ר' ד.צ, ק'.צ,ד'.צ,ב'.צ,א'.ג, החלטה

מספר בקשה:27

לפני

כבוד השופטת אלה פטל

מבקשת

ר' ד.צ

נגד

משיבים

ק'.צ

ד'.צ

ב'.צ

א'.ג

בעניין המנוח:

ר'.צ

החלטה

זוהי החלטה בבקשת המבקשת להוצאת נספחים י', י"ב, י"ג, י"ד ט"ז ו-ט"ז שצורפו לתצהירי עדות ראשית מטעם המשיבים וכן בבקשת המשיבים לזמן עדים לדיון ההוכחות.

תמצית העובדות הרלוונטיות וההליכים –

המנוח, ר' ז"ל (להלן: "המנוח") הלך לבית עולמו ביום 22.XXXX.

ביום 11.1.13 ערכו המנוח ובת זוגו, המבקשת, צוואות הדדיות בפני שני עדים- במסגרתן ציוו את רכושם בדרך של "יורש אחר יורש" לבן הזוג שיוותר בחיים, ולאחר פטירתו "לנכדם" של המצווים – ת' (לעת ההיא קטין, להלן: "ת'"). כן נקבע כי אם ת' ילך לבית עולמו לפני פטירת המצווים, רכושם יעבור בחלקים שווים להוריו של ת'- ר' וע' (להלן: "הצוואה"). הצוואה הנ"ל הופקדה ביום 3.7.19 אצל הרשם לענייני ירושה.

המשיבים 1-4, שהנם ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים, הגישו התנגדותם לצוואה. בקצירת האומר טענות המשיבים בהתנגדות הנן כי:

עזבון המנוח כולל רכוש שהנו "גלגול" כספי מכירת דירת אמם המנוחה של המשיבים והמנוח בעיר נ' (להלן: "דירת נ'"). נטען כי עם פטירת האם בשנת 1975, מכירת דירת נ' הותנתה בכך שמחצית הדירה תירשם ע"ש המשיבים, אשר היו קטינים לעת ההיא. המנוח מכר את דירת נ' ורכש דירה ברחוב הא' בעיר ח' (להלן: "דירת ח'"). בין לבין התחתן המנוח בשנית עם אישה בשם א' (להלן: "א'")- ובפרידתם לאחר מס' שנים הצהיר המנוח בבית הדין הרבני כי חלק מהרכוש שלו שייך למשיבים. המנוח הכיר את המבקשת, בזמן שהיה נשוי לא' ובשנת 1999 עבר לדירתה ברח' ז' בח' (להלן: "דירת המבקשת") "והשקיע את כל הכספים שהיו לו ממכירת הדירה וביניהם כספים של מרשיי אשר אין להם ביטוי בצוואה". בתצהירים שהוגשו צוין כי הכספים שימשו לשיפוץ דירת המבקשת.

מדובר בצוואה שנערכה תחת השפעה בלתי הוגנת. המבקשת פעלה להרחיק את המנוח מילדיו, להכות אותו ולהתעלל בו.

המנוח לא היה כשיר לחתום על הצוואה- המנוח היה אדם אלכוהוליסט, בעל בעיות שכרות בעת החתימה על הצוואה שלא אפשרו לו לחשוב בדעה צלולה.

החתימה על גבי הצוואה מזויפת, שכן המנוח לעולם לא היה חותם בשפה הצרפתית.

המבקשת בתגובתה להתנגדות טענה, בין היתר, כי-

הצוואה נחתמה 10 שנים טרם פטירת המנוח, בפני עדים ואף הופקדה כדבעי אצל הרשם לענייני ירושה. המנוח נהג לחתום בצרפתית, שפה בה קרא וכתב.

ההתנגדות לא מגלה כל עילה משפטית או עובדתית שיש בה כדי לפגום בצוואה לטובת בת זוגו מעל 35 שנים, שטיפלה בו במסירות והמנוח ראה בילדיה כילדיו. מנגד, המשיבים כלל לא היו בקשר עם המנוח לאורך שנים. רק בסמוך למועד פטירתו, ומתוך בצע כסף ביקשו המשיבים בחלוף 30 שנים של נתק להתמנות כאפוטרופוסים עליו (ובקשה זו נמחקה על ידם בהמשך). המשיבים הם שהתנהלו באלימות כלפי המבקשת בגינה אף ניתן בעבר צו הגנה.

הדירה ברח' ז' הנה דירתה של המבקשת בלבד, אשר נרכשה לאחר גירושיה ממקורות כספיים שקיבלה מהגירושין ולמנוח לא היה כל חלק מהסכם המכר (צורף הסכם מיום 25.8.93 ונסח טאבו). למבקשת אין ידיעה באשר לטענות הצדדים ביחס לרכוש עבר, וככל שלמשיבים טענות- היה עליהם לנקוט בהליך המתאים כנגד אביהם לפני כ-50 שנים. טענות אלו התיישנו ואין להן כל נגיעה לצוואת המנוח ובוודאי שאינן מהוות עילת התנגדות לצוואת המנוח. המנוח מעולם לא טען לזכויות בדירת המבקשת ואף הוריש לה ממילא כל רכושו בצוואה.

המנוח לא היה אלכוהוליסט והוא היה כשיר לחתום על צוואה בשנת 2013 – צורף מסמך רפואי מיום 1.7.21 שמעיד לטענת המבקשת כי המנוח היה צלול וכשיר בשנת 2021 וכי אינו שותה אלכוהול בכלל משנת 2009.

בדיון שנערך בין הצדדים ביום 3.12.23 ניתן, לבקשת המשיבים, צו גילוי מסמכים רפואיים של המנוח ובהמשך נתנו צווים נוספים על יסוד אותם טעמים. המבקשת ביקשה לחייב את המשיבים בהפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשפט והמותב הקודם נעתר לבקשה כדלקמן:

"לאחר ששקלתי האיזון בין זכות המתנגדים להגשת ההתנגדות והבטחת זכות הגישה לערכאות ובין זכותה של המבקשת להבטיח את הוצאותיה בהליך זה, ולאחר שבחנתי אף את סיכויו ומורכבותו של ההליך, בהינתן אף המסמכים שהיו בפניי בשלב זה, לרבות:

תצהיר עורך הצוואה.

עריכת הצוואה כ-9 שנים טרם הפטירה.

אמירות שונות בהליכים קודמים (ה"ט 58579-05-22), בדבר היעדר קשר של מי מהמתנגדים עם המנוח לאורך שנים ארוכות וההליך שהתקיים שם, כמו גם הליך נוסף א"פ 19577-05-22 .

היקף העיזבון לכאורה

הריני קובעת, כי על המתנגדים להפקיד בקופת בי"מ ערובה להבטחת הוצאות ע"ס של 8,000 ₪. הפקדה תבוצע בתוך 60 ימים מהיום, כתנאי לקיום ההליך. " (ההדגשה במקור).

בעניין זה ולמען הסדר הטוב ראיתי לציין כי סכום העירבון שנקבע להבטחת הוצאות- אין בו כדי להעיד על גובה ההוצאות שיש ותפסקנה בסופו של הליך ואלו יפסקו כמובן על יסוד תוצאתו ואופן ניהולו.

בתום הדיון מיום 3.12.23 נקבע מועד הוכחות ונתנו הוראות על הגשת תצהירי עדות ראשית (הוקצו לכל הפחות 60 ימים לכל צד להגשת תצהירים עיקריים ונתנה אפשרות להגשת תצהירי עדות משלימים בחלוף 60 ימים נוספים).

המשיבים הגישו בקשה למתן אורכה להגשת תצהירים מטעמם עד ליום 15.8.24, על מנת לסיים לאסוף אסמכתאות רפואיות ואחרות. בהחלטה מיום 7.7.24, נעתר בית המשפט לבקשת הארכה אולם צוין בהחלטה נוספת מאותו היום כי:

"המבקשים ציינו כי הם עומלים על הגשת חוו"ד מומחה, אולם לא ברור מדוע לא פנו עד כה בכל בקשה בעניין בשים לב להוראות הדין בכל הנוגע להגשת חוות דעת מומחה בבית המשפט לענייני משפחה ולשלב בו מצוי ההליך… ככל שמבוקש למנות מומחה יש להגיש בקשה לא יאוחר ממועד הגשת התצהיר! אבהיר כי ככל שיתברר כי התנהלות הצדדים תוביל לדחיית מועד ההוכחות הקבוע ו/או להארכת הדיון שלא לצורך – יש ויהיה בכך כדי להשפיע על פסיקת ההוצאות בסופו של הליך".

בהודעה מיום 10.7.24 ציינו המשיבים כי בכוונתם לצרף חוות דעת לתצהיר העדות הראשית מטעמם. בהחלטה שנתנה באותו היום נקבע כי:

"כאמור בהחלטות קודמות – על הצדדים לפעול בכל הנוגע לחוות דעת מומחה בהתאם להוראות הדין הרלוונטיות- תקנה 25(ח) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020."

ביום 14.8.24 הוגשה בקשה נוספת להארכת מועד להגשת תצהיר עדות ראשית מן הטעם שהמומחית טרם סיימה חוות דעתה. בהחלטה שנתנה באותו היום נקבע כי:

"כפי שהובהר מס' פעמים בהחלטות קודמות- לא ניתן להגיש חוות דעת מומחה ללא קבלת אישור מטעם בית המשפט כמתחייב מהוראות הדין (תקנה 25(ח) בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020. משלא נתבקש, וממילא לא ניתן, אישור להגשת חוות דעת, אין מקום להורות על הארכת מועד להגשת תצהירים לצורך השלמת חוות דעת מטעם המבקשים. משכך- הבקשה נדחית".

ביום 15.8.24 הגישו המשיבים תצהירים בצירוף כ-800 עמודי נספחים (!), לרבות חוות דעת מומחה. במסמך שכונה "תגובה להחלטת בית המשפט מיום 14.8.24" טענו המשיבים כי מאחר ולא מונה מומחה מטעם בית המשפט לפי סעיף 8(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה- 1995 – אין מניעה מהגשת חוות דעת מטעמם וזו הוגשה על ידם, כאמור, בצירוף לתצהיר.

כן הגישו המשיבים בקשה לזימון עדים- ובכלל זה את עורך הצוואה, המומחית מטעם המשיבים, ו-3 עדים נוספים שנטען כי באפשרותם להעיד על התמכרותו הנטענת של המנוח לטיפה המרה ועל יחסיו עם המבקשת ומי מהמשיבים.

המבקשת הגישה בקשה להוצאת חוות דעת ונספחים מהתצהירים שהוגשו וכן את תגובתה לבקשה לזימון עדים.

המשיבים הגישו אורכה להגשת התגובה והמבקשת הגישה בקשה לדחיית תצהירי העדות הראשית מטעמה עד להכרעה בבקשה לעניין מחיקת הנספחים מתצהירי המשיבים.

בהחלטה מיום 29.8.24- נעתר בית המשפט לבקשות הארכה, אולם נקבע כי מניין הימים להגשת תצהירי עדות המשיבה ימנה לאחר הכרעה בבקשה להוצאת נספחים מהתצהירים. בשים לב לסד הזמנים שנוצר, ועל מנת לאפשר הגשת יתר תצהירי העדות בסד הזמנים שהוקצב בהחלטה מיום 3.12.23 (סה"כ 3 חודשים ממועד ההחלטה בבקשות שלפניי)- לא היה מנוס להורות על דחיית דיון ההוכחות מיום 31.10.24 ליום 5.12.24.

כעת יש לבחון טענות הצדדים לגופו של עניין.

הבקשה להוצאת נספחים-

המבקשת הגישה בקשה למחיקת נספחים ותצהירי העדות הראשית מטעם המשיבים, כדלקמן:

נספח ט"ו – חוות דעת רפואית שנטען כי הוגשה שלא בהתאם לתקנה 25 ח לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) התשפ"א – 2020 (להלן: "התקנות"), ובהתעלם מהחלטות שנתנו בתיק.

חלק מנספח י'- תיק גירושין של המנוח מהגב' א'.צ משנת 2003 – מאחר ובית המשפט כבר העיר למתנגדים בפרו' הדיון מיום 3.12.23 כי מדובר במסמכים שעליהם חלה התיישנות ואין בהם רלוונטיות להתנגדות לצוואה.

נספחים י"ב, י"ג, י"ד ו- ט"ז- מסמכים רפואיים שאף אינם רלוונטיים לתאריך עריכת הצוואה. נטען כי המנוח הפקיד צוואתו במשרד הרשם לענייני ירושה ביום 3.7.19 וחזקה שאם לא היה כשיר במועד הנ"ל- לא יכול היה להפקיד הצוואה.

המשיבים בתגובתם טענו כדלקמן:

ביחס לחוות דעת המומחית מטעם המשיבים (נספח ט"ו)- טענו המשיבים כי "לא הוגשה כל בקשה למינוי מומחה לבית המשפט, מכיוון שאין צורך במינוי מומחה, אלא הוגשה חוות דעת מטעם המשיבים וזאת לאור טענתם להיעדר כשרות משפטית של המצווה, דבר אשר מחזק טענותיהם" (ההדגשה במקור). נטען כי נדרש אישור בית המשפט להגשת חוות דעת מטעם המשיבים רק כאשר מונה מומחה מטעם בית המשפט. לטענתם, משלא מונה מומחה כאמור- אין צורך בקבלת אישור בית המשפט להגשת חוות הדעת. כן נטען כי העובדה שהמבקשת לא טרחה, עם הגשת הצוואה לביצוע "לצרף חוות דעת מומחה הקובעת כי על אף היותו סובל ממחלות שונות, רשאי הוא לערוך צוואה ומבין את תוכנה וטבעה, מעיד על כך שהדבר נעשה בתחבולה ולא מרצון אישי או ידיעה או הבנה לאמיתות תוכן הדברים" (ההדגשה במקור).

באשר למסמכים מהליך הגירושין מהגב' א' (חלק מנספח נספח י' )- נטען כי אין רלוונטיות לטענות התיישנות שכן- "כלל המסמכים הקשורים לרכוש של המנוח שייכים לו עד מותו ועל כן טענת ההתיישנות לא מחזיקה מים בכלל". כן נטען כי בהתאם לפסיקה בני זוג ה"מנהלים משק בית משותף ומי מהצדדים משקיע את כספו בשיפוצים, במשק הבית וברכוש ובנכסים, זכאי למחצית הנכס".

ביחס למסמכים הרפואיים (נספחים י"ב, י"ג, י"ד ו- ט"ז) – נטען כי כלל המסמכים רלוונטיים מאוד לתיק "שעה שכל אלו נתנו תחת צווים". נטען כי כל אלו שימשו לצורך ביסוס טענות ההתנגדות של המשיבים לצוואה- כי המנוח לא היה כשיר לעריכת הצוואה.

משכך, נטען כי אין להוציא כל מסמך מהתצהירים.

דיון:

לעניין נספח ט"ו – חוות דעת-

בבית המשפט לענייני משפחה חל הסדר מיוחד בנוגע למינוי מומחים. בעל דין המבקש למנות מומחה בעניין הנדון בפני בית משפט לענייני משפחה, חייב לפנות לבית המשפט ולעתור למינוי מומחה מטעם בית המשפט. בעל דין אינו רשאי להגיש חוו"ד מטעמו, בטרם פנה או ביקש מבית המשפט לעשות זאת (ראו: סעיף 8(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה – 1995, ותקנה 25 (ח) לתקנות.

ראה בעניין זה גם האמור בבע"מ 8412/14 פלונים נ' פלונית (ניתן ביום 18.1.15) :

"…לעניין האפשרות להגיש חוות דעת מומחים פרטיות מטעם הצדדים, סדרי הדין של בית המשפט לענייני משפחה קובעים ברירת מחדל שונה מזו החלה על תביעות דומות בבתי משפט אזרחיים. בתביעה אזרחית רגילה, המנוהלת בבתי משפט אזרחיים, בעל דין המעוניין להוכיח עניין שברפואה נדרש לצרף לכתב טענותיו "תעודת רופא או חוות דעת של מומחה" (תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). לעומת זאת, בבתי משפט לענייני משפחה נקבע בתקנה 254 י"ב(ז) לתקנות סדר הדין האזרחי, כי "בעל דין לא יגיש חוות דעת של מומחה מטעמו אלא לאחר שבית המשפט בחן אם ליתן צו על פי סעיף 8(ג) לחוק" (קרי, חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995); סעיף 8(ג) לחוק קובע, כי "אם מונה מומחה או יועץ מטעם בית המשפט, לא יהיה בעל דין רשאי להביא עדות נוספת של מומחה מטעמו, אלא ברשות בית המשפט". עינינו הרואות, כי בכל הנוגע לאפשרות להגיש חוות דעת פרטיות, נקודת המוצא בשתי הערכאות שונה; בבית המשפט לענייני משפחה "דרך המלך לקבלת חוות דעת של מומחים [..] היא לפנות לבית המשפט ולבקש למנות מומחה מטעם בית המשפט..".

בענייננו, חרף מס' רב של החלטות המפנות את המשיבים להוראות הדין הספציפי הנ"ל, הגישו המשיבים חוות דעת מטעמם בניגוד להוראות הדין, ומשכך אני מורה בשלב זה על הוצאתה מתיק בית המשפט.

יובהר כי אין באמור כדי לסתום את הגולל מעל הגשת חוות דעת מטעם המשיבים, אלא שעל המשיבים להקדים ולהגיש בקשה למתן רשות להגשת חוות דעת, אשר תועבר לתגובת הצד השני כמתחייב על פי דין. רק לאחר קבלת עמדת שני הצדדים- יחליט בית המשפט האם יש למנות מומחה מטעם בית המשפט, או שמא להתיר הגשת חוות הדעת מטעם המשיבים.

לעניין נספח י'- תיק גירושין של המנוח מהגב' א' משנת 2003 –

בסעיף 1 לפקודת הראיות נוסח חדש התשל"א 1971 נקבע בין היתר כי בית המשפט רשאי לפי שיקול דעתו לסרב לזמן לעדות אם ראה כי אין בה צורך או שנתבקשה למטרה שאינה גילוי האמת.

סעיף זה הוחל גם לעניין הגשת ראיות שבכתב. ראה לעניין זה האמור בספרו של י. ואקי דיני ראיות התש"פ – 2020 כרך א בע' 118:

"לרעיון העומד ביסודו של הכלל, שלפיו יש להביא לפני בית המשפט אך ורק עדויות וראיות רלוונטיות, יש כמה מופעים- חלקם כללי וחלקם ספציפי- בדין הפלילי ובדין האזרחי. הוא חולש על כל סוג של ראיה או עדות ובכל שלביו של ההליך השיפוטי, כגון: לעניין זימון עד למתן עדות בבית המשפט או הבאת ראיה לפני בית המשפט, מידת התפרסותם של כתבי בי הדין (כתב טענות, כתב תביעה או כתב הגנה) חקירת עדים בבית המשפט וכיו"ב. נדמה כי מיקומו של עיקרון זה כעיקרון פותח לפקודת הראיות, מצביע יותר מכל על מרכזיותו וחשיבותו. ראיה שאינה רלוונטית אינה קבילה ודי בכך כדי לאסור את השימוש בה במשפט ללא צורך בהוראת פסילה אחרת".

ראה גם המ' 46/57 העצני נ' בן גוריון פ"ד י"א 397.

כך גם עולה מתקנה 62(ב)(12) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט – 2018 (להלן: "תקנות סד"א") המקנה לבית המשפט את הסמכות "להורות על תיקון כתבי הטענות, מחיקת כל דבר שאינו דרוש לעניין ובירור רשימת השאלות השנויות במחלוקת ועריכת הפלוגתות".

עם זאת, על פי הפסיקה, השימוש בסמכות להגבלת עדות עדים/הגשת ראיות הוא נדיר וצריך להיעשות בזהירות רבה ולעיתים נדירות. לעניין זה ראה האמור ברע"א 9055/07 שירותי בריאות כללית נ' נאצר (ניתן ביום 22.11.2007):

"כאשר מדובר בעדות שהינה בעליל לא רלוונטית רשאי בית המשפט לסרב לבקשה לזימון העד, מכיוון שמדובר בעדות ש'אין בה צורך' כלשון סעיף 1(ב) לפקודה. עם זאת די בכך שעל פני הדברים לא ניתן לשלול את הרלוונטיות של העדות – על מנת לאשרה. בהקשר זה יש גם להעיר שאין לייחד שלב זה של אישור הזימון בידי בית המשפט לבדיקה קפדנית של התועלת העשויה לצמוח לבעל הדין מן העדות ..".

כן ראה האמור ברע"א 3956/24 פרץ נ' ליבוביץ (ניתן ביום 28.7.24 ) :

"נקבע לא אחת כי בכל הנוגע לבקשות לזימון עדים יש לנהוג גישה ליברלית, שלפיה ככל שהעדות רלוונטית, על פני הדברים, לבירור הסוגיות שבמחלוקת – על בית המשפט לאפשר את שמיעתה …טעם לכך נעוץ בחשיבות מתן ההיתר לזימונם של עדים לקיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן – הן על מנת ליתן לבעל הדין הזדמנות מלאה להוכיח את טענותיו והן לשם הגעה לחקר האמת..".

בע"א 34/71  פרידמן נ' חן, כו(1) 524 (1972)‏‏ נקבע מתי לא תקובל ראיה או עדות:

"בעל-דין הביא טענה ועשוי להביא ראיה להוכחתה – שאפילו תוכח, לא תסייע בידו: כמקרה של התובע. מפני שהעובדה שנטענה אינה מעמידה לו זכות סעד, ובמקרה של הנתבע מפני שהעובדה אינה משמשת לו מגן. טענה כזאת באה בגדר תקנה 96, לא על שום שהיא מבישה, אלא על שום שהיא עלולה לסבך ולהשהות את הדיון בפתחה פתח להבאת ראיות כלא שגבייתן תשפיע על תוצאות המשפט. מחובתו של בית-המשפט לייעל את הדיון. ובשבתו בקדם-משפט חייב הוא. על-פי תקנה 143 (1), "למחוק כל דבר שאינו דרוש לענין". בעשותו כן אין בית-המשפט כופה על הנתבע לנקוט קו הגנה פלוני, אלא הדין קובע מה משמש לו הגנה מפני התביעה. טען דבר שעל-פי דין אינו משמש הגנה, הטענה אינה דרושה ועל השופט למחקה."

לאור האמור- הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לצרף לחומר הראיות את תיק הגירושין של המנוח מא', אשתו השניה, משנת 2003. אנמק טעמיי.

ראשית, יש להעיר כי מדובר בהליכים שמתנהלים בדלתיים סגורות (ראה תקנות נב ו- נד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג) וכלל לא ברור האם נתנה הסכמת א' /אישור הערכאה המוסמכת להגשת המסמכים הנ"ל.

שנית, וכאן העיקר- בתיק דנן עסקינן בבקשה לצו קיום צוואת המנוח משנת 2013 ולהתנגדות לקיום הצוואה הנ"ל. הא ותו לא. הלכה פסוקה היא כי במסגרת בקשה לצו קיום צוואה/ירושה, אין בית המשפט דן במחלוקות בנוגע להיקף העזבון. ראה למשל ע"א 2698/92 יונה נ' אדלמן , פ"ד מח (3) 275 :

" אין חולק כי אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו ואין אדם יכול להוריש נכסים שאינם שייכים לו. אין מחלוקת, כי חוק הירושה מבחין בין נושא קיום צוואה לבין נושא היקף נכסי העיזבון. אלה הם שני נושאים נפרדים הכלולים בפרקים נפרדים של החוק והנדונים בהליכים נפרדים.

בית המשפט אינו קובע – בהליך של צו ירושה – את היקף נכסיו של הנפטר ואת פירוטם, ושאלת תוקפו של מסמך מתנה או של הסכם, אינה עומדת לדיון בהליך של הוצאת צו ירושה (ע"א 12/83 לוי עמרם נ' דוד עמרם ואח', פ"ד לח(3) 556). הוא הדין בצו קיום צוואה, אף ששם יש שהצוואה כוללת פירוט רכוש שאותו מחלק המצווה, ולאו דווקא חלוקת העיזבון בחלקים ללא זיהוי הרכוש עצמו. גם כאן השאלה אם הנכסים שעליהם ציווה המצווה היו בבעלותו אם לאו, אינה ענין לבית המשפט בדונו בשאלה אם להיעתר לבקשה להוצאת צו קיום צוואה, אם לדחותה …"

כן ראה ע"א 240/63 פוקס נ' המוציאים לפועל של צוואת גיטל פוקס פ"ד יז (3) עמ' 2097:

"מכאן שסמכותו של בית-המשפט בעניין בקשות לקיום צוואה היא רק לבדוק אם הצוואה תופסת מבחינת הוראות החוק החל עליה מבחינת עריכת צוואות…

משניתן צו -קיום –צוואה ונמצא מישהו החולק על זכותו של המצווה ברכוש שציווה עליו והטוען לזכותו ברכוש הזה, פתוחה לפניו הדרך להביא את עצומותיו לבית-המשפט המוסמך לכך ולקבל את הסעד המתאים."

בענייננו, ממילא לא יהיה בהצגת האסמכתאות מתיק הגירושין של המנוח משנת 2003, לצורך הוכחת רכוש נטען של המנוח בחייו, כדי להצמיח למשיבים סעד בהליך זה, שכאמור עניינו בחינת כשרות הצוואה. מנגד, יש בצירוף אסמכתאות אלו כדי להאריך ולסרבל הדיון שלא לצורך, וזאת תוך פגיעה בפרטיות המנוח וצד ג'.

על כן- אני מורה על הוצאת המסמכים הקשורים לתיק הגירושין של המנוח מהגב' א' מהמוצגים שהוגשו בתצהירי המשיבים.

לעניין נספחים י"ב, י"ג, י"ד ו- ט"ז, מסמכים רפואיים של המנוח לשנים 2009 ואילך-

המשיבים צרפו לתצהיר את כלל המסמכים הרפואיים של המנוח מאז שנת 2009 ועד למותו של המנוח בשנת 2022.

המשיבים לא הפנו למסמכים רפואיים ספציפיים בתצהירם, ואף המומחית שממילא חוות דעתה הוצאה מחומר הראיות בתיק, הפנתה ללא יותר מ-7 מסמכים רפואיים.

אני דוחה מכל וכל את טענת המשיבים כי אך מן הטעם שניתן צווים לגילוי מסמכים של המנוח- הרי שיש בכך עילה כדי לצרף את כלל המסמכים שאותרו במסגרת הצווים באשר הם לתצהירים. בית המשפט, אפשר למשיבים, על מנת שיוכלו לקבל את יומם בדין לקבל מסמכים רפואיים של המנוח מחודש 12/09 ואילך, לצורך בחינה והוכחת מצבו הרפואי של המנוח וכשירותו לערוך את הצוואה בהתאם לכללי הדין (ובחינת הצורך בהגשת חוות דעת בהתאם לתקנות). אין משמעות הדבר כי יש לצרף מאות עמודים של מסמכים רפואיים של המנוח (רובם אף אינם קריאים כלל)– ללא כל הפנייה או הבהרה באשר לרלוונטיות של המסמך הספציפי להליך. משמוגשים תצהירים עם נספחים- מצופה מבית המשפט שיעיין בכלל הנספחים המצורפים, ללא כחל ושרק. הגשת מאות עמודים לבית המשפט, ללא כל ציון של מידת הרלוונטיות שלהם והפניה מתאימה למסמכים הרלוונטיים, אך מן הטעם שנתנו במסגרת הליך צווי גילוי מסמכים- משמעה השחתת זמן שיפוטי רב ויקר לריק וללא כל עילה.

אדגיש ואחדד- אין מחלוקת לעניין רלוונטיות אי אלו מהמסמכים הרפואיים שהוגשו להליך ומשכך בית המשפט אינו מורה על מחיקתם/הוצאתם מהתיק. אלא שאין מקום להעמיס על תיק בית המשפט את כלל המסמכים הרפואיים של המנוח באשר הם, אך מן הטעם שהם נתנו במסגרת צו גילוי מסמכים רחב שבקשו המשיבים וכל זאת אף ללא סימון והפניות כדבעי וכשחלק לא מבוטל מהמסמכים אף אינו קריא כלל.

במבוא לדברי ההסבר לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט– 2018 צוין כי:

"תכליתן של התקנות הוא, אפוא, לסייע בידי בית המשפט לנהל את המשפט תוך קיום הליך שיפוטי ראוי והוגן, שיאפשר הגעה לתוצאה נכונה וצודקת תוך יעילות מרבית. על מנת לעשות כן, מבקשות התקנות להשיג מספר מטרות: ראשית, להביא לפישוט והאחדה של סדרי הדין הקיימים; שנית, לשרש חסמים הגורמים להתארכות דיונים בבתי המשפט באמצעות התמודדות עם תופעות של העדר התייחסות למועדים או שימוש מרובה בניירת מעל ומעבר לנדרש (לעיתים עד כדי מצב שמרוב טיעונים ותתי טיעונים על פני מאות עמודים, קשה לבית המשפט לאתר את השאלות האמתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים); שלישית, להביא לגילוי הדדי ושקיפות מלאה בין בעלי הדין לפני הגשת התובענה ובמהלכה; רביעית, לקדם נגישות לערכאות השיפוטיות, להבטיח קיומו של הליך ראוי והוגן, ובתוך כך למנוע בזבוז זמן שיפוטי יקר, זמן המהווה משאב ציבורי מובהק, ולהשריש שיקולי יעילות וצדק מהיר. עקרונות יסוד אלה ראוי שישמשו גם כלי פרשני בכל הנוגע ליישומם של ההסדרים הדיוניים שבתקנות אלה". (ההדגשות שלי).

ראה לעניין זה גם האמור בת"א (מחוזי מרכז) 37374-09-18 אליל 2000 שיווק וניהול בע"מ נ' די בי אס שירותי לווים (1998) בע"מ (ניתן ביום 16.1.24).

משכך, הרי שעל המשיבים לצרף לתצהירים מטעמם רק את החומר הרפואי הרלוונטי להוכחת טענותיהם, כשהוא קריא ומסומן כדבעי.

לסיכום פרק זה-

המשיבים יגישו מחדש את תצהירי העדות הראשית מטעמם – ללא חוות הדעת המסומנת נספח ט"ו, ללא תיק הגירושין של המנוח מהגב' א' המסומן נספח י' ובצירוף חומר רפואי רלוונטי בלבד כשהוא קריא ומסומן כדבעי.

התצהיר בצירוף המוצגים של המשיבים יוגשו בעותק מודפס ומדוגל (בנוסף לתצהיר אשר יימסר לסריקה בהתאם למועדים הקבועים) וזאת תוך 10 ימים.

הבקשה לזימון עדים-

לטענת המבקשת, אין לזמן את המומחית לעדות מאחר ויש להוציא את חוות הדעת שלה מהתיק. כן נטען כי ממילא חוות דעת המומחית אינה חוות דעת כי אם ציטוט של תצהירי המתנגדים.

לגבי העדים ש'.ק וש'.ו – נטען כי עדויות אלו לא רלוונטיות והעדים אף אינם מומחים ואינם יכולים להעיד על התמכרות המנוח לאלכוהול. עם זאת, הושאר הזימון לשיקול דעת בית המשפט, בכפוף לכך שיוגשו תצהירים מטעם העדים הנ"ל.

לטענת המשיבים, העדים רלוונטיים ואינם יכולים להגיש תצהיר מטעמם ומשכך התבקש לזמנם באמצעות בית המשפט. נטען כי העדים רלוונטיים ודרושים להכרעה.

דיון:

ביחס לעדות המומחית- משהוצאה חוות הדעת מהתיק, אף אין מקום לזמן המומחית לעדות בעניין זה ואני דוחה בקשת זימונה לעדות.

באשר לעדים האחרים שביקשו המשיבים לזמן- לאור ההלכה המפורטת לעיל בנוגע לזימון עדים, ראיתי להיעתר לבקשה לזימון העדים מטעם המשיבים בכפוף להפקדת ערבון סך של 750 ₪ להבטחת הוצאות כל אחד מהעדים הנ"ל.

כמו כן- אציין כבר עתה כי על חקירת העדים הנ"ל להיות ממוקדת ורלוונטית להליכים שבמחלוקת, שאם לא כן- יש והיא תופסק/תקוצר. ככל שבית המשפט יתרשם כי חקירת מי מהעדים היתה מיותרת, האריכה או סרבלה את ההליך שלא לצורך – יבוא הדבר בחשבון בעת פסיקת ההוצאות.

לאחר הפקדת הערבון ובכפוף לכך, תנפיק המזכירות הזימונים והזימון יבוצע באמצעות ב"כ המבקש.

הוצאות משפט:

בתקנה 53 לתקנות סד"א נקבע: ״בתום הדיון בכל בקשה יפסוק בית המשפט את הוצאות הבקשה ועל מי הן חלות, בלא קשר לתוצאות ההליך העיקרי, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור״.

בתקנה 156 לתקנות סד"א נקבע: ״סבר בית המשפט כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, באמצעות טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, ובלא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך בשיעור שימצא לנכון בנסיבות העניין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה״.

ובדברי ההסבר לתקנות סד"א נכתב כי:

"על מנת להבטיח שימוש מושכל בהגשת בקשות, נקבע בתקנה 53 כי מיד בתום כל דיון בבקשה יחליט בית המשפט אם לחייב ואת מי מבעלי הדין בהוצאות הבקשה, זאת במנותק מתוצאת ההליך העיקרי, אלא אם כן מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור. תקנה זו נועדה לשנות את הנוהג הקיים שלפיו בחלק גדול מהמקרים בקשות מוכרעות בלי שבית המשפט פסק הוצאות בגינן, דבר שמסב נזק למי שבקשתו מוצדקת ואף אינו מהווה חסם בפני הגשת בקשות סרק באופן שפוגע במשאב השיפוטי המוגבל ממילא."

להשלמת התמונה- בהתאם לתקנה 18(ג) לתקנות (משפחה) נקבע כי: "בתום הדיון בכל בקשה, רשאי בית המשפט לפסוק את הוצאות הבקשה ועל מי הן חלות, בלא קשר לתוצאות ההליך העיקרי".

בענייננו, סברתי כי התנהלות המשיבים– אשר חרף החלטות חוזרות ונשנות הגישו חוות דעת שלא כדין לתיק, וכן צרפו מאות עמודים לתצהירים- מבלי להצביע על רלוונטיות להליך ובאופן שיש בו כדי לסרבל ולהעמיס ואף להוביל להארכת ההליך, מחייבת פסיקת הוצאות כבר בשלב זה ובמנותק מתוצאות ההליך העיקרי.

משכך, אני מורה על חיוב ארבעת המשיבים, ביחד ולחוד, בהוצאות משפט בסך של 4,000 ₪ אשר ישולמו למבקשת תוך 30 ימים (תשלום זה לא יגבה מהערבון המופקד בתיק שמטרתו להבטיח תשלום ההוצאות בסופו של ההליך).

הרבה לפנים משורת הדין איני מחייבת בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

ההחלטה מותרת לפרסום בהסתרת פרטים מזהים.

ניתנה היום, ז' אלול תשפ"ד, 10 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.