לפני
כבוד השופטת אלה פטל
מערער
XXX ת"ז XXX
ע"י ב"כ עוה"ד א. קלינגהופר ואח'
נגד
משיבה
XXX ת"ז XXX
ע"י ב"כ עוה"ד יוסף שאבי
פסק דין
בפניי ערעור על החלטות כב' רשם ההוצאה לפועל ניר שפר מיום 07.06.23 ומיום 15.06.23 שניתנו במסגרת תיק הוצל"פ לגביית מזונות שמספרו 527360-06-18.
בדיון שנערך ביום 22.5.24 הוסכם בין הצדדים כי ככל שלא יגיעו ביניהם להסכמות לאחר הדיון – יוגשו סיכומיהם ותנתן החלטה ללא צורך בדיון נוסף וחקירות.
למרבה הצער הצדדים לא הגיעו להסכמות והגישו סיכומיהם. כעת בשלה העת להכריע.
תמצית העובדות הרלוונטיות וההחלטות מושא הערעור:
הצדדים הינם הורים לבן XXX יליד 1998, כיום בן כ-26 שנים. פסק הדין אשר מורה על חיוב האב במזונות הבן ניתן ביום 18.09.2017 ובמסגרתו נקבע בין היתר כי:
"סכום המזונות כאמור בסעיף 1, ישולם עד למועד גיוסו של XXX או חודש 1/18, לפי המוקדם מביניהם. החל ממועד זה, ככל שיתגייס XXX או ישרת שירות לאומי, ישולם במהלך שירותו (חובה) סך השווה ל-500 ₪. למען הסר ספק ככל שXXX לא יתגייס או ישרת בשירות לאומי, ייפסק חיובו של הנתבע במזונות במועד האמור".
תיק ההוצאה לפועל לגביית מזונות נפתח ביום 28.06.2018.
עיון בתדפיס דף החשבון מתיק ההוצל"פ שהוגש על ידי המערער מלמד כי בתיק נגבו מזונות שוטפים עד ליום 1.10.18 ונכון ליום 7.6.23 עמדה יתרת החוב בתיק על סך של 48,056 ₪.
מהחלטות כב' הרשם שצורפו עולה כי כבר ביום 30.3.22 נדחתה בקשת המערער לפריסת החוב בתיק לתשלומים בסך של כ-200 ₪ תוך שצוין כי לא יעלה על הדעת להורות על פריסת חוב לתשלומים אשר לא יובילו לסילוקו. בהחלטה מיום 24.4.22 נדחתה גם בקשה נוספת של המערער לפריסת החוב בנימוק כי לא צורפו אסמכתאות הנדרשות להוכחת מצבו הכלכלי של החייב וכן כי על החייב להתחיל לעבוד בטרם ייפרס חוב העבר וזאת בכדי להראות מצב כלכלי המאפשר לו לכלכל את עצמו תוך תשלום סך ראוי והוגן על חשבון החוב. כן נקבע בהחלטה כי אין כל הצדקה להיעתר לבקשת החייב לפריסת חוב שעה שידוע מראש כי אין לו אפשרות לעמוד בתשלומים.
ביום 24.5.2023 הגישה המשיבה בקשה להגדלת חוב ע"ס של 19,516 ₪ בגין תשלומי המזונות עבור הבן XXX בתקופת השירות הצבאי (10/18-7/21). לבקשה צורפה חוות הדעת אשר כללה חישובי הצמדה בלבד, ללא ריביות. כן צורפה אסמכתא לעניין מועד השירות הצבאי של הבן.
בהחלטת כב' הרשם שפר מיום 07.06.23, אושרה הגדלת החוב בסך 19,516 ₪ בגין מזונות בתקופת שירותו הצבאי של הבן בין החודשים 10/18-07/21. בהחלטה נקבע, בין היתר, כי:
"גם את טענות החייב לענין תחולתו של סעיף 11(ב) אין לקבל. עסקינן בתיק מזונות שנפתח בחודש 6/18, כאשר החייב מודע לפתיחתו, לכל הפחות מחודש 2/19- מועד מסירת האזהרה. בהתאם לפסיקה הנוהגת, באפשרות הזוכה לגבות ההוצאות החל ממועד פתיחת התיק. ראה….
נוכח האמור, בהתאם לפסק הדין ולאסמכתאות שהוגשו אני מורה על הגדלת חוב בסך של 19,516 ₪ נכון ליום 24 מאי 2023 בגין תשלומים המזונות בתקופת השירות הצבאי כמפורט לעיל".
בהחלטת כב' הרשם שפר מיום 15.06.23 נדחתה בקשה נוספת של המערער לפריסת חוב העבר. בהחלטה נקבע בין היתר כדלקמן:
"לבקשת החייב, הכוללת 68 עמודים, לא צורפו אסמכתאות רלוונטיות כלשהן למעט אישורים רפואיים, אסמכתאות על חובות למוסד לביטוח לאומי ורשימת תיקי הוצאה לפועל.
אין להיעתר לבקשה מאותם הטעמים המפורטים בהחלטות. מעבר לעובדה כי החייב אינו מוסר את פרטי אימו, מידע על הכנסותיה או מקור הסיוע מחברים הנטען, לא יעלה על הדעת כי החייב אינו עובד בשל חובותיו והעיקולים שהוטלו ועליו למצוא עבודה מסודרת ולהציג מצב כלכלי המאפשר לו לקים עצמו ולשלם סך ראוי והגון על חשבון חוב העבר.
החייב אינו מציג אישור על מעמד לא עובד מהמוסד לביטוח לאומי או על זכאותו לקצבה כלשהי (לרבות הבטחת הכנסה או נכות) ונראה כי ככל שהחייב אכן אינו עובד, כנטען בבקשה, הוא עושה זאת בכדי להמנע מעיקולים. אציין כי בבקשתו מיום 16.8.22 טען החייב כי הוא עתיד להתחיל לעבוד ושכרו הצפוי יהיה בסך של כ- 6,000 ₪ (ראה…) ואולם חרף זאת בוחר החייב שלא לעבוד.
ככל שנקבל את בקשת החייב במלואה, נמצא כי מצבו הכלכלי של החייב קשה מאוד ואולם לא ברור כיצד יכול להחייב לכלכל את עצמו תוך תשלום סך כלשהו על חשבון חוב העבר שעה שאינו עובד וממצה את פוטנציאל ההשתכרות שלו. אין כל הצדקה לפריסת חוב העבר שעה שידוע מראש כי אין לחייב אפשרות לעמוד בתשלומים הנטענים (ראה..).
נוכח האמור, מקום בו לא פועל החייב למיצוי פוטנציאל ההשתכרות שלו כנדרש בהחלטות, ומשלא הוצגו מלוא האסמכתאות הנדרשות, אין להורות על פריסת החוב המבוקשת". (ההדגשה במקור).
אתייחס לכל אחת מההחלטות בנפרד.
החלטה מיום 7.6.23- הגדלת החוב בתיק לתקופה העולה על שנתיים
לטענת המערער-
בכתב הערעור נטען כי מקום בו המשיבה לא נקטה בהליכי גבייה במשך חמש שנים ממועד גיוס הבן, יש להחיל את סעיף 11 (ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה מזונות, התשי"ט-1959 (להלן: "חוק המזונות") ואין היא רשאית לגבות החוב אלא ברשות בית המשפט. נטען כי טעה כב' הרשם בהחלטתו עת קבע כי תשלומי המזונות מתייחסים לתקופה שלאחר מועד פתיחת התיק בשנת 2018 שכן – אין רלוונטיות למועד פתיחת התיק אלא למועד ה"גבייה". בקשה להגדלת החוב אשר מוגשת בשיהוי קיצוני הינה מנוגדת לחוק ויש לקבל את אישור בית המשפט כדי לאשרה.
בסיכומיו הרחיב המערער וטען כי תשלום מזונות בעת תקופת שירותו הצבאי כאשר הבן בגיר, הינו תשלום נפרד ושונה ממזונות קטין שכן תשלום מזונות בגיר בתקופת השירות הצבאי הינו תשלום מותנה הניתן לסתירה לנוכח "טענת הנזקקות". לטענתו, נשללה ממנו הזכות לסתור את חזקת הנזקקות של הבן, טענה אשר יש לטעון בפני בית המשפט לענייני משפחה ולא בפני רשם ההוצאה לפועל הנעדר סמכות לדון בכך.
לטענת המשיבה-
החלטות כב' רשם ההוצאה לפועל מבוססות ומנומקות והערעור אינו מעלה הצדקה להתערבות בהן.
זכויות המשיבה למזונות נקבעו בפסק דין חלוט מיום 18.09.17 ועל כן יש לדחות הערעור על הסף. המערער נמנע מלקיים את פסק הדין, לא שילם מעולם את דמי המזונות ועל כן בחודש 06/18 נפתח תיק ההוצאה לפועל נגדו. גם חוות הדעת שהגישה המשיבה לא נסתרה על ידי המערער.
המשיבה, שהנה אם חד הורית המגדלת לבד את שלושת ילדיה, לא השתהתה ולא ויתרה על זכויותיה לגבות מזונות הבן בעת שירותו הצבאי שעה שהנ"ל התגורר בדירתה. המשיבה אף חששה כי אם תנקוט צעדים כנגד המערער, יפגעו מאמציה לחדש את הקשר בינו לבין הבן (הסובל מבעיות רגשיות ומשתוקק לדמות אב). צורפה תכתובת מסרונים משנת 2023 בין הצדדים.
המשיבה פעלה בשקידה לגביית המזונות ולפיכך אין צורך בקבלת אישור בית המשפט לגביית החוב שכן אין הדברים באים בגדרו של סעיף 11(ב) לחוק המזונות.
דיון:
מצאתי כי לא נפלה כל שגגה בהחלטת כב' הרשם להגדיל החוב ואין כל מקום להתערב בה. אנמק טעמיי.
סעיף 11 (ב) לחוק המזונות קובע כדלקמן:
"מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט".
משך שנים קבעה ההלכה הפסוקה כי אין תחולה של סעיף 11 (ב) לחוק המזונות על בני זוג יהודים (ראה ע"א 250/83 סחר עומרי ואח' נגד מוחמד עבדאלפתאח אברהים זועבי (08.05.1985) והלכות שקדמו לו – ע"א 321/78 פלונית נ' פלוני (12.02.1979), המ' 22/72 נדב נ' נדב (26.03.1972)). תימוכין לגישה הנ"ל ניתן למצוא בנוסח הוראת סעיף 3 (א) לחוק המזונות. ראה גם סקירה של המחלוקת ברמ"ש (ת"א) 64590-12-23 פלונית נ' פלוני (5.2.24) מפי כב' השופט שילה התומך בעמדה זו וכן בעמ"ש (חי) א' נ' ב' (21.2.22) שם היתה מחלוקת בין חברי ההרכב ביחס לתחולת החוק.
מנגד, בשנים האחרונות החלה להתפתח פסיקה של בתי משפט לענייני משפחה ואף של בית המשפט המחוזי הקוראת להחלת הוראות החוק הנ"ל גם על יהודים ובעלי דין אישי (ראה למשל עמ"ש 9560-07-13 א' נ' א' (27.03.2014), בתיק עמ"ש (מרכז) 6664-03-22 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 31.3.23)).
לפי עמדה זו, ביהמ"ש לענייני משפחה מוסמך ורשאי להחיל את הוראת סעיף 11(ב) לחוק המזונות גם על מי שחייב במזונות ילדיו מכוח הדין האישי וזאת משני טעמים: הראשון, מכוח פרשנות של חוק המזונות ברוח עקרון השוויון שבחוק היסוד : כבוד האדם וחירותו (כפי שנהגה הפסיקה, מבלי להצהיר על בטלות החוק הישן) . לפי גישה זו, קביעה שלפיה מי שיש לו דין אישי לא יוכל לעשות שימוש בטענת "ההתיישנות" או "שיהוי" בביצוע פסק דין למזונות אינה מתיישבת עם עיקרון השוויון המעוגן בחוק היסוד כבוד האדם וחירותו ומפלה את התובע לרעה ללא כל סיבה מוצדקת; השני, וכפתרון משפטי למי שחל עליו דין אישי מכוחו הוא חב במזונות ילדיו. כאן ייעשה הדבר באמצעות פיתוח משפט המשפחה האזרחי על ידי בתי המשפט לענייני משפחה (ראה לעניין זה למשל עמ"ש 9560-07-13 א' נ' א' (ניתן ביום 27.3.14)), ע"א (ים) 25829-01-15 מ.ל נ' ש.ר (12.08.2015); תמ"ש 6929-04-13 ש. מ. נ' א.ד. (23.06.2013); ע"ר 44163-12-15 פלונית נ' לפוני (17.01.2016)).
בענייננו בכל אופן, לא נטען כי אין תחולה להוראות החוק לאור דתם של הצדדים.
בפסיקה נקבע כי ככלל לא יינתן אישור גביית מזונות במקרים בהם נוכח שתיקה ממושכת ללא הסבר של הזוכה והיעדר גביה הוצג מצג של ויתור על המזונות או ניתן להניח כי הזכאי למזנות לא נזקק להם. ראה למשל האמור בבע"מ 1752/23 פלונית נ' פלוני (25.6.23):
"יצוין בהקשר זה כי בעיקרו של דבר, דמי מזונות נועדו לספק את צרכיו היום-יומיים השוטפים של הזכאי להם; מתכלית זו של דמי המזונות נובעת הנחה, אשר מגולמת בסעיף 11(ב) לחוק המזונות, שלפיה מי שהשתהה בגביית דמי המזונות מוחזק כמי שוויתר עליהם … ואולם, חזקה זו ניתנת לסתירה, ובשל כך, בין היתר, מוקנית לבית המשפט סמכות מכוח סעיף 11(ב) לחוק המזונות להרשות גביית מזונות לתקופה אשר עולה על שנתיים ממועד תחילת הפעולות לגבייתם. לפיכך, כאשר מוגשת בקשה לבית המשפט לקבלת רשות לגביית מזונות ש"התיישנו" כאמור, ובית המשפט משתכנע כי חלוף הזמן – מאז התקופה שבעדה נפסקו המזונות ועד למועד שבו החלו לפעול לגבייתם – לא נבע מוויתור על המזונות, אלא מטעמים שאין לזקוף לחובת המבקש, ברי כי מדובר בשיקול משמעותי שיכול להצדיק קבלת הבקשה.
בעניין זה ראה גם החלטת כב' השופט זגורי בתמ"ש 31035-07-16 ל.ש. נ' מ.ש. (ניתן ביום 3.7.17) אשר נתנה אמנם בעניינם של חסרי דת, אולם מתאימה היא גם לענייננו:
"סעיף11(ב) לחוק המזונות יוצר הסדר פרטי של שיהוי והתיישנות בפני אכיפת פסק דין למזונות שחלפו מעל שנתיים מהמועד בו ניתן. ראינו כי קיימים הסברים ורציונלים ראויים העומדים בבסיס חקיקת סעיף 11(ב) לחוק המזונות, חוק ההוצאה לפועל, דיני ההתיישנות ותם הלב והיוצרים מקבילית כוחות: מצד אחד הענקת משקל יתר ובכורה לאינטרס גביית המזונות לזוכה האוחז בפסק דין כל עוד הגבייה מתבצעת בסמוך למתן פסק הדין כדי לספק באופן מיידי את המזונות השוטפים. מצד שני, הגנה על אינטרס ההסתמכות והתחשבות בשיקולים נוספים כך שבמקרה של אי ביצוע פעולות גבייה משך שנתיים ומעלה, שוב אין זכות אכיפה אוטומטית באמצעות ההוצאה לפועל אלא קיים תנאי מוקדם לכך והוא הגשת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה ועמידה בנטל המונח לפתחו של הזוכה להראות מדוע השתהה וכן כי דמי המזונות לא שולמו כולם או חלקם ועל כן יש לאפשר לו לנקוט בהליכי גבייה".
כך או כך, ברע"א 78/89 דומב נ' דומב (ניתן ביום 1.3.89) נפסק כי הגבלת סד הזמנים הקבוע בסעיף 11(ב) לחוק המזונות הנו ביחס למועד פתיחת תיק ההוצל"פ ולא ביחס להגדלת חוב שמבוצעת לאחר פתיחת התיק. הדבר נובע, בין היתר, מכך שהשיקולים שפורטו לעיל בדבר היעדר נזקקות או מצג של ויתור אינם חלים שעה שהמשיבה פתחה מבעוד מועד תיק הוצאה לפועל והביעה כוונתה לגבות את חוב המזונות.
כך למשל, בתיק שנפתח בשנת 2006 , נסגר בשנת 2010 ונפתח שוב בשנת 2011 הגישה הזוכה בחודש 5/15 בקשה להגדלת חוב בסך של למעלה מ-95,000 ₪, בגין הוצאות חריגות לשנים 2005-2014. במסגרת ערעור שהוגש קבע כב' בית המשפט כי:
"למעלה מן הנדרש יובהר כי מאחר והמערערת הגישה ופתחה את תיק הוצל"פ בחודש אוגוסט 2006, אין צורך בקבלת רשות בית המשפט לפי סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני מזונות לצורך גביית מזונות שוטפים או הוצאות חריגות החל מיום פתיחת התיק".( תיק ע"ר 57542-12-15 מיום 2.6.16).
החלטה דומה נתנה בעניין גביית הפרשי ריבית והצמדה בתיק מתנהל, כשהמזונות השוטפים שולמו שלא במסגרת התיק ראה תיק 51019-03-11 (ניתן ביום 6.2.12):
"אלא שבמקרה זה הוראות אותו סעיף אינן חלות על מקרה זה, מאחר וההחלטה למזונות זמנים ופסק הדין הוגש לביצוע וכל אשר נטען כי בטעות לא נגבו הפרשי הצמדה. בעניין זה ראו הסייפא להחלטת בית המשפט העליון ברע"א 78/89 דומב שמעון נ' דומב פנינה (ניתן ביום 1.3.89) הקובע בהתייחסו לאותו סעיף כי: "לפי לשונו והגיונו, חל רק על מי שלא נקט בצעדים פורמאליים לגבייתם ולא על מי שפנה ללשכת ההוצאה לפועל ובגלל טעות גבה פחות ממה שמגיע לו".
וראה סקירה בעניין זה גם במאמר שכתבתי עם חברי כב' השופט רמי נאסר "היבטים בגביית חוב מזונות- סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט –1959" (פורסם בנבו – 2017).
בשנת 2022 הובא הדבר לפתחו של בית המשפט המחוזי. בתיק עמ"ש (מרכז) 6664-03-22 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 31.3.23) נדון מקרה בו פתחה הזוכה בשנת 2008 תיק הוצאה לפועל, החוב שולם בסמוך לאחר מכן ותיק ההוצאה לפועל אף נסגר מחוסר מעש בשנת 2012. במהלך חודש יוני 2019 הגישה הזוכה בקשה להחייאת תיק ההוצאה לפועל כנגד החייב, במסגרתו עתרה להגדלת החוב בגין אי תשלום הפרשי מדד לתקופה 10.1.2007 ועד 10.6.2019.בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בעניין זה כי:
"ואולם ספק רב האם יתרת המזונות שנותרה לתשלום היינו הפרשי ההצמדה למדד עליהם התחייב המערער בהסכם הגירושין הן אכן בגדר "מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם" כלשונו של סע' 11 (ב) לחוק המזונות. ככלות הכול עסקינן במזונות שהוחל בגבייתם, אלא שזו לא הושלמה עד תום. בנסיבות אלו ניתן לצדד בקביעת בית משפט קמא בקביעתו כי למעשה אף אין צורך באישור בית המשפט לצורך גבייתם, שכן אין הדברים באים בגדרו של סע' 11 (ב)לחוק המזונות".
סבורני כי הדברים יפים מקל וחומר בענייננו, שעה שהמערער לא הואיל לפרוע אף את חוב המזונות הקיים בתיק ההוצאה לפועל בגין מזונות שוטפים, שכאמור עמד ערב הגדלת החוב על סך של למעלה מ-48,000 ₪ (להלן: "חוב העבר"). כלל ידוע הוא כי על המבקש לקבל סעד מבית המשפט, לנהל את ענייניו בתום לב וכי התנהגות שלא בתום-לב של בעל-דין עלולה לחסום אותו, על דרך של מניעות, מלהעלות טענה (רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פד"י נח(3) 49, 52 וכן שורץ "תחולתו של עקרון תום-הלב בסדר-הדין האזרחי" עיוני משפט כא (תשנ"ח) 295, בעמ" 328)). דרישת המערער להאיץ במשיבה, שלשולחנה סמוכים 3 ילדים וטוענת למצב כלכלי קשה, להגיש בקשה להגדלת חוב בגין חובות נוספים שצבר, שעה שאינה מצליחה לגבות ממנו גם את חוב העבר הקיים בתיק ההוצאה לפועל- מהווה לטעמי טענה חסרת תום לב ואין מקום לטעון אותה בנסיבות העניין.
כאן המקום לציין כי המשיבה, בהגינותה, לא תבעה ריבית פיגורים (או ריבית בכלל) בגין התקופה בה לא גבתה את החוב בתקופת השירות הצבאי של הבן, ובקשה להגדיל החוב בצירוף הצמדה בלבד החוב אף הוגדל נכון למועד הגשת הבקשה להגדלת חוב בלבד. כך שלמשיב לא נגרם כל נזק של ממש בגין השיהוי הנטען בהגדלת החוב (ודומה שהוא אף יצא נשכר ממנו).
אף טענת המערער, שנטענה רק בסיכומים, לפיה נשללה ממנו "הזכות לסתור את חזקת הנזקקות של הבן"- אין בה ממש. פסק הדין בעניינם של הצדדים ניתן ביום 18.9.17, כשנה בלבד טרם גיוס הבן לצבא. המשיבה תבעה את החוב בגין מזונות הבן הבגיר בתקופת שירותו הצבאי מכח פסק הדין שניתן לטובתה (ראה לעניין זכות האם לתבוע מזונות הבן הבגיר בתקופת שירותו הצבאי בבע"מ 5267/04 סוניס נ' סוניס (ניתן ביום 5.5.05), וכן בע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית פד"י מח(3) 461). כאמור, מדובר בפסק דין חלוט ואין למערער זכות שבדין לסתור את "חזקת נזקקות" הבן בתקופת השירות הצבאי (שכבר נקבעה בפסק הדין)- לא לפני רשם ההוצאה לפועל ולא בבית המשפט, בכל הליך שאינו הליך לביטול פסק דין/ערעור. הליך כאמור לא הוגש. אף בערכאה זו הטענה כאמור נטענה בסיכומי המערער בלבד, ללא בדל של פירוט או נימוק, ושעה שהמשיבה הגישה אסמכתא על מועדי הגיוס של הבן.
לסיכום, המשיבה עמדה על זכויותיה ופתחה תיק כנגד המערער בהוצל"פ ואף פעלה במסגרתו לגביית החוב. בקשת המשיבה להגדלת החוב הוגשה לאחר פתיחת התיק והנה רלוונטית לתקופת התיק. בנסיבות, בהתאם לפסיקה הנוהגת לא נדרש אישור להגדלת החוב מבית המשפט מכח חוק המזונות.
למעלה מן הצורך יוער כי גם אם נדרש היה לקבל אישור לגביית החוב מבית המשפט- הרי שיש מקום לתיתו. התרשמתי כי בנסיבות העניין לא ניתן לטעון בכל דרך כי התנהלות המשיבה מעלה או יכולה להעלות ניחוח של מחילה או מצג שווא או להעיד על היעדר נזקקות, שיכולים להוות עילה שלא ליתן אישור גבייה כאמור. מנגד, המערער לא נתן כל טעם מהותי מדוע לא נשא או יישא במזונות הבן מכח פסק הדין החלוט כנגדו (לעניין שיקול הדעת הנרחב שיש לשופט במתן האישור כאמור ראה בעמ"ש (מרכז) 6664-03-22 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 31.3.23)).
סוף דבר- הערעור על החלטת כב' הרשם שפר מיום בדבר 7.6.23 נדחה.
החלטה מיום 15.6.23- דחיית הבקשה לפריסת חוב
תמצית טענות המערער:
נגרם למערער, שהנו אדם בן 60 הסובל מבעיות רפואיות, עוול עת סירב כב' הרשם לפרוס את החוב כל עוד לא החל המערער לעבוד בפועל. נטען כי מעסיקים מסרבים להעסיק עובדים שכנגדם קיימים צווי עיקול (שכן הדבר מצריך מהם התעסקות רבה) ובעצם הותרת ההליכים על כנם עקב אי פריסת החוב בתיק, נמנע מהמערער להתקבל למקום עבודה שהנו תנאי לביטול ההליכים. בה בעת נטען כי המערער אינו יכול לעבוד ואינו עובד משך שנים רבות גם בשל מצבו הבריאותי, אולם הצליח להגיע להסדרים בתיקים אחרים וכעת גם הסדרים אלו מצויים בסכנה לאור הליכים הננקטים בתיק דנן.
המערער ביקש להורות על פריסת חוב העבר לתשלומים בסך 500 ₪ לצורך שיקום חייו ותשלומי החובות.
תמצית טענות המשיבה-
המערער לא המציא מסמכים מהותיים הנוגעים להכנסותיו מכל מקור שהוא, כמתחייב על פי דין, דבר אשר מנע מהרשם להתחקות אחר התנהלותו הכלכלית של המערער.
המערער נמנע מאז ומעולם מלשלם את דמי המזונות, לא הוכיח תשלומים שוטפים של החיוב במזונות ומתחמק מתשלום חובותיו.
המערער מיוצג על ידי עו"ד פרטי, מתגורר בדירה שכורה עם בנו מנישואיו הקודמים ונוהג כמנהג בעלים ברכבים מסוג "מרצדס" ו"ב.מ.וו" אשר חונים בחנייה הצמודה לדירתו השכורה.
דיון:
לאחר עיון בטענות הצדדים- אני רואה לדחות בקשת המערער לפריסת החוב ולדחות את עיקר טענות הערעור, כפי שיפורט להלן.
18.1 בסעיף 69ב1(ו) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ") נקבע כי על החייב להציג אסמכתאות בדבר יכולתו לשלם את חוב העבר במזונות.
בסעיף 7ג' לחוק ההוצאה לפועל נקבע כי:
"על החייב הנטל להוכיח את מידת יכולתו לפרוע את החוב הפסוק ולהביא בפני רשם ההוצאה לפועל את כל המידע והמסמכים הדרושים לשם כך; לא הרים החייב את נטל ההוכחה או לא הביא את המידע כאמור, מבלי לתת הסבר סביר לכך, יראו אותו כבעל יכולת המשתמט מתשלום החוב הפסוק לרבות לענין הליכי מסירת מידע על החייב בלא הסכמתו, הטלת הגבלות לפי פרק ו'1, רישום במרשם החייבים המשתמטים לפי הוראות פרק ו'2 והליכי הבאה לפי פרק ז'2".
18.2 דומה כי סעיף זה חל במהותו גם על בקשה לפריסת חוב עבר במזונות. כך או כך, ברי כי מי שלא תומך את בקשתו במסמכים, עומד בחזקתו שהוא מסתיר את יכולתו האמיתית, מתחמק מתשלום חובותיו, מעלים את הכנסותיו ואיננו רוצה לגלות פרטים מהותיים. משום כך, אין טעם לקבל את בקשתו, כל עוד איננו מגלה רצון כנה לשתף פעולה עם רשויות הגבייה, לשם בירור יכולתו האמיתית ותשלום חובותיו בהתאם ליכולתו.
18.3 בענייננו, כב' רשם ההוצאה לפועל קבע פעם אחר פעם כי המערער לא הציג לפניו כלל המסמכים כמתחייב על פי דין להוכחת מצבו הכלכלי.
18.4 גם בהליך דנן לא הגיש המערער כל אסמכתא שיש בה כדי להעיד על מצבו הכלכלי. משכך, ברי כי אין מקום להורות על פריסת החוב בתיק דנן או לקבל הערעור על החלטות רשם ההוצאה לפועל הנכבד בעניין זה.
18.5 ככל שעומד המערער על פריסת חובו יתכבד ויגיש לרשם ההוצאה לפועל הנכבד את כלל האסמכתאות הנדרשות ממנו על פי דין.
18.6 עם זאת- בנקודה אחת בלבד ראיתי להתערב בהחלטת כב' הרשם, שכן, אינני סבורה כי יש מקום להתנות את פריסת החוב בכך שהחייב יחל לעבוד בפועל. תנייה זו אינה קבוע בדין ונראה שלא בכדי. אנמק טעמיי:
מחד גיסא- תנאי זה מכניס את החייב ל"מעגל שוטים": החוב לא נפרס והעיקולים על החייב לא מבוטלים כל עוד החייב לא יתקבל לעבודה והחייב לא מתקבל לעבודה בגלל העיקולים המוטלים עליו.
מאידך גיסא- לא יגרם כל נזק לזוכה באם ייפרס החוב על יסוד בחינת יכולתו של החייב (לרבות התחשבות בפוטנציאל השתכרותו) והתחייבותו לעמוד בצו התשלומים שיושת עליו שהרי ממילא עולה כי לא נתפסו עיקולי שכר (אחרת לא היה נדרש הדבר כתנאי לפריסת החוב). מנגד- ככל שהחייב יחל במקום עבודה חדש ולא יעמוד בצו התשלומים- תמיד ניתן יהא לעתור לביטול הצו ולשפעל כלל ההליכים כנגדו.
משכך, כל עוד יעמוד החייב בתנאים לפריסת החוב- גילוי כלל המסמכים הנדרשים על פי דין להוכחת מצבו הכלכלי, אין מקום להתנות מתן הצו בכך שהחייב יחל לעבוד לפרסנתו בפועל.
סוף דבר והוצאות משפט
הערעור נדחה, למעט המפורט בסעיף 18.6 לעיל.
לעניין ההוצאות שקלתי השיקולים הבאים: עיקר ערעורו של המערער נדחה, סכום המחלוקת ומהותה (הגדלת חוב בסך של כ- 19,500 ₪ וכן פריסת חוב), אופן ניהול המחלוקת (ללא צורך בחקירות) והעובדה שהמשיבה לא היתה מיוצגת לאורך ההליך, למעט בסיכומים ראיתי לחייב המערער בהוצאות על הצד הנמוך בסך של 3,000 ₪ ש"ח שישולמו למשיבה תוך 30 ימים.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים וללשכת ההוצאה לפועל ותסגור התיק שבכותרת.
מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ה' אב תשפ"ד, 09 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
