לפני
כבוד השופטת ליאת דהן חיון
תובעת
באמצעות ב"כ עו"ד דוד אמסלם
נגד
נתבעים
1 נתבעת
2. נתבע
3. נתבעת
כולם באמצעות ב"כ עו"ד חסן גדבאן
פסק דין
לפניי תביעה כספית מסגרתה עותרת התובעת לחייב את הנתבעים להשיב לידיה סך של 2,100,000 ₪ שהתקבל בתקופה בה הנתבעת 1, אמה, שימשה כאפוטרופסה עבור כלל עניינה בהתאם לצו שיפוטי, וזאת לאחר שעברה תאונת דרכים קשה. כן עותרת לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויים בשל עוגמת הנפש שנגרמה לה מהתנהלותם.
רקע;
הנתבעים 1-2 הוריה של התובעת, והנתבעת 3, אחותה.
הנתבעים 1-2 (להלן: "הנתבעים או ההורים") מתגוררים בדירה ברחוב אש.. ב… ובעלי הזכויות בנכס ברחוב הר… ב.., הידוע כגוש… חלקה …( להלן: "הדירה ברחוב הר… "). הנתבעת 3 (להלן: "האחות או הנתבעת 3") מתגוררת בנכס ברחוב הר… ובעלת הזכויות בנכס ברחוב אש… ב… הידוע כגוש חלקה ( להלן: "הדירה ברחוב אש…").
בשנת 2003, כשהתובעת בת כ- 17, עברה תאונת דרכים קשה, בעקבותיה הייתה מחוסרת הכרה מספר ימים, וסבלה מפגיעות רב מערכתיות, לרבות מוחיות. בעקבות התאונה הוכרה כבעלת נכות בשיעור 100% ונדרשה להליך שיקום ארוך שכלל לימוד פעולות חיים בסיסיות.
לאחר התאונה, עתרה הנתבעת למנותה כאפוטרופסה עבור כלל ענייני התובעת, וצו כאמור ניתן ביום 28.10.08 (ראה תיק תמ"ש…); ביום 13.7.17 עתרה התובעת לביטול צו האפוטרופסות תוך שבין היתר טענה שהנתבעת מעלה בתפקידה ושלחה ידה בכספים שקיבלה. ביום 19.11.17 התקבלה בקשת התובעת והצו בוטל (ראה תיק א"פ….).
במסגרת הליך לפניי הוברר שהנתבעת לא הגישה כל פרטה או דיווח בתקופת המינוי, ודיווח יחיד שהוגש לאחר נקיטת ההליך לפניי, לא אושר ע"י האפוטרופוס הכללי.
אין חולק בין הצדדים כי בתקופה בה שימשה הנתבעת כאפוטרופסה עבור התובעת, הוגשה תביעה כנגד חברת הביטוח לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת כתוצאה מהתאונה (ראה תיק ת"א …) . אין חולק בין הצדדים שביום 21.7.2009 ניתן תוקף של פס"ד להסכם פשרה עליו חתמה הנתבעת כאפוטרופסה בהתאם לו התובעת תקבל פיצוי בסך של 2,150,000 ₪, ולאחר קיזוז שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ סך של 1,873,295 ₪, וזאת בנוסף לתשלומים התכופים ששולמו עבור התובעת, ואלה שולמו לידי הנתבעת (להלן: "הסכם הפשרה או פס"ד"). עוד אין חולק שהתובעת זכאית לקצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי, וזו שולמה לידי הנתבעת, ולאחר מכן לידי התובעת. ואולם, קיימת מחלוקת ביחס למועד בו הופסק התשלום לידי הנתבעת.
לבקשת התובעת הוטל צו עיקול זמני על זכויות הנתבעים בנכסים המפורטים בסעיף 2 לעיל (ראה החלטה מיום 10.3.19).
משלא גובשה כל הסכמה, ולאחר שנשמעו ראיות והוגשו סיכומים, ניתן פס"ד זה.
עיקר טענות הצדדים:
לטענות התובעת הנתבעת, בהיותה אפוטרופסה עבורה, קיבלה לידיה לכל הפחות סך של 1.5 מיליון ₪ שהופקד לחשבונה, ובסכום זה לא נעשה כל שימוש לטובתה, אלא הנתבעים עשו בהם שימוש לטובתם האישית. כאשר פנתה התובעת לברר את שנעשה בכספים, היכן הושקעו וכיצד תוכל לקבלם, נענתה כי "הכספים אינם שלך", "הכסף הלך מזמן", קנינו שתי דירות שיהיו שלך רק לאחר שנלך לבית עולמנו וכן תשובות נוספות. גם כאשר נשלח לנתבעת במכתב מעו"ד מסגרתו נדרשה להשיב את הכספים, נענתה שדברי הנתבעת נאמרו בסערת רגשות כן שאחיה של התובעת שילמו מחיר יקר לכל החיים בשל הטיפול בה, וכן שהכסף בוזבז על חופשות ורכבים. או אז פנתה לאפוטרופוס הכללי וגילתה שלא הוגש עדכון אודות פס"ד וכן שלא הוגשו פרטות כקבוע בחוק.
בהמשך, הוברר לה מפי הנתבעת שלאחר קבלת כספי הסכם הפשרה, נרכשו שתי דירות המגורים שעלות הרכישה הכוללת של שתיהן הסתכמה דאז בסך של מיליון ₪. כך גם הוברר ממכתבו של ב"כ הנתבעת שאכן כספי הסכם פשרה שימשו לרכישת הדירות שהזכויות בהן נרשמו האחת על שם הוריה והשנייה על שם אחותה. עוד מציינת התובעת שבעת רכישת הדירות, אחותה הייתה בת כ- 18 , ואין ספק שלא היה בידיה לגייס כספים לצורך רכישת דירה.
התובעת מפרטת שהנתבעת חתמה על הסכם הפשרה וכן שסכום הפיצוי היה בסך של 2,150,000 ₪ הכוללים את שכ"ט עו"ד. מאחר ומדובר בהסכם ולא בפס"ד, עו"ד חיר שייצג אותה היה זכאי לשכ"ט בסך 11 אחוזים בתוספת מע"מ, ובסה"כ 276,705 ₪. משכך, הייתה אמורה לקבל סך של 1,873,295 ₪. לדבריה, אין מחלוקת שמכוחו של הסכם הפשרה קיבלה הנתבעת בעבורה סך של 1.5 מיליון ₪ והם הופקדו בחשבון הבנק שבבעלותה. חרף העובדה שהנתבעת הכחישה שקיבלה סכום נוסף בהתאם להסכם הפשרה וטענה שקוזז ע"י עו"ד חיר, לא המציאה מסמכים לאקטואר לבדיקת טענותיה.
התובעת סבורה שחיזוק לכך שאין ממש בטענות הנתבעת עולה מהסתירה בעדותה; עת אומתה עם תצהיר שנתנה בהליך קודם, שם הצהירה שקיבלה לידיה סך של 1,700,000 ₪ בהמשך להסכם הפשרה, לא עלה בידי הנתבעת להסביר את הסתירה בגרסאותיה. בדיון ההוכחות כאשר נשאלה לעניין זה השיבה "אולי שם שיקרתי". מבלי לפגוע באמור לעיל סבורה התובעת שהחובה לוודא כי מלוא כספי הפשרה יתקבלו, מוטלת על הנתבעת בהיותה אפוטרופסה עבורה. משכך, יש לראות בנתבעת כמי שקיבלה לידיה בהתאם להסכם הפשרה לפחות סך של 1,873,295 ₪.
את טענות הנתבעים בדבר השימוש בכספים סבורה התובעת שיש לדחות; ראשית, הנתבעת לא הגישה כל בקשה לאפוטרופוס הכללי בטרם עשתה שימוש בכספיה ומעולם לא הוגשה פרטה. גם הפרטה המאוחרת שהוגשה ע"י הנתבעת בהמשך להליך זה נדחתה כאמור בהודעת הכונס הרשמי מיום 21.9.20 שם צוין שאין לקבל את הדוחות הכספים בשל עירוב כספים והיעדר אסמכתאות. עוד הודגש שם שלא ניתן לאשר את טופס סל המחייה שהוגש. יתר על כן; גם ממסקנות האקטואר בחוות דעתו מיום 26.5.21 עולה תמונה ברורה התואמת את טענותיה, ובכלל זה שהנתבעת קיבלה את הכספים להם טענה, ובמשך זמן קצר, אלה בוזבזו על רכישת דירות ורכבים.
לעניין רכישת הדירות טוענת התובעת שהדירה ברחוב הר… הייתה בבעלות עמידר ונמכרה לנתבעים בהנחה בהתאם לנהוג באותם הימים. משכך, הנתבעת 3 לא יכלה לרכוש את הדירה, כטענת הנתבעים. בתצהירם, הנתבעים הצהירו שהדירה ברחוב אש… נרכשה עבור התובעת ולשימוש ההורים, והבית ברחוב הר… נרכש עבור האחות תוך שהזכויות נרשמו ע"ש ההורים; בכתב ההגנה טענו הנתבעים שהנתבעת 3 לבדה היא זו שנשאה בתשלומי המשכנתא (סעיף 39), ברם, בכתב ההגנה (סעיף 33) טענו שסכומים אלה שישמו בעבור הוצאות התובעת. כך גם אישרו בעצמם שמימון רכישת הדירה ברחוב הרב קוק, וכן סכום נוסף בסך 440,000 ₪ לטובת רכישת הדירה ברחוב אשכולות, שולמו מחשבון הנתבעת. סתירה נוספת לעניין זה עולה מתצהיר הנתבעת 3 שם הצהירה שתשלומי המשכנתא שולמו בחלקים שווים על ידה ועל ידי הנתבעת. ואולם, עיון בתדפיסי חשבון הבנק של הנתבעת מלמד שההחזר החודשי עבור הלוואת המשכנתא שולם מחשבונה, תוך שלא הומצאו דפי חשבון של הנתבעת 3 מהם ניתן ללמוד שנשאה בהחזרים החודשיים. הדברים אף מתיישבים מתצהיר הנתבעת 3 (סעיף 13) שם הצהירה שנטלה את המשכנתא על שמה רק משום שהבנק סירב ליתן הלוואה לנתבעים בשל מצבם. גרסתה זו אישרה גם בחקירתה. מאלה עולה בבירור ששתי הדירות נרכשו מהכספי התובעת ובכלל זה תשלומי הלוואת המשכנתא אשר שולמו מחשבון הנתבעת, שם הופקדו כספי הפיצויים שקיבלה.
עוד גורסת התובעת שהנתבעת הודתה בחקירתה שהדירות נרכשו מכספי התובעת ולא היה מקור אחר למימון רכישתן. כך גם הנתבע 2 אישר בחקירתו באופן ברור שהדירות שייכות לתובעת ויש להעבירן על שמה, או למכור אותן ולהעביר לידיה את תמורתן.
בנוסף לרכישת שתי הדירות, הנתבעים רכשו 2 רכבים, האחד מסוג קרייזלר והשני מסוג פג'ו, שהבעלות בהם לא נרשמה על שמה, כמו גם עובר לרכישתם לא התקבל אישור מהאפוטרופוס הכללי לביצוע הפעולה. כך גם רכבים אלה לא שימשו לטובתה, ומחקירת הצדדים עולה שהיא הרבתה להסתגר בחדרה או שהייתה מאושפזת, ומכאן לא ברורה טענת הנתבעים כאילו רכבים אלה היו לשימושה. הרכבים נשארו בחזקת הנתבעים גם לאחר עזיבתה את בית הוריה, ומכאן, אין לזקוף את עלותם כחלק מהוצאותיה.
כן טוענת התובעת כנגד מימון החופשות המשפחתיות מכספה בעלות של כ- 200,000 ₪ וזאת כפי שאישרו הנתבעים. מעבר לכך שלא הוצגה כל אסמכתא לעלותן, הרי שבחקירתם הודו הנתבעים שמימנו את כל הוצאות המשתתפים ולא רק את הוצאות התובעת. מכאן, אין לזקוף את עלות החופשות בגדרי הוצאותיה.
לעניין טענות הנתבעים לפיהן עשו שימוש בכספים לטובתה ובכלל זה לשיפוצים ורכישת ריהוט עבורה, גורסת כי המדובר בטענה שקרית אשר לא גובתה בכל ראייה, וגם לגביה לא התקבל אישור. בנוסף לכך, מדובר בשיפוצים שנערכו בדירה שהזכויות בה לא נרשמו על שמה, והריהוט המדובר, נותר בבית הוריה. מכאן, אין מקום לראות בהוצאות אלה לטובתה.
לעניין המחלוקת בדבר המועד בו עזבה את בית הוריה טוענת שכבר בחודש מרץ 2014 ובטרם נישאה עברה להתגורר עם בעלה. חרף זאת, קצבת הנכות המשיכה והתקבלה בידי הנתבעת משך שנה נוספת ולא הועברה לידיה. עוד מבקשת להבהיר שעדותה כמו גם עדות בעלה לעניין זה הייתה קוהרנטית ואמינות תוך שפירטו את מועד המעבר והעובדה שהיו 2 חתונות. מנגד, הנתבעים כלל לא זכרו את החתונה משנת 2016, אולם לאחר מכן אישרו את החתונה משנת 2015. כך גם לאורך כל עדותם מסרו גרסאות שקריות, סותרות ומגמתיות. מכל אלה יש לקבוע שעזבה את בית הוריה בשנת 2014.
בשאלת ההוצאות הריאליות טוענת שבכתב ההגנה טענו הנתבעים לסל מחייה בסך 8,170 ₪ ללא כל תימוכין להוצאות הנטענות. המומחה קבע בחוות דעתו שסכום זה משקף את ההוצאות להן נדרשה, אולם כאשר נשאל לעניין זה במסגרת שאלות ההבהרה, השיב שלא קבע את גובה סל מחיה וזאת יעשה בית המשפט . כך גם ב"כ האפוטרופוס הכללי אישר שלא קבע את סל המחייה ואין באפשרותו לאשר את ההוצאות הנטענות. מעיון בדפי חשבון הבנק של הנתבעת עולה שהכנסותיה היה בסך של כ- 4,500 ₪ ומכאן לא הייתה יכולה לשאת בהוצאות בסך של למעלה מ- 8,000 ₪. מכל אלה, יש לראות בדמי הביטוח הלאומי שנתקבלו כאומדן נכון וריאלי כסל המחייה, וזאת מקום שלא נקבע ע"י האפוטרופוס הכללי לאור מחדלי הנתבעת.
עוד סבורה התובעת שיש מקום להורות על דחיית טענת הנתבעים לפיה התביעה הוגשה בשיהוי שכן הוגדרה כאדם שמונה עבורו אפוטרופוס וזאת עד ליום 19.11.17. מכאן, בהתאם לסעיף 12 לחוק ההתיישנות מרוץ ההתיישנות הופסק עד למועד זה.
בנוסף לכל האמור לעיל סבורה התובעת שהנתבעים התנהלו באופן מביש ומבזה תוך השחרת שמה וכבודה, כמו גם שעשו כל שאל ידם על מנת למשוך ולסרבל את ההליך. נוכח התנהלותם ניתנו עשרות החלטות המחייבות אותם בהמצאת מסמכים הן לאפוטרופוס הכללי והם לבית המשפט, אך אלה לא קוימו, ובשל כך חויבו מספר פעמים בהוצאות, שלא שולמו, והיא נדרשה בהליכי גבייה. אם לא די בכך, עדות הנתבעים קרסה בחקירתם, תוך שהייתה מלאת סתירות, כך שלא ניתן ליתן בה כל אמון.
התובעת מתארת שנוכח התנהלות הנתבעים, נאלצה לצאת במסע חיפוש אחר כספה האבוד שנלקח ממנה במצב של חוסר אונים. עת הנתבעת הייתה אמונה על גופה ורכושה, ניצלה את מצבה לטובת עניינה האישיים תוך שהיא רומסת את זכויותיה. מכאן, בנוסף לכלל החיובים, יש לחייבה לשלם סך של 30,000 ₪ כפיצוי בגין עוגמת נפש.
מכל המפורט לעיל ובהתאם לקבוע בסעיף 50 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב 1962, עותרת התובעת לחייב את הנתבעת 1 להשיב לידיה סך של 2,070,000 ₪ בערכו הצמוד. בנוסף, לחייב את הנתבעים לשלם לידיה פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 30,000 ₪. לצורך הבטחת ביצוע פס"ד עותרת ליתן פס"ד הצהרתי הקובע שזכאית להירשם כבעלת הזכויות בדירות.
לטענות הנתבעים יש להורות על דחיית התביעה על הסף שעה שהתיישנה לכל המאוחר בשנת 2016. כן לטענתם, יש להורות על דחיית התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3 שעה שלא הוכחה כל עוולה מצדם כנגד התובעת כמו גם שלא קיבלו לידיהם כל סכום.
לגרסת הנתבעים, התובעת נפגעה קשה בתאונת דרכים ולצורך הטיפול בה כמו גם תהליך השיקום שעברה, נדרשו למשאבים כלכליים ונפשיים, בהם נשאה בעיקר הנתבעת. בשל כך, מצבה הכלכלי של הנתבעת הפך קשה והיא נאלצה להלוות כספים מצדדי ג'. באותה התקופה, בן זוגה לחיים של התובעת, ס' , ניסה לבצע מעשה הונאה בכספה, ובשל כך ביקשה הנתבעת להתמנות כאפוטרופסה עבור כלל עניינה ולדאוג לכל צרכיה. לחיזוק הטענה הפנו לתצהירו של עו"ד פואד חי'ר שניתן בתיק ת"א…, שם הצהיר שס' נטל לידיו את כל התשלומים העתיים שקיבלה התובעת, כמו גם ששניהם קבלו ממנו כספים רבים עוד בטרם הסכם הפשרה, ואלה קוזזו על ידו מהתשלום שהועבר.
עוד טוענים הנתבעים שבהתאם להסכם הפשרה, קיבלה הנתבעת עבור התובעת סכום כולל של 1,500,000 ₪ בלבד, כפי שקבע המומחה בחוות דעתו. בהתאמה לכך, בתאריך 1.9.2009 הופקדה בחשבון הנתבעת המחאה ע"ס של 1,500,000 ₪. מכאן, יש לדחות את טענת התובעת לפיה הנתבעת קבלה לידיה סכום העולה על 2,000,000 ₪, תוך שהנטל להוכיח שהנתבעת קיבלה כספים עבר לסכום אותו קבע המומחה, לפתחה של התובעת, ובו לא עמדה. כך גם לא זימנה לעדות את עו"ד חיר וזאת יש לזקוף לחובתה. עוד גורסים הנתבעים שאף מעדות התובעת עולה שהיא וס' נטלו כספים מעו"ד חיר, ואלה קוזזו מהתשלום אותו קיבלה הנתבעת בעבורה. מכאן יש לקבוע שהנתבעת קיבלה לידיה סך של 1.5 מיליון ₪ בלבד.
לעניין השימוש הכספים מאשרים הנתבעים שרכשו מעמידר את הדירה ברחוב הר… בה מתגוררת האחות, וזאת תמורת סך של 200,000 ₪. כן מאשרים שבהמשך רכשו גם את הדירה ברחוב אש… בעלות של 880,000 ₪, וסכום זה מימנו מכספי הפיצויים של התובעת ומהלוואת משכנתא בסך 440,000 ₪, אותה נטלה האחות כנגד שעבוד זכויותיה בדירה.
הנתבעים מאשרים ששיפצו את הדירה ברחוב אש… וזאת לגרסתם על מנת להתאימה לצרכי התובעת. בהתאם לכך פתחו את הקומה מלמטה, ביצעו עבודות חשמל ובנו יחידת דיור. לחיזוק הטענה צירפו חוות דעת בהתאם לה נשאו בהוצאות שיפוץ בסך 298,443 ₪. לדידם, שעה שהתובעת לא זימנה לעדות את המומחה, יש לזקוף מחדל זה לפתחה. מבלי לפגוע באמור לעיל הרי שהתובעת אישרה בעדותה את ביצוע השיפוצים. מכאן, יש לקבל את טענתם אודות השימוש בכספים נעשה לטובת התובעת, ובכלל זה רכישת ושיפוץ הדירות, רכישת הרכבים, והטיולים המשפחתיים.
הנתבעים גורסים שעל פי קביעת המומחה שנעשתה על דרך האומדנה, סל המחייה הראוי לכיסוי צורכי התובעת הינו 8,170 ₪ לחודש. סכום זה קרוב לקצבה החודשית שהתקבלה מהמוסד לביטוח לאומי, ואותו, במכפלת החודשים, יש לקזז מכלל הסכומים שהתקבלו. כן יש לקזז סך של 621,554 ₪ אותו קבע המומחה, ולדחות כל טענה אותה העלתה התובעת נגד חוות דעת שכן ככל וביקשה לחלוק עליה, היה עליה לזמנו לחקירה. מכל אלה, כפי שמצא המומחה בחוות דעתו, לכל היותר זכאית התובעת לסכום שבין 250,630 ₪ ועד 446,710 ₪.
עמדת ב"כ יועמ"ש; צו מינוי האפוטרופוס מסגרתו מונתה הנתבעת כאפוטרופסה עבור התובעת הומצא לראשונה למשרדי האפוטרופוס הכללי רק ביום 16.7.17 בעת הגשת הבקשה לביטול הצו. לאורך כל התקופה בה שימשה הנתבעת כאפוטרופסה עבור התובעת, לא הוגש כל דיווח כמתחייב על פי דין. יועץ המס אותו שכרו הנתבעים הבהיר שלא התקיימה כל הפרדה בין חשבון הנתבעת לכספי התובעת ובשל כך לא הייתה אפשרות לבצע מעקב אחר הכספים. בהתאמה לכך, לא עלה בידי לבחון את התנהלות האפוטרופסה בתקופה שקדמה לביטול הצו.
חוות דעת מומחה שמונה בהליך:
ביום 21.9.2020, מונה רו"ח ירון ואקנין כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"). המומחה נתבקש לבחון את כלל הכספים שהתקבלו בידי הנתבעת עבור התובעת מכל מקור, החל מיום 28.10.08 ועד ליום 19.11.17 (להלן: "תקופת הבדיקה") וכן את השימוש בכספים ובכלל זה ההוצאות ששולמו עבור התובעת בתקופה האמורה. ביום 20.2.22 ולבקשת הנתבעים הורחב צו המינוי והמומחה נתבקש לבדוק גם את ההוצאות בהן נשאה הנתבעת עבור התובעת החל מיום התאונה (1.1.03). ואולם, בעדכון האחרון אותו הגיש ציין שהנתבעת לא הסדירה את שכר טרחתו ולא המציאה את המסמכים שנתבקשה (ראה הודעת המומחה מיום 23.2.22).
ביום 25.5.21 הוגשה חוות דעת המומחה (להלן: "חוות הדעת") מסגרתה פירט וקבע מסקנותיו כדלקמן:
ריכוז הסכומים שהתקבלו בידי הנתבעת בתקופת הבדיקה:
מיום 28.10.08 ועד 16.11.17 שולמו עבור התובעת קצבאות נכות מהמוסד לביטוח לאומי בסך כולל עולה עד 302,578 ₪. הקצבאות הופקדו בחשבון הבנק שבבעלות הנתבעת (בחודש 06/13 נוסף האב כבעלים נוסף).
לפי הסכם הפשרה, התובעת הייתה זכאית לקבל פיצוי בסך 2,150,000 ₪. הסכום כלל שכ"ט בשיעור 11% בתוספת מע"מ וכן את כל הוצאות התובעת. בניכוי אלה, הסכום לתשלום היה 1,874,000 ₪. בפועל, ביום 1.9.09 הופקד בחשבון הנתבעת תקבול חד פעמי בסך כולל של 1,500,000 ₪.
עוד מצא המומחה שבחשבון הבנק של הנתבעת הופקדו תקבולים נוספים לגביהם ניתן הסבר, ומשכך אלה לא נזקפו כתקבולים לטובת התובעת (ראה סייפא לסעיף 3.2 לחוות הדעת ונספח ו' לביאורים).
הערכת השימושים בכספים שבוצעו לטובת התובעת:
המומחה מצא שלא ניתן ללמוד באופן מפורש על הוצאות התובעת. משכך, אלה חושבו על דרך האומדנה, ובהתאם לטבלאות מחייה שונות שפורסמו על ידי גורמים רשמיים (ראה תשובת המומחה מיום 19.7.21).
מאלה, העריך המומחה את צרכיה הכוללים של התובעת, לרבות צרכים בסיסיים ורפואיים בסך של 8,170 ₪ לחודש.
נוכח המחלוקת בשאלת זמן הטיפול בתובעת ע"י הנתבעת, אמד המומחה את הוצאותיה ביחס לתקופות כדלקמן:
כטענת התובעת – עד לחודש 3/14 (סה"כ 65 חודשים) בסך כולל של 531,050 ₪.
כטענת הנתבעים – עד לחודש 03/16 (סה"כ 89 חודשים) בסך כולל של 727,130 ₪.
המומחה מצא שעיקר כספי הפיצויים שהופקדו בסך 1.5 מיליון ₪ הוצאו בשנים 2009-2010, ומכאן, בשנים הבאות מומנו הוצאות התובעת ממקורות שונים שעמדו לנתבעת, בסיוע קצבאות המל"ל.
עוד ערך המומחה השוואת יתרות בחשבון הבנק של הנתבעת לשנים 31.12.08; 31.12.09; 31.12.10. מאלה מצא שבסמוך לקבלת כספי הפיצויים, נעשה בהם שימוש, חלק בשנת 2009, וחלק מהותי יותר משך שנת 2010.
איתור הפעולות הכספיות שבוצעו ע"י הנתבעים;
המומחה מצא שבין התאריכים 6.9.09 ועד 21.3.10 בוצע שימוש ספציפי בכספים בסך של 824,818 ₪ לפי פירוט כדלקמן:
126,900 ₪ לטובת מימון רכישת רכב מסוג "קרייזלר".
440,000 ₪ לטובת מימון רכישת הדירה ברחוב אשכולות.
71,000 ₪ לטובת מימון רכישת רכב "פיג'ו".
186,918 ₪ לטובת מימון רכישת דירה ברחוב הרב קוק.
עוד מצא המומחה שבין השנים 2009-2010 נעשה "שימוש כללי" בכספים בסך כולל של
621,554 ₪ ללא שהוצג תימוכין להוצאות, לפי פירוט כדלקמן:
242,176 ₪ באמצעות משיכות מזומן מעבר לממוצע בשנת 2008.
117,888 ₪ באמצעות חיובים בכרטיסי אשראי מעבר לממוצע בשנת 2008.
69,490 ₪ באמצעות משיכות המחאות.
10,000 ₪ באמצעות העברות בנקאיות.
סה"כ נעשה שימוש בסך של 1,446,372 ₪.
מנתונים אלה מצא המומחה לקבוע שנעשה שימוש בסכום הפיצוי שהתקבל לאחר הסכם הפשרה (1.5 מיליון ₪) שלא לטובת התובעת. לקביעתו, גם אם נעשה שימוש בכספים לטובת התובעת באמצעות מזומן או אשראי, הרי שלא ניתן לומר שצרכי התובעת בתקופה כה קצרה היו כה גבוהים, בפרט לאור סל המחייה עליו הצהירו הנתבעים. עוד מצא המומחה שהנתבעת בעצמה הצהירה לפני יועץ המס שעשתה שימוש בכספים בסך כולל של 630,000 ₪, והדבר תואם את הערכתו ביחס לשימושים הכלליים שבוצעו.
בסיכום חוות הדעת קבע המומחה שבידי הנתבעת נתקבלו תקבולים עבור התובעת בסך כולל של 1,802,578 ₪. ככל ותתקבל טענת התובעת ביחס למועד הטיפול בה, אזי, נעשה שימוש בעודף בכספה בסך כולל של 1,271,528 ₪. ככל ותתקבל טענת הנתבעים ביחס למועד הטיפול, אזי נעשה שימוש בעודף בכספה בסך של 1,075,448 ₪. עוד מצא המומחה שמתוך סכומים אלה, סך של 824,818 ₪ שימש לטובת מימון נכסים, וביחס לסך הנותר, אין בהירות.
במענה לשאלות ההבהרה מטעם התובעת הבהיר המומחה שביחס לפער בין סכום הפשרה שהיה אמור להתקבל, אל מול הסכום שהתקבל בפועל, ביקש מסמכים, אולם אלה לא הומצאו ע"י הנתבעת. מכאן יש לקבל הבהרה לעניין הפרש, שכן על פי הסכם הפשרה התובעת הייתה זכאית לקבל סך של 1,874,000 ₪. לעניין סל המחייה, פירט כי אמד את הוצאות התובעת בהתאם לטבלאות המפורסמות על ידי גופים מקובלים כגון המוסד לביטוח לאומי והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. עוד הוסיף שלא מצא את הוצאות התובעת אותן אמדה הנתבעת כמפורזות. יחד עם זאת, הדבר נתון להכרעת בית המשפט, וככל ויתערב בגובה סל המחייה, ניתן לעדכן את החישוב.
דיון והכרעה;
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את טענות הצדדים והעדויות במסגרת הדיונים שהתקיימו לפני, מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה. אנמק;
בטרם אדרש לבחינת טענות הצדדים, אדון בטענת ההתיישנות לה טענה הנתבעת, אותה מצאתי לדחות; צו מינוי האפוטרופסות בוטל ביום 19.11.17 והתביעה לפניי הוגשה ביום 3.3.19. בהתאם להוראות סעיף 12 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 בחישוב תקופת ההתיישנות, לא יבוא במנין הזמן בו היה התובע אפוטרופוס עבור הנתבע או נתון לאפוטרופסותו. מכאן, מרוץ ההתיישנות החל ביום ביטול הצו, קרי, 19.11.17.
ולגוף הטענות; אין חולק שהנתבעת מונתה כאפוטרופסה על פי דין עבור התובעת. בהתאם לכך, חלות עליה החובות הקבועות בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב 1962 (להלן:"החוק"), הכוללות בין היתר, פעולות שיש בהן ניגוד אינטרסים, היתר ייצוג בהליכים משפטיים,שימוש בכספי האשל"א והשקעתם, התחייבות לביצוע פעולה וחובת הגשת פרטה (ראה בין היתר סעיפים 47- 57 לחוק). בנוסף, בהתאם להוראת סעיף 57 לחוק, הנתבעת בתפקידה כאפוטרופסה אחראית לנזק שיגרם לתובעת או לרכושה, אלא אם בית המשפט ימצא שאינה נושאת באחריות שכן פעלה בתום לב ולפי הוראותיו, וקיבלה אישור מראש או למפרע.
בהתאם לחובות הקבועות בחוק, נאסר על האפוטרופוס בהיותו בעל תפקיד, לשלוח יד בכספי האשל"א בלא אישור מבית המשפט לביצוע הפעולה, למעט לטובת הוצאות שוטפות. הפרת חובה זו, כפולה היא; הן בבחינת נטילת כספים שלא כדין, והן הפרת חובת הנאמנות כלפי בית המשפט, אשר מינה את האפוטרופוס לתפקידו. מכאן, שהפרה כזו אף יכול ותעלה בכדי עוולה נזיקית בשל היותה הפרת חובה חקוקה.
לדידי, חובות אלה, ובפרט חובת הזהירות והאחריות שיש לייחס לאפוטרופוס, מקבלות משנה תוקף עת המדובר בבן משפחה של האשל"א, לבטח בהורה, אשר ברירת המחדל לראות בו כמי שפועל לטובת ילדו, בין אם מדובר בקטין ובין בבגיר עבורו מונה. בהתאמה לכך, אין להתיר שימוש בכספי אשל"א שלא לטובתו או העלאת טענות שונות ומשונות ביחס לשימוש שנעשה בכספים שלא בהתאם להוראות הדין. לעניין זה אפנה לבע"מ (ת"א) 1020/00, שם נפסק:
"… לדעתי הגישה שעל פיה הורים יכולים לרוקן את חשבונות ילדיהם תוך מציאת צידוקים שונים, זו גישה שיש לצמצם ככל האפשר, תוך מציאת כל דרך פרשנית אפשרית כדי למנוע תופעה שכזאת, משום שהילדים בדר"כ אינם מודעים למשמעויות הכספיות אשר הורים מבצעים לטובתם (ישנה שורה של עסקאות שטעונה אישור ביהמ"ש מראש כולל פעולות לטובת ילדים, לא כל שכן תוך פגיעה בהם – ס' 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ), לכן מצופה כי ביהמ"ש ימצא כל דרך אפשרית כדי להגן על האינטרס של הילדים כאשר הוא משתכנע כי כוונתם האמיתית של ההורים היתה להטיב לילדים ולא לשמשם כמכשיר אשר ברצונם יתנו לילדים וברצונם יקחו מן הילדים בחזרה את מה שנתנו להם קודם לכן".
מאלה, אקדים תוצאה לדרך ואציין שהתנהלות הנתבעת הייתה בניגוד להוראות כל דין, תוך שעשתה שימוש בכספי התובעת לרווחתה האישית כמו גם לרווחת יתר בני המשפחה, שלא לטובת התובעת, וכיום, לא רק שאינה לוקחת אחריות על התנהלותה, אלא מבקשת "להכשיר את השרץ" אגב העלאת טענות שונות ומשונות, נעדרות כל תימוכין. מכאן, נדחית לפניי טענתה לפיה לא ידעה את החובות החלים עליה בהיותה אפוטרופסה (ראה עדותה בעמוד 23 לפרוטוקול). טענה זו, יכול והייתה עומדת לה מקום בו היה מוכח שעשתה שימוש בכספים בתום לב ולטובת התובעת, והפרת חובתה הייתה בהיעדר פנייה לבית המשפט עובר לכך. למרבה הצער, בעניינו, אין כך פני הדברים, תוך שמדובר במקרה מובהק של ניצול ושימוש לרעה בכספי התובעת, בידיעה ובכוונה תחילה. למן הרגע בו מונתה, הנתבעת הפרה את כל חובותיה על פי דין, בזבזה את מלוא כספי התובעת לצריכה ולצרכי המשפחה, ובכלל זה רכשה דירות ומכוניות לה ולנתבעת 3. כל זאת עשתה מבלי שקיבלה אישור מבית המשפט מראש או בדיעבד, וללא שהגישה ולו דיווח בודד.
ובמה דברים אמורים? אין חולק בין הצדדים שבעקבות התאונה התובעת קיבלה תקבולים מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 302,578 ₪. בנוסף, בהתאם להסכם הפשרה הייתה זכאית לקבל סך של 2,150,000 ₪ בניכוי שכ"ט עו"ד בשיעור 11% בתוספת מע"מ, קרי, סך של 1,874,000 ₪ נטו (כמפורט בתשובות לשאלות ההבהרה מיום 19.7.21), בנוסף לתשלומים התכופים ששולמו עובר להסכם. בפועל, על פי בדיקת המומחה, בהמשך להסכם הפשרה, הועבר לחשבונה של הנתבעת סך של 1.5 מיליון ₪ בלבד.
בין הצדדים נטועה מחלוקת ביחס להפרש בין הסכומים ששולמו בפועל לבין אלה להם הייתה זכאית התובעת בהתאם להסכם הפשרה, תוך שהנתבעת גורסת שסכומים אלה שולמו במישרין לידי התובעת, וזו מכחישה קבלתם. מאלה, ויתר טענות הצדדים קיימת מחלוקת ביחס לארבעה נושאים עיקריים:
א. המועד בו התובעת עזבה את בית הנתבעת, ובהתאמה לכך, המועד בו הנתבעת הפסיקה למלא אחר צריכה ולשלם את הוצאותיה.
ב. הסכומים שהועברו לידי הנתבעת עבור התובעת.
ג. סל המחייה שנדרש למימון הוצאות התובעת.
ד. השימוש שנעשה בכספים אותם קיבלה התובעת ואשר הועברו לידי הנתבעת.
אדון בשאלות אלה על פי סדרן.
המועד בו עזבה התובעת את בית הוריה;
כזכור, לגרסת התובעת עזבה את בית הוריה בחודש 03/14. עוד פירטה שהתקיימו שתי חתונות, האחת בחודש בפברואר 2015, והשנייה כשנה לאחר מכן בחודש בפברואר 2016. מנגד, טענו הנתבעים שהתובעת עזבה את בית ההורים בחודש 03/16, קרי, כשנתיים לאחר מכן. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, מצאתי כי גרסת הנתבעים הייתה מבולבלת, חסרה, ואף עלו סתירות בין גרסאותיהם. מנגד, גרסת התובעת הייתה קוהרנטית, מפורטת, רצופה ואמינה ואף נתמכה בעדותו של מר ו' ומשכך מצאתי לקבלה.
בעדותה ידעה התובעת לתאר ולפרט לעניין המועדים הצריכים, ובכלל זה המועד בו נערכה החתונה. וכך הצהירה (ראה פרוטוקול מיום 12/6/23, עמוד 17 שורות 29-35 ובהמשך, עמוד 18 שורות 1-6):
" ש. היכן התגוררת מיום התאונה?
ת. מיום התאונה התגוררתי עם ההורים של ב… ברחוב הר.. נראה לי.
ש. עד איזה שנה?
ת. בר… אני לא זוכרת כי באיזשהו שלב התקבלו הכספים מהתביעה ונקנה בית באש.. ב… ואז עברנו לבית. אני לא זוכרת באיזו שנה עברנו לשם אבל ב 2014, מרץ 2014, עברתי לעכו להתגורר עם בן זוגי שעכשיו.
ש. מתי היתה החתונה?
ת. חתונה שלי עם בעלי? ראשונה ב 5/2/15 והשניה 5/2/16. בעלי היה מאושפז בבית חולים …, לא שחררו אותו לחתונה. רצינו להתחתן ביום ההולדת שלי, לא רצו לשחרר אותי אז עשינו חתונה במחלקה ב… ב 5/2/15. לא היתה כתובה אז היינו צריכים להתחתן עוד פעם.
ש. בפועל מתי עזבת את הבית?
ת. 3/2014.
ש. לפני שהיתה החתונה.
ת. כן. "
גרסת התובעת נתמכה בעדותו של בעלה, מר ו', אשר הצהיר אף הוא כי הצדדים נישאו לראשונה בשנת 2015. וכך הצהיר (ראה פרוטוקול מיום 12/6/23, עמ' 21 ש' 18-21):
"ש. מתי היתה החתונה?
ת. פעם ראשונה ב… ב- 2015 וב- 2016 עשיתי אותו תהליך חתונה ברבנות עם כתובה.
ש. עד 2016 איפה אשתך גרה?
ת. אצלי בבית."
ש. היכן היו החתונות.
ת. ראשונה במזרע ושנייה ברבנות ב…. "
מנגד, בגרסת הנתבעת נפלו סתירות ביחס למועד בו עזבה התובעת; בעדותה במסגרת הדיון טענה שהתובעת התחתנה בחודש 11/16 ולא היה אירוע אחר עובר לכך. כשנשאלה אודות החתונה בשנת 2015, אישרה את קיומה (ראה עדותה בעמוד 28). ואולם, בתצהירה בסעיפים 33-34 הצהירה: "לפי זכרוני אירה נישאה בחודש 11/2015 למר ו' בחתונה צנועה שהייתה בעיר עכו, שילמתי את עלות החתונה בשווי של כ- 50,0000 ₪ אוסיף כי כל המתנות הכספיות אשר הוענקו על ידי המוזמנים ניתנו לתובעת……. למיטב זכרוני לאחר חודשיים מהחתונה עברה התובעת לגור עם בעלה ב… שעד אז כל התקופה הייתה בביתנו….".
כך גם כאשר נשאלה הנתבעת 3 אודות מועדי החתונה, ענתה באופן מבולבל תוך שלא זכרה כי התובעת התחתנה פעמיים, ולא ידעה את שנת הנישואין. וכך הצהירה:
"ש. מתי התובעת התחתנה?
ת. לא זוכרת, 2015.
ש. איפה
ת. ב…. היה ברנות, אחרי זה הלכנו למסעדה קווקזית ונחמדה ב…."
ובהמשך:
ש. זה היה ב 2015 אטו ב 2016?
ת. בנישואין שלה.
ש. שאלתי אם התחתנה ב.. לפני.
ת. אמרתי לך שהתחתנה איפה שהתחתנה.
ש. אני שואל שוב, האם היתה חתונה לפני זה ב…?
ת. לא היתה חתונה ב….
ש. איך את יודעת שלא היתה?
ת. לא יודעת , לא הייתי שם.
ש. זאת אומרת שאמא שלך עמדה על דוכן העדים ושיקרה?
ת. אני לא יודעת לא הייתי שם.
ש. אני שואל אותך עוד פעם אמא שלך העידה לפני זה ואמרה שהיתה חתונה ב…. היית מוזמנת?
ת. לא.
מכל אלה עולה שהתובעת התחתנה פעמיים; בפעם הראשונה בשנת 2015 ולאחר מכן בשנת 2106. מכאן, לאחר ששמעתי את עדות הצדדים, ועת מצאתי לקבל את גרסת התובעת אשר הייתה מגובה בעדות בעלה ולפיה התגוררו יחד עובר לנישואיהם; ועת גרסת הנתבעים לעניין זה לא הייתה קוהרנטית כמו גם שנפלו בה סתירות, אני קובעת שהתובעת עזבה את בית הנתבעים בחודש 03/14.
הסכומים שהועברו לידי הנתבעת עבור התובעת;
הנתבעים דבקים בגרסתם לפיה בהמשך להסכם הפשרה הועבר לחשבון הנתבעת סך של 1,500,000 ₪ בלבד. עוד טענה הנתבעת בסיכומיה שאף עו"ד חיר, ב"כ בהליך נשוא פס"ד אישר שהעביר לידיה סך של 1,700,000 בלבד, על אף שסכום זה לא הועבר לידיה. מנגד, התובעת טוענת שקיימת סתירה בגרסת הנתבעת וזאת נוכח תצהיר אותו מסרה בהליך קודם שם אישרה שקיבלה סך של 1,700,000 ₪. יתר על כן, לגרסתה, על הנתבעת חלה החובה בהיותה אפוטרופסה עבורה לוודא שמתקבלים כלל הכספים להם זכאית. משכך, גם מקום בו אלה לא התקבלו, על הנתבעת להחזיר לידיה את ההפרש.
את טענות הנתבעת מצאתי לדחות; מקובלת עליי טענת התובעת לפיה על הנתבעת, בתוקף תפקידה היה לוודא שהועברו לידיה מלוא הכספים בהתאם לפס"ד. בהתאם לסעיף 39(א) לחוק, הנתבעת חייבת לדאוג לעניינים שנמסרו לה על ידי בית המשפט ולפעול לשמירת הזכויות, האינטרסים והצרכים של התובעת, כמו גם לקבל החלטות בקשר אליהם. בהתאם לכך, מקום בו הנתבעת לא מילאה אחר חובותיה, ולא דאגה שיועברו מלוא הכספים, ולתובעת נגרם נזק, כקבוע בסעיף 57 לחוק, הנתבעת אחראית לו. די באמור בכדי לדחות את טענת הנתבעת.
למעלה מן הצורך אציין שגם לעניין זה גרסת הנתבעת מעלה תהיות רבות ביחס לאמתותה; כפי שטען ב"כ התובעת, כנגד התובעת הוגשה תביעה כספית ע"י ס' שהיה בן זוגה, שם עתר לחייב אותה לשלם לידיו מחצית מכספי הפיצויים אותם קיבלה (ת"א…). בהליך שם הצהיר עו"ד חיר כמו גם הנתבעת שבהמשך להסכם הפשרה קיבלה לידיה סך של 1,700,000 ₪, וזאת בניגוד להצהרתה בהליך לפניי. במסגרת דיון ההוכחות עת נשאלה על כך, לא עלה בידי הנתבעת ליתן הסבר מניח את הדעת, תשובותיה היו עמומות וחלקיות, כמו גם לא מסרה כל גרסה סדורה וקוהרנטית. בנוסף, התחמקה מלהשיב מדוע לא פעלה לקבל את יתרת הסכום החסר. וכך הצהירה ( ראה עמ' 22-25 לפרוטוקול):
" ש. הוגש עוד תצהיר מטעמך, מעו"ד פואד ח'יר שייצג אותך, שקיבלת 1,700,000 ₪ ?
ת. מה שאני קיבלתי, שיק 1,500,000 ₪. אני חושבת שבחשבון הבנק רואים שהכנסתי שיק 1,500,000.
ש. את שיקרת בתצהיר שנכתב שקיבלת 1,700,000 ₪?
ת. אולי שם שיקרתי אמרתי, אני זוכרת שקיבלתי 1,500,000 ₪."
ובהמשך:
"ש. הבנת טוב מאוד. בתור מנהלת הכסף שלה, פסק הדין קובע שמגיע לך לקבל עבור התובעת 1,870,000 ₪ . את אומרת שקיבלת רק 1,500,000 ₪ . תאשרי לי שלא עשית שום דבר לגבות את ההפרש 320,000 ₪.
ת. אני אומרת שקיבלתי 1,500,000 ₪ .
ש. אני רוצה להאמין לך, את נראית אישה טובה. קיבלת תפקיד להיות אפוטרופוס , נכון?
ת. כן.
ש. חברת הביטוח נותנת רק 1,500,000 ₪ . כמה היה פסק הדין שהתובעת היתה הצריכה לקבל?
ת. לא יודעת. לא ראיתי. לא זוכרת את פסק הדין בכלל. באמת.
ש. היית אצל עו"ד פואד ח'יר. נתן לך שיק.
ת. 1,500,000 ₪.
ש. שאלת למה 1,500,000 ₪ ?
ת. לא.
ש. את מבינה שהתפקיד שלך כאפוטרופוס יש אחריות ?
ת. עכשיו כן. אז לא הבנתי."
ובהמשך:
"ש. כתוב 2,150,000 ₪ נותנים לך שיק 1,500,000 ₪ לא שואלת איפה הכסף?
ת. הוא אמר שהתובעת לקחה ממנו את הכסף לפני. הוא אמר שכל הכסף שמגיע ומזה מה שמגיע.
ש. זה כתוב אחרי הכסף שהיא לקחה.
ת. הוא אמר לי שזה מה שמגיע לנו, היא לקחה כסף קודם.
ש. אבל זה כתוב חתמת.
ת. כן, מספרים אני רואה. זה הוא אמר לי, הנה 2,150,000 ₪ מגיע לכם אבל כסף היא לקחה קודם ועודו הוצאות של עו"ד ובית משפט, אמר מגיע לכם 1,500,000 ₪ .
ש. מפסק הדין החיים יותר טובם אבל זה לא משנה. תאשרי לי ש 1,500,000 ₪ זה סכום שאתה לא רגילה לקבל כל יום.
ת. נכון
ש. לא חשבת לבדק את זה עם עו"ד ? זו אחריות שלך.
ת. אין לי תשובה. אף אחד לא הסביר לי. נתנו לי שיק."
גם מחוות דעת המומחה עולה שביקש לברר עם הנתבעת אודות התשלומים שבוצעו בפועל, ואם ההפרש נובע מתשלום חסר שלא הועבר ע"י חברת הביטוח, אולם, הנתבעת לא פעלה להמצאת המסמכים. וכך ציין המומחה בחוות דעתו: " ביקשתי לקבל לידי העתקי המחאות מחברות הביטוח, אך עד ליום עריכת חוות הדעת, לא נתקבלו סימוכין. לא מיותר לומר, כי הסך של 1,500,000 ₪ נמוך מהסכום שהיה מצופה לראות בחשבון, בין אם העלויות הנלוות שולמו במישרין ו/או בעקיפין . מאחר וזה הסכום שהתקבל בפועל , ובהעדר תיעוד מחברות הביטוח, כאמור, לא נותר לי אלא להסתמך על כך שתקבול זה משקף את הפיצוי שהתקבל מחברות הביטוח לחשבון בנק הנתבעת" ( ראה עמ' 4 ס' 3.2 לחו"ד).
כך גם לא עלה בידי הנתבעת להוכיח את טענתה ולפיה חלק מהכספים הועברו לידי התובעת במישרין ע"י עו"ד ח'יר, ומכאן החסר; טענה זו יכלה הנתבעת להוכיח בנקל, ולו באמצעות פנייה לעו"ד לקבלת מסמכים, ולחילופין, זימונו לעדות. מקום בו בחרה שלא לעשות כן, יש לזקוף מחדל זה לחובתה שכן כידוע "צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו, וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגרסת הצד הנגדי. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד (לעניין זה ראו: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע – 200)" (ראה עמ"ש 59211-01-23 ח' נ' ח').
גם מעיון במסמכים עליהם נסמכת הנתבעת ואשר צורפו לבקשתה מיום 8.6.23 לא מצאתי שיש ממש בטענתה; כזכור, ס' שהיה בן זוגה של התובעת הגיש כנגדה תביעה כספית ע"ס 1,170,000 ₪ מסגרתה טען שהלווה לה כספים רבים, ובשל כך התחייבה לשלם לידיו מחצית מהסכום שיפסק בתביעה כנגד חברת הביטוח, וחתמה לטובתו על המחאת זכות (ת"א…). התביעה נדחתה וכך גם הערעור על פס"ד (ע"א…). במסגרת ההליכים שם הוגשו תצהירים מטעם התובעת, הנתבע, ועו"ד חיר. מעיון בהם עולה שאכן הועברו לס' כספים בסך של 150,000 ₪, בין אם ע"י התובעת ובין אם באמצעות עו"ד ח'יר ישירות. ואולם; בניגוד לטענת הנתבעת סכומים אלה הועברו לידי התובעת וס' עובר למתן פס"ד, ולא לאחריו. התובעת הצהירה בסעיף 7 לתצהירה שם שקיבלה מעו"ד חיר 150,000 ₪ בנוסף לסכום של 1,700,000 ₪ שהועבר בהמשך לפס"ד (ראה סעיף 7 לתצהירה); גם עו"ד חיר הצהיר שבמרוצת השנים העביר למר ס' כספים רבים בסך של 150,000 ₪ וזאת באמצעות הכספים שהתקבלו בתיק (ראה סעיף 8 לתצהירו), ועת נודע לו שהנתבעת מונתה כאפוט' עבור התובעת, נפגש עמה מיד עם קבלת התשלום בהתאם להסכם הפשרה, ומיהר להעביר לידיה את הסכום שקיבל בסך 1,700,000 ₪ (ראה סעיף 6 ו- 7 לתצהירו). גם מהאסמכתאות שצורפו לתצהירו בדבר העברות לידי התובעת וס' עולה שהתשלומים בוצעו בשנים 2004- 2007, קרי, עובר למתן פס"ד.
משכך, מקום בו בהתאם להסכם הפשרה (ראה סעיף 1 להסכם) התובעת הייתה זכאית לקבל סך של 2,150,000 ₪ בנוסף לתשלומים התכופים ששולמו לידיה; ומשלא הוכח ע"י הנתבעת שהתשלומים אותם שילם עו"ד חיר לתובעת ולס' במרוצת השנים עלו על הסכומים שהתקבלו כתשלומים תכופים, ובשל כך בוצע קיזוז; ולאור הסתירות שעלו בגרסת הנתבעת, ונוכח חובותיה על פי דין בתוקף תפקידה כאפוטרופסה לוודא שהועברו מלוא הכספים בהתאם להסכם הפשרה, אני קובעת שהתובעת הייתה זכאית לקבל פיצוי בסך של 1,874,000 ₪ (נטו) וסכום זה יש לזקוף כחלק מהכספים אשר נתקבלו בידי הנתבעת בהיותה אפוטרופסה עבורה.
מכאן, הסכום הכולל אותו קיבלה הנתבעת עבור התובעת הינו 302,578 ₪ תקבולי הביטוח לאומי, 1,874,000 ₪ כספי פיצויים, ובסה"כ 2,176,578 ₪ (ערך נומינאלי), ללא תשלומים תכופים.
סל המחייה שנדרש למימון הוצאות התובעת;
כזכור, התובעת טוענת שיש לראות בדמי הביטוח הלאומי כאומדן לעניין גובה סל המחייה שנדרש למימון הוצאותיה, בעוד הנתבעים טוענים שיש לקבוע את סך הוצאותיה בסך של בסך של 8,170 ₪. מצאתי לקבל את טענות הנתבעים. המומחה בחוות דעתו התייחס למחלוקת זו וקבע כדלקמן: "צרכיה כוללים כמובן צרכים בסיסיים (מזון, חשמל , הלבשה, פנאי וכו'), ומעבר לכך צרכים ראויים. בעניין זה הועבר אלי הרכב סל מחיה שהעבירה האם לאפוטרופוס הכללי, לפיו, סל המחייה החודשי מסתכם ב -8,170 ₪, סך זה כולל את הצרכים הרפואיים. מבדיקת סכום זה אל מול טבלאות המחייה המקובלות, נראה כי בסה"כ הסכום האמור משקף באופן מהימן את השימוש החודשי לטובת התובעת, על כן ראיתי לנכון לקבל זאת לצורך חישוב האומדנה" (ראה עמ' 5 לחו"ד סעיף 4). הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו תוך שלא מצאתי כי נפלה בה כל שגגה. מכאן, בהתאם לפסיקה הענפה, חוות הדעת היא הקובעת (ראה דנ"א 6211/13 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית).
אציין, שאכן בחוות דעתו ציין המומחה כי "לא ניתן ללמוד באופן מפורש על שימושי התובעת מתוך המידע המונח בפני…" ובהתאם לכך צרכיה חושבו דרך האומדנה. ואולם, כפי שפירט בתשובות לשאלות ההבהרה, לא מצא את העלויות אותן העריכה הנתבעת כמפורזות. כך גם בהיעדר מידע אחר שהתקבל, עשה שימוש בהערכה זו, בנוסף לקבוע בלוחות המפורסמים על ידי מספר גופים רשמיים כגון המוסד לביטוח לאומי והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
יתר על כן; לא מצאתי שעלה בידי התובעת להוכיח כי סל המחייה שנדרש לה היה נמוך למן הסכום שפורט על ידי הנתבעת, ונקבע ע"י המומחה. מעיון בדוח הערכת ההוצאות החודשיות שנערך על ידי הנתבעת (צורף לחוות דעת המומחה), עולה שההוצאות המפורטות סבירות וצריכות, וכוללות את כלל הוצאות התובעת, לרבות אלה הקשורות במדור, אחזקה, נסיעות, דמי כיס, סיגריות, הלבשה ודמי כיס. לכך יש להוסיף כי המדובר במיצוע של ההוצאות, ויכול כי חלקן אינן נדרשות מידי חודש. מכאן, לאחר שבחנתי את טיב ההוצאות הנטענות ועלותן, מצאתי לקבל את קביעת המומחה בחוות דעתו שלא נסתרה. מכאן, אני קובעת את סל המחייה שנדרש למימון הוצאות התובעת בסך של 8,170 ₪ לחודש.
השימוש שנעשה בכספים אותם קיבלה התובעת ואשר הועברו לידי הנתבעת;
התובעת התגוררה בבית הנתבעת עד לחודש 03/14 והיא מימנה את הוצאותיה. מכאן, מסך הסכומים שהתקבלו בידי הנתבעת, ובהתאם לסל המחייה, נשאה בהוצאות התובעת בתקופה הרלוונטית ( 1.11.08 ועד 01.03.14 ) בסכום כולל של 522,880 ₪ (64 חודשים x8,170 ₪). וחרף העובדה שסך התקבולים שהתקבלו בידי הנתבעת עבור התובעת, עולה על ההוצאות בהן נשאה בעבורה, מחוות דעת המומחה עולה שלא נותרה כל יתרה, תוך שהנתבעת השתמשה בכל כספי התובעת, "בשימושים ספציפיים" "וכלליים".
כמפורט בחוות הדעת, מבדיקת חשבון הבנק של הנתבעת לשנים 31.12.08; 31.12.09; 31.12.10 עולה שבסמוך לקבלת כספי הפיצויים נעשה שימוש בסך של 1,446,372 ₪. חלק מהשימוש נעשה כבר בשנת 2009 וחלק מהותי יותר משך שנת 2010. הנתבעת השתמשה בכספים לטובת מימון רכישת רכב מסוג קרייזלר (126,900 ₪), לרכישת דירה ברחוב אש.. (440,000 ₪), למימון רכישת רכב מסוג פיג'ו (71,000 ₪) ולרכישת דירה ברחוב הר.. (186,918 ₪). כמו כן נעשה שימוש שלא לצורך ספציפי באמצעות משיכת מזומן (242,176 ₪), חיובים בכרטיס אשראי (117,888 ₪), המחאות (69,490 ₪) והעברות בנקאיות (10,000 ₪). מכל אלה, כמו גם לאור התקופה הקצרה מהלכה נעשה השימוש בכספים, לא ניתן לומר שאלה היו צרכי התובעת, בפרט לאור סל המחייה עליו הצהירו הנתבעים בעצמם. מכאן מצא המומחה שהשימוש שנעשה בכספי התובעת, לא היה לצרכיה.
די בעדות הנתבעת בכדי להבין את תפיסתה לפיה זכאית לעשות שימוש בכספי התובעת, כבשלה. בהתאם לכך, עשתה בהם שימוש לטובת כלל בני המשפחה "שסבלו" אף הם, כך לדבריה. וכך העידה הנתבעת (ראה עמוד 25 שורות 6-10):
"ש. נתנו לך שיק. של מי הכסף?
ת. אני חשבתי של כל המשפחה.
ש. למה?
ת. כי לא רק התובעת סבלה, גם אנחנו הרבה סבלנו והרבה עזרנו לה והרבה עשינו בשבילה. בגלל זה חשבנו שלכולנו, גם היא אמרה לכולם, אוטו קנינו לכולם ביחד."
מחקירת הנתבעת עולה שכספי התובעת שימשו לצורכי המשפחה המורחבת כולה, ובכלל זה לטובת טיולים לחו"ל, רכישת רכבים ודירות. הנתבעת בחקירתה אישרה ששילמה מכספי התובעת לרכישת הדירות (ראה עמוד 25 שורות 33-34; עמוד 26 שורות 7-17; עמוד 27 שורות 8-13), תוך שאין חולק שהזכויות בדירות לא נרשמו מעולם על שם התובעת, והנתבעים כולם הם שעושים בהן שימוש באופן בלעדי. גם הנתבעת 3 אישרה בפה מלא שהדירות נרכשו מכספי התובעת, זולת סך של 440,000 ₪ שמקורו בהלוואת משכנתא. וכך הצהירה: "… לשאלת בית המשפט, מימנו את רכישת הדירה מכספים שלה באופן מלא…" ובהמשך: "… לשאלת בית המשפט כדי לרכוש את הדירות חוץ מ 440,000 ₪ האם היו לו עוד כספים שהבאנו מהבית אני משיבה שלא. לשאלת בית המשפט האם לרכוש את הדירות השתמשנו בכסף של אחותי ובכסף של המשכנתא אני משיבה שכן". (ראה עדותה בעמוד 33 שורות 31-36; עמוד 30 שורה 1 ובהמשך 13- 30). גם הנתבע אישר שכספי התובעת שימשו לרכישת הדירות (ראה עדותו בעמוד 36 שורות 6-9;14-15;27-28) ואף שמוכן למכור את הדירה ברחוב אש.. בכדי להשיב לתובעת את כספה (ראה עדותו בעמוד 37 שורות 11-15; 18-24).
עוד עלה מעדות הנתבעת, שמכספי התובעת רכשה שני רכבים, האחד מסוג קרייזלר והשני מסוג פיג'ו. הזכויות ברכבים לא נרשמו על שם התובעת, והם מעולם לא הועברו לחזקתה (ראה עמוד 25 שורה 12), גם לאחר המועד בו עזבה את בית הנתבעת. מעדותה התרשמתי שבניגוד לנטען על ידי הנתבעים, מטרת הרכישה לא הייתה לצורכי התובעת כי אם לשימוש משפחתי כולל, והשימוש אותו עשתה התובעת ברכבים באמצעות מי מבני משפחתה היה מינורי, ולבטח לא דרש 2 רכבים.
חומרת השימוש בכספי התובעת, לרבות לצורך רכישת רכבים עולה גם מעדות האחות; עת נשאלה אודות הרכבים ומדוע היה צורך בשניים בכדי למלא אחר צורכי התובעת, השיבה שלא יכלה לנהוג ברכב מסוג קרייזלר לאור גודלו ושוויו, כמו גם שהתובעת רכשה עבורה את הרכב בין אשפוז לאשפוז! וכך הצהירה (ראה עדותה בעמוד 31 שורות 6-23);
"ש. יש רכב שנקנה עבורך כדי שתוכלי לפי התצהיר שלך לנסוע לטפל באחותך כי היתה מאושפזת.
ת. נכון.
ש. כמה זמן היתה מאושפזת מ 2009
ת. המון.
ש. תאשרי לי שבבית היה רכב קרייזלר שלפי הצהרת אמך נועד לשימושה הבלעדי של אירה.
ת. כן.
ש. למה לא נסעת ברכב קרייזלר לבקר אותה.
ת. הוא גדול הייתי נהגת חדשה. לא נהגתי בו כי היה י קשה לנהוג בו.
ש. אז למה רכשת רכב?
ת. לא אני רכשתי, אחותי רכשה לי רכב.
ש. אחותך היתה חסויה.
ת. היא היתה איתי, אני לא ביקשתי, במעמד הקניה היא בחרה את הרכב.
ש. איך היא שילמה אותו?
ת. לא יודעת, זה יה בעזרתה של אמא שלי. כנראה מכספים שקיבלה מהתאונה.
ש. בין אשפוז לאשפוז?
ת. כנראה."
כך גם הנתבעת עשתה שימוש בכספי התובעת למימון הטיולים המשפחתיים המורחבים, שכללו טיול בן שלושה שבועות לרוסיה, וטוענת שאלה היו לבקשת התובעת, אשר התעקשה לעשות כן, וכפי שהצהירה בסעיף 18-19 לתצהירה: "אציין כי איך שנתקבלו כספי הפיצויים התובעת מאוד ביקשה והתעקשה שנצא לטיול כל המשפחה כדי לנוח , וכך היה שטנו כל המשחה לקרוז בן 4 ימים לטורקיה התובעת נהנתה שם בהמון קניות, דברי זהב, פרטי לבוש וכן המון מתנות , בזבזה כיד המלך. אציין כי גם נסענו לטיול שורשים לרוסיה בשנת 2010, טיול בן 3 שבועות". כך גם הצהירה בעדותה (ראה עמ' 25 ש' 20-25):
"ש. נסעתם לחול.
ת. נכון . פעמיים
ש. מי היה בטיול?
ת. כל המשפחה.
ש. תספרי מי ?
ת. בעלי, אני, בת שלי גדולה, בת שלי קטנה, בנים שלי, הבן של הבת שלי הוא היה בן 6 חודשים.
ש. והכל את שילמת.
ת. מהכסף הזה."
טענתה זו של הנתבעת מצאתי לדחות; ראשית, הנתבעת, בתוקף תפקידה היא האמונה על השימוש בכספי התובעת. גם מקום בו זו ביקשה לצאת לטיול יחד עם המשפחה המורחבת, מעבר לכך שעל פי דין היה חובה לקבל אישור להוצאה זו, הרי שעל הנתבעת היה למנוע את שימוש בסכום כה גבוה ומשמעותי, אותו לגרסתה ביקשה התובעת. מעבר לכך, וגם ככל ואקבל את טענת הנתבעת ולפיה מטרת הטיול הייתה לטובת התובעת, לא ברור היכן טובתה במימון מלוא עלויות הטיולים עבור כלל בני המשפחה המורחבת. מכאן, מצאתי לקבוע שגם הוצאה זו לא הייתה לטובת התובעת או לצרכיה, ואין להפחית את עלותה מכספה.
כך גם מצאתי לדחות את טענות הנתבעת בדבר שימוש בכספי התובעת לשם עריכת שיפוץ בדירות אשר הזכויות בהן אינן רשומות ע"ש התובעת ואינן בחזקתה. קיזוז עלות השיפוץ הנטענת, הינה בבחינת "הרצחת וגם ירשת", מקום בו הנתבעים הם בעלות הזכויות ועושים שימוש בלעדי בנכס, ואף נהנים מהשיפוץ ומההשבחה בנכס בעקבותיו.
מבלי לפגוע באמור, לא מצאתי שעלה בידי הנתבעת להוכיח את עלויות השיפוץ להן טוענת, כמו גם שאלה היו לצורכי התובעת. הנתבעת הצהירה בתצהירה כי "… ביצענו שיפוצים והרחבה של קומת עמודים וזאת לטובת התובעת, על מנת שתחיי ביחידת דיור בנפרדת, לפי בקשתה שתמיד הצהירה שבכוונתה לא להביא ילדים ולהתחתן ולהיות אינו ( אני ואבא שלה) עד סוף חייה" (ראה סעיף 25 לתצהירה). ואולם, למרבה הפלא, בעדותה אישרה כי יחידת הדיור לא נבנתה, אלא רק בוצעה הכנה לבנייתה (ראה עמ' 27 ש' 17-22) כמו גם שהתובעת, לבקשתה התגוררה בממד שגודלו 9 מ"ר (ראה עמוד 26 שורות 31-32 36).
מחוות דעת האקטואר עולה שנעשה שימוש בסך של 621,554 ₪ לגביו אין כל אסמכתא לעניין טיב השימוש, ואשר לדברי הנתבעת שימש לתשלום עבור שיפוצים, טיולים וקניית ריהוט. מכאן, קבע המומחה "ניתן להתרשם, כי הסך עליו הצהירה, עולה בקנה אחד, בקירוב, עם הסכומים המפורטים בסעיף 6.2 ". מכאן, מצאתי כי גם סכום זה, בסך 621,554 ₪ הכולל בין היתר את עלות השיפוצים לא שימוש לצורכי התובעת ואין לגרוע אותו מהסכומים אותם קיבלה התובע.
מכל האמור לעיל אני קובעת שזולת סך המחייה, כל שימוש שנעשה בכספי התובעת, לא היה לטובתה או למילוי צרכיה, אלא לרווחת הנתבעים ויתר בני המשפחה.
חיוב בגין עוגמת נפש;
כידוע, פיצוי זה יינתן במשורה ואין לעשות שימוש בכלי של פיצוי נזיקי כברירית המחדל, תוך שבית המשפט יבחן באם סעד נזיקי הוא הראוי במסגרת ההליך לפניו (ראה דברי כבוד השופט ויצמן תמ"ש 658-02-10, פורסם במאגרים). עובדה זו מקבלת משנה תוקף עת המדובר במחלוקת המתבררת בבית משפט לענייני משפחה. אפנה לעניין זה לדברי כבוד השופטת פאני גילת כהן (תמ"ש 6479-09-11, פורסם במאגרים); "… דעתי היא שאם בתביעות אזרחיות רגילות, בין בתחום החוזי ובין בתחום הנזיקי, נוקטים בתי המשפט גישה מאופקת, כאמור, בפסיקת פיצויים בגין נזק שאיננו ממוני, הרי שעל אחת כמה וכמה מצווה לעשות כן בית המשפט לענייני משפחה. משעה שבענף זה של בית המשפט מדובר, כאמור, בסכסוכים בעצימות גבוהה, ברי כי לא בנקל, וזאת אף בלשון המעטה, ייטה בית המשפט לענייני משפחה להכיר בנזק לא ממונה המזכה בפיצוי כספי. "
עוד נקבע שיש להתייחס לעוגמת הנפש כקטגוריה נזיקית מיוחדת, המכירה בפגיעה ברווחתו הנפשית של אדם בשל פעולות פוגעניות. לאחר ששקלתי את התנהלות הנתבעת והשלכתה על התובעת, מצאתי שמקרה זה נכנס תחת החריגים בהם יש לפסוק גם פיצוי שאינו ממוני. התרשמתי שהנתבעת ניצלה את מצוקת התובעת, עשתה שימוש בכספה כבשלה, בזבזה את כל כספי התובעת על מותרות ונכסים לה ולבני משפחתה, ואף הוסיפה חטא על פשע, עת עובר להגשת התביעה כשנדרשה להשבת הכספים, סירבה. יתר על כן, גם משך ההליך, שהתארך באופן ממשי נוכח התנהלותה, עמדה על סירובה, תוך שהתרשמתי, כך למצער מעדותה, שאינה מבינה את חומרת מעשיה ואת חובתה בהשבה גם כיום. נוכח התנהלותה הפוגענית, נאלצה התובעת לנהל הליך ארוך ומתיש, ולרדוף, כך ממש, אחר כספה שלה, בעוד התובעת עשתה ועושה בו שימוש עד ליום זה, ונהנית מפירותיו. מכל אלה, מצאתי לקבל בחלקה את עתירת התובעת לעניין זה, ולחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 20,000 ₪.
חיוב הנתבעים 2 ו- 3 :
כמפורט לעיל, החובה לשמור את נכסי התובעת, לפתחה של הנתבעת בהיותה אפוטרופסה על פי דין. יתר על כן, כלל התקבולים להם הייתה זכאית התובעת הועברו לחשבונה של הנתבעת, ומשם בוצעו התשלומים השונים. הנתבע צורף אף הוא כבעלים בחשבון בחודש 06/13, ברם, במועד זה כבר הועברו ובוזבזו כספי התובעת.
ואולם, אין חולק שכלל הנתבעים נהנו מהכספים באופן בו אלה שימשו למימון הדירות אשר הזכויות בהן רשומות על שמם, לשיפוצן, לרכישת מכוניות ושימוש בהן ולטיולים ברחבי העולם. בהתאם לסעיף 1 לחוק חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט -1979 "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה. על כן, עת הנתבעים כולם נרשמו כבעלי הזכויות בנכסים שנרכשו מכספי התובעת, הם עושים בהם שימוש, כמו גם נהנים מהשבחתם; ועת הנתבעים כולם נהנו מכספי התובעת באופן בו היתר רכשו רכבים וטסו לטיולים, חלה עליהם החובה להשיב לה את כספה, ביחד ולחוד עם הנתבעת.
מכל האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:
א. טענת ההתיישנות לה טענו הנתבעים, נדחית.
ב. התובעת עזבה את בית הנתבעים ביום 1.3.14.
ג. התובעת הייתה זכאית לקבל סך של 1,874,000 ₪ (נטו) כפיצוי בהתאם להסכם הפשרה.
ד. יש לראות בנתבעת כמי שקיבלה את מלוא סכום הפיצוי לו הייתה זכאית התובעת. סכום זה יש לזקוף כחלק מכלל הכספים שהתקבלו בידיה (לא כולל תשלומים תכופים) בסך כולל של 2,176,578 ₪ (כספי הפשרה ותקבולי הביטוח הלאומי).
ה. סל המחייה שנדרש לתובעת אותו יש לקזז מכלל התשלומים שהתקבלו בידי הנתבעת עבור התובעת הינו בסך של 8,170 ₪ לתקופה שבין 01.11.08 ועד 1.3.14 (64 חודשים), ובסה"כ 522,880 ₪.
ו. טענות הנתבעים בדבר השימוש שבוצע בכספים, נדחות במלואן.
ז. טענות התובעת בדבר חיוב הנתבעים בפיצוי בגין עוגמת נפש, מתקבלת בחלקה.
יישום:
הנתבעת קיבלה בעבור התובעת סכום של 2,176,578 ₪ (ערך נומינאלי), לא כולל תשלומים תכופים. מי מהצדדים לא טען או הוכיח את גובה התשלום התכוף ששולם לידי הנתבעת עבור התובעת. מכאן, לאחר קיזוז הוצאות התובעת בהתאם לסך המחייה, היה אמור להיוותר בידי הנתבעת סך של 1,653,698 ₪ וזאת נכון ליום עזיבת התובעת את בית הנתבעת.
ואולם, מחוות דעת המומחה עולה שהנתבעת השתמשה במלוא הכספים אשר הועברו לידיה בהמשך להסכם הפשרה סמוך למועד קבלתם בשנת 2010-2009, קרי במועד בו נרכשו הדירות; משכך, בנוסף לשימוש שעשתה הנתבעת בכספי התובעת לרכישת הדירות ושיפוצן, נהנים הנתבעים מפירות ההשקעה והשבחת שווי הנכס. בנסיבות אלה, בנוסף לחובות החלים על הנתבעת בהיותה אפוטרופסה, חבים הנתבעים בהשבת הכספים על פירותיהם, גם מכח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט -1979.
עת התובעת הייתה זכאית ליהנות גם מפירות הכספים אותם קיבלה החל למן המועד שהתקבלו; ושעה שבמועד שהתקבלו לא שולמו מלוא הוצאות התובעת או מרביתם, שכן כספי הפשרה הועברו בסמוך למועד בו מונתה הנתבעת כאפוטרופסה עבור התובעת, מצאתי שיש לשערך את סכום הפשרה בסך 1,874,000 ₪ החל למן המועד בו התקבל בידי הנתבעת (1.9.09) ועד היום וזאת בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961.
מכאן, על הנתבעים להשיב לידי התובעת את כספי הפשרה בערכם המשוערך בסך 2,875,154 ₪ . מסכום זה יש לקזז את ההפרש בין ההוצאות שהוצאו לטובת התובעת ( 522,880 ₪) לבין הסכום הכולל של הקצבאות שהתקבלו בידי הנתבעת ע"י המוסד לביטוח לאומי (302,578 ₪), קרי סך של 220,302 ₪ .
התוצאה:
אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 2,654,852 ₪.
אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 20,000 ₪.
הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת סך כולל של 2,674,852 ₪ .
בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך 65,650 ₪.
הסכומים ישולמו לידי התובעת תוך 30 ימים. לא יעשה כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה על פי חוק החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל, והתובעת תוכל לפעול לגבייתם בלשכת הוצאה לפועל.
בהתאם לתקנות 106 ו- 107 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018, אני קובעת שהעיקולים הזמניים שניתנו בהליך ימשיכו ויעמדו בתוקפם עד לביצוע פס"ד. לא יבוצעו הוראות פס"ד, תוכל התובעת לפעול למימוש העיקולים בלשכת ההוצאה לפועל, תוך שתחילה תפעל למימוש העיקול הרובץ על הנכס ברחוב הר… ורק לאחר מכירתו, וככל ולא יהיה בתמורתו בכדי למלא אחר הוראות פס"ד, תוכל לפעול למימוש העיקול שנרשם על דירת המגורים ברחוב אש…, ואשר הזכויות בה רשומות ע"ש האחות.
בזאת תמה המחלוקת לפניי.
פס"ד מותר לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה ובכפוף לתיקוני הגהה.
המזכירות תמציא פס"ד לצדדים באמצעות ב"כ ותסגור את התיק.
ניתן היום, י"ט טבת תשפ"ה, 19 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.
