לפני
כבוד השופטת יעל בלכר
התובעים
המשיבים
1. פלונית (חסויה)
2. ש' א'
3. ל' ל' ז'
4. נ' ב'
5. י' ב'
ע"י ב"כ עו"ד איליה שרייר
נגד
הנתבעים
המבקשים
1. רבקה מוגרבי ז"ל
2. ליאורה קלטניק
3. אבי מוגרבי
ע"י ב"כ עוה"ד דותן שני ואושר בוזגלו
4. חנן עמית, עורך דין
ע"י ב"כ עו"ד דוד כהן
5. רשם המקרקעין תל אביב (התביעה נמחקה)
החלטה
לפניי בקשות הנתבעים לסילוק התובענה על הסף.
האם בקשת התובעים לביטול פסק הדין החלוט שניתן לפני למעלה משני עשורים בהליך קודם שבין הצדדים ולקיומו של משפט אזרחי חוזר, עומדת בתנאי הדין, או שמא אין להליך תוחלת ויש לסלק את התביעה על הסף, כבקשת הנתבעים?
בהליך קודם שהתנהל בין התובעת 1 (התובעת) ובין הנתבעים 1-3 (יורשי מוגרבי) בתיק ה"פ (מחוזי-ת"א) 200855/98 (פסק הדין או פסק הדין בהליך הקודם), טענו יורשי מוגרבי כי נפלה טעות ברישום זכויותיה של התובעת בנכס מקרקעין, וכי הרישום בלשכת רישום המקרקעין לפיו התובעת היא בעלים של חלקים מן החלקה המשקפים שטח של כ- 223 מ"ר, בטעות יסודו. יורשי מוגרבי טענו כי התובעת זכאית שיירשם על שמה שטח של 104 מ"ר בלבד. ההליך הסתיים בפשרה שניתן לה תוקף של פסק דין, שלפיה יתוקן המרשם באופן שבבעלות התובעת יהיו חלקים מן החלקה המשקפים כ- 115.78 מ"ר.
פסק הדין בוצע בסמוך לאחר שניתן, ומכוחו נרשמו על שם התובעת זכויות בשטח של כ- 115.78 מ"ר בגוש 6136 חלקה 24 (החלקה המקורית).
התובענה שבכותרת היא בקשה לביטול פסק הדין בהליך הקודם, שניתן בשנת 1999, בטענה שפסק הדין ניתן במרמה וללא הסכמת התובעת.
בנוסף לבקשה לביטול פסק הדין בהליך הקודם, מבקשים התובעים מבית המשפט להצהיר כי התובעת זכאית להירשם כבעלים של 201 מ"ר במקרקעין הידועים כגוש 6136 חלקה 167 (החלקה החדשה).
כעשרים ושלוש שנים חלפו מאז שניתן פסק הדין בהליך הקודם ועד לפתיחת הליך זה בבקשה לביטולו. ביסוד הדברים עסקת מכר מקרקעין שנערכה בין מורישי הצדדים בשנת 1956, כשישים ושש שנים קודם להליך זה. העתק הסכם המכר אינו בנמצא, תיק בית המשפט של ההליך הקודם בוער, הצדדים הישירים לעסקת המכר, כמו גם מעורבים נוספים, אינם עוד בין החיים, ולתובעת מונה אפוטרופוס. עוד יש לדעת כי יתרת זכויות המוכר בחלקה המקורית הועברה לצדדים שלישיים בעסקות שהסתיימו ברישום לפני כעשרים שנים, בשנים 2003-2004. לאחר מכן עברה החלקה פרצלציה, זכויות התובעת כפי שנרשמו בעקבות פסק הדין לבשו צורה אחרת, וכיום התובעת היא בעלת זכויות בחלקה החדשה בשיתוף עם עיריית תל אביב (בבעלות התובעת כ- 100.23 מ"ר מהחלקה החדשה). זה מצב הדברים, על קצה המזלג, נכון לעת הזו.
אצלול כעת לעובי הקורה.
עסקת המכר, הנפשות הפועלות ורקע עובדתי
לפי כתב התביעה, בשנת 1956 רכשו התובעת ובעלה המנוח (המנוח) ממר גבריאל מוגרבי ז"ל (מר מוגרבי ז"ל), חלק מזכויותיו של האחרון בחלקה המקורית, ברחוב שרשים 2, תל אביב (להלן: עסקת המכר ו- הנכס, בהתאמה). הנכס נרשם על שם המנוח. המנוח והתובעת הקימו על החלקה את ביתם והתגוררו בו משנת 1956. התובעת מתגוררת בבית עד היום.
כפי שכבר הזכרתי, הסכם המכר (אם היה כזה) אינו מצוי בידי הצדדים. הניסיונות לאתרו בלשכת רישום המקרקעין או אצל שלטונות מס שבח במסגרת הליך זה, עלו בתוהו. עם זאת, אין מחלוקת על דבר קיומה של עסקת המכר, שבוצעה בפועל תוך תשלום תמורה ומסירת חזקה למנוח. העניין שמבקשים התובעים לעורר מחדש תוך ביטול פסק הדין משנת 1999, הוא מהו שטח הנכס שרכש המנוח ממר מוגרבי ז"ל.
רישום הזכויות על שם המנוח לפי עסקת המכר בוצע רק ביום 3.2.1994, כחמישים שנה לאחר העסקה. זאת, לאחר פטירתו של מר מוגרבי ז"ל, וכשנה לפני פטירתו של המנוח. על טפסי מס שבח חתם המנוח, ומטעם המוכר חתמו על הדיווח יורשיו (הנתבעים 1-3). יצוין כי ביום 22.4.2016 נפטרה הנתבעת 1 ויורשיה הם הנתבעים 2-3 (ראו צו הירושה שצירפו לבקשתם לסילוק על הסף).
ברישום עסקת המכר והעברת הזכויות ע"ש המנוח טיפל בזמנו מטעם הצדדים עורך דין פרק, שאף הוא הלך לעולמו (ראו מסמכי מס שבח והמפורט בעניין זה להלן).
אף שלפי התביעה רכשו התובעת ובעלה ז"ל את הנכס, הזכויות נרשמו כאמור על שם המנוח בלבד. ביום 20.8.1996, נרשמה התובעת-יורשתו כבעלת הזכויות בנכס. התובעת נרשמה כבעלים של 223/21382 חלקים מהחלקה המקורית המשקפים 223 מ"ר מן החלקה, ששטחה הכולל הוא 21,387 מ"ר (ראו הנסח בעמוד 37 לנספחי התביעה). ביום 1.1.2000, בעקבות פסק הדין שביטולו מתבקש בהליך זה, תוקן הרישום כך שהתובעת נרשמה כבעלים של 1447/267275 חלקים מהחלקה המקורית, אשר משקפים כ- 115.78 מ"ר.
התובעת היא אפוא הבעלים הרשום של הנכס שבנדון. התובעים האחרים, התובעים 2-5, הם ילדיהם המשותפים של המנוח והתובעת. בכתב התביעה צוין כי התובעת היא פסולת דין והתובעות 2-3, ביחד ולחוד, מונו לפי צו בית המשפט לענייני משפחה מיום 18.12.2019 כאפוטרופסיות לגוף ולרכוש על התובעת (ראו הצו בעמוד 16 לנספחי התביעה). צוין שם עוד, כי לתובעים 2-5 אח נוסף, דוד, שאינו צד להליך. לפי הטענה בתביעה, האח תשוש נפש שאינו מסוגל לטפל בענייניו במשך כל חייו, לרבות בשנות ה- 90 שבהן התנהל ההליך הקודם, ונמצא כיום בבית חולים סיעודי לאור מצבו ולכן לא צורף כתובע (האח דוד או הבן דוד, לפי העניין).
הנתבע 4, עורך דין עמית, שימש כבא כוח התובעת בהליך הקודם ומפיו ניתנה הסכמת התובעת להצעת בית המשפט שניתן לה תוקף של פסק דין מושא תובענה זו (ראו להלן טענות התביעה באשר לייצוג).
מלכתחילה צורפה גם המדינה (רשם המקרקעין) כצד להליך וזאת, לפי האמור בתביעה, לצורך המצאת מסמכים ומידע לתובעים. התביעה כנגד המדינה נמחקה בפסק דין שניתן בהסכמה בדיון מיום 26.2.2023, בהעדר כל עילה ויריבות. המדינה המציאה את המסמכים שבידה מלשכת מיסוי המקרקעין. נערכה גם בדיקה בלשכת רישום המקרקעין, אך לא נמצאו שם מסמכים מעבר למה שמצוי כבר בידי הצדדים.
אשר למקרקעין – כמצוין בתביעה, החלקה המקורית עברה מספר פרצלציות וכיום רשומות זכויות התובעת בחלקה החדשה, ששטחה הכולל הוא 178 מ"ר. על פי נסח הרישום לתובעת 116/206 חלקים מהחלקה החדשה (כ- 100.23 מ"ר). היתרה, 90/206 חלקים מהחלקה החדשה, בבעלות עיריית תל אביב, שאינה צד להליך (ראו סעיף 4 לתביעה ונסח עדכני מיום 13.2.2020, בעמ' 11 לנספחי התביעה).
יתרת הזכויות של מר מוגרבי ז"ל בחלקה המקורית נמכרה על ידי יורשיו למר אכרם מתתיהו שהזכויות נרשמו על שמו ביום 11.3.2003; ולמר יצחק עמארי, אשר הזכויות נרשמו על שמו ביום 12.5.2004 (לכל אחד מהם נמכרו 1428/267275 מהחלקה המקורית. ראו השטרות והנסח ההיסטורי בנספחים 4-6 לבקשת מוגרבי). הרוכשים הנ"ל אינם צד להליך זה ויכונו הצדדים השלישיים.
דומה, אם כן, כי על יסוד המפורט לעיל ניתן לומר כי הסעד השני שהתבקש (הסעד הנוסף) – להצהיר כי התובעת זכאית להירשם כבעלים של שטח של 201 מ"ר מהחלקה החדשה – הוא בלתי אפשרי, ולו רק מהטעם ששטחה הכולל, לרבות חלקה של העירייה, עומד על 178 מ"ר בלבד. והדברים יפים שבעתיים כשלעת הזו, ולמעשה משנת 2004, אין בידי יורשי מוגרבי זכויות בחלקה המקורית (וגם לא בחלקה החדשה).
והערה נוספת בעניין הפרצלציה – לפי נסח החלקה החדשה, מספרה הקודם היה 117 (באותו גוש, 6136). אזכיר כי במועד העסקה (1956) היה מספרה של החלקה 24, וכך גם לעת ההליך הקודם שנפתח בשנת 1998 ולעת פסק הדין שניתן בו (יולי 1999) ולעת רישום הזכויות על שם התובעת בהתאם לפסק הדין (ינואר 2000). דרכן של הזכויות הרשומות של התובעת החל מהחלקה המקורית (בשטח של כ- 115.78 מ"ר) ועד לחלקה החדשה (בשטח של כ- 100.23 מ"ר), לא פורטה בתביעה ולא הובהרה. עם זאת, כידוע, בהליכי פרצלציה אין בהכרח זהות בין גודל השטח במצב הנכנס לבין גודל השטח במצב היוצא. ברי כי לא ניתן לתלות את הפער בין "השטח הנכנס" לבין "השטח היוצא", בפסק הדין שמבוקש ביטולו (ואף לא נטען שכך).
ההליך הקודם
שתי הערות בפתחו של פרק זה: ראשית, כפי שציינתי תיק בית המשפט של ההליך הקודם בוער, וסקירת ההליך הקודם נעשית על יסוד המסמכים שהומצאו על ידי הצדדים (ראו אישור מיום 26.7.2022 בדבר ביעור התיק, נספח 2 לכתב ההגנה של עורך דין עמית). שנית, לנוחות הדיון אשמור על אחידות השימוש בכינויי הצדדים כמעמדם בהליך שלפניי גם במסגרת פרק זה, אף שהתהפכו היוצרות בין התובעים והנתבעים בין שני ההליכים. התובעת, שהייתה המשיבה בהליך הקודם, תכונה אפוא "התובעת" גם בפרק זה של פסק דיני. יורשי מוגרבי, שהיו המבקשים בהליך הקודם, יכונו "יורשי מוגרבי". כך גם לגבי "המנוח", הוא מורישה של התובעת.
כאמור, רישום הזכויות בנכס על שם המנוח לפי עסקת המכר, נעשה רק בפברואר 1994. באוגוסט 1996 נרשמו הזכויות על שם התובעת כיורשת המנוח. בשנת 1998 פתחו יורשי מוגרבי בהליך הקודם, כשהם מיוצגים על ידי עורך דין פרק, ובמסגרתו התבקש בית המשפט להצהיר כי על התובעת להשיב להם 119/21382 חלקים מתוך 223/21382 שנרשמו בטעות על שמו של המנוח (ולאחר מכן על שמה של התובעת בירושה). הוגשה גם בקשה לצו זמני למנוע עסקאות בחלקים אלה. זו נתמכה בתצהירו של עורך דין פרק, שהצהיר, בין היתר, כי קיבל לידיו את הטיפול מעורך דין קירשנר שנפטר בטרם שהשלים את המלאכה. עוד הצהיר, כי בשל טעות שנפלה בשטרי המכר שערך בחישוב החלקים המועברים בעסקה, הועברו על שם המנוח חלקים יתרים מהחלקה המקורית, כך שהועברו על שמו 223 מ"ר, במקום 104 מ"ר שצריך היה להעביר. עורך דין פרק אף צירף נספח המבהיר את אופן החישוב המוטעה שערך (ראו שטר המכר 9495/1994/1-6 בנספח 13 לכתב הגנה של יורשי מוגרבי) (שטר המכר). הטעות התגלתה, כך הצהיר, בעקבות דרישה לתשלום מס רכוש שקיבלו יורשי מוגרבי. ביום 24.12.1997, טרם הגשת ההליך הקודם, הוא פנה לתובעת ולבנה, דוד, בבקשה לקבל הסכמתם לתיקון הטעות, ומשלא נענו פניותיו הוגשה התביעה (הפניות לתובעת ולבנה צורפו לתביעה).
יורשי מוגרבי ציינו עוד בתביעתם בהליך הקודם, כי המנוח לא טען שרכש יותר מ- 104 מ"ר ואף לא ניסה לקבל לבעלותו יותר מכך; וכי המנוח אישר זאת במכתב מיום 16.8.1992 הממוען אליהם (ליורשי מוגרבי) אשר צורף לתצהיר עורך דין פרק (עמוד 48 לנספחי התביעה, להלן: מכתב המנוח ליורשי מוגרבי מ- 1992). טענותיהם אלה נתמכו בתצהיר עורך דין פרק. במכתב הנזכר אישר המנוח כי שילם 620 ל"י עבור שטח של 104 מ"ר מהחלקה המקורית. יורשי מוגרבי הפנו גם לתצהיר נוסף מיום 9.5.1993 שהגיש המנוח לעירייה. תצהיר זה ניתן על ידי המנוח במסגרת המהלכים שנקטה העירייה לביצוע פרצלציה בחלקות בשכונת עזרא, להוכחת טענתו כי הוא זכאי לבעלות, ושם הצהיר כי הוא זכאי להיות בעלים של 104 מ"ר (ראו "תצהיר בעלות על מגרש לבעלים רשומים במחזיקים בשטח בפועל" בעמוד 49 שם, להלן: תצהיר המנוח לעירייה). כן הפנו יורשי מוגרבי למסמכים שהוגשו למס שבח מקרקעין, שעליהם חתם המנוח תוך שהצהיר כי רכש 104 מ"ר מהחלקה המקורית (עמודים 51-55 שם, להלן: מסמכי מס שבח).
מפרוטוקול הדיון (המודפס) מיום 13.5.1999 בהליך הקודם עולה, כי הדיון התקיים במעמד עורכי הדין בלבד. צוין כי עורך דין עמית הוא ב"כ התובעת, ונרשמו דבריו כדלקמן: "לקחנו מודד מוסמך והוא נתן לנו את מפת המדידה אמש והתברר שאנחנו יושבים על 115.76 מ"ר. כמובן של – 104 מ"ר לא נסכים. אבל זה גם לא יהיה הוגן שניקח 224 מ"ר שהועברו בטעות. אנחנו נסתפק במה שיש לנו משנות ה- 40 שזה ה- 115.76 מ"ר . המודד הוא יהודה פרוינד. המצב הפיזי בשטח הוא 115.76 מ'. הרי לא הגיוני שנחתוך חלק מהבית שלנו. הסכמנו שאתן לחברי את המפה". עורך דין פרק ביקש שהות לבדוק עם מרשיו. בתום הדיון ניתנה החלטת בית המשפט (כבוד השופט סטרשנוב) כדלקמן:
"ביהמ"ש שמע היום את דברי הצדדים, ועיין במפה החדשה שנערכה על ידי המודד ולפיה מחזיקה המשיבה ב – 115.76 מ"ר במקרקעין הנדון.
ביהמ"ש סבור כי מן הראוי שהמשיבה תמשיך להחזיק במקרקעין הללו דהיינו: 115.76 מ"ר, ואילו יתרת המקרקעין מתוך ה- 223 מ"ר שנרשמו בטעות, תוחזר למבקשים.
זוהי פשרה נאותה וראוייה, שמן הראוי שהצדדים יאמצו אותה ובכך יחסכו גם הוצאות משפט.
ב"כ המבקשים, עו"ד פרק, יביא את ההצעה בפני מרשיו ויודיע לביהמ"ש תוך 15 יום על החלטתם.
הדיון נקבע לתזכורת לתאריך 3.6.99, שעה 8:30.
אם יגיעו הצדדים לכלל פשרה לפני מועד זה הם יגישו על כך הודעה לביהמ"ש".
הערה: ההדגשות בקו בכל הציטוטים בהחלטה זו, הן שלי – י'ב'.
בדיון נוסף שהתקיים ביום 3.6.1999, אף הוא במעמד ב"כ הצדדים, ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים וניתנו הוראות לרשם המקרקעין, בזו הלשון:
"פסק דין
הנני נותן תוקף של פסק דין לפשרה שהושגה בין הצדדים בתיק זה והוגשה היום לאישור ביהמ"ש.
הנני מורה לרשם המקרקעין … לתקן את הטעות שנפלה ברישום העסקה על פי שטר מס' 9495/94 מיום 3.2.94, המתייחס לחלקה 24 בגוש 6163, באופן ש- 107.24 מ"ר יוחזרו למבקשים, על פי החלוקה כדלהלן:
הגב' רבקה מוגרבי – 53.62 מ"ר
הגב' ליאורה קלטניק – 26.81 מ"ר
מר אבי מוגרבי – 26.81 מ"ר
בידי המשיבה, הגב' … [התובעת – י'ב'], יישארו על פי הסכם זה, 115.78 מ"ר.
[…]"
ראו פסק הדין המודפס מיום 3.6.1999, שצורף בנספח 4 לכתב ההגנה המתוקן של עורך הדין עמית. אציין כי בנספח 5 שם צורף עותק של פרוטוקול בכתב יד מיום 3.6.1999, שבו הודיעו ב"כ הצדדים כי הם מקבלים את הצעת בית המשפט בהחלטתו מיום 13.5.1999. פורטה שם ההסכמה כמובא בפסק הדין לעיל. עותק זה גם חתום על ידי ב"כ הצדדים, בראשו חתימת כב' השופט סטרשנוב ועליו גם חותמת בית המשפט.
פסק הדין מיום 3.6.1999 תוקן בפסק דין שני מיום 11.7.1999, אשר אף הוא נותן תוקף להסכמת הצדדים. בשונה מפסק הדין הראשון שהתייחס לחלקי החלקה שעל התובעת להחזיר ליורשי מוגרבי (מתוך השטח שנרשם על שמה), בפסק הדין השני הובהר כיצד יש לרשום את עסקת המכר וצוין מהו החלק שיעביר כל אחד משלושת יורשי מוגרבי למנוח, כדלקמן:
"פסק דין
לבקשת הצדדים אני מתקן את פסק הדין שניתן על ידי ביום 3.6.99, כלהלן:
הנני מורה לרשם המקרקעין … לתקן את הטעות שנפלה ברישום העסקה על פי שטרות מס' 9495/94 מיום 3.2.94 , המתייחס לחלקה 24 בגוש 6163, באופן שהעברת הבעלות מכח שטרות אלה למנוח … תהיה כדלהלן:
הגב' רבקה מוגרבי תעביר 5788/2138200 חלקים מכלל החלקה.
גב' ליאורה קלטניק תעביר 2894/2138200 חלקים מכלל החלקה.
מר אבי מוגרבי יעביר 2894/2138200 חלקים מכלל החלקה.
[…]".
(ראו פסק הדין המתקן בעמוד 26 לנספח התביעה, אף הוא מודפס).
פסק הדין החלוט שמבוקש ביטולו בהליך זה, הוא פסק הדין מיום 3.6.1999 כפי שתוקן ביום 11.7.1999.
עתה לטענות הצדדים.
עיקר טענות התובעים
לפי האמור בתביעה, מספר חודשים לפני שהוגשה, פנו התובעים לבא כוחם בהליך זה על מנת שיבדוק את השתלשלות העניינים בקשר לנכס, שכן התובעות 2-3 משמשות כאפוטרופסיות לאמן (התובעת) "וכן היו מודעים לכך שהייתה התנהלות בטאבו בכל הנוגע לנכס לפני שנים רבות כך שהרישום שונה מס' פעמים מסיבה כלשהי, אולם התובעים לא הבינו מה בדיוק היתה השתלשלות העניינים ומדוע הרישום שונה מס' פעמים ומצאו מסמכים משפטיים לגבי התיק בחפציו של האח דוד, אשר גם איתו לא ניתן לתקשר…".
התובעים טוענים כי "נרכשה קרקע בשטח של 201 מ"ר והדבר עולה בבירור מהמסמכים ולראיה העובדה שהעסקה המקורית נרשמה ע"ס כ- 200 מ"ר" (סעיף 18 לתביעה). עוד טענו כי "בקבלות העסקה (שמצורפות כחלק מנספח 5) מופיע במפורש שהמגרש שנמכר הינו בגודל של 185 מ"ר בנוסף ל- 16 מ"ר, קרי: 201 מ"ר סה"כ ולא 115 מ"ר" (סעיף 34 לתביעה), ולטענתם, לא ברור מדוע הסכים עורך דין עמית לתיקון הרישום מרישום שטח של 223 מ"ר במקור לשטח של 115 מ"ר (למען הדיוק, הזכויות שנרשמו ייצגו שטח של 115.78 מ"ר).
לטענת התובעים, עוד בטרם רישום הזכויות פנה למנוח עורך דין פרק, שנטען כי טיפל ברישום הזכויות מטעם יורשי מוגרבי, והחתים אותו על מסמכים כי רכש 104 מ"ר בלבד. המנוח חתם על המסמכים, אך לפי הטענה, היה אסיר ציון ולא ידע קרוא וכתוב; ובמשך כל חייו סבל ממחלות מגוונות אשר הותירו אותו מבולבל ובלתי עצמאי במעשיו, בוודאי בשנים האחרונות לחייו ואף קודם לכך, ובמועד חתימת המסמכים בפרט. לטענתם, המנוח חתם על המסמך לצורך השלמת הרישום מבלי להבין את תוכנו. זאת, למרות שלא מונה לו אפוטרופוס באותה עת. נטען כי יש לקחת בחשבון, כי באותה עת הייתה פחות ערנות לעניין ולצורך במינוי בעלי תפקיד. התובעים סבורים כי קיומם של כמה מכתבים שעליהם חתם המנוח משנת 1992 עד לשנת 1994 מעיד על כך שלא הבין על מה חתם, שאם לא כן, כך נטען, מדוע היה צורך להחתימו על מספר רב של מכתבים? לטענתם גם קיים פער בין החתימות השונות של המנוח, ממנו הם למדים כי חלק מהמסמכים זויפו. עוד טענו שם, כי הסכמתו הנטענת (והמוכחשת) של המנוח לתיקון הרישום בנכס לא נרשמה עד פטירתו ולכן בכל מקרה היא לשיטתם חסרת משמעות ובבחינת "רקע" לתביעה בלבד.
עוד טענו התובעים, כי גם התובעת, כמו המנוח, לא הסכימה לתיקון הטעות הנטענת, כעולה גם מכך שלא הגיבה לפניות עורך דין פרק שקדמו להליך הקודם. התובעים מציינים כי אינם מכירים את הפניות הללו לתובעת ולאח, דוד, מזמן אמת. הם למדו עליהן בעת הכנת התביעה הנוכחית, כשמצאו מסמכים ששמר האח דוד. שם מצאו, בין היתר, גם את העתק כתב התביעה בהליך הקודם ואת המכתבים של עורך דין פרק למנוח, לתובעת ולדוד. לטענתם "לאחר בדיקה התברר שלא התובעים ולא אמם (שעדיין נמצאת בחיים אולם בנותיה משמשות כאפ' של אמם וכיום בלתי אפשרי לתקשר עמה) אינם מכירים ומעולם לא פגשו את עו"ד חנן עמית שלכאורה מונה לייצג את אמם בתביעה שהוגשה בשנת 98 ע"י הנתבעים והסכים בשמה של האם (התובעת 1) לתיקון הרישום במסגרת התביעה שהוגשה". עוד הביעו ספק אם התובעת כלל חתמה על יפוי כוח לעורך דין עמית, שכן הדיון התקיים שלא בנוכחותה ולפי הטענה לא ידעה כלל על קיומו. לשיטת התובעים, אם לא חתמה התובעת על יפוי כוח – זוהי תרמית. אך בכל מקרה, לטענתם, גם אם נחתם יפוי כח הוא חסר תוקף שכן התובעת לא הייתה כשירה לטפל בענייניה בתקופה בה נחתם (אם נחתם) ובוודאי שלא בעזרת בנה דוד שאינו כשיר לטפל בענייניו או בענייני אמו, ובשנים 1998-1999, בפרט.
לטענת התובעים, לא ברור מדוע עורך דין עמית הסכים לתיקון הרישום מבעלות בשטח של 223 מ"ר כפי שנרשם במקור לשטח של 115 מ"ר, כאשר (לטענתם) בקבלות העסקה מופיע במפורש שהמגרש שנמכר הינו בגודל של 185 מ"ר בנוסף ל- 16 מ"ר, קרי 201 מ"ר. בנוסף לא ברור תפקידו של האח דוד בכל העניין, ומדוע היה עורך הדין עמית בקשר ישיר עמו ולא עם התובעת או ילדיה-התובעים, שמטפלים בה. על מנת לברר העובדות לעיל, פנה בא כוחם דהיום לעורך דין עמית, אולם זה טען כי התיק ישן ואינו זוכר הפרטים, מה שלפי הטענה, מחזק את עילת התרמית. בתביעה נטען כי לאור האמור ומשניתן פסק הדין בהסכמה בשנת 1999 על יסוד הסכמתו של עורך דין עמית, יש לבטל את פסק הדין, שכן ניתן במרמה וללא הסכמת התובעת. נטען עוד כי פסק הדין ניתן לפני 23 שנים, ומדובר בתביעה במקרקעין רשומים ולכן טרם חלפה תקופת ההתיישנות, העומדת על 25 שנים.
מכאן לטענות הנתבעים בכתב ההגנה. אותן טענות הועלו על ידם גם במסגרת הבקשות לסילוק על הסף.
עיקרי טענות הנתבעים
טענות יורשי מוגרבי
יורשי מוגרבי טוענים כי מדובר בתובענה לסעד הצהרתי שאין לה כל התכנות אופרטיבית. יתרת הזכויות של מר מוגרבי ז"ל בחלקה המקורית הועברה לצדדים השלישיים, שאינם צד להליך, ואין בידי יורשיו זכויות בחלקה החל מחודש מאי 2004. יתר על כן, לאחר פרצלציה זכויות התובעת נרשמו בחלקה החדשה ששטחה 178 מ"ר, וכבר מטעם זה לא ניתן להצהיר על זכויות התובעת להירשם כבעלים של 201 מ"ר בחלקה החדשה. מה גם שעיריית תל אביב, שאף היא אינה צד להליך, היא בעלים של 90/206 חלקים מהחלקה החדשה.
לטענת יורשי מוגרבי, דינה של התובענה להידחות על הסף גם מחמת התיישנות ושיהוי כבד. הבקשה לביטול פסק הדין אינה תובענה במקרקעין כי אם תובענה רגילה שמתיישנת בתוך 7 שנים. לטענתם, גם אם זו תביעה במקרקעין, תקופת ההתיישנות בת 25 שנים, חלפה אף היא, שכן הדרישה לתיקון רישום הזכויות מבוססת על הקבלה משנת 1956, שהתובעים טוענים כי עולה ממנה (לשיטתם המוכחשת) שהמנוח רכש שטח של 201 מ"ר, ולא על פסק הדין שמבקשים לבטל. מכאן שהעילה היא משנת 1956 ומאז חלפו 25 שנים. בנוסף, 25 שנים חלפו גם מאז הרישום הראשון (מפברואר 1994) שגם הוא היה שגוי לשיטת התובעים (נטען שהמנוח רכש 201 מ"ר אך כידוע, נרשמו בבעלותו 223 מ"ר).
לטענת יורשי מוגרבי, חל שיהוי כבד בהגשת התביעה, אשר מצדיק, כשלעצמו, את דחייתה. יורשי מוגרבי אינם בעלי זכויות במקרקעין מזה למעלה מ-18 שנה. התובעים מודים בכתב התביעה שידעו שחלו שינויים ברישום הזכויות במקרקעין לפני שנים רבות, אך לא עשו דבר לבירור, באופן שמעיד כי זנחו כל טענה. היה באפשרותם לגלות את התרמית שהם טוענים לה כיום לפני שנים רבות, ואין הצדקה להמתין עד למועד שהוגשה התביעה. השיהוי גרם לנזק ראייתי מהותי, שכן מעורבים רבים נפטרו לפני שנים ארוכות או הפכו בשנים האחרונות (לפי התביעה) בלתי כשירים. גם תיק בית המשפט בוער ואף מסמכים שאפשר שהיו בידי הנתבעים לפני עשרות שנים – אינם בנמצא עוד.
עוד טענו יורשי מוגרבי להעדר עילה ויריבות. לתובעים 2-5 אין כל עילת תביעה, שכן הזכויות במקרקעין הן של התובעת. גם ככל שמדובר בתובעת, אין לה עילה כלפיהם. טענות התרמית מופנות אך ורק לעורך הדין עמית ואף לטענות החמורות והקשות כלפיו אין ולו ראשית ראיה. טענות אלה דורשות פירוט בכתב התביעה ולא ניתן להסתפק בטענות בעלמא. בנוסף, הטענה כי המנוח, התובעת והבן, דוד, כולם היו, בלתי כשירים במשך עשרות שנים אף שלא מונה להם אפוטרופוס, מופרכת (חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות נחקק ב- 1962), ואף לא צורפה חוות דעת כנדרש לתמיכה בה. הטענה לזיוף המסמכים תמוהה, שכן התובעים מודים בכתב התביעה שהמנוח חתם על מסמכים אלו.
טענות עורך הדין עמית
הנתבע 4, עורך דין עמית, העלה אף הוא טענות מקדמיות דומות בדבר העדר עילה, התיישנות ושיהוי, והוסיף כי כלפיו לא התבקש סעד כלשהו. כמו יורשי מוגרבי גם עורך דין עמית הדגיש כי הטענות לאי כשירות המנוח, התובעת והבן דוד, אינן נתמכות בראיות. לתובעת צו מינוי אפוטרופוס משנת 2019, בעוד שהאירועים הרלבנטיים אירעו עשרות שנים קודם לכן. מן הסתם המינוי נעוץ בשינוי מצבה של התובעת לרעה בתקופה שקדמה לבקשה לאפוטרופסות. אשר לאח דוד ציין, כי במסמך הרפואי של הרופא המטפל מיום 5.9.2002 שצורף לתביעה, נכתב כי הוא מתגורר עם האם ועד לפני כחצי שנה עבד כעצמאי, וכי אשפוזו נבע מחולשה מזה מספר חודשים. מכאן, שהאח דוד עבד כעצמאי לאורך כל שנותיו כולל שנות ה- 90, הרלבנטיות לעניין. כן טען כי העובדה שדוד החזיק קלסר מסודר עם המסמכים שמצאו התובעים בבית התובעת, תומכת אף היא במעורבותו של דוד והתעניינותו בהליך הקודם, בניגוד לטענות התובעים.
בנוסף על כך טען עורך דין עמית, כי דינה של התביעה להידחות על הסף ואין הצדקה לדחות את ההכרעה לשלב מאוחר יותר לאחר הגשת הראיות וניהול הוכחות. על פי הפסיקה ביטול פסק דין חלוט בטענת מרמה ייעשה במשורה, במקרים נדירים ובכפוף לתנאים מחמירים; וכי בשלב ראשון על מי שמבקש לבטל את פסק הדין להביא ראיות בעלות אמינות לכאורית שיבססו את הטענה ולאחר מכן יכול הצד השני לבקש את סילוק התביעה על הסף. מכאן הבקשה לסילוק על הסף, שעה שלטענת עורך הדין עמית אין ראיות לתרמית אף לא לכאורה.
עורך דין עמית ציין עוד כי התובעת ובנה דוד הגיעו למשרדו לאחר שהופנו ע"י אחיין של התובעת, שהיה הלקוח שלו במשך שנים רבות. אין בידו את תיק המשרד. תיקים משנות ה- 90 ותחילת שנות ה- 2000 בוערו או נמסרו לאחיין התובעת. בהמשך, בכתב ההגנה המתוקן, הוסיף כי לאחר מאמצים רבים מצא מספר מסמכים וביניהם, פתקית בכתב ידה של מזכירתו מזה 40 שנים לפיה "תיק עליזה בלס (מוגרבי) נמסר ביד 20.3.01", אשר לדבריו מאששת את טענתו זו בכתב ההגנה. עוד טען כי אמנם בחלוף השנים אינו זוכר במדויק את הדברים שהוחלפו בינו לבין התובעת ובנה דוד, אך מנוהל העבודה הרגיל שלו אין כל ספק שנתן להם הסברים מפורטים והעמידם על משמעות הדברים שעל הפרק, ולא יכול להיות שנתן הסכמה לתיקון הרישום מבלי שקיבל קודם את הסכמתם. בין הדיון הראשון לפסק הדין אף חלף פרק זמן שנועד להיוועצות. כמו כן, התובעת חתמה על יפוי כוח במשרדו וכבוד השופט סטרשנוב לא היה מאפשר לו לטעון לולא הוגש יפוי כוח כנדרש. התובעת ובנה דוד קיבלו עותקים מכל מסמכי ההליך, כפי שמעיד קלסר המסמכים שנמצא בביתה של התובעת אשר שימש גם כמקום מגורים של הבן דוד ושם נמצא, כפי שציינו התובעים, קלסר המסמכים ששמר דוד. הנ"ל היו ערים להליך, שיתפו פעולה וכפי שעולה מפרוטוקול הדיון גם נתנו הסכמתם לשכור שירותיו של מודד ואף שילמו את שכרו. ברי שהמודד ביקר בביתם לצורך עריכת מפת המדידה, שנמסרה להם, ובהמשך גם נתנו הסכמתם לפשרה, וקיבלו מידיו את פרוטוקול הסכם הפשרה בבית המשפט או במשרדו. עוד הוסיף, כי המנוח חזר ואישר במשך השנים שרכש 104 מ"ר.
עורך דין עמית הוסיף כי חקר בעניין "ראיית הזהב" שעליה הסתמכו התובעים, בדמות הקבלה משנת 1965 (שאותה לא ראה אלא עם הגשתה בתביעה), ונמצא כי זו "מקריסה" את התביעה. לפי הקבלה, המנוח רכש 185 "פיק", שהם יחידת שטח עותומנית, שהם כ- 106 מ"ר, ולא 185 מ"ר. לאור זאת נמצא כי למעשה ייצג את התובעת בהצלחה רבה והביא לכך שתירשם כבעלים של 115.76 מ"ר, למרות שהמנוח רכש 104 מ"ר בלבד; וכפי שעולה מההחלטה ופרוטוקול הדיון בהליך הקודם, בית המשפט (כב' השופט סטרשנוב) גם שוכנע שהמנוח רכש רק 104 מ"ר.
לכתב ההגנה המתוקן צירף עורך דין עמית מסמך נוסף, מכתב לוואי בכתב-יד ששלח לו עורך דין פרק מתאריך 28.6.1999, ולו צורף הסכם בכתב-יד הנושא תאריך 3.6.1999, כשהוא חתום בשמה של התובעת ע"י עורך דין עמית (כב"כ המשיבה שם). לצד חתימתו זו בשם התובעת, חתומים באופן אישי גם התובע 4 והבן דוד, כמי שערבים לקיום התחייבויותיה. למטה מזה חתם עורך דין פרק בשם יורשי מוגרבי (כב"כ המבקשים שם) (ההסכם הנוסף מיום 3.6.1999). הסכם נוסף זה מסדיר את נושא מס שבח ומס רכישה או מיסוי אחר, אם יחולו בעקבות תיקון הטעות ברישום בהתאם לפסק הדין מיום 3.6.1999.
תשובת התובעים לטענות הנתבעים
התובעים הגישו כתב תשובה לכתב ההגנה של עורך דין עמית. כן השיבו לבקשה לסילוק על הסף שהגישו יורשי מוגרבי ולרשימת הבקשות של עורך דין עמית. כמו כן, השלימו טענותיהם בכתב (לאחר הדיון) ביחס למסמכי מס שבח שהומצאו ע"י המדינה בדיון. לטענתם, יש לבחון את הבקשה לסילוק על הסף לפי העובדות שנטענו בכתב התביעה ובהנחה שיוכחו וכי על פי מבחני הפסיקה לעניין זה, אין מקום לסילוק התביעה על הסף, שהוא צעד דרסטי וקיצוני.
לעניין עילת התביעה – התובעים הסכימו כי אכן בקבלה מדובר ביחידות "פיק" ולא במ"ר. אך לשיטתם, אין הדבר מעקר את התביעה שכן "לאחר מכן מופיע גם שבסה"כ קיבל המוכר מהמנוח 200 ל"י, אולם בעבור שטח של 185 פיק (106 מ"ר) שולמו 50 ל"י בלבד ולכן ברור שמלוא השטח שנרכש היה גדול בהרבה כאשר גודלו עולה, לכל הפחות, לגודל השטח המקורי בו נרשמה העסקה (223 מ"ר)" (פסקה 31 שם). התובעים הבהירו עוד כי עילת התרמית מופנית גם כלפי יורשי מוגרבי ולא רק כלפי עורך דין עמית, שכן הם בעלי האינטרס כתוצאה מפעולתו; וכי טיב התרמית והקשר שבין עורך דין עמית ליורשי מוגרבי נעשתה בקנוניה מצדם, ולכן אינם ידועים להם במלואם. עורך דין עמית צורף כצד לתביעה כנדרש בשים לב לכך שהוא זה שהסכים לתיקון רישום המקרקעין מבלי ליידע את התובעת. עוד טענו, כי מי מהנתבעים לא צירף את הסכם המכר, והסיבה לכך היא שהסכם זה יפריך טענותיהם. התובעים הצביעו על כך שלא צורף יפוי הכוח שניתן לעורך הדין עמית, אם היה כזה; והביעו חוסר אמון בטענתו כי אין בידו מסמכים או בוערו (התובעים הפנו למסמך שאליו הפנה בסעיף 35 ואולם יש לציין כי זה צורף לכתב ההגנה של יורשי מוגרבי בנספח 15) או כי אינו זוכר, שעה שלשיטתם מדובר במקרה ייחודי ומיוחד. עוד טענו כי גם אם היה יפוי כוח, הייצוג היה רשלני, שכן היה על עורך דין עמית לברר כדבעי את כל הדרוש ואת היקף השטח שנרכש בפרט, בטרם שנתן הסכמתו לתיקון, ואף היה עליו להעלות אז כנגד התביעה בהליך הקודם טענת התיישנות, שלא טען.
התובעים חזרו וטענו כי מדובר בתביעה במקרקעין שתקופת ההתיישנות בגינה עומדת על 25 שנים וכי מניין ההתיישנות חל מפסק הדין מיום 3.6.1999, כך שלשיטתם התביעה לא התיישנה במועד הגשתה. עוד טענו כי הנסיבות לא ידועות להם ומכאן שבנסיבות העניין התביעה הוגשה בתוך זמן סביר.
אשר לצירופם של התובעים 2-5 כתובעים השיבו, כי התובעות 2-3 הן אפוטרופסיות של התובעת, וכי התובעים הנוספים דרושים בוודאי, כך לפי הטענה, לאור טענתו של עורך הדין עמית בכתב ההגנה המתוקן כי הנתבע 4 חתם על ההסכם הנוסף מיום 3.6.1999 (טענה המוכחשת על ידו). בעניין הצדדים השלישיים טענו כי העובדה שיורשי מוגרבי מכרו את זכויותיהם במקרקעין שנים בודדות לאחר שניתן פסק הדין משנת 1999, לא הייתה ידועה להם טרם הגשת התביעה, בין היתר, בשל שינוי מספר החלקה במשך השנים. לכן לא צירפו את הצדדים השלישיים וממילא, כך טענו, אין בידם עילת תביעה כנגד הצדדים השלישיים שכן מדובר "בצדדים שלישיים נורמטיביים" ובמקום המקרקעין שנגרעו בעין, יש לחייב בפיצוי כספי לתובעים.
הבאתי לעיל את תמצית עיקרי הדברים ובהמשך אוסיף ואפרט ככל שיידרש לפי העניין.
ההיבט הדיוני
יורשי מוגרבי הגישו עם כתב ההגנה גם בקשה לסילוק על הסף והוגשה לה תשובה. עורך דין עמית העלה את טענות הסף בכתב ההגנה. לכתב הגנה זה (בלבד) הוגש כתב תשובה. קודם לדיון הגיש עורך דין עמית רשימת בקשות שבמסגרתה חזר, בין היתר, על טענות הסף. עוד ביקש לתקן את כתב ההגנה על דרך של צירוף מסמכים שנמצאו אצלו במאמץ שעשה לאתר מסמכים לאחר כתב ההגנה (וגולו בגילוי מסמכים). הצדדים הסכימו כי המסמכים יצורפו, וכי הבקשה לתיקון כתב ההגנה תהא חלק בלתי נפרד מכתב ההגנה כמו גם תשובת התובעים לרשימת הבקשות, וזאת מבלי שתידרש הגשת כתבי טענות מתוקנים או נוספים. הוסכם עוד כי די בכתבי הטענות שהוגשו ואין צורך בכתבי טענות נוספים ובדיון נוסף, וכי בכך מיצו הצדדים את טענותיהם בקשר עם הבקשות המקדמיות. להסכמות ניתן בדיון תוקף של החלטה והתיק נדחה למתן החלטה, לאחר שתתקבל התייחסות בכתב לסוגיה שהעלה בית המשפט בדיון בדבר הצורך באישור בית המשפט לענייני משפחה להגשת התביעה בשם התובעת ולמסמכי מס שבח שהמציאה המדינה בדיון (הטיעון הנוסף).
כאמור, הוסכם כי ההחלטה תינתן על יסוד הקיים ולא התבקשה חקירת מצהירים. יש לציין כי הבקשה לסילוק על הסף מטעם יורשי מוגרבי נתמכה בתצהיר. עורך דין עמית תמך בתצהיר את בקשתו לתיקון כתב ההגנה ונסיבות מציאת המסמכים. תשובות התביעה לבקשות הנתבעים לא נתמכו בתצהיר אך נטען כי ככל שדרוש, הרי שלכתב התביעה צורף תצהיר. מדובר בתצהיר אחד שעליו חתמו ארבעת התובעים, שהוא תצהיר אימות כללי (בג"צי) של העובדות הנטענות בתביעה. גם לטיעון הנוסף בכתב לא צורף תצהיר.
דיון והכרעה
אקדים מסקנה לדיון ואומר כבר עתה כי לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בקפידה בכל אשר לפניי, ראיתי לקבל את הבקשה לסילוק התביעה לביטול פסק הדין על הסף, ולהורות על דחייתה של התביעה. להלן נימוקיי.
אפתח בתיאור הדין ולאחריו אדון ביישומו.
בקשה לביטול פסק דין ולקיום "משפט חוזר אזרחי" – המסגרת הנורמטיבית
משעה שהיקף זכויותיה של התובעת נקבע והוכרע בפסק הדין החלוט שניתן בהליך הקודם, שינוי קביעות מחייבות אלה, המהוות מעשה בית דין, דורש כי תחילה יבוטל פסק הדין. הצעד הראשון שעל התובעת לעשות הוא, אם כך, להגיש תביעה לביטול פסק הדין, וכל עוד לא ניתנה החלטה בדבר ביטולו, פסק הדין שריר וקיים ומונע כל הליך או בקשה סותרים (רע"א 3035/17 זילברשלג נ' דגן, מיום 14.5.2017, כבוד השופט מזוז בפסקה 9 וכן החלטתי בת"א 51709-03-21 לויאן נ' רשות הפיתוח מיום 20.12.21. ערעור שהוגש על פסק דין זה נדחה בפסק דין מיום 8.1.23 בע"א 1155/22). דיון מחודש בהיקף הזכויות של התובעת במקרקעין, שהוא למעשה משפט אזרחי חוזר, יכול וייעשה, אפוא, אך ורק אם ייעתר בית המשפט לבקשת התובעים ויורה על ביטול פסק הדין, שאם לא כן נחסם ההליך מחמת מעשה בית דין, ולא ניתן במסגרת תביעה זו לביטול פסק הדין לדון בסעד הנוסף שהתבקש (להצהיר על זכות התובעת לשטח של 201 מ"ר).
מוסד המשפט האזרחי החוזר אינו מעוגן בחקיקה והוא פרי הכרה פסיקתית. בפסק הדין שניתן בע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ מיום 25.2.10 (עניין טורג'מן), ריכז בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת ארבל (בהסכמת שופטי ההרכב) את הדין בעניין. כאמור שם, הפסיקה הכירה באפשרות לביטול פסק דין בטענת מרמה, כמו גם באפשרות ביטול פסק דין חלוט בשל ראיות או עובדות חדשות שהתגלו גם ללא שנטען למרמה. זאת, בדרך של הגשת בקשה לביטול פסק הדין לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין. זהו הליך נפרד, תביעה עצמאית, שלא במסגרת ההליך שבו ניתן פסק הדין שמבוקש לבטל.
כפי שנקבע שם, על המדוכה עקרונות מתנגשים שיש לאזן ביניהם: עקרון סופיות הדיון, מכאן והרצון להגיע לחקר האמת ולתקן טעות שנפלה בפסק הדין (אם נפלה) והעיקרון שהמעוול לא יצא נשכר מעוולתו, מכאן. "על מנת לא לפרוץ לחלוטין את עיקרון סופיות הדיון ועל מנת לאזן בין שני העקרונות נקבעו כללים ותנאים לביסוס עילה לביטול פסק דין בשל מרמה, ואף צוין כי היענות לבקשה מעין זו תישקל במשורה ובכפוף לתנאים מחמירים" (פסקה 11). (ראו גם ע"א 3826/12 מיידאן נ' טורונצ'יק (23.11.2013), פסקה 5).
בהמשך לכך נקבעו בעניין טורג'מן שלושה תנאים מצטברים שיש לעמוד בהם על מנת שבית המשפט יורה על ביטול פסק הדין החלוט. התנאי הראשון הוא אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה. התנאי השני הוא חיוניות הראיה. על המבקש ללמד כי יש בכוחה של המרמה הנטענת לשנות את תוצאות ההליך הראשון. דהיינו: גם אם הייתה מרמה אך אין בה כדי לשנות את התוצאה, אין מקום לקיים משפט חוזר אזרחי. התנאי השלישי הוא שמדובר בטענת מרמה ובראיות חדשות שלא היו לפני בית המשפט בהליך הקודם (וגם לא נדחתה שם בקשה להבאת ראיות נוספות). טענות המרמה צריכות להתבסס על אירועים שלאחר פסק הדין או על ראיות שהתגלו לאחר שניתן פסק הדין ולא ניתן היה להשיגן בשקדנות סבירה במהלך ההתדיינות בהליך הקודם (ראו גם ע"א 8024/17 ב.י.מ חברה לבניה והשקעות (חיפה 1993) בע"מ נ' מדינת ישראל מיום 13.3.2020).
אשר לסדר הדברים ואופן ניהול הדיון בתובענה לביטול פסק דין, נקבע בעניין טורג'מן כדלקמן:
"… לא כל טענה בעלמא כי עדות שנשמעה הינה עדות שקר או מסמך שהוגש הינו מסמך מזויף יכולה להצדיק ביטולו של פסק דין חלוט וקיום משפט חוזר בהליך. 'עצם העובדה שטוענים שעדות פלונית היא עדות שקר אינה מספיקה, שאם לא כן לא היה סוף למשפטים המבוססים על ממצאים שבעובדה' […] לטעמי, סדר הדברים להוכחת התרמית צריך להיות כדלהלן: בשלב ראשון על מבקש הביטול להביא ראיות בעלות אמינות לכאורית המבססות את טענת התרמית. לאחר מכן יכול הצד השני לבקש את סילוק התביעה על הסף. הטענות בשלב זה יכולות להיות כי לא הוכחה תרמית אפילו לכאורה; או כי לא התקיימו תנאים אחרים כגון חיוניות הראיה או היותה חדשה … אם נדחית הבקשה והתביעה נידונה לגופה יידרש התובע להוכיח את התרמית באופן סופי. רק לאחר מכן, אם אכן הוכחה התרמית ואף הוכחו יתר התנאים הנדרשים יינתן האישור להליך המשפט החוזר עצמו […]. המטרה של תהליך זה הינה לחסוך בעלויות של הצדדים ובזמנו של בית המשפט ולא לקיים דיונים שלא לצורך".
מהאמור עולה, אפוא, כי בקשה לסילוק על הסף של בקשה לביטול פסק דין ולקיום משפט חוזר אזרחי, אינה נבחנת במשקפי הדין הכללי החל ברגיל על בקשה לסילוק תביעה על הסף. הדין שונה. ברגיל, בית המשפט ייעתר לבקשה לסילוק על הסף במקרים יוצאי דופן שבהם יימצא כי גם אם יוכחו כל הטענות בכתב התביעה לא יהא התובע זכאי לסעד המבוקש. כשבתובענה לביטול פסק דין עסקינן, בידי הנתבע להגיש בקשה לסילוק על הסף בטענה שאין התובענה מגלה עילה לביטול פסק דין ולו לכאורה, שכן לא הונחה תשתית מהימנה לכאורה להוכחת המרמה הנטענת או לא מתקיים תנאי חיוניות הראיה או היותה חדשה. ואכן במקרים לא מעטים סילק בית המשפט תביעה למשפט חוזר על הסף, לאחר שמצא כי אינה עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה לעניין זה (ראו למשל ע"א 5572/20 פטריארך הכנסייה היוונית האורתודוכסית של ירושלים נ' Berisford Investment Limited (8.6.2022); ע"א 2170/22 צבאח נ' בני ובנות ציון (ע"ר) (2.6.2022)). הדבר נעוץ בטיבו ובתכליתו של ההליך, אשר כאמור, מתנגש עם עקרון סופיות הדיון, שהוא אחד מעקרונות היסוד של השיטה המשפטית; ועל מנת שלא ייפרץ הסכר, תוך פגיעה קשה בנתבע ובאינטרס הציבורי הגלום בעיקרון זה. כפי שציין חברי כב' השופט גונטובניק בת"א (ת"א) 15192-04-22 הורביץ נ' אליאסי (19.4.2023) "יש לצפות כי השימוש באמצעי של סילוק התובענה על הסף יהיה גבוה יותר שעה שעל הפרק משפט חוזר אזרחי, שממילא אמור להתקיים במקרים נדירים" "שאחרת, די יהיה בהעלאת טענה לקיום התנאים של משפט חוזר אזרחי כדי לגרור את הנתבע להתדיינות המחודשת. במצב דברים זה לא יהיה עוד ערך מעשי לעקרון סופיות הדיון. איזו משמעות תיוותר לו אם ניתן יהיה לגרור נתבעים להתדיינות מחודשת, שעה שרק בסופה ייקבע כי לא מתקיימים התנאים לקיום משפט חוזר? מכאן שיש להורות על סילוק ההליך על הסף מקום בו בית המשפט מתרשם כי אין תוחלת בניהולו…" (פסקה 24). יצויין עוד כי ככלל, גם במקרה שבו מבוקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים במסגרת פשרה, כשנטען כי הסכמת המבקש לפשרה יסודה בטעות או הטעיה על ידי הצד השני או פגם אחר ברצון לפי דיני החוזים, היד קמוצה והטענה "תיבחן על ידי בית המשפט בזהירות יתרה ולא לא תתקבל בנקל" (רע"א 5872/19 יונייב נ' אביטן 17.11.2019 פסקה 12 והאסמכתאות שם).
טיבו של ההליך לביטול פסק דין חלוט ולקיום משפט אזרחי חוזר, אשר בבסיסו, איזון בין העקרונות המתנגשים כאמור לעיל, מחייב גם לתת את הדעת לעניין השיהוי. כשחל שיהוי רב בהגשת התביעה לביטול פסק דין, גדל משקלו של האינטרס הציבורי הגלום בעיקרון סופיות הדיון. מאידך, פוחת משקלו של האינטרס הציבורי הגלום בחקר האמת. מטבע הדברים, חלוף הזמן עלול לפגוע ביכולת לברר את המחלוקת לאשורה בשל קושי באיתור מסמכים ועדים רלבנטיים. חלוף הזמן כרוך גם בפגיעה אפשרית בזיכרון העדים ובמהימנות העדויות. על כן נקבע כי שיהוי בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין, מטיל נטל מוגבר על הטוען לקיומו של משפט חוזר אזרחי. ולא רק זאת. שיהוי אף עשוי להקים טענת מניעות שיש בה, כשלעצמה, עילה לדחיית בקשה למשפט חוזר אזרחי על הסף.
כך סוכמו הדברים בעניין טורג'מן:
"כאשר חל שיהוי רב בהגשת התביעה לביטול פסק דין חלוט נוטה הכף לטובת עיקרון סופיות הדיון. לפיכך, הגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט בשיהוי רב עשויה להגביר את הנטל המוטל על הטוען לביטול […]. במקרה של שיהוי ניתן יהיה לטעון למניעות או להשתק באשר להעלאת הדרישה לביטול פסק דין חלוט ולסלק את התביעה על הסף.
(פסקה 25 והאסמכתאות המובאות שם).
להכבדת הנטל על הטוען לביטול פסק דין חלוט בשיהוי, ראו גם: רע"א 33/08 לוי נ' מינהל מקרקעי ישראל, (21.5.200) בפסקה ז').
לסילוק תביעה לביטול פסק דין על הסף מחמת מניעות בשל השיהוי שנפל בהגשתה, ראו גם: דנ"א 79/02 עין גב – קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ (29.11.2001), פסקה 6; רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' וינשטיין, (8.3.2009), פסקה 9 לפסק הדין של כבוד השופטת נאור וכן, פסקה 6 לפסק הדין של כבוד השופט מלצר, אשר כינה זאת "שיהוי מאיין".
מצוידת בכל אלה, אפנה לבחינת יישום הדין על ענייננו.
סבורני כפי שציינתי לעיל, כי יש לקבל את הבקשה לסילוק על הסף ולדחות את הבקשה למשפט אזרחי חוזר. זאת בשל העדר תשתית ראייתית לכאורית כנדרש לפי התנאי הראשון בעניין טורג'מן ובשים לב לשיהוי הכבד שנפל בהגשת התובענה, אשר, כשלעצמו, מוביל לדחייתה.
לא הוצגה תשתית לכאורית כנדרש לטענת המרמה
אזכיר כי התנאי הראשון כפי שנקבע בעניין טורג'מן הוא "אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה" עוד נקבע שם כי "… לא כל טענה בעלמא כי עדות שנשמעה הינה עדות שקר או מסמך שהוגש הינו מסמך מזויף יכולה להצדיק ביטולו של פסק דין חלוט וקיום משפט חוזר בהליך. 'עצם העובדה שטוענים שעדות פלונית היא עדות שקר אינה מספיקה, שאם לא כן לא היה סוף למשפטים המבוססים על ממצאים שבעובדה'. כך גם בע"א 8024/17 ב.י.מ חברה לבניה והשקעות (חיפה 1993) בע"מ הנזכר לעיל נקבע כי "כדי לבסס טענת תרמית שתצדיק ביטולו של פסק דין חלוט לא די בטענות בעלמא. על טענות התרמית להיות מגובות בראיות בעלות אמינות לכאורית" (פסקה 21).
טענת התובעים היא שהתובעת לא הייתה מודעת להסכמה שניתנה בשמה על ידי עורך הדין עמית לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין בהליך הקודם; וכי ההסכמה שניתנה כאמור אינה על דעתה והושגה במרמה. טענה זו נסמכת על שני אדנים. האחד נוגע לטיבה של הפשרה לגופה, שלפי הטענה מעוררת חשד א-פריורי לאי תקינות ההסכמה, לנוכח הפגיעה הנטענת בזכויות התובעת. נטען כי לפי הקבלה המנוח רכש שטח העולה על זה שנקבע כי התובעת זכאית לו לפי פסק הדין, ולאור זאת לא ברור מדוע הסכים עורך הדין עמית לתיקון הרישום מרישום שטח של 223 מ"ר (הרישום שנעשה במקור) לשטח של 115.78 מ"ר שהוסכם. השני, נוגע למערכת היחסים עם עורך הדין עמית. נטען כי ספק אם התובעת כלל חתמה על יפוי כוח שאפשר לעורך הדין עמית לייצגה בהליך ואם לא חתמה, זוהי תרמית; ובכל מקרה, כך נטען, גם אם נחתם כזה, התובעת לא הייתה כשירה לטפל בענייניה בתקופה הרלבנטית, ולא ניתן היה להישען גם על עזרתו של בנה דוד שלא היה כשיר לטפל בענייניו או בענייני אמו.
אתייחס לדברים כסדרם.
אין בתוכן הפשרה שניתן לה תוקף של פסק דין כדי לבסס תשתית לכאורית למרמה
בתביעה נטען כי "נרכשה קרקע בשטח של 201 מ"ר והדבר עולה בבירור מהמסמכים ולראיה העובדה שהעסקה המקורית נרשמה ע"ס כ- 200 מ"ר" (סעיף 18 לתביעה) ומכאן הבקשה להצהיר כי התובעת זכאית להירשם כבעלים של 201 מ"ר בחלקה החדשה. הטענה שם מבוססת על הקבלה שבה, כך נטען, "מופיע במפורש שהמגרש שנמכר הינו בגודל של 185 מ"ר בנוסף ל- 16 מ"ר, קרי: 201 מ"ר סה"כ ולא 115 מ"ר" (סעיף 34 לתביעה). משכך, לשיטת התובעים, לא ברור מדוע הסכים עורך דין עמית לתיקון הרישום תוך פגיעה בזכויותיה של התובעת, כך שהשטח בבעלותה פחת מ-223 מ"ר כפי שהיה רשום במקור, ל- 115.78 מ"ר.
מדובר בקבלה אחת מתאריך 12.2.1956 שצורפה לתביעה. להלן העתק תצלומה (מתוך נספחי התביעה):
מעיון בקבלה עולה, כי זו קבלה על תשלום שנעשה על חשבון העסקה, "על מכירת המגרש מס' 5 בגודל 185 פיק במחיר …". מדובר במכירת מגרש בשטח של 185 פיק ולא במכירת מגרש בגודל 185 מ"ר כפי שנטען בתביעה. לפי ספרו של ד"ר דן שרוני מדידה ומיפוי, "פיק" היא יחידת שטח עותומנית. הדונם הפלסטיני/העותומני היה בשטח כ- 919.3 מ"ר וכולל 1,600 פיק מרובע (בשטח של כ- 0.574.6 כל אחד). לפי תחשיב זה 185 פיק הם כ- 106 מ"ר (ראו בפרק יחידות אורך ושטח, שצורף לכתב ההגנה של עורך דין עמית).
כאמור, בכתב התשובה (לכתב ההגנה של עורך דין עמית שבו עמד על הנ"ל) התובעים אינם חולקים על כך שמדובר ביחידת השטח "פיק". עם זאת, הוסיפו וטענו כי אין הדבר מעקר את התביעה שכן "לאחר מכן מופיע גם שבסה"כ קיבל המוכר מהמנוח 200 ל"י, אולם בעבור שטח של 185 פיק (106 מ"ר) שולמו 50 ל"י בלבד ולכן ברור שמלוא השטח שנרכש היה גדול בהרבה כאשר גודלו עולה, לכל הפחות, לגודל השטח המקורי בו נרשמה העסקה (223 מ"ר)" (פסקה 31 שם) [ראו הכיתוב בצד הקבלה מימין].
זוהי טענה בעלמא (שאף הופיעה רק בכתב התשובה, ולאחר שבתביעה נטען כי התובעת זכאית לבעלות בשטח של 201 מ"ר). היא מבוססת על כך שלפי הקבלה שולם סך של 200 ל"י ועל הטענה שהתמורה בעבור 185 פיק היא 50 ל"י בלבד. אלא שלטענה כאילו הוסכם שהתמורה עבור השטח של 185 פיק היא 50 ל"י בלבד; ולטענה הנוספת, כאילו הפער בין 50 ל"י לבין 200 ל"י שולם לרכישת שטח נוסף (מעבר ל- 185 פיק) – אין אחיזה בקבלה או בראיות אחרות (וראו גם הדיון במסמכי מס שבח להלן). כעולה מעיון בקבלה, זוהי קבלה על תשלום חלקי של 50 ל"י מתוך התמורה הכוללת המוסכמת לשטח כולו (185 פיק), שעמדה על 647.500 ל"י. בקבלה צוין כי התשלום של 50 ל"י התקבל על חשבון "מכירת המגרש מס' 5 בגודל 185 פיק במחיר 35.00 ל"י כל פיק. בסך הכל 647.500 ל"י". דהיינו: השטח שנמכר כולו הוא בגודל 185 פיק, והתמורה בכללותה עבור המגרש בשטח של 185 פיק היא 647.500 ל"י. תחשיב התמורה אף צוין במפורש בקבלה – 35.00 ל"י עבור כל פיק (35.00*185= 647.500 ל"י).
אין אפוא בקבלה כדי לתמוך בטענות התביעה למרמה או משום שמץ של ראיה לכך שזכויותיה של התובעת קופחו במסגרת הפשרה שניתן לה תוקף של פסק דין בהליך הקודם. עולה ממנה כי נרכש שטח של 185 פיק (שהם כ- 106 מ"ר) ואילו במסגרת הפשרה זכתה התובעת בשטח של 115.78 מ"ר.
לשלמות התמונה אעיר עוד מספר דברים ביחס לקבלה:
ראשית, קיימת אי-התאמה לכאורה בין התמורה המוסכמת לפי הקבלה (שהיא, כאמור, 647.500 ל"י) לתמורה ששולמה בעד הנכס לפי הדיווח לרשויות מיסוי מקרקעין, שם הצהיר המנוח כי שילם עבור הנכס בשטח של 104 מ"ר בסך הכל, 620 ל"י. הצדדים לא התייחסו לפער זה. אעיר כי הצדדים ציינו בטעות שכתוב בקבלה סך של 642.500 ל"י אך כתוב 647.500 ל"י, שהיא התוצאה של התחשיב הנזכר המצוין בקבלה. ממילא גם אם בסך של 642.500 ל"י מדובר, הפער הנזכר בין הסכומים קיים. כך או כך, זהו פער שלא מצאתי כי יש לו משמעות לצורך ענייננו (ולא נטען שכך).
שנית, בהמשך הקבלה (השורה הרביעית לקבלה) צוין כי "נוסף לזה 20 ל"י בעד […]" ההמשך אינו קריא והמשפט כולו לא פוענח במלואו גם על ידי הצדדים, שלא נתנו דעתם לדבר.
שלישית, בצד הקבלה מצוין כי "קיבלתי נוסף עוד מאה וחמישים ל"י ובסך הכל קיבלתי מאתיים ל"י" ולצד זאת חתימה נוספת ותאריך נוסף שנראה כי הוא 14.2.56 (ואילו התאריך במקום המיועד לכך מעל החתימה בקבלה הוא 12.2.56). נראה כי שתי החתימות הן של אדם בשם "חיים רוז" שמי מהצדדים לא שפך אור על מעורבותו בעניין או כיצד התגלגלו שמו וחתימתו לסיפור המעשה.
רביעית – בתביעה נטען כזכור כי "בקבלות העסקה מופיע במפורש שהמגרש שנמכר הינו בגודל 185 מ"ר בנוסף ל- 16 מ"ר, קרי 201 מ"ר". בשטח הנטען של 185 מ"ר שהתברר להיות 185 פיק, עסקתי לעיל. ביחס לשטח של 16 מ"ר אין כל התייחסות של התובעים (מעבר למצוטט). לא ברור מאין ועל יסוד מה נטען כאילו עולה מהקבלה שהמנוח רכש 16 מ"ר נוספים ובכל מקרה, לא מצאתי לכך כל בסיס בקבלה (או במסמך אחר).
אין בכל ההערות לשנות את מסקנתי הנ"ל. לכל היותר, ניתן להסיק מהקבלה על כל הכתוב בה, כי בעת שהוצאה (פברואר 1956) שילם המנוח על חשבון תמורת המגרש ששטחו הכולל 185 פיק, סך של 200 ל"י (50 ל"י ועוד 150 ל"י) ועוד 20 ל"י, מתוך 647.500 ל"י שהוא התשלום הכולל שסוכם בין הצדדים עבור מלוא השטח (185 פיק).
מסקנות דומות לאלה העולות מן הקבלה באשר לטיבה ופרטיה של העסקה שבוצעה בשנת 1952, עולות ממסמכי מס שבח. כאמור, במסגרת ההליך שלפניי המציאה המדינה מסמכי מס שבח, שחלקם כבר צורפו על ידי הצדדים (יוער כי תחילה נמסרו במעטפה לעיוני בלבד, ולאחר עיון הוריתי להמציאם לצדדים).
מעיון ב"הצהרה על מכירת/רכישת זכות" שהוגשה לשלטונות מס שבח מקרקעין ביום 4.8.1993 ונחתמה ע"י המנוח ביום 2.8.1993 בפני עורך דין פרק, עולה כי צוין בכתב יד, בצמוד לכותרת המסמך הנ"ל כי מדובר בעסקה ביחס לשטח "של 104 מ"ר מחלקו של המוכר". כך גם בסעיף 3 "תיאור כללי של המקרקעין שנמכרו" הוסף "של 104 מ"ר מחלקו של המוכר". עוד צוין כי שולמה תמורה בסך "של 620 ל"י וכי החזקה במקרקעין התקבלה בשנת 1956 ואז גם שולמה התמורה". כן צורף תצהיר המנוח שלפיו "ביום 12.2.56 קניתי מאת המנוח גבריאל מוגרבי ז"ל, שטח של 104 מ"ר, מתוך הנכס חלקה 24 בגוש …, ושילמתי לו סך של 620 ל"י, בתשלומים, עבור שטח זה" (עמודים 51-55 לתביעה).
זאת ועוד. לפי מסמכי מס שבח, ביום 7.11.1993 פנה עורך דין פרק (בשם המנוח) נוספות לשלטונות מס שבח, תחת הכותרת "עסקה 9309899/4 חלקה 24 בגוש 6136". בפנייתו ציין, בין היתר, כי "בפברואר 1956 קנה … [המנוח] מאת גבריאל מוגרבי ז"ל, שטח של 104 מ"ר מתוך הנכס הנ"ל. כל שיש היום בידי … [המנוח], מלבד החזקה בבית שהקים ובנה, הם העתקי שטה"ח המצורפים [כך במקור, הכוונה לשטרי חוב], אותם נתן למר מוגרבי, ושהוחזרו לו עם התשלום" (צורפו תשעה שטרי חוב על סך של 50 ל"י כל אחד ואחד על סך 45 ל"י, לפירעון בחודשים מרץ-דצמבר, כולם מיום 15.2.56). לאחר מכן, ביום 9.12.1993, הוגשה השגת המנוח לפי סעיף 87 לחוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג – 1963, גם היא באמצעות עורך דין פרק. בהשגה נטען כי הנכס הוערך ביותר משוויו (לפי שטח של 169 מ"ר), שכן מדובר ב- 104 מ"ר במושעה שנרכשו בשנת 1956 בשכונת עזרא שהיא שכונת מצוקה והבית הוא בית רעוע שהוצא לגבי צו הריסה, וכי המשיג-המנוח הוא אדם קשה יום בן 65, נכה ואסיר ציון. ההשגה התקבלה ולפי החלטת המנהל בהשגה מיום 30.12.1993 הוקטן שווי הנכס. עולה מהמסמכים כי גם במסגרת זו נעשה תחשיב המס לפי 104 מ"ר (ההשגה למס שבח).
אזכיר כי גם בתצהיר המנוח לעירייה (עמ' 49 לנספחי התביעה) עליו חתם המנוח במסגרת ההליכים לפרצלציה הצהיר המנוח כי הוא זכאי להיות בעלים של 104 מ"ר. התובעים טענו, כזכור, לשיטתם "כרקע" לתביעה, כי המנוח לא היה כשיר לטפל בענייניו. אף זו טענה בעלמא ללא שמץ של ראיה, ולו לכאורה. לא הוצג כל מסמך רפואי מזמן אמת ובוודאי שלא חוות דעת; והטענה אף איננה מתיישבת עם הנסיבות ובכלל זה, עריכת העסקה, החלפת שטרי חוב, עמידה על זכויותיו בהגשת השגה לשלטונות מס שבח, בהגשת תצהיר לעירייה במסגרת קידום הליכי הפרצלציה וכו'.
על רקע כל האמור ניתן לסכם ולומר את הדברים הבאים:
אין בסיס לטענת התובעים כי לפי הקבלה (או בכלל) המנוח רכש ממר מוגרבי ז"ל שטח גדול יותר מ- 185 פיק. לפי הקבלה רכש המנוח ממר מוגרבי מגרש בשטח של 185 פיק (שהם כ- 106 מ"ר) בתמורה לסך כולל של 647.500 ל"י. גם לפי הצהרות המנוח במסמכי מס שבח והנתונים שנפרשו שם, בפברואר 1956 רכש המנוח ממר מוגרבי ז"ל שטח של 104 מ"ר (אם כי במחיר של 620 ל"י), והעסקה בוצעה ונשלמה בפועל תוך תשלום התמורה והעברת החזקה בשנת 1956, הגם שדווחה באיחור. ואף לפי תצהיר המנוח לעירייה הוא רכש 104 מ"ר.
המסקנה היא, אפוא, כי התובעים לא הניחו ולו שמץ של ראיה שיש בה כדי לתמוך, ולו לכאורה, את טענתם כי במסגרת הפשרה שניתן לה תוקף של פסק דין בהליך הקודם קופחו זכויותיה של התובעת. תוכן הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין אינו מעלה אף לא שמץ של חשש לכאורי לתרמית, ואינו בבחינת נסיבה או ראיה לכאורה שבכוחה לבסס את דרישת התובעים לביטול פסק הדין ולקיום משפט חוזר.
אם לא די בכך, הרי שכאמור, המנוח הגיש השגה לשלטונות מס שבח, וזו נתמכה בתצהיר המנוח לאימות פרטי העסקה ביחס למועד העסקה וביצועה בפועל, שטח הנכס והמחיר. שלטונות מס שבח קיבלו את הצהרות המנוח, ותחשיב המס (שבתחילה נערך לפי שטח של 169 מ"ר) תוקן ובוצע בהתאם לפרטים עליהם הצהיר ובכלל זה שטח הנכס (104 מ"ר). משעה שכך הוצהר לשלטונות מס שבח ואף התקבלה ההשגה שהגיש המנוח, סבורני כי התובעת-יורשתו, מנועה מלטעון כיום כי נרכש שטח גדול יותר מהמוצהר, ולא ניתן לקבל את טענת התובעים (בהתייחסותם בטיעון הנוסף) כי מדובר בהערכה של השטח לצרכי מיסוי בלבד, שאין בה כדי להעיד על השטח שנרכש.
הרחבתי בכל הנ"ל כדי להדגיש, שאין העניין מעורר אי נוחות או עוול שיכול להצדיק בירור מחודש. הרחבתי גם בתיאור ההליך הקודם. סבורני כי ניתן להתרשם כי מדובר בהצעה שהציע בית המשפט בהחלטה שניתנה בתום הדיון הראשון בתיק, לאחר שעיין בכל שבא לפניו ושמע את טענות הצדדים. הפשרה גובשה לאורך זמן, ניתנה שהות לצדדים לכלכל צעדיהם והתקיים דיון נוסף.
אוסיף על כך כי משעה שאין בראיות שהוצגו כדי להוביל למסקנה שהמנוח רכש ממוגרבי יותר מ- 185 פיק, על פניו, גם לא מתקיימת דרישת החיוניות (התנאי השני לפי הלכת טורג'מן). נדמה שאף ההפך הוא הנכון. מתחזקת המסקנה כי במסגרת ההליך הקודם הושגה בחסות בית המשפט פשרה שמיטיבה עם המנוח (ועם התובעת), בכך שנרשמו על שמה 115.78 מ"ר (בחלקה המקורית) במקום 104 מ"ר.
אבחן כעת את הנדבך השני של טיעון התובעים.
אין תשתית ראייתית לכאורית לטענות שהועלו בנוגע לייצוג עורך הדין עמית שלא על דעת התובעת
כאמור, נטען כי ספק אם התובעת כלל חתמה על יפוי כוח לטובת עורך הדין עמית ואם לא חתמה, זוהי תרמית; ובכל מקרה, גם אם חתמה על יפוי כוח, התובעת לא הייתה כשירה לטפל בענייניה בתקופה בה נחתם (אם נחתם) ובוודאי שלא טיפלה בענייניה בעזרת בנה דוד שלא היה כשיר לטפל בענייניו או בענייני אמו, ובשנים הרלבנטיות, 1998-1999, בפרט.
מהן הראיות הלכאוריות שהציגו התובעים לביסוס הטענות? לביסוס הטענה שספק אם חתמה על יפוי הכוח (ודוק: אף לא נטען כי לא חתמה על יפוי הכוח אלא שקיים ספק אם חתמה) נטען כי התובעת ואף מי מהתובעים אינם מכירים את עורך הדין עמית, אשר ייצג כביכול את התובעת, ומעולם לא שמעו עליו. ואילו הטענה שיפוי הכוח, אם נחתם, הוא חסר תוקף – שהיא, כך נראה, הטענה המרכזית – מבוססת על הטענה שהתובעת וגם בנה דוד, שנטען כי היה מעורב, לא היו כשירים בזמן הרלבנטי לטפל בענייניהם.
סבורני כי גם בעניין זה מדובר בטענות בעלמא שאין להם כל אחיזה ותימוכין (שאף נסתרו מטענות התובעים), ובוודאי שלא הומצאו לעניין זה ראיות בעלות אמינות לכאורית כנדרש.
אין בטענה שהתובעת או התובעים אינם מכירים את עורך הדין עמית משום ראיה לתמיכה בטענתם שייצוג התובעת בידי עורך דין עמית לא היה על דעתה. כיום, כפי שהתובעים טוענים בעצמם, לא ניתן לתקשר עם התובעת, שאף מונה לה אפוטרופוס, ואם כך, לא ברור על יסוד מה ואיך נטען שהתובעת איננה מכירה את עורך הדין עמית. בכל מקרה, אין כל ראיה ואף אין ראשית ראיה, ולו לכאורית, כי בעת ההליך הקודם, לא הייתה התובעת כשירה לטפל בענייניה. התובעות 2-3 מונו אפוטרופוס לגופה ולרכושה רק בשנת 2019, כעשרים שנים לאחר האירועים הנדונים (ההליך התנהל בשנים 1998-1999 והרישום בוצע בשנת 2000).
יוער כי בעניין מצבה הרפואי של התובעת לא הוגש דבר מעבר לצו המינוי משנת 2019. ממילא הטענה שהתובעת לא הייתה כשירה אז לנהל את ענייניה היא עניין שברפואה, אשר להוכחתו צריך היה לצרף כבר לכתב התביעה חוות דעת רפואית מתאימה, כפי שקובעת תקנה 87 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018. אזכיר עוד כי תקנה 93 קובעת כי בעל דין שלא צירף חוות דעת רפואית לכתב הטענות, לא יוכל להוכיח במסגרת ניהול ההליך עניין שבמומחיות רפואית מטעמו "אלא אם סבר בית המשפט שיש לאפשר לו לעשות כן מטעמים מיוחדים". לא נטען שקיימים טעמים מיוחדים כאמור כאן, וממילא איני סבורה כי קיימים בנסיבות ענייננו טעמים מיוחדים שכאלה (ראו רע"א 2589/23 פלוני נ' אסותא אשדוד בע"מ מיום 20.6.2023. שם הובהר כי פטור כאמור יינתן בנסיבות יוצאות דופן בלבד ו"השימוש בסמכות שבתקנה 93(א) לתקנות החדשות – על אחת כמה וכמה ביוזמת בית המשפט ומבלי שבעלי הדין ביקש זאת – הינו חריג שבחריגים"). יפים הדברים שבעתיים כשאנו מצויים במסגרת של תובענה לביטול פסק דין ולקיום משפט אזרחי חוזר, כשעל התובע הנטל להמציא ראיות בעלות אמינות לכאורית לביסוס טענת התרמית כפי שנקבע בעניין טורג'מן, שאם לא כן בידי הנתבעים לבקש את סילוק התביעה על הסף.
אעיר כי גם לגבי האח דוד לא הומצאו ראיות להוכחת מצבו הרפואי הנטען בעת הרלבנטית. בעניינו, יש לציין, אף לא הוצגה כל ראיה ביחס למצבו כיום. יתר על כן, מקובלת עלי טענת עורך דין עמית, כי מהמסמכים הרפואיים שצורפו ביחס אליו עולה דווקא כי בתקופה הרלבנטית היה הוא כשיר לטפל בענייניו, כפי שגם עולה מכך ששמר את קלסר המסמכים שמצאו אחיו-התובעים בבית האם. ויובהר כי אין באמור כדי לקבוע שאמנם מצבו של האח דוד רלבנטי או אילו הוכח שהיה חסר כשרות משפטית או יכולת לנהל את ענייניו (ולא כך קבעתי), היה בדבר כדי להצדיק את ביטול פסק הדין החלוט. שהרי בעלת הדין בהליך הקודם ובעלת הזכויות הנדונות בנכס היא התובעת. ומבחינה זו נדמה כי גם אילו הובאו ראיות להוכחת הטענה לאי כשירות האח דוד בעת הרלבנטית להליך הקודם, הן לא היו עוברות את התנאי השני בדבר חיוניות הראיה.
סיכומם של דברים, שלא הומצאה ולו ראשית ראיה לכאורית לכך שהתובעת לא הייתה כשירה בעת ההליך הקודם לטפל בענייניה. אף נדמה שההיפך עולה מטענות התביעה, שעה שנטען שם, בין היתר, כי ניתן ללמוד שהתובעת לא הסכימה לפשרה המוצעת והיא אינה על דעתה, מכך שלא נענתה לפניותיו של עורך דין פרק שקדמו להליך. טענה זו אינה מתיישבת עם הטענה שהתובעת לא הייתה מסוגלת לטפל בענייניה. לא הוצגו ראיות לכאוריות גם לטענה שהאח דוד היה חסר מסוגלות לטפל בדרוש (ככל שהדבר רלבנטי וכאמור, איני סבורה שכך). אף הקלסרים על המסמכים שנמצאו כאמור בבית התובעת, אינם עולים בקנה אחד עם הטענה לניהול ההליך על ידי עורך הדין עמית מבלי שנשכרו שירותיו על ידי התובעת או שההסכמה לפשרה ניתנה שלא על דעתה או ללא ידיעתה. לא הונחו גם ראיות לכאוריות אחרות שיש בהן כדי לתמוך בטענת התביעה כי עורך הדין עמית פעל ללא הרשאת התובעת או ללא ידיעתה וללא הסכמתה או שעשה יד אחת עם יורשי מוגרבי לנישול התובעת מזכויותיה.
הטענה לקנוניה אפשרית בין עורך הדין עמית ליורשי מוגרבי, נותרה אף היא כטענה בעלמא. למעשה, התובעים מודים שכך. במענה לבקשה לסילוק על הסף טענו כי טענת התרמית מופנית גם כלפי יורשי מוגרבי, שכן הם הנהנים ובעלי האינטרס בפעולתו של עורך דין עמית וכי טיב התרמית והקשר שביניהם והאם פעלו בקנוניה יחדיו, אינם ידועים להם. כאמור, לא הונחו ראיות לכאוריות כלשהן לתרמית מצד עורך הדין ואין שמץ של תשתית ראייתית לכאורית לקנוניה שבה מעורבים יורשי מוגרבי ועורך הדין עמית. אזכיר בהקשר זה גם את מידת הפירוט הדרושה בכתבי הטענות בהעלאת טענות קשות מסוג זה שהופנו לנתבעים. אין כתב התביעה ממלא אחר דרישה זו וטעם זה אף הוא יכול, כשלעצמו, להצדיק את דחיית התביעה כנגדם (ראו למשל ע"א 7041/21 מוסה נ' רשות הפיתוח (13.3.2022), פסקה 7). עוד אציין כי בהעדר טענה ממשית למעורבות של יורשי מוגרבי בקנוניה כנטען, עומד בפני התובעת קושי נוסף בביטול פסק הדין שניתן בין התובעת לבין יורשי מוגרבי (ראו לאחרונה רע"א 3625/23 עמותת אגודת ישיבת מדרשת פורת יוסף ירושלים נ' אחיעם (28.9.2023)). גם אם יש בפי התובעים טענות לייצוג רשלני של עורך הדין עמית (ולמען הסר ספק, אם קיים כזה, איני קובעת שכך היה), אין הדבר מקים זכות לביטול פסק דין חלוט שניתן בין התובעת ליורשי מוגרבי ולקיום משפט חוזר (ראו רע"א 587219 יונייב הנ"ל, בפסקה 11).
לבסוף ולמען לא יחסר אציין, כי העובדה שלפי הפרוטוקול התובעת או מי מילדיה לא נכח בדיון אינה יכולה לשמש בסיס לביטול פסק הדין החלוט או למסקנה שלא הסכימה לפשרה שניתן לה תוקף של החלטה. כך גם אין בהעדרו של יפוי הכוח להעיד דבר, שעה שהתובענה הוגשה 23 שנים לאחר שניתן פסק הדין ותיק בית המשפט בהליך הקודם נסגר ובוער. בחלוף הזמן לא ניתן לזקוף לרעתו של עורך הדין עמית את העובדה שיפוי הכוח אינו מצוי בידו או לגזור מכאן מסקנה כי לא ניתן כזה (ראו הדיון בשיהוי להלן). בהקשר זה גם אציין כי תצהירו לפיו תיק המשרד בעניין לא נותר בידו ונמסר לתובעת או לאחיינה, לא נסתר (אזכיר כי עורך הדין עמית לא נחקר על תצהירו). עוד יש לציין כי כבר במועד שהוגשו המסמכים לשלטונות מס שבח בשנת 1993 כמפורט לעיל, לא היה הסכם המכר בנמצא. אין אפוא כל מקום לטענת התובעים כאילו בכך שהנתבעים לא צירפו את הסכם המכר (שגם התובעים לא צירפו!), יש כדי לחזק את טענותיהם בדבר מרמה או להסיק שאילו צורף, היה תומך בטענות התובעים.
חל שיהוי כבד בהגשת התביעה המכביד את הנטל ומצדיק כשלעצמו את דחיית התביעה על הסף
כל שאמרתי לעיל ביחס להעדר ראיות לכאוריות לתמיכה בטענות, יפה שבעתיים נוכח השיהוי הרב שנפל בהגשת התביעה. שיהוי זה מטה אף הוא את הכף לדחיית התביעה על הסף. זאת, בין משום הנטל הכבד המוטל על הטוען לתרמית כשתביעתו מוגשת בשיהוי (וממילא כפי שקבעתי, אין בידי התובעים ראיות לכאוריות לתמיכה בטענת המרמה, אם בכלל), ובין משום שהשיהוי הכבד מאוד בהגשת התביעה מקים בנסיבות העניין כאן טענת מניעות עצמאית המצדיקה, כשלעצמה, את דחייתה על הסף.
עסקת המכר בין המנוח לבין מר מוגרבי ז"ל, שאת פרטיה מבקשים התובעים לברר מחדש (בשאלה מה השטח שרכש המנוח) תוך ביטול פסק הדין בהליך הקודם, היא משנת 1956 (ככל הנראה מחודש פברואר). מאז ועד לפתיחת ההליך חלפו כ- 66 שנים. ההליך הקודם, שהתובעים העלו טענות ביחס לניהולו, התנהל לפני למעלה משני עשורים בשנים 1998-1999, ומאז שניתן פסק הדין ועד להגשת התובענה, חלפו כ- 23 שנים. בחלוף הזמן התכלו הראיות. תיק בית המשפט של ההליך הקודם בוער. אף הצדדים לא שמרו את מלוא המסמכים וזיכרונם קהה (ולא ניתן לבוא על כך בטרוניה). מאז הלכה הנתבעת 1 לעולמה ולתובעת מונה אפוטרופוס בשנת 2019. עורך הדין פרק, שיכול היה לשפוך אור על מצב הדברים, נפטר אף הוא. במצב דברים זה, קיים קושי לברר מחדש את קורות ההליך הקודם ועוד יותר מכך, להתחקות אחר כוונת הצדדים בהסכם המכר. במצב דברים זה, אין הצדקה לפגוע בעיקרון סופיות הדיון בשל העיקרון של חקר האמת. חלוף הזמן פגע באופן ממשי ביכולת הנתבעים להתגונן וביכולת של בית המשפט להגיע לחקר האמת ומתעורר חשש כבד שדווקא בירור מחדש כעת, יחטא לאמת. והכל כשכאמור, אין ולו ראשית ראיה לכאורית למרמה מצד הנתבעים או מי מהם כלפי התובעת. זאת ועוד – פסק הדין בוצע באופן שזכויות התובעת לפי פסק הדין נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ביום 5.1.2000, ועל כוחו של המרשם אין צורך להכביר מילים. אף על פי כן, התביעה הוגשה רק בחודש יוני 2022. התובעים אף ציינו בתביעה כי במהלך השנים היו מודעים לכך שחלו שינויים ברישום הזכויות. עם זאת, לא הניחו כל טעם סביר שיכול להצדיק את השיהוי הרב שנפל בהגשת התביעה, והסתפקו באמירה בעלמא כי פעלו בתוך זמן סביר בנסיבות. התובעים גם לא מצאו לנכון לפרט ולציין לוחות זמנים או את השתלשלות האירועים בקשר עם "גילוי" קלסר המסמכים או החששות שהתעוררו אצלם. כאמור, אין תשתית לכאורית מספקת, אם בכלל, לטענות שהתובעת לא הייתה כשירה לטפל בעניינה בעת הרלבנטית להליך (וכך גם לגבי הבן, דוד); ואולם גם אם אניח כי האם או הבן, דוד, לא היו כשירים לטפל בעניין, צו מינוי אפוטרופוס לתובעת הוא מיום 18.12.2019. התביעה הוגשה כשנתיים וחצי לאחר מכן.
מתוך עיון בפסיקה הרלבנטית, נדמה כי פרקי הזמן הנזכרים לעיל שחלפו מאז פסק הדין ומאז עסקת המכר, עומדים בראש המקרים שבהם נקבע כי השיהוי מקים מניעות שיש בה כדי להביא לדחיית התובענה לביטול פסק הדין על הסף (ראו למשל עניין עין גב ועניין וינשטיין הנזכרים לעיל). בענייננו סבורני, כי התקופה הארוכה שחלפה מעם האירועים, על השינויים הרבים והמהותיים שהביא עמו הזמן כמתואר, אשר יורדים לשורש היכולת לברר את הטעון בירור – מקימה מניעות שמצדיקה סילוקה של התביעה על הסף.
לסיכום הדיון עד כה וכפי שקבעתי לעיל: מצאתי כי לטענה בדבר אי כשירות התובעת בעת הרלבנטית להליך הקודם כמו גם לטענה בדבר אי כשירות בנה – לא הוצגה תשתית לכאורית (אם בכלל) שמצדיקה המשך דיון ובחינה של הטענה; וכי לא הוצגה תשתית לכאורית גם לטענה שעורך הדין עמית פעל ללא הרשאת התובעת או ללא הסכמתה או שעשה יד אחת עם יורשי מוגרבי לקפח את זכויותיה. עוד מצאתי כי אין בנמצא תשתית לכאורית לכך שהתובעת זכאית לבעלות על שטח גדול מזה שנקבע בהליך הקודם. כיוון שעל טענות אלה עומדת הבקשה לביטול פסק הדין החלוט ועל פי הדין כמתואר, יש לסלק את התובענה על הסף. וזאת גם מחמת מניעות עקב השיהוי הכבד שנפל בהגשת התביעה.
אעיר עוד כי התביעה לביטול פסק הדין ולקיום משפט אזרחי חוזר, הוגשה בטענה שפסק הדין הושג במרמה ולא בטענה שהתגלו ראיות חדשות (כגון הקבלה או המסמכים שנמצאו בקלסר בבית התובעת). עם זאת, אציין, למען לא ימצא חסר, כי הדין החל בשני המקרים הוא דומה. דנתי גם במסמכים שנמצאו בבית התובעת ואף הם, כאמור, אינם מקימים, אף לא לכאורה, עילה שבדין למשפט אזרחי חוזר.
עניינים נוספים
כאמור, התובעת חסויה והתובעות 2-3 מונה לה כאפוטרופסיות לגוף ולרכוש. בתשובה לטענות הנתבעים להעדר עילת תביעה השיבו התובעים כי התובעות 2-3 הגישו את התובענה בכשירותן זו. אלא שבכתב התביעה לא נטען שהתובעות 2-3 תובעות מכוח מעמדן זה, ולא כך הוצג בכותרת המסמך. גם ביפוי הכוח שהציג ב"כ התובעים לא צוין כי ניתן מכוח צו האפוטרופסות לצורך ייצוג התובעת. מכל מקום, ביטול פסק הדין וקיום משפט אזרחי חוזר כפי שהתבקש, אינו עניין של מה בכך. ניהול ההליך הקודם מחדש עלול לפגוע בזכויותיה של התובעת אם תתקבל התובענה שהגישו שם יורשי מוגרבי. אזכיר כי לפי הפשרה נרשמו על שם התובעת זכויות בשטח העולה על זה שנרכש בשטח של 104 מ"ר. כשלעצמי סברתי כי בנסיבות העניין והעומד על הפרק, היה מקום שהתובעת 2-3 תקבלנה מבית המשפט לענייני משפחה אישור מראש לנקיטת ההליך בשמה של התובעת (ראו סעיף 47 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962). אציין כי הצדדים השלימו בכתב בעניין זה, שהועלה על ידי בדיון. עם זאת, לאור קביעותיי לעיל התייתר גם הצורך להרחיב ולהכריע בדבר. התייתר גם הצורך לדון בקושי שנוצר עקב השינויים שחלו במקרקעין שעברו פרצלציה וזכויותיהם של הצדדים השלישיים ועיריית תל-אביב, והצורך לדון בטענות נוספות של הנתבעים.
הערה לעניין התיישנותה של התביעה לביטול פסק דין
כיוון שקיבלתי את הבקשה לסילוק התובענה לביטול פסק דין על הסף מטעמים אחרים, לא ראיתי להכריע את הבקשה על יסוד טענת ההתיישנות, הגם שלטעמי התביעה התיישנה. מקובלת עלי עמדת הנתבעים כי אין מדובר בתביעה במקרקעין במובן (הרחב) שיש למונח זה בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (חוק ההתיישנות) (ראו ההגדרות בסעיף 1 לחוק). וסבורני כי בהתאם לפסק הדין בעניין טורג'מן, חל עליה דין ההתיישנות הכללי ועל כן, התביעה התיישנה. כך נקבע בעניין טורג'מן כי "בעבר נפסק כי ישנה תחולה לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 על תביעה לביטול פסק דין בטענת מרמה, ולפיכך גם לסעיף 7 לו הקובע כי 'היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה'. כך נקבע כי 'האיזון שערך המחוקק בסוגיית המרמה והאונאה מתאים גם למרמה הנוגעת להליכים משפטיים בתחום האזרחי …".
אדגיש כי המחלוקת שהניחו הצדדים לפתחו של בית המשפט בעניין זה היא בשאלה אם מדובר בתביעה במקרקעין מוסדרים שמתיישנת בתוך 25 שנים (כפי שטענו התובעים בכתב התביעה) או בתביעה לביטול פסק דין שחל בעניינה תקופת ההתיישנות הרגילה בת 7 שנים (כטענת הנתבעים). התובעים לא טענו שתביעה מסוג זה אינה מתיישנת כלל. התובעים גם לא טענו כי ככל שחלה תקופת ההתיישנות הרגילה, היא מתארכת בנסיבות העניין לפי סעיף 7 (או כל סעיף אחר שיש בו כדי להאריך את תקופת ההתיישנות בפועל), אלא חזרו ואחזו בטענה שתקופת ההתיישנות הרלבנטית היא בת 25 שנים. מכאן שגם לא עלה בידם לבסס קיומה של הארכה כאמור, אף לא לכאורה.
לשלמות התמונה אוסיף כי תיתכן גם גישה שלפיה תביעה למשפט אזרחי חוזר אינה כפופה למגבלות חוק ההתיישנות, והאיזון בין העקרונות המתנגשים בשל פגעי חלוף הזמן ייעשה באמצעות דוקטרינות חיצוניות לחוק זה, כגון מניעות ושיהוי. בית המשפט העליון בע"א 4958/99 עין גב – קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נה(2) 11 (2000), קבע כי על בקשה למשפט אזרחי חוזר חלה תקופת ההתיישנות הרגילה, וכי הארכת התקופה בטענה למרמה מוסדרת בסעיף 7 לחוק זה. בדנ"א 79/02 עין גב הנזכר לעיל, ראה כבוד השופט מצא להותיר שאלה זו בצריך עיון, שהתייתרה עם קביעתו כי דינה סילוק על הסף כבר מחמת שיהוי (ראו גם חבקין התיישנות, מהדורה שנייה, התשפ"א -2021, 223). סבורני עם זאת כי ניתן לומר שהגישה השלטת לפי פסק הדין בעניין טורג'מן, שניתן בהרכב שלושה לאחר פסק הדין הנ"ל בדנ"א עין גב, היא שתביעה לביטול פסק דין בטענת מרמה נתונה להתיישנות ומתיישנת בתוך התקופה הרגילה של 7 שנים, בכפוף לתקופות הארכה לפי החוק. ייתכן גם שהתיקון לסעיף 7 בחוק ההתיישנות (תיקון מס' 5), התשע"ה-2015, מוסיף את משקלו לטובת גישה זו, שכן מטרתו, כך נראה, לפי הפסיקה, היא להרחיב את קשת המצבים הבאים בגדרו בהשוואה לסעיף בנוסחו הקודם (ראו רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך 20.8.2020; וכן ישראל גלעד בספרו ההתיישנות בדין האזרחי (תשפ"ב-2022), בעמ' 310-313, אשר סבור כי מטרתו של התיקון רחבה יותר). כאמור, לאור קביעותיי לעיל לא מצאתי להרחיב בסוגיה זו, אשר הצדדים גם לא התייחסו לה.
סוף דבר
הבקשות לסילוק התביעה על הסף מתקבלות, והתביעה לביטול פסק הדין בהליך הקודם, נדחית.
אני מחייבת את התובעים, יחד ולחוד, לשלם סך של 20,000 ₪ ליורשי מוגרבי וסך של 20,000 ₪ לעורך דין עמית (בסך הכל 40,000 ₪). בקביעת ההוצאות הבאתי בחשבון את ההשקעה שנדרשה מהנתבעים בניהול ההליך עד כה ואת אופי הטענות שהועלו כלפי הנתבעים, על קביעותיי בעניין זה, ותוצאת פסק הדין.
המזכירות תדוור לצדדים
ניתנה היום, י"ד חשוון תשפ"ד, 29 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.
