האיש,ע"י ב"כ עו"ד אלינור ליבוביץ, האישה,ע"י ב"כ עו"ד עמוס צדיקה, פסק דין

לפני הרכב כבוד השופטים:

חננאל שרעבי [אב"ד]

אספרנצה אלון

אריה נאמן

המערער

האיש

ע"י ב"כ עו"ד אלינור ליבוביץ

נגד

המשיבה

האישה

ע"י ב"כ עו"ד עמוס צדיקה

פסק דין

לפנינו ערעור על פסק דינו החלקי של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כבוד השופטת ענבל קרן) (להלן: "בית משפט קמא"), שניתן ביום 04.08.2024 במסגרת תלה"מ 35316-03-20, במסגרתו נקבע כי הסכם שחתמו הצדדים תקף לתקופה בה היו ידועים בציבור ועד ליום נישואיהם, וכי מיום נישואיהם ואילך יחול על הצדדים חוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 (להלן: "פסק הדין קמא" ו"חוק יחסי ממון", בהתאמה).

כך נקבע בסעיף 43 לפסק הדין קמא:

"מכל האמור לעיל עולה כי הצדדים חתמו על ההסכם בהיותם ידועים בציבור, מבלי שעמדו להינשא בקרוב לחתימתו ונישאו בפועל למעלה משנתיים לאחר מכן – ועל כן הנוטריון לא היה מוסמך לאמתו; בנוסף, אין בהסכם הוראה הצופה נישואין ו/או פקיעת הנישואין, ולא נתן היה לאשרו כהסכם ממון בהתאם לחוק יחסי ממון.

מכאן, שתכליתו של ההסכם היתה להסדיר את ענייניהם הרכושיים של בני הזוג הנובעים ממערכת היחסים ביניהם כל עוד הינם ידועים בציבור, ופקע עם נישואיהם".

בסעיף 57 לפסק הדין קמא נפסק:

"מכל הנימוקים שפורטו לעיל ולאחר שעיינתי בכל חומר הראיות שהונח בפני ושקלתי טענות הצדדים, הנני מורה כי ההסכם שנחתם בין הצדדים ביום 00.00.2004 יחול לתקופה שעד לנישואיהם (00.00.2007).

החל מיום הנישואין ואילך, יחול על הצדדים חוק יחסי ממון."

ברקע יצוין כי הצדדים חתמו ביום 00.00.2004 על הסכם שנערך ואושר על ידי נוטריון (להלן: "ההסכם"). עיקרו של ההסכם הינו הפרדה רכושית בין בני הזוג. בחלוף כשנתיים, ביום 00.00.2007, נישאו הצדדים זה לזו כדמו"י. האיש היה כבן 50 ולו ילדים מנישואיו הראשונים, האישה הייתה כבת 30 ואלו היו לה נישואיה הראשונים. ביום 00.00.2008 נולדה בתם המשותפת. בסמוך לחודש 00.2018 נפרדו הצדדים.

בית משפט קמא בחן את טענות הצדדים (סעיפים 1–31 לפסק הדין קמא), את המסגרת הנורמטיבית החלה על ההליך – סעיף 3 לחוק יחסי ממון והפנה לפסיקה הרלוונטית. בית משפט קמא קבע כי הסכם אשר נחתם בין בני זוג שאינם נשואים תקף אך ורק לתקופת היותם ידועים בציבור ומעת נישואיהם חלות הוראות חוק יחסי ממון, וכי בני זוג המבקשים ליתן להסכם שנחתם ביניהם בעת שהיו ידועים בציבור תוקף מחייב גם לתקופת הנישואין, עליהם לאשר מחדש את ההסכם לפני הערכאה המוסמכת בהתאם לחוק (סעיפים 33–34 לפסק הדין קמא).

בית משפט קמא בחן האם ניתן לראות את הצדדים כבני זוג שעמדו בפני נישואין בעת חתימת ההסכם ובאופן שלנוטריון הייתה סמכות לאמת ההסכם ביניהם כהסכם ממון, והשיב על כך, לאחר בחינת העדויות והראיות, בשלילה (סעיפים 35–44 לפסק הדין קמא). ההסכם אומת על ידי נוטריון כהסכם טרום נישואין בהתאם לסעיף 2(ג1) לחוק, עם זאת, הצדדים נישאו רק בחלוף מעלה משנתיים לאחר מועד חתימתו (סעיף 35 לפסק הדין קמא); לא נמצא כי הצדדים עמדו להינשא בסמוך למועד חתימת ההסכם, ואף ספק אם במועד חתימת ההסכם גמרו אומר ביניהם להינשא כלל, וזאת אחר שבחן את עדויות הנוטריון והצדדים (סעיפים 36–38 לפסק הדין קמא); בית משפט קמא דחה את טענת המערער כי די בעובדה שהנוטריון אימת את ההסכם לפי סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון, וקבע כי תקופה של שנתיים וחצי לאחר חתימת ההסכם אינה נחשבת בסמוך לנישואין (סעיף 39 לפסק הדין קמא); בהמשך בחן בית המשפט את נוסחו של ההסכם והגיע למסקנה כי אין מדובר בהסכם ממון טרום נישואין אלא בהסכם בין ידועים בציבור שנועד להסדיר את יחסיהם לעת פירוד. בהסכם לא מוזכרת המילה "נישואין", ההסכם נושא כותרת "הסכם" בלבד, לשונו אינה מרמזת על כוונת הצדדים להינשא, הוא אינו מתייחס לאפשרות הולדת ילדים משותפים ואינו מתייחס לגירושין (סעיפים 40–41 לפסק הדין קמא). בית משפט קמא הסיק מסעיף 13 להסכם, המאפשר לצדדים לשוב ולדון בהוראותיו בתום שנה מחתימתו, כי הם לא ראו בהסכם כהסדר רכושי סופי אלא ככזה שיחול לתקופה מסוימת (סעיף 42 לפסק הדין קמא). בהמשך בחן בית משפט קמא האם מתקיימים חריגים להחלת ההסכם, תוך בחינת התנהלות הצדדים לאחר נישואיהם (שינוי צוואה ומוטבים בפוליסת ביטוח, הפקדת כספים בחשבון על שם המשיבה, חשבונות הבנק) ומצא כי מדובר בפעולות המנוגדות להוראות ההסכם וסותרות את טענת המערער כי פעלו באופן דווקני בהתאם להוראות ההסכם (סעיפים 45–49 לפסק הדין קמא); בית משפט קמא בחן קטעים מיומנה האישי של המשיבה ומצא כי אין בהם כדי ללמד על אומד דעתם של מי מהם לגבי הזכויות המגיעות לו, קל וחומר לעניין תקפותו של ההסכם (סעיף 54 לפסק הדין קמא).

בערעורו של המערער, נטען בתמצית, כי בית משפט קמא שגה בפסק דינו שכן המערער היה נשוי בעבר ולו ילדים נוספים, הוא רצה לערוך הפרדה רכושית בינו לבין המשיבה לכן פנה לנוטריון כדי להוציא לפועל כוונה זו, הנוטריון אישר את ההסכם רק לאחר שהובהר לו כי כוונת הצדדים להינשא זה לזו, הנישואין נדחו בשל מצבה הרפואי של המשיבה, המערער הפקיד זרע כדי ליצור תא משפחתי, בית משפט קמא שגה שלא קיבל את עדות הנוטריון, שלא דן אם ההסכם צופה פני עתיד, שלא בחן את מהותו והגיונו של ההסכם, זאת נוכח הפערים שהיו בין הצדדים, הן לעניין הגיל והן לעניין הרכוש, שגה בכך שלא התייחס לעובדה שהמשיבה לא פנתה למערער מעולם כדי לשנות את תנאי ההסכם, שגה שהסתמך על סעיף 13 להסכם המאפשר לצדדים להסכים לשנותו בעתיד והעובדה שהדבר לא נעשה מדברת בעד עצמה, שקבע כי הצדדים התנהלו אחרת מהקבוע בו, שפעולותיו במהלך הנישואין אינה מלמדת על דבר לעניין צבירת הנכסים ושלא מצא לאשרר ההסכם מכוח עקרונות היושר ותום הלב.

בתשובת המשיבה, נטען בתמצית כי דין הערעור להידחות, כי פסק הדין קמא מנומק, נעדר טעויות, הממצאים העובדתיים התבססו על שמיעת עדויות בעל פה, התרשמות מעדים ומראיות בכתב, כי בית משפט קמא לא שוכנע שבמועד חתימת ההסכם הצדדים התעתדו להתחתן, ההסכם לא כלל כל מילה שהצדדים יהיו "בעל ואישה", הוא נעדר המילה "נישואין" אלא רק קיום מערכת יחסים זוגית, לחלופין חיים משותפים, ההסכם אינו כולל התייחסות לגירושין עתידיים במידה ויתרחשו, סיום החיים המשותפים נקבע בהסכם לפי הודעה ולא לפי סידור גט / התרת נישואין, ההסכם נחתם בשל חשש ולחץ ילדיו של המערער כי כוונת המשיבה לעשקו כלכלית, אך אין הסכם זה צפה משטר כלכלי שלאחר הנישואין, כי הנוטריון הינו חברו של המערער המייצג אותו גם בעניינים עסקיים ואישיים מזה 20 שנים והוא נעדר כל סמכות לאשר הסכם של חיים משותפים, כי טענת המערער ביחס לדחיית הנישואין בשל מצב רפואי הסתמכה על אישור אורתופד ממועד שקדם ליום אישור ההסכם, כי הצדדים לא פעלו בהתאם להסכם ולקבוע בו, כי ההסכם לא עומד בדרישות החוק, כי וויתור על זכויות מכוח החוק מחייב הסכמה פוזיטיבית ומפורשת שאינה משתמעת לשני פנים, כי כל ספק לעניין זה אמור לפעול לטובתה ושיש לדחות את גרסתו אף מן הפן המוסרי.

לאחר עיון בפסק הדין קמא, בכתבי הטענות ולאחר ששמענו את טיעוני באי כוח הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו בעל פה ביום 24.02.2025, מצאנו שיש לדחות הערעור מכוח סמכותנו לפי סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), זאת מהטעמים הבאים:

ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא מקובלים עלינו, כך גם באשר לקביעות בית משפט קמא ביחס להתרשמותו מהעדים. לא מצאנו להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, בפסק דינו קמא. הלכה היא שאין ערכאת הערעור ממהרת להתערב בקביעות עובדתיות ובקביעות מהימנות, שמסורה לשופטת ששמעה וראתה את העדים על דוכן העדים והתרשמה באופן בלתי אמצעי מעדותם (עיינו רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (נבו 25.10.2007)‏‏). ראו לעניין זה הסכמת ב"כ המערער בפרוטוקול הדיון מיום 24.02.2025, עמוד 1 שורות 17–18.

האם נפלה שגיאה במסקנה המשפטית אליה הגיע בית משפט קמא? נשיב על כך בשלילה. מבלי לשוב ולפרט את אשר כבר נכתב בפסק הדין קמא, ההסכם נחתם כאשר הצדדים היו בגדר ידועים בציבור ונישאו בפועל בחלוף מעלה משנתיים מיום החתימה. עובר לחתימה על ההסכם לא היו הצדדים על מפתן הנישואין, הנישואין לא עמדו בפתח, על כן הנוטריון לא היה מוסמך לאמת את ההסכם. בעניין זה קיימת פסיקה עקבית אליה הפנה בית משפט קמא. הוראות סעיף 2 לחוק יחסי ממון הן ברורות ומתנות את תוקפו של ההסכם המסדיר את יחסי הממון בין בני זוג נשואים, באישור או באימות ההסכם באחת הדרכים המנויות בסעיף. נקבע מפורשות כי בהיעדר אישור או אימות תקפים, ההסכם עצמו משולל תוקף. גם אם נגמיש את התנאי של צפיית הנישואין עדיין הצפי לנישואין צריך להיות ברור, ודאי וקרוב למועד עריכת ההסכם. לא ניתן למתוח את צמד המילים "לפני הנישואין" המופיעות בסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון לתקופה של למעלה משנתיים כבענייננו. זאת ועוד. כותרת ההסכם כ"הסכם" בלבד, היעדר כל התייחסות לכך שהצדדים עתידים להינשא בקרוב, היעדרן של המילים "נישואין" ו-"גירושין", ה"הואיל" הראשון להסכם, "האיש והאישה מעוניינים להתגורר יחד ולקיים ביניהם מערכת יחסים זוגית […]" כל אלה ועוד מטים את הכף, כפי שקבע בית משפט קמא, כי עסקינן בהסכם שאינו הסכם ממון ואין לו תוקף לאחר נישואי הצדדים.

בית משפט קמא לא הסתפק בקביעתו זו ואף הוסיף ובחן האם מתקיימים החריגים להפעלת ההסכם ומצא כי אין המקרה הנדון בא בקהלם של החריגים האמורים ואנו שותפים לקביעתו זו. תכלית ההסכם הייתה הסדרת ענייניהם הרכושיים של הצדדים, הנובעים ממערכת היחסים ביניהם, כל עוד הינם ידועים בציבור. להשקפתנו, אין לגזור גזירה שווה ממגורים של שני אנשים יחדיו וקיום מערכת יחסים זוגית ביניהם, למשטר הרכושי החל על אלה המוצאים לנכון למסד את קשרם הזוגי על דרך נישואין. הסכמה של בני זוג ידועים בציבור למשטר רכושי מסוים אינה מקימה חזקה שמסכימים הם להחלת אותו משטר לאחר שישתנה מצבם לבני זוג נשואים.

טענת המערער כי הנוטריון אישר את ההסכם לפי סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון והאישור נושא כותרת "אימות הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין", אין בה כדי לגרוע ממסקנתנו. הנוטריון היה מנוע לאשר או לאמת את ההסכם על פי חוק יחסי ממון כל עוד הצדדים לא היו "לפני נישואין" או "בני זוג העומדים ערב נישואיהם", כדרישת המחוקק. מניעות זו מקפלת בתוכה מדיניות שיפוטית ראויה להימנע מחוזים המסדירים בהינף אחד ובלא הפרדה ברורה את הזכויות והחובות של אותם צדדים הן כידועים בציבור והן כנשואים. ידועים בציבור הינו מצב עובדתי. היום כן מחר לא. כל אחד מבני הזוג יכול להביא לסיומם בנקל, לא כך הם פני הדברים בבני זוג נשואים המחויבים לגושפנקא של הדין לסיום יחסיהם ועל כך כאמור קיימת פסיקה עוקבת ורבה שלחלק ממנה הפנה בית משפט קמא.

טענת המערער כי שגה בית משפט קמא עת יישם הלכה משפטית חדשה, היא עמ"ש 26693-04-13, באופן רטרוספקטיבי, לא מצאנו בה ממש. סעיף 2(ג1) לחוק הקובע כי "הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון לפי חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, ובלבד שהנוטריון נוכח שבני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו", הינו סעיף חוק אשר תוקן ביום 24.02.1995, קרי כעשר שנים טרם חתמו הצדדים על ההסכם. הניתוח שהובא בעמ"ש 26693-04-13 המפרט את ההיסטוריה שקדמה לתיקון וכן ההסבר להצעת החוק, לא היוותה אז, ולבטח לא כיום ביחס לצדדים שלפנינו, בגדר "הלכה חדשה", אלא בגדר פרשנות המצב החקיקתי שהתקיים כבר אז ביחס לתיקון חוק שהיה תקף כמעט שני עשורים. מסקנת בית המשפט בעמ"ש 26693-04-13, כי: "תנאי לסמכות האימות, הן של רושם הנישואין והן של הנוטריון, הנו שבני הזוג כבר קיבלו את ההחלטה להינשא כך שהליך האימות מתבצע ערב הנישואין. כאשר מדובר ברושם הנישואין, לא תיתכן מציאות אחרת, שהרי ההתייצבות בפני רושם הנישואין נעשית רק לקראת הנישואין ולאחר שהוחלט עליהם. הוא הדין להתייצבות בפני הנוטריון על מנת שיאמת את הסכם הממון. מאחר שפעולה זאת נועדה לשמש מקבילה לפנייה לרושם הנישואין, אין הפנייה לנוטריון באה בחשבון אלא לגבי בני זוג שתהליך מיסוד הקשר ביניהם הבשיל כדי יכולת לפנות לרישום הנישואין; ובמילים אחרות: שכבר הוחלט על ידם להינשא ומועד הנישואין מתקרב", אינה הלכה חדשה ששינתה הלכה ישנה ביחס לאימות הסכם ממון על ידי נוטריון, אלא פרשנות החוק והמצב הקיים ששרר בעת מתן פסק הדין דאז, המבוסס על תיקון משנת 1995. התיקון האמור, משנת 1995, חל על הצדדים שלפנינו גם כן.

טענת המערער כי ההסכם אמור להיות תקף מכוח דיני החוזים הכלליים, דינה להידחות. היחס הנורמטיבי בין חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 לבין חוק יחסי ממון, הינו זהה. יחד עם זאת, "בניגוד בין שני הסדרים נורמאטיביים, המצויים על רמה נורמאטיבית שווה, יד ההסדר הספציפי על העליונה: "דין מיוחד דוחה דין כללי" (עיינו בג"ץ 6231/92 אלברט זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, מט(4) 749 (1995)‏‏ והאסמכתאות שם). אין חולק כי חוק יחסי ממון הינו דין מיוחד וספציפי ביחס לחוק החוזים הכללי, שכן זה חל אך ורק על בני זוג, בכתב, מחייב אישור בפני גורם חיצוני לאחר שנוכח כי ההסכם נעשה בהסכמה חופשית, הבנת משמעותיו, תוצאותיו וכיו"ב. אין לקבל את שיטת המערער, היינו מחיקת ההסדרים והדרישות המיוחדות שנקבעו בחוק יחסי ממון, על ידי החלפתם באלה הקבועים וחלים מכוח חוק החוזים הכללי. במעמד זה אציין את הידוע, כי עקרון תום הלב, "מצודתו פרושה על כלל המערכת המשפטית בישראל" (עיינו ע"א 579/83 הרי זוננשטיין נ' אחים גבסו בע"מ, קבלני בנין, מב (2) 278 (1988)‏‏ והאסמכתאות המצוינות שם). על אף האמור, לא מצאנו כי המערער הצליח להוכיח כי המשיבה נהגה באופן שניתן להגדירו כהתנהגות הפוגעת בעקרונות תום הלב, לחלופין עקרונות הצדק, המצופים מהצדדים ויחסיהם זו עם זה.

בחנו את שאר טענותיו של המערער ולא מצאנו כי נפלה שגגה במסקנות המשפטיות שבפסק הדין קמא ו/או טעות שבחוק.

סוף דבר: אנו מורים על דחיית הערעור ומחייבים את המערער לשאת בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪, אשר ישולמו מתוך סכום הפיקדון שהופקד ואשר יועבר למשיבה באמצעות בא כוחה.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

פסק דין זה מותר לפרסום, תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.

ניתן היום, י"ב אדר תשפ"ה, 12 מרץ 2025, בהעדר הצדדים.

ח. שרעבי, שופט

אב"ד

א. אלון, שופטת

א. נאמן, שופט