לפני
כבוד השופטת מיכל ברגר בלום
תובע
פלוני, ע"י ב"כ עוה"ד טמם יקיר
נתבע
אלמוני, ע"י ב"כ עוה"ד דוד רד
פסק דין
לפניי תביעה למתן פסק דין המצהיר כי הסכם פשרה בין הצדדים, שנחתם לאחר שניתן פסק דין המחייב את התובע בתשלום חוב לנתבע, גובר על הוראות פסק הדין וכי הוראות הסכם הפשרה בוצעו.
עיקרי העובדות הצריכות לעניין
הצדדים הם אחים אשר לאורך השנים היו קשורים זה עם זה בקשרים עסקיים שונים.
ביום 1.9.2008 ניתן כנגד התובע ובהסכמתו פסק דין חלקי המחייב את התובע לשלם לנתבע סכום של 1,775,808 ₪ בתוספת ריבית חודשית בשיעור של 2% ממועד הגשת התביעה ועד התשל.ום בפועל (ת.א 564/06 בבית משפט השלום בראשון לציון). מאז המשיכו ההליכים להתנהל גם כנגד הנתבעים הנוספים וגם כנגדם ניתנו פסקי דין.
ביום 18.4.2017 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה בו נכתב, בכתב יד:
"500,000 ₪ התקבלו מבית המשפט.
350,000 ₪ יועברו ע"י …(התובע) ל… (נתבע).
250,000 ₪ יועברו עם סיום המשפט של בנק הפועלים.
250,000 ₪ יועברו עם סיום המשפט של בנק לאומי".
ביום 6.6.22 הגיש הנתבע את פסק הדין מ – 2008 לביצוע בהוצאה לפועל (תיק הוצל"פ מס' 504482-06-22).
ביום 21.8.22 הגיש התובע בקשה בטענת פרעתי אליה צירף את הסכם הפשרה מיום 18.4.2017 תוך שהוא טוען כי הוראות ההסכם בין הצדדים אשר קויימו על ידו גוברות על פסק הדין שהוגש לביצוע.
דיון לפני רשמת ההוצאה לפועל בטענת פרעתי הנ"ל התקיים ביום 22.1.23 ובו קבעה הרשמת כי היא אינה רשאית לדון בכל טענה שעולה בהקשר להסכם שנכרת בין צדדים, שכן יש לבחון לא רק את עצם קיומו של ההסכם, אלא גם האם ההסכם הופר. עוד על פי החלטת הרשמת, יש לבדוק התקיימותם של שני תנאים: האם פסק הדין חדל להתקיים על פי ההסכם הנטען והאם ההסכם הופר. בנסיבות אלה הפנתה הרשמת את הצדדים לבית המשפט וזהו מקורה של התביעה שלפניי.
תמצית טענות התובע
הסכם הפשרה נחתם על ידי הצדדים כדין לאחר שכל אחד מהצדדים בחן היטב טענותיו בסיוע בני משפחתם של הצדדים וחבר משותף, לרבות אחותם של הצדדים אשר שימשה כמנהלת החשבונות שלהם. הסכם זה גובר על הוראות פסק הדין ועל כן הנתבע היה מנוע מלהגיש את פסק הדין לביצוע.
התובע קיים את הוראות הסכם הפשרה וכיוון שהתביעות שהגיש נגד הבנקים נדחו, הוא לא חייב בכל תשלום לנתבע.
לטענתו, בנוסף לאמור בהסכם הפשרה הוא שילם עבור אחיו הנתבע חובות נוספים. כך למשל ביום 20.2.17 שילם במקום הנתבע סכום של 665,000 ש"ח עבור החזר הלוואה של הנתבע ממ'. כמו כן, לאורך השנים פעל בהליכים משפטיים שונים על מנת לגבות חובות משותפים של צדדי ג' לצדדים מבלי שהנתבע נשא בהוצאות הכרוכות בהליכים אלה.
התובע טוען עוד כי מאז נחתם הסכם הפשרה, הנתבע לא פנה אליו ולא דרש דבר. אל נוכח השיהוי בו נקט הנתבע בהגשת פסק הדין לביצוע, הוא מתקשה להציג ראיות ואסמכתאות התומכות בטענותיו ביחס להתחשבנות שנערכה בין הצדדים במועד מוקדם לחתימה על הסדר הפשרה. כן הוסיף כי מאחר שהם אחים וניהלו עסקים משותפים, היה ביניהם אמון מלא כך שמעולם לא נחתמו ביניהם הסכמים והם סמכו על אחותם שערכה את ההתחשבנות ביניהם.
תמצית טענות הנתבע
הנתבע היה איש צבא ולאחר שחרורו עבד בתחום הגגנות. הוא עבד אצל התובע שמחזיק במחסן עצים וציוד לבנייה. חוץ מזה הוא עבד כעובד כללי וקניין באולם אירועים שהפעיל התובע לאורך השנים. הנתבע לטענתו הוא איש פשוט שהלך שבי, משך שנים אחרי אחיו, התובע, שהוא איש עסקים ממולח, ערמומי ומניפולטיבי.
לטענת הנתבע הסכם הפשרה איננו קשור לפסק הדין מ – 2008, שכן פסק הדין מקורו בחוב אחר של התובע אל הנתבע. חוב בו התובע הכיר במהלך הדיון שהתנהלו במסגרת התביעה. לעניין זה מפנה הנתבע לטענת פרעתי של התובע בתיק ההוצאה לפועל שם הוא טוען בעצמו שאין קשר בין הסכם הפשרה לפסק הדין, שכן שם נטען שלכולם היה ברור שהוא אינו צריך לבצע את פסק הדין.
עוד הוא טוען כי לא ידע מהו היקף החובות של התובע כלפיו וכי הגיע למפגש בו נחתם ההסכם שלא מיוזמתו, מבלי שהיה מיוצג, ללא הגנה ולא עמד במסגרת הפגישה על כלל זכויותיו והיקף החוב כלפיו. הוא חתם על ההסכם כאשר הוא מאמין שהוא מגלם את סך החובות של התובע כלפיו וכי מה שכתוב בו חסר אחיזה במציאות. הסכם הפשרה נחתם תוך פערי כוחות בין הנתבע, החלש, לבין התובע, פטרונו ותוך ניצול תמימותו.
בסיכומיו טוען הנתבע כי ההסכם נחתם ללא גמירות דעת מצידו. תוך הטעיה וטעות. לא ניתנה לו האפשרות להכניס את בנו, הוא לא ראה את ההסכם קודם לכן והוא לא ידע את זכאותו האמיתית אשר בגינה נדרש הוא לפשרה.
לטענת הנתבע במעמד חתימה על ההסכם הוא עמד על כך כי ככל שהחוב לא ישולם לו תוך חודשיים שלושה, הוא יגבה את החוב בכללותו. הוא מעולם לא קיבל העתק מההסכם וראה אותו לראשונה רק כאשר אחיו הגיש להוצאה לפועל את טענת פרעתי.
עוד לטענת הנתבע, ההסכם לא הגיוני גם במובן הזה שלו אין כל קשר להליכים שהתנהלו מול הבנקים ועל כן אין כל סיבה לכך שהוא יסכים שהחוב של התובע כלפיו יהיה מותנה בתוצאות ההליכים המשפטיים הללו ובפרט כאשר התובע הוא אדם אמיד. הוא הוסיף כי לפי פסק הבוררות בהליך נגד בנק הפועלים התובע זכה ב – 50,000 ₪, אותו, לכל הפחות עליו להעביר לנתבע.
הנתבע טוען שהסכם הפשרה לא בוצע עובדה השומטת כל הסכמה בעניינו ועל כן על התובע לשלם ולפרוע את פסק הדין ככתבו וכלשונו.
הנתבע טוען כי התובע מעולם לא נשא עבורו בכל הלוואה שניטלה ממר מ' וכי לא היה שותף באולם האירועים או במפעל של התובע.
את השיהוי בהגשת פסק הדין לביצוע בהוצאה לפועל מסביר הנתבע בכך שלאורך השנים התובע ביקש ממנו לחכות בגלל קשיים כלכליים שהיה נתון בהם לאורך השנים.
דיון והכרעה
גדר המחלוקת
במהלך דיון ההוכחות עלה כי חרף האמור בכתב ההגנה, הנתבע אינו מכחיש כי קיבל לידיו 350,000 ₪ ישירות מן התובע ועוד כ – 500,000 ₪ דרך הליכי גבייה בהוצאה לפועל שהוגשו בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי שניתן כנגד יתר הצדדים. לעניין זה אפנה לדברי ב"כ הנתבע עמ' 38 שורות 12-15 , שם אחרי שיח ארוך שתועד בפרוטוקול הסכים ב"כ הנתבע כי מדובר בסכום שהתקבל אצל הנתבע על חשבון החוב של פסק הדין.
למעלה מן הנדרש אציין כי הוכח לפניי כי הנתבע קיבל לידיו סכום של 350,000 ₪ ישירות מהתובע וכי קיבל סכום של 480,000 ₪ דרך ההוצאה לפועל על חשבון החוב לפי פסק הדין.
בנסיבות אלה עולה כי לא נדרשת הכרעה לעניין קבלת הסכומים הנ"ל אצל הנתבע על חשבון פסק הדין.
אדון בטענות הצדדים ביחס ליתר העניינים השנויים במחלוקת.
האם יש מקום לבטל את הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים?
ראשית אציין כי במהלך דיון ההוכחות העלה הנתבע טענה כי ההסכם זוייף. בכל הכבוד, מדובר בטענה שלא ניתן לקבל. עסקינן בטענה שהועלתה לראשונה תוך כדי דיון ההוכחות ולא הוזכרה בכתב ההגנה או בתצהיר הנתבע. זאת ועוד, טענה זו אינה מתיישבת עם דבריו של הנתבע בתצהירו וביתר עדותו, במסגרתם הוא לא כפר בכך שהתקיימה פגישה ובה נחתם ההסכם.
כאמור לעיל, הנתבע טוען כי ההסכם נחתם ללא שהייתה מצדו גמירות דעת מתוך פערי כוחות משמעותיים בינו לבין אחיו ומבלי שהבין את מלוא החובות שהתובע חייב כלפיו.
לא מצאתי מקום לקבל טענותיו אלה של הנתבע. העדים שהעידו במסגרת דיון ההוכחות תיארו את מעמד החתימה על ההסכם. העד ו' סיפר שהגיע למעמד החתימה לבקשתו של הנתבע, כעד מטעמו ולבקשתו והוא אף זה שהעלה את ההסכם על הכתב (עמ' 7 שורות 8-19). הוא הוסיף כי רישומיה של אחות הצדדים ששימשה כמנהלת חשבונות של שניהם הוצגו בפגישה והנתבע אמר שהוא סומך על הדברים. כן ציין העד כי נדונו כלל החובות בין הצדדים (עמ' 8 שורות 19-20).
על נסיבות הפגישה העיד העד ו' וציין כי הצדדים שניהם החליטו לפנות למר ח' כדי ליישר את ההדורים ביניהם לאור חילוקי הדעות שהתגלעו ביניהם ביחס לכספים שהועברו ביניהם (עמ' 12 שורות 2-15). העדויות של כלל העדים מלמדות כי מדובר בחבר משותף ששניהם סמכו
עליו.
לשאלת בית המשפט את העד ו' האם הנתבע הבין על מה הוא חותם השיב העד שהוא מניח שכן (עמ' 12 שורות 18-19, עמ' 13 שורות 6-10, שורה 13).
גם העד מ', אחיהם של הצדדים, העיד כי הגיע למעמד החתימה לבקשת הנתבע. הנה כי כן, לנתבע היתה תמיכה של שני אנשים מטעמו במעמד חתימת ההסכם.
מצידו של הנתבע העיד בנו ש'. האמור בתצהירו ובעדותו הם בעיקרם עדות מפי השמועה, שכן הוא לא נכח במעמד החתימה ועל כן לא ניתן לתת לה משקל משמעותי.
הצדדים שניהם לא הזמינו את מר ח' אשר ניהל לדברי הצדדים את הפגישה. יצויין כי הנתבע יכול היה להזמינו לעדות לאחר שהבין כי הוא אינו כלול בין עדיו של התובע, אולם בחר שלא לעשות כן.
האם הסכם הפשרה נוגע לפסק הדין או מתייחס לחובות אחרים בין הצדדים?
כאמור לעיל, הנתבע טוען כי הסכם הפשרה כלל אינו נוגע לפסק הדין שהגיש להוצאה לפועל, כי אם לחובות אחרים של הצדדים זה לזה. לצורך כך מסתמך הנתבע, בין היתר, על הדברים שאמר התובע במסגרת הליכי ההוצאה לפועל בהם לשיטתו יש בבחינת הודאה בדברים.
גם טיעון זה של הנתבע לא ניתן לקבל. ראשית, עצם העובדה כי הנתבע הגיש את ההסכם בתמיכה לטענת פרעתי שהגיש להוצאה לפועל מלמד כי לשיטתו ההסכם נוגע לפסק הדין ובא במקומו. שנית, טענת הנתבע נסתרה בעדותו שלו, בה ציין כי במעמד החתימה על הסכם הפשרה הוא אמר לתובע כי אם לא יסכים לפשרה הוא יפנה למימוש פסק הדין (עמ' 79 שורות 14-15).
על העובדה כי ההסכם התייחס גם לחוב בגין פסק הדין ניתן ללמוד גם מעדותו של העד ו', בה הוא מציין כי במעמד החתימה אמר הנתבע כי אם הוא יקבל את הכספים הנקובים בהסכם המחלוקות בין הצדדים נגמרות והם חוזרים להיות אחים. הפגישה לדבריו נגמרה בכך שהצדדים התחבקו והתנשקו (עמ' 11 שורות 4-7).
העד מ' העיד כי לאחר חתימת הצדדים על ההסכם לא שמע מהנתבע כי התובע חייב לו כסף (עמ' 51 שורות 12-13). חזקה על הנתבע כי לו סבר שעל אף הסכם הפשרה יש לתובע חוב של למעלה ממיליון ₪ כלפיו היה משתף את אחיו בעניין.
מה דינם של התשלומים מהבנקים המוזכרים בהסכם הפשרה?
לאחר שקבעתי כי ההסכם נחתם וכי אין עילה לבטלו וכי הוא מתייחס גם לפסק הדין שהוגש למימוש להוצאה לפועל נותרה טענת הנתבע כי התובע נותר חייב לו סכום של 500,000 ₪ בהתאם לאמור בשתי השורות האחרונות להסכם לפיהן הנתבע יקבל 250,000 ₪ עם סיום המשפט נגד בנק הפועלים ו – 250,000 ₪ עם סיום המשפט נגד בנק לאומי. הצדדים חלוקים ביניהם האם התשלום של הסכומים הנ"ל היה מותנה בתוצאות המשפטים שניהל התובע מול הבנקים אם לאו.
ראשית, לא מצאתי מקום לקבל את טענת הנתבע כי מדובר במשפטים שהוספו לאחר חתימת ההסכם ותוך זיוף. לא ניתן, מחד, לטעון כי מדובר בסכום שנקבע ללא כל תנאי ביחס לתוצאות המשפטים ומנגד לטעון כי המשפטים הללו כלל לא נכתבו בהסכם. בנוסף, השמטת משפטים אלה אינה מסתדרת עם כלל החוב שרבץ בין הצדדים שעמד בהתאם לעדותו של הנתבע על סכום של 1,350,000 ₪.
לעניין טענת הנתבע כי על התובע לשלם לו 500,000 ₪ ללא תלות בזכיית התובע במשפטים שניהל מול הבנקים, הרי שאין בטענה זו כל היגיון. אם אין תלות בתוצאות המשפט, מדוע אלה הוזכרו ביחס לסכומים אלה? ההיגיון מחייב כי אלה הוזכרו רק כמקור אפשרי לתשלומים של התובע לנתבע ובהיעדר מקור זה לא יוכל להוסיף על מה ששולם בהתאם לסעיפים שפורטו קודם לכן בהסכם. הדברים גם עולים מעדותו של העד ו' בה ציין כי הסכומים הנגזרים מההליכים נגד הבנקים הם תוצאה של לחץ שהופעל על התובע לשלם לנתבע עוד והוא אמר שאין לו מנין לשלם, אלא אם יקבל כספים מהתביעות (עמ' 9 שורות 5-13). גם עדותו של העד מ' תומכת במסקנה זו (עמ' 43 שורות 21-22).
נוכח כל האמור לעיל מצאתי מקום לקבוע כי הסכומים המצויינים בשני המשפטים האחרונים להסכם היו תלויים בקבלת תביעות התובע כלפי הבנקים. התביעה כנגד בנק לאומי נדחתה בעוד שבמסגרת התביעה כנגד בנק הפועלים זכה התובע בסכום של 50,000 ₪. לאור הוראות ההסכם על התובע להעביר סכום זה לנתבע.
התנהלות הנתבע
כתב ההגנה מטעמו של הנתבע מגלה טפח ומסתיר טפחיים. הנתבע לא ציין במסגרת ההליך בהוצאה לפועל את הסכם פשרה. הוא העלים את העובדה כי קיבל במסגרת הליכים אחרים כ – 500,000 ₪ והדבר הוסכם לראשונה רק בעדותו בבית המשפט, לאחר קדם המשפט, הגשת התצהירים ושמיעת יתר העדויות. לא ניתן להתעלם גם מן השיהוי הניכר בהגשת פסק הדין לביצוע שהקשה על התגוננות הנתבע מפני טענות התובע. יוזכר כי מדובר בפסק דין שניתן כבר בשנת 2008.
סיכומם של דברים
תביעתו של התובע להצהיר כי הסכם הפשרה בין הצדדים, שנחתם לאחר שניתן פסק דין המחייב את התובע בתשלום חוב לנתבע, גובר על הוראות פסק הדין וכי הוראות הסכם הפשרה בוצעו, למעט תשלום של 50,000 ₪ בו זכה התובע במסגרת תביעתו נגד בנק הפועלים ואותו עליו לשלם לנתבע.
בשים לב לתוצאה אליה הגעתי המקבלת בעיקרה את טענות התובע ולהתנהלות הנתבע כמפורט לעיל, מצאתי מקום לחייב את הנתבע בהוצאות התובע בסכום של 15,000 ₪.
פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, ח' כסלו תשפ"ה, 09 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.
