לפני
כבוד השופטת אלה פטל
מבקשים
המחלקה לשירותים חברתיים- חיפה- סדרי דין רשויות מקומיות 500298008 ע"י ב"כ יועמ"ש רווחה עוה"ד הדס ליטבק
נגד
משיבים
1.ש.ק. ת"ז XXX ע"י ב"כ עוה"ד גבי ברנדס
2.ע.ק. ת"ז XXX ע"י ב"כ עוה"ד יוסי נקר
בעניין הקטינה: א' ת.ז XXX, ילידת 15.X.XX
באמצעות האפו' לדין עוה"ד שלומית ברנס
פסק דין
זהו פסק דין בתביעת המחלקה לשירותים חברתיים להכריז על הקטינה, א', בת כ-10 שנים, כקטינה נזקקת וליתן צו להוצאתה לפנימיית "נ.מ." (שם הושמו בהסכמה שני אחיה הגדולים). הצדדים הסכימו לדון במאוחד (אם כי בסדר הנדרש) בשני העניינים.
תמצית ההליך שלפניי
המשיבים (להלן: "האם"/"האב"/"ההורים") הנם הוריהם של ב' (יליד 09.XX.XX, להלן: "ב'"), ג' (יליד 22.XX.XX, להלן: "ג'" ) וא' (ילידת 15.X.XX, להלן: "הקטינה"). לאב, בת מקשר קודם, עמה אינו בקשר.
ביום 18.8.24 הוגשה בקשה להכריז על הקטינה ועל ג' כקטינים נזקקים לפי סעיף 2 (2) ו-2 (6) לחוק הנוער (טיפול והשגחה) התש"ך – 1960 (להלן: "החוק").
בדיון מיום 17.9.24 הוכרז ג' בהסכמת הצדדים כקטין נזקק. להשלמת התמונה יש לציין כי ב' (שהוכרז כקטין נזקק בשנת 2020) וג' הושמו בהיות כל אחד מהם כבן 10 בפנימיית "נ.מ.", ומאז מוארכת שהותם שם מדי שנה בהסכמה (להלן: "הפנימיה").
ביום 15.10.24 נשמעה הקטינה בלשכתי. פרטי השיחה חסויים בהתאם להוראות הדין. עם זאת, הקטינה ביקשה שבית המשפט ימסור עמדתה כי היא מעוניינת להשתלב בפנימייה בה לומדים שני אחיה.
בעניינה של הקטינה, נערכו שני דיוני הוכחות בהקלטה במועדים 21.11.24 ו-24.11.24.
בישיבה מיום 21.11.24 העידו מטעם המבקשת- הפסיכולוגית הגב' יעל טל שטיפלה בקטינה ובהוריה המשיבים בתחנת אחד העם, הפסיכולוגית הגב' אפי ליבנה קרפ מנהלת היחידה לשלום הילד בח', הגב' הגר רוחין אשר ערכה אינטייק עם בני המשפחה לצורך חידוש קשר בין האב לבין הקטינים במרכז האקסטרני "נ.מ." וכן עו"ס חוק הנוער, הגב' רגדה חורי מוזלבט. עדויות העדים מישיבה זו תובאנה בהפניה ל"תמלול הראשון".
בישיבה מיום 24.11.24 העידו האב והאם. יש לציין כי חקירת האב החלה בהקלדה (פרוט' דיון מיום 24.11.24), אולם המשיכה בהקלטה. חקירת האם בוצעה במלואה בהקלטה. עדויות העדים בהקלטה מישיבה זו תובאנה בהפניה ל"תמלול השני".
סיכומי הצדדים הוגשו וכעת בשלה העת להכריע.
תמצית טענות ועמדות הצדדים בעניין הכרזת הנזקקות:
תמצית טענות המבקשת –
המבקשת מבססת את עילת הנזקקות על סעיפים 2(2) ו-2(6) לחוק. לעמדת המבקשת, הקטינה כבר ניזוקה מטיפולם הלוקה של הוריה לאורך השנים, אשר אינם מסוגלים לטפל בה והותרתה בחזקת מי מההורים צפויה לגרום לה נזק.
המבקשת הפנתה לכך ששני ההורים מוכרים במחלקת הרווחה על רקע תמונה בעייתית של תפקוד הורי ומורכבות הקשר בין בני הזוג, לרבות אלימות חוזרת. ההורים מוכרים במערכת בריאות הנפש- האם מאובחנת עם הפרעה טורדנית כפייתית, הפרעה דו קוטבית ופוסט טראומה והאב מוכר עם הפרעת אישיות, דיכאון ותהליך סכיזופרני. בנוסף, האם היתה מכורה לאלכוהול במשך שנים והאב העיד על עצמו כי בעבר נהג לצרוך סמים.
המבקשת הפנתה לטראומות, לטלטלות ולמעברים הרבים של הקטינה מהורה להורה על רקע אירועים קשים של תפקוד הורי, פרטה את אירועי העבר וההליכים הטיפוליים שעברו בני המשפחה וציינה כי כל הגורמים שטיפלו במשפחה סבורים כי בנסיבות הקיימות טובת הקטינה הנה להכריז עליה כקטינה נזקקת ולהוציאה לפנימיה.
המבקשת טענה כי גם מחקירת האב עולות מס' סיבות לכך שאינו מסוגל ליתן לקטינה את הטיפול שהיא זקוקה לו ובכלל זה: מצבו הנפשי אותו הוא מכחיש (וממילא לא מקבל טיפול בגינו), עדותו לגבי אבחונים שלו לגבי עצמו (אנרכיסט ובעל תסמונת "פיטר פן", המאפיינת אדם שנאחז בילדותו ונמנע מאחריות של בוגר ומלווה בהתפרצויות רגש, נטיות מניפולטיביות ועוד), חוסר יציבות וקשיי הסתגלות למסגרות, חוסר יכולת לעבוד ולהתפרנס, עבר של אלימות ביחס לאם ולקטינים, היעדר נכונות ויכולת לקבל הכוונה ופיקוח של גורמי הרווחה באופן שימנע פיקוח על הקטינה וסיוע לה, חוסר יכולת להבין ולראות את צרכיה של הקטינה וטיב הקשר שלו עמה. המבקשת ציינה את העובדה שהאב לא כתב בתצהיר כמעט מילה אחת על מצב הקטינה ועל צרכיה וזאת בשל הקשר המועט עמה ואי הידיעה לעניין מצבה הקשה.
כן הפנתה המבקשת לעמדות המקצועיות שהובאו ביחס לחוסר המסוגלות של האב לגדל את הקטינה, להימנעות האב מלהביא כל ראיה שתתמוך בטענותיו (לרבות לעניין טיפולים נטענים שעבר או אבחון מסוגלות הורית ובדיקה פסיכיאטרית כפי שהתחייב) למצבה של הקטינה ולרצונה אשר תואם את טובתה.
תמצית טענות האם:
האם למעשה מאשרת כי ביחס אליה קמה עילת נזקקות לפי סע' 2(2) ו2(6) לחוק ומצטרפת לסעדים המבוקשים בתביעה.
לטענתה, מתקיימת עילת נזקקות לפי סע' 2(2) לחוק גם ביחס לאב. האם הפנתה לכך שהקשר בין האב לבין הקטינה חודש תחת פיקוח במרכז קשר בלבד, לאחר שבמשך כשנתיים וחצי לא היה לו כל קשר עם הקטינה בשל ריצוי עונש המאסר שהושת עליו. האם טענה כי מהעדויות שנשמעו עלתה באופן עקבי התמה כי למרות ההליכים הטיפוליים וההדרכות הרבות שקיבלה המשפחה במהלך השנים, האב לא הצליח להפנים את ההדרכות ולא הפיק תועלת מההליכים הטיפוליים. האם הפנתה עוד להליכים קודמים שאירעו בין הצדדים בעבר, לדו"חות שהוגשו בעניין התנהלות האב עת היו הקטינים במשמורתו, בעניין היעדר מסוגלות של האב לקיים קשר מותאם עם הקטינה או להכיר בקשייו בגידולם וכי היה חוסר פניות מצדו עבור ילדיו ותפקידו כהורה. כן הפנתה לעדויות גורמי הטיפול בעניין.
לטענת האם, חוסר המסוגלות של האב עולה גם מעדותו ומתצהירו, אשר עסקו באב עצמו ללא יכולת להבחין בצרכי הקטינה, קשייה והמציאות המורכבת של בניית הקשר בינו לבינה. נטען כי האב אף נמנע, בטענות שונות וסותרות, מלעבור את בדיקת המסוגלות ההורית ואת האבחון הפסיכיאטרי אותם חויב לעבור בהסכמתו בהחלטה בתיק בעניינה של הקטינה (תלה"מ 40658-04-22) ולמשמעות הראייתית של הדבר.
עוד טענה האם כי האבחון הפסיכודיאגנוסטי שנערך לקטינה ביום 10.9.24 והממצא העיקרי בו ביחס לחרדה הגדולה בה חיה הקטינה, אי הגעתה באופן סדיר למסגרת החינוכית מקימים עילת נזקקות גם מכח סע' 2(6) לחוק ביחס לשני ההורים.
תמצית טענות האב:
האב טען כי בשום שלב לא נשקלה יכולתו לטפל בקטינה.
כן נטען כי לאחר שמיעת כלל העדויות, אליהן התייחס בסיכומיו, לא ניתן להבין מהי עילת הנזקקות לה טוענת המבקשת, כשהתהליך הטיפולי של הקטינה היה בעיצומו ונשא פרי.
בין היתר, הפנה האב לעדותה של יעל טל, לעניין רצונה של הקטינה לצאת לפנימייה כנובע מהזדהות של הקטינה עם אמה ועם רצונותיה, בהיותה ילדה המתאימה את עצמה לרצונות האם. כן הפנה לעדות יעל טל בכל הנוגע לשינוי שעברה הקטינה בכל הנוגע לביטחון העצמי ולהיבטים החברתיים, לחשש של הקטינה מאובדן חברותיה ולציפייה לפנימייה המבוססת על "פנטזיה" בשלב זה. נטען כי הגם שיעל טל אישרה כי הקטינה הייתה במגמת שיפור בטיפול, טיפול זה הופסק מאחר ולא היה ברור היכן תלמד הקטינה בשנה הבאה על רקע הכוונה לעבור לפנימייה ואי הוודאות בחייה של הקטינה מעידים על תפקודה.
האב טען כי עדותה של הגב' אפי לבנה לא רלוונטית לבקשה דנן, כי הנ"ל העידה על אירועים בשנת 2021 וכי לא היא היתה זו שטיפלה במשפחה באופן ישיר. עוד נטען שהעדה הנ"ל הודתה כי עד סיום הטיפול של המשפחה בנובמבר 2021, לא הייתה המלצה להוציא את הקטינה מהבית, כי הילדים "תפסו צד" לאחר שהאב נכנס לכלא וכי היא לא יכולה לבחון את החוזקות של האב לנקודת הזמן הזו.
ביחס לעדה הגב' הגר רוחין- נטען כי לעדות שלה אין כל רלוונטיות להליך, כי לא ברור מי הגוף שהסמיך אותה וכי היא אף אינה יודעת את שמו של המאמר שעליו נטען כי מבוססת שיטת העבודה שלה.
ביחס לעדות עו"ס חוק הנוער הגב' חורי נטען כי הנ"ל הודתה שההחלטה להוציא את הקטינה היתה רק בחודש 6/24, אז הודיעה האם כי אינה מסוגלת להחזיק בקטינה עוד. נטען כי הגב' חורי לא ידעה להעיד על תקופה קודמת למועד זה אלא מתוך שיחות עם אחרים או עיון בחומר ולא ידעה להשיב מהי עילה הנזקקות בתיק חרף מס' הזדמנויות שנתנו לה לעשות כן.
נטען כי עדות האם לא יכולה לבסס דבר ואין להאמין למילה שלה.
האב הפנה להלכות הפסוקות בכל הנוגע להכרזת קטין כקטין נזקק ולמידתיות בהפעלת האמצעים הננקטים לשמירה על טובת הקטין.
לבסוף נטען כי בענייננו, לא נקבע כי לאב אין מסוגלות הורית או מסוגלות הורית מינימלית, וכי המבקשת לא הרימה את נטל ההוכחה בעניין הנזקקות.
תמצית עמדת האפו' לדין –
האפו' לדין מיקדה סיכומיה בעילת הנזקקות ביחס לאב וזאת לאור הסכמת האם בכל הנוגע להיעדר מסוגלותה ההורית לטפל בקטינה.
לטענת האפו' לדין קיימת עילת נזקקות ביחס לאב מכח סע' 2(2) ו-2(6) לחוק בהיעדר מסוגלות הורית של האב, העובדה כי זמני השהות עם הקטינה מתקיימים עד כה במרכז קשר בלבד לאחר ריצוי של שנתיים מאסר, האישיות המורכבת של האב, מצבו הנפשי הלא מאובחן, חוסר היציבות שלו, האלימות שלו כלפי האם וחוסר נכונותו לשתף פעולה עם גורמי הרווחה.
נטען כי סירובו של האב לבצע בדיקת מסוגלות הורית מעידה על החשש שלו מתוצאות האבחון כשמנגד גורמי הטיפול מצביעים באופן ברור על קושי מהותי של האב לראות ולהבחין בצרכי בתו והוא נעדר יכולת הפנמה.
האפו' לדין הפנתה לאבחון הפסיכודיאגנוסטי אשר מצביע על כך שהקטינה שרויה בחרדה גדולה ותחושת חוסר יציבות וודאות בנוגע לחייה. נטען כי במציאות בה לקטינה אין ביטחון בדמויות ההוריות שלה, והיא מצויה בתחושת בלבול מתמדת, מצבה הרגשי והנפשי נפגע מאוד והעוגנים של חייה מתנפצים ומותירים אותה אבודה ונטולת יכולת להתמודד.
הוכחת עילת הנזקקות –
אין מחלוקת ודומה שלא נדרש להכביר במילים אודות זכותו הטבעית של כל הורה להחזיק בילדו, ולזכותו של כל ילד להימצא במסגרת התא המשפחתי הטבעי שלו. משכך, בתי המשפט חזרו והתייחסו לזהירות הרבה הנדרשת בהכרזה על קטין כקטין "נזקק" ובוודאי כזו הכרוכה ומלווה בדרך טיפול של הוצאת הקטין מביתו. בהתאם להלכה הפסוקה, התערבות מעין זו תבוצע רק במקרים קיצוניים, בכדי להגן על שלומו ובריאותו של הקטין ולמנוע פגיעה בהתפתחותו הטבעית והבריאה וזאת במשורה, בזהירות ובהיעדר אמצעים חלופיים פחותים בחומרתם. בעניין זה אין אלא להפנות לשלל האסמכתאות המשפטיות שהביא ב"כ האב בסיכומיו (ובכלל זה דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני פ"ד נח (6), 246, רע"א 8081/17 פלוני נ' המחלקה לשירותים חברתיים פרדס חנה (8.11.17), דנ"א 7015-94 היועץ המשפטי נ' פלונית פ"ד נ(1), 48, 103 ועוד).
אלא שסברתי כי בעניינו, מדובר באותם מקרים בהם טובת הקטינה, צרכיה וזכויותיה מחייבות את התערבות בית המשפט לצורך שמירה על טובתה, שלומה הנפשי והתפתחותה התקינה (ראה למשל דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני, נח(6) 246 (2004), ענ"א 51626-10-24 ל' נ' ב' (11.12.24)).
את מסקנתי זו ביססתי על יסוד עילות נזקקות המפורטות בסעיפים 2(2) ו-2(6) לחוק הנוער, באשר אלו הוכחו הן לאור התנהלות ההורים בעבר, הן לאור ההתנהלות של ההורים כיום והן לאור מצבה של הקטינה. אפרט טעמיי.
בחינת עילת הנזקקות על רקע העבר
"שאלת מסוגלותו של הורה לדאוג לילדו כראוי טעונה הכרעה ביחס להווה וביחס לעתיד הנראה לעין. אך שאלה זו נבחנת, בראש ובראשונה על פי מצבו ותפקודו של ההורה בעבר, שכן "נסיון העבר שופך אור לא רק על ההווה אלא גם על העתיד" (כב' השופט ברק בע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד מ(1) 11 עמ' 14).
הקטינה, בת כעשר שנים בלבד, נקלעה מאז ינקותה בתוך סכסוך עצים בין הוריה, תוך שהיא נחשפת לאלימות קשה ביניהם, חווה הזנחה, משברים ומעברים רבים שיש בכל אחד מהם, ובוודאי בהצטברותם גם יחד, כדי לפגוע בנפשה ולהוות סיכון להתפתחותה התקינה.
בתמצית יפורטו הליכים קודמים ואירועים מרכזיים כמו גם הטלטלות שחוו הקטינה ואחיה עד כה, כפי שהם עולים מתצהירי העדות והתסקירים/העדכונים שצורפו להם, מעדויות העדים לפניי ומהחלטות/פסקי דין שנתנו בהליכים קודמים שהתנהלו בעניינם של הקטינים (לעניין "מבט העל" של בית המשפט לענייני משפחה בדונו בהליך הנזקקות, על כלל ההליכים בין הצדדים ראה בע"מ 1764-24 פלוני נ' המחלקה לשירותים חברתיים (7.3.24)).
כמו כן, הואיל ואין מחלוקת של ממש לעניין עילת נזקקות ביחס לאם, ועל מנת לקצר את היריעה, לא ראיתי להתמקד במסוגלות ההורית של האם לאורך השנים, אלא רק בהיבט של השלכתה על מסכת חייה של הקטינה ומצבה היום. עיקר הדיון, יתמקד מטבע הדברים במסוגלותו ההורית של האב, אשר עותר להעביר הקטינה למשמורתו חלף הכרזתה כקטינה נזקקת והוצאתה לפנימייה (על העברת משמורת במסגרת הליך נזקקות בבית המשפט לענייני משפחה ראה האמור בבע"מ 1764-24 פלוני נ' המחלקה לשירותים חברתיים (7.3.24)).
הוריה של הקטינה נפרדו לראשונה בשנת 2015, בהיותה כבת חצי שנה, והתגרשו בשנת 2017.
אמה של הקטינה מאובחנת כסובלת מהפרעה דו קוטבית והתמכרות בעבר לאלכוהול ואביה, אובחן על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כסובל מהפרעה נפשית ותהליך סכיזופרני. שני ההורים מקבלים קצבאות נכות על רקע נפשי. יש לציין כי האב מכחיש אבחונים אלו ולכך אדרש בהמשך.
בחודש 1/16 בהיות הקטינה בת חודשים ספורים בלבד נחשפה לאירוע אלימות קשה בין הוריה, בגינה אף נעצרו שני ההורים. במסגרת האירוע האב התלונן כי האם שפכה עליו שמן וניסתה לזרוק עליו גפרורים והאם טענה כי האב דחף אותה לעבר דלת זכוכית שהתנפצה ופצעה אותה. (ראה עדות האב בע' 16 ש' 20-22 לפרוט' הדיון מיום 24.11.24 ובע' 1 לתמלול השני ועדות האם בע' 73 ש' 1-6 לתמלול השני). יש לציין כי האם העידה על אירועי אלימות רבים נוספים מצד האב כלפיה ואף כלפיי הקטינים, אולם אלו לא הוזכרו בתצהיר עדותה הראשית, לא נתמכו בראיות נוספות, האב אף לא נחקר עליהם והאם בחקירתה הנגדית השיבה בצורה לא עניינית לשאלות בעניין זה. משכך, לא ראיתי לפרטם ו/או להעניק להם משקל של ממש. עם זאת, כחוט השני עובר בתסקירים בעניינם של ההורים כי לאורך כל השנים נחשפו הקטינים לאלימות הדדית קשה בין ההורים, חוסר תפקוד, חשיפת הקטינה ואחיה לסיטואציות מעוררות דחק אשר אף גרמו לתנודות רבות בחייהם של הקטינים.
כעולה מתסקיר מיום 16.2.20 ומתצהיר עדות עו"ס חוק הנוער בחודש 1/16 עברו הקטנים למשמורת האם, בתקופה זו הקשר עם האב לא היה סדיר.
בסוף חודש 11/18 בעקבות דיווחים על קשיים בתפקודה של האם ושתיית אלכוהול התקיימה ועדה לתכנון וטיפול, במסגרתה הופנתה האם ליחידה לטיפול בהתמכרויות, שולבה סומכת בבית המשפחה והוחלט שהאב יעבור להתגורר בבית האם למשך 3 חודשים על מנת שהאם תוכל להתארגן מחדש. בפועל ההורים התקשו להסתדר ביניהם והאב יצא מהבית לאחר 3 שבועות.
בחודש 5/19, הורה בית המשפט על העברת המפגשים בין האב לבין הקטינים במרכז קשר, מדיווחי מרכז הקשר עלה שהמפגשים בין האב לבין הקטינים היו טעונים במיוחד לאור התנהגות קשה של ב' מול האב, שהתקשה להציב לו גבולות.
בחודש 7/19 האם נמצאה תחת השפעת אלכוהול בביתה, לאחר שהתקבל דיווח במשטרה כי ב' וג' נמצאים בבית של חברה ומבקשים לא לחזור הביתה.
שלושת הקטינים הוצאו בצו חירום של עו"ס לחוק הנוער לבית דודתם, לשם הגיע גם האב.
בעקבות האירוע הוגשה בקשה בצו ביניים לבית המשפט לנוער להוציא את הקטינים למסגרות חירום- את ב' וג' למרכז חירום "נ.מ." ואת א', אז כבת 4, למרכז חירום "ש.ל." (צב"נ 699-08-19). בהחלטת בית המשפט לנוער מיום 6.8.19 הוצאו שלושת הקטינים למרכזי חירום כאמור לצורך אבחון.
בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי ביום 20.8.19, במסגרת ערעור שהגיש האב (תיק 20697-08-19) הסכימו הצדדים על החזרת הקטינה לבית דודתה (אחותו של האב) ובאשר לשני אחיה ינתן פסק דין. בפסק דינו של כב' בית המשפט המחוזי מיום 27.8.19 נקבע כי על פניו שהותם של הקטינים אצל דודתם הטיבה עמם ולא הוכח כי לא ניתן לבצע האבחון במסגרת הקהילה. משכך נפסק כי נכון היה להשאיר את הקטינים אצל בן משפחה מוכר להם ולהעדיף הסדר זה על פני הוצאה למרכז חירום. בנסיבות הורה כב' בית המשפט המחוזי על השבת הקטינים לבית דודתם בכפוף להתחייבות הדודה לעמוד בתנאים שונים להבטחת שלום הקטינים.
ביום 11.9.19, עקב קשיים שהעלתה הדודה בטיפול בקטינים (ראה בעניין זה גם עדות האב בע' 27 ש' 20-29 לתמלול השני), המליצה ועדה לתכנון וטיפול כי שלושת הקטינים יעברו לשהות זמנית אצל האב למשך 3 חודשים. ההורים חתמו על הסכמה לתוכנית המומלצת והקטינים עברו לבית האב. זמן לא רב לאחר מכן האם שינתה את דעתה, ובין הצדדים התנהלו ויכוחים לרבות בגן של הקטינה, אגב הפרעה להתנהלות המסגרת.
ביום 23.9.19 הוגשה תביעה להכריז על הקטינים כקטינים נזקקים (תיק 9815-09-19) במסגרתה נטען כי נוצרה מציאות בלתי נסבלת בה הקטינה מתעוררת כל יום במקום אחר ולא יודעת מי יאספה מהגן – מצב שבגילה אינה יכולה לשאת. כן דווח כי ב' (שהיה אמור לשהות בבית האב) כלל לא הולך לבית הספר ומבלה כל היום בבית האם.
בהחלטה מיום 26.9.19 הוארך הצו הזמני שניתן בהתאם לסעיפים 12 ו-14 לחוק ונקבע כי:
"לאחר שנבחנה טובת הקטינים ע"י הגורמים המטפלים ובית המשפט, בבחינת הרע במיעוטו (אף נוכח החלטת בית המשפט המחוזי אשר הורה על הוצאת הקטינים ממרכזי החירום) – מקום הימצאם של הקטינים יהא אצל האב. הסדר זה הינו זמני ועד למתן החלטה אחרת בעניין".
כן נקבעו זמני שהות בין הקטינים לבין האם במרכז הקשר עד למתן החלטה אחרת.
מאז מתן ההחלטה הנ"ל פנו ההורים למחלקת הרווחה בבקשות ותלונות הן לעניין זמני השהות עם האם, תלונות על טיפול לא הולם של האב בקטינים, תלונות אודות בריחה של ב' מבית האב לאם ועוד. צוין כי ההורים אינם מסוגלים לשתף פעולה אחד עם השניה, לא תמיד נענים לבקשות של הגורמים המטפלים והאם אף הפרה את החלטות בית המשפט. האב העיד כי ב', לעת ההיא כבן 10, נהג לברוח מהבית (ע' 53 ש' 28-39 לתמלול השני). מדיווחי המסגרות עלה כי לב' קשיים רבים: התנהגותיים, רגשיים וחברתיים והנ"ל אף ברח מבית האב וסירב לחזור.
בדיון מיום 2.1.20 ובהסכמת הצדדים, הוכרז ב' כקטין נזקק והוצא ממשמורת הוריו למרכז חירום נ.מ. למשך 3 חודשים.
ביום 2.2.20 הוגשה בקשת עו"ס לח"ן לבטל את בקשת הנזקקות ביחס לקטינה ולג' ולקבוע דרכי טיפול. הבקשה הוגשה לאחר שיפור שנטען כי חל במצבם והסכמת ההורים להימנע ממאבקים מיותרים ולשתף פעולה עם תוכניות טיפול לקטינים ולייתר הצורך בהכרזת הנזקקות. עו"ס ח"ן המליצה, בין היתר, כי הקטינים ימשיכו לשהות בבית האב ל-3 חודשים נוספים, מפגשים יתקיימו במרכז הקשר עם האם, שתמשיך טיפול ביחידה להתמכרויות וההורים והקטינים ישתפו פעולה עם תוכנית הטיפול בתחנה לשלום הילד. ההמלצות קיבלו תוקף של החלטה ביום 10.2.20 והקטינים נותרו לשהות בבית האב.
בסיכום אינטייק מיום 16.2.20 צוין כי שני ההורים מתקשים לספק לקטינים את צרכיהם והילדים אינם חשים מספיק בטוחים בקשר עם הוריהם ובקבלת מענה לצרכים ההתפתחותיים שלהם. ביחס לאב צוין כי הוא מגיע לפגישות מוצף מאוד, מתקשה לאסוף את עצמו ולהיות פנוי גם להקשיב. גם בפגישות עם הקטינים עסוק האב בדיבור אקססיבי שממלא את החלל אך לא נותן מקום והתייחסות לאחר ומתקשה ליצור תקשורת ודיאלוגים אמיתיים. עלה קושי שלו "להיות בעמדה רגשית, לעזור, לתווך ולעבד רגשות. הוא מתקשה לעתים להיות נוכח ובמקום יש הצפה של חרדותיו ולא מתאפשר למשחק ולקשר להתפתח". בנסיבות, צוין כי יש לבחון האם סביבת ההורים הנה סביבה מתאימה לילדים לגדול בה על יסוד הליך טיפולי אשר יבחן לאורך זמן את הכוחות של שני ההורים והיכולת לספק לילדיהם סביבה בטוחה ויציבה. משכך הומלץ על טיפול דיאדי ועל הדרכה הורית.
גם בעדותו, אישר האב כי לא תפקד לעת ההיא במפגשים במרכז הקשר והעיד כי: "הרגשתי בתוך מלקחיים שכל העולם רוצה להוכיח שאני אבא לא טוב והרגשתי לחץ נפשי די גדול….לא תפקדתי, עכשיו זה אחרת לגמרי" (ע' 57 ש' 10-22 לתמלול השני). כן העיד האב כי השתנה מאז המפגשים במרכז הקשר קודם למאסרו (בע' 58 לתמלול השני).
בין לבין זמני השהות של האם עם הקטינים הורחבו והופרו פעם אחר פעם על ידי האב (ראה למשל החלטות ממועדים 31.3.20, 2.4.20, 23.4.20 בתיק 47293-03-19).
מעדכון היחידה לשלום הילד מיום 31.10.20 צוין, בין היתר, כי משחקה של הקטינה אינו מאורגן ובעל תכנים קשים שמבטאים חוסר בטחון ותחושת איום מפני החוץ, תחושה שאין שמירה והגנה ואין קביעות, החלפת תפקידים בין הורים לילדים, עיסוק בטוב ורע. ביחס לאב צוין כי: "האב מנסה ליצור עמה קשר קרוב אך לא תמיד מותאם ומודע למצבה הרגשי של א' באותו הרגע. לעתים במפגשים נראה שהאב מתקשה להיות נוכח. בהתרחשות בחדר, הוא מנותק או עסוק בדברים שמעסיקים אותו וכך א' והאב מתנהלים במקביל ללא מפגש אמיתי ביניהם". עוד צוין כי במסגרת הדרכת ההורים נראה כי עם האם מתאפשר לעסוק בנושאים אלו אולם לא התאפשר תהליך רציף ומעמיק עם האב, כי מפגשי הדרכת ההורים עם האב אינם סדירים וכי יש לו קושי להתארגן סביב המפגשים. מהמפגשים הנ"ל עלה הרצון של האב בקשר טוב עם ילדיו אך גם קושי להכיר לקחת אחריות ולהכיר במצבו ובקשייו סביב גידולם. כן עלו קשיים סביב התארגנות, טיפול ותקשורת שנראה שהאב אינו מכיר בהם ולא היה ברור עד כמה הוא פנוי עבור ילדיו ותפקידיו כהורה. בין היתר הומלץ בתסקיר הנ"ל על המשך טיפול דיאדי והדרכת הורים, סומכת לשני ההורים במטרה לעזור בהתארגנות היומיומית, המשך מסגרת שיקום ותמיכה באם והמשך ליווי של גורמי הרווחה.
ביום 10.3.21 הוגש עדכון על אירוע חריג מיום 28.2.21 בו נמצאו הקטינה ואחיה ללא השגחתו של האב במשך זמן ניכר בחג הפורים. זאת לאחר שהאב איבד הכרה ברחוב עקב שתיה לשוכרה/נטילת כדורים. הקטינה שנחבלה בעינה לא קיבלה טיפול רפואי במשך שעות רבות וג', לעת ההיא כבן 10, נאלץ לתפקד כמבוגר אחראי ועצר מונית כדי שתיקח אותם הביתה. בהחלטה שנתנה בעקבות אותו אירוע בוצע שינוי בזמני השהות כך שהקטינים ישהו זמן ממושך יותר עם האם.
כעולה מתסקיר מיום 16.3.21, ביום 15.3.21, בסיום הפגישה בשלום הילד, נצמדו הקטינים לאם ולא רצו ללכת לאב. המתח בין ההורים גבר, אולם בתיווך המטפלות סוכם כי הקטינים ילכו לבית האב. כמה דקות לאחר שיצאו משטח היחידה, הילדים הזעיקו את המטפלות כשהם בוכים וצועקים "אבא מרביץ לאמא". המטפלות יצאו יחד עם הקטינים ומצאו את האם שרועה על המדרגות, מדממת מהאף ומהפה. האם פונתה באמבולנס לבית החולים והאב ברח. האם אושפזה לתקופה ממושכת ונזקקה לניתוח וטיפולים בגין התקיפה. בגין אירוע זה הורשע האב ונדון לכשנתיים מאסר.
בתסקיר מיום 6.7.21 צוין כי הקטינים שהו תקופה בבית הדוד עד לשחרור האם מבית החולים ומאז מצויה המשפחה בטיפול לעיבוד החוויה קשה שחוו. ג', בן כ-10 שנים לעת ההיא, הביע את רצונו להשתלב בפנימיית "נ.מ." ובהחלטה מיום 22.7.21 הושם בהסכמה בפנימייה.
בעדכון היחידה לשלום הילד מיום 27.10.21 צוין כי: "לאחר תקופה בה היה נראה שהמשפחה מצליחה לתפקד בתוך המציאות ולשמור על קביעות ורצף למרבה הצער התרחשה טלטלה נוספת וקשה במיוחד בחיי המשפחה. אירוע האלימות לו היו עדים הינו אירוע טראומטי ומערער עבור ג' וא'. לאחר שכבר החלו בטיפול את חוויות העבר, ליצור נרטיב ולהבין את עולמם ואת הקשר עם הוריהם, הם חוו משבר קשה שעליהם לצמוח ולהתאושש ממנו… עיבוד יחסיהם עם הוריהם והחוויה כי אינם שמורים בעולם וכי המתקפות עלולות להגיע מחוץ למשפחה ובתוכה". בנסיבות, הומלץ בין היתר על המשך טיפול פרטני לקטינים, הדרכת הורים לאם, המשך שילוב סומכת עבור האם כמו גם השיקום והתמיכה בה.
סברתי כי לאור המסכת העובדתית שפורטה לעיל, לא יכול להיות חולק כי שלומה הנפשי של הקטינה, כמו גם של אחיה (שהוכרזו זה מכבר כ"קטינים נזקקים"), נפגע במהלך השנים באופן קשה. הקטינה שילמה פעם אחר פעם את מחיר הסכסוך בין הוריה, כמו גם חוותה משברים בשל התנהלותם, המצביעה על ליקויים תפקודיים משמעותיים בהורותם.
כמו כן, סברתי כי אין זה נכון להשקיף על עילת הנזקקות כעילה שקמה זה עתה מבלי שמוצו הליכים פחותים בחומרתם (וכטענת האב- מבלי שאי פעם נשקלה יכולתו לטפל בקטינה). ההפך הוא הנכון- ניכר כי לאורך שנים ארוכות הוענק לבני המשפחה טיפול רב ואינטנסיבי של רשויות המשפחה והמשפט, שכלל העברת הקטינים פעם אחר פעם מחזקת הורה אחד למשנהו (ואף לחזקת צדדי ג'), שילוב הקטינה במועדונית, העמדת סומכות לסיוע להורים, טיפול והדרכה במרכז הורים וילדים, ליווי וטיפול של האם ביחידה לטיפול והתמכרויות ועוד.
להורים אף נתנו הזדמנויות חוזרות ונשנות לאורך השנים, הן באמצעות רשויות הרווחה (שחזרו בהן מבקשות נזקקות בעבר) והן על ידי בית המשפט המחוזי, להטיב את הורותם ולממש את האחריות ההורית שלהם.
למרבה הצער, כלל האמצעים וההזדמנויות שהוענקו לא סייעו לאב אשר אף תקף באלימות רבה את האם, באופן שהוביל לאשפוזה הממושך ולמאסרו והכל בנוכחות הקטינה ואחיה. (ראה בעניין זה גם עדות הגב' אפי ליבנה בע' 26 ש' 3-10 לתמלול הראשון, בע' 29 ש' 11-14 ובע' 33 ש' 3-25 לתמלול הראשון).
כאמור, אין מקום לנתק את אירועי העבר מההליך דנן, אשר יש בהם כדי להעיד על הליכים פחותים בחומרתם שננקטו בעניינם של הצדדים טרם הליך זה וכן לשפוך אור על מסוגלות ההורים בהווה ובעתיד. לעניין זה ראה גם עדותה של הגב' לבנה קרפ כי לאור התנהלות האב בעבר, הרי שבהיעדר תהליך טיפולי אינטנסיבי- הפרוגנוזה לעניין מסוגלותו ההורית על סמך העבר היא לא מאוד טובה (בע' 34 ש' 18-33 לתמלול הראשון).
עם זאת, ברי כי אין באירועי העבר לבדם כדי להכריע את הכף לעניין הכרזת נזקקות כיום. משכך, יש וראוי לבחון מסוגלות ההורים בכל שלב ולבחון האם הכרזת הנזקקות, נדרשת ומתחייבת היום. לכך אדרש בפרק הבא.
בחינת המסוגלות ההורית/עילת נזקקות על סמך ההווה
לאחר עיון בחומר הראיות ושמיעת העדים באתי לכלל מסקנה כי קמה עילה להכריז על הקטינה כקטינה נזקקת. אפרט טעמיי.
מסוגלות האם היום-
ביום 26.5.24 הוגש עדכון כי האם מבקשת להוציא גם את הקטינה לפנימייה מאחר ואינה יכולה לטפל בה יותר. האם טענה כי אין באפשרותה להיות שותפה בחידוש הקשר במרכז הקשר, מסרה כי בפגישה האחרונה האב עקב אחריה, דבר שהכניס אותה למצב נפשי קשה, עד כדי כך שהיא רואה בקטינה כ"דלת" באמצעותה נכנס האב לחייה הפרטיים. מדיווח עו"ס מרכז הקשר עלה כי שני ההורים לא מקיימים אחר הנחיותיה לגבי הפרדה במעבר, דבר אשר אף גורם לקטינה לחרדות סביב מוגנותה של האם.
כאן המקום לציין כי מרגע הגשת הבקשה בעניין זה, לא רשמה האם את הקטינה לבית הספר והקטינה לא החלה לימודיה בחודש 9/24. רק לאחר החלטת בית המשפט, שולבה הקטינה במוסד חינוכי בו למדה קודם לכן.
האם מודה למעשה בכוחותיה הדלים להמשיך ולטפל בקטינה בצל חידוש הקשר עם האב ומעידה על היעדר מסוגלותה להמשיך ולספק לקטינה מענה לצרכיה הרבים והמיוחדים (ראה בע' 76 ש' 1-14 לתמלול השני). הודאה זו לצד התנהלות האם בעבר ביחס לקטינה, המשך עירובה בסכסוך בינה לבין האב, כמו גם אי שליחתה ואף רישומה למערכת החינוך מקימה כשלעצמה עילת נזקקות מכח סעיף 2(2) לחוק (ראה בעניין זה ע"א 5225/94 פלונית נ' היועמ"ש פ"ד מח (5) עמ' 820 (1995)). דומה כאמור שעניין זה אינו שנוי במחלוקת והאם למעשה מצטרפת לעמדת המבקשת בתיק- הן לעניין הכרזת הנזקקות והן לעניין דרכי הטיפול.
מסוגלות האב היום-
ביום 20.11.22 השתחרר האב מהכלא לאחר שריצה כשנתיים מאסר בגין תקיפתה החמורה של האם לעיני הקטינה ואחיה. החל מחודש 11/23 החל האב להתראות עם הקטינה במרכז הקשר בתדירות של אחת לשבועיים. יש לציין כי עד היום וחרף מס' רב של מאמצים שבוצעו במסגרת תיק תלה"מ 40658-04-22 לא חודש הקשר בין האב לבין בניו, לאור התנגדותם העיקשת.
לפני הכל, חשוב להבהיר ולהדגיש- אין ספק כי האב אוהב את הקטינה ורוצה בטובתה. אולם, למרבה הצער אין בכך די. מעדויות הגורמים המטפלים ואף מעדות האב עצמו עולה כי קיימת עילת נזקקות ביחס אליו הן מכח סעיף 2(2) לחוק והן מכח סעיף 2(6) לחוק. למסקנה זו הגעתי על יסוד הנימוקים הבאים:
האב לא הראה כי עבר כל הליך משמעותי שיש בו כדי לשנות את התנהלות העבר ולמנוע המשך פגיעה בקטינה:
להבדיל מהאם, אשר הצליחה להיתרם עד למועד שחרור האב ממאסר מההליך הטיפולי ומהכלים שהוענקו לה מהרווחה ולספק צרכיה של הקטינה, לא הוגשה כל אסמכתא או ראיה לכך שהאב עבר תהליך טיפולי/שיקומי אשר יש בו כדי להעיד על שיפור ביכולותיו ההוריות מאז אירועי העבר.
האב העיד והצהיר כי עבר טיפולים אצל גורמים שונים אולם לא הציג כל אסמכתא או העיד כל עד מטעמו שיש בו כדי לתמוך בהליך טיפולי כלשהו שעבר, לא זימן לעדות את הרופאים שהעיד כי טיפלו בו ולא נתן הסבר מספק לכך. לכך משמעות ראייתית (ראה ע' 32 ו-33 לתמלול השני. כן ראה בעניין זה עדות עו"ס חוק הנוער בע' 59 ש' 17-39 לתמלול הראשון).
בהקשר זה אף ראיתי לציין כי דומה שהאב מציג עד היום גישה אמביוולנטית באשר לאירוע התקיפה האלימה והקשה של האם לעיני הקטינים. מחד גיסא, מסר האב כי הוא לוקח אחריות על האירוע ומתבייש במעשיו ומאידך גיסא הצדיק את מעשיו על רקע תפיסת המציאות בעיניו: "רק במקרה האומלל הזה שראיתי את הילדים שלי נגררים ובוכים וצורחים, התעורר בי משהו כזה. אני לא חושב שמישהו יכול לשפוט אותי על מה…. אני לא מסיר מעצמי את האחריות .. אבל לא יכולתי לסבול את זה שהילדים שלי שמאוד מאוד רכים וקטנים בוכים וצורחים באימה ובכאב ופחד, הייתי חייב כאלו להרגיש, כאילו להפסיק את זה, הייתי צריך להפסיק את זה הכי מהר שאפשר וזהו. התעורר בי איזה יצר השרדותי של מישהו שמגן על הגורים שלו. זה הכל. אבל זה לא שאני זה כמובן שפעלתי בצורה איומה ואני אוכל את עצמי על זה עד עכשיו.. אפילו שזה היה התגוננות כן? ברור שהיא תקפה אותי קודם ובנוסף להתעללות בילדים, בנוסף לזה שהיא ניסתה לחטוף אותם שהם היו אמורים לעבור אלי והיא טענה שהם לא רוצים לעבור אליי. אבל כאילו, בכל מקרה, כאילו הייתה התגרות מכוונת, וגם קלטתי את זה גם קודם שזו התגרות מכוונת" (בע' 3 ש' 12-29 לתמלול השני) וכשנשאל בהמשך על מאסרו בגין האירוע השיב: "תגידי, אם היה קורה לך דבר כזה מה היית עושה?.. מה היית עושה אם היית רואה את הילדים שלך עם מטענים וצורחים ובוכים"? (בע' 18 ש' 38 ובע' 19 ש' 1-2 לתמלול השני). בהמשך אף העיד האב כי הורשע בדין כי האם נפגעה יותר והוא למעשה רק הגן על עצמו (בע' 59 ש' 26-34 לתמלול השני). כאן המקום להזכיר כי ביחס לאירוע זה דווח מהיחידה לשלום הילד (נספח ז לתצהיר עו"ס חוק נוער), אירוע שונה לחלוטין מזה שמסר האב בעדותו- לפיו הילדים הם שנצמדו לאם והתנגדו ללכת עם האב.
מן האמור עולה ספק של ממש לעניין נטילת אחריות מספקת של האב לאירוע האלימות הקשה, ואף לעניין הבנת ההשלכות של האירוע על הקטינים (ראה עדות האב בע' 38 ש' 1-7 שם טען האב כי הגורמים המטפלים: "ניסו להעצים את זה ולתת איזה נפח שהיה נראה לי שאת הנפח שמנסים לתת לזה כדי להכניס את עצמם לתוך העניין"). בנסיבות, גובר החשש לחזרה על אירועים דומים שעלולים להתרחש, בייחוד לאור הקשר של הקטינה עם האם וסירובה לעבור לגור בבית האב. כך גם מזער האב בעדותו את חומרת אירוע ההזנחה בפורים בו נפצעה הקטינה בהעדר השגחתו בהיותו בגילופין (בע' 60 ש' 31-38 לתמלול השני).
האב אף מכחיש את האבחנה שלו במל"ל וממילא לא מקבל בגינה טיפול. תחת זאת אבחן האב את עצמו כלוקה בהפרעות אחרות (אנרכיסט בעברו, בעל "תסמונת פיטר פן" ו"נטייה קלה ומבוקרת מאוד לנרקיסיזם"). העובדה כי האב רואה עצמו כלוקה בהפרעות אלו, יש בהן משום הודאה לעניין פגמים במסוגלותו ההורית (סע' 17 לתצהיר ובע' 16, ו- 17 לתמלול השני).
על מנת ליתן לאב מלוא יומו בדין ולבחון את מסוגלותו ההורית ויכולתו ליתן מענה לצרכי הקטינה, נקבע בהסכמה בדיון שנערך בעניינם של הקטינים (תלה"מ 40658-04-22), כי האב יעבור בדיקת מסוגלות הורית והערכה פסיכיאטרית (אותה למעשה נדרש להציג כבר שנים רבות בהליך הנ"ל). לאב נתנה שהות ארוכה להגיש האסמכתאות הנ"ל גם במסגרת הליך הנזקקות דנן. אלא שהאב נמנע מלעשות כן, בהציגו שלל הסברים לא מספקים ואף סותרים לכך. כך: בע' 24 ש' 37-39 ובע' 25 ש' 1-13 טען האב כי לא ביצע אבחון כי חשש מתוצאותיו ולאור הערת ב"כ כי האבחון לא יהיה טוב, בהמשך בש' 13-20 טען כי תמיד ביקש ועדיין מעוניין לעבור האבחון, בהמשך בש' 23-39 טען כי- "אתם מבקשים ממני שאני אעבור על החוק, את ה-10,000 ₪ אסור לי להחזיק כי במזומן נותר לי רק 7,000 ₪" וכי הוא מתנה את ביצוע האבחון בביטול חוב המזונות בהוצאה לפועל שכן אין באפשרותו לשלם את עלות האבחון ואם היה בידו הסכום היה עובר מיד את האבחון (בע' 26 ש' 1-8 לתמלול השני). מנגד, השיב לחקירת ב"כ האם כי מעולם לא טען שאינו יכול לממן את עלות האבחון, אלא שאין בכוונתו לעשות כן "כל עוד לא יתוקן העוול המשפטי" ובאותה נשימה טען כי אינו רוצה לשלם במזומן סך של 10,000 ₪ עבור עלות הבדיקה/האבחון שכן הדבר מנוגד לחוק, הגם שאין לו כל בעיה כלכלית לעשות כן (בע' 62 לתמלול השני).
במילים אחרות- על רקע מצבו המאובחן של האב והתנהלותו בעבר כפי שפורטה בהרחבה לעיל- שהקימו תשתית ראייתית של ממש לעניין היעדר מסוגלותו ההורית, לאב נתנה כל אפשרות להגיש אסמכתאות המעידות על מסוגלותו ההורית היום. האב הסכים ואף התחייב פעם אחר פעם לעבור בדיקת מסוגלות הורית ואבחון פסיכיאטרי- אולם לא עשה כן ללא מתן הסבר של מספק והדבר רובץ לחובתו (ראה הלכה הפסוקה בענין אי הצגת ראיה ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595 (1990), ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה ( 1) 736, 760 (1980)).
פריצת גבולות בקשר עם האם גם היום-
בתצהיר עדות ראשית של עו"ס חוק הנוער, צוין כי במפגשים במרכז הקשר האב אינו מפנים את הגבולות והנהלים ואינו מפיק מההדרכה שהוא מקבל במסגרתם באופן שנראה שהקטינה אינה חשה מוגנת גם במפגשים במרכז הקשר (ראה בעניין זה גם עדותה בע' 55 ש' 29-34 ובע' 62 ש' 1-17 לתמלול הראשון).
כעולה מדו"ח של הגב' טל מיום 20.6.24 (צורף לתצהירה) האם דיווחה על מס' פעמים בהם הפר האב את כללי מרכז הקשר באופן שהביא לפגיעה משמעותית בחוויית הביטחון של האם, עד אשר נדרש כי הקטינה תובא למרכז הקשר באמצעות סומכת. האב אישר כי הפר את הכללים, אולם לא השכיל להבין את חומרת מעשיו בנסיבות העניין.
התנהלות זאת מעידה אף היא על היעדר הפנמה ועל חשש להישנות אירועים אלימים בין ההורים בנוכחות הקטינה.
טיב הקשר בין והאב לבין הקטינה היום והיעדר יכולת שלו להבין את צרכיה-
לא רק שהאב לא הציג כל אסמכתא לעניין שיפור ביכולותיו ההוריות, אלא שמעדות הגורמים המטפלים עלה כי גם היום נותר הקשר בין האב לבין הקטינה כקשר שטחי כשהאב מתקשה להבין את צריכה ולהיתרם מהטיפול.
הגב' טל שטיפלה בקטינה ובהוריה בתחנה לטיפול בילד החל מחודש 11/22 ולמשך כשנה וחצי ציינה בדו"ח מיום 20.6.24 כי: "אביה של א' התקשה להבין את הנסיבות שמתוכן א' הגיעה לחידוש הקשר עמו ואת האופן שבו הן משפיעות עליה. הוא נע בין רגעים של הבנת נקודת מבטה וקשב לצרכיה לבין רגעים שבהם התקשה לראות דברים ממספר נקודות מבט ונראה שהיה קיים קושי רב בקבלת נקודות מבט שאינן תואמות את צרכיו הרגשיים… מקשה עליו לראות את הצרכים של א' ואת הפער בין אלו שלה ואלו שלו. לצד החום, האהבה והדאגה שניכר כי יש לו לתת לא' היה קשה לו לקבל את ניסיונות התיווך של הפרספקטיבה או הצורך של א' כפי שהובנו בטיפול".
בהקשר זה העידה הגב' טל לא ראתה יכולת הפנמה של האב להדרכה הנתנת לו (ע' 20 ש' 10-17, וש' 27-31 לתמלול הראשון).
עו"ס חוק הנוער העידה בעניינו של האב כי "הוא אמר לי שהילדה לא צריכה טיפול, הוא חושב שהא ירפא לה את הנפש…. הוא ממשיך לעבור על הדברים וחוצה את הגבולות, והוא לא מחבר את מה שאומרים לו.. כאילו השיח איתו לא קשור לילדה, אם אני מדברת על הילדה הוא עובר לנושא אחר" (ע' 55 ש' 29-34 לתמלול הראשון). כן ראה בע' 57 ש' 11-16 לתמלול הראשון: "…כשהוא מגיע למרכז הקשר וכל פעם א' חרדה במפגש, יש עובדת סוציאלית שמפקחת על המפגש וכל שנייה צריך להעיר, כאילו כל פעם צריך להגיד לו אל תחצה את זה ואל תגיד את זה, והוא אומר אני חושב שזה מה שצריך להיות, הוא לא מקשיב, זה חלק מחוסר ההתקדמות..". ראה גם עדות עו"ס חוק הנוער בע' 59 ש' 1-16 לתמלול הראשון).
היעדר נכונות ויכולת לקבל הכוונה ופיקוח של גורמי הרווחה לטובת הקטינה-
הגב' יעל טל העידה כי החל מחודש 7/24 הופסקה הדרכת האב לאחר שהנ"ל החל לבטל מפגשים מסיבות שונות (ע' 2 ש' 19-32 לתמלול הראשון) ואף אמר באופן ישיר כי לא ישתתף בטיפול כל עוד הגב' טל לא תתמוך בעמדתו ביחס לפנימיה (ע' 3 ש' 3-9 לתמלול הראשון). האב בעדותו אישר האמור (ע' 38 ש' 26-37 ובע' 39 ש' 1-5 לתמלול השני).
עו"ס חוק הנוער העידה כי האב אינו מצוי בקשר עם גורמי הרווחה באזור מגוריו (בע' 60 ש' 20-24 לתמלול הראשון).
גם האב עצמו העיד כי במקרה של התנגשות בין דעתו וניסיון החיים שלו לבין עמדת הגורמים המטפלים ברווחה- יעדיף את עמדתו וכי אינו נותן אמון בגורמי רווחה או סומך על שיקול דעתם (בע' 34 ו- 35 ובע' 67 ש' 16-27 לתמלול השני).
חוסר יציבות אישית ותעסוקתית של האב-
כעולה מעדות האב, מאבחון שנערך לאב במל"ל ומתסקיר מיום 16.2.20 האב מעיד על עצמו כמי שתמיד היה לו קושי עם מסגרות וכ"ילד מופרע שלא סומך על המבוגרים ותמיד בחיפושים אחר חוויות וריגושים" (ע' 3 לתסקיר מיום 16.2.20 ובע' 17 ש' 19-38 לתמלול השני). בעדותו העיד האב על קשיי הסתגלות שלו: "אני באמת בן אדם שקשה לו להסתגל, קשה לי, קשה לי עם זה שתוחמים אותי יותר מדי, שלוחצים אותי יותר מדי חזק במסגרות שאני לא מאמין בהן.." (ע' 15 ש' 27-29 לתמלול השני).
בעדותו מסר האב כי, כפי שהצהיר בתצהירו, הוא למד מקצועות רבים לאורך השנים, אולם בפועל לא הציג כל אסמכתא לכך (ואף אישר בהמשך כי גם לא קיבל תעודות- ראה בע' 8 ש' 15-27 לתמלול השני). עדות זו אף סותרת את הצהרתו והצהרת אמו בפני המל"ל בשנת 2011. לא זו אף זו, הרי שגם אם אקבל טענותיו בעניין עבודות בהן עבד בעבר- הרי שמעדותו עולה כי לא הצליח להתמיד לאורך זמן בכל עבודה (בע' 9 ש' 36-39, בע' 10-13 לתמלול השני).
התרשמות מעדות האב –
ניתן להתרשם בנקל גם מתצהירו של האב וגם מעדותו על נטייתו לדבר דיבור אקססיבי ועל הקושי שלו להתמקד בעניין הרלוונטי ובקטינה.
אף התרשמתי שלא לחיוב ממהימנות האב. האב, בכדי להרחיק עצמו ממצאים שנקבעו ביחס למצבו הנפשי בעבר על ידי גורמים רשמיים – למעשה טען כי הממצאים נקבעו על יסוד הצהרות שווא שנתן על מנת לזכות בהטבות שונות (ראה סע' 12 לתצהיר האב, עדותו בע' 21-23 לתמלול השני). אעיר כי בין אם אקבל גרסת האב כי שיקר בעבר למל"ל ולקב"ן ומצבו הנפשי המאובחן אינו נכון ובין אם אקבל את הגרסה לפיה מצבו הנפשי המאובחן של האב בעבר – אובחן כדבעי, ועדותו כעת בעניין אינה אמת, הרי שהמסקנה היא אחת- האב אינו מהסס לומר דברים שאינם אמת לצורך השגת מטרותיו. ברי כי הדבר מקשה עד מאוד ליתן אמון ביתר טענותיו (שממילא לא נתמכו בכל אסמכתא ואף נסתרו מעת לעת כאמור).
מצבה של הקטינה
על מצבה של הקטינה ניתן ללמוד מהראיות כדלקמן:
תסקירים ועדכונים שצורפו לתצהיר עדות עו"ס ח-ן, הגב' חורי ומנהלת היחידה לשלום הילד, הגב' ליבנה קרפ המתארים את מצבה של הקטינה, קודם למאסרו של האב שכלל תחושות של היעדר מוגנות וקביעות, החלפת תפקידים בין הורים לילדים, תחושת לחץ ואיום, חוסר בטחון בכלל ובקשר עם ההורים בפרט ועוד (כפי שפורט בהרחבה בפרק הרלוונטי לעיל).
כאן המקום לציין כי לא מצאתי ממש בטענות האב ביחס לעובדה שעדותן של הגב' קרפ ליבנה ועו"ס חורי אינן רלוונטיות בהיעדר טיפול ישיר ולאורך כל התקופה. הגב' ליבנה העידה כי היא ליוותה את הטיפול במשפחה במסגרת תפקידה כמנהלת היחידה לשלום הילד ואף נפגשה עם המשפחה ודנה בעניינה בפורומים שונים (בע' 26 ש' 25-31 לתמלול הראשון). עו"ס חוק הנוער, הגב' חורי העידה כי ערכה את הבקשה על יסוד מידע שנצבר ביחס למשפחה לאורך השנים (בע' 48 ש' 4-21 לתמלול הראשון). ראה בעניין זה גם הפסיקה בעניין מעמדו של פקיד הסעד ולתפקידו לרכז את המידע מהגורמים השונים, ולהניחו בפני בית המשפט בצירוף המלצה (ראה בע"מ 4746-13 פלונית נ' עו"ס לחוק הנוער המחלקה לשירותים חברתיים לב העיר למשפחה בעיריית תל אביב-יפו (4.7.13)).
דיווח הגב' טל מיום 20.6.24 בעניין טיפול בקשיי הקטינה הכוללים פרידה, חרדת נטישה, חוסר בטחון והצטמצמות בפן החברתי, תלות מוגברת באם והזדהות רבה עמה, חרדה. בעדותה העידה הגב' טל בדבר היות הקטינה כיום ילדה "מרצה", באופן זה שהיא מזדהה עם הציפיות של הסביבה ממנה (ע' 11 ש' 1-33 לתמלול הראשון).
עדות האם- ראיתי ליתן אמון באופן בו תיארה האם את קשייה של הקטינה גם היום. בעניין זה העידה האם כי הקטינה חרדתית מאוד, זקוקה לתיווך של כל יציאה משגרה, מפחדת מאוד מהגשם ומגיבה בבכי וצרחות לכל אירוע לא צפוי (בע' 75 ש' 17-38 לתמלול השני). עדות זאת נתמכה גם באבחון הפסיכודיאגנוסטי שנערך לקטינה.
מאבחון פסיכודיאגנוסטי מיום 10.9.24 עלה כי לאורך כל ההיכרות איתה, הקטינה נחוותה כדרוכה לסביבה, עם רמת חרדה גבוהה, לחוצה ולא נינוחה. צוין כי מול גירוי רגשי עמום נראתה תנודתיות ביכולת של הקטינה לתפוס את המציאות בצורה תקינה. בתחום הרגשי הקטינה נחוותה כבעלת מוצפות רגשית גדולה, דרוכה למתרחש סביבה, מהססת איך להביא את עצמה ובעלת דימוי עצמי לא יציב שתלוי באופן רב באופן הפרשנות שלה את סביבתה. מתוך תכנים שעלו מסיפוריה נראה כי הקטינה מסתובבת עם חוויה לא יציבה של העצמי והחרדה הגבוהה העלתה עיסוק בתכנים מורבדיים. עלתה חוויה של חוסר יציבות בקשרים ותכנים של פגיעה בתוך הקשר, רגשות של עצב ותסכול. מול דמויות מטפלות עולים מגוון של תכנים הנעים בין תחושה של הגנה ופנייה לעזרה בתוך הקשר לבין נוקשות וחוסר מענה ומגע בעת מצוקה וניתוק. צוין כי היכולות הגבוהות של הקטינה ככל הנראה עוזרות לה כדי לשמור על תפקוד תקין למרות תכנים רגשיים לא מעובדים ולמרות רמות חרדה גדולות.
לסיכום צוין כי הקטינה הנה ילדה רגישה, בעלת פוטנציאל תקין, שככל הנראה בשל נסיבות חיים מורכבות חווה בתקופה זו הרבה חוסר וודאות וחוסר יציבות בתחומים רבים בחייה, המלווים בחוויה של חרדה גדולה. הומלץ בין היתר למצוא לקטינה מסגרת חינוכית וטיפולית המתאימה לצרכיה של הקטינה, קשר מטפל קרוב יציב ומטיב בין אם במסגרת חוץ ביתית או במסגרת משפחתית וטיפול פסיכולוגי.
סיכום בעניין עילת הנזקקות-
בקשת הנזקקות הוגשה בחודש 8/24 אולם קשיי ההורים, הקטינה והמשפחה לא נוצרו במועד זה. מזה כעשור שההורים מפגינים קשיים משמעותיים במסוגלות ההורית, באופן שהסב לקטינה ולאחיה נזקים של ממש עקב הזנחתם, חשיפתם לאירועי אלימות, להתנהלות מעוררת טראומה ודחק אשר אף הובילה לשינויים רבים במהלך חייהם. ראה בעניין זה גם עדות עו"ס חוק הנוער: "העילה לא נוצרת ביום אחד או ביומיים, זה רצף של תהליך שעוברים המשפחה" (בע' 50 ש' 1-2 לתמלול הראשון).
אלא שבהיות הכרזת הנזקקות בבחינת מוצא אחרון, משך שנים פעלו מוסדות הרווחה ליתן להורים ולקטינים מעטפת טיפולית רחבה. לכל אחד מההורים אף נתנו הזדמנויות חוזרות ונשנות הן על ידי מערכת הרווחה והן על ידי בית המשפט לממש את אחריותם ההורית ולא לפגוע בזכויותיהם כמתחייב על פי דין (ראה בעניין זה גם עדות הגב' אפי ליבנה בע' 26 ש' 3-10 לתמלול הראשון, בע' 29 ש' 11-14 ובע' 33 ש' 3-25 לתמלול הראשון. כן ראה עדות עו"ס חוק הנוער בע' 49 ש' 2-6 וש' 31-37 , בע' 50 ש' 1-21, בע' 56 ש' 31-36 לתמלול הראשון).
כך כאמור, נהגו רשויות הרווחה בעבר עת בשנת 2020 ביטלה עו"ס את בקשת הנזקקות לאחר שיפור שנטען כי חל במצבם והסכמת ההורים להימנע ממאבקים מיותרים ולשתף פעולה עם תוכניות טיפול לקטינים ולייתר הצורך בהכרזת הנזקקות (תוך בחינת מסוגלותם של ההורית ליתן מענה לצרכיהם לאורך זמן ומתן הדרכה, טיפול ותמיכה לשם כך).
בעדותה בעניין זה העידה הגב' ליבנה קרפ כי האב לא הפיק תועלת מהטיפול ביחידה לשלום הילד וכי הורותו לא נותנת מענה לצרכים של הקטינה (בע' 29 ש' 28-32 ובע' 30 ש' 1-10 לתמלול הראשון). עוד העידה הגב' לבנה קרפ כי חרף האמור לא הגישו בקשה להכרזת נזקקות מתוך תקווה שניתן יהא "לעשות עבודה" עם האב- אולם תקווה זו נגדעה עם האירועים של ההזנחה והאלימות מצדו (בע' 30 ש' 3-24 לתמלול הראשון).
משכך, בשל מאסרו הממושך של האב, הרי שכל עוד התמידה האם בהליכים הטיפוליים והצליחה לספק לקטינה סביבה יציבה, וכל עוד הורחקה הקטינה מהסכסוך בין הוריה, עקב מאסר האב- לא הוגשה כל בקשת נזקקות. סוגיית הנזקקות עלתה שוב על רקע חידוש זמני השהות בין האב לבין הקטינה עם שחרורו ממאסר והשפעתו על מצבה הנפשי של האם ויכולתה להמשיך ולשמש הורה מטיב עבור הקטינה.
לאור הצהרת האם בדבר היעדר מסוגלותה להמשיך לטפל בקטינה בשל התדרדרות במצבה הנפשי (והזנחתה את הטיפול בקטינה מאז), התנהלות העבר של האב אשר פגעה קשות בקטינה (ובאחיה), היעדר כל הליך טיפולי שעבר מאז, סירובו לעבור או להציג כל אבחון לעניין מסוגלותו ההורית או מצבו הפסיכיאטרי, היעדר הקשר והמסוגלות שלו כיום להכיר בצרכי הקטינה, מצבה של הקטינה – מובילים כולם למסקנה כי בשלה העת לעשות שימוש במוצא האחרון – שהנו הכרזה על הקטינה כקטינה נזקקת על מנת לשמור על שלומה הנפשי והרגשי.
כאן המקום לציין כי אינני מקבלת טענת האב כי יש בעובדה שמצבה של הקטינה אינו קשה דיו כדי לקבוע כי לא הוכחה "עילת נזקקות".
אכן הגב' טל העידה על שינוי לטובה שחל אצל הקטינה (בע' 12 ש' 9-24 לתמלול הראשון). עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהטיפול התאפשר בזכות וכל עוד התקיימו תנאים שאפשרו לקטינה לחוות בטחון (כמפורט בדיווח הגב' טל מיום 20.6.24). יתירה מכך וכאן העיקר- הרי שגם טיפול זה הופסק לאור אי הודאות שנוצרה, פעם נוספת, בחיי הקטינה בצל התנהלות מי הוריה (בקשת האם להוצאתה מחזקתה, וסירוב האב להמשיך לשתף פעולה במפגשים במצב זה. ראה בעניין זה גם עדות עו"ס חוק הנוער בע' 58 ש' 16-21 לתמלול הראשון).
לא זו אף זו- גם אם הקטינה הצליחה, עם כל הקשיים שחוותה בחייה, לאור יכולותיה הגבוהות וניתוקה מהסכסוך לתקופה זמנית להיתרם מטיפול כזה או אחר- אין בה כדי להצדיק ביצוע ניסיון נוסף על גבה להשיבה לאותם דפוסי עבר, שהוכחו פעם אחר פעם, כהרסניים.
ודוק- העברת הקטינה לבית האב, משמעותה השארתה בלב הסכסוך בין ההורים וחשופה לו, מצויה בקונפליקט נאמנויות (בין האם ואחיה המסרבים לכל קשר עם האב לבין האב). כל זאת שעה שהאב שמצבו הנפשי לא ברור, הפגין עד היום התנהלות לא יציבה, תפקוד הורי לקוי ופוגעני, היעדר הפנמה לחומרת מעשיו, לצרכי הקטינה ולדרכי הטיפול והיעדר נכונות ויכולת לקבל פיקוח והנחיה של גורמי הרווחה ביחס לטובת הקטינה.
אין מקום להמתין ל"שבירתה המוחלטת" של הקטינה בטרם יופסקו הניסיונות על גבה! ראה בעניין זה רע"א 5575/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד מז(2),221, שם קבע בית המשפט העליון כי:
" על אף הצורך לשמור על זכותם הבסיסית של ההורים לגדל את ילדיהם, אין לפגוע בילדים ולהפכם לכלי משחק על-ידי עריכת ניסיונות נוספים, מקום שברור ממכלול העדויות שלפני בית המשפט שבניסיונות אלו לא תהיה תועלת: "בעניינים כגון דא נודעת גם חשיבות מכרעת לגורם הזמן ואין כל אפשרות לערוך ניסיונות נוספים ושונים, שמא אולי בכל זאת יפתח פתח של אור לא רק לילדים אלא גם להורים".
ובלשונו של כב' נשיא בית המשפט העליון, השופט עמית:
""זמן ילד" הוא זמן יקר מפז, ודברים שניתן היה לתקן אתמול כבר לא יוכלו לתקון מחר" (בע"מ 4746-13 פלונית נ' עו"ס לחוק הנוער המחלקה לשירותים חברתיים לב העיר למשפחה בעיריית תל אביב-יפו (4.7.13)).
לאור כל האמור מצאתי כי התקיימו התנאים להכריז על הקטינה כקטינה נזקקת לפי סעיפים 2(2) ו-2(6) לחוק ואני מכריזה כאמור. תוקף ההכרזה – לשנה.
תמצית טענות ועמדות הצדדים בעניין דרכי הטיפול:
המבקשת טענה כי בהיות שני ההורים חסרי מסוגלות לספק לקטינה את צרכיה, רצון הקטינה והתנגדותה הנחרצת לעבור לאב, השלכות חלופת מגורים אצל האב על הקשר שבין הקטינה לבין האם ואחיה, ניסיון קודם להעביר הקטינה לחזקת אחותו של האב שלא צלח והתנגדות האב לאלטרנטיבה זו כיום- מותירות את הפנימיה כאלטרנטיבה היחידה. לגישת המבקשת, הגם שאין מדובר באלטרנטיבה אידאלית לקטינה, מדובר במסגרת שמטיבה עם שני אחיה ויכולה לספק לקטינה טיפול צמוד של אנשי מקצוע שיוכלו להבין את צרכיה ולספקם, להבדיל מהאב.
האם טענה כי בעוד שהאם מסכימה להשמת הקטינה בפנימיה בה לומדים שני אחיה הגדולים לגביהם ניתן צו נזקקות בהסכמת ההורים, האב מבקש להעביר את הקטינה למשמורתו. בהקשר זה נטען כי אין סמכות להורות על העברת משמורת מהורה אחד לשני בהליך של נזקקות. כן הפנתה האם לעדות האב כי התנגד להצעה כי הקטינה תשהה אצל אחותו או אצל אחות האם וכי ב"כ האב כתב החלופה חרף התנגדותו. האם הפנתה לכך שהקטינה עצמה הביעה רצונה בפני האפו' לדין לשלבה בפנימיית נ.מ. והשמתה שם אף נתמכת בהמלצות האבחון הפסיכודיאגנוסטי שנערך לה וכן הומלץ בועדת תכנון וטיפול שנערכה לקטינה. לבסוף, הפנתה האם לכך שהשמתם של שני אחיה הגדולים של הקטינה בפנימיה הנ"ל מוארכת מדי שנה בהסכמת ההורים, המרוצים מהטיפול שניתן לקטינים שם.
האב טען כי המבקשת לא הציגה חלופות לבית המשפט לעניין דרכי הטיפול למעט הוצאת הקטינה לפנימייה. נטען כי מצבה של הקטינה אינו קשה, כי האב משתף פעולה באופן מלא עם רשויות הרווחה וגורמי הטיפול וכי ישנן חלופות טובות בתוך המשפחה- כגון אחות האב או אחות האם ובלבד שתהיה עם בני משפחה שהיא מכירה.
האפו' לדין טענה כי יש לאמץ את המלצות עו"ס חוק הנוער לעניין השמת הקטינה בפנימיה בה הושמו אחיה וזאת בין היתר לאור רצונה הברור של הקטינה לעבור לפנימיה בה לומדים אחיה וסירובה לעבור להתגורר עם האב. צוין כי הקטינה חשופה לקושי הרגשי של האם, אשר משחזרת את הטראומה שעברה עם האב והדבר מערער את מצבה הנפשי של הקטינה ומחייב מציאת פתרון מיידי. לעמדת האפו' לדין לא קיימת חלופה פוגענית פחות מהשמת הקטינה בפנימייה, והנ"ל אף סבורה כי השמה זו עשויה דווקא לקדם את מצבה הנפשי, רגשי, חברתי ולימודי. נטען כי הקטינה תקבל בפנימייה מעטפת טיפולית רחבה, תשהה במחיצת אחיה ובכך יתחזק הקשר האחאי ותחושת השייכות והבטחון העצמי.
בחינת דרך הטיפול המוצעת
טיב החלופה המוצעת-
אכן בענייננו הציעה המבקשת דרך טיפול אחת בשלב זה- הוצאת הקטינה לפנימיית "נ.מ.". עם זאת לא ניתן להתעלם מכך שלמעשה מדובר בדרך טיפול בה טופלו אחיה של הקטינה, לאחר שמוצו חלופות פחותות בחומרתן לאורך השנים, וכי מדובר בדרך ההולמת את רצונה של הקטינה ואף את טובתה (כפי שיפורט בהמשך). האם העידה בעדותה על שביעות רצון גבוהה מהמענים שמקבלים אחיה של הקטינה בפנימייה (בע' 77 ש' 15-28 לתמלול השני). מעדות האם עולה כי בקשר הדוק עם אחיה של הקטינה, מבקרת אותם בפנימייה ונמצאת בקשר שוטף עם המטפלים שלהם והצהירה כי תעשה כן ואף ביתר שאת עם הקטינה (בע' 77 ש' 34-39 תמלול השני).
היעדר חלופות אחרות פחותות בחומרתן-
כפי שפורט לעיל, עד כה ננקטו אמצעי טיפול חלופיים רבים על מנת להימנע מהוצאת הקטינה מהבית. בעבר אף נבחנה החלופה של הוצאת הקטינים לבית הדודה, כמו גם העברתה בין בתי ההורים- כל החלופות הנ"ל לא צלחו והובילו למשבר נוסף בחייה.
בפועל, הפנה האב לדרך טיפול חלופית אחת ויחידה- העברת הקטינה למשמורתו. נמצא כי חלופה זו אינה מתאימה כפי שפורט בהרחבה לעיל.
כאן המקום לציין כי האב שלל בעצמו את האפשרות להעביר הקטינה למשמורת מי מבני המשפחה של ההורים, לרבות אחותו כפי שהוצע על ידו בתצהיר מטעמו או בסיכומיו (בע' 26 ש' 14-23 לתמלול השני). בהמשך אמנם העיד האב כי אחיותיו כן יכולות להוות חלופה, אולם מי מהן לא הובאה באופן קונקרטי לבחינת בית המשפט בהליך שיועד גם לשם כך (וכידוע- חלופה זו אף לא צלחה בעבר).
רצון הקטינה-
הקטינה הגיעה לראיון בלשכתי. כאמור, פרטי השיחה חסויים על פי דין, למעט המסר שביקשה הקטינה להעביר במפורש. חרף גילה הצעיר והאירועים הקשים אותם הספיקה לחוות, הותירה הקטינה רושם של ילדה רגישה, טובת לב ושובת לב, נבונה ואופטימית, שיודעת לבטא את תחושותיה. הקטינה הבהירה ובקשה להבהיר באופן חד משמעי כי רצונה הנו לצאת לפנימייה ולא לעבור לגור עם אביה. הקטינה ידעה לבטא גם בפניי וגם בפניי האפו' לדין את חששותיה הטבעיים מהמעבר לפנימיה. אעיר כי אין לי ספק כי הקטינה, בגילה הצעיר הייתה מעדיפה להישאר בבית אמה וכי רצונה המוצהר לעבור לפנימיה הנו למעשה רצון האם, אותו סגלה כרצונה שלה (ראה בעניין זה גם עדות הגב' טל בע' 8 ש' 1-13 ובע' 10 ש' 29-35 לתמלול הראשון). כך גם עולה מעדויות הגורמים הטיפוליים. עם זאת, לא ניתן להתעלם מקול זה ולבטלו כלאחר יד. הדברים יפים מקל וחומר לאור האירועים הטראומטיים שחוותה מצד האב בסמוך למאסרו. מתאים לענין זה, בשינויים המתחייבים האמור בע"א 740-87 פלונית נ' אלמוני פ"ד מג(1) 661:
"אין גם דומה מקרה של העדפה סתם של אחד ההורים על-ידי הילד לעומת התנגדות נמרצת, המחייבת שבירת רצונו של הקטין כדי שיישאר אצל ההורה שאין הוא רוצה להיות במחיצתו.
…ממעט הפסיקה אשר הזכרנו בולטת ההבחנה בין מקרה בו קיימת אצל הקטין רק העדפה של הורה אחד על פני האחר, שאז מטבע הדברים יינתן להעדפה זו משקל קטן יותר תוך השיקולים הכוללים, לבין מקרה בו קיימת התנגדות נחרצת להימצאותו של הקטין אצל אחד ההורים, וזו מוסברת ומבוססת, שאז עשויה התנגדות זו להיות בעלת משקל רב ולעתים אפילו מכריעה. הכול, כמובן, תוך בחינת האספקט העיקרי של טובת הילד".
כן ראה ההפניה בפסק הדין הנ"ל לאמור בע"א 503/60 וולף נ' וולף פ"ד טו, 760, גם במקרה בו קיימת הסתה של הקטינה:
"… עובדה מוכחת היא שהילדה רוצה להיות אצל אמא, בין בארץ ובין בחוץ-לארץ. אין זאת ילדה שאינה מסוגלת לחשוב ולהבחין ולהחליט; היא הבינה לא רק את ערך השבועה, אלא גם את הנדון במשפט הזה שבין אביה ואמה, והיא הביעה משאלותיה, הן בחקירה ראשית והן בחקירה שכנגד, בצורה ובלשון שאינן משתמעות לשתי פנים. אפילו 'הוסתה' על-ידי אמה – דבר אשר, כאמור, לא הוכח כלל – אין בכך בלבד כדי הצדקה להתעלם מדעתה ורצונה. התעלמות כזאת מוצדקת רק כשהילדה רוצה בדבר אשר הוא, על פניו וללא כל ספק, לרעתה ממש, או כשיש לבית-המשפט יסוד להניח שדבריה אינם משקפים את רצונה האמיתי, או שמפאת מצבה הנפשי או השכלי אינה מסוגלת ליצור או להביע רצונה. כל השיקולים האלה אינם אמורים כאן, וכל ההסתייגויות של השופט המלומד אין דיין כדי לגרוע מערך הבעת רצונה של הילדה".
טובת הקטינה-
בענייננו, לא סברתי כי רצונה של הקטינה מנוגד לטובתה. כאמור, נמצא כי הוריה של הקטינה אינם מסוגלים לספק לה צרכיה וכלל הגורמים הטיפוליים, לרבות האפו' לדין סבורים כי יש להכריז על הקטינה כקטינה "נזקקת" ולהורות על הוצאתה לפנימייה בה לומדים שני אחיה. המציאות בה בגילה של הקטינה יוצאים לפנימייה, היא המציאות היחידה שמכירה הקטינה. כך גם יצאו אחיה, אליהם היא נושאת את עיניה, מהבית (ראה בעניין זה גם עדות הגב' טל בע' 5 ש' 24-30 ובע' 6 ש' 1-13 לתמלול הראשון). כעולה מדיווחים המוגשים בעניינם, האחים מקבלים מעטפת טיפולית, רגשית ולימודית ומרוצים מהשמתם שם. הקטינה לא חווה את הפנימייה כנטישה, כי אם כבחירה שלה, בנסיבות שנוצרו- מקום בו תוכל להעשיר את עולמה ולקבל מענה טיפולי. סברתי כי דווקא העברת הקטינה, בניגוד לרצונה (כפי שהוא נתפס בעיניה) לגור בבית האב, שממילא נמצא כי אינו מסוגל לטפל בה, אגב הותרתה בלב הסכסוך בין הוריה ובשים לב להיעדר ההפרדה בינה לבין האם – עלול להיות הקש האחרון שיביא לקריסתה. כאמור, אין מקום לקחת סיכון בניסיון נוסף על גבה של הקטינה.
הדברים מקבלים משנה תוקף לאור הצהרת האם כי תנתק הקשר עם הקטינה באם תהא בחזקת האב, לאור הקושי להתמודד עם הקשר הנדרש עמו לשם כך (ע' 76 ש' 34-39 וע' 77 ש 1-14 לתמלול השני). מבלי להביע עמדה ביחס לעניין זה (שכן כאמור, אין מחלוקת ביחס לחוסר המסוגלות של האם, הכוללת גם עירוב הקטינים בסכסוך שבינה לבין האב, על כל המשתמע מכך), לא ניתן להתעלם מהעובדה שמשמעות העברת הקטינה לבית האב הנה ניתוק בפועל מדמות התקשרות עיקרית שלה וייתכן שאף עם אחיה שמסרבים אף הם לכל קשר עם האב. ראה בעניין זה גם עדות הגב' יעל טל בע' 22 ש' 8-18 לתמלול ותשובתה המפורשת כי בנסיבות חייה המורכבות של הקטינה, הרי שבשלב זה יש מקום להעדיף להשים אותה בפנימיה ולא בבית האב (בע' 23 ש' 12-24 לתמלול הראשון).
מנגד- השמת הקטינה בפנימייה תאפשר לשני ההורים לשמור עם הקטינה על קשר, לפעול לשיפור יכולותיהם ההוריות ולחזק הקשר ככל הניתן. בדרך זו, גם תורחק הקטינה מהאם ותופחת השפעתה על הקשר בין הקטינה לבין האב.
על כן אני מאשרת את דרך הטיפול המוצעת ומורה על השמת הקטינה בפנימיית "נ.מ." למשך תקופת ההכרזה.
עו"ס חוק נוער תגיש עדכון בעניין שילוב הקטינה בפנימיה תוך 30 ימים.
1המזכירות תמציא לעו"ס לחוק נוער, לב"כ ההורים ולאפוט' לדין תקבע לת.פ ותסגור התיק.
פסק הדין מותר לפרסום בעוד 10 ימים, בהשמטת כל פרט מזהה, תיקוני עריכה והגהה.
מובהר כי הפרסום יבוצע אך ורק באמצעות בית המשפט על ידי מערך הדוברות וההסברה של הרשות השופטת בישראל. אף אחד מהצדדים אינו רשאי לפרסם את פסק הדין בעצמו.
ניתן היום, ח' שבט תשפ"ה, 06 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.
