ע"א 4354/22 טל נ. רותם אמפרט נגב בע"מ
תאריך מתן פסק הדין: כ"ז בתשרי התשפ"ד (12.10.2023)
שופטי ההרכב: השופטת ענת ברון, השופט עופר גרוסקופף והשופטת רות רונן.
עניינו של פסק הדין בסוגיות עקרוניות המתעוררות בהקשר של אחריות גורם מזהם לנזק סביבתי, ולזיהום מים בפרט. הסוגיה המרכזית שנדונה היא שאלת ההתיישנות של עוולות נזיקיות הנטענות בקשר עם זיהום סביבתי, היוצר נזקים המתאפיינים ב"תקופת חביון" ממושכת ובגילוי מאוחר של הנזק. בית המשפט העליון (מפי השופטת ענת ברון, בהסכמת השופט עופר גרוסקופף והשופטת רות רונן) קבע באופן תקדימי כי חלה חובה על גורם מזהם למנוע נזקי זיהום עתידיים, ואף החובה לתקן את זיהום המים שנגרם על ידו; וכי הפרת חובות אלה בדרך של מחדל מהווה ככלל עוולה נמשכת.
הערעור נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שבו נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בזיהום סביבתי מהחמורים שאירעו במדינת ישראל. בקשת האישור הוגשה נגד המשיבות, שתי חברות בנות של חברת כימיקלים לישראל בע"מ, שבבעלותן מפעלים באזור התעשייה מישור רותם שבנגב. בקשת האישור מבוססת על העובדה שאין עליה חולק, כי החל מסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת ולכל המאוחר עד לשנת 2000, שפכים תעשייתיים דלפו מבריכות אגירה ואידוי במפעלי המשיבות וחלחלו אל מי התהום שבתת-הקרקע.
על פי הנטען בבקשת האישור, דליפת השפכים גרמה לזיהום של מי תהום בהיקף עצום של כ-350 מיליון קוב – כמות השקולה לכמות המים העוברת במוביל הארצי במשך שנה שלמה. לדברי המערערים זיהום מי התהום אף הסב פגיעה חמורה לשמורת הטבע עין בוקק, שהיא אוצר טבע יחיד במינו, וקיים חשש לנזק בריאותי למבקרים הרוחצים במי הנחל שבשמורה. זאת ועוד. נטען כי אף על פי שהדליפה פסקה זה מכבר, חלחול השפכים אל תת הקרקע טרם פסק ועדיין גורם להרס סביבתי חמור; וכי יש לנקוט צעדים מידיים להפסקתו, שאם לא כן ייגרם לשמורה נזק בלתי הפיך שאינו ניתן לתיקון.
במוקד ההליך הייצוגי עומד חוק המים, התשי"ט-1959. על פי הנטען, מאחר שלפי חוק זה מקורות המים בישראל הם קניין ציבורי – המשמעות היא שהזיהום פוגע בזכות הקניין האישית במים הנתונה לכל אחד מיחידי הציבור במדינה (להלן: העילה הקניינית). כן נטען להתקיימותן של עוולות נזיקיות שונות, ובהן רשלנות והפרת חובה חקוקה (להלן: העוולות הנזיקיות); ולעילות תביעה נוספות.
בית המשפט המחוזי מצא כי המערערים הוכיחו באופן לכאורי את טענותיהם נגד המשיבות בנוגע לאחריותן לזיהום המים; ואולם נקבע כי יש לדחות את בקשת האישור על הסף. כך מאחר שלציבור בישראל, שבקשת האישור הוגשה בשמו, אין זכות קניין במקורות המים; וכן בשל התיישנות העוולות הנזיקיות הנטענות.
בפסק הדין שניתן מפי השופטת ענת ברון, ובהסכמת השופט עופר גרוסקופף והשופטת רות רונן, נקבע כי אין מקום להתערבות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין העילה הקניינית; ואולם נמצא כי לא היה מקום לדחות את בקשת האישור על הסף מחמת התיישנות העוולות הנזיקיות.
בהתייחס לזכות הקניין הנטענת במקורות המים – נקבע כי מקורות המים הם קניין ציבורי, אך לא קניינו של כל אחד מיחידי הציבור. הודגש כי אין עוררין בדבר היותה של זכות הפרט לאספקת מים זכות יסוד בעלת מעמד חוקתי; ואולם זכות חוקתית לאספקת מים לחוד וזכות קניינית במקורות המים לחוד. הזכות הסטטוטורית למים הקבועה בחוק המים היא מוגבלת, תוכנה וגבולותיה מתעצבים לאור הוראות החוק, וממילא לא מתקיימים בה מאפייניה הטיפוסיים של זכות קניינית או מעין-קניינית. מכאן, שהזכות למים אינה מקנה לתושבי המדינה זכות קניין אישית במקורות המים. על יסוד האמור נקבע בפסק הדין כי בדין דחה בית המשפט המחוזי את העילה הקניינית שנטענה בבקשת האישור.
בהתייחס לסוגיית התיישנות העוולות הנזיקיות – נקבע כי חלה חובה על גורם מזהם למנוע נזקי זיהום עתידיים, ולא רק זאת אלא אף לתקן את זיהום המים שנגרם על ידו ולהשיב את המצב לקדמותו; וכי הפרת חובות אלה בדרך של מחדל מהווה ככלל עוולה נמשכת. תוצאה זו עולה בקנה אחד עם מטרות דיני הנזיקין, ומתחייבת מתכליתם של דיני הגנת הסביבה. בפסק הדין הודגש כי השאלה אם מעשה או מחדל מהווים עוולה נמשכת איננה שאלה עובדתית טהורה – אלא גם שאלה משפטית שבגדרה ניתן ואף ראוי לשקול שיקולי מדיניות ושיקולים נורמטיביים אחרים. ובענייננו, מאפייניהם הייחודיים של מפגעים סביבתיים הם שמחייבים את המסקנה שלפיה המחדל של אי מניעת נזק עתידי והימנעות מתיקון נזקים קיימים מהווה עוולה נמשכת, המתאפיינת הן בחזרתיות הן ברציפות. זאת מכוח החובות למניעת נזק עתידי למקור מים ולתיקון זיהום מים שגרם הגורם המזהם; חובות שכל עוד אינם מקוימים, יסוד האשם העוולתי מתחדש מידי יום ביומו. יתרה מכך, סיווג העוולות כעוולות נמשכות נובע גם מכך שנזקים סביבתיים כרוכים על פי רוב ב"תקופת חביון" ממושכת ובגילוי מאוחר של הנזק, ומשכך טומנים בחובם איום על גורל ועתיד הדורות הבאים; מתוקף עקרונות הליבה של דיני הסביבה ובהם "צדק בין-דורי", עיקרון "המזהם משלם" ועיקרון "הזהירות המונעת"; ובהינתן שמקורות המים הם אחד ממשאבי הטבע החיוניים ביותר בישראל וגם מהמוגבלים העומדים לרשותה, בין היתר בשל שינויי האקלים, הגידול באוכלוסייה ועלייה ברמת החיים.
עוד הודגש בפסק הדין, כי התובענה הייצוגית היא כלי רב עוצמה המשמש לקידום אכיפה אזרחית יעילה במגוון תחומים בעלי חשיבות חברתית, ומן הראוי לרתום אותו גם לצורך מניעת מפגעים סביבתיים. בעוד שהגנת הסביבה היא אינטרס ציבורי ראשון במעלה, האכיפה המינהלית והפלילית בהקשר זה היא לא פעם מוגבלת מסיבות שונות, וספק אם יש בכוחה להשיג הרתעה יעילה של הגורמים המזהמים. בהמשך לאמור, ומשנקבע כי אין לשלול שהמשיבות עוולו בעוולות נזיקיות נמשכות, הורה בית המשפט על אישור התובענה כייצוגית.
