בפני
כבוד השופטת, סגנית הנשיא אביבית נחמיאס
תובעת
ע.י.ח
ע"י ב"כ עו"ד סחר סאדר-סאבא ועו"ד חיים שאולי מדר
נגד
נתבע
א.ח
ע"י ב"כ עו"ד סמדר וינברג
פסק דין
לפני תובענה רכושית בין בני זוג, ובמרכזה מחלוקות הנוגעות לטענות לשיתוף ספציפי בבית מגורים הרשום על שם האיש.
תמצית העובדות הצריכות לעניין:
הצדדים נישאו כדמו"י ביום 22.7.13, מנישואים אלה נולדו לצדדים שלושה ילדים, ילידי 2014, 2015, 2017.
עוד טרם הכירו, התובעת עבדה בבית החולים *****, והנתבע עבד כעצמאי בתחום עבודות עפר, בעל המניות בחברת *****, וזהו תחום עיסוקם אף לאחר הפרידה.
טרם נישואי הצדדים רכשה התובעת דירה בשכונת **** ב****, בסיוע אביה ובאמצעות משכנתא שנטלה בהחזר חודשי בסך של 1500 ₪ (להלן: "הדירה"). דירה זו הושכרה ודמי השכירות הועברו לחשבון בנק הרשום ע"ש התובעת. לטענת התובעת יתרת הכספים לאחר תשלום המשכנתא שימשה לטובת הוצאות תחזוקת הדירה ולטובת צורכי המשפחה.
אין חולק כי דירה זו הינה נכס חיצוני ומלוא הזכויות בה, שייכות לתובעת כאשר הנתבע לא טען לזכויות כלשהן בדירה, חרף טענתו כי סייע בתחזוקתה, שיפוצה ולטענתו, אף הלווה לתובעת סך של 50,000 לצורך רכישתה.
בשנת 2009 רכש הנתבע זכויות חכירה בקרקע – גוש *** חלקה ** ביישוב **** (הנמצא בשטח שיפוט מ.א ****), לטענתו בסיועו של אביו (להלן: "הבית ב****"/"בית המגורים"). חוזה החכירה נחתם ביום 15.3.09. הנתבע החל בבניית הבית טרם נישואי הצדדים, ע"פ היתר בניה מיום 1.8.12, נטל משכנתא לטובת סיום הבניה מחשבון בנק המנוהל על שמו בלבד. לימים, במועד השנוי במחלוקת בין הצדדים, עברו בני הזוג להתגורר בבית. טרם פרוץ הסכסוך המשפטי, סילק הנתבע את מלוא המשכנתא שרבצה על הנכס, לטענתו מכספים שקיבל מאחיו.
לטענת התובעת, כוונתם הברורה של הצדדים כי הבית ב**** הינו ביתם המשותף ושבית זה יהווה בית המשפחה, מטעם זה העבירה סכומי כסף לטובת הבניה עוד טרם הנישואין. לטענתה, לראשונה רק לאחר פרוץ הסכסוך טען בפניה הנתבע כי מדובר בביתו שלו. טענה זו מוכחשת מכל וכל ע"י הנתבע שטען מצידו כי התובעת היתה מודעת לכל אורך הדרך כי ביתה ישאר ביתה, והבית הרשום על שמו, יהיה שלו.
ביום 14.6.21 הגישה התובעת בקשה ליישוב סכסוך, וביום 16.12.21 הגישה התובעת תביעה רכושית לבית משפט זה.
בהתאם להסכמת הצדדים מועד הקרע נקבע ליום 14.6.21, מועד פתיחת ההליכים המשפטיים.
השאלות השנויות במחלוקת:
בהתאם להודעת ב"כ הצדדים בפרוטוקול הדיון מיום 19.6.22, גדר המחלוקת הוגדר כדלקמן:
מועד תחילת השיתוף – האם תקופת השיתוף חלה אף טרם נישאו הצדדים (כטענת התובעת)או עם הנישואים (כטענת הנתבע).
הזכויות בבית ב**** -טענות התובעת לשיתוף ספציפי בבית המגורים הרשום ע"ש הנתבעת.
חוו"ד אקטוארית – שווי עסק של הנתבע וקיזוז יתרות פתיחה בחשבונות הבנק ובעסק.
אדון בשאלות אלה על פי סדרן:
המשטר הרכושי החל על הצדדים:
הצדדים נישאו בשנת 2013 לפיכך חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973 (להלן: "החוק/חוק יחסי ממון"). משהצדדים לא ערכו הסכם ממון, חל בעניינם הסדר איזון המשאבים הקבוע בפרק השני לחוק, הקובע שיתוף אובליגטורי דחוי למועד פקיעת הנישואין מחמת גירושין או פטירה של אחד מבני הזוג.
סעיף 5(א) לחוק, קובע את אופן איזון המשאבים בין הצדדים עם התרת נישואיהם. בהתאם לסעיף נקבע איזון שוויוני בכלל הרכוש שצברו בני זוג במהלך נישואיהם, זולת ביחס לנכסים שונים שפורטו, ובכללם, נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין (סעיף 5(א)(1) לחוק). נכסים אלה לא ייכללו במסת הנכסים שלאיזון, כל עוד לא התנו בני הזוג על הוראות החוק בדרך שנקבעה בחוק.
מועד תחילת הסדר איזון המשאבים והטענה לתחולת הילכת השיתוף בתקופה שקדמה למועד הנישואין:
הצדדים חלוקים בשאלת מועד תחילת השיתוף. לטענת הנתבע מועד תחילת השיתוף הוא המועד בו נישאו הצדדים ואילו לטענת התובעת הצדדים ניהלו משק בית משותף כשנתיים לפני שנישאו.
המועד בו חל הסדר איזון המשאבים הינו מועד נישואי הצדדים כדין (ר' לעניין זה הדברים שכתבתי בהרחבה בתלה"מ (משפחה צפת) 17674-05-20 פלונית נ' אלמוני). לשם הארכת תקופת השיתוף, על התובעת להוכיח כי טרם הנישואים היתה תקופה בה הצדדים היו בני זוג ידועים בציבור, אשר ניהלו משק בית משותף, וכי בתקופה זו רצונם וכוונתם היה בשיתוף בנכסים שנצברו באותה התקופה, ויוזכר כי על התובעת להוכיח כוונת שיתוף בכל אחד מהנכסים לגביהם נטען השיתוף.
הפסיקה הכירה במקרים בהם קדמה לתקופת הנישואים ולהחלת חוק יחסי ממון, תקופה בה היו הצדדים ידועים בציבור (ר' ת"ע (משפחה ירושלים) 41310/04 עיזבון המנוח נ' ז"ל נ' נ' (31.07.2008) והפסיקה שהובאה שם). יחד עם זאת, מדובר היה במקרים בהם היתה תקופה משמעותית של ניהול משק בית משותף ולא תקופת היכרות קצרה שקדמה למועד הנישואין, תקופה של ביסוס הקשר הזוגי, שאם לא כן, ובהנחה כי בני זוג אינם מתחתנים ביום בו הכירו, נימצא מאריכים בצורה מלאכותית את תקופת השיתוף. בנוסף לא בכל מקרה בו הצדדים מוכרים כ"ידועים בציבור" משמעות הדברים היא החלה אוטומאטית של חזקת השיתוף על כלל הנכסים שנצברו בתקופה זו. כבר נפסק כי נטל ההוכחה הרובץ על הידוע בציבור הטוען לשיתוף רכושי, הינו נטל כבד יותר מאשר על בן זוג נשוי הטוען לשיתוף כאמור, כאשר יש ליתן משקל נכבד לאוטונומית-הרצון של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם ובקביעת ההסדר הרכושי החל על נכסיהם(ר' תלה"מ (משפחה צפת) 17674-05-20 פלונית נ' אלמוני והפסיקה שם). עוד להדגיש כי גם במקרה של ידועים בציבור, השיתוף מתחיל בשלב בו מתייצב הקשר, ולאו דווקא ממועד ההיכרות (ר' הפסיקה שפרטתי בתלה"מ 17674-05-20 הנ"ל).
אני דוחה את טענת הנתבע כי עד שנת 2012 ניהל שתי מערכות יחסים מקבילות עם שתי חברות וכי התחתן עם התובעת "תוך שבועיים" על רקע הודעתה שהיא בהריון (עמ' 22 ש' 14 ואילך, עמ' עמ' 28 ש' 6), זאת על רקע העובדה שהצדדים נישאו ביום 22.7.13 ורק ביום 9.6.14 נולד בנם הבכור.
מנגד אף התובעת לא הוכיחה כי היתה למי מהצדדים כוונה לשיתוף קנייני הנכסים שנצברו לפני הנישואין:
בחקירתה אישרה התובעת כי לפני הנישואין היתה תקופת חברות, בה הכירו הצדדים והעמיקו את יחסיהם עד להחלטה להינשא. כך, ציינה (עמ' 8 ש' 33), "אני לא הלכתי והכרתי בן אדם ואמרתי מחר אני מתחתנת איתו, למדנו להכיר אחד את השניה, הייתי רווקה והוא היה רווק, לא מיד קופצים להירשם ברשות המיסים… השיתוף נוצר אחרי שא.ח סיפר שנרכש שטח והוא רוצה לבנות ואז לאט לאט הוא אמר לי נלך לאדריכל, ולחשמלאי ביחד והלכנו ביחד".
לשיטת התובעת המערכת הזוגית התקיימה כשנתיים בלבד לפני הנישואין, ולא עלה בידה להוכיח כי מייד כשהחל הקשר, ניהלו הצדדים משק בית משותף ובוודאי שלא הוכיחה כי כוונת הצדדים היתה לשיתוף בנכסים שנצברו בתקופת היכרות זו, או כי היה מאמץ משותף של הצדדים בצבירת הנכסים בתקופת החברות.
לא למותר לציין כי האקטואר איזן את הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות (שצברה התובעת) החל מתקופת הנישואין בלבד, והתובעת לא ביקשה להקדים את תקופת השיתוף בהתייחס לזכויות אלה, באופן שיאוזנו הזכויות שצברה בתקופת החברות.
בנסיבות אלה אני דוחה את טענות התובעת, וקובעת כי הצדדים לא קיימו מערכת יחסים של ידועים בציבור לפני שנישאו, וכי בתקופה שקדמה לנישואין לא הוכחה כוונת שיתוף בנכסים שהצדדים צברו.
הבית ב****:
לוז המחלוקת בין הצדדים הינו הבית ב**** אשר זכויות החכירה בו רשומות ע"ש הנתבע. כאמור, הנתבע החל בבניית הבית טרם הנישואים, ובמועד הנישואין היה הבית במצב של שלד.
לטענת התובעת, כוונת הצדדים הברורה היתה כי מדובר בביתם המשותף ושבית זה יהווה בית המשפחה ללא קשר לעובדת רישומו ע"ש הנתבע וללא קשר לבית הרשום ע"ש האישה שהינו רכושה הבלעדי. טענה זו מוכחשת מכל וכל ע"י הנתבע שטען מצידו כי התובעת היתה מודעת לכל אורך הדרך כי ביתה ישאר ביתה, והבית הרשום על שמו, יהיה שלו.
עוד טענה התובעת כי הנתבע העביר לה "מסר של שיתוף" והיא הסתמכה על כך באופן מלא, השתתפה במימון עלויות הבית היתה מעורבת בהליך תכנון הבית בנייתו בניית החומרים והיתה בקשר עם אנשי המקצוע.
הלכת השיתוף – כללי:
בהתאם להלכה הפסוקה, הלכת השיתוף (היוצרת שיתוף קנייני בין בני הזוג) אינה דרה בכפיפה אחת עם הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון והיא נדחית מלפניו. יחד עם זאת, ניתן, בנסיבות מסוימות, להוכיח כוונה ספציפית של הצדדים לשיתוף בנכס מסוים, הכל כפי שיפורט להלן:
הלכת השיתוף הינה יציר הפסיקה. היא מקימה חזקה לפיה בני זוג שניהלו יחסי נישואין תקינים ותרמו למאמץ המשפחתי במשותף, זוכים בחלקים שווים בנכסים שנצברו במהלך חייהם המשותפים, בין אם אלה רשומים על שם שני בני הזוג ובין על שם אחד מהם.
הפסיקה הגדירה את חזקת השיתוף כ"חזקה החלה לגבי בני-זוג המנהלים אורח חיים תקין ושהתנהגותם מגלה מאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר במהלך הנישואין מצוי בבעלותם המשותפת. השותפות נלמדת מנסיבות החיים המשותפים ומגמירות הדעת המיוחסת לצדדים. החזקה נשענת על קונסטרוקציה חוזית שעניינה הסכם משתמע בין הצדדים, לפיו הם שותפים שווים בזכויות" (ר' ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט (3) 529). דהיינו, יש צורך בקיומם של "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף".
לאורך השנים, התפחתה בפסיקה מגמה של הרחבת הלכת השיתוף, הן באמצעות שימת דגש על התנאי של מאמץ משותף שפורש באופן מרחיב, תוך דרישה מינימליסטית של חיים תקינים (כאשר כיום נדרש כי לצורך עמידה בדרישת אורח חיים תקין, די בחיים תחת קורת גג אחת והיעדר קרע או פירוד של ממש – ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי פ"ד לו(2) 645, 1982, ע"א 782/80 אביבה גולדברג נ' יוחנן גולדברג פ"ד לד (2) 757, 1983, אף אם חיי הצדדים לא התנהלו על מי מנוחות ע"א 264/77 דרור נ' דרור פ"ד לב(1) 829 1978), ולגבי דרישת ה"מאמץ המשותף" נקבע כי אינו חייב שיבוא לידי ביטוי דווקא בתרומה כספית לקופת המשפחה אלא אפשר שיתבטא בתרומה לניהול משק הבית וגידול הילדים – ע"א 300/64, ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר פ"ד מט(2) 233) 1995) הן ע"י צמצום האפשרות לסתור את החזקה בדבר השיתוף (הלכת השיתוף הפכה למעין חזקה כאשר די בהוכחת חיים משותפים כדי להעביר את הנטל על הצד שכנגד לסתור קיומו של שיתוף נכסים), והן ע"י הרחבת היקף הנכסים הנכללים בשיתוף- בכלל זה, זכויות סוציאליות, נכסים עסקיים ואף נכסים שנצברו טרם הנישואין – ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, 1992, ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי 1994 (בעניין זה ר' פסק דינו של כב' השופט איתי כץ בתמ"ש (ירושלים) 18560/07 ד' ר' נ' ד' ש' (23.11.2008) וההפניות הרבות שם. כן ר' תמ"ש (ת"א) 3120/98 ס.י. נ' נ.י (17.11.03) וההפניות הרבות שם).
שיתוף ספציפי:
בהתאם לפסיקה, הוראות חוק יחסי ממון אינן מונעות יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכח הדין הכללי על פי נסיבותיו של כל מקרה. לעניין זה ר' ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, 1995: "על מנת לקבוע את זכויות כל אחד מבני הזוג ברכוש במהלך חיי הנישואין, ניתן לפנות לדיני החוזים, לדיני הקניין, לדיני הנאמנות, לדיני השליחות, לדיני עשיית עושר במשפט, לעקרון תום הלב ולכל אותם כלים הנתונים בידינו, כדי לקבוע בעלות אמיתית ולא פורמלית ברכוש". (כן ר' רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, (2002); ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, (2005) , בע"מ 1398/11 – אלמונית נ' אלמוני, (2012); בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית (2004); בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (2007) ועוד רבים אחרים).
יצויין כי בבע"מ 3674/21 פלונית נ' פלונית 12.8.2021, סוכמו הדעות שונות בכל הנוגע לאופן תחולתה של חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים (למשל, ע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פד"י נה(4) 709, 717-716 (2001) ע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם, פ"ד נ(4) 865, 871-870 (1997)). עוד צויין כי הגם שקיימות בנושא דעות שונות, נקבע כי השאלה אם ישותפו נכסים חיצוניים תיבחן לפי נסיבות המקרה, והודגש כי "צדקת החלתה של הלכת השיתוף על נכסים חיצוניים מושפעת מאיכות יחסיהם של בני הזוג, משך הנישואים, מטיב הנכס מושא המחלוקת ומנסיבות נפילתו בחלקו של אחד מבני הזוג".
לעניין נטל ההוכחה, נקבע כי נטל ההוכחה לקיומה של כוונה שיתוף ביחס לנכס "חיצוני", מוטל על הטוען לקיומה (ר' רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, 2002), כאשר נדרשת הוכחה ממשית וחיובית לכוונת השיתוף, ואין להסתפק בעצם קיומם של חיי נישואים משותפים (פרופ' ליפשיץ, השיתוף הזוגי 2016, בעמ' 174-181).
שאלת הוכחת כוונת שיתוף בנכס ספציפי היא שאלה שבעובדה שתיבחן בהתאם לאומד דעתם של הצדדים, הסכמתם וכן נסיבות חייהם לרבות ביחס לנכס הספציפי (בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלונית, 2007, בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית 2007). על מנת לקבוע כי רכוש הינו בבחינת "רכוש משותף", יש לבחון האם היתה כוונה ליצור שיתוף ספציפי, אם לאו, ואם עלה בידי הטוען לשיתוף להוכיח את אותו "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי (ר' בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני 2012, תמ"ש (חי') 31662/97 מ.ד. נ' מ.ד2001).
בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.12), ציין כב' השופט עמית מס' מבחני עזר ופרמטרים בשאלת הוכחת השיתוף מכוח הדין הכללי, כאשר הודגש כי אין מדובר ברשימה סגורה: האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין; האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת לטעמו מידה גדולה יותר של הוכחה. הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה; האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו; אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה); אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה); האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף; שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג; התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף; נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני; כן ר' הדברים שנפסקו בעמ"ש 10884-03-16 מ' נ' מ' 02.01.17 והפסיקה שהובאה שם.
בית המשפט ראה כ"דבר מה נוסף" שדי בו כדי לבסס כוונת שיתוף כאשר הוכח שהצדדים ערכו שיפוץ מסיבי בבית, או כאשר הוצגו ראיות לכך שהייתה הבטחה או כוונה מפורשת להפוך את הנכס לנכס משותף (בע"מ 1398/11 הנ"ל). לעניין ההשקעה נקבע כי על מנת להוכיח שיתוף נדרש בן הזוג הטוען לכך להוכיח "השקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים" (ר' תמ"ש 37372-07-12 ס.מ נ' ב.מ, 2014). במקרה אחר נקבע שיתוף בנכסי מקרקעין שלא שימשו למגורים, שרכש הבעל לפני נישואי הצדדים, במקרה בו דמי השכירות שהתקבלו הופקדו לחשבון בנק משותף, המשכנתא שולמה מאותו חשבון בנק, ועל רקע התנהגות כללית של בני הזוג שבחרו להתגורר בשכירות ולהשקיע כספיהם בנכסי מקרקעין (עמ"ש 40404-04-15 ר.ב נ' א.ב (13.09.16)). בפסיקה אף קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, מקום בו הוכח כי בוצע איחוד פיזי של הנכס. לעניין זה ר' ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח 2011, שם נקבע כי העובדה שבני הזוג התגוררו בדירה הגדולה שנוצרה כתוצאה מהאיחוד הפיזי של שתי הדירות מעידה על כוונת שיתוף ספציפית בדירה שנרשמה על שם הבעל בלבד. כן ר' הדברים שהובאו בעמ"ש (מחוזי מרכז) 35047-10-19 י. ה נ' נ. ה (02.08.2020), ובעמ"ש (מחוזי ת"א) 62688-12-19 ד' ש' נ' ש' ש' (29.7.2020)).
ככל שמדובר בדירת מגורים, הרי מכוח היות נכס זה נכס משפחתי מובהק, נדרשת כמות ראיות קטנה יותר להוכחת השיתוף והגבולות בין המשאבים מיטשטשים, אף אם מלכתחילה עיקר המעמסה הייתה על אחד מבני הזוג (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי 1994, בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פדי נט (1) 665).
לאחרונה קבע כב' השופט אריאל ממן בתלה"מ (ק' גת) 49191-09-20 י. ב נ' ת. ב (20.07.2023) כי התובעת הוכיחה כוונת שיתוף בנכס חיצוני, חרף תקופת נישואין קצרה (4 שנים) וזאת בנסיבות בהן התובעת השקיעה בנכס הון ראשוני בסך של 100,000 ₪ שהועבר ישירות לקבלן, הצדדים נטלו משכנתא משותפת לצורך מימון רכישת הדירה ובמשך תקופה ארוכה חלקה הארי שולמה על ידי אם התובעת. התובעת לקחה חלק פעיל בעיצוב הדירה, טיפלה בעניינים בירוקרטיים הקשורים ברכישתה וכן שילמה מחצית מעלות המטבח.
שיתופיות מוחלשת:
מאחר ששיתוף בנכס חיצוני משמעו שיתוף בנכס שהוצא מכלל נכסים ברי האיזון לפי חוק יחסי ממון, הכירה הפסיקה באפשרות של שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג לשם הכרה ב"שיתופיות מוחלשת" בנכס חיצוני, כאשר חלוקת הנכס שהוכח לגביו "דבר מה נוסף", לא נעשית בדרך של מחצה על מחצה אלא בחלקים שאינם שווים, הכל תוך התייחסות זהירה לנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה לצד שיקולי תום לב צדק והגינות.
כאמור לעיל, הנטל להוכיח קיומם של הפרמטרים המביאים לכדי שיתוף בנכס מוטל על הטוען לשיתוף. בעמ"ש (מחוזי מרכז) 57806-07-20 פלונית נ' פלוני (23.05.2021) ייחס בית המשפט המחוזי משמעות לנכונות המערערת לחתום על משכנתא הנרשמת על הדירה והופכת אותה כחייבת וערבה להחזרתה, ולהשתתפותה בפועל בהחזרי המשכנתא ששולמו מתוך הכספים ששימשו את כלל המשפחה כ"דבר מה נוסף" שדי בו כדי להוכיח שיתוף ספציפי, יחד עם זאת הדגיש כי היקף השיתופיות נתון לשיקול דעתו של בית המשפט ואין הוא מחוייב להכריע כי חלוקת הנכס תעשה מחצה על מחצה. באותו המקרה סבר בית המשפט כי בשים לב להשתתפותה הכספית (העקיפה) של האישה בדירה, העובדה כי התגוררה עם בתם של הצדדים בדירה כשש שנים לאחר מועד הקרע, ובהתחשב בשווי הגלום בכך, יש בדבר להצדיק קביעה לפיה זכותה בדירה מגעת כדי 15% משווייה.
כך, קבע בית המשפט העליון בבע"מ 8206/14 פלונית נ' פלוני (14.04.2015), כי מקום בו בין בני הזוג שוררת "שיתופיות מוחלשת"/"שיתופיות לשיעורין" יש מקום לתת לכך ביטוי גם באופן חלוקת הנכסים תוך שימוש בהוראות סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, וקביעה במסגרתו של איזון משאבים שאינו בדרך של מחצה על מחצה", ר' המקרה שנדון ע"י חברתי כב' סגנית הנשיא השופטת מירה דהן בתמ"ש (תל אביב-יפו) 16772-06-15 י.ה נ' א.צ (29.05.2017) והמקרים שהובאו שם, דברי כב' השופט צביקה ויצמן בתמ"ש 38559-05-11 ת.ס נ' ד.ס (01.12.2013), דברי חברתי כב' השופטת רונית גורביץ בתמ"ש 51484-04-17 כ' נ' ר' (07.09.19), שם נקבעה שיתופיות מוחלשת בנחלה, כן ר' עמ"ש 38445-08-17 פלונית נ' אלמוני (05.10.18).
עוד לעניין שיתופיות מוחלשת ר' הנסיבות שתוארו בתלה"מ (צפת) 57980-07-19 אלמוני נ' פלונית (21.10.2021), שם הוכרה שיתופיות מוחלשת של איש בדירת האישה, באותו מקרה הנכס נרכש כדיור ציבורי בהטבה משמעותית שניתנה לאישה בלבד, מספר שנים לפני הנישואין, מרבית עליית ערך הבית לא נבע מההשקעה בנכס, המשכנתא נלקחה ע"י האישה ושולמה על ידה מרבית השנים, האלימות שספגה האישה מהאיש על רקע רצונה לשפץ את הנכס, ומנגד, בשים לב לנישואים בפרק זמן הארוך, לשיפוצים שבוצעו בנכס, לסכום ההתחלתי שהביא עימו האיש לנישואין שלא היה מבוטל ביחס לערך הדירה, ולא הוכחש כי שימש את המשפחה, בשים לב לכך שבמשך פרק זמן של כארבע שנים (במהלכם נכנסה משכורתו של האיש לחשבון הבנק של האישה) נשא האיש במימון חלק מתשלומי המשכנתא. כן ר' פסק הדין שניתן לאחרונה ע"י כב' השופטת ענת הלר כריש בתלה"מ 3438-06-21 פלונית נ' פלוני (30.07.23), וכן עמ"ש (מחוזי ת"א) 61566-03-22 פלונית נ' אלמוני (15.1.2023).
מן הכלל אל הפרט:
תקופת השיתוף:
במקרה זה מדובר בתקופת נישואין לא ארוכה, של 8 שנים. כידוע, תקופת נישואין מהווה מדד לא מבוטל לבחינת כוונת השיתוף בנכס ספציפי. כבר נקבע לא אחת כי ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר, נדרשות אינדיקציות משמעותיות יותר להוכחת השיתוף (בע"מ 1398/11 הנ"ל, תלה"מ (משפחה ק' גת) 49191-09-20 י. ב נ' ת. ב (20.07.2023) וההפניות שם).
מצבו של הנכס במועד הנישואין והשבחתו במהלכם:
אין חולק כי הקרקע נרכשה ע"י הנתבע בלבד, לטענתו, בסיועו של אביו וכי במועד הנישואין היה הבית במצב של שלד. לטענת הנתבע הבית היה כבר מרוצף ולאחר טיח וחלונות, דבר המוכחש ע"י התובעת.
שני הצדדים ביקשו להסתמך על חוו"ד שמאית מיום 24.4.13 שנערכה למטרת בטוחה לקבלת אשראי בנקאי מבנק משכן.
הנתבע העיד (עמ' 24 ש' 9 ואילך) כי במועד הנישואין "הבית היה ויש תצהיר של שמאי, הבית היה מרוצף והבית היה עם טיח , שאלת אם היה גמור, גמור מבחינתי זה שטיחים וספות, מה את מתכוונת גמור ? קירות יש משנת 2012 , הוא גמור משנת 2012, קירות חלונות הכל… ריצוף, חלונות, טיח. יש בהצהרה של השמאי".
יחד עם זאת, מחווה"ד עולה כי במועד עריכתה, כלל הנכס בית מגורים המורכב מחמישה חדרים וארבע יחידות אירוח, וטרם בניית גג רעפים. כן צויין בחווה"ד "מצב בניה של המבנה – המבנה נבנה מעל לקומת עמודים בשני קומות, מצב בניה כיום יסודות יצוקים ריצפה יצוקה קירות בנים קומה ראשונה שלד גמור כולל חלוקה פנימית תקרה יצוקה קומה א יחידות אירוח קירות בנים כולל חלוקה טרם הרכיבו גג רעפים" (כך, במקור). מסעיף 7 לחווה"ד עולה כי טרם בוצע טיח פנים, חוץ וריצוף.
אני דוחה את גירסת הנתבע לפיה במועד הנישואים (יולי 2013) היה ריצוף, וכן ודוחה את הטענה כי הנתבע פףשילם על הריצוף רק בשנת 2015 (עמ' 24 לפרוט'), הן נוכח האמור בחווה"ד והן בשים לב לכך שמהנספחים שצורפו עולה כי הריצוף שולם ביום 01.10.13 (ר' קבלה מחברת רצף מיום 1.10.13 ע"ס 80,000 ₪ – נספח 2 לתצהירי הנתבע), מכל מקום אף אם אכן היה בנמצא גורם שהיה מסכים לספק את כל הריצוף לבית, ולקבל את התמורה שנתיים לאחר מכן, ממילא משמעות הדברים הינה כי הריצוף שולם במהלך החיים המשותפים. עוד עולה מהנספחים כי הזמנת שיש נעשתה בחודשים 9-10/14 (ר' קבלה מיום 20.10.14 לשיש המומחים ע"ס 10,000 ₪ קבלה מיום 17.09.14 לשיש המומחים ע"ס 10,000 ₪ – נספח 2 לתצהירי הנתבע), – כשנה ושלושה חודשים לאחר מועד הנישואין.
העברות כספים שביצעה התובעת לנתבע לטובת הבניה:
עוד טענה התובעת בתצהיריה כי העבירה סך של 200,000 ₪ מחשבונה לצורכי הבניה עוד טרם נישאו הצדדים ובעוד היא סייעה בכלכלת המשפחה המשיך הנתבע לבנות את הבית. טענות אלה הוכחשו ע"י הנתבע שטען מצדו, כי התובעת העבירה לו 50,000 ₪ כהחזר הלוואה.
טענות הנתבע בעניין העברות הכספים שבוצעו עוד טרם הנישואין היו לא סדורות, עמומות ולא ניתן היה להבין מהגרסה המעורפלת דבר.
כך, טען בתצהירו כי הלווה לתובעת סך של 50,000 ₪ למטרת רכישת הדירה (סעיף 8ה לתצהיר). מנגד, בחקירתו טען (עמ' 22 ש' 14), שלפני הנישואין, הוא סייע לתובעת בסכום של 50,000 ₪ לטובת שיפוץ הדירה הרשומה על שמה, וכי בתקופת היותם חברים "במקום להזמין לסרט עשיתי לה שיפוצים". כאשר נשאל על התקופה שלפני הנישואין העיד כי "אנחנו החלטנו בשבועיים שאנחנו מתחתנים, אני התחייבתי לסבתא שלה , אחרי שהיא אמרה שהיא בהריון ואמרתי תוך שבועיים נתחתן. לא היה בינינו שום דבר לפני השבועיים האלה".
הנתבע אישר בחקירתו את טענת התובעת לפיה בסמוך למועד הנישואין היא העבירה לנתבע סך של 80,000 ₪ לטובת בניית הבית: סך של 20,000 ₪ ביום 10.4.13, 10,000 ₪ ביום 21.6.13 וסך של 50,000 ₪ ביום 26.6.13 (עמ' 18 לפרוט' ש' 8 נספח 3 לתצהירי התובעת). אלא מאי, לטענתו היה מדובר "בכספים שהושקעו ואחרי זה חזרו" וכי העברות אלה היו תמורת שיפוצים שביצע בדירתה.
טענה זו של הנתבע הינה טענת "הודאה והדחה", קרי – טענה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא, כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש. במצב זה, מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידו; כאשר הוא אינו מרים את הנטל, מתקבלת גרסת התובע, שכן הנתבע הודה בה (רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 194). כן ר' הדברים שנפסקו בע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143, שם נקבע כי כדי להעביר את נטל הראיה מתובע לנתבע, צריכה טענת הנתבע להיות מסוג "הודאה והדחה" – "כן, אבל", כלומר הודאה בכל העובדות הנטענות ע"י התובע, כשבצדה של אותה הודאה, טענות המפקיעות את זכותו של התובע).
התובע לא עמד בנטל להוכיח כי ביצע שיפוץ כלשהו בביתה של התובעת ולא הפנה לקבלות המעידות על רכישה/ביצוע/הזמנת חומרים לטובת דירתה של התובעת. הנתבע הפנה באופן כללי למסמכים שצרף לתצהיר (עמ' 23 לפרוט') אולם לא הצביע על כל מסמך ספציפי המתייחס לדירתה של התובעת. לתצהיר צורפה קבלה ע"ס 2200 ₪ מיום 26.6.13 ע"ש הנתבע כאשר ע"ג החשבונית צויין כי הכתובת הינה ***, בביתה של התובעת, וצורפו שני מסמכים בכתב יד על גביהן פורטו עבודות שונות (אינסטלציה ותיקון גג רעפים), אולם אין מדובר בחשבונית, לא צויינו סכומים ובוודאי שאין בכך כדי להעיד כי הנתבע מימן עלות העבודות.
הנתבע טען בכתב ההגנה כי התובעת העבירה לו 50,000 ₪ אולם בחקירתו הנגדית הודה כאמור בהעברות בסכומים גבוהים יותר (80,000) ואישר את המסמכים שצורפו לתצהירי התובעת בהקשר זה.
כאמור גירסתו הייתה כי בתקופת החברות במקום "להזמין לסרט" הוא עשה לה שיפוצים בבית, דבר התומך בכך שאף אילו נעשו שיפוצים כאלה ואחרים בדירה, לא היתה כל כוונה אף מצידו לקבל עבורם החזר כלשהו. בהזדמנות אחרת בחקירה טען לגבי הסך של ה-50,000 "לקחתי שיקים בעבורה, היה הסכם שהיא קרעה אותו. שלחתי לה אותו בווצאפ" (עמ' 22 ש' 14) אולם לא הציג כל הודעת וואטסאפ או ראיה כלשהי לקיומו של ההסכם או קיומם של השיקים. בהמשך (עמ' 23) כאשר נשאל האם החתים את התובעת על ההלוואה, לא חזר על הטענה של ההסכם שנשלח בוואטסאפ והשיב "היו לי שיקים שלה שהחזקתי אצלי וכשהיא הפקידה את הכסף היא קיבלה אותם בחזרה וקרענו את השיקים".
בהמשך (עמ' 23 ש' 11 ואילך), סיפק גירסא אחרת שהיתה כה מעורפלת עד שלא ניתן היה להבין ממנה דבר, אשר לסכומים שהושקעו והיקפם של השיפוצים שנעשו בדירה לפני הנישואים (לגביהם נטענה טענה של הסכם הלוואה שכאמור לא הוכח) לבין היקף השיפוצים שנעשו לאחר הנישואים.
בנסיבות אלה אני מקבלת את גירסת התובעת לעניין העברות הכספים שביצעה לטובת בניית הבית ב**** אם כי בסך נמוך מהסך שטענה, ודוחה את גירסת הנתבע שמדובר היה בהחזר הלוואה.
תשלום המשכנתא והתנהלותם הכלכלית של הצדדים:
מהתנהגותם הכללית של בני הזוג עולה כי במהלך חיי הנישואין נהגו הצדדים בהפרדה רכושית, והתנהלו בחשבונות בנק נפרדים.
התובעת ניהלה חשבון בנק נפרד הרשום על שמה בבנק **** חשבון עו"ש מס' ***** (עמ' 8 לחוו"ד האקטואר).
הנתבע ניהל חשבון בנק נפרד, הרשום על שמו בבנק **** – חשבון עו"ש מס' **** (עמ' 7 לחוו"ד האקטואר).
יחד עם זאת יצויין כי מדפי החשבון שצורפו עולה כי בשלוש הזדמנויות העבירה התובעת כספים לנתבע (3.4.19 סך של 8,000 ₪, 1.4.19 שתי העברות בסך של 6,000 ₪ ובסך של 7,000 ₪).
כשלושה חודשים לפני מועד הנישואין, ביום 25.4.13 קיבל הנתבע אישור עקרוני למשכנתא, בסך של 500,000 ₪ בהחזר חודשי של 3,258 ₪. לא צורפו כלל מסמכי הלוואת המשכנתא אולם מדפי החשבון שצרף (נספח 6 לתצהיר הנתבע) עולה כי ביום 1.8.13 הועבר חלק הארי של הלוואת המשכנתא (סך של 331,382 ₪), לחשבון הבנק המנוהל על שמו ומחשבון זה שולמו ההחזרים, זאת בניגוד לטענת הנתבע לפיה המשכנתא שולמה "אך ורק" מפירות יחידות הדיור שהוקמו במגרש באמצעות כספים של אימו שלטענתו מהווים "פירות חיצוניים" (סע' 8י' לתצהיר הנתבע). לציין בהקשר זה כי הנתבע צרף אסמכתאות על העברות כספים מאימו (נספח 10), אולם לגביהן טען כי מדובר ב"כספי מתנה".
בחודש 02/21, סילק הנתבע את יתרת המשכנתא. אף בעניין זה התגלו סתירות בגירסתו: בתצהירו טען כי סילק את המשכנתא בעזרת "מתנה" שקיבל מאחיו (גם בתגובתו לחוו"ד המומחה טען כי מדובר היה בכספי מתנה ר' סעיף 5 לתגובת הנתבע לחווה"ד מיום 18.5.22).
מהמסמכים שצורפו (נספח 2 לתצהיר וכן נספח 5) עולה כי אכן בוצעו העברות כספים מהחברה של אחיו של התובע "****", לחברה של התובע "****". בחקירתו הנגדית לא טען שוב למתנה אם כי לא היה ברור אם מדובר בכספי הלוואה או בכספים תמורת עבודות שבוצעו: כאשר נשאל איך בוצעה העברת הכספים השיב: "דרך החברה שלי הוא העביר לי כספים מעבודות… הוא עשה את העבודה ואני מחזיר לו. אחי נתן לי 180,000 ₪ שאני לא אשלם לבנק ואני משלם לו". בהזדמנות אחרת טען כי מדובר בכספים תמורת עבודות שבוצעו (עמ' 19 ש' 36 ואילך):
"ש. רשום בחשבוניות עבור עבודות חקלאיות אתה מאשר?
ת. כן.
ש. מי עשה את העבודות האלה ?
ת. הוא רשם את זה בשביל להעביר לי את הכסף. הוא היה חייב לרשום משהו כדי להעביר ליא הכסף אז הוא כתב עבודות חקלאיות.
ש. אז זה פיקטיבי?
ת. למה פקטיבי, ייעשו עבודות ונעשו.
ש. נעשו עבודות או ייעשו?
ת. נעשו".
תקופת המגורים בבית ב****:
אף בעניין מועד הכניסה לבית הצדדים היו חלוקים: לטענת התובעת הצדדים עברו לגור בבית בין השנים 2014-2015 (כאשר הבן נ' היה בן חצי שנה) כלומר כשש שנים לפני מועד הקרע, מנגד טען הנתבע כי למרות שבנית הבית הסתיימה, בני המשפחה עברו להתגורר בבית רק בשנת 2018 קרי שלוש שנים לפני מועד הקרע.
מהמסמכים שצורפו לתצהירים עולה כי טופס 4 ניתן ביום 28.2.17 (נספח 1 לתצהירי הנתבע), אם כי הצדדים התגוררו בנכס לפני מועד זה. ר' מכתב חברת החשמל "התראה לפני ניתוק" מיום 22.1.17 בו צויין כי נעשה שימוש בחיבור זמני של החשמל כחיבור קבוע, וזאת באופן לא חוקי, וכי מכתב התראה נשלח כבר ביום 6.6.16.
בחקירתו טען הנתבע כי הבית היה "בנוי מושלם מוכן פיקס" בשנת 2014 אולם לטענתו משום ש"היה לי נוח", המשיך לגור ביחידה בבית הוריו, הסמוך לבית שבנה, שגודלה של 70 מ"ר, עד שנת 2018 (עמ' 21 ש' 32 ואילך עמ' 22 ש' 1 ואילך). משמעות טענה זו, הינה כי משך 4 שנים "העדיף" הנתבע לגור ביחידת דיור קטנה בבית ההורים, עם משפחתו, הגם שבמרחק של מטרים בודדים, עומד ביתם החדש, בגודל של 130 מ"ר (313 מ"ר כולל הצימרים), שבנייתו הושלמה זה מכבר. אין ספק כי טענה זו נטענה לצורכי ההליך בלבד, שכן אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו הנוספת לפיה נכנס לבית כשהבן נ' היה בן שנה (עמ' 22 ש' 7), כאשר מתצהירי התובעת עולה כי נ' נולד ביום 9.6.14.
התוצאה היא כי גם לשיטת הנתבע, המשפחה עברה להתגורר בבית בשנת 2015, לפיכך, מדובר בתקופה של שש שנים בה גרו הצדדים בבית המגורים.
מעורבות התובעת בבניה:
התובעת פרטה בעדותה את מעורבותה מול בעלי המקצוע השונים – "את ההיתר בניה על הבית קיבלנו ביום 1.8.12 משמע עד לאותו יום לא יכולנו לעשות שום דבר בשטח, הבניה בפועל התחילה ביום 29.8.12 יש לי תמונות שתומכות בכך , אני הייתי עם אבא שלו הוא היה בעבודה ועם אח שלו עמי. אני ישבתי שם איתם בזמן שעשו את הקידוחים. הייתי בכל תהליך הבניה, החל מהנחת האבן הראשונה ועם איש המטבחים אדון ביטון , לבחור סוג עץ , הלכתי לנובל מטבחים כדי לעצב את המטבח, זה היה בבאר שבע , הם משפחה שלי, בסוף הלכנו אל מישהו שיש לו עסק בכלנית הוא צפתי במקור, ריצוף הלכנו לבחור ברצף קרמיקה , לפני כן בדקנו בכמה מקומות, שם היתה לי יד חופשית לבחור את הריצוף, כלים סניטריים , קרמיקות מתחילה ועד סוף, בתחילת ההיריון שלי, נסענו לשם ובדקנו מה אנחנו רוצים ואיך אנחנו מתאמים כל דבר, פעם שניה נסענו לקריות בדרך לאירוע ועצרנו שם (עמ' 13 ש' 22 ואילך).
אף בעניין זה אני מקבלת את גירסת התובעת לפיה היתה שותפה בעיצוב הבית, בהתנהלות מול בעלי המקצוע השונים כאשר הנתבע היה בעבודה וגירסתה בעניין זה היתה סדורה אמינה ומפורטת.
סיכום ביניים: כידוע לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח הדין הכללי, שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שאיננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון (ר' הדברים שנפסקו בעניין זה בעמ"ש (מרכז) 35047-10-19 י. ה נ' נ. ה (02.08.2020)).
במקרה זה, מדובר בתקופת נישואין לא ארוכה (8 שנים). נולדו לצדדים שלושה ילדים, במהלך תקופת הנישואין הושלמה בניית בית המגורים בו התגוררה המשפחה כשש שנים, התובעת השקיעה כסף לטובת הבניה, אולם לא היה מדובר בסכומים גבוהים לעומת הסכומים שהושקעו ע"י הנתבע). הצדדים התנהלו ככלל בהפרדה רכושית, הנתבע שילם את המשכנתא מחשבונו בלבד ואף סילק אותה באמצעות כספים שקיבל מאחיו. שיקול משמעותי נוסף הינו העובדה כי לתובעת נכס חיצוני בדמות דירה אשר הושכרה וכספי השכירות הועברו לחשבון הבנק של התובעת בלבד.
בהתאם לפסיקה, במצב בו לשני בני הזוג יש נכסים חיצוניים, והם החליטו לגור בנכס השייך לאיש, כאשר דמי השכירות מהנכס האחר נכנסים לחשבון הבנק של האישה – לא בנקל ייקבע כי היתה כוונת שיתוף בנכס בו התגוררו הצדדים, שכן ע"פ הפסיקה, נכונות להכיר בכוונת השיתוף פוחתת כאשר לטוען לשיתוף, יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואין ואשר נותר רשום על שמו. לעניין זה ר' דברי כב' השופט עמית בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, תמש (ב"ש) 31324-01-11 ע.א נ' ר.א 2015 , תמ"ש (צפת) 22676-08-17 א.ס. נ' ט.ס (14.12.20).
מנגד, בעוד מלוא משכורתה של התובעת הושקעה לטובת ניהול התא המשפחתי, הסכומים שהשתכר הנתבע הופנו לטובת השלמת בית המגורים, ובכך נגרעו מהתא המשפחתי, הנכס שהיה במצב של שלד, הושבח משמעותית בתקופת החיים המשותפים, כאמור התובעת העבירה כספים לטובת הבניה עוד טרם נישאו הצדדים והיא היתה מעורבת בעיצוב הבית ובהתנהלות מסויימת מול בעלי המקצוע. עוד יש לציין כי לעומת גירסתה של התובעת שהיתה אמנם "מוגזמת" בחלקים מסויימים, אולם באופן כללי היתה גירסה סדורה, גירסתו של הנתבע היתה מעורפלת עמומה וממרבית תשובותיו לא ניתן היה להבין דבר.
שיקלול כלל נסיבות העניין מוביל למסקנה, כי לא הוכחה כוונת שיתוף בנכס, ואין מקום לקבוע שיתוף בבית אף לא שיעור מופחת (שיתופיות מוחלשת), בנסיבות אלה דרישת התובעת למתן פס"ד המצהיר כי היא בעלים במשותף בנכס – נדחית. יחד עם זאת התובעת זכאית למחצית שווי ההשבחה, שבמקרה זה מהווה נכס עצמאי בר איזון, כפי שיפורט להלן:
השבחת הנכס – נכס עצמאי בר איזון:
אשר לאפשרות ההכרה בהשבחת נכס כנכס בר איזון הגם שהנכס עצמו הוצא מכלל האיזון ר' הדיון שהבאתי בהרחבה בתמ"ש (משפחה טבריה) 24361-12-15 י. א נ' ע. ל (11.03.2019). באותו המקרה פורט כי הפסיקה הבחינה בין פירות והשבחות שהן תוצאה של נסיבות חיצוניות לבין פירות והשבחות שהן תוצאה של השקעת עבודה או משאבים. "בעוד השבחה הנובעת מנסיבות חיצוניות, כגון תנודות בשוק ההון או בשוק הנדל"ן וכיוצ"ב, הינה במהותה הנכס עצמו ללא התערבות הבעלים או בן-זוגו ולפיכך, יש לזהות השבחה ממין זה עם הנכס, ולהחיל עליה את אותו הדין החל על הנכס קרי – הוצאה מגדרי האיזון כאשר הנכס עצמו איננו בר איזון. הרי השבחה הנובעת מעבודת בעל הנכס, בן זוגו או שני בני הזוג, או מהשקעת משאבים משותפים של בני הזוג, בתקופת הנישואין, שונה כליל באופיה, וניתן להתייחס אליה כאל תוספת לנכס העומדת בפני עצמה, קרי לנכס חדש ועצמאי, אשר הושג כתוצאה ממאמץ של מי מבני הזוג בתקופת הנישואין, ובתור שכזה – לנכס בר-איזון" אשר לפירות נקבע כי "דין פירות הנכס כדין השבחתו כלומר, יש מקום לבחון את הנסיבות שהביאו לתנובת הפירות, כשם שנעשה ביחס להשבחות, שאף הן, באופן בסיסי ועפ"י לשון החוק, בגדר נכס חיצוני" תמ"ש 21342/04 א.ש. נ' ד.ש (24.06.18). כן ר' הדברים שנפסקו בעמ"ש (תל אביב-יפו) 1279/07 פלונית נ' פלוני ( 28.06.10).
עוד ר' סקירת הפסיקה בעניין דיני השיתוף בהשבחה של נכס חיצוני בתמ"ש (תל אביב-יפו) 53882-12-14 א' נ' אלמוני (07.08.16). באותו מקרה הכיר בית המשפט בהשבחת הנכסים החיצוניים כנכס משותף, היה מדובר בעשרות רבות של נכסי נדל"ן שקיבל האיש בירושה, והאישה אשר לא עבדה, סייעה רבות לאיש בכל הטיפול בנכסים, השכרתם, עיצוב הדירות ריהוטן ועוד, המשפחה התקיימה מכספי השכירות, כאשר באותו המקרה, בית המשפט מינה שמאי להעריך את ההשבחות בנכסים בניכוי מרכיב שווי עליית הנדל"ן. בתמ"ש (תל אביב-יפו) 35944-02-11 פלונית נ' אלמוני (14.03.2013) קבע בית המשפט כי האישה זכאית למחצית השבחה של מניות בחברה שהינה נכס חיצוני לאחר שהוכחה כוונת הצדדים לשיתוף ספציפי בהשבחה של שווי המניות, ומהטעם שהשבחת המניות בתקופת הנישואין מהווה נכס עצמאי שהוא בר איזון כאשר ההשבחה נעשית בעקבות פעולת השבחה של מי מבני הזוג. בתמ"ש 31324-01-11 ע.א. נ' ר.א. (5.5.15) נדחתה טענה לשיתוף בנכסי המשק, הגם שהוכח כי הבית שימש למגורי בני הזוג ולילדיהם המשותפים לאורך שנים, והגם שהוכח שבהרחבתו ובהשבחתו השקיעה האישה ממון רב. יחד עם זאת, נקבע כי האישה זכאית למחצית שווי ההשבחה של כלל המשק בניכוי רכיב הקרקע, לאחר שהוכח כי בית המגורים שופץ והורחב משמעותית, החממות במשק גדלו בהיקף רחב, שני הצדדים, בהתנהגותם ובהתנהלותם, תרמו יחדיו להשבחת המשק והשקיעו מזמנם וממרצם, והאישה הזרימה כספים ממקורותיה האישיים לצורך משק הבית המשותף, לרבות כספי ירושה שקיבלה.
בספרו "השיתוף הזוגי" ( 2016) מציע פרופ' שחר ליפשיץ לשמר את ההבחנה בין נכסי המאמץ המשותף לנכסים החיצוניים, גם כאשר מדובר בפירותיהם של הנכסים הללו, בהשבחה טבעית שאינה דורשת מאמץ של מי מבני הזוג בזמן הנישואים או בתחליפים של נכסים פרטיים. עם זאת, מציע פרופ' ליפשיץ לקבוע שני חריגים לכלל היסודי הקובע כי "דין הפרי – השבח והתחליף – כדין העץ", האחד: מקרה של השבחת הנכס הפרטי הדורשת מאמץ מתמשך במהלך הנישואים, לרבות במקרה של השכרת נכסי נדל"ן הנעשית במהלך הנישואים בהיקף רחב הדורש הקדשת זמן רב ומומחיות. השני: במצב של שיתוף בין בני הזוג, קרי שיתוף בן הזוג שהנכסים החיצוניים אינם רשומים על שמו בניהול הנכסים החיצוניים, שימוש במשאבי המשפחה לצורך השבחת הנכסים החיצוניים, ערבוב הפירות המופקים מהנכסים החיצוניים עם הנכסים המשותפים או ערבוב תחליפי הנכס החיצוני עם כלל הנכסים החיצוניים. לשיטתו של פרופ' ליפשיץ, בשני המקרים האחרונים ייחשבו השבח, הפירות והתחליפים כמשותפים הגם שנכס עצמו לא יכלל באיזון (שם בעמ' 185-187).
במקרה שלפני, ובנסיבות שפורטו לעיל, ההשבחה כתוצאה מההשקעה שבוצעה בנכס במהלך החיים המשותפים, הכוללת השלמת בניית בית המגורים ממצב של שלד, יוצרת נכס נפרד ועצמאי – ונכס זה יש לאזן בין הצדדים. השבחה זו הינה תוצר של מאמץ משותף, ושל כספים שהועברו ע"י התובעת לטובת הבניה. הגם שמרבית הכספים הושקעו מחשבונו של הנתבע, הכנסותיו של הנתבע היו משאב משפחתי אשר תועל לטובת השלמת בניית בית המגורים, בעוד הכנסות התובעת שימשו את התא המשפחתי.
לגבי ההשבחה שהיא תוצאה של עליית מחירי הנדל"ן, מדובר בהשבחה שהיא תוצר של נסיבה חיצונית שאינה תלויה במי מבני הזוג, ויש להחיל עליה את אותו הדין החל על הנכס עצמו – דין הפירות כדין העץ – קרי הוצאה מכלל האיזון כאשר הנכס עצמו איננו בר איזון.
אשר לשווי ההשבחה שיש לאזן, גובהה הינו בפער שבין שוויו של הנכס במועד עריכת חווה"ד (950,000 ₪ כולל שווי קרקע), לבין השווי המוערך בתום הבניה – סך של 1,750,000 ₪.
בניגוד לטענת התובעת (סעיף 13 לתצהירה), אין מקום להורות על השבת השקעתה הישירה משום שבין היתר, בגין השקעה זו נקבעה זכותה בהשבחת הנכס. בנוסף אין מקום להורות על תשלום מחצית מתשלומי המשכנתא שכן שיקול זה של תשלומי משכנתא מהמשאבים המשפחתיים, נלקח אף הוא בחשבון כשיקול המצדיק איזון שווי ההשבחה בנכס החיצוני.
בנסיבות ומשמדובר בחוו"ד שנערכה בזמן אמת, ואשר שני הצדדים ביקשו להסתמך עליה, אינני סבורה כי יש מקום למנות שמאי מטעם בית המשפט להערכת שווי ההשקעה בנכס. לציין כי חווה"ד נערכה אמנם כשלושה חודשים לפני מועד הנישואין, יחד עם זאת מדובר בהערכה שנעשתה לטובת בטוחה למשכנתא וככזו הינה הערכה זהירה.
עוד יודגש כי טענת התובע כי יחידות הדיור בנכס הוקמו מכספי אימו לא הוכחו. אף אילו היתה הטענה מוכחת (הוכחו העברות מהאם אולם לא הוכח כי אלה דווקא שימשו לבניית הצימרים), ממילא נטען כי מדובר בכספי מתנה, ולפיכך אין מקום להחריג את שוויין.
לסיכום נקודה זו – השבחה זו בסך של 800,000 יש לאזן, ובמסגרת איזון המשאבים התובעת זכאית למחצית הסכום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד עריכת חווה"ד (24.4.13) ועד למועד התשלום בפועל.
חוו"ד אקטואר – איזון חשבונות בנק, זכויות סוציאליות ושווי העסק:
לבירור המחלוקות הממוניות מונה מומחה מטעם בית המשפט, לצורך עריכת חוות דעת אקטוארית. חווה"ד הוגשה לתיק ביום 26.04.22 בחוו"ד נלקחו בחשבון כלל הזכויות הסוציאליות וחשבונות הבנק של הצדדים, וכן הוערך שווי העסק של הנתבע.
בחווה"ד ציין המומחה כי בהתאם לחלופה הראשונה, לאיזון מיידי של זכויות הצדדים, על הנתבע להעביר לתובעת סך של 179,089 ₪ כאשר בסכום זה נלקחו בחשבון חלקה של האשה בשווי העסק (שווי כולל שהוערך בסך של 538,450 ₪).
אשר לחלופה השניה (איזון זכויות על בסיס מימושן בפועל), ציין המומחה כי על פי חלופה זו על האישה להעביר לאיש סך של 16,719 ₪ לתשלום מיידי, ובנוסף יאוזנו הקופות של האישה במועד הבשלת הזכויות (האיש לא צבר זכויות בקופות כלשהן). בנוסף על הנתבע להעביר לתובעת מחצית משווי העסק בסך של 269,225 ש"ח.
הנתבע שלח למומחה שאלות הבהרה, בין היתר, ביחס לחישוב שווי העסק ולגבי יתרות הפתיחה בחשבונות הבנק. המומחה השיב (תשובת המומחה מיום 4.7.22), והסביר מדוע חישב שווי העסק ע"פ שיטת היוון תזרים מזומנים. כן הסביר כי מאשר שחישב את ההשבחה של העסק ממועד הנישואין אין מקום לבצע הפחתה נוספת בשווי העסק.
בסיכומיו התייחס הנתבע לקיזוז שווי העסק טרם הנישואין (סוגייה לה ניתנה תשובה), חובות שהתובעת הגיעה איתם לנישואים (חובות אשר נטענו באופן כללי ולא הובאו להם ראיות), ויתרות זכות שהיו לתובע בבנק *****.
הצדדים לא זימנו את המומחה לחקירה. כידוע, מקום בו מונה מומחה על ידי בית המשפט יטה בית המשפט להעדיף את חוות דעתו, אלא אם קיימים נימוקים כבדי משקל שלא לעשות כן, וכאלו לא הוצגו. ר' ע"א 3134/02 עירית רחובות נ' בוטנרו (2003) פסקה 8 לפסה"ד; ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן נ' רבי (1988). תמ"ש (חיפה) 52556-07-15 י.ה נ' ל.ה.ע ( 24.01.2018), תמ"ש (ירושלים) 50903-10-15 א.ג נ' ש.ג.ג (22.05.2017).
בנסיבות אלה, אני רואה לנכון לאמץ הנתונים, המסקנות, הניתוחים והקביעות בחוות דעת האקטואר, ובתשובותיו וקובעת כי איזון הכספים ייעשה בהתאם לחוו"ד האקטואר.
בכל הנוגע לקיזוז יתרות הפתיחה, הנתבע ביקש לקזז יתרות פתיחה שהיו לו במועד הנשואים בסך של כ-300,000 ₪ שלטענתו מקורם בכספי חסכונות וקופות שונות (סעיף 14 לתצהיר). מאחר שהנתבע הודה בחקירתו כי מדובר בכספי המשכנתא שנכנסו לחשבון הבנק לאחר הנישואין (עמ' 17 ש' 25 ואילך), כפי שאכן עולה מדפי החשבון שצרף כנספח 6 לתצהירו, אני דוחה טענה זו לקיזוז אף לגופה.
לציין כי הנתבע העלה בחצי פה טענה לקיזוז "נכסי קריירה" של האישה, שמקורם בתואר אקדמי שלמדה במהלך הנישואין. אף טענה זו אני דוחה, משלא התקיימו התנאים בפסיקה להתחשבות בהפרשים של כושר השתכרות במסגרת איזון משאבים, בראש ובראשונה לא הוכחו כל פערי השתכרות לטובתה של התובעת, לא הוכח כי הנתבע הינו "בן זוג ביתי" אשר ויתר מצידו ויתור כלשהו מבחינת התפתחותו המקצועית על מנת לאפשר לאישה להשיא את כושר השתכרותה. לכך יש להוסיף את טענת האישה כי החלה ללמוד לתואר שני בחודש 11/20 כחצי שנה לפני מועד הקרע, כאשר מחצית משכה"ל, אביה סייע לה לממן (ר' עמ' 16 ש' 5-13).
אשר על כן, איזון המשאבים ייעשה על פי החלופה הראשונה בחווה"ד, ולפיה על הנתבע להעביר לתובעת סך של 179,089 ₪ לאיזון מיידי של עודף זכויותיו. לפי החלופה השניה על הנתבע להעביר כיום סכום גבוה יותר ובעתיד לקבל כספים מהקופות השונות של התובעת במועד הבשלת הזכויות, אף לא אחד מהצדדים ביקש לאמץ חלופה זו, שאין בצידה כל היגיון לא כלכלי ולא במישור היחסים בין הצדדים.
סוף דבר:
תקופת החיים המשותפים לצורכי איזון משאבים – הינה מיום 22.7.13 עד ליום 14.6.21.
טענות התובעת לשיתוף קנייני בבית ב*** נדחות.
התובעת זכאית למחצית שווי ההשבחה, כמפורט בסעיף 79 לפסק הדין.
איזון הזכויות הסוציאליות והכספיות לרבות שווי העסק של הנתבע ייעשה ע"פ החלופה הראשונה של חווה"ד, כמפורט בסעיף 89 לפסק הדין.
סכומי האיזון ישולמו לתובעת תוך 60 יום מהיום, שאם לא כן הסכום ישא הפרשי הצמדה ורבית כחוק.
הוצאות ההליך: בשים לב לתוצאת פסק הדין, כאשר טיעוני כ"א מהצדדים התקבלו בחלקם, כל צד ישא בהוצאותיו.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, י"ז אלול תשפ"ג, 03 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.
