לפני
כבוד השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה
מבקשים
1.פלוני
2.פלונית
ע"י ב"כ עו"ד יוחיא בטאש ו/או אמאל ח'מיס
נגד
משיבים
1.פלוני
2.פלונית
ע"י ב"כ עו"ד דוד דרעי
פסק דין
לפניי תביעה לביטול פסק בוררות מיום 12/4/2020, שניתן ע"י כב' השופטת בדימוס נחמה מוניץ, ותביעה לביטול הליך הבוררות, העברת בורר מתפקידו ומינוי בורר חליף.
רקע עובדתי
התובעים 1-2 הם הוריו של הנתבע מס' 1, והנתבעת מס' 2 היא אשתו.
בין הצדדים ניטש סכסוך ארוך ומתמשך, וביניהם מספר הליכים משפטיים, לרבות בעניין הזכויות בדירה הידועה כחלקה X גוש X בעיר X (להלן: הדירה-הנכס"). מדובר בדירה שקיבל הנתבע בירושה מסבתו בשנת 2004 ו/או בסמוך לכך, ובהמשך שימשה למגורי הנתבע ובני משפחתו עד היום.
ביום 3/11/2004 חתמו התובעים והנתבע על תצהירי מתנה, ולפיהם העניק הנתבע לכל אחד מהוריו-התובעים 37.5% מהזכויות בדירה.
הדירה רשומה בלשכת רישום המקרקעין על שם שכונת עובדים בX כחוכר ראשי, הנתבע נרשם כבעל זכות חכירה משנית ביום 5/9/2010.
לטובת התובעים נרשמה הערת אזהרה על הזכות של הנתבע.
התובעים הגישו בשנת 2011 תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, להצהיר כי הם בעלי 75% מהזכויות בדירה, התביעה נדחתה ע"י ביהמ"ש אשר קבע כי עסקינן בהתחייבות לתת מתנה ולא במתנה שהושלמה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי התקבל. ביהמ"ש המחוזי בנצרת , קבע בפסק דינו מיום 27/12/15 עמ"ש( 8068-07-15 ) כי, התובעים הם בעלי 75% מהזכויות בדירה, מכוח מתנה גמורה שניתנה להם בהתאם לתצהירי המתנה. בית המשפט המחוזי קבע גם (סעיף24) כי "אין בהכרעה זו לחסום או לייתר ברור עתידי לשאלת התחשבנות בנוגע להשבחות, השקעות, תשלומים ושימושים ביחס לדירה, שנעשו מצד המשיב בדירה, וככל שאלו יוכחו, ממועד מתן המתנה ואילך, והכל מכוח השותפות שנקבעו ביניהם".
לאחר פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, הגישו הצדדים לבית המשפט לענייני משפחה מספר תביעות אחד כנגד השני לרבות, תביעה לדמי שימוש ראויים תמש35296-06-17, ותביעה לפירוק שיתוףתמש 14056-02-18 , שהגישו התובעים כנגד הנתבעים, בעניין הדירה. הנתבעים הגישו כתבי הגנה ועתרו לדחיית התביעות, וטענו, בן היתר, להשקעות והשבחות שביצעו בדירה במשך השנים.
בתאריך 12/11/18 התקיים דיון מאוחד בשני התיקים הנ"ל ,
בית המשפט הורה, לפי בקשת ב"כ התובעים, על תיקון כתב התביעה באופן שהסעד לפירוק שיתוף במקרקעין נמחק ונשאר הסעד של פירוק שיתוף בזכויות, מאחר והתובעים לא רשומים כבעלי הזכויות בלשכת רישום המקרקעין.
בנוסף, הסכימו הצדדים להעביר את שני התיקים שבנדון וגם את כל התיקים הפתוחים שמתנהלים בינם, להכרעתה של הבוררת כב' השופטת בדימוס נחמה מוניץ. עוד הסכימו הצדדים כי הבוררת תנהל את הבוררות בהתאם לחוק הבוררות והתוספת לחוק, ותהא משוחררת מהדין המהותי. ההסכמות אושרו וניתן להן תוקף של פסק דין.
בהמשך הצדדים הגישו רשימה מוסכמת לכל התיקים אשר יועברו לבוררת והם:
תמש 14056-02-18 ( תביעה לפירוק שיתוף בדירה), תמש 35296-06-17 (תביעה לדמי שימוש בדירה), תמש 31732-11-17( תביעה כספית בגין לשון הרע), תמש 17917-06-17( תביעה כספית בגין לשון הרע ותקיפה) , תמש44797-09-17(תביעה כספית בגין לשון הרע ותקיפה), תמש 35494-09-18( בקשה לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש) תמש30135-07-18( תביעה לביטול רישום הנתבע במקרקעין) תמש27559-07-13( תביעה כספית בגין לשון הרע).
בהליך בוררות התקיימו מספר ישיבות:
בתאריך 13/12/18, התקיים דיון והוסכם על פיצול הדיון בתביעות לשני שלבים- שלב ראשון-בו תידון התביעה לפירוק שיתוף ותביעה לדמי שימוש אשר הסתיימו בפסק בורר. ושלב שני- בו ידונו שאר התביעות,
בתאריך 2/1/19 התקיים עוד דיון ומונה שמאי מטעם הבוררת,
בתאריך 11/6/19 , התקיים דיון בו נחקר השמאי מטעם הבוררת,
הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
בתאריך 12/4/20 נתנה כב' הבוררת פסק בורר בשתי התביעות, 14056-02-18 תביעה לפירוק שיתוף ו 35296-06-17-תביעה לדמי שימוש.
בתביעה לפירוק שיתוף, כב' הבוררת, קבלה את עמדת התובעים, והגיעה למסקנה (סעיף12שם) כי "אין כל מניעה להורות על פירוק השיתוף בנכס, בהתאם להוראות סעיף10 לחוק המיטלטלין.". כי פירוק שיתוף הזכויות, יהיה בדרך של פיצוי התובעים בגין שווי זכויותיהם בנכס בהתאם לחוות דעת שמאי שמונה מטעמה ; כי זכויות התובעים בנכס כוללות גם את זכויות הבניה, וכי יש לשום את הנכס כנכס תפוס.
לעניין "השקעות הנתבעים בנכס", הבוררת העריכה את שווי השקעות על דרך האומדנה.
לעניין תביעת דמי שימוש, קבעה כב' הבוררת כי "התובעים אינם זכאים לדמי שימוש ראויים בגין שימוש הנתבעים בנכס"
בסוף ב"תוצאה" קבעה כב' הבוררת , כי :
"שווי הזכויות בנכס להם זכאים התובעים עומד על סך של 774,000ש"ח כמשקף את שווי הנכס כתפוס וכן את שווי הזכויות הבנייה …"
כאשר מסכום זה יש להפחית סך של 236,000 ש"ח הוא סכום ההשקעות וההוצאות בהם נשאו הנתבעים בגין הנכס לאורך השנים..
התוצאה היא כי על הנתבעים לשלם לתובעים בגין שווי זכויותיהם בנכס סך כולל של 538,000 שח… התשלום האמור יבוצע תוך 90ימים מיום מתן פסק בוררות זה.. ולא יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין"
"עם ביצוע התשלום יהיו רשאים הנתבעים להירשם כבעלים יחידים בנכס וכי הערות האזהרה למיניהן שנרשמו לטובת התובעים יבוטלו".
התובעים הגישו שתי תביעות בעניין הליך הבוררות:
ת"ב 42461-06-20- תביעה לביטול פסק בוררות, בה עתרו לבטל את פסק הבוררות בהתאם לסעיף 24 לחוק הבוררות; לחילופין, להורות על תיקון פסק הבוררות ו/או ליתן סעד אחר ככל שיראה לנכון בנסיבות העניין.
תמ"ש 53646-07-20- תביעה לביטול פסק דין של בית משפט זה מיום 12/11/18 , שהורה על העברת ההליך לבוררות, ביטול הליך הבוררות בין הצדדים, ביטול מינויה של כב' הבוררת כבוררת בתיקים, והשבת התיקים לדיון בפני בית משפט זה. לחילופין, להורות על העברת כב' הבוררת מתפקידה כבוררת בתיקים, ומינוי בורר חליף.
הנתבעים הגישו כל אחד מהם כתב הגנה מטעמו, ועתרו לדחות את התביעה.
ביהמ"ש הורה על איחוד שני תקים אלה.
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית, בשמו ובשם התובעת; ומטעמם הגיש עו"ד עותמאן תצהיר עדות ראשית. הנתבעים 1-2 הגישו בעצמם תצהירי עדות ראשית. בתום שמיעת הראיות, הגישו הצדדים סיכומים בכתב. התובעים הגישו גם סיכומי תשובה.
תביעה לביטול פסק בוררות-ת"ב 42461-06-20
מצב משפטי
סעיף 24 לחוק הבוררות קובע:
ביטול פסק בוררות
בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה – בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה:
(1)לא היה הסכם בוררות בר-תוקף;
(2)הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין;
(3)הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות;
(4)לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו;
(5)הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו;
(6)הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן;
(7)הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן;
(8)הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו;
(9)תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור;
(10)קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד.
לפי ההלכה הפסוקה, התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני כדי ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית-המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין אמור לבחון אם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על-פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית עם עילות הביטול על אחת כמה וכמה אין הוא בוחן שאלות אלה מקום שהבורר משוחרר מן הדין המהותי ואף מסדרי הדין והראיות. בית-המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא – אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. (רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי בע"מ).
ברע"א 1941/14 סקורפיו בע"מ נ' יוסי לנגוצקי , נקבע:
"כידוע, אמת המידה להתערבות בפסק בוררות – במסגרת בקשה לביטולו המוגשת לפי סעיף 24 לחוק הבוררות – היא מחמירה. אמת מידה זו נגזרת מהשאיפה לבצר את מעמדו של מוסד הבוררות ככלי יעיל ומהיר לבירור סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט, המקנה משקל ניכר להסכמת הצדדים להתדיין לפני בורר אשר עילות ההתערבות בהחלטתו תחומות ומוגבלות.
ברע"א 6327/12 עופר ניב ואח' נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נקבע:
" סעיף 24 לחוק קובע רשימה של עילות שבגינן רשאי בית המשפט לבטל פסק בוררות לבקשת בעל דין. העילות השונות בגינן ניתן לבקש את ביטולו של פסק בוררות פורשו בצמצום על ידי בית משפט זה, וזאת כדי להגשים את הכלל לפיו אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על פסק הבוררות …. לכך, מצטרף סעיף 26(א) לחוק הקובע כי גם אם מתקיימת אחת מעילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק רשאי בית המשפט שלא לבטל את פסק הבוררות במידה ולא נגרם "עיוות דין" ..".
ברע"א 5229/18 דניאל אבידור נ' טל לביא , נקבע:
"כידוע, עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות אינן עילות ערעוריות, אלא מכוונות את עצמן בעיקר לטענות הקשורות לתקינות הליך הבוררות, ולא ניתן להעלות במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות טענות ביחס לטעויות שנפלו בתוכן הכרעת הבורר .."
(ראה גם רע"א 9077/12 ריאד אספניולי נ' בן עזריה בע"מ ).
דיון והכרעה
התובעים עותרים להורות על ביטול פסק הבוררות מהטעמים שיפורטו להלן.
חריגה מסמכות-קביעת הנכס כנכס תפוס במסגרת התביעה לפירוק שיתוף-סעיף24(3) לחוק-
לשיטת התובעים, כב' הבוררת קבעה כי, הנכס הא נכס תפוס כמשמעו בחוק הגנת הדייר, כחלק מהערכת שווי הנכס ושערוכו לטובת פירוק השיתוף בנכס. הבוררת חרגה מסמכותה והכריעה בתביעה לפירוק שיתוף על סמך טענת נכס תפוס, טענה שלא נטענה כלל בפניה בכתב ההגנה מטעם הנתבעים לעניין פירוק שיתוף. הטענה שהנכס תפוס נטענה ע"י הנתבעים בכתב הגנתם אך רק ביחס לתביעה לדמי שימוש ראויים בלבד. התובעים הפנו את הבוררת בסעיך54 לסיכומי תשובה מטעמם, לכך שמדובר בהרחבת חזית, זאת בהמשך להתנגדותם לכל אורך ההליך להכרזה על הנכס כתפוס. מכאן, בקשו התובעים לבטל את פסק הבוררות או למצער לקבוע כי לא ניתן להכריז על הנכס תפוס לעניין התביעה לפירוק שיתוף וקביעת שווי הנכס.
לשיטת הנתבעים, אין חריגה מסמכות בעניין זה, מדובר בהכרעה מובהקת ע"פ הסמכות שניתנה לבוררת ,מדובר בעניין הכרוך לסוגית פירוק השיתוף, מדובר בפלוגתא מרכזית שעלתה לכל אורך הבוררות .
לאחר שבחנתי את טענות וראיות הצדדים, אני קובעת כי לא הייתה כאן חריגה מסמכות מצידה של הבוררת בקביעה כי יש לשום את הנכס כנכס תפוס.
לפי ההלכה הפסוקה, ככלל, השימוש בעילת הביטול הקבועה בסעיף 24(3) לחוק הבוררות נעשה בצמצום רב. כך, במקרים שבהם קיימת אי-בהירות באשר לנושא המחלוקת, בית המשפט ייטה להעניק פרשנות מרחיבה להסכם הבוררות ופרשנות מצמצת לסעיף 24(3) . (רע"א 2638/18 חברה פלונית נ' שותפות פלונית ואח' 06.05.2018).
עוד נקבע בפסיקה כי יש חשיבות רבה להתנהגות הצדדים במהלך הבוררות. הצדדים לבוררות יכולים להרחיב, בהתנהגותם, את תחומי הבוררות ואת סמכויות הבורר. טענה בדיעבד של אחד הצדדים כי לא הסכים בכתב להרחבה שכזו, אשר נוגדת את הסכם הבוררות הכתוב, תידחה על בסיס עקרונות של מניעות והשתק, לפיהם אם בעל דין יודע כי נפגעת זכותו בהליך הבוררות (למשל, אם הוא סבור כי הבורר חורג מסמכות) אך נמנע מלהשיג על כך באופן יזום ובהזדמנות הראשונה, אזי הוא יהיה מושתק מלטעון את ההיפך בעת הבקשה לביטול הפסק.
[ראו: רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, רע"א 4095/12 מגנזי תשתיות ב.ג.מ בע"מ נ' סקיק בע"מ, ע"א 2638/18 חברה פלונית נ' שותפות פלונית ואח').
הצדדים הסכימו להעביר את התביעה לפירוק שיתוף בדירה ואת התביעה לדמי שימוש, בנוסף לתביעות אחרות להכרעת הבוררת.
גם אם הנתבע לא העלה במפורש ,בכתב הגנתו לתביעה לפירוק השיתוף, כי יש לשום את הדירה כנכס תפוס, הרי הוא טען בכתב ההגנה שהוא מחזיק בנכס ועושה בו שימוש מזה שנים .
בנוסף, בכתב ההגנה לתביעה לדמי שימוש (תמ"ש 35296-06-17 סעיפים 16.6 ו16.7 ) נטען במפורש כי לנתבעים עומדת זכות לפי סעיף33 לחוק הגנת הדייר וזכות להחזיק בנכס.
על כן השאלה האם יש לשום את הנכס כנכס תפוס או לא, היא הכרעה בסוגיות שמצויות בלב ליבו של הסכסוך ובסמכות הבוררת.
מבלי לפגוע באמור לעיל, הרי התובעים מושתקים מלטעון לחוסר סמכות לנוכח התנהגותם במהלך הבוררות. בית המשפט לא יקבל, ככלל, טענת חוסר סמכות שמועלית בדיעבד על ידי צד לבוררות שכן זו לא נטענה ב"זמן אמת", ועל אחת כמה וכמה כאשר מפרוטוקול הבוררות ומפסק הבוררות עולה, ששני הצדדים טענו לפני הבוררת לגופו של עניין, ולא עצרו ב"מפתן" הסמכות.
בדיון מיום 2/1/19 בפני כב' הבוררת , עו"ד דרעי(ב"כ הנתבעים) בקש שהשמאי יעריך את הנכס גם כנכס תפוס, עו"ד עותמאן (ב"כ התובעים)התנגד, אך לא טען כי מדובר בעניין שהוא בחריגה מסמכות. בהמשך, באותו דיון , כב' הבוררת מינתה את השמאי מר אלעד זעירא כשמאי מומחה מטעמה וקבעה הנחיות שונות לרבות " כי השמאי ישום הנכס גם כנכס תפוס".
הנתבע 1 בתצהירו מסר כי השמאי זעירא פנה לצדדים לרבות לב"כ התובעים עו"ד עותמאן , והודיע כי "כחלק מחוות דעתי נתבקשתי לאמוד את שווי הנכס כתפוס למועדים שונים. לצורך כך עלי לדעת מי "התופס" של הנכס ומה גילו", תוך הפנייה להודעת שמאי בדואר אלקטרוני מיום 28/2/19, הצדדים פרשו טענותיהם בפני המומחה זעירא .ב"כ הנתבע1 מתאריך 18/2/19 , וב"כ התובעים דאז-עוד עותמאן במכתבו מיום 23/2/19.
עוד הצהיר הנתבע1, כי השמאי זעירא הבהיר כי כחלק מתפקידו ע"פ המינוי היה לשום את שווי הנכס כתפוס לשנת2004 ולשנת2016 (עמ4 לחוות דעת".)
לתיק לא הוגשו המכתבים הנ"ל או חוות הדעת, אך הגרסה הנ"ל לא נסתרה.
בהמשך, הוגשה חוות דעת השמאי אשר העריך את גובה הנכס גם כנכס תפוס.
בחקירת השמאי בפרוטוקול דיון מיום 11/6/19 (מוצג נ/1) הוא נחקר אם יש משמעות לשאלה מי בעל הזכויות כתופס. (עמ4 שם).
התובעים עצמם התייחסו לסוגיה זו בסיכומיהם, ובסיכומי התשובה מטעמם ( סעיפים 51-54 לסיכומי התשובה בהליך הבוררות) וטענו כי אין לראות את הנכס כנכס תפוס וכי חוק הגנת הדייר לרבות סעיף33, לא חל על הנתבעים. אמנם התובעים טענו בסעיף 54 לסיכומי התשובה הנ"לכי הטענה של נכס תפוס מהווה הרחבת חזית בעניין שווי הנכס שכן לא נטענה בכתב ההגנה בתביעה לפירוק השיתוף, אך לא טענו ולא העלו הטענה של חריגה מסמכות, באף שלב מהליכי הבוררות.
בנסיבות אלה, נשמט גם הבסיס מתחת לטענת כי לא הייתה יכולת לדעת שכב' הבוררת תתייחס לסוגיה בפסק הבוררת ,שכן כאמור הטענה עלתה במהלך הבוררות ובסיכומים.
בפסק הדין של הבוררת, יש התייחסות מפורשת לטענות שני הצדדים בעניין זה לרבות התובעים עצמם, והכרעה במחלוקת זו. הבוררת ציינה בפסק הבוררות:" לטענת הנתבעים יש לשום את שווי הנכס כתפוס, על פי סעיף33 לחוק הגנת הדייר-1972 . מנגד עותרים התובעים לדחות טענה זו של הנתבעים. לטענתם, על פי ההלכה הנוהגת, יש לפרש את סעיף33 לחוק הגנת הדייר בצמצום. החזקתם ורישומם של הנתבעים בנכס היא תוצאה של חוסר תום לב ומרמה, תוך הדרת התובעים מלממש את זכותם, לכן אין הם רשאים להסתמך על חוק הגנת הדיר וסעיפיו."
כב' הבוררת קבעה כי על סמך חומר הראיות שבפניה, יש לשום את הנכס כתפוס. ונימקה את החלטתה, בין היתר, קבעה: "..אין חולק כי הנתבע מחזיק בנכס ומתגורר בו יחד עם משפחתו, אין גם חולק כי הנתבע הוא בעל 25% מהזכויות כדרישת סעיף33 לחוק הגנת הדייר, לפיו על המחזיק בנכס להיות אחד הבעלים או החוכרים לדורות. לכן בעניינו כאשר הוחלט על פירוק שיתוף הזכויות בנכס, באופן שמביא לפקיעת זכותו של הנתבע למגורים בנכס, אלא אם ישלם לתובעים עבור זכות זו, אך ראוי וצודק לקבוע כי הנתבע ומשפחתו יהפכו לדיירים מוגנים ביחס לזכותם של התובעים אשר תיפדה, שהינם בגדר "בעלו החדש של הנכס".
אשר על כן אני קובעת כי יש לשום את שווי הנכס כתפוס לשנת 2016…."
בנסיבות אלה, ניכר כי שאלת היות הנכס נכס תפוס אם לאו, היוותה פלוגתא בהליך הבוררות ושני הצדדים לרבות התובעים העלו טענותיהם בעניין זה, ועל סמך זה הכריעה הבוררות בפסק הדין בפלוגתא זו. התובעים לא עמדו בזמן אמת, במסגרת הליך הבוררות, על טענותיהם בעניין חריגה מסמכות, והעלו טענה זו רק לאחר מתן פסק הבורר, ועת לא השלימו עם התוצאה.
התובעים העלו הרבה טענות כי הבוררת שגתה בפרשנות החוק והפסיקה, שגתה בפירוש המושג נכס תפוס, כשלטענתם יש לפרש את סעיף33 לחוק הגנת הדייר בצמצום.
אין מקום להידרש לטענה זו של התובעים ואין לדון מחדש בשאלת היות הנכס תפוס אם לאו. גם אם טעתה הבוררת בפרשנות, אין בכך עילה לביטול פסק בוררת. מדובר, אם בכלל ,בטענות ערעור שאין מקום להידרש להן במסגרת בקשה לביטול פסק בורר. הדברים נכונים גם בשים לב לכך שכב' הבוררת הופטרה מכפיפות לדין המהותי.
ברע"א 8941/06 עיריית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ נקבע:
"בתחום הבוררות, תופעות של חריגה מסמכות בורר, או פעולת בורר ללא סמכות אינן כוללות בחובן טעות בפסק הבורר, בין טעות עובדתית, ובין טעות משפטית….. טעות בפירוש הדין המהותי וביישומו הלכה למעשה אינה מקימה עילה לביטול הפסק גם כאשר הבורר חייב על-פי הסכם הבוררות לפסוק על-פי הדין המהותי..".
בנסיבות אלה, אני קובעת כי התובעים לא הוכיחו שכב' הבוררת חרגה מסמכותה כשקבעה במסגרת התביעה לפירוק שיתוף, שיש לשום את שווי הנכס כתפוס.
הבוררת חרגה מסמכותה עת הכריעה בתביעה לביטול הרישום-
לשיטת התובעים, בישיבה 13/12/18 ,הבוררת חלקה את דיון הבוררות לשניים-שלב ראשון- בו תדון התביעה לפירוק שיתוף והתביעה לדמי שימוש. דיון שהסתיים. ושלב שני –בו תידון התביעה לביטול רישום במרמה ויתר התביעות ; עם זאת, הבוררת הכריעה בתביעה לביטול הרישום, שלא עמדה לדיון בפניה ולא נדונה כלל, מבלי שנתנה להם-וגם לנתבעים-להשמיע טענותיהם בעניין, בניגוד לסעיף 24(4), והדבר נעשה תוך חריגה מסמכותה.
מנגד, הנתבעים העלו שלל טענות בעניין זה ,לרבות טענות לגופו של ענין נגד התביעה לביטול הרישום, הבוררת הכריעה ,התובעים הסכימו להכרעה בהתנהגות, התביעה מתייתרת לאור פסק הבורר, התביעה סותרת התביעה לפירוק שיתוף וכו'.
לא מצאתי לקבל הטענות כי הבוררת הכריעה בתביעה לביטול הרישום.
כאמור, בין יתר התביעות אשר הועברו להכרעת הבוררת הייתה התביעה שהגישו התובעים כנגד הנתבע בתמש30135-07-18, תביעה לביטול רישום הנתבע כבעל הזכויות בדירה , שהושג שלא כדין.
בישיבה הראשונה בפני הבוררת מתאריך 13/12/18, העלו הצדדים טענות בעניין סדר דיון בתביעות, תביעת לפירוק שיתוף, דמי שימוש וגם תביעה לביטול רישום, ויתר התביעות, ,ובסוף הוסכם לדון בהתחלה בשתי תביעות פירוק שיתוף ודמי שימוש. (עמ' 7, 8 לדיון).
מעיון בהליך הבוררות עולה כי, לא התקיים דיון בפועל בתביעה לביטול הרישום ,לא הובאו ראיות, לא נשמעו עדויות , ולא הוגשו סיכומים בתביעה זו ,ואין טיעון נפרד ספציפי לגופה של התביעה. אמנם נמצא כי התובעים, העלו במסגרת הסיכומים בפני הבוררות טענותבעניין רישום הנכס במרמה על שם הנתבע, אולם לדידי, הדבר נעשה לצורך הבנת מלוא המחלוקת ומדובר בהתייחסות אגבית בלבד, ובפרט שטענות אלה נטענו ע"י התובעים גם בתביעתם לפירוק השיתוף.
בנוסף, מעיון בפסק הבורר עולה כי, אין הכרעה בתביעה לביטול רישום במרמה.
בפתח "פסק בורר" ציינה הבוררת :"בפסק בורר זה אכריע במחלוקות שנתגלעו בין הצדדים בתא 35296-06-17-תביעה לדמי שימוש ראויים, ובתא 14056-06-17 –תביעה לפירוק שיתוף". בהמשך בסעיף 8 שם, הוסיפה כי: " ההכרעה להלן עוסקת בשתי תביעות-תביעה לפירוק שיתוף ותביעה לדמי שימוש, בלבד". בהמשך, במסגרת "פירוק השיתוף בנכס", ציינה הבוררת (סעיף12) : "אשר למחלוקת בין הצדדים באשר לאופן בו נרשם הנתבע במרשם המקרקעין כבעל הזכויות בנכס. לטעמי מחלוקת זו אינה דרושה להכרעה כאן. ראיתי לציין בענין זה, ולו על מנת שלא יימצא הנייר חסר, כי הטענה לרישום במרמה, נסתרת בעדויות התובעים ובאי כוחם….מכאן ברור כי הרישום לא נעשה במרמה , על אף שלאחר רישומו של הנתבע כבל זכויות במרשם, לא נרשמו זכויות התובעים על פי ההסכמות …… אוסיף…כך שהתובעים לא היו יכולים להירשם במרשם כבעלי זכויות יחד עם הנתבע ".
על רקע האמור לעיל ובשים לב לדברי הבוררת בפסק הבורר, נמצא כי התביעה לביטול רישום, הינה תביעה נפרדת ועצמאית, עדיין עומדת בפני עצמה, לא נידונה ולא הוכרעה בפני הבוררת. ועל כן, אין להידרש כלל לטענות לגופן בעניין נסיבות הרישום, או כי התביעה אינה רלבנטית כיום, לאור פסק הבורר. כל הטענות האלה יועלו ויידונו במסגרת הדיון בתביעה עצמה.
לעניין גילוי הדעת של הבוררת, לגבי סיכויי התביעה לביטול הרישום, אדון בהמשך.
לסיכום-תביעה לביטול רישום, לא נדונה ולא הוכרעה בפני הבוררת.
לאור מסקנתי זו, נופלת מאליה הטענה לחריגה או חוסר סמכות "בהכרעת" הבוררת בעניין תביעה לביטול רישום.
פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור ועקרונות הצדק הטבעי :
הבוררת דחתה את תביעת התובעים לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש וקבעה " .לאחר בחינה ושקילה, של כל הנטען ובנסיבות שהוכחו בפניי, ראיתי לקבוע כי התובעים אינם זכאים לדמי שימוש ראויים בגין שימוש הנתבעים בנכס".
"כאן המקום להבהיר, כי הסכמתם של התובעים לשימוש הנתבעבנכס, לרבות קבלת דמי השכירות מהשכרת הנכס לצדדים שלישיים, כעולה מעדויות התובעים בהליך בעניין המתנה שהתנהל ביניהם, יש בה כדי לחסום אותם מלתבוע דמי שימוש כלל הואיל ולא העלו טענותיהם אלה בבית המשפט לענייני משפחה בעת שהגישו תביעתם ולא ביקשו להכריז על הסכמתם זו כחלק מתנאי ההסכם המתנה, כבטלים. .לפיכך לטעמי, התובעים אינם זכאים לדמי שימוש והם קשורים בתנאי זה מתנאי הסכם המתנה מעת חתימתו ועד עתה.."
התובעים העלו טענות, על גבי טענות, כנגד קביעה זו.
לשיטתם, הם לא יכלו כבר בתביעתם לפסק דין הצהרתי, בעודם מבררים את זכותם הקניינית, להעלות טענות ביחס לדמי שימוש מהנכס מאחר והנכס לא היה רשום על שמם בשלב זה, וקביעת הבוררת בעניין זה אינה מתקבלת על הדעת .מדובר בקביעה החותרת תחת ההליך כולו, פוגעת בעקרונות הצדק הטבעי ואף סותרת את תקנת הציבור; כן, קביעת הבוררת הינה בניגוד להכרעת בית המשפט המחוזי ומאיינת אותה, והיא מחליטה באופן סלקטיבי להתיר התחשבנות ביחס לשיפוץ שביצעו הנתבעים, ולאיין התחשבנות ביחס לדמי שימוש, למרות שהדבר הותר בפסק הדין המחוזי. מכאן יש לבטל את פסק הבוררות מכוח סעיפים 24(9) ו24(10) לחוק הבוררות.
הנתבעים מתנגדים לטענות התובעים; הם לא הוכיחו עילות ביטול לפי סעיפים 24(9) ו(10) לחוק הבוררות. לשיטתם הבוררת פסקה לפי שיקול דעתה.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני קובעת כי, התובעים לא הצליחו להוכיח טענתם כי פסק הבוררת נוגד את תקנת הציבור, או קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד.
מקרה דנן אינו נכנס לגדר אותם מקרים חריגים, המקימים עילה לביטול לפי סעיף24(9) או (10) , והוא אף רחוק מהם כמרחק מזרח ממערב.
לפי ההלכה הפסוקה, עילת הביטול שבסעיף 24(9) (10) לחוק הבוררות, שעניינן ביטול פסק בוררות בהיותו נוגד את תקנת הציבור, או אם נפגעו עקרונות כללי הצדק הטבעי, מפורשות בצמצום, והמקרים בהם יבוטל פסק בוררות מכוח עילות אלה הם חריגים שבחריגים.(ראה- ע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ, רע"א 6428/18 מאיר עזרן נ' בר מור יזמים בע"מ).ברע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר נקבע:
"בהתחשב בטיבו של המונח "תקנת הציבור" בשילוב עם הגישה המצמצמת לפרשנותן של עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, הרי שבית המשפט יבטל פסק בוררות אשר תוכנו נוגד את תקנת הציבור מקום שיש בתוכנו של פסק הבוררות "כדי לפגוע באינטרסים, בעקרונות ובערכים שחברתנו מבקשת לקיים ולשמר".
ברע"א 4265/14 ניר אלמסי נ' דוד שוקרון נקבע:
"גם הטענה כי קיימת הצדקה לביטול פסק הבוררות מכח הוראת סעיף 24(10) לחוק הבוררות, דינה להידחות. כידוע, השימוש בעילת ביטול זו יעשה במקרים חריגים ובמשורה, כמו למשל, אם נפגעו עקרונות הצדק הטבעי, התגלו עובדות חדשות שלא היו ידועות למבקש בשעת הבוררות, ואשר אי-גילוין במועד לא היה תלוי במבקש או התגלתה תרמית שהשפיעה על מתן פסק הבוררות".( ראה גם רע"א 7978/07 חבר לחייל בע"מ נ' האגודה למען החייל )
בקביעת הבוררת בעניין דמי השימוש, אין כל עילה ודומה שהתובעים נותנים "פרשנות" מאולצת לקביעה זו תוך ניסיון להלביש אותה בטיעון כנגד תקנת הציבור, או פגיעה בכללי הצדק הטבעי.
כפי שעולה מפסק הבוררות, הבוררת הביאה את טענות שני הצדדים, ולאחר בחינת הטענות והנסיבות, הגיעה למסקנה כי התובעים אינם זכאים לדמי שימוש.
למעלה מן הנדרש אוסיף כי, עד היום התובעים אינם רשומים כבעלי הזכויות בנכס, ועל כן לא ניתן לטעון כי הקביעה לאי זכאותם לדמי שימוש לא יכולה לעמוד.
אין כל יסוד לטענת התובעים כי קביעת הבוררת הינה בניגוד להכרעת בית המשפט המחוזי ומאיינת אותה, טענות התובעים בעניין זה אף תמוהות. בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בעמ"ש 8068-07-15 נקבע בסעיף24 שם: "יובהר כי אין בהכרעה זו לחסום או לייתר ברור עתידי לשאלת התחשבנות בנוגע להשבחות, השקעות, תשלומים ושימושים ביחס לדירה, שנעשו מצד המשיב בדירה, וככל שאלו יוכחו, ממועד מתן המתנה ואילך, והכל מכוח השותפות שנקבעו ביניהם". בית המשפט המחוזי בפסק דינו בקש למעשה להבהיר כי אינו חוסם זכות תביעה של מי מהצדדים, בעניין התחשבנות בעניין שיפוץ בדירה ושימוש בדירה.
התובעים הגישו תביעה לדמי שימוש ופירוק שיתוף, והנתבעים טענו בכתב הגנתם, בן היתר, להשקעות והשבחות שביצעו בדירה. הבוררת בחנה והכריעה בטענות של שני הצדדים בעניין זה. בתביעה לדמי שימוש הגיעה למסקנה שהתובעים אינם זכאים לדמי שימוש. ולעניין "השקעות הנתבעים בנכס" קבעה, כי "…יש לראות בתובעים כמי שנתנו הסכמתם לשיפוץ". והוסיפה ,כי :" לאחר בחינת מכלול התיעוד שהוצג לרבות עיון בחוות דעת השמאי לעניין השיפוצים ראיתי לקבוע את שווי ההשקעות בנכס על דרך אומדנא". ודוקו, מסקנות שונות של הבוררת בסופו של דבר, אין משמעה התרת "התחשבנות" לעניין השקעות הנתבעים בדירה, אך איון התחשבנות בעניין דמי שימוש; מדובר בהכרעה לגופו של ענין בשתי המחלוקות , ללא כל סלקטיביות.
כל יתר טענות התובעים בעניין זה לרבות שהם לא התירו לנתבע לגור בנכס, לא יכלו להגיש התביעה לדמי שימוש במועד מוקדם, בטרם שנקבעה זכותם וכו ,הינן טענות ערעור כנגד פסק הבורר ואינן מקימות עילה לביטולו.
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת התובעים לביטול פסק בוררות מכוח סעיפים 24(9)+(10) לחוק הבוררות.
בפסק הבורר ישנן סתירות מהותיות המהוות עילת ביטול לפי סעיף24(5) לחוק הבוררות-
לשיטת התובעים, בפסק בורר, ישנן סתירות מהותיות, מבחינה עובדתית ומשפטית. ולא ניתן ליישב אותן, ופסק בורר לא יכול לעמוד בפני עצמו; יש גם התעלמות מראיות. בנסיבות אלה, יש לבטל את פסק בורר לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות, תוך הפניה לפסיקה הפ"ב (מחוזי ת"א) 18580-10-17 ירדן צור נ' עופר פאר.
מנגד טוענים הנתבעים כי, יש לדחות טענות התובעים בהקשר זה. מדובר בניסיון לדחוק טענות בדבר "סתירות" לעילה לפי סעיף24(5),כאשר אין מדובר בסעיף רלבנטי. אין סתירות בפסק הבוררות ,והסתירות אינן עילה לביטול פסק הבורר.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני קובעת כי התובעים לא הצליחו להוכיח עילת ביטול לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות, אשר מתייחס למצב שהבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו ,כמו כן לא הוכח שיש סתירות בפסק הבורר, או התעלמות מראיה מרכזית.
לפי ההלכה הפסוקה בורר חייב להכריע בכל העניינים שנמסרו להכרעתו ולא להותיר שאלה הכלולה בנושא הבוררות ללא הכרעה סופית, אך הבורר אינו חייב לפסוק בכל טענה וטענה ששוטח לפניו בעל דין, והוא רשאי להתייחס לטענות הדורשות הכרעה לדעתו (רע"א 3821/18 כפר ידידה מושב עובדים בע"מ נ' עצמון מלצר ,רע"א 4665/14 דוד וייל נ' רחמים כהן עזריהו , רע"א 6543/05 קאפלה קומפיוטרס בע"מ; ע"א 5507/18 ג'ו דן מור בע"מ נ' תהל מהנדסים בע"מ).
לעניין התעלמות בורר מראיה מרכזית, נקבע בפסיקה כי מקום בו נשמטה מעיני הבורר, מסיבה כלשהי, ראיה מרכזית ומשמעותית הנוגעת למחלוקת בין הצדדים, כי אז מהווה הדבר עילת ביטול (רע"א 979/16 אביב ושות' בע"מ נ' ידידיה כהן בע"מ ,רע"א 5546/13 אחים שגראוי בע"מ נ' סימה ועקנין).
תחילה אתייחס לפס"ד אליו הפנו התובעים- הפ"ב (מחוזי ת"א) 18580-10-17 -פרשת צור. אין בפסק דין בכדי להושיע לתובעים.
ראשית, בפרשת צור קבע ביהמ"ש כי, עילת ביטול פסק הבורר עניינה בהיעדר הכרעה בשאלה שהועמדה להכרעת הבורר, עקב הסתירות הבולטות לעין בקביעות הבורר שאין דרך ליישבן. וכדברי ביהמ"ש שם:
"עיון בפסק הבוררות מעלה כי הוא אכן לוקה בסתירות פנימיות ובקביעות שאינן מתיישבות זו עם זו. הקביעות הסותרות מתבטאות בראש ובראשונה בהקשר למשלוח המכתב לבנק ובמענה לשאלה האם רשאי היה ירדן, נוכח הנסיבות, לשלוח את המכתב לבנק, או שמא לא היה רשאי לעשות כן ובכך עיוול כלפי המשיבים וגרם להם לנזק. להלן נראה כי קביעותיו של הבורר בהקשר לשאלה זו הינן תרתי דסתרי, וכי בסופו של דבר השאלה נותרת ללא הכרעה ברורה. …
משהסתירות בקביעות לעיל בולטות לעין ואין דרך ליישב אותן במשתמע מפסק הבוררות, הרי לפנינו עילת ביטול שעניינה בהיעדר הכרעה בשאלה שהועמדה להכרעת הבורר.."
שנית, נסיבות פס"ד צור שונות בתכלית מהנסיבות כאן. כפי שניווכח להלן, אין בפסק הבוררות שבפנינו סתירות פנימיות, ואין קביעות שאינן מתיישבות זו עם זו עד שאין הכרעה בשאלה שהועמדה להכרעת הבורר.
אתייחס להלן ל"סתירות ו/און התעלמות מראיות אליהן הפנו התובעים.
סתירה בענין רישום הנכס
לשיטת התובעים, הבוררת קבעה כי התובעים אינם יכולים להירשם כבעלי הנכס, מאחר ובבעלותם נכס אחר. דא עקא לתובעת מס' 2 אין נכס על שמה והיא רשאית להירשם כבעלת הנכס, ולראיה מפנים התובעים לדברי בא כוחם בפרוטוקול הדיון בפני ביהמ"ש מיום 12/11/18- שם מסר :" אייני רואה כל מניעה לרשום את התובעת 2 ,אין לה בית והיא עומדת בתנאי הסף".(עמ2ש1)
לשיטת התובעים פרוטוקול הדיון הנ"ל עמד בפני הבוררת בטרם נתנה את הפסק, אך הבוררת התעלמה מראיה משמעותית(פרוטוקול הדיון הנ"ל צורף כנספח ד' לתביעה לביטול פסק הבורר).
התובעים לא הוכיחו גרסתם זו . הבוררת בפסק הבורר, קבעה ( (סעיף13) :" פירוק שיתוף באמצעות שיטת BMBY אינו אפשרי מאחר שהתובעים אינם עומדים בתנאי הכשירות הנדרשים, על פי תקנון האגודה השיתופית, כדי להירשם כבעלי זכויות בנכס,הואיל ויש בבעלותם נכס אחר. ..". התובעים לא הביאו כל ראיה כי התובעים עומדים בתנאי הכשירות ויכולים להירשם כבעלי הנכס. אכן ב"כ התובעים, עו"ד עותמאן מסר בדיון מיום 12/11/18 בפני ביהמ"ש (עמ2ש1): " אינני רואה כל מניעה לרשום את התובעת 2, אין לה בית והיא עומדת בתנאי הסף" , אך מלבד העלאת הטענה לא הובאה כל ראיה להוכחת מצבת נכסי התובעת מס' 2 ,או שהיא יכולה להירשם כבעלת הנכס; כך שלא הוכח שישנה "ראיה משמעותית" ממנה התעלמה הבוררת , ככל שהתובעים מתכוונים לכך.
הבוררת אף ציינה בסעיף 12 סיפא לפסק הבורר: " … בדיעבד נתברר שתקנון האגודה השיתופית אינו מאפשר לרשום יותר מבעלים אחד בגין הנכס. כך שהתובעים לא היו יכולים להירשם במרשם כבעלי זכויות יחד עם הנתבע ".
התובעים עצמם טענו בסעיף 19 לסיכומים מטעמם שהוגשו בפני הבוררת (תוך הפנייה לפרוטוקול הדיון מיום 12/11/2018) :"התברר כי לא ניתן לרשום את זכויותיהם של התובעים בנכס, עקב כך שלפי האגודה השיתופית שלא ניתן לרשום זכויות בנכס על יותר מבעלים אחד. לפי כך נקבע שפירוק השיתוף יהיה פירוק שיתוף בזכויות.."
והם אף חזרו על אותה טענה בסעיף 15 לבקשה לביטול פסק הבורר.
אוסיף כי, הבוררת נימקה את ההכרעה של פירוק שיתוף על דרך פיצוי התובעים בגין זכויותיהם, גם לאור העובדה כי הנתבעים מתגוררים עם ילדיהם משך שנים ארוכות.
במצב זה, אני קובעת כי התובעים לא הוכיחו כי נפלה בקביעת הבוררת, סתירה או התעלמות מראיה.
סתירה בעניין דמי שימוש
לשיטת התובעים, הבוררת קובעת מחד כי אינה יושבת כערכאת ערעור על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, אך מאידך מרוקנת מכל תוכן את הכרעת ביהמ"ש המחוזי ולא מאפשרת התחשבנות ביחס לשימוש בנכס .
איני מקבלת טענה זו. לעניין זה התייחסתי לעיל. ביהמ"ש מחוזי בפסק דינו (סעיף24) שמר על זכויות הצדדים להגיש תביעות לגבי דמי שימוש או השבחה והשקעה בדירה . כב' הבוררת בתורה קבעה שהתובעים אינם זכאים לדמי שימוש ראויים בגין שימוש הנתבעים בנכס. אין כל סתירה בין קביעות אלה, שכן בית המשפט המחוזי לא קבע כי לתובעים זכות לדמי שימוש.
סתירה בענין תביעת ביטול רישום במרמה
לשיטת התובעים, הבוררת קבעה מחד שאיננה מכריעה בתביעה לרישום במרמה ("..מחלוקת זו אינה דרושה להכרעה כאן") אך מאידך קבעה כי "..ברור שהרישום לא נעשה במרמה"., כן הבוררת מתעלמת מראיות אשר הוצגו בפניה כי הרישום הושג במרמה וללא הסכמת הנתבעים. גם לעניין זה התייחסתי בהרחבה לעיל . כאמור, הבוררת לא הכריעה בעניין תביעת ביטול רישום במרמה, אלא הביעה דעתה בעניין זה(אתייחס לכך בהמשך). במצב זה, נופלת מאליה הטענה לסתירה והתעלמות מראיות.
סתירה בענין השקעות ושיפוצים בנכס
הבוררת בפרק "השקעות הנתבעים בנכס -לפסק הבוררות-, דנה והכריעה בעניין זה.
הבוררת הביאה את טענות וראיות שני הצדדים, לרבות חוות דעת המהנדס עדנאן מסאלחה מטעם הנתבעים, חוות דעת שמאי דותן דרעי מטעם התובעים , חוות דעת השמאי אלעד זעירא שהיא מינתה. הבוררת דחתה את טענת התובעים לפיה הנתבעים לא היו רשאים להשקיע בנכס, וקבעה : "יש לראות את הסכם המתנה ככולל , כחלק בלתי נפרד מממנו, הסכמת התובעים לשימוש הנתבע בדירה, ללא תנאי וסייג…לפיכך יש ראות בתובעים כמי שנתנו הסכמתם לשיפוץ".
הבוררת קבעה שווי ההשקעות על דרך האומדנה, בהתבסס על חוות הדעת שהוצגו בפניה : כך קבעה: "לאחר בחינת מכלול התיעוד שהוצג לרבות עיון בחוות דעת השמאי לעניין השיפוצים, ראיתי לקבוע את שווי השקעות בנכס על דרך האומדן.." הבוררת התייחסה בעניין זה לשלוש חוות דעת:
"המומחה שמונה מטעמי , השמאי אלעד זעירא, ציין בחוות דעתו כי קבע את עלויות השיפוץ והשבחות שבוצעו בנכס לפי חוות דעת המהנדס עדנאן מסאלחה שהוגשה לבית משפט מטעם הנתבעים. ….על פי חוות דעת המהנדס מסאלחה עליו נסמך המומחה המוסכם, עלויות שיפוץ הבית הסתכמו בסך של 200,775 שח ….עיון בחוות דעת זו מעלה כי המהנדס מסאלחה העריך את שווי השיפוץ , על סמך ביקור בבית ומדע שמסרו לו הנתבע בנוגע להיקף השיפוץ שבוצע בבית.
הנתבע לא הציג בפני מסאלחה קבלות או ראיות כלשהן באשר לשווי השיפוץ והיקפו. גם בפני המומחה מטעמי לא הוצגו ראיות כלשהן…."
הבוררת התייחסה גם לחוות דעת שמאי דותן דרעי וציינה "..מחוות דעתו לא ניתן אומנם ללמוד באשר לעלויות השיפוץ שבוצעו בדירה,אולם יש בה כדי ללמד ולו באופן חלקי על היקף השיפוץ שבוצע, שאינו שיפוץ כה משמעותי". הבוררת הוסיפה : "…גם השמאי המוסכם , אישר בעדותו כי יש להעדיף את חוות דעת השמאי הקודם דותן דרעי …"
ולענין סכום ההשקעות, קבעה הבוררת " בנסיבות אלה ומשעה שהנתבעים לא הציגו ראיות, או קבלות לתמיכה בטיעוניהם באשר לעלויות השיפוץ, אני קובעת על דרך האומדנא, כי עלויות השיפוץ מסתכמות בסך של 200,000שח. מצאתי שיש להפחית את סכום ההשקעות כולו בשל כך שהשקעות אלה השביחו את ערך הנכס כולו….כן ראיתי לקזז מהסכום המגיע לתובעים בגין שווי זכויותיהם בנכס,את החובות בהם נשאו הנתבעים בגין הנכס אשר כוללים תשלום לרשות מקרקעי ישראל….סך כל הסכומים הללו מסתכם ב-48,000שח(במעוגל) כאשר 75% מסכום עומד על סך 36,000שח אותו יש לקזז מהסכום שייפסק לטובת התובעים".
התובעים טוענים לסתירות בקביעת הבוררת בעניין זה. טענות אלה אינן מקובלות עליי; התובעים העלו טענותיהם באופן לא מסודר, ודומה כי מנסים להלביש קביעות הבוררת בלבוש של "סתירות", ולא כך הדבר . מדובר בקביעה לפי שיקול דעתה של הבוררת. ואין כל "סתירה" בקביעותיה בעניין זה. לכל היותר, מדובר בטענות ערעור במהותן. להלן אתייחס לטענות התובעים.
לשיטת התובעים, הבוררת קובעת מחד כי על התובעים לשאת בכלל עלויות השיפוצים בנכס(אך מאידך הנתבעים אינם צריכים לשאת כלל בתשלומי דמי שימוש ראויים).
אין בכך כלום. אין כל "סתירה" בין קביעת הבוררת לפיה "התובעים אינם זכאים לדמי שימוש ראויים, לבין מסקנתה בדבר קיזוז משווי הזכויות של התובעים את עלויות ההשקעה ו/או השבחת הנכס. מדובר בשתי סוגיות נפרדות . הבוררת בחנה טענות וראיות הצדדים בכל אחת מהסוגיות , והכריעה בהן לפי שיקול דעתה.
לשיטת התובעים, הבוררת מקבלת למעשה, עמדת השמאי מטעם הנתבעים שקבע סכום דומה של 200,775 שח, וקובעת על דרך אומדן כי עלויות שיפוץ בסך של 200,000 שח, כאשר מאידך מונו שני שמאים לאחריו, כשהיא מפנה לשמאי שקבע כי לא בוצע שיפוץ משמעותי ועליו הסתמך השמאי המוסכם, וגם לא הוצגה כל קבלה /ראיה בעניין השיפוץ;
גם בטענה זו אין כלום ואין כל "סתירה". מדובר בקביעה שבשיקול דעת הבוררת. כאמור לעיל, הבוררת בפסק, בחנה את טענות וראיות הצדדים לרבות חוות דעת השמאים וגם בשים לב לשאלת הקבלות/ראיות, והגיעה למסקנות בעניין שווי השקעות על דרך האומדנה.
אוסיף כי השמאי מטעם הנתבעים עדנאן מסאלחה העריך את שווי ההשקעות על הסך של 358,015 בחוות דעת מיום 3/8/2016 (צורפה לכתב ההגנה של הנתבעים), ולא על הסך של 200,775 שח( ככל הנראה נפלה טעות קולמוס בפסק הבורר), בעוד שהבוררת קבעה את הסכום הסופי על דרך האומדן על הסך של 200,000 ₪.
התובעים טוענים, כי בביהמ"ש נקבע (תוך הפניה לדיון ב23/10/18 )כי: "ככל שהנתבע טוען להשקעות או השבחות בדירה עלי להגיש תביעה נפרדת ומפורטת בהתאם", אך תביעה זו לא הוגשה ע"י הנתבעים. והם שאולים, כיצד ניתן לקבוע כי על התובעים לשאת בעלויות שיפוץ.
אין בדי לקבל טיעון זה.
ראשית, הטענות בעניין השיפוץ וההשקעות הועלו בכתב ההגנה לתביעה לפירוק שיתוף, והתביעה הועברה להכרעת הבורר.
שנית, הוסכם בין הצדדים במסגרת הסכם הבוררות כי לא יגישו תביעות נוספות.
שלישית, המחלוקת בעניין השקעות הנתבעים בנכס, היוותה פלוגתא משמעותית בהליך הבוררות , שני הצדדים לרבות התובעים עצמם העלו טענותיהם לעניין השקעות בנכס, גם בדיון בפני הבוררת מיום 2/1/19 (נספח יב לבקשת ביטול פסק בוררות) ב"כ התובעים עצמו העלה טענות בעניין זה (עמ'1שם), וגם הבוררת קבעה בהחלטתה מאותו יום, במפורש: "השמאי יבחן את כל השיפוצים וההשבחות שנעשו בנכס החל מיום 11/2004ועד היום…".
לסיכום אני דוחה את טענות התובעים בעניין זה.
ריבית והצמדה
לשיטת התובעים, הבוררת לא הוסיפה ריבית והצמדה כדין (מאחר וחישוב השמאות הינו נכון לשנת2016), ובכך ניכר שפסק הבוררות לוקה בחסר ומוטה לטובת המשיבים.
גם טענה זו אין מקומה בתביעה לביטול פסק בורר, מדובר בטענה ערעור באופייה, ובכל מקרה, אין בה ללמד כלום על היות הבוררת מוטה.
מעיון בפסק הבוררת עולה כי היא התייחסה לנושא הריבית וההצמדה ולא מצאתי כי יש בכך להעיד כי היא מוטה.
אציין כי בסעיף 18 לכתב התביעה לפירוק השיתוף שהגישו התובעים עתרו לפרק השיתוף בהתאם לשווי אשר קבע השמאי דותן דרעי בהתאם לחוות דעתו מיום 3/8/2016 ( 1,585,000 ₪).
הצדדים היו חלוקים האם יש להעריך שווי הדירה נכון לשנתך 2004-מועד המתנה (עמדת הנתבעים)או לפי חוות דעת השמאי דותן דרעי 2016(עמדת התובעים).
הבוררת הורתה לשמאי מטעמה להתייחס לשני המועדים, 2004- 2006 , ובסופו של יום קיבלה את עמדת התובעים כי יש להעריך את השווי נכון לשנת 2016, אך קיבלה טענת הנתבעים כי יש להעריך הנכס כתפוס ולקזז מהשווי בגין השקעה והשבחת הנכס, והגיעה לתוצאה לפיה על הנתבעים לשלם לתובעים את הסך של 538,000 ₪.
הבוררת בסוף פסק הדין קבעה ונימקה " התשלום האמור יבוצע תוך 90 ימים מיום מתן פסק בוררות זה ..ולא יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין" . ולסיכום הוסיפה" שעה שעסקינן ביחסים מורכבים תוך המשפחה …ובהתחשב במכלול ההליכים והסכסוכים הרבים אשר עברו הצדדים לאורך שנים, בסופו של יום לא מצאתי לנכון לחייב בריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק בוררות זה וכן שלא לחייב מי מהצדדים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד וכי כל צד יישא בהוצאותיו".
לסיכום-לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי, התובעים לא הצליחו להוכיח עילה לביטול פסק בוררת לפי סעיף24 לחוק הבוררות.
אוסיף ואפנה לסעיף 26 (א)לחוק הבוררות הקובע:" בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין".
מבלי לפגוע בכל האמור לעיל, הרי אף אם מתקיימת במקרה דנן אחת מעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, הרי שלא נגרם לתובעים כל עיוות דין בנסיבות העניין. ולא שוכנעתי כי ייגרם להם עיוות דין אם ייוותר פסק הבוררות על כנו.
(ראה ברע"א 7443/12 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט ,סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך ב 1177-1167 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005).
פסק הבוררות אינו שלם- תיקון פסק בוררות
התובעים העלו טענותיהם בעניין זה, שוב באופן לא מסודר.
לשיטתם, במידה וביהמ"ש לא יבטל את פסק הבוררות, מתבקש להורות על תיקון פסק הבוררות ולקבוע מנגנון לקיום פסק הבוררות ו/או חלופה לאי קיומו; הבוררת קבעה בפסק, כי פירוק השיתוף ייעשה בדרך של פיצוי התובעים ולא בדרך של מכירה בין הצדדים או מכרה לצד ג' כנדרש בכתב התביעה, אולם לא נקבע מנגנון במידה והנתבעים לא יקיימו את פסק הבוררות ולא ישלמו את התשלום. למיטב ידיעתם, כנגד הנתבע ישנן תביעות והליכי הוצאה לפועל וחובות רבים, כך שספק רב אם יוכל לעמוד בתנאי התשלום וגובה התשלום שפסקה הבוררת.
לעניין תיקון פסק בוררות, סעיף22 לחוק הבוררת קובע לאמור:
22.(א)הבורר רשאי, על פי פניית בעל-דין ולאחר שניתנה לבעלי-הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, לתקן או להשלים את פסק הבוררות, אם היה לקוי באחד מאלה:
(1)נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב וכיוצא באלה;
(2)הפסק לקוי בענין שאינו נוגע לגוף הסכסוך;
(3)אין בפסק הוראה בדבר תשלום ריבית;
(4)אין בפסק הוראה בדבר הוצאות הצדדים, לרבות שכר טרחת עורך-דין.
אני דוחה טענות אלה של התובעים. לדעתי אין מקום ל"תקן" פסק בורר בדרך קביעת מנגנון להבטחת קיום פסק בוררת. פסק הבורר קובע פיצוי כספי וניתן לאכוף אותו באמצעות רשות האכיפה והגביה.
למעלה מן הנדרש, ולגופם של דברים, אציין כי התובעים לא הוכיחו כי לנתבע קושי בתשלום הסכום שנפסק, משלא הביאו ראיות מוצקות בעניין זה, זאת מאידך בשים לב לעמדת הנתבעים לפיה, מלוא הסכום עומד לרשות התובעים זה מכבר.
אני דוחה גם טענת התובעים כי הבוררת פסקה בניגוד" לדין המהותי.כאמור, הצדדים הגיעו להסכמות שקבלו תוקף של פסק דין ב12/11/18, כי הבוררת תהיה משוחררת מהדין המהותי.
הערה דיונית – במסגרת תביעה לביטול פסק בוררות, העלו התובעים טענות בעניין התנהלות הבוררת כמוטה לצד הנתבעים, אתייחס לכך בהמשך .
סוף דבר –
תביעה לביטול פסק בורר
לאור כל האמור לעיל אני קובעת, כי התובעים לא הצליחו להוכיח עילה לביטול פסק בוררות לפי סעיף 24 לחוק הבוררות. אשר על כן אני דוחה את התביעה בתיק 42451-06-20.
תמש 53646-07-20-
תביעה לביטול הליך בוררות, העברת הבוררת מתפקידה ו/או מינוי בורר חליף
בתביעה שבנדון, עתרו התובעים למספר סעדים בעניין ביטול הליך הבוררות ,העברת הבוררת מתפקידה ו/או מינוי בורר חליף; הם מבססים את תביעתם על טענות עיקריות בדבר התנהלות מוטה של הבוררת לטובת הנתבעים, וחוסר אמון בבוררת. כן לטענתם מראית פני הצדק אף מצדיקה , אי שמיעת התיקים בפני הבוררת וביטול הבוררות בתיקים .
הנתבעים מנגד טענו שהסכם הבוררות קיבל תוקף של פסק דין ואי אפשר לבטלו אלא בתביעה לביטול פסק דין; באשר להעברת הבוררת מתפקידה, אין בטענה זו כלום שכן בפסיקה נקבעו תנאים מחמירים ביותר להדחת בורר לפי העילות הקבועות בחוק .
כפי שניווכח להלן, התובעים לא הוכיחו טענותיהם בעניין התנהלות הבוררת בהליך הבררות, כהתנהלות מוטה לטובת הנתבעים, אדון להלן בטענות התובעים
הערת הבוררת לענין פסק הדין של בית המשפט המחוזי
לשיטת התובעים, הבוררת כבר בישיבה הראשונה מתאריך 13/12/18 , העירה "שלא לפרוטוקול" כי פסק הדין שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בערעור-עמש8068-07-15, "אינו מוסכם/מקובל עליה אולם אין מנוס מכיבודו" ; הבוררת בפסק שנתנה, איינה את פסק הדין המחוזי מכל תוכן.
התובעים העידו מטעמם את ב"כ עו"ד עותמאן , אשר הגיש תצהיר ונחקר בפניי, עו"ד עותמאן בחקירתו עמד בתוקף על גרסתו ,והעיד כי הבוררת אמרה לעניין פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי "..זה לא מקובל עליה, אבל אין מנוס אלא לכבד אותו" (עמ6ש26-35) ,זה המשפט הראשון שאמרה אותו הבוררת, לפני תחילת הקלטה" (עמ5ש5, 12 , 23).
מנגד, לשיטת הנתבעים, מקרה זה לא היה. אין זכר לכך בפרוטוקול. הישיבה הוקלטה ותומללה במלואה. הנתבעת הצהירה כי, לא זכורה לה אמירה כזו, הישיבה הוקלטה מתחילתה ועד סופה, כל שנאמר בישיבה הוקלט, והפרוטוקול המוקלט תומלל במלואו. בחקירתה עמדה על גרסתה כי הכל הוקלט ותומלל(עמ3ש15,1,11).
לא מצאתי לקבל את טענות התובעים בעניין זה.
ראשית, לא הוכח בפני כי הבוררת אמרה אמירה זו.
מדובר כנטען באמירה של הבוררת "שלא לפרוטוקול" בדיון 13/12/18. בדיון זה נכחו, הבוררת עצמה, ב"כ התובעים עו"ד עותמאן והתובע, ב"כ הנתבע עו"ד דרעי, הנתבעת וב"כ עו"ד נבון. פרוטוקול הישיבה הוקלט ותומלל.
הטענה לא הועלתה בזמן אמת ע"י התובעים וב"כ, הם לא ביקשו תיקון הפרוטוקול והוספת האמירה, וטענה זו הועלתה לראשונה רק לאחר מתן פסק הבורר.
שנית, גם בהנחה שהבוררת אמרה את הדברים המיוחסים לה, אין בכך כדי ללמד כי הבוררת מוטה לטובת הנתבעים .לא ברור נסיבות והקשר "אמירה " זו. הבוררת עצמה כנטען אמרה שאין מנוס מלכבד פס"ד. ויש לדעתי לסמוך על דבריה אלה, בשים לב לכך שמדובר בבוררת מקצועית שהיא שופטת בדימוס של בית המשפט המחוזי.
מה גם שהבוררות ציינה מפורשות בפסק הבורר :"בשולי הפסק, אעיר כי לא ראיתי להיעתר לבקשת ב"כ הנתבעת בסיכומיו כי אבחן ו/או אבקר את הפסק הדין בערעור על קביעותיו,…אבהיר כי אינני יושבת כערכאת ערעור בהליך זה. אין חולק כי פסק הדין בערעור (שאושר גם בבית המשפט העליון),הפך חלוט ואינו ניתן לערער כלל".
שלישית, גם מעיון בפסק הבוררות עולה כי נשמרו הזכויות של התובעים בנכס, הבוררת קיבלה טענת התובעים לפירוק השיתוף בזכויות על אף שטרם נרשמו כבעלים של הנכס, קיבלה טענות התובעים לשום שווי הנכס נכון לשנת 2016 ולא לשנת 2004,וכן להכליל בשווי הנכס את זכויות הבניה ,ודחתה טענת הנתבעים לפיה חלקם של התובעים צריך להיגזר מ 50% הזכויות בלבד.
רביעית, כל טענות התובעים בעניין התנהלות הבוררת, המבוססות, על אמירה זו של הבוררת (לרבות טענות כי הבוררת, סימנה את התוצאה אליה בקשה להגיע, כדי "לנטרל" קביעת ביהמ"ש המחוזי), אינם אלא השערות וספקולציות מרחיקות לכת, נעדרות כל בסיס; ודומה כי התובעים הגזימו בכך. הדברים נכונים במיוחד על רקע מסקנתי לעיל, כי אין כל סתירה בין פסק הבוררת לבין פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, והעדר כל עילה לביטול פסק הבוררת.
הכרות אישית-סידור תיק-
לשיטת התובעים, הבוררת פנתה לנתבעת2 , עו"ד במקצועה, במהלך ישיבת13/12/18, בפנייה אישית, אשר ניכר ממנה כי יש בין השתיים היכרות אישית, ובקשה ממנה להגיע למשרדה, לאחר הישיבה ובמועד אחר, על מנת ש"תסדר לה" את תיק המוצגים שבתיק. בפרוטוקול הדיון נכתב כי הדבר בוצע בהסכמת הצדדים ולא היא. הם לא רצו. אבל לאור פניית הבוררת כאמור, לא היה בפניהם מנוס מלהסכים.
מנגד,הנתבעת2 בתורה הצהירה כי ע"פ הסכמה שניתנה ע"י כל המעורבים, כולל התובעים ובאי כוחם, היא סייעה למזכירת הבוררת לסדר בקלסרים את כתבי בי-הדין שהוגשו לבוררת. מדובר היה בעניין טכני. הנתבעת 2 הצהירה כי לא הייתה שום היכרות מוקדמת בינה לבין הבוררת.
התובעים לא הוכיחו כדבעי גרסתם זו.
כפי שעולה מתמליל הישיבה בפני הבוררת, הייתה הסכמה של הצדדים לבקשת הבוררת, כי נתבעת2 תיעשה עם מזכירת הבוררת סדר בקלסרים במשרד הבוררת; כך נרשם בתמליל ישיבה מ13/12/18 (נספח2 לתביעה ) :""בוררת: טוב . הצדדים הסכימו לבקשת הבוררת כי הנתבע תעשה סדר בקלסרים ..וזאת היא תיעשה ביחד עם מזכירת הבוררת במשרד הבוררת…"(עמ1ש8-10).
התובעים ניסו לערער "הסכמה" מצדם ל"סידור התיקים" אך גרסתם לא הייתה קוהרנטית, פעם טענו כי לא הייתה הסכמה, ובהמשך טענו כי מדובר בהסכמה מאולצת לא חופשית, נוכח המעמד בפני בוררת שהיא שופטת מחוזית בדימוס.
עו"ד עותמאן נחקר ובסוף אישר שהייתה הסכמה:
"ש. אתה אמר שמה שכתוב בפרוטוקול, שיש הסכמה שהנתבעת תסדר את התיק עם המזכירה
של השופטת, זה לא נכון?
ת. אני אומר שכל מה שכתוב בפרוטוקול נכון, אך הפרוטוקול הזה חסר
ש. אז הייתה הסכמה?
ת. בסוף הסכמנו , אך המעמד הזה לא היה נוח לי. הבקשה שלה בהתחלה הייתה שהנתבעת
תיקח את התיקים הבית ולזאת לא הסכמנו. בסוף הסכמנו שיסדרו במשרד, אתה לא תסרב
להצעהשל שופטת מחוזית לשעבר" (עמ9ש32-35 עמ10ש1-3 ).
ראה גם עדות איתן-התובע:
"ת. …אני לא הסכמתי ועוה"ד שלי לא הסכים אבל לא הייתה ברירה כי הבוררת התנהלה בצורה כזו.
ש. הבוררת אומרת הצדדים הסכימו..
ת. זה לא פעם אחת שאני נתקבל ששופט או בורר כותב מה שהוא רוצה לכתוב…אני לא הסכמתי.
ש. עוד הירש הסכים?
ת. מחוסר ברירה הסכים" (עמ12ש13-21)
בכל מקרה, גם אם נקבל גרסת התובעים שלא הייתה הסכמה מצדם לסידור התיק, אין במקרה זה כדי ללמד על הכרות אישית בין הבוררת לבין הנתבעת2, וגם לא על התנהלות מוטה לטובת הנתבעים. דומה כי התובעים הגזימו והרחיקו לכת ללא כל בסיס.
אסיף כי, התובעים וב"כ לא העלו כל טענה נגד התנהלות הבוררת בזמן אמת, והדבר מעיד כי לא ראו בהתנהלות זו כחריגה או כמוטה. אני דוחה טענות התובעים בעניין זה.
קצת שוליות"
כאמור לעיל, בישיבה הראשונה בפני הבוררת מתאריך 13/12/18, העלו הצדדים טענות בעניין סדר דיון בתביעות, תביעת לפירוק שיתוף, דמי שימוש וגם תביעה לביטול רישום, ויתר התביעות, ,ובסוף הוסכם לדון בהתחלה בשתי תביעות פירוק שיתוף ודמי שימוש. (עמ' 7, 8 לדיון).
התובעים מפנים לאמירת הבוררת בישיבה מיום 13/12/18(עמ9ש6) :".. כל יתר התביעות הן בעיני קצת שוליות, תרשו לי".
לדעתי, אמירה זו אינה מלמדת כי הבוררת מוטה לטובת הנתבעים ככל שהתובעים מתכוונים לכך. אמירה זו אינה מעידה כלל על גיבוש דעה למי מהצדדים גם לא לנתבעים. אמירת הבוררת אף הוצאה מהקשרה. הבוררת, בדיון מקדמי, הסבירה לכאורה ובאופן כללי לשני הצדדים את הסוגיות שבמחלוקת, ובתוך זה העריכה לכאורה באותו עת ,אלה סוגיות עיקריות ואלו פחות, הכל במטרה לקדם את הליכים . היא אמרה לצדדים כי יש לדון תחילה בתביעה לפירוק שיתוף ודמי שימוש והוסיפה "זה שני הדברים, הייתי ממליצה לדון בהם תחילה ולעזוב את כל היתר כרגע" ( עמ' 7 ש' 1-15 לדיון מיום 13/12/2018). אוסיף כי אף ב"כ התובעים עו"ד עותמאן אמר לפרוטוקול כי אם בית המשפט היה מסיים את התביעה לפירוק שיתוף, אז שאר התביעות לא היו מוגשות ( עמ' 9 ש' 7-10).מזה ניתן להבין כי הסכסוך העיקרי הוא בפירוק שיתוף ובדמי שימוש .
מה גם ששאר התביעות היו של שני הצדדים, ולא רק של התובעים.
אוסיף כי, לא מצאתי כל דופי בהחלטה של הבוררת לפצל הדיון ולדון תחילה בתביעות לפירוק שיתוף ודמי שימוש.
עסקינן בהחלטה דיוניות המסורה לשיקול דעתה של הבוררת, סמכותה של הבוררת לנווט את סדרי הדיון לפניה היא שמאפשרת את ניהול הבוררות ביעילות ולפיכך בית המשפט ימעט להתערב, אם בכלל, בשיקול הדעת הדיוני של הבורר, [ראו: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל א 699-698 (2005) , רע"א 7191/11 אורגד ח.ש.ן בע"מ נ' משב הנדסת קירור בע"מ ).
התנהלות הבוררת-היעתרות לבקשות הנתבעים-
התובעים מפנים לפרוטוקולי דיוני הבוררות וטוענים כי, כמעט כל בקשה של התובעים נדחית ואלו של הנתבעים מתקבלת לרבות שלעתים הבוררת הופכת את דעתה והכל בהתאם לרצון הנתבעים. התובעים מביאים דוגמאות לכך למשל בעניין השמאות: מינוי הבוררת לשמאי מטעמה, הגם שהיה שמאי קודם שבקר בנכס, וגם בעניין שליחת חומרים למומחה כאשר הבוררת סירבה בהתחלה לבקשת ב"כ התובעים דא ונענתה להם רק לאחר שהתובעים שלחו חומרים לשמאי בניגוד להחלטתה; עמדת הבוררת בעניין התנגדות ב"כ התובעים דאז להגדרת הנכס כנכס תפוס בהוראות למומחה, וגם לעניין בקשת ב"כ דאז של התובעים כי לא יילקחו בחשבון ההשקעות שבוצעו בנכס .
אין כלום בטענות התובעים.
ראשית, גם מתן מספר החלטות שלא לרוחם של התובעים, אין משמעה בהכרח , שהיא נובעת ממשוא פנים לטובת הנתבעים.
אפילו ניתן היה להשיג על החלטות הבוררת, ואף אם ניתן היה להכריע באלו מהן אחרת מכפי שהחליטה, עדיין אין למצוא בהחלטות ולו בדל חשש למשוא פנים מצד הבוררת כלפי מי מבעלי הדין. אפשרות טעות בהפעלת שיקול דעת על ידי בורר במתן החלטה אינה שקולה כמשוא פנים, ואינה עילה לפגיעה באמינותו וביושרו במילוי תפקידו.
( ראה בהקשר זה ברע"א 6931/11 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' זוהר חי).
שנית, לגופם של דברים, הדוגמאות להן הפנו התובעים, אינן מעידות כלל על התנהלות מוטה; מדובר בהחלטות מקצועיות שניתנו על סמך טענות וראיות , ובהתאם לנסיבות.
שלישית, גם מעיון בפסק הבורר עולה כי הבוררת קיבלה עמדת התובעים ,במספר סוגיות, תוך דחיית עמדת הנתבעים, כגון, קבלת הסעד לפירוק שיתוף, המועד הקובע להערכת שווה הדירה, קביעת שווי זכויות הבניה ודחיית טענות הנתבעים לענין החרגת 50% בדירה.(סעיפים 12, 14, 15 לפסק הבוררת).
התארכות הליך הבוררות
אינני מקבלת טענת התובעים כי נפל פגם בהליך הבוררות ו/או בהתארכות ההליכים.
מהמסמכים אשר הוגשו לתיק עולה כי:
בתאריך 12/11/18 הועברו התיקים להכרעת הבוררת .
בהליך בוררות התקיימו מספר דיונים מיום 13/12/18, 2/1/2019, 11/6/2019
כאשר במהלך הדיונים מונה מומחה אשר הגיש חוות דעת ואף נחקר על חוות דעתו.
הצדדים הגישו סיכומים בכתב והתובעים הגישו סיכומי תשובה.
בתאריך 12/4/20 נתנה הבוררת פסק בורר בשתי תביעות לפירוק שיתוף ודמי שימוש.
בין ובין, ב17/6/20 הוגשה תביעה דנן -"בקשה לביטול פסק בוררות".
בתאריך 29/6/20 פנה עו"ד דרעי ב"כ -הנתבע, לבוררת בבקשה לקבוע מועד דיון בתביעות . הבוררת קבעה דיון ל5/7. אך לאור צו המניעה שניתן ע"י ביהמ"ש עוכב הליך הבוררות ולא התקיים דיון המשך בתיקים הנוספים.
במקרה דנן, התובעים לא הוכיחו, בלשון המעטה, ככל שהם מתכוונים לכך- כי התנהלות הבוררת גרמה להתארכות בהליכי הבוררות, בוודאי לא הוכיחו כי גרמה ל"עינוי דין" כמשמעה בסעיף11(2) לחוק הבוררות .
לדעתי, לא נפל כל פגם ו/או פגם של ממש בניהול הליך הבוררות. הבוררת ובשים לב למועד העברת התיקים להכרעתה ניהלה את הליך הבוררת, בזמן סביר. אף התרשמתי כי הבוררת עשתה כל ביכולתה כדי לקדם את בירור הסכסוך בין הצדדים באופן יעיל ומסודר.
הדברים נכונים בהתחשב בכך שמדובר במספר לא מבוטל של תביעות, כאמור, נקבעו שני שלבי דיונים, התקיימו מספר דיונים, מונה אף מומחה מטעם הבוררת. הבוררת סיימה כבר שתי תביעות בפסק בורר.
הדיון להמשך הבוררות וביתר התיקים נקבע כחודשיים לאחר מתן פסק הבורר, אך כאמור עוכב עקב צו המניעה שניתן ע"י ביהמ"ש.
בהקשר זה אוסיף כי, הבוררת טרם החלה לדון בשאר התביעות, מלבד התביעה לפירוק שיתוף ודמי שימוש(בהן ניתן כבר פסק בורר) לאור צו המניעה שנתן ע"י ביהמ"ש.
איני מקבלת ניסיון הנתבעת2 להוכיח כי הבוררת התחילה לשמוע יתר התיקים.
לא הובאו ראיות לתחילת הבוררות בתביעות האחרות, נקבע דיון אך לא התקיים עקב צו המניעה שניתן ע"י ביהמ"ש. הנתבעת טענה להתקיימות מספר ישיבות, הגשת בקשות ותגובות, מתן החלטות, מינוי מומחה וחקירתו, אולם אלה מתייחסים לשתי התביעות פירוק שיתוף ודמי שימוש בעיקר, שכן אלה הם שנדונו בשלב הראשון של הדיון כאמור.
התובעים לא בקשו לפסול את הבוררת בזמן אמת במהלך הליך הבוררות,(למשל במעמד הדיון או במייד/סמוך לאחריו) והמשיכו בשלהם, ומצאו נכון להעלות טענות אלה, במסגרת הליך כאן, לאחר שניתן פסק הבוררות, שאינו לרוחם.
התובע ועו"ד עותמאן, ניסו בעדותם להרשים כי כבר בישיבה הראשונה, נוצרה תחושה לא נוחה מהתנהלות הבוררת לטובת הצד השני.
התובע העיד: "אני לאורך כל הדיונים דעתי לא נחה מהתנהלות הבוררת … לאורך כל הדיון הנורות האדומות שלי דלקו.." (עמ11ש27-33) (עמ10ש28-330). גם לפי עדות עו"ד עותמאן , כבר בישיבה הראשונה הרגיש שמדובר בבוררות מוטה, (עמ2- 4, עמ5ש24-36 ),
חרף זאת, התובע וב"כ לא בקשו לפסול את הבוררת , זאת ללא הסבר משכנע לכך.(עדות איתן עמ11ש1-9), עדות עו"ד עותמאן, (עמ3ש22-27, עמ4ש20-29, עמ10ש4-11).
אשר על כן, התובעים מושתקים לטעון להעברת הבוררת מתפקידה על בסיס העובדות הנ"ל, בשל השיהוי בו נגועה טענתם ,בקשה להעברת בורר מתפקידו יש להביא בפני בית המשפט מיד כשנודע למבקש על הפגם נשוא הבקשה.
(ראו: בע"מ 2095/08 פלוני נ' פלוני ,ע"א 7298/00 בסט דוד סמואל נ' חממי עזרא )
לסיכום- לדידי, בחינה כוללת של התנהלות הבוררת וטענות התובעים בעניין זה, גם בהצטברותם יחד ,אין בהן ללמד על התנהלות מוטה של הבוררת לטובת הנתבעים .
כל טענות התובעים נסובו על תחושותיהם הסובייקטיביות שנבעו מהכרעות הבוררת שאינן לרוחם; לא ייתכן שבעל דין אשר החלטותיו של בורר פלוני אינן נושאות חן בעיניו, יטען כי הבורר מוטה.
ביטול הליך הבוררות ו/או העברת הבוררת מתפקידה ומינוי בורר חליף-
התובעים טענו כי הם זכאים לחזור מהסכמתם למינוי הבוררות כבוררות בתיקים, לחילופין להורות על העברת הבוררת מתפקידה בהתאם לסעיפים 11(1) ו11(2) לחוק, וכן על השבת התיקים לדיון בפני בית המשפט או מינוי בורר חליף ,בהתאם לסעיף12 לחוק.
התובעים לא הוכיחו כל עילה למתן סעד לביטול הליך הבוררות. כאמור הצדדים הגיעו להסכמות שקבלו תוקף של פסק דין מ12/11/18, בדבר העברת התיקים להכרעת הבוררת . התובעים לא הוכיחו כל עילה לביטול פסק הדין מכוחו התקיים הליך הבוררת . כך למשל לא הוכיחו כי הסכמתם הושגה תחת טעות, הטעיה או מרמה או כל עילה אחרת מוכרת לביטול במקרה כזה. אני דוחה כל הסעדים לביטול פסק הדין המפנה את הצדדים להליך בוררות.
עם זאת ,אני מקבלת טענת התובעים להעביר את יתר התביעותלהכרעת בורר אחר.אפרט.
סעיף 11 לחוק הבוררות קובע:
11.בית המשפט רשאי להעביר בורר מתפקידו באחד המקרים האלה:
(1)נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים;
(2)התנהגותו של הבורר במהלך הבוררות גורמת לעינוי דין;
(3)נבצר מהבורר למלא את תפקידו
לעניין מינוי בורר חליף, סעיף 12 לחוק קובע:
(א נתפנתה כהונתו של בורר, אם עקב התפטרותו או פטירתו ואם עקב העברתו מתפקידו, יחולו הוראות הסעיפים 8 עד 10 על מינויו של בורר חליף, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות.
ב) הועבר בורר מתפקידו, רשאי בית המשפט, במקום למנות בורר חליף, להחליט שהסכסוך שהוא נושא הבוררות לא יידון בבוררות, אם ראה טעם מיוחד לכך.
בהתאם להלכה הפסוקה, הבחינה אם הבורר אינו ראוי עוד לאמון הצדדים תיעשה על פי אמות מידה אובייקטיביות של מעשיו ולא על בסיס תחושתו הסובייקטיבית של הצד המבקש את העברתו מתפקידו וכי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו במקרים חריגים בלבד .
(ראו, רע"א 21/82 אירג' כהן ציון נ' רפאל אראל, ע"א 5421/13 הרב אליעזר כהנמן נ' הרב שמואל מרקוביץ, ע"א 773/19 מ.י.ד.ר פסגות בע"מ נ' עמותת חצרות קדם, רע"א 991/21 יאיר פורת נ' עו"ד זיו שלמה סימון).
עוד נקבע בפסיקה :
בע"א 107/84 איליט בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרו מכנית בע"מ, נקבע כי "…בעניין זה על סעיף 11(1) לחוק הבוררות, … אמון הצדדים לצורך הוראה זו – גם אמונו של אחד מהצדדים במשמע".
וכן בהפ"ב (מחוזי ת"א) 72122-01-18 אליעזר כהנמן נ' שמואל מרקוביץ נקבע :
"הוראת סעיף 11(1) לחוק קובעת לכך. … העברת בורר מתפקידו מחמת היעדר אמון, אינה מחייבת אבדן האמון מטעם שני הצדדים גם יחד. די בכך שאחד מן הצדדים הראה – בהתאם לאמות המידה הנזכרות – כי קיימות נסיבות אובייקטיביות המלמדות על חשש ממשי למשוא פנים ".
עוד נקבע בפסיקה כי מבחן הפסלות של בורר צריך שיהיה על פי אמות המידה שנקבעו בעניינם של שופטים.( רע"א 296/08 ארט-בי חברה (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל , רע"א 8164/18 אדלקום בע"מ נ' חברת שירותי תשתיות אילת אשקלון בע"מ).
100.כאמור לעיל, הבוררת נתנה פסק בורר בתביעות לפירוק שיתוף ודמי שימוש, אך טרם התחילה
לדון ביתר התביעות, כפי שקבעתי לעיל.
עם זאת, וכפי שניווכח להלן, היא גילתה בפסק הבוררות את דעתה לעניין התביעה לביטול רישום, באופן נחרץ , הפוגע באימון התובעים שהיא תמשיך ותדון בתביעה זו.
מעיון בפסק בורר עולה כי, במסגרת "פירוק השיתוף בנכס", ציינה הבוררת (סעיף12) : "אשר למחלוקת בין הצדדים באשר לאופן בו נרשם הנתבע במרשם המקרקעין כבעל הזכויות בנכס. לטעמי מחלוקת זו אינה דרושה להכרעה כאן. ראיתי לציין בענין זה, ולו על מנת שלא יימצא הנייר חסר, כי הטענה לרישום במרמה, נסתרת בעדויות התובעים ובאי כוחם….מכאן ברור כי הרישום לא נעשה במרמה , על אף שלאחר רישומו של הנתבע כבל זכויות במרשם, לא נרשמו זכויות התובעים על פי ההסכמות …… אוסיף…כך שהתובעים לא היו יכולים להירשם במרשם כבעלי זכויות יחד עם הנתבע ".
101.לדעתי קביעתה של הבוררת בפסק הדין כאמור לעיל, יש בה אינדיקציה להערכת הבוררת את
סיכוי התביעה לביטול הרישום, ואף מלמדת יותר כי הבוררת גמרה בדעתה באשר לסיכוי תביעה זו באופן המקים החשש כי דעתה ננעלה . בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שהבוררת טרם החלה לדון בשאר התביעות, אני רואה לנכון להורות על העברת הבוררת מתפקידה ולמנות במקומה בורר אחר. מסקנה זו לא תגרום לעיכובים בשאר התביעות, בשים לב לכך שמדובר בתביעות שונות שאינן קשורות בהכרח בתביעות שהסתיימו בפסק בורר.
102. מסקנה- אני מורה על העברת הבוררת מתפקידה כבוררת בשאר התביעות , לפי סעיף11(1)
לחוק,ומורה על מינוי בורר חליף,לדון בשאר התביעות,וזאת בהעדר כל כוונה אחרת המשתמעת מהסכם הבוררות. בנוסף לא מצאתי כל טעם מיוחד המצדיק כי הסכסוך לא ידון במסגרת הבוררות.
סוף דבר
103.לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן :
א. אני מורה על דחיית התביעה בתיק ת"ב 42461-06-20 לביטול פסק הבורר.
ב. אני מאשרת פסק הבורר מיום 12/4/2020,בענין התביעה לפירוק שיתוף ודמי השימוש, וזאת מכוח סעיף 28 לחוק הבוררות.
ב. אני מקבלת באופן חלקי את התביעה בתמש 53646-07-20, ,באופן להורות על העברת שאר התיקים שטרם נדונו בפני כב' הבוררת השופטת בדימוס נחמה מוניץ, להכרעתו של בורר אחר.
אני דוחה שאר הסעדים הנתבעים.
ג. הצדדים רשאים להגיש הודעה מוסכמת על זהות הבורר החליף עד ליום 20/11/2023. במידה והצדדים לא יסכימו על זהות הבורר , יגישו רשימה של מספר בוררים,וביהמ"ש ימנה בורר מהרשימה.
ד. בנסיבות הענין, ולאור התוצאה אליה הגעתי כל צד ישא בהוצאותיו.
המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לב"כ הצדדים ולבוררת.
ניתן היום, י' חשוון תשפ"ד, 25 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.
