בפני
כבוד השופטת אפרת שהם דליות
המערערת
****
ע"י ב"כ עוה"ד טלאל אלעוברה
נגד
המשיבים
1. ****
ע"י ב"כ עוה"ד פאוזי חזן ואח'
2. ****
החלטה
ערעור נוסף הכרוך אחר חיוב המשיב 1 (להלן: "הבנק") לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל בחוב הפסוק בו חב המשיב 2 , (בן זוגה לשעבר של המערערת) כלפי המערערת על פי פסק דין שניתן ביום 9.8.18 בבית הדין השרעי.
בהחלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל (ענת אסידו- תורג'מן) מיום 6.7.21 נדחתה בקשת המערערת כאן לחיוב הבנק. על החלטה זו הוגש ערעור אשר התקבל בחלקו במובן של החזרת התיק לכב' הרשמת לשם ברור טענות הצדדים (ר' פסק דין מיום 2.6.22 בע"ר 67740-0621).
בהחלטתה מיום 4/9/23 הורתה כבוד על חיוב הבנק בחוב הפסוק כשיעורו ביום 17/2/19, הוא מועד קבלת צו העיקול אצל הבנק (להלן: "ההחלטה").
הערעור שלפני מופנה פעם זו אך כנגד הקביעה בדבר היקף החיוב "כשיעורו ביום העיקול" להבדיל "משיעורו "ביום התשלום בפועל" כולל תוספת ריבית והצמדה.
אין חולק כי ביום 19/10/23 הבנק הסדיר חיובו כלפי המערעת בהתאם להוראות ההחלטה.
הבנק עותר להורות על סילוק הערעור על הסף בשל איחור בהגשתו וזאת מכח תקנה 147(ב)(1) לתקסד"א -2018 המוחלת על הערעור שלפנינו מכוח תקנה 44 לתקנות בימ"ש לענייני משפחה תשפ"א- 2020.
לטענת המערערת הגישה את כתב הערעור בתוך המועד הקבוע בדין , אך ככל שיוכרע אחרת יש לאפשר לה הארכת מועד בדיעבד.
לדידה, הנטל להוכחת מועד המצאת ההחלטה לידיו רובץ לפתחו של הבנק וזה לא צלח להרימו. בפועל לא הוצג אישור מסירה של ההחלטה ואין להידרש בעניינינו ל"כלל הידיעה".
גם אם מניין הימים יספר מיום 9.9.23, (יום לאחר שב"כ המערערת פנה לבנק בצירוף ההחלטה בבקשה להסדיר את התשלום), הרי שבהתאם לתקנה 120 לתקנות הוצאה לפועל המועד להגשת ערעור הינו 20 ימים , כך שנוכח פגרת סוכות ומצב החירום ששרר במדינה, כלל לא חלף המועד.
עוד נטען כי על רקע מצבו הרפואי של ב"כ המערערת ממילא נבצר ממנו להגיש את כתב הערעור קודם לכן.
בנוסף וכטעם מיוחד להארכת מועד המערערת מציינת שני נימוקים- על פי הראשון הגישה מספר בקשות בתיק הוצל"פ להבהרת פסק הדין אך בצל מצב החירום בקשתה נקלטה רק ביום 8.11.24 ויש בכך ללמד כי המערערת לא זלזלה בסדרי דין אלא ביקשה למצות זכותה הדיונית. על פי הטעם השני בא כוחה סבר בשגגה כי יש באפשרות המערערת להגיש הערעור תוך 60 ימים.
לבסוף מציינת המערערת כי זכות הגישה לערכאות זכתה למעמד של כמעין זכות יסוד, זכות הערעור מהווה נדבך לזכות יסוד זו ומעת שמתקיים "טעם מיוחד" יש לאפשר לה יומה בבית המשפט ובפרט כי סיכויי הערעור גבוהים.
דיון והכרעה
המערערת לא ציינה בכתב הערעור את המועד בו הומצאה לה ההחלטה כי אם טענה ללא כל ביסוס כי המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 7/11/23 זאת בניגוד להוראות תקנה 44 לתקנות בתי המשפט לענייני משפחה המחילה את הוראות תקנה 134 (א) (1)( (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, והדבר נזקף לחובתה.
ודוק, אין חולק כי ההחלטה מושא הערעור התקבלה אצל ב"כ המערערת לכל המאוחר ביום 8.9.23 אז, כאמור, פנה במכתב לב"כ הבנק בצירוף ההחלטה בבקשה להסדיר את התשלום לידי המערערת.
המועד להגשת ערעור על החלטת רשם בית המשפט או החלטת רשם ההוצאה לפועל הוא חמישה עשר ימים מיום שהומצאה ההחלטה (תקנה 45(ג) לתקנות בימ"ש משפחה).
אין כל יסוד לטענת המערערת כי המועד להגשת ערעור הוא 20 ימים בהתאם לתקנה 120(ב) לתקנות ההוצאה לפועל.
כמו כן מועד הגשת הערעור חל עוד לפני פגרת סוכות שתחילתה ביום 1.10.23 ולפני תקופת החירום החל מיום 8.10.23 כך שטענות המערעת בהקשר זה אינן רלוונטיות.
כך ובנוסף ובנסיבות המפורטות מוקשית בעיניי טענת המערערת כי אין מקום להחיל את "כלל הידיעה" וביתר שאת משעה שהמערערת במודע יצרה אי בהירות בעניין מועד ואופן המסירה לידיה.
מן המקובץ עולה כי המועד המאוחר האפשרי בעניינינו לתחילת מניין הימים הקבוע בחוק להגשת הערעור הוא ביום 10.9.23 (יום א' בשבוע) והמועד האחרון להגשת הערעור הינו ביום 24.9.2023.
נמצא אפוא כי במועד הגשת הערעור (30.10.23) חלפו 37 ימים מהמועד האחרון הקבוע בדין, ועל כן המועד החוקי להגשת הערעור הוחמץ.
בהינתן האמור נותר לשקול הבקשה החלופית שמטעם המערערת- להארכת המועד בדיעבד להגשת הערעור.
בקשת המערערת להארכת מועד הוגשה באיחור רב, ורק לאחר שהבנק הגיש את בקשתו לסילוק הערעור על הסף בשל חלוף המועד להגשתו.
סעיף 176(ב) לתקנות לתקנות סדר הדין האזרחי:
"נקבע בתקנות אלה או בכל חיקוק זמן לעשיית דבר או להימנע מעשיית דבר או מדד להיקף כתב טענות, יחול האמור כל עוד בית המשפט לא הורה אחרת מטעמים מיוחדים".
על חשיבותם של מועדים הקבועים בדין ניתן ללמוד מהחוק והפסיקה ואף מרוחן של התקנות החדשות כאשר אחת מן המטרות המרכזיות היא "להשריש שיקולי יעילות וצדק מהיר" (ר' בעניין זה בש"א 3064/21 שיכון ובינוי נדל"ן בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל).
הנימוק הכרוך אחר הגשת בקשות הבהרה של ההחלטה לכב' הרשמת אינו מהווה טעם מיוחד ובפרט נוכח גרסת המערערת עצמה לפיה הגישה בקשה ראשונה להבהרה אך ביום 21.10.2023, לאחר חלוף המועד להגשת הערעור.
גם אין בהחלטתי מיום 31.10.2023 כדי להשליך על מניין הימים הקבוע בדין להגשת הערעור, ובהינתן כי במועד מתן ההחלטה לא עמדו בפניי כלל הנתונים הנדרשים להכרעה.
כך ובנוסף, לא אחת נקבע בפסיקה כי טעות שנפלה בהבנת הדין אינה עולה, כשלעצמה, כדי "טעם מיוחד" הדרוש לשם הארכת מועד לנקיטת הליך. ממילא טענה זו לפיה סבר ב"כ המערערת כי המועד להגשת הערעור הינו 60 ימים ממועד ממתן ההחלטה צוינה באופן לקוני והיא אינה עומדת בהלימה למועד שצוין בכתב הערעור (7.11.23) כמועד אחרון להגשת הערעור.
בנסיבות שהוצגו , גם לא ניתן לומר כי מצבו הרפואי של ב"כ המערערת מהווה נסיבה המצדיקה הארכת המועד. אישור המחלה שצורף הוא בגין התקופה שלאחר המועד האחרון להגשת הערעור ועל כן אינו רלוונטי. כך ואחרת המערערת נקטה בשיהוי של 30 ימים לאחר תם ימי המחלה המפורטים באישור הרפואי ומבלי שניתן הצדק לכך.
אכן וכטענת המערערת, זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית והפרוצדורה אינה מיטת סדום. ברם, אל מול האמור עומדת זכותם של המשיבים לסיום ההליך ולסופיות הדיון. בפסיקה הנטייה להעניק ארכה רק אם האיחור נגרם מאילוצים חיצונים שאינם בשליטת המערער ונדרש נימוק מהותי וראוי ככל שהדבר נוגע להארכה בדיעבד. כזה לא הוצג לפני.
בשאלה אם יש בסיכויי הערעור והאפשרות שהחלטה שגויה תונצח בשל כך שהוחמצה זכות הערעור, כדי להוות משקל נגדי משמעותי לשיקולים שצוינו עד כי יש בכך לייצר "טעם מיוחד" העומד בפני עצמו, אמצא להשיב בשלילה. הבקשה להארכת מועד שותקת ביחס לבסיס המשפטי על יסודו מבקשת המערערת להשתית טענתה לשגיאה בהחלטת כב' הרשמת . גם לא נמצא לכך תימוכין של ממש בכתב הערעור עצמו. לעמדת הבנק סיכויי הערעור להתקבל אפסיים שכן המערערת מבקשת לקבל סעד שאין לו כל אחיזה בדין, כאשר דורשת לחייב את הבנק כצד שלישי בסכום העולה על גובה החוב במועד הטלת העיקול וזאת לאחר שהבנק שילם זה מכבר את מלוא החוב הפסוק נשוא העיקול .
כך ואחרת ואף נמצא לומר כי יש ממש בסיכויי הערעור הרי שהדבר לא יכול להיבחן במנותק מיתר הפרמטרים אשר בנסיבות כאן ונוכח האיחור הניכר אינם מטים הכף לטובת המערערת. סבורני כי נוכח המקובץ, לא יהיה זה מוצדק להעדיף את אינטרס המבקשת על פני אינטרס סופיות הדיון.
לפיכך הבקשה להארכת מועד נדחית ועל כן הערעור, אשר המועד החוקי להגשתו הוחמץ, נמחק על הסף.
המערערת תישא בהוצאות משפט לידי הבנק בסך של 2,000 ₪.
המזכירות תשגר החלטתי זו לצדדים ותסגור את התיק.
ניתנה היום, כ"ד אדר א' תשפ"ד, 04 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.
____________________
אפרת שהם דליות, שופטת
