,000 ₪.
סה"כ העריך התובע את נזקיו בסך כולל של 1,684,00 ₪ ומשיקולי אגרה העמיד את התביעה בסך של 700,000 ₪.
בכתב התביעה נתבעו סעדים גם בשם הקטינים והם נרשמו כתובעים.
רקע עובדתי וההליכים המשפטיים
הצדדים נישאו בשנת 2004. החל משנת 2010 ניהלו הצדדים הליכים מרים וקשים בבית הדין הרבני. מנישואיהם של הצדדים נולדו להם 3 ילדיהם הקטינים:
X יליד 2005, כיום כבן 16.
Y ילידת 2007, כיום בת 14.
Z ילידת 2009, כיום בת 12 וחצי.
עיקר ההליכים בבית הדין הרבני היו לגבי נושאי משמורת וזמני שהות. בעניין זה התנהל קרב איתנים בין הצדדים שהתאפיין ברמת קונפליקט חריגה ביותר.
בחלק "דיון והכרעה" להלן שעוסק בעתירות הקשורות לניכור ההורי יסקרו בהרחבה חוו"ד, והחלטות בית הדין הרבני. לצורכי הרקע יצויין כי בתחילה התקיימו זמני שהות של פעמיים בשבוע ללא לינה וכל שבת שניה עם לינה. בהמשך התלוננה האם על פגיעה מינית של האב בקטינים. בעקבות כך החלו מפגשים של האב עם הקטינים רק במסגרת מרכז קשר.
במסגרת ההליכים בבית הדין הרבני הוזמנו 2 חוו"ד לאבחון המשפחה: הראשונה של ד"ר גרשנזון והשניה של "הבית של טלי" בראשותה של טלי וישנה. 2 חוו"ד תמכו בעיקרן בטענות האב ושללו פגיעה במינית בקטינים והמליצו על זמני שהות עם האב ללא פיקוח וללא תנאים. בחוו"ד של הבית של טלי הומלץ גם על העברת משמורת (המלצה שלא אומצה ע"י בי"ד). ממצאיהן יפורטו בהמשך.
יצויין עוד כי התלונות נגד האב נסגרו על ידי המשטרה.
ביום 20.2.2014 חתמו הצדדים על הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית הדין. במסגרת הסכם הגירושין הוסכם כי המשך המפגשים של האב עם הקטינים יהיה במרכז קשר.
בשנת 2015 לאור תסקיר שהוגש, הוחלט על הוצאת המפגשים ממרכז קשר באמצעות מפגשים במשפחה "חיצונית" שנבחרה ומלווה אובייקטיבי. בהמשך הומלץ על עריכת חוו"ד נוספת בעניין המשפחה.
ביום 28.7.2016 ניתנה החלטת בית הדין הרבני (צורפה כנספח כ"ח לכתב התביעה) ובה פורטו ההליכים בתיק, ואומצו ההמלצות הבאות של הדו"ח של "הבית של טלי":
"1. משמורת הילדים תשאר עתה אצל האם. ההחלטה תבחן מחדש לאחר בדיקת קיום הסדרי השהייה האמורים בהחלטה.
2. הילדים ישהו אצל האב: באמצע השבוע בכל יום שני ורביעי מסיום המסגרת החינוכית ועד למחרת עת ישיב האב את הילדים למסגרת החינוכית. כמו כן הילדים ישהו אצל האב בשבתות בכל שבת שניה. בשבתות בהם ישהו הילדים אצל האב, האב יקח את הילדים ביום שישי שלוש שעות לפני כניסת השבת ויחזירם במוצאי השבת, שעתיים לאחר צאת השבת. הסדרי השהייה הללו יחלו מעוד שבועיים.
3. מבוקש משירותי הרווחה מעקב, הדרכה והכנת הילדים לביצוע הסדרי השהייה שנקבעו.
4. מבוקש משירותי הרווחה תסקיר דחוף ובו המלצות להסדרי ראיה בחופשות וחגים.
5. נותנים תוקף להמלצות 3-8 של הבדיקה למסוגלות הורית, על הצדדים לפעול בהתאם.
6. מבוקש משירותי הרווחה לנסות להביא את הצדדים להסכמות לצורך ביצוע ההמלצות האמורות. בהעדר הסכמה מבוקש משירותי הרווחה תסקיר ובו המלצות לגבי אופן קיום ההמלצות האמורות.
7. מבוקש משירותי הרווחה תסקיר משלים בעוד 6 חודשים ובו פרוט אופן ביצוע הסדרי השהיה שנקבעו. בהתאם לכך ישקול בית הדין את המשך משמורת הילדים אצל האם.
8. מעניקים לשירותי הרווחה סמכויות לפי סעיפים 19, 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, לצורך ביצוע ההחלטה.
9. עלות בדיקת המסוגלות ההורית תחול על הצדדים בחלקים שווים. בית הדין עשוי לשנות את ההחלטה במידה ולא יתקיימו הסדרי הראיה שנקבעו, בשל סרבנות האם." (ההדגשות בקו – הוספו).
המלצות 3-8 שאומצו על ידי בית הדין עסקו בהוראות טיפוליות לרבות הדרכה הורית לשני ההורים, טיפול לכ"א מההורים, הוראות לגבי טיפולים לכ"א מהקטינים, הוראה כי אין לתת לילדים לקבוע לגבי המסגרת הטיפולית וזמני השהות, המלצה כי כל המסגרת הטיפולית למשפחה תתקיים תחת קורת גג אחת, על המטפלים להיות בקשר עם המסגרות החינוכיות של הקטינים.
יצויין כי לא התקבלה ההמלצה להעברת המשמורת לאב וזמני שהות לאם במרכז קשר.
האב צירף בקשה שהגיש בחודש 12/2016 לבית הדין הרבני לגבי הפרת זמני השהות על ידי האם, ובקשתו להעברת המשמורת לידיו ומפגשים עם האם במרכז קשר בלבד. מעבר לכך לא צירף כל החלטה לאחר מועד זה מבית הדין הרבני לרבות לא לגבי בקשה זו.
מחודש 12/2016 למרות הבקשה האקוטית שהוגשה ע"י האב, לא פירט איש מהצדדים אלו הליכים נוספים התנהלו בפני בית הדין הרבני ואלו החלטות ניתנו.
משלב זה נמנעו שני הצדדים – ללא כל הסבר – מלצרף כל החלטה או פסק דין מבית הדין הרבני. זאת, למרות שנקבע על ידי מספר פעמים כי כל שהוגש בבית הדין הרבני וכל החלטה שניתנה שם ניתן לצרף להליך זה.
במסגרת ההליכים התברר (מאחר והדבר לא צויין מפורשות בכתב התביעה) כי מחודש 10/2018 התובע אינו רואה את הקטינים. הצדדים במחלוקת מי האשם במצב זה.
ביום 9.1.2019 הוגשה התביעה דנן.
בקד"מ ביום 13.4.2019 הוריתי על הוצאת חוות הדעת הפרטית של ד"ר X מהתיק. תוך שציינתי כי זאת מבלי להמעיט בהערות לגבי מסמכים שצורפו על ידי הנתבעת. צויין מפורשות: "עם זאת, וכפי שציינתי אני מאשרת לשני הצדדים להגיש מסמכים שהוגשו בבית הדין הרבני. […] ישקלו הצדדים את הדברים שנאמרו במועד הדיון לגבי מצבם של הקטינים והצורך בסופו של יום לדאוג לטובתם ורווחתם בקשר מטיב עם שני הוריהם."
ביום 16.6.2019 ניתנה החלטה בבקשה בה עתר התובע למינוי של ד"ר טלי וישנה – שהייתה כאמור לעיל מומחית בהליכים בבית הדין הרבני – לבחינת והערכת היקף הנזק שנגרם מהנתבעת לתובע ולקטינים, ונקבע כדלקמן: "לאחר בחינת הבקשה וכן הדיון שהתקיים בפניי וכתבי הטענות אני מורה כדלקמן: כפי שציינתי כבר בדיון ניתנה רשות לצרף מסמכים מההליכים מבי"ד. אין אישור לצרף חוו"ד פרטיות מכל מין וסוג שהוא על ידי מי מהצדדים. בכל הנוגע למינוי מומחה – לאחר שבחנתי את כתב התביעה שוב ואת שנאמר בדיון במעמד הצדדים, ולאור הסעדים שנתבעו, אני סבורה כי הערכת הנזקים כפי שהוגדרו בכתב התביעה אינם דורשים בשלב הזה להורות על מינוי מומחה. בתיק זה שני הצדדים הסתמכו נרחבות על הליכים משפטיים מקבילים בבית הדין הרבני, החלטות ומסמכים שהוגשו שם. בחינת כתב התביעה מעלה כי עד עתה ורק לאחר שהתיק נקבע להוכחות מתבקש מינוי מומחה כשמטרתו הינה מינוי מומחית מסויימת שהמבקש סבור כי היא מומחית שתפסוק כפי רצונו ולא מומחה נייטרלי מטעם בית המשפט. בנסיבות הללו ומאחר ושני הצדדים לאור החלטותיי כעת הינם במצב שווה ואיני מתירה כל חוו"ד פרטיות לשניהם, ולאחר עיון בסעדים שהתבקשו אין מקום למינוי מומחה מטעם בימ"ש. לא שוכנעתי כי במקרה התביעה הנוכחית הדבר דומה לפסיקה שאוזכרה על ידי ב"כ המבקשים. כמו כן לא שוכנעתי כי הדבר עולה בקנה אחד עם טובתם של הקטינים. מוזכר לצדדים כי טענות לגבי הקשר, חידושו והטיפול הנוכחי בו מקומן בבית הדין הרבני. המבקש בחר וסיבותיו עימו להגיש במקביל הליך זה. ייקח בחשבון כי במובן זה לא ניתן להורות על "מסלול עוקף" להחלטות ובירורים הנעשים בבי"ד הרבני. הבקשה נדחית".
התנהלות הצדדים בהליך בפניי – יודגש כבר עתה – לצדדים ניתנה יד חופשית להגשה מלאה של כל המסמכים מבית הדין הרבני. כמות הראיות של הצדדים בהליך זה הייתה חריגה בהיקפה וכל אחד מהם הגיש מאות עמודי מסמכים עליהם הוא חפץ להסתמך.
עם זאת, הצדדים לא הקפידו לציין בכתבי הטענות מועדים רלוונטיים. למעשה אין איזכור בצורה מסודרת ומפורשת החל משנת 2016 מה אירע בבית הדין הרבני. מטענות שני הצדדים בכתבי הטענות ובעדויותיהם עולה כי שניהם עסוקים עוד באירועים שהיו בשנים 2010-2011, ולא התמקדו בנושאים הנדרשים להכרעה בהליך. גם "חילוץ" המועד ממנו התובע לא ראה את הקטינים לא היה ברור ונהיר בכתב התביעה אלא נדרש ניהול ההליך המשפטי לבירור מועד שאין ספק שהוא בליבת הוכחת התביעה.
לכך יש להוסיף, כי שני הצדדים צירפו ראיות שאין מקום, אין עילה ובחלקן חל איסור לצרפן, כפי שיפורט להלן.
התנהלות זו גרמה להתארכות ההליכים, התמקדות בחקירות בנושאים ובראיות שלא היה להן מקום. התנהלות זו הקשתה על בירור ההליך והאריכה את ניהולו ואין אלא להצר על כך.
בתיק התקיימו 5 דיונים (דיון קד"מ אחד, ו-4 דיוני הוכחות), הוגשו סיכומים בכתב ובהתאם לכך ניתן כעת פסק הדין.
לאור ריבוי הטענות והנושאים, טענות הצדדים יפורטו במסגרת כל נושא ונושא.
דיון והכרעה
לאחר בחינת כל הראיות, וטענות הצדדים ועדויותיהם, דין התביעה להידחות על כל רכיביה.
מאחר והסמכות לדון בנושא המשמורת הייתה בפני בית הדין הרבני, ומאחר והתביעה התבססה על ההליכים שם, אפשרתי לצדדים להגיש ללא הגבלה את המסמכים שהוגשו בבית הדין. איש מהצדדים לא צירף עותק מסודר של ההליכים בבית הדין הרבני או לכל הפחות פירוט מסודר ובהיר של ההליכים וההחלטות. כל אחד מהם הסתמך על חלקי דברים. התנהלות שהקשתה מאוד על בירור עיקרי הדברים ודרשה בחינה מעמיקה של המסמכים הלא מסודרים ובחלקם גם חלקיים שהוגשו על ידם.
1). אי קבלת ראיות שהוגשו על ידי שני הצדדים
שני הצדדים צירפו שלא כדין ראיות שונות שאין מקום להתחשב בהן, ויש מקום לדחות את קבלתן. עניין זה דורש הכרעה כבר בראשית פסק הדין מאחר ושני הצדדים ייחסו משקל נכבד ואף מכריע לראיות הללו. זאת, בניגוד מובהק למשקל המופחת שייחסו להחלטות בית הדין הרבני ולראיות שניתן היה להגיש לגבי ההליכים שהתנהלו שם. התנהלות זו, מעוררת תמיהות לגבי שניהם, ויש בה להדגיש עד כמה שני הצדדים מושקעים בסכסוך ביניהם כעיקרם של דברים ולא לבירור הטענות הנדרש בהליך זה.
צירוף תמלולים בהם הקלטה אסורה של הקטינים או שיחות עם הקטינים – שני הצדדים צירפו תמלילים של שיחות עם הקטינים – חלקן שיחות שלהם עם הקטינים ובהן ניסיון לדובב את הקטינים לומר במה שחפצו, חלקן האזנות סתר אסורות באמצעות הכמנת מכשירי האזנה בכליהם או בגדיהם של הקטינים.
כל אחד מהצדדים מצדיק נחרצות את צירוף התמלילים על ידו.
האב טוען כי זו הדרך היחידה שהייתה לו להתמודד עם האשמות השווא של האם. האב לא התייחס ולא נתן משקל כיצד הדברים מתיישבים עם החלטות לטובתו בבית הדין הרבני, וכן 2 חוות דעת מומחה שמונו בבית הדין וחיזקו טענה זו. האב לא נימק מדוע נדרש היה לפגוע כך בקטינים.
האם טוענת כי זו הדרך היחידה שהייתה לה להוכחת טענותיה על פגיעה מינית בקטינים ע"י האב, וכי זו דרך ההישרדות מבחינתה והגנה על הקטינים. האם לא ראתה חומרה בהכמנת מכשירי הקלטה על הבת הצעירה שהייתה אז בת 4 בחצאית של הבת לצורך הקלטת מפגש בין האב לקטינה ולא ראתה כל חומרה בהותרת מכשיר הקלטה להקלטת הקטינים אצל המומחית.
כפי שציינתי בפני הצדדים – יש מקום לדין אחד עבור שניהם בעניין זה. הציפיה של כל אחד מהם לכל אורך ההליך כי דין אחד יהיה לו ודין שני יהיה לאחר, לא תוכל לקבל מענה ואינה מוצדקת.
הקלטת הקטינים ע"י הוריהם לצורך הבאתם כ"ראיה" חותרת תחת כבוד האדם של הקטינים ומהווה פגיעה בפרטיות של הקטינים ובזכויותיהם הנפרדות מהוריהם ומהווה התנהלות פוגענית וקשה ביותר. ילד אינו ראיה של הוריו לסייע בידם בהליכים המשפטיים, גם ובפרט אם ההליכים המשפטיים נוגעים לו.
הקלטות הצדדים של הקטינים מהוות ניצול פגיעות וחוסר הישע של קטינים בידי הוריהם, ללא ידיעתם תוך ניצול חולשתם. ההקלטות מהוות ניסיון הדדי של הצדדים כי הילדים "ידבבו" כל אחד לפי רצונו את טענותיו שלו, ויסייעו בידיו באופן זה בהליך המשפטי. עם התנהלות זו אין להשלים ואין לקבלה.
לצורך בירור טענות הקשורות לקטינים קיימים שורה של גורמים האמונים על בירור מצבם וטובתם של הקטינים מבלי לפגוע בזכויותיהם (משטרת ישראל, רשויות הרווחה, בית הדין הרבני, גורמי טיפול ואבחון, גורמי חינוך). בענייננו שני ההורים פעלו במכוון, כל אחד סבור שממניעים כשרים, ופגעו בזכויות הקטינים ולא עצרו לרגע לשקול האם התנהלות זו מהווה פגיעה בקטינים. ההורים פעלו לא רק באדישות אלא במכוון ובהמשך בהצדקה נמשכת של התנהגות זו. לא הייתה שום מטרה להקלטה ובהמשך לתמלול, מלבד להביאה כראיה בהליכים המשפטיים.
קבלת תמלילים אלה מהווה פגיעה בלתי מוצדקת וקשה בקטינים ובאופן שאינו נדרש ואינו נזקק. אין להתנהלות זו כל הצדקה. אין מדובר בדברים שהוקלטו במקרה או באופן ספונטני אלא בראיות מכוונות שנועדו לשרת את ההורים.
לא למותר לציין כי כל ההקלטות נעשו בהיחבא ומתוך מטרה מובהקת לפגוע בהורה השני. גם בשל כך יש די על מנת להורות על דחיית קבלת ההקלטות על ידי שני הצדדים. לא יעלה על הדעת כי הורה שיטען כי הוא פועל לטובת ילדו, לא יהסס ויתנהל באופן קבוע ומכוון, להבאת ילדו כראיה בהליך המשפטי לצורך פגיעה בהורה השני.
גם התמודדות הצדדים כאשר שניהם כבר הבינו כי נעשה שימוש בהקלטות והאזנות – אינה מקובלת. כך למשל התובע אשר חשד כי הנתבעת מכמינה מכשירי הקלטה בבגדי הבנות – מה שהתברר כנכון, התמודד עם התנהלות זו באמצעות הזמנת חברת חקירות שתבצע חיפוש בבגדי הקטינות! התנהלות זו מוצדקת על ידי התובע ואין בו שמץ של ספק האם התנהלות זו פוגענית לקטינות אם לאו. דו"ח החקירות עליו מסתמך התובע צורף כנספח י"א לכתב התביעה. קריאת הדו"ח מדברת בעד עצמה על ההליך הפוגעני שעברו הקטינות פעם אחת באמצעות הכמנת המכשירים בבגדיהן ע"י אימן, ופעם שניה בחיפוש שעברו לצורך מציאת מכשירי ההקלטה ע"י אביהן: "כאמור בתאריך: 29/12/2011, התבקשנו להגיע אל ביתך, ברחי' ——— וזאת על מנת לבצע בדיקת-האזנה בדיר ובחפציהם האישיים של שלושת ילדיך ובבגדיהם אשר הולבשו ונשלחו ע"י אמם, בשיחה עמך הוברר כי ישנו חשד סביר להניח שאמם מתקנה את אחד מהנזכרים באמצעי-האזנה בעקבות הליך גירושין אשר מתנהל ביניכם.
בהגיענו לביתך נכחו במקום אמך ושתי בנותיך, נציין כי הבדיקה נעשתה באמצעותי ובאמצעות חוקרת ממשרדי אשר שוחחה עם הבנות וביקשה מהאם להחליף את בגדיהם בחדר צדדי על מנת שנוכל לבחון אפשרות של התקנה באחד מבגדיהם.
בבדיקה אשר ביצענו בחצאית אחת הבנות התגלה באחת הרצונות המחוברות לכיס חזיתי דבר בולט אשר ניתן היה לגלותו רק באמצעות פתיחת התפרים ע"י מספריים, לאחר חיתוך הרצועה בחצאית זיהינו וחשפנו מכשיר הקלטה לטווח ארוך, המזוהה על ידינו כמכשיר בשם, edik-tiny-model-b22, בצבע, שחור, מכשיר זעיר המסוגל להקליט לטווח של, 150 שעות, כמו כן, המכשיר נמצא במצב של הקלטה ואנו עצרנו את ההקלטה ע"י סגירתו במתג הסגירה, הנחנו אותו על השולחן בסלון וצילמנו את הממצא….".
בנוסף, הקלטת הילדים במסגרת טיפולית – במרכז הקשר ואצל המומחית – מהווה חוסר כיבוד בסיסי של התנהלות מצופה מבעל דין בעת ניהול הליכים משפטיים ומנסה לשנות מתוצאות ההליכים המשפטיים ואופן ניהולם בחוסר תום לב ולא בכלים דיוניים לגיטימיים.
הקלטות קטינים מהווה תופעה פסולה שיש להוקיעה, ואין לאפשר לצדדים להסתמך על חוסר הישע של הקטינים כראיה בהליכים שנועדו לפגוע בהורה השני. נסיבות ההקלטה מהווה פגיעה בסיסית בכבוד האדם, הפרטיות וזכויות בסיסיות נפרדות של הקטינים מהוריהם.
על כן אני מורה על דחיית קבלת הראיות של שני הצדדים הכוללות הקלטת הקטינים.
צירוף חוות דעת פרטיות בנושאים שונים על ידי הצדדים – בבית הדין הרבני הוגשו ונדונו חוות דעת שהוזמנו על ידי בית הדין הרבני. חוות הדעת הללו יש להן משקל ואין מניעה לצרפן (חוו"ד של ד"ר גרשנזון, חוו"ד של הבית של טלי, חוו"ד של ד"ר אנקה רם במסגרת צו גילוי מסמכים שניתן על ידי בית הדין). דבר שהובהר לצדדים מספר רב של פעמים. אולם שני הצדדים המשיכו והסתמכו על חוות דעת נוספות, חלקן הוגשו עצמאית על ידי מי מההורים לבית משפט זה וחלקן הוגשו לבית הדין הרבני ועל כן אין מקום לקבלן. בכך נכללות: חוו"ד של ד"ר שהוגשה על ידי האב להוכחת הנזק הנפשי שנגרם לו ולקטינים ולגביה כבר הוריתי בקד"מ ביום 3.4.2019 בהליך שאין מקום לצרפה, מסמכים מטעמה של שולה ארזי שהוגשו על ידי האם (נספח ג' לכתב ההגנה), חוו"ד של ד"ר לנדא (צורף כנספח ה' לכתב ההגנה) לגבי מצבו של התובע ומפגשיו עם הקטינים מבלי שפגש מי מהם, חוו"ד של הגרפולוג שמואל ברנדוין (צורך כנספח נ/21 לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת) לניתוח ציורי הקטינים, חוו"ד של הגרפולוגית ברכה מסינג (צורפה לכתב ההגנה של האם, לא צויין מספר נספח) לניתוח ציורי הקטינים, חוו"ד של פרופ' אלי זומר (צורף כנספח נ/20 לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת), חוו"ד של קובי רבין פוליגרף (צורף כחלק מנספח נ/20 לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת)
חוו"ד הפרטיות לא היו חוו"ד אובייקטיביות אלא היו חוו"ד מטעם כל הורה שביקש את חוו"ד מראש לצורך מסויים. חוו"ד לא נערכו בצורה שניתן לקבלה ובעיקרן קבעו על הילדים ממצאים שונים באופן לא מהימן וללא בדיקה מהימנה ונדרשת או בדיקה מכוונת של הקטינים לצורכי ההליכים המשפטיים מבלי לקבל לכך אישור טרם לכך.
"מירוץ קבלת חוות דעת פרטיות" על ידי שני הצדדים שנועד לקבוע ממצאים על ההורה השני לצורך ההליכים המשפטיים ועל הקטינים מבלי שהדבר היה מפוקח וראוי – אין לאשרו. אישור להגשת חוו"ד דעת מסוג זה, ייצור תמריץ בלתי ראוי לצדדים לפנות לגורמי אבחון וטיפול ובאמצעות הזמנת חוו"ד לקבל חוו"ד שמשמעותה מרחיקת לכת ובפרט כאשר היא נוגעת לעניינם של קטינים.
לא לחינם נקבעו הוראות מיוחדות בבית המשפט למשפחה לגבי חוו"ד מומחה שנועדו כי לא יהיה "מירוץ חוו"ד" ולא יהיה ריבוי של חוו"ד פרטיות. בפרט הדבר נועד לשרת כי לא יוגשו חוו"ד פרטיות בעניינם של הקטינים באופן חד צדדי. איש מההורים גם היום אינו סבור כי נפל פגם גם בהתנהלות זו ולשיטת שניהם התנהלות זו מקובלת, ראויה ונדרשת.
לכך יש להוסיף כי היה בפני בית הדין הרבני חומר מקצועי רב במיוחד בעניינם של הצדדים ואף באופן חריג ביחס למשפחות אחרות: רשויות הרווחה ליוו, טיפלו ובדקו את המשפחה לאורך שנים, הוגשו 2 חוו"ד מומחה על פי החלטות בית הדין הרבני והוגש עוד דיווח מפסיכיאטר שבדק את האב. מסמכים אלה די בהם לבירור טענות הצדדים בצורה נרחבת ביותר, מבלי שהיה צורך בהוספת ראיות חד צדדיות ופרטיות.
על כן, אין מקום לקבלת חוו"ד אלה למעט מה שהוגש ונדון בבית הדין הרבני: חוו"ד של ד"ר גרשנזון, חוו"ד של הבית של טלי, חוו"ד של ד"ר אנקה רם במסגרת צו גילוי מסמכים שניתן על ידי בית הדין.
צירוף תמלילים של שיחות עם גורמי טיפול ללא ידיעתם – האב צירף הקלטות ותמלולים של שיחות שלו עם גורמי הרווחה כהצדקה לטענותיו. לטענתו יש בכך על מנת להוכיח כי הצדק עימו בתביעה זו. אין מקום לקבלת תמלולים אלה. אין מחלוקת כי הקלטה זו נעשתה ללא ידיעת הגורמים הטיפוליים עימן שוחח האב. כאשר האב מנסה לכוון את השיחה לכיוונים בהם הוא חפץ ולדלות מגורמי הטיפול מה שהוא סבור שיסייע לו.
לא שוכנעתי כי יש מקום לקבלת הקלטות אלה. גורמי הטיפול ששוחחו עם האב נתנו בו אמון כי הדברים הם במסגרת ההליך, וראו בחלק מהשיחות שיחות טיפוליות לטובת קידום הקשר של האב עם הקטינים. בעוד שמטרת האב בשיחות הללו הייתה הכנת תביעה או ניסיון לשכנע בצדקתו.
בחוזה הטיפולי ומחובת תום הלב שבין רשויות הרווחה לבין בעלי דין – אין מקום לאפשר להכניס למרחב הטיפולי אפשרות לבעל דין להפוך את גורמי הטיפול לחלק מזירת הסכסוך. גורמי הרווחה הגישו תסקירים ודיווחים ועידכונים שוטפים לבית הדין. לא היו הדברים לרוחו של האב, הדין קובע שורה של התנהלות משפטית תקינה וראויה להתמודדות משפטית עם דברים שאינם נושאים חן בעיני האב.
אישור הגשת תמלולים החודרים למרחב הטיפולי מהווה הפרה של החוזה הטיפולי חד צדדית על ידי האב. בעוד שהעו"ס מתייחסת לשיחה כשיחה טיפולית לטובתו של האב, האב מנסה כי היא תאמר דברים בהם הוא חפץ ודברים לצורך הכנת תביעה זו או הוכחת טענות נגד האם. אין מקום לאשר זאת.
יש די כלים משפטיים על מנת להתמודד עם המלצות תסקיר ועידכוני הרווחה. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הייתה בפני בית הדין תמונה רחבה מאוד, תכופה ושוטפת של מצב המשפחה ולא היה כל צורך בהקלטות אלה. מצער עוד יותר, כי העו"ס מצידה מתייחסת לשיחה כשיחה שנועדה להיטיב עם מצבו של האב והקטינים והוא אינו מתכוון להיטיב עם מצבו ולהשתמש בעצות העו"ס אלא להשתמש בשיחה לצרכים משפטיים.
ייאמר עוד כי הפרשנות המיוחסת על ידי התובע לתמלול למשל שצורף על ידו כנספח מ"ד לתצהיר עדות ראשית בה שוחח עם עו"ס לסדרי דין מלשכת הרווחה ב— בשנת 2018, מעלה כי באותה העת לא היה כל הליך בפני רשויות הרווחה, התמלול קטוע ועולה ממנו כי העו"ס לא המליצה לתובע להגיש את התביעה הנוכחית לבימ"ש, כפי שטען, והעו"ס גם לא המליצה לאב להפסיק לחלוטין את הקשר עם ילדיו.
יכל כל אחד מההורים לפעול כדין להתמודדות עם דיווחים והמלצות הרווחה ולא באמצעות ניסיון ליצר יתרון דיוני באמצעות ההקלטות. אישור הקלטות מסוג זה יש בה פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי, בתום הלב הדיוני של המתדיינים והעברת מסר כי אין לפעול במסלול שנקבע בדין להתמודדות עם ההמלצות של הרווחה אלא באופן עוקף ושלא כדין.
על כן איני מקבלת כל תמלול והקלטה של מי מההורים עם גורמי טיפול.
צירוף מסמכים אישיים של התובע שנלקחו על ידי הנתבעת לטענתה מדיסק און קי שהשאיר בטעות בין חפצי הקטינים – האם צירפה שורה של מסמכים אישיים של האב שהודפסו מדיסק און קי של האב שלטענתה הגיע לידיה במקרה. לטענת האם האב השאיר את הדיסק און קי במקרה בין חפצי הקטינים כשחזרו מזמן עימו והיא פתחה את המסמכים והדפיסה אותם ממחשבה האישי. לטענת האם מסמכים אלה מוכיחים קשר אסור של האב עם גורמים שונים שיש בו לפגוע בהליך המשפטי שהתקיים בבית הדין. האב טוען כי מדובר בהאזנת סתר אסורה ובפגיעה בפרטיותו.
גרסתה של הנתבעת לגבי אופן מציאת הדיסק און קי והדפסת המסמכים ממנו הייתה מתחמקת ובלתי אמינה (ראו: פרוט' מיום 5.2.2020, עמ' 148 שורות 22-34, עמ' 149 שורות 1-11).
לאחר בחינת הראיות שצורפו על ידי הנתבעת – שעיקרן תכתובות של האב עם גורמים בעיריית — לגבי ההליכים המשפטיים והתנהלות רשויות הרווחה – איני מקבלת מסמכים אלה כראיה. האם יכולה הייתה להזמין לעדות אנשים שסברה כי יכולים לחזק את טענותיה לגבי ניסיונו של האב להשפיע על ההליכים בבית הדין הרבני. היא הייתה יכולה להעלות טענות שונות בפני בית הדין הרבני בעניין זה. היא לא עשתה כן. גרסתה של האם כיצד התגלגל הדיסק און קי לידיה הייתה תמוהה ולא אמינה ויש בה כדי לפגום קשות בטענותיה מדוע יש לקבל מסמכים אלה.
הגעת מסמכים אלה לידיה של האם לא שוכנעתי כי הייתה בדרך תקינה. היא מהווה פגיעה בפרטיותו של האב ושימוש במסמכים אישיים שלו – ללא הסכמתו. יתרה מכך, לא שוכנעתי כי מדובר בראיות שיש בהן על מנת לשנות ממאזן הראיות שבפניי.
על כן אני מקבלת את בקשת האב ואיני מקבלת כראיות מסמכים שהוציאה האם מהדיסק און קי שלו.
לסיכום חלק זה – מעל לכל יודגש כי איני סבורה כי יש במי מהראיות הללו על מנת לשפוך אור נוסף על התביעה דנן, אשר היה מצדיק אולי קבלת חלקן. מאחר ושני הצדדים היו אמורים להפנות להליכים בבית הדין הרבני, לא שוכנעתי מדוע הוגשו מאות עמודי מסמכים ולא הסתמכות על קביעות של בית הדין הרבני וראיות שקיבלו התייחסות שם. איש מהצדדים לא טרח להתייחס לעניין זה עד תום ההליך.
כל אחד מהצדדים הצדיק את התנהגותו שלו וצירוף הראיות, וטען באותה נשימה כי הראיות של הצד השני, יש לדחותן ולא לקבלן. מאחר ויש לנהוג באופן שווה בצדדים ומאחר ואני סבורה כי נפל פגם בהתנהלות שניהם – דין בקשות שניהם להידחות, ולא יינתן משקל והתייחסות לראיות אלה.
חלק נכבד חקירות הצדדים התייחסו לראיות שלא אפשרתי כעת לצרפן להליך, ואין ליתן להן משקל. עניין זה היה ידוע מראשיתו לצדדים, מאחר וכ"א מהם טען כי יש לפסול את טענות האחר, וצויין גם על ידי כי עליהם לקחת בחשבון אפשרות כי לא יתקבלו ראיות אלה.
להשלמת התמונה יצויין עוד שני הצדדים לא המציאו תמלילים מלאים ומהימנים כנדרש על פי הפסיקה.
יודגש עוד – יש די והותר ראיות ומסמכים ועדויות ללא ראיות אלה שנפסלו על ידי. בחינת המחלוקות בין הצדדים קיבלה מענה רחב ביותר גם ללא ראיות אלה.
2). סעד כספי להשבת הוצאות שהוציא האב בהליכים המשפטיים
האב עותר כי בית המשפט יורה על שיפוי של הוצאות ששילם במסגרת ההליכים בבית הדין הרבני והליך של צו הגנה אחד שהיה בפני בית המשפט ויורה כי האם תשלם את כל ההוצאות הבאות שהוציא לצורך ההליכים המשפטיים:
4,000 ₪ עבור תשלום לעו"ד לניהול הליך במשטרה.
3,480 ₪ חלקו של האב לתשלום למומחית שמונתה על ידי בית הדין הרבני, ד"ר גרשנזון.
2,400 ₪ עבור חוו"ד פרטית של האב ממכון שינוי נגד חוו"ד פרטית של האם מהגב' ארזי.
18,550 ₪ חלקו של האב לתשלום למומחית נוספת שמונתה על ידי בית הדין הרבני, "הבית של טלי".
23,440 ₪ תשלום לעו"ד בגין ניהול צו הגנה בבית המשפט לענייני משפחה.
1,170 ₪ תשלום למכון פוליגרף – כחוו"ד פרטית מטעם האב להתמודדות עם טענות האם בבית הדין הרבני.
האב צירף אסמכתאות לתשלום.
האם טוענת כי יש לדחות טענות אלה. אולם לא נימקה ההתנגדות לגבי כל רכיב ורכיב.
לאחר בחינת טענות הצדדים, וכן החלטות בית הדין האבני והחלטת בית המשפט לגבי צו ההגנה – דין רכיב תביעה זה להידחות.
נושא ההוצאות נדון והוכרע בשתי הערכאות.
האב לא דייק בפירוט הדברים לגבי החלטות מפורשות שניתנו על ידי בית הדין הרבני לגבי ההוצאות. שעה שבית הדין קבע כי האב מחוייב בתשלום, אין מקום באמצעות הליך זה להוות הליך עוקף ערעור להחלטות בית הדין. בית הדין קבע ביום 28.7.2016 (בנספח כ"ח לכתב התביעה שצורף ע"י האב) למשל לגבי עלויות חוו"ד של "הבית של טלי" כדלקמן: "ביחס לעלות בדיקת המסוגלות ההורית, לאחר שהתברר שהיה קיים צורך בבדיקה, בית הדין לא משנה את ההחלטה לפיה שני הצדדים ישאו בעלות הבדיקה בחלקים שווים. במידה והאם תמנע מקיום הסדרי הראיה שנקבעו בהחלטה, ויתברר שאכן האם סרבנית קשר, ישקול בית הדין מחדש את ההחלטה בעניין התשלום לבדיקת המסוגלות ההורית".
האב לא איזכר החלטה זו מפורשות בהקשר של החיוב בהוצאות שהוא מבקש כעת מבית המשפט, למרות שצירף אותה כנספח מטעמו. האב לא ציין האם פנה לבית הדין לגבי נושא העלות לאחר שלטענתו האם לא קיימה את זמני השהות.
גם לגבי צו ההגנה לגביו נתבעו הוצאות הדבר נדון והוכרע בהליך צו ההגנה (ה"ט 48740-07-12) באופן מפורש. בסעיף 11 לפסק הדין ציין כב' השופט אליהו מפורשות: "לפנים משורת הדין אינני עושה צו להוצאות וזאת לאור הנושא והרגישות לשלומם של הקטינים." גם לגבי פסק דין זה, אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על פסק הדין שניתן עוד ביום 30.7.2012.
גם קביעה זו לגבי ההוצאות בצו ההגנה לא אוזכרה על ידי האב.
לכך יש להוסיף כי אין מקום לאשר לגבי חוות דעת פרטיות (מכון שינוי ומכון פוליגרף), כי האם תשתתף בעלותן לאור האמור לעיל לגבי דחייה הדדית של בקשת הצדדים לצירוף חוות דעת שונות מתחומים שונים להליך זה.
העולה מכך כי נותר רכיב אחד של הוצאות בסך 4,000 ₪ עבור תשלום לעו"ד לניהול הליך במשטרה. לאחר שבחנתי את הדברים ולאור מכלול ההחלטות וכן חוו"ד שקבעו התנהלותה של האם לא הייתה בזדון (ראו: עמ' 56, הערת שוליים 30 לחוו"ד הבית של טלי) אין מקום לחיובה של האם בתשלום זה.
אשר על כן – דין רכיב זה להידחות.
3). תביעה לפי חוק איסור לשון הרע
התובע טוען כי הנתבעת פרסמה בקרב הקהילה החרדית עליה נמנו הצדדים כי הוא תקף מינית את ילדי הצדדים, כן פרסמה זאת באוזני מומחית מטעמה וכן פרסמה זאת בפני חוקרי המשטרה, המומחים שמונו על ידי בית הדין הרבני ועו"סיות בלשכת הרווחה. על כך התובע עותר בשמו ובשם הקטינים לפיצוי בסך של 170,000 ₪. כמו כן עתר כי הנתבעת תפרסם הודעת התנצלות מתאימה.
הנתבעת מכחישה נמרצות כל טענה כי היא פרסמה דברים לגבי ההליך המשפטי או בגנותו של התובע. יתרה מכך, היא טענה שוב ושוב כי מי שפרסם את פרטי הסכסוך בין הצדדים היה התובע עצמו שאף דאג כי יהיו לו תומכים בקרב הקהילה החרדית. הנתבעת מפנה לנספח נ"א לתצהיר עדות ראשית של התובע בו צורפו חתימות של 60 מחברי הקהילה התומכים בתובע ומציינת כי די במכתב זה על מנת לשמוט את הקרקע מהטענה כי היא מפרסמת דברים על הסכסוך ולהוכיח כי התובע עצמו הוא שפירסם פרטים על הסכסוך ועל כן יש לדחות את טענתו ללשון הרע.
בנוסף, מדגישה הנתבעת כי היא לא רק שלא פירסמה אלא שפרסום טענותיה נגד התובע עומד בניגוד לטובת הקטינים והיה עלול להכתים את שמם הטוב של הקטינים, דבר השולל את אמינות טענות התובע כי היא פרסמה דבר מה. הנתבעת מפנה לכך שהתובע נישא בשנית ופתח בחיים חדשים.
לאחר בחינת ראיות וטענות הצדדים, התובע לא הוכיח את הבסיס הנדרש על פי חוק איסור לשון הרע.
התובע לא הוכיח פרסום אחד פומבי או בפני צדדים שאינם קשורים להליך ע"י הנתבעת שנועד לפגוע, להשמיצו ולבזותו. לטענת התובע מאחר והנתבעת איימה על עדים לא יכול היה להביא ולו עד אחד. לטענות אלה לא נלוותה כל ראיה.
בהעדר הוכחת פרסום – שהוא יסוד חוק איסור לשון הרע – אין עילת תביעה.
בחקירתו אישר התובע כי נספח ז' לכתב התביעה אותו כינה: "תמלול שיחה המוכיחה את השם הרע שהפיצה עלי גב' —-", כי הוא נרשם אך לא צורף. בחקירתו של התובע הוא הסביר כי הסיבה שהנספח לא צורף היא "הן לא הוגשו בעקבות לחץ ואיומים שהופעלו עליי מצד המערכת ה, מצד שליחי האדמו"ר מ[..] אני לא נתרעתי. אבל אותם אנשים, אותם תצהירים, אותן עדויות שהתכוונתי להגיש בנספח ז', חזרו בהם בעקבות האיומים" (ראו: פרוט' מיום 18.12.2019, עמ' 17 שורות 24-34, עמ' 18 שורות 1-5).
לכך יש להוסיף, כי הרושם מראיות וטענות שהתובע עצמו הביא, כי הוא "גייס" תומכים מקרב הקהילה החרדית שיתמכו בו ויפעלו נגד הנתבעת. צירוף מכתב התמיכה מ-60 מחברי קהילתו של התובע (צורף כנספח נ"א לתצהיר עדות ראשית של התובע), צירוף מכתב מ-4 נשים שראו אותו עם הילדים בגינה (צורף כנספח א' לתצהיר עדות ראשית של התובע) וכן תצהיר של הגב' —- (צורף כנספח ח' לתצהיר עדות ראשית של התובע) – מוכיחים כי התובע עצמו לכל הפחות שוחח על הסכסוך בין הצדדים ושטח בפני צדדים שלישיים את טענותיו כנגד הנתבעת והעוול שהוא סבור שנגרם לו. בהתנהלות זו גם אם היה פרסום של הנתבעת – שכאמור כלל לא הוכח – לתובע יש תרומה מכרעת להפצת הטענות ובתרומה זו יש בכדי לשלול את זכותו לפיצוי כלשהו.
לטענת התובע (סעיף 105 לתצהיר עדות ראשית של התובע) הנתבעת נוהגת לשבש הליכי משפט ולהלך אימים על עדים וכך נהגה גם בהליך המשמורת בבית הדין. לטענתו של התובע הנשים שהגישו מכתב תמיכה בו קיבלו איומים והצקות מהנתבעת וממשפחתה.
התובע מנמק את צירוף המכתבים מ-4 הנשים ומ-60 חברי הקהילה כך: "… הוצא מכתב עליו חתומים למעלה מ60 מחברי החסידות, בו הם תומכים בי ומוקיעים את התנהלותה הכוחנית של הגב' —-". העולה מכך כי התובע מטעמיו שלו לצורך ההליכים פנה – ובניגוד לטענותיו לא היסס לפנות – לחברי הקהילה שיתמכו בו ויוקיעו את הנתבעת.
מכתב 4 הנשים (נספח א' לתצהיר עדות ראשית של התובע) התומך בתובע נכתב בכתב יד ונכתב בו כדלקמן: "אנו הח"מ נמצאות לעיתים קרובות עם ילדינו בגינה ברח' . אי לכך יצא לנו לראות מס' פעמים את האברך —- מגיע עם 3 ילדיו לגינה בשעות אחה"ת ושוהה אתם שם שעה ארוכה. בזמן שהותו בגינה ניכר היה שהוא מטפל בילדיו במסירות, מאכילם ומשתעשע אתם במתקני הגינה. הילדים נראו מרוצים ושמחים ותקשרו עם האב נפלא!".
מכתב מ-60 מחברי הקהילה של התובע (נספח נ"א לתצהיר עדות ראשית של התובע) ציין את הדברים הבאים ומתחת לדברים הופיעו 60 חתימות גלויות וזו לצד זו, כאשר התובע מציין מפורשות בתצהירו כי מטרת מכתב זה היא תמיכה בו והוקעה של הנתבעת (סעיף 105 לתצהיר עדות ראשית של התובע): "אנו החתומים מטה מתפללי ביהכ"ס — רח' — מודעים זה תקופה ארוכה למסע התעללויות מזעזע העובר על ידידינו ר' —- הי"ו, אשר רודפיו אינם בוחלים בשום דרך לבצע זממם, ובלשונם המלאה ארס ושטנה מנסים להטיל רפש דברי שקר ונבלה.
ומכיוון והדברים אמורים להתנהל על פי דין תורה, אנו מוחים נגד התקפת הטרור המלווה בהטרדות ואיומים ומנוהלת כנגד חשובי אברכי הגישו עדויות אובייקטיביות לבית הדין. [אגב, יעידו כל קרבנות הטרור ומקבלי הטלפונים שלאחר משפטי נאצה ספורים הבינו במה ובמה מדובר].
כמו כן, אנו מוחים בשימוש השקרי והציני בשמות רבני ועסקני אנ"ש כאילו והם עומדים מאחורי מסע ההפחדה, בעוד שהם מתנערים מהשימוש בשמם.
ובאנו במכתב זה להציל עשוק מיד עושקו, ולהביע את תמיכתנו הגלויה באברך הנ"ל, וכמוכן מבקשים אנו מכל מי שיש בידו לסייע שהדברים יתנהלו בדרך התורה שלא יחת ויבוא לעזרת ה' בגיבורים.
ומכאן נצא בקיאה למשפחת …. אל נא תהיו מהעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס
רוממות קל בגרונכם כאילו הנכם קנאים כפנחס, איברא שחרב משחית בידכם. שובו מדרככם הרעה, חוסו על נפשות הילדים הרכים".
התובע הביא לעדות את הגב' —-, שהינה שדכנית בקהילה ובתצהירה (צורף כנספח ח' לתצהיר עדות ראשית של התובע) היא מפרטת את שידוע לה על שמו הטוב. מתצהירה עולה כי היא התרשמה משם טוב שיש לתובע, כי היא שידכה בינו לבין אשתו הנוכחית וכי יש לה מידע מצד שלישי לגבי הסכסוך בין הצדדים:
"בחדוש ינואר 2016 פנה אלי מר —-, ואמר כי הוא חברו של — וכי הוא מבקש את עזרתי במציאת שידוך עבורו. הוא הסביר כי שניהם משתייכים לחסידות, וכי —התגרש מאישתו ולו שלוש ילדים ממנה. לטענתו גרושתו של —ומשפחתה, משפחת –, משפחתה של גב' —, נחושים לעשות ככל שביכולתם על מנת למנוע ממנו להינשא בשנית והם משמיצים אותו ללא הרף תוך שימוש בשיטת השידוכים הנהוגה בחסידות כך שהם מגיעים לכל אישה פוטנציאלית המוצעת ל— ודואגים להפחיד אותה ולשכנע אותה לסגת מהצעת השידוך עימו.
עזרתי נתבקשה משום שאני משתייכת לחסידות שונה וכן מכירה נשים גרושות חרדיות רבות מקהילות שונות ו— סבר שיהיה קל יותר למצוא שידוך ל—- מחוץ לחסידות, שם ההשמצות הקשות אולי לא תגענה. — אמר לי כי ללא ספק מדובר בהשמצות פרועות בלבד וכי המניע הוא נקמה בלבד. הוא חזר ופירט בדבר אופיו האצילי של —, אישיותו המיוחדת ונחישותו לעשות הכל למען ילדיו.
פגשתי את — בעצמי בסוף ינואר, הוא הביא עמו את כל המסמכים שצבר עד אז, האבחונים השונים שעבר, שילדיו עברו, וכן את המסמכים המשפטיים השונים שהוגשו בגין תלונות גרושתו. התרשמתי כי אכן מדובר באדם חיובי מאוד, מרשים וטוב לב וכי אכן מדובר ברדיפה שאינה מוצדקת. ביררתי גם אצל חברתי גב' —– שהיא עובדת —— והכירה אותו על רקע עבודתו שם והיא אישרה את הדברים ואמרה כי אכן —ידוע לכל חבריו בעירייה כאדם נפלא וחיובי לחלוטין הנרדף על לא עוול בכפו. היא אף שלחה לי תמונה שלו וביקשה ממני לסייע למצוא לו בת זוג נאותה. גם היא סברה כי גרושתו של —אחראית על השמצתו.
לאחר כשנה הכרתי בין —לבין חברתי — המשתייכת לקהילה המתגוררת ב—, בריחוק מהעיר —- מקום מושבה של —. הם יצאו תקופה, התארסו ונישאו. נעשה שיתפה אותי כי סמוך לאירוסיה גם היא החלה לקבל פניות המשמיצות את בן זוגה ודוחקות בה לסגת מהשידוך….." (ההדגשות בקו – הוספו).
העולה מתצהירה של הגב' —– כי הטענה לגבי לשון הרע אינה ידועה לה ממקור ראשון אלא ממקור שני ושלישי: מאחרים – שלא הובאו לעדות – שהם שמעו וידוע להם באופן כללי. לא הייתה עדות ממקור ראשון של מי שהנתבעת או משפחתה פנו אליו או מי ששמע השמצות של הנתבעת כלפי התובע. יתרה מכך, התובע עירב ושיתף את הגב' —- מפרטים חסויים מההליך המשפטי. בנוסף, הגב' —- מציינת את שמו הטוב של התובע הידוע כאדם נפלא וחיובי שנגרם לו עוול. כמו כן היא מציינת כי היא אחראית על השידוך שהוביל לנישואיו הנוכחיים של התובע.
בחקירתה של הגב' —- היא ציינה כי התובע הציג בפניה מסמכים משפטיים הנוגעים להליך המשפטי וציינה: "זאת הייתה בחירה שלו להראות לי ואני קראתי" (ראו: פרוט' מיום 15.12.2019, עמ' 23 שורות 5-14).
התובע נשאל ארוכות בחקירתו לגבי כך שפנה לאנשים שונים בקהילה והוא שסיפר אודות הסכסוך בין הצדדים ופרטיו. הוא אישר בהגינותו כי על מנת להפריך את טענותיה של הנתבעת בבית הדין הרבני הוא ניסה להביא עדים לתמיכה בו (ראו: פרוט' מיום 18.12.2019, עמ' 23 שורות 11-34). הוא אישר בהמשך כי הגיעו לתמוך בו בדיון בבית הדין הרבני הרבה אברכים (עמ' 24 שורות 19-34).
בכל הנוגע לטענות התובע כי הנתבעת ביצעה פרסום בהגשת התלונה במשטרה, דברים למומחיות שמונו במסגרת ההליכים בבית הדין הרבני והעו"סיות בלשכת הרווחה – הרי שגם דין טענות אלה להידחות. אין מדובר בפרסום על פי חוק איסור לשון הרע.
דברים הנאמרים על ידי הצדדים לעו"ס לסדרי דין או למומחיות שמונו, לצורך עריכת תסקיר, חוות דעת בעניין המשפחה והקטינים או הליכי הטיפול נאמרו לאנשי המקצוע במסגרת ההליכים המשפטיים והטיפוליים של הצדדים והקטינים.
התבטאויות הנתבעת נעשו במסגרת הליך משפטי בין הצדדים לצורך עריכת תסקיר, הכנת חוות דעת מומחיות, ובירור עמדות ההורים במסגרת הכנת תסקיר או חוות הדעת ובמסגרת טיפולית במסגרת ההליך המשפטי.
סעיף 13 לחוק קובע פרסומים מותרים ומספר הגנות אשר בהתקיימן לא ייחשב הפרסום לאסור ולא יהווה עילה לתביעה:
"13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". (ההדגשות הוספו).
סעיף 13(5) לחוק מורה ברורות כי פרסום שנעשה תוך כדי הליך משפטי על ידי בעל דין, לא ייחשב עילה למשפט אזרחי.
הנתבעת, יכולה הייתה במסגרת ההליכים המשפטיים שמתנהלים בין הצדדים, לשטוח את טענותיה, הן בפני בית הדין, הן בפני עו"ס לסדרי דין שערכה את התסקיר ושאר גורמי טיפול ופיקוח בלשכת הרווחה, וכן המומחיות שמונו על ידי בית הדין הרבני. כפי שאין מניעה שהתובע יעשה כן (כפי שאכן גם הוא עשה ובצורה חריפה כלפי הנתבעת).
הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בהליך משפטי בפני בית הדין הרבני המתנהל בדלתיים סגורות. אין נוכחים נוספים באולם ביהמ"ש במהלך הדיונים וכן פרטי התיק, כתבי הטענות וההחלטות הן חסויות.
פסיקת בתי המשפט קבעה כי דברים שנאמרים או נכתבים תוך כדי הליך משפטי ומשמשים בהליך משפטי, בין היתר, את בעלי הדין – אינם מהווים פרסום לשון הרע לפי החוק.
יפים לענייננו הדברים הבאים מפי כב' הש', המשנה לנשיאה, ריבלין ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל 520-525 סעיפים 7 עד 11 לפסה"ד (19.8.2009):
"יש לזכור כי הליכים משפטיים רבים כרוכים מטבע הדברים בהשמעת דברים לא נעימים לאוזן מצד בית המשפט כלפי המעורבים בהליך, ומצד המעורבים בהליך האחד כלפי השני. בוודאי טוב הדבר שההתבטאויות במסגרת הליך משפטי יהיו מתונות ומתוחמות ככל האפשר, במיוחד אם יש בדברים משום חשש ללשון הרע. אולם התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך (ראו ע"פ 53/49 וייל נ' היועץ המשפט, פ"ד ג 93, 103-104). לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624; עניין אבי יצחק הנ"ל, בעמ' 93-88)." (ההדגשות הוספו).
בעניינו הדברים שנאמרו על ידי הנתבעת – בכתב ובע"פ – הינם חלק משלבי ההליך ונדרשו לצורך בירור ההליך, במהלך העניינים שקבע בית הדין הרבני – של הכנת תסקיר, של טיפול ושל עריכת חוות דעת מומחה – ונועדו לשם ההליך המשפטי וההכרעה בו.
נוסף לכך, הדברים שנאמרו לעו"ס לסדרי דין לצורך הכנת תסקיר ולצוות הרווחה חוסים תחת חסיון כפול : חסיון ההליך המשפטי המתנהל בדלתיים סגורות וחסיון בהתאם לחובת הסודיות של עובדים סוציאליים, בהתאם לסעיף 8 לחוק העובדים הסוציאליים, תשנ"ו-1996 (נספח ג'). ובהתאם לסעיף 50א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. התובע לא התייחס לעניין זה כלל.
כמו כן, גם הדברים שנאמרו על ידי הנתבעת לאנשי המקצוע במסגרת ההליכים הטיפוליים והאבחוניים חוסים תחת חסיון – ראו: סעיפים 49-50 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. התובע לא התייחס לעניין זה כלל.
הדברים שאמרה הנתבעת הן לעו"ס לסדרי דין והן לאנשי המקצוע השונים והן למשטרה, לא התפרסמו ולא היו יכולים להתפרסם, לאור חובת הסודיות והחסיון המוטל על בעלי התפקיד שמונו על ידי בית הדין במסגרת הליך משפטי ועוד בדלתיים סגורות בין הצדדים. לפיכך, אינני מקבלת טענות התובע כי הדברים שמסרה הנתבעת לבעלי התפקידים המתוארים לעיל מהווים לשון הרע בהתאם לחוק. התובע לא ידע להצביע על אירוע אחד בו הופרה החובה של "דלתיים סגורות".
יתרה מכך, דווקא מצירוף ראיות התובע עולה כי הוא פירט את פרטי הסכסוך בפני צדדים שלישיים על מנת להוכיח את טענותיו בהליך.
הבאת הגב' —- לעדות – לא רק שאין בה להועיל לתובע אלא שהיא אישרה כי בניגוד לטענות התובע על נידויו וחוסר יכולתו להינשא –שהתובע פתח פרק חדש בחייו, נישא לאישה אותו היא עצמה הכירה לו, בנה בית חדש ושיקם את חייו, וכי שמעה לגביו דברים נפלאים.
אני ערה לקושי להוכיח "פרסום" במסגרת הקהילה אליה השתייכו ומשתייכים הצדדים. ברור לי כי קיימות התנהלויות שהתובע לא יוכל להוכיחן. אולם התובע בחר להגיש לבימ"ש תביעה לפי חוק איסור לשון הרע ועם כל הייחודיות של הקהילה אליה הוא משתייך הרי שאין מקום כי בשל כך לא יידרשו ראיות לטענות הקשות שטען נגד הנתבעת.
לכך יש להוסיף כי עלה מההליך כי התובע עצמו שיתף רבים מאוד בהליכים בין הצדדים ופירט את העוול שנגרם לו תוך שהוא מפרט פרטים מההליך שהתנהלו בדלתיים סגורות לפרטי פרטים.
לאור האמור לעיל, התובע לא הוכיח את הרכיבים הבסיסיים להתקיימות עוולת לשון הרע ועל כן רכיב זה דינו להידחות.
4). תביעה נזיקית לפיצוי בשל ניכור הורי
התובע טוען כי בבית הדין הרבני הוכח כי הנתבעת פעלה בניכור הורי חריף וחמור נגדו מתוך מטרה להדיר אותו מחיי הקטינים וליצור להם אב חדש. התובע טוען כי הפסיד את הורותו בעטייה של הנתבעת וכי הנתבעת שללה ממנו את חירותו וכבודו ועל כן נדרש לראות את ילדיו בהסגר במרכז הקשר (כך בלשונו). התובע עותר לחייב את הנתבעת בפיצוי עבורו בסך של 700,000 ₪ בגין כך, ובפיצוי של 500,000 ₪ עבור הקטינים. כמו כן עתר כי בית המשפט ייקבע כי הקטינים יועברו למשמורתו. התובע עותר כי ייפסקו לו פיצויים עבור נזק נפשי וטיפול פסיכולוגי/ פסיכיאטרי בסך שהוערך באמצעות פסיכיאטר אליו פנה בסך של 60,000 ₪, ועבור הקטינים סך של 471,000 ₪.
הנתבעת דוחה נחרצות את כל טענות האב. לטענת הנתבעת היא דיווחה כדין על עדויות הקטינים כי התובע פגע הם מינית וכי פעלה להגנה על שלומם וטובתם. לטענת הנתבעת לאחר שניתנו במהלך השנים החלטות בבית הדין הרבני המורות על זמני שהות רחבים וללא פיקוח כיבדה את החלטות בית הדין הרבני, שיתפה פעולה באופן מלא עם רשויות הרווחה ופעלה כי יתקיים קשר של הקטינים עם האב. לטענת הנתבעת ההחלטה להפסקת זמני השהות הייתה של התובע. על כן יש להורות על דחיית התביעה.
התמונה שהתבררה בהליכים אלה מהראיות הרבות מאוד שהובאו על ידי הצדדים – מורכבת. אין היא תמונה חד צדדית לטובת אחד מההורים, גם אם היא נוטה יותר לעבר התובע.
בחינת פרטי הפרטים של הראיות שהוגשו, ואישרתי הגשתן, מעלה כי הדברים נוטים לטובת גרסת התובע. אולם התובע לא עבר את כברת הדרך האחרונה להוכחת תביעתו והותיר תקופה ארוכה של מספר שנים עמומה ללא כל פירוט (המעלה תהיות מדוע נותרה עמומה), וכאשר מתברר שההחלטה הסופית להפסקת זמני השהות הייתה של התובע.
התובע נמנע מלפעול – ללא כל הסבר מניח את הדעת בהליך זה – על פי הוראות בית הדין הרבני שהתווה את ההתנהלות הנדרשת מהצדדים (התרה בנתבעת כי תקנס אם זמני השהות לא יתקיימו, התרה בנתבעת כי תשא בהוצאות נוספות בהליכים בשיעורים ניכרים והתרה בנתבעת כי המשמורת תועבר לתובע) וקבע בסופו של יום זמני שהות רחבים לתובע עם הילדים.
אין גם כל התייחסות בכתבי הטענות של התובע לגילם הנוכחי של הקטינים: 16, 14, 12 וחצי, כאשר ההתנהלות לגבי גילאים אלה שונה מהותית מאשר כאשר היו ילדים צעירים בתחילת הסכסוך בין ההורים.
להלן יפורטו עיקרי הראיות וההחלטות מההליכים בבית הדין הרבני.
החל משנת 2010 ניהלו הצדדים הליכים בבית הדין הרבני הקשורים לקטינים.
ביום 18.1.2011 ניתנה החלטת בית הדין (צורפה כנספח א' לכתב התביעה) בה נקבעה המשמורת הזמנית של שלושת הילדים אצל הנתבעת עד לקבלת תסקיר. זמני השהות שנקבעו היו ימי ב' וה' בין השעות 15:15 עד 18:15. כל שבת שנייה מיום ו' בשעה 12:00 ועד למוצ"ש.
ביום 6.6.2011 ניתנה החלטת בית הדין (צורפה כנספח ג' לכתב התביעה) לאחר קבלת תסקיר כי זמני שהות בין האב לקטינים יהיו במרכז קשר. זאת לאחר שהאם התלוננה כי האב פוגע מינית בקטינים.
ביום 20.7.2011 (צורף כנספח ב' לכתב התביעה) קיבל האב הודעה מהמשטרה כי "אין אשמה פלילית" והוחלט שלא להמשיך לחקור את תלונת האם.
ביום 9.10.2011 הוגשה חוות דעת של הפסיכולוגית ללי גרשנזון לבית הדין הרבני (צורפה כנספח ד' לכתב התביעה) על פי הוראות בית הדין ובה צויינו ממצאים קשים כלפי האם תוך שלילת הטענות כי האב פגע מינית בקטינים:
עוד צויין בחוות דעת של גרשנזון כי הקשר בין האב לקטינים חזק ותקטין ואין כל צורך בפיקוח מקצועי. הומלץ על זמני שהות רחבים (פעמיים בשבוע וכל שבת שניה):
ביום 17.11.2011 ניתנה החלטת בית הדין בעקבות חוו"ד של גרשנזון (צורפה כנספח ה' לכתב התביעה) ובה נקבע כי זמני השהות בין האב לקטינים ישובו על מכונם כפי שנקבע בעבר: זמני השהות שנקבעו היו ימי ב' וה' בין השעות 15:15 עד 18:15. כל שבת שנייה מיום ו' בשעה 12:00 ועד למוצ"ש. כמו כן מודגש כי: "ביה"ד יראה בחומרה כל הפרעה או מניעה לקיום הסדרי הראיה כנ"ל".
ביום 11.12.2012 ניתנה החלטת בית הדין בהמשך לחוו"ד של גרשנזון (צורפה כנספח ט"ו לכתב התביעה) ולאחר חקירתה בבי"ד, ובה צויין כי אין חשד כי התובע פגע מינית בקטינים אולם נקבע כי המשך המפגשים יהיה במרכז קשר ןלטובת יצירת הקשר בין האב לקטינים: "אכן מבחינת ביה"ד הפסיכולוגית ללי גרשנזון שמונתה ע"י ביה"ד ע"פ המלצת שירותי הרווחה ושחוות דעתה ניתנה רק אחרי שיחות עם כל הצדדים והנוגעים בדבר וחוות הדעת שמסרה לביה"ד נכתבה בצורה מקצועית וברורה, זאת חוות דעת שמבחינתנו היא חוות דעת אמינה ומקצועית אשר משקפת את המציאות.
וחוות דעתה היא חד משמעית כי אין על הבעל כל חשד מהדברים שטופלים עליו [פגיעה מינית בילדים].
אולם ע"מ לקדם ולהשיב את הקשר הטוב שבין האב לילדיו ולאחר שהאישה מתנגדת נמרצות לאפשר קשר ישיר בין האב לילדיו, והיות ונושא הסדרי ראייה הוא נושא רגיש וכל התנגדות מכל צד שהוא גורם לילדים זעזועים והפרעות, על כן דעתנו היא כי כדאי בשלב ראשון לקיים את הסדרי הראיה בהסכמה באמצעות גורם שלישי ניטראלי וכמופיע בהחלטת ביה"ד….. . יצויין כי אף הפסיכולוגית ללי גרשנזון דעתה כי במצב הקיים ולטובת יצירת הקשר בפועל יש לקיים מפגשים בנוכחות אדם שלישי.
[…]
על כן בשלב הקרוב יימשכו המפגשים במרכז הקשר שע"י שירותי הרווחה וזאת ע"מ ליצור קשר טבעי וטוב בין הילדים לאב". (ההדגשות בקו – הוספו).
ביום 20.2.2014 חתמו הצדדים על הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית הדין (צורף כנספח א' לכתב ההגנה). במסגרת הסכם הגירושין הסכימו הצדדים כדלקמן: "א. מוסכם על הצדדים כי שלושת הילדים המשותפת יהיו במשמורת ובחזקת האישה/ האמא עד הגיעם לגיל 18. […]
ו. האב מיוזמתו מסכים בשלב זה להיפגש עם ילדיו במרכז קשר, ולכן הסדרי הראיה בין האב לילדים יהיו כמתכונת הנוכחית במרכז קשר על מנת להוריד את המתח ותיבחן אפשרות למקום נוסף, כל שינוי רק ע"פ החלטות ביה"ד. הצדדים מתחייבים לפעול ע"פ ההחלטות, ולקיים את האמור בהחלטות בהתחשב לטובת הילדים". בפסק הדין ציין בית הדין כי: "פרט לאמור בהסכם אין למבקשים כל תביעה שהיא אחד נגד השני".
קרי בהסכם הגירושין הסכים התובע להמשך המפגשים במרכז הקשר וכי כל שינוי יהיה בהחלטת בית הדין.
ביום 31.3.2015 הוגש תסקיר מהלשכה לשירותים חברתיים ב (צורף כנספח י"ח לכתב התביעה), ובו הומלץ על עריכת אבחון משפחתי נוסף וכן כי זמני השהות יתקיימו בליווי אצל משפחה שנבחרה (ולא במרכז הקשר). צויינו דברים בעייתיים לגבי שני ההורים:
ביום 14.4.2015 ניתנה הודעת שירותי הרווחה לבית הדין (צורפה כנספח כ' לכתב התביעה) ובה צויינה החשיבות בעריכת אבחון עדכני למשפחה: "[…] הילדים שחווים לאורך שנים מצב משפחתי עמום ניזוקים רגשית. מתוך כך אנו חוזרים ומדגישים כי השאלה שעומדת ביום לפנינו הינה מהו מידת הנזק הרגשי שנגרם לילדים במהלך השנים שחלפו ומה המחיר שהם משלים כיום וישלמו בעתיד בהתפתחותם התקינה כאנשים בוגרים. כיום ללא הערכה אבחונית מקפת איננו יודעים איזה מענה טיפולי יש לתת לילדים כדי לסייע להם בהתמודדות המורכבת בחייהם. לפיכך ראוי שהמשפחה כולה תעבור אבחון כולל אשר יאסוף את כל המידע הקיים ויערוך אבחונים הכוללים אבחונים פסיכודיאגנוסטיים והערכה פסיכיאטרית על מנת לגבש החלטות. ללא אבחון זה ההשלכות שנגרמות לילדים כתוצאה מאי הבהירות מעמיד את הילדים בסיכון. להתרשמותנו חוות דעת חד משמעית שתשחרר את המשפחה מחוסר הוודאות והמבוי הסתום אליו נקלעו תסייע לילדים ולגורמי המקצוע לגבש המלצות בעניינם. ולתת לילדים מענה טיפולי מיטבי".
ביום 26.4.2015 ניתן פסק דין של בית הדין (צורף כנספח כ"א לכתב התביעה) ובו אושרו המלצות התסקיר מיום 31.3.2015. ביה"ד הורה על זמני שהות אצל משפחה חיצונית פעם בשבוע למשך שעה וחצי (שעה בבית המשפחה וחצי שעה מחוץ לבית בליווי של אברך), ביה"ד הורה על אבחון נוסף למשפחה בהתאם להמלצות התסקיר.
ביום 7.7.2015 מינה בית הדין הרבני את "הבית של טלי" (צורף כנספח כ"ב לכתב התביעה) לעריכת אבחון למשפחה.
ביום 8.11.2015 הוגשה הודעת עו"ס לסדרי דין (צורפה כנספח כ"ה לכתב התביעה), ובה דיווחה על התקדמות זמני השהות של האב עם הקטינים בנוכחות המשפחה החיצונית שנבחרה. צויין כי יש מקום להורות על הרחבת המפגשים מחוץ לבית המשפחה וכי על האם לדאוג כי הבת תגיע. הדיווחים היו כי המפגשים מתנהלים כתקנם:
ביום 26.11.2015 ניתנה החלטת בית הדין (צורפה כנספח כ"ו לכתב התביעה) כי אין לשנות מזמני השהות שנקבעו על ידי בית הדין. בנוסף צויין על ידי בית הדין: "בית הדין מתרה באשה שיש לקיים את הסדרי הראיה שנקבעו בהחלטות בית הדין, במידה ולא יתקיימו הסדרי ראיה באשמת האם בית הדין יזדקק לבקשת ב"כ הבעל להטלת קנסות".
ביום 10.3.2016 הוגש דיווח לבית הדין הרבני (צורף כנספח ב' לכתב ההגנה) במסגרת החלטה לגילוי מסמכים מד"ר אנקה רם מומחית לפסיכאטריה. ד"ר רם ציינה כי מדובר בבדיקה פסיכיאטרית בודדת שערכה לאב (במסגרת הליך משפטי שהגיש האב נגד הגב' ארזי אליה פנתה האם לבחינה האם הילדים נפגעו מינית והגב' ארזי דיווחה על חשש לפגיעה לשירותי הרווחה). היא ציינה כי לא טיפלה בו ולא היה לה קשר מקצועי או אחר איתו וכן הדגישה כי לא הייתה מעורבת בסכסוך בין הצדדים.
חוו"ד של ד"ר רם מיום 29.9.2014 שממצאיה הוגשו לבית הדין, מציגה תמונה מורכבת לגבי האב (השונה מהותית מהצגת הדברים על ידו):
"באופן כללי, בבדיקה הפסיכיאטרית הנוכחית התרשמתי שדיווחי הנבדק היו מגמתיים בניסיונו להציג עצמו כאיש בריא, גופנית ורגשית, מקובל ומוערך בחברה ואשר תפקודו כבעל ואב היה ללא חת. מגמתיות זו מקשה עלינו לסמוך על דיווחיו.
על פי הבדיקה הפסיכיאטרית שביצעתי לא ניתן לקבוע שהנבדק סובל ממצב פסיכוטי גלוי ופעיל, אך גם לא ניתן להתעלם מהגלישה הפסיכוטית הקצרה שחווה הנבדק במהלך הבדיקה. בנוסף וכפי שיוסבר להלן, בדיקה חד פעמית, לא שוללת קיומו של תהליך סכיזופרני (בפרט מהסוג הפרנואידלי) במצב של רמיסיה טובה.
[…] עמ' 8 לחוו"ד.
בהתייחסותו של הנבדק בלט העדרם של סימני דאגה לשלום ילדיו. כי הרי, לפי דבריו, הילדים מצויים במשמורתה של אם שלכאורה, מכפישה את שמו ברבים ואולי אף מצפה מהם שיעידו נגד אביהם. האם לא צפוי מאב ממוצע שידאג לשלומם הנפשי של הילדים הגדלים באווירה זו?! בהקשר זה, לנבדק לא היה הסבר לסיבה שבגינה הוא עדיין נפגש עם ילדיו במרכז קשר ומדוע קבע כך בית הדין הרבני, ונראה היה שיותר מטרידה אותו התנהגותו של גרושתו שלכאורה גרמה למצב זה מאשר עצם הגבלת המפגשים עם הילדים.
[…] עמ' 8 לחוו"ד. (ההדגשה בקו – הוספה).
לסיכום חוו"ד של ד"ר רם צוין (עמ' 9): "מבדיקה חד פעמית שערכתי לא ניתן להסיק בוודאות מה היא אבחנתו הפסיכיאטרית של הנבדק (כשנקודת המוצא הינה שקיימת כזו לפי התיק הרפואי שלו). לא מן הנמנע שלנבדק קווים של הפרעת אישיות ומנגד ייתכן שסובל מהפרעה שבבסיסה מערכת של מחשבות שווא של רדיפה. קיומה של כל אחת מהפרעות אלה והתהיות האחרות שהועלו על ידי בסעיף הקודם מעלות שאלות באשר למערכת האמונות והעמדות הפנימיות המניעות את מעשיו כולל בפן המיני. בוודאי שבבדיקתי החד פעמים לא ניתן לסתור את האבחנות הרפואיות אליהן הגיעו רופאיו המטפלים של התובע בדבר היותו סובל מהפרעה מסוג סכזופרניה פרנואידלית".
ביום 10.4.2016 הוגשה חוות דעת "הבית של טלי" בראשות ד"ר טלי וישנה (צורפה כנספח כ"ז לכתב התביעה), ממנה עלו ממצאים קשים בפרט לגבי האם והתנהלותה:
ראו: עמ' 56 לחוו"ד.
בחוות דעת "הבית של טלי" הוקדש חלק נרחב להמלצות לגבי העברת המשמורת לאב והמלצה להעברת זמני השהות עם האם למרכז קשר:
(עמ' 56-57 לחוו"ד)
בהמשך חוות הדעת של הבית של טלי ניתנו המלצות מפורטת לטיפול לכל אחד מההורים ולילדים וכן הדרכה הורית.
ביום 28.7.2016 ניתנה החלטת בית הדין הרבני (צורפה כנספח כ"ח לכתב התביעה) ובה פורטו ההליכים בתיק, ואומצו ההמלצות הבאות של הדו"ח של "הבית של טלי":
"1. משמורת הילדים תשאר עתה אצל האם. ההחלטה תבחן מחדש לאחר בדיקת קיום הסדרי השהייה האמורים בהחלטה.
2. הילדים ישהו אצל האב: באמצע השבוע בכל יום שני ורביעי מסיום המסגרת החינוכית ועד למחרת עת ישיב האב את הילדים למסגרת החינוכית. כמו כן הילדים ישהו אצל האב בשבתות בכל שבת שניה. בשבתות בהם ישהו הילדים אצל האב, האב יקח את הילדים ביום שישי שלוש שעות לפני כניסת השבת ויחזירם במוצאי השבת, שעתיים לאחר צאת השבת. הסדרי השהייה הללו יחלו מעוד שבועיים.
3. מבוקש משירותי הרווחה מעקב, הדרכה והכנת הילדים לביצוע הסדרי השהייה שנקבעו.
4. מבוקש משירותי הרווחה תסקיר דחוף ובו המלצות להסדרי ראיה בחופשות וחגים.
5. נותנים תוקף להמלצות 3-8 של הבדיקה למסוגלות הורית, על הצדדים לפעול בהתאם.
6. מבוקש משירותי הרווחה לנסות להביא את הצדדים להסכמות לצורך ביצוע ההמלצות האמורות. בהעדר הסכמה מבוקש משירותי הרווחה תסקיר ובו המלצות לגבי אופן קיום ההמלצות האמורות.
7. מבוקש משירותי הרווחה תסקיר משלים בעוד 6 חודשים ובו פרוט אופן ביצוע הסדרי השהיה שנקבעו. בהתאם לכך ישקול בית הדין את המשך משמורת הילדים אצל האם.
8. מעניקים לשירותי הרווחה סמכויות לפי סעיפים 19, 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, לצורך ביצוע ההחלטה.
9. עלות בדיקת המסוגלות ההורית תחול על הצדדים בחלקים שווים. בית הדין עשוי לשנות את ההחלטה במידה ולא יתקיימו הסדרי הראיה שנקבעו, בשל סרבנות האם." (ההדגשות בקו – הוספו).
המלצות 3-8 שאומצו על ידי בית הדין עסקו בהוראות טיפוליות לרבות הדרכה הורית לשני ההורים, טיפול לכ"א מההורים, הוראות לגבי טיפולים לכ"א מהקטינים, הוראה כי אין לתת לילדים לקבוע לגבי המסגרת הטיפולית וזמני השהות, המלצה כי כל המסגרת הטיפולית למשפחה תתקיים תחת קורת גג אחת, על המטפלים להיות בקשר עם המסגרות החינוכיות של הקטינים.
יצויין כי לא התקבלה ההמלצה להעברת המשמורת לאב וזמני שהות לאם במרכז קשר.
ביום 5.9.2016 (צורף כנספח לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת ולא סומן) הוגש דיווח של מרכזת היחידה לסדרי דין לצורך וועדת תכנון טיפול ובה צויין: "בהתאם לצו בית הדין מחודש אוגוסט האב פוגש את הילדים באופן עצמאי. האם פנתה בבקשה להשתלב בטיפול במרכז לילד ולמשפחה. האב הביע הסכמה. נראה כי היום המערכת המשפחתית בשלה לטיפול ומבקשת סיוע מגורמים מקצועיים לטובת הילדים. מתוך כך אני פונה לועדה לאשר למשפחת —-להשתלב בטיפול לילדים משולב בהדרכת הורים".
האב לא התייחס לדיווח מיום 5.9.2016 כלל בכתבי טענותיו.
ביום 18.12.2016 הגיש התובע בקשה לבית הדין הרבני (צורף כנספח מ"ב לתצהיר עדות ראשית) ובה עתר להעברת המשמורת של הקטינים לידיו באופן מלא ובהול, המשך טיפול במסגרת "הבית של טלי", קיום זמני שהות של האם עם הקטינים רק במרכז קשר. בבקשה מתאר התובע כי ההחלטה לא מקויימת והוא עותר לסעדים הנ"ל באופן דחוף.
ממועד זה למרות הבקשה האקוטית שהוגשה לא פירט איש מהצדדים אלו הליכים נוספים התנהלו בפני בית הדין הרבני ואלו החלטות ניתנו. למעשה האב לא פירט נכוחה מה אירע בהליכים המשפטיים מחודש 12/2016 ועד לחודש 1/2019 עת הוגשה התביעה לבית המשפט (וגם לאחריה).
משלב זה נמנעו שני הצדדים – ללא כל הסבר – מלצרף כל החלטה או פסק דין מבית הדין הרבני. זאת, למרות שנקבע על ידי מספר פעמים כי כל שהוגש בבית הדין הרבני וכל החלטה שניתנה שם ניתן לצרף להליך זה.
במסגרת ההליכים התברר (מאחר והדבר לא צויין מפורשות בכתב התביעה) כי מחודש 10/2018 התובע אינו רואה את הקטינים. התובע טוען כי מדובר באשמתה של הנתבעת שסיכלה את זמני השהות. הנתבעת טוענת כי התובע החליט על דעת עצמו להפסיק לזמני השהות וגרם עוגמת נפש לקטינים.
ביום 9.1.2019 הוגשה התביעה דנן.
התובע צירף החלטות וחוו"ד מבית הדין הרבני התומכות בטענותיו. החלטת בית הדין הרבני מיום 28.7.2016 (צורף כנספח כ"ח לכתב התביעה) מאמצת המלצות התסקיר ומורה על הרחבת זמני שהות באופן רב ללא כל פיקוח וכן החלטה מיום 26.11.2016 (צורף כנספח כ"ו לכתב התביעה) המתרה בנתבעת שככל שלא יתקיימו זמני השהות היא תיקנס. אולם באופן תמוה שלא קיבל מענה משכנע, החל ממועד זה לא צורפה כל החלטה של בית הדין הרבני ולמעט בקשה אחת (צורפה כנספח מ"ב לתצהיר עדות ראשית של התובע) של התובע שהוגשה לבית הדין הרבני ביום 18.12.2016 לא צורף דבר ולא פורט גם דבר.
הימנעותו של התובע מלפרט באופן מלא מה היה עד תום ההליכים בבית הדין הרבני עד לשלב שבו הפסיק לראות את הקטינים (מועד שהוא נמנע גם באופן תמוה ביותר מלפרט בריש גלי ובצורה נהירה ועלה מחומר הראיות כי מדובר סביב חודש 11-10/2018) – מעיבה על טענותיו ופוגמת במשקל שיש ליתן לאירועי עבר.
הבהרתי במסגרת ההליכים לא אחת כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני, ואין בית המשפט בוחן בדיעבד מה היה צריך לעשות.
התביעה הוגשה בחודש 1/2019 ואין כל רצף ממנו ניתן ללמוד מה עלה בגורל ההליכים בבית הדין הרבני. הדבר מחזק את שטענה הנתבעת כי התובע החליט כי הוא מפסיק את זמני השהות על דעת עצמו ולא בעטיה של החלטה שיפוטית או טיפולית ולא בעטיה של התנהגותה שלה. וזאת, על אף שנפסקו זמני שהות כפי שביקש – וכי לא ניתן לתלות את מלוא האשם בה.
יתרה מכך, התובע התמקד לכל אורכו של ההליך באירועי עבר שהיו בשנים 2010-2012 תוך שהוא מתעלם מהליכים והחלטות שהיו בבית הדין הרבני לאחר מכן, ותוך שהוא נמנע מלפרט בצורה ברורה את רצף האירועים וההחלטות שהובילו עד להפסקת זמני השהות.
ייתכן כי לו היה מפרט נאמנה ומצרף באופן מלא את עיקרי הדברים, הייתה מתקבלת תביעתו בעניין זה. אולם הוא לא אפשר בכך לברר את התביעה באופן מלא.
העובדה כי התובע לא הציג הליכים שהגיש לבית הדין הרבני לאחר החלטות שניתנו לטובתו ולהרחבת זמני השהות וללא כל פיקוח ולאחר שהתקבלו טענותיו – וכאשר בית הדין התרה בנתבעת כי תקנס אם לא תקיים את זמני השהות והתרה בנתבעת כי יישקול העברת משמורת לאב של הקטינים והתרה בנתבעת כי מלוא עלויות חוו"ד של הבית של טלי יושתו עליה אם לא יקויימו זמני השהות – מחלישה מהותית את טענות התובע ופוגמת גם בתום הלב הדיוני שלו – כי האשם כולו הוא לפתחה של הנתבעת בהפסקת זמני השהות.
קריאת התיאורים בכתב התביעה יוצרת את הרושם שאכן נעשה לאב עוול קשה. אולם ירידה לפרטים, שהינה הכרחית, ובחינת הראיות שכן צורפו לרבות החלטות בית הדין הרבני, מעלה שהאב אינו מצביע על החלטה אחרונה של בית הדין שהאם הפרה ושלאחריה נותק הקשר. כפי שצויין לעיל, בכתב התביעה האב לא ציין מה המועד ממנו הפסיק לראות את הילדים. במסגרת ההליך דנן התברר כי מדובר היה סביב 10/2018 ובהחלטה שהתקבלה על ידו.
התובע צירף בנספח מ"ג לתצהיר עדות ראשית תרשומות שערך בזמן אמת לגבי כל מפגש עם הקטינים. מתרשומות אלה עולה כי התמונה מורכבת ולעיתים דורשת תעצומות נפש מהאב. עם זאת, מיומן זה עולה כי ההחלטה להפסקת הקשר הינה החלטה של התובע ולא נבעה מהחלטה של בית הדין, החלטה של רשויות רווחה או הודעה של הנתבעת. הטענה כי התובע הונחה על ידי העו"ס לסדרי דין להפסיק לחלוטין את המפגשים לא גובתה בראיה תקפה (התייחסתי לעיל לעולה מתמלול השיחה עימה, שלא אישרתי הגשתו. הצגת הדברים על ידי האב לגבי הדברים שנאמרו לו לא הייתה מדוייקת):
התובע אישר בחקירתו כי הוא לא נפגש עם הקטינים מחודש 10/2018 (ראו: פרוט' מיום 18.12.2019, עמ' 6 שורות 26-29).
התובע לא פירט מה הפעולות שביצע בשנים האחרונות לחידוש הקשר, יצירתו וטיפול בו.
מההחלטות שצורפו מבית הדין הרבני עולה כי ההכרעה הייתה לטובתו של האב, מרבית טענותיו התקבלו, זמני השהות הורחבו והתרו באם כי המשמורת תועבר ויוטלו עליה קנסות אם לא תקיים את זמני השהות. באופן בלתי מוסבר התובע הפסיק את הפירוט בשנת 2016, שגם לגביה כמעט ולא ניתן פירוט מספק, כפי שנדרש היה לאור חשיבות ההחלטות שניתנו בשנה זו. אין כל מידע לגבי החלטות והליכים בבית הדין הרבני החל מחודש 7/2016. הבקשה היחידה שצורפה על ידי האב כנספח מ"ב לתצהיר עדות ראשית שלו הינה מחודש 12/2016 ולאחריה אין פירוט אילו החלטות ניתנו ואילו הליכים ננקטו.
בהחלטה מיום 28.7.2016 אומצו המלצות הבית של טלי בחלקן (צורף כנספח כ"ח לכתב התביעה) צויין מפורשות כיצד על התובע לפעול וכי הותרת המשמורת אצל האם תבחן מחדש לאחר בדיקה כי מתקיימים זמני השהות האמורים בהחלטה. זמני השהות שנקבעו היו רחבים. והם לוו גם בהוראות טיפוליות מפורטות לכל בני המשפחה. התבקשה הגשת תסקיר ופירוט אופן ביצוע הסדרי השהיה שנקבעו והודגש כי בהתאם לכך ישקול בית הדין המשך המשמורת אצל האם.
לא ברור מדוע התובע לא פעל במתווה זה וככל שהופר מדוע לא פנה לבית הדין שוב. לכך לא התקבלה תשובה עד תום ההליך. התובע במקום זאת התמקד והפנה שוב ושוב להחלטות ואירועים משנים 2011-2012 למרות החלטות לטובתו שניתנו לאחר מכן ולמרות שהתביעה הוגשה בחודש 1/2019.
הנתבעת מצידה טוענת כי לאחר החלטת בית הדין לאחר קבלת חוו"ד של הבית של טלי שיתפה פעולה עם ההחלטה ועם רשויות הרווחה (ראו: פרוט' מיום 5.2.2020, עמ' 95 שורות 1-5). ובהמשך חקירתה פירטה: "אני מבחינתי כאמא, צריכה לתת תנאים שהילדים יוכלו לפגוש את הילדים ועשיתי את התנאים האלה במלואם. מהרגע שהם נפגשו, הם יצאו ממרכז הקשר, פניתי לפקידת הסעד, שיתפתי איתה פעולה ותכננתי, היא תכננה איזה מתווה. הייתי איתה בקשר טלפוני, בהתחלה על בסיס יותר רציף של פעם בשבוע, פעמיים בשבוע. כל ההתנהלות הייתה לפי ההנחיות שלה וההמלצות שלה. אני מבחינתי עשיתי כל מה שאני יכולה. שכנעתי את הילדים, הפצרתי בילדים,.."
(ראו: פרוט' מיום 5.2.2020, עמ' 98 שורות 5-11).
הנתבעת נחקרה ארוכות האם שיתפה פעולה עם החלטות בית הדין על הוצאת המפגשים ממרכז הקשר, והשיבה כי שיתפה פעולה באופן מלא. כמו כן נשאלה כיצד היא טוענת שהתובע יכול לקיים את הקשר עם הקטינים כאשר הקשר הרוס וציינה כי מבחינתה עשתה כל שניתן והתובע לא עשה כן:
"אני אומרת שאף אחד לא מפריע לתובע. קודם כל, בשביל לבנות קשר, זה היה כמה שנים במרכז קשר, עכשיו יצא משהו חדש. כולנו שיתפנו, אני בכל אופן שיתפתי פעולה, אני באתי כמו סטודנטית. ישבתי כל שבוע אצל העובדת הסוציאלית. בתחילה זה היה רק מפגשים של הדרכת הורים. כל אחד מאיתנו בנפרד ואחר כך בשיתוף עם הילדים. הוא היה צריך לבוא ולקחת את ההמלצות ולבצע אותן. קודם כל, לקבל את ההדרכה מהעובדת הסוציאלית, לנהוג לפי ההדרכה הזאת וגם טכנית לעשות, ואז, אם הוא היה נוהג לפי ההדרכה הזו באמת, והיא אומרת לו, רואים בתמלילים שהוא הביא שהיא מורה לו מה לעשות והוא כל הזמן מושך אותה לכיוון אחר להגיד לא, …."
(ראו: פרוט' מיום 5.2.2020, עמ' 100 שורות 19-27).
הנתבעת נחקרה שוב בהמשך האם שיתפה פעולה לאחר ההחלטה של בית הדין, וחזרה וציינה כי עשתה כל שביכולתה לשתף פעולה ולפתוח דף חדש על אף מה שסברה כלפי התובע, וכי התובע לא הגיע לקחת את הקטינים גם לפי מה שנקבע לו:
"[…] התובע קיבל, שנינו קיבלנו החלטה של בית הדין הרבני, החלטה מאוד מפורטת וארוכה שאמרה שנלך לטיפול, גם ההורים וגם הילדים ואכן, הלכנו להדרכה במרכז לילד ולמשפחה. אני קיבלתי הדרכה, אני השתדלתי וביצעתי את מה שאמרו לי בהדרכה ועבדתי על עצמי לקבל את זה, כי הייתי צריכה מכאן ואילך לעשות דף חדש ולהבין שמה שהיה עד עכשיו, נכון, האמונה שלי ומה שאני שמעתי זה שהילדים נפגעו אבל עשיתי כל מה שיכולתי כאמא בשביל הילדים שלי. כשהילדים שלי יגדלו, אם למישהו יהיה טענות אני אוכל להסתכל להם בעיניים ולומר לעצמי, עשיתי כל מה שיכולתי. מכאן ואילך, התפקיד שלי עכשיו הוא לשתף פעולה עם זה וזה היה עבודה לא קלה אבל שיתפתי פעולה עם זה ועבדתי על זה, והתובע מצדו, גם היה צריך לבנות את הקשר עם הילדים. זה משימה, אין על זה שום ספק. זה דרש ממנו קודם כל, לקבל את ההנחיות שהעובדת הסוציאלית אומרת לו, ואני מתארת לעצמי שהיא אמרה עוד הנחיות חוץ ממה שהוא הביא פה ודבר שני, לבוא קודם כל. התובע קיבל את האפשרות לבוא לפגוש את הילדים פעמיים בשבוע כולל לינה, לקחת אותם למוסדות החינוך, לקחת אותם אליו הבייתה שהם ישנו אצלו ולקחת אותם למחרת לבית הספר. חוץ מזה, כל שבת שנייה. אפילו פעם אחת הוא לא לקח את שלושת הילדים ממוסדות החינוך. זה היה לו נוח."
(ראו: פרוט' מיום 5.2.2020, עמ' 101 שורות 15-31).
תשובתה בעניין זה הייתה מקיפה ומהימנה. עם זאת בהמשך החקירה ציינה כי היא סבורה כי התובע פגע בקטינים (עמ' 110 שורה 27-29, עמ' 129 שורות 16-24).
בהמשך חקירתה ציינה הנתבעת כי קיבלה החלטה לצאת למקום מקדם לאחר חוות הדעת של הבית של טלי והחלטת בית הדין הרבני וקיימה את ההליכים הטיפוליים עליהם הורו.
(ראו: פרוט' מיום 5.2.2020, עמ' 183 שורות 9-23).
לאחר בחינת עדויות הצדדים – התובע לא הוכיח את טענותיו החל משנת 2016. ואין ראיות המעידות דווקא כי טענותיו כי הנתבעת מנעה את הקשר נכונות. זאת להבדיל מתקופות קודמות לכך.
מצופה מבעל דין המגיש תביעה המסתמכת על הליכים בבית משפט או בבית דין אחר לדקדק ולצרף בדיוק מה הוחלט ומה הוגש על מנת שתהיה תשתית מלאה ומהימנה בפני בית המשפט הנדרש לקבל החלטה ביחס לכך. הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שהצדדים לא הוגבלו בהגשה הקשורה להליכים בבית הדין הרבני, ושעה ששני הצדדים הגישו מאות עמודים של ראיות.
התובע לא סיפק הסבר משכנע עד תום ההליך מה מטרתו בתביעה הנזיקית לגבי ניכור הורי. הוא תבע בתחילה העברת משמורת על אף שהסמכות לדון בנושא זה מסורה לבית הדין הרבני (גם לפי עיקרון הסמכות הנמשכות וגם לפי קביעת הצדדים בהסכם הגירושין שאושר בבית הדין הרבני). לא ניתן היה להבין מה הוא חפץ מעבר לתשלום כספי מהנתבעת. האם נועדה התביעה לחידוש הקשר עם הקטינים? ואם כן – מדוע לא פעל בשנים האחרונות בכל הליך בעניין זה בבית הדין הרבני (לכל הפחות בד בבד עם הליך זה).
בחקירתו של התובע הוא ציין כי הגיש את ההליך לבימ"ש למשפחה מאחר והחלטות בית הדין לא היו אפקטיביות (ראו: פרוט' מיום 18.12.2019, עמ' 10 שורות 20-34, עמ' 11 שורות 6-14). אולם גם אז לא פירט מה עשה בבית הדין הרבני לטובת חידוש הקשר ובהתאם להחלטות שניתנו. הוא שב וחזר על כך שהכל באשמתה של הנתבעת: "הנתבעת המשיכה להסית את הילדים ולגרום לזה שהילדים לא ירצו לבוא אליי, לגרום לזה שהילדים יהיו מנוכרים אליי, לגרום לזה שהילדים יטיחו בי דברים נוראיים שאני צריך להתמודד עם סיטואציות בלתי אפשריות…" (עמ' 11 שורות 11-14).
התובע אישר בחקירה כי לבת Y הייתה בת מצווה וכי הוא לא התקשר ולא יצר עימה קשר ליום הולדתה (ראו: פרוט' מיום 18.12.2019, עמ' 26 שורות 20-27).
הצדדים הרחיבו מאוד לגבי נסיבות חגיגות בר המצווה לבן X. לתובע טענות כי הודר על ידי הנתבעת דבר שמנע ממנו לחגוג עם בנו את בר המצווה שלו. לנתבעת טענות כי ניסתה ללכת לקראתו של התובע ולכבדו ולאפשר לו לחגוג לבן בנפרד וכי אופן החגיגה שביקש התובע לחגוג לבן לא מקובל ולכן הבן לא רצה את החגיגה שהציע האב. התנהלות זו של הצדדים בעיקר מעידה על חוסר התקשורת ביניהם. לא שוכנעתי כי היה ניסיון של הנתבעת להדיר את התובע. מחקירות הצדדים עולה בעיקר כי כל אחד מהם מתבצר בעמדתו מבלי לראות את מקומו של ההורה השני. ראו: חקירת התובע בעניין הבר מצווה (ראו: פרוט' מיום 18.12.2019, עמ' 66-67). ראו חקירת הנתבעת בעניין הבר מצווה (ראו: פרוט' מיום 5.2.2020, עמ' 167-170).
התובע תיאר כי החל מההחלטה בשנת 2016 שאפשרה את זמני השהות הרחבים בינו לבין הקטינים ההחלטות לא קויימו. עם זאת מעבר לקושי הברור שחווה ואותו תיאר ברורות הוא לא סיפק מענה מדוע לא שב ופנה לבית הדין או לרשויות הרווחה מאחר וההחלטות היו לטובתו. הוא אישר כי אין לו ראיות לתמיכה בטענותיו למעט עדותו וטען כי המפגשים הופסקו כי הקטינים הפסיקו להגיע:
"ש: […] הייתה לך אפשרות מ-2016 לפגוש אותם בצורה די נרחבת, ולא ניצלת את האפשרות הזו. לפחות בשנתיים האלה, עד 2018. למה לא? הרי כל הזמן טענת שאתה לא רואה אותם מספיק ואתה לא עומד בקשר עם הילדים. אז עכשיו הנה, פעם ראשונה הייתה לך אפשרות לראות אותם. למה לא ראית אותם יותר? הרי היו לך גם שבתות אפשרויות לקחת אותם, הייתה לך אפשרות לקחת אותם ממוסדות החינוך ולא לקחת אותם.
ת: אז אני אשיב. כפי שציינתי מקודם, וגם מצוין ביומנים שלי, ההחלטות הרשמיות של בית הדין לא התבצעו מעולם בגלל ההתנגדות הקשה של הילדים ובגלל ההסתה שבה הם היו נתונים. וגם את ה-3 שעות פעמיים בשבוע שהייתי מגיע לקחת אותם, גם לזה הם לא הגיעו.
[…]
ת: אז אני אומר. גם ל-3 שעות פעמיים בשבוע, גם לזה הם לא הגיעו באופן מלא. בסופו של דבר הם הפסיקו להגיע בכלל. כשאני ניסיתי להציע לנסות לדבר איתם, לקחת אותם מהמוסדות או להגיע איתם, לקחת אותם לשבתות. אם לדבר, היה איזו פעם, פעמיים או 3. זה מופיע ביומן באופן מדויק שהגיעו לפעמים רק Z, רק הבת הקטנה, ואחרי זה הם סירבו. כל ניסיון שלי, וזה מתועד הן ביומן והן בתמלולים, הניסיונות שלי הן כלפי הילדים והן כלפי העבודת הסוציאלית שאני מבקש לקחת את הילדים, ויש סירוב מצידם. אז כאילו לבוא ולשאול אותי למה לא עשית את זה? כי לא יכולתי. אני ניסיתי והיה סירוב נחרץ בעקבות ההסתה שהם היו נתונים בה.
ש: איפה יש תיעוד לזה שניסית לדבר איתם והם לא רצו?
ת: יש בתמלולים תיעוד לזה ויש גם בשיחות עם, גם עם העובדת הסוציאלית וגם עם המטפלת שבה זה מופיע, מבקש לצורך העניין לגבי שבת, ואני שומע סירוב של הילדים לבוא."
(ראו: פרוט' מיום 18.12.2019, עמ' 58 שורות 3-28).
בהמשך לכך נשאל התובע מדוע לא צירף החלטה של בית הדין הרבני בעקבות בקשתו בחודש 12/2016 להעברת משמורת ולא ידע להשיב מדוע לא צורף דבר בהמשך לכך:
"ש: [..] בסעיף 85 לתצהיר שלך כתבת אדגיש כי בתקופה זו פניתי לבית הדין הרבני בבקשה שיורה על העברת משמורת וכולי וכולי, ואז צירפת כנספח העתק הבקשה שהגשתי לבית הדין לאכיפת הסדרי ראייה והחלטת בית הדין המתרה בגברת —- שתפסיק להפר את ההחלטות ותפסיק לבצע ניכור הורים, מסומן מ"ב. עכשיו, תראה לי איפה במ"ב יש גם החלטה? את הבקשה אנחנו רואים. איפה ההחלטה שמתרים בה?
ת: ייתכן שזה בטעות לא צורף, ייתכן שזה לא צורף, ".
(ראו: פרוט' מיום 18.12.2019, עמ' 62 שורות 11-17).
בחקירה החוזרת הסביר התובע ארוכות מדוע יזם את הפסקת המפגשים עם הקטינים. ההתרשמות הינה שהוא מעביר את האחריות כולה לעו"ס לסדרי דין ולנתבעת ולמעשה בשל המצב המורכב והקשה קיבל החלטה להפסיק את המפגשים:
"ש: […] נשאלת בתחילת החקירה האם נפגשת עם הילדים מאוקטובר 2018 עד היום והשבת שלא. אני רוצה שתסביר לי מדוע לא נפגשת עם הילדים.
העד, מר —-: מכיוון שהילדים לאורך תקופה ארוכה הגיעו מנוכרים ומוסתים. המפגשים היו זוועתיים גם לי וגם לילדים. בחודשיים שלושה האחרונים הילדים כמעט לא הגיעו אליי בכלל. הייתי מגיע פעמיים בשבוע, לפעמים במיוחד הייתי מגיע ל*** והילדים לא הגיעו אליי. אני הבנתי גם, זה היה קשה גם לי נפשית וגם לילדים. אני הבנתי שכל פעם שאני מגיע והילדים מסרבים זה קושי וזה לא טוב לילדים. בעקבות התייעצות עם שרון הוחלט להפסיק את זה.
ש: [..] ואיך בעצם ניסית לשפר את המצב עם הילדים בזמן הזה. אתה יכול לפרט מה עשית?
ת: קודם כל אני ניסיתי לעשות את המפגשים חיוביים, והצלחתי להעביר להם כמה וכמה חוויות חיוביות, והיו מפגשים שממש עשיתי מעל ומעבר למתבקש. בנוסף אני לחצתי כל הזמן לטיפול של כל המשפחה. אני הייתי צריך לנסות לדחוף לטיפולים למרות שהגברת —- התנגדה אליהם בגלל ההבנה שבסיטואציה שנוצרה ומה שעברו הילדים, הם צריכים טיפול וצריכים הכוונה מקצועית ולצערי זה לא הצליח."
(ראו: פרוט' מיום 18.12.2019, עמ' 88 שורות 6-24).
התובע העלה טענות לגבי טיפולים שקיבלו הקטינים והעברת מסגרת חינוכית לטענתו ללא ידיעתו וללא הסכמתו – התובע לא הוכיח מתי נודע לו לגבי כל טיפול וטיפול ובאילו אמצעים נקט לאחר שנודע לו: האם פנה לנתבעת, למטפל הרלוונטי, האם פנה לבית הדין בבקשה מתאימה.
בנספח כ"ט לכתב התביעה צירף התובע סיכום ביניים מיום 19.1.2014 לגבי טיפול שקיבלה הבת Z. התביעה הוגשה 5 שנים תמימות לאחר האבחון הנ"ל. בסעיף 79 לכתב התביעה לא מציין התובע מתי נודע לו על הטיפול שקיבלה הבת אלא רק ציין: "זאת ללא ידיעת התובע ו/או היוועצות עימו". הוא לא ציין מתי קיבל את הדיווח וממי. הוא לא ציין האם פעל בעניין זה מול רשויות הרווחה או בית הדין הרבני.
בנספח כ"ט ול' לכתב התביעה הוגשו דיווחים מרופא ילדים של הבן X משנת 2017 ובו סיכום רפואי מיום 10.9.2017 לרבות התוויות תרופתיות. בעניין זה ציין התובע בסעיף 80 לכתב התביעה כי: "רק לאחרונה התברר לתובע כי עוד מיום 4.2.2016 ועד למועד הגשת תביעה זו הנתבעת לוקחת את הבן X, על דעת עצמה ומבלי שיידעה את התובע ו/או קיבלה את רשותו". הוא לא ציין מתי קיבל את הדיווח וממי. הוא לא ציין האם פעם בעניין זה מול רשויות הרווחה או בית הדין הרבני.
בסעיף 82 לכתב התביעה מציין התובע כי בתחילת שנת הלימודים הנוכחית (הכוונה לחודש 8/2018) העבירה הנתבעת על דעת עצמה את 2 בנותיו – Y וZ לבית ספר אחר וזאת מבלי שקיבלה רשות מהתובע ו/או התייעצה עימו. הוא לא ציין מתי קיבל את הדיווח וממי. הוא לא ציין האם פעם בעניין זה מול רשויות הרווחה או בית הדין הרבני.
הנתבעת נחקרה בעניין זה ואישרה כי לא הודיעה לתובע על מעבר בית הספר וציינה כי העבירה אותן לבית ספר של הקהילה (ראו: פרוט' מיום 5.2.2020, עמ' 177 שורות 14-19). התנהלות זו של הנתבעת בלתי מקובלת. עם זאת ברמת מערכת היחסים המורכבת בין הצדדים כאשר לא התקיימה ביניהם תקשורת ישירה במשך שנים אלא רק באמצעות מתווכים וצדדים שלישיים וכאשר בעת הזו מערכת היחסים של התובע עם הקטינים הייתה כבר קשה במיוחד, ההתנהלות גם אם בלתי מקובלת יש לראותה בהקשר הרחב של מערכת היחסים של משפחה זו, מבלי לאשר כי הדבר לגיטימי.
התובע מצד אחד טען שמצב הקטינים קשה ועם זקוקים לטיפול וכאשר הוצגו לו פרטי הטיפול התרעם על קבלת הטיפול מבלי שבדק עניינית האם היה בטיפול להיטיב עם מי מהקטינים.
חקירת הוריה של האם ביום 16.11.2020 לא הוסיפה דברים משמעותיים לגבי הליך זה. מטבע הדברים הם תמכו בטענות הנתבעת (גם בטענות שהועלו על ידה בבית הדין הרבני), וההתרשמות היא שלא התקבל ערך מוסף משמעותי מחקירותיהם שיש בו לשפוך אור על המחלוקת בין הצדדים. לטענת שניהם האשם בהפסקת זמני השהות הוא של התובע.
בחינת מכלול הראיות מעלה כאמור תמונה מורכבת של התפתחות הסכסוך בין הצדדים. הדברים הקשים שנכתבו על הנתבעת בחוות הדעת שאומצו על ידי בית הדין הרבני אין בהם במנותק מהתנהלות שני הצדדים וההתפתחות שהייתה לאחר שהתקבלה עמדתו של התובע – על מנת להוכיח את הרכיבים הנדרשים בתביעה נזיקית.
תמונת המצב בתיק זה מורכבת, קשה ומשברית. התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעת להחלטתו להפסיק את זמני השהות. הוא לא פירט מדוע לא פנה לבית הדין הרבני לדאוג לקיומם של זמני השהות ולהליך הטיפולי לכל המשפחה עליה הורה בית הדין.
הנזק הקיים – ואני מוכנה להניח ברורות כי יש נזק לשני ההורים ולשלושת הקטינים מהסכסוך הנמשך – אינו תוצאה רק של התנהגות הנתבעת. התמונה מורכבת הרבה יותר והיא תולדה של שנים של סכסוך שמסרב לגווע.
התובע הביא בנפרד חלק משפטי נרחב ובנפרד תיאור עובדתי. אולם נדרש להראות כיצד העובדות בעניין משפחה זו מובילות ליישום הפסיקה התומכת בפיצוי נזיקי כפי שהתבקש. זאת לא נעשה.
גם ניסיון להבין מהתובע לכל אורך ההליך מה מטרת התביעה, לא זכתה לנימוק מספק. בפרט בהליכים הקשורים לנזיקין בתא המשפחתי ובפרט בטענה לניכור הורי, יש לבחון מה מטרת התביעה ומה מטרת הפיצוי. כאשר בד בבד לתביעה לא נעשה כל ניסיון מוכח במשך שנים לחדש את הקשר וכאשר הוכח כי התובע הוא שהחליט להפסיק להגיע לזמני השהות, קשה להלום בין הסעדים שהתבקשו לבין מטרת התביעה שלא הובהרה עד תום.
ההתרשמות היא כי למרות ההחלטות שכן צורפו של בית הדין הרבני שהיו לטובת התובע, הוא מבקש באמצעות הליך זה לשנות מהחלטות בית הדין הרבני או כי בימ"ש זה ייקבע כי ההליכים בבית הדין כשלו. זאת לא ניתן לעשות במסגרת הליכים בבית משפט זה. מההחלטות שצירף התובע עולה כי בית הדין התרה בנתבעת כי ייקבעו קנסות אם לא יקויימו זמני שהות וכן התרה כי ישקול העברת משמורת מלאה לאב. אין כל נימוקי בכתב התביעה של האב ולכל אורך ההליך מדוע לא פנה ופעל כפי שהתרה בית הדין בנתבעת בבית הדין ובזמן אמת.
לסיום יצויין עוד כי המשך עירוב הקטינים בסכסוך בא לידי ביטוי גם בהפיכתם לתובעים באמצעותו של התובע כנגד הנתבעת. קל לשער מה הייתה תגובתו של התובע לו הייתה הנתבעת נוקטת בהליך כלשהו בשם הקטינים נגדו. לא שוכנעתי עד תום ההליך כיצד ההליך משרת את הקטינים בנפרד מהתובע-אביהם. לא הייתה לכך התייחסות משכנעת באופן מספק על ידי התובע. בפרק הנזקים שפורט על ידי התובע, הועתקו הנזקים של התובע לפירוט נזקי הקטינים. לא היה פירוט לא של יישום ולא של פסיקה לגבי מקומם הנפרד, הנדרש והחיוני של הקטינים והתייחסות אליהם בהתאם בסוגי תביעות שכאלה.
כל פירוק של משפחה וניתוק קשר של הורה-ילד טומן בחובו כאב קשה מנשוא. אך עם כל הצער שבדבר, לא כל כאב הוא בר פיצוי נזיקי. זאת בהינתן התמונה המורכבת שהתבררה בהליך ובהעדר הוכחת רכיבי התביעה הנדרשים.
סיכום
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.
בקד"מ הראשון ביום 13.4.2019 ציינתי בפני הצדדים כי בסופו יום הצורך הוא לדאוג לטובת הקטינים ולרווחתם ולקשר מטיב עם שני הוריהם. חלפו השנים מעת החלה להתברר התביעה ונדמה כי נקודת מוצא זו הלכה והתרחקה מעינם של הצדדים עוד ועוד. אין אלא להצטער על כך.
הוצאות ההליך – לאור התנהלות הצדדים – ועל אף התוצאה אליה הגעתי, אין מקום לפסיקת הוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תסגור את התיק.
ניתן היום, י"ח תשרי תשפ"ב, 24 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.
פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים בהחלטה מיום 22.11.23.
