לפני
כב' השופט רון סולקין
המאשימה
מדינת ישראל – פמ"ד
ע"י ב"כ עו"ד נועה שוקר
נגד
הנאשם
סימון אוחנה
ע"י ב"כ עו"ד עמית ויצמן
הכרעת דין
כתב האישום והשתלשלות הדיון
הנאשם שלפני נותן את הדין בגין עבירה של מעשה מגונה, בניגוד לסעיף 348(ג) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.
בהתאם לעובדות כתב האישום, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, שימש הנאשם כמנהל עבודות ניקיון מטעם אגף איכות הסביבה בעיריית באר שבע, בשכונת XXX בבאר שבע (להלן: "השכונה").
באותה העת, התגוררה מ' (להלן: "המתלוננת") בשכונה, וניהלה מביתה קליניקה לXXX, אליה הגיעו מטופלים לאורך כל שעות היום.
לנאשם ולמתלוננת היכרות קודמת, על רקע עבודתו של הנאשם בשכונה, במהלכה נהגו להתכתב לעתים באמצעות תכנת המסרונים "וואטסאפ".
ביום חמישי, 31.01.19, בשעה 08:00 לערך, החל הנאשם להתכתב עם המתלוננת ובשעה 08:25, הודיע לה, כי הוא מגיע לביתה והוא רוצה "רק חיבוק קטן וזהו".
המתלוננת סירבה והשיבה לנאשם שלא יגיע, כיוון שהיא סובלת מכאבי גב ורוצה להמשיך לנוח, אך הנאשם רשם לה, כי הוא "מגיע לעשות לך שחרור בגב".
מספר דקות לאחר מכן, כאשר פתחה המתלוננת את דלת ביתה בכדי להוציא את כלבתה לטיול, נכנס לפתע הנאשם מבעד לדלת, לדירתה של המתלוננת.
המתלוננת הופתעה מביקורו של הנאשם, אך סימנה לו שילך למטבח על מנת להכין לעצמו קפה וחזרה לכיוון חדר השינה שלה.
בעת שהמתלוננת הסתובבה לכיוון השידה בחדר השינה שלה, בכדי לקחת משם את מכשיר הטלפון הנייד שלה, הגיח לפתע הנאשם מאחוריה, דחף אותה על המיטה, הוריד במהירות את חולצתה, הוציא את איבר מינו ושפשף אותו עד אשר הגיע לסיפוקו ולאחר מכן, שפך את זרעו על בטנה החשופה של המתלוננת.
המתלוננת צעקה בבהלה לעבר הנאשם שיעזוב את המקום והנאשם נמלא מיד מביתה של המתלוננת.
בגין עובדות אלו, יוחסה לנאשם עבירה של מעשה מגונה במתלוננת, ללא הסכמתה החופשית, לצורך גירוי, סיפוק או ביזוי מיני.
במענה לכתב האישום, טען הנאשם, כי אירועי כתב האישום קרו בהסכמה ולדבריו, בינו לבין המתלוננת היו מפגשים נוספים ושיחות נוספות, אשר מעידות על טיב הקשר ביניהם, ואשר מצויות בידי התביעה. ההגנה טענה, כי המתלוננת הגישה תלונה רק לאחר שביקש הנאשם לסיים את מערכת היחסים ביניהם.
ההגנה ביקשה לזמן לחקירה את ע.ת. 1, 2, 4, 9, 10 ו-11.
מטעם התביעה נשמעו העדים הבאים:
ע.ת. 1 (ע.ת. 10 בכתב האישום) – XXX, חברתה של המתלוננת;
ע.ת. 2 (ע.ת. 11 בכתב האישום) – XXX, חברתה של המתלוננת;
ע.ת. 3 (ע.ת. 9 בכתב האישום) – ניר גורליצקי, מנהל משאבי אנוש בעיריית באר שבע;
ע.ת. 4 (ע.ת. 2 בכתב האישום) – מעיין דרורי, הממונה על מניעת הטרדה מינית בעיריית באר שבע;
ע.ת. 5 (ע.ת. 4 בכתב האישום) – רס"מ מיטל ברגר;
ע.ת. 6 (ע.ת.1 בכתב האישום) – מ', המתלוננת;
ע.ת. 7 (ע.ת. 3 בכתב האישום) – רס"ר יעל פלורנסיה פז-טל.
מטעם התביעה הוגשו המוצגים הבאים:
ת/1 – מוצג דיסק – שיחה בין המתלוננת לבין ע.ת. 2, הגב' XXX;
ת/2 – תכתובת באמצעות תכנת "וואטסאפ" בין המתלוננת לבין ע.ת.5, רס"מ מיטל ברגר, מסומנת ל"ה בתיק החקירה;
ת/3א' – מכתב מאת עיריית באר שבע, בדבר כוונה להשעות את הנאשם מעבודתו;
ת/3ב' – מכתב מאת עיריית באר שבע, בדבר כוונה להשעות את הנאשם מעבודתו עקב חקירה בגין עבירה שיש עמה קלון;
ת/3ג' – מכתב תשובה מאת הנאשם לעיריית באר שבע;
ת/3ד' – מכתב הודעה על השעיית הנאשם מאת עיריית באר שבע;
ת/4 – תכתובות באמצעות תכנת "וואטסאפ" בין ע.ת. 4, הממונה על הטרדות מיניות, לבין המתלוננת, מסומן ל"ה בתיק החקירה;
ת/5 – אמרת הנאשם במשטרה מיום 11.02.19, שעה 11:08;
ת/6א' – דו"ח ביצוע עימות, אשר נערך בין הנאשם למתלוננת, ע"י ע.ת. 5, רס"מ מיטל ברגר, מסומן נ"ד בתיק החקירה;
ת/6ב' – מוצג דיסק;
ת/7 – דוח עיכוב הנאשם, מסומן ט"ז בתיק החקירה;
ת/8 – טופס לוואי מוצגים, מסומן י"ח בתיק החקירה;
ת/9 – אסמכתא לכליאת בגיר, מסומן י"ט בתיק החקירה;
ת/10 – תעודת עובד ציבור והודעה על קבלת מוצגים לבדיקה במעבדה ביולוגית, מסומן ל"ב בתיק החקירה;
ת/11 – חוות דעת מומחה ממעבדת ד.נ.א וביולוגיה, החטיבה לזיהוי פלילי, מטא"ר, ירושלים, מסומנת ל"ח בתיק החקירה;
ת/12 – פלט התכתבויות "וואטסאפ" בין המתלוננת לנאשם, מסומן נ"ג בתיק החקירה;
ת/13 – אמרת הנאשם מיום 04.02.19, שעה 17:17;
ת/14 – טופס לוואי למוצגים מיום 04.02.19, מסומן ט' בתיק החקירה;
ת/15 – התכתבות מסרוני "וואטסאפ" בין המתלוננת לבין טכנאי המחשבים אלכס.
מטעם ההגנה העיד הנאשם בלבד (ע.ה. 1).
מטעם ההגנה הוגשה אמרת העדה ע.ת. 1 מיום 11.02.19, שעה 13:36 (נ/1).
הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב ואף השלימו אותם על פה.
מכאן – הכרעת דין זו.
סקירת התמונה הראייתית
להלן, תובא התייחסות לראיות שנשמעו, ככל שהן רלבנטיות להכרעה.
ראיות התביעה
ע.ת. 1, גב' XXX, חברתה של המתלוננת, מנהלת מוסד ציבורי בעיר XXX, וכן שימשה בעבר כיועצת בתחום XXX. בעת מתן עדותה, היתה העדה בקשר עם המתלוננת כארבע שנים ומחצה. החברות בין השתיים היתה הדוקה והן שיתפו זו את זו כמעט בכל פרט הנוגע לחייהן האישיים והמקצועיים.
בחקירתה הראשית סיפרה, כי באחד הימים בחודש פברואר 2019, בשעות הבוקר, התקשרה אליה המתלוננת, כשהיא נשמעת מאוד נסערת וסיפרה לה, כי אדם שעובד בעירייה, דפק אצלה בדלת, ביקש לשתות מים או משהו, ולאחר שהיא נתנה לו מים – נכנס אליה הביתה שלא בהזמנתה ובניגוד מוחלט לרצונה, וניסה בכוח לקיים עמה יחסי מין. לדברי העדה, המתלוננת לא רצתה בכך והיא הדפה אותו, נאבקה בו, הוא לא הצליח לבעול אותה, אך הצליח "לפרוק את עצמו" עליה, "על הבגד או באיזשהו אופן".
לדברי העדה, השיחה היתה בשעות הבוקר ככל שהיא זוכרת, אך לאחר שבנה של המתלוננת כבר יצא לבית הספר, כשלמיטב זכרונה, באותו היום התחילה המתלוננת את עבודתה בקליניקה בשעה מאוחרת יותר.
לדברי העדה, סיפרה לה המתלוננת, שהיתה לבושה בפיג'מה.
המתלוננת סיפרה לה, שאותו אדם לא היה גדול והיות שהיא גבוהה, היא נאבקה בו.
עוד סיפרה, שזה היה "מגעיל" וגם "דוחה".
המתלוננת סיפרה לה, שלאחר המקרה, פשטה את בגדיה, נכנסה למקלחת וקרצפה את עצמה.
לאחר שרוענן זכרונה של העדה, מסרה עוד, כי המתלוננת סיפרה לה, שאספה את הזרע של אותו אדם בנייר ושמרה אותו.
העדה סיפרה, כי לאחר המקרה נקלעה המתלוננת למשבר מאוד רציני, סגרה את אחת הקליניקות שלה, נזקקה לטיפול ולא חזרה לתפקד כמו שהכירה אותה קודם לכן.
העדה הציעה למתלוננת לפנות לאחראית על הטרדות מיניות בעירייה ולא למשטרה, כי מניסיונה, לפניה למשטרה יש תוצאות לא פשוטות למי שתפנה אליהם.
בחקירתה הנגדית, נשאלה העדה על סתירות, לכאורה, בין הדברים שמסרה במשטרה לבין דבריה בבית המשפט, כי הנאשם ניסה "לבעול" את המתלוננת והשיבה, כי אמרה במשטרה, שהוא ניסה להפשיט את המתלוננת, והתכוונה לאותו הדבר.
עוד נחקרה בנוגע לסתירה, לכאורה, בשאלה – האם הנאשם הוריד למתלוננת את החולצה.
העדה ציינה, כי המתלוננת היתה מספרת לה על מערכות יחסים, שהיו לה.
בתשובה לשאלה נוספת השיבה, כי על הנאשם לא שמעה עד שהעדה סיפרה לה על האירוע נושא תיק זה.
לשאלה, האם אמרה למתלוננת, שהיא תוכל לתבוע את העירייה ולהרוויח כסף – השיבה העדה בשלילה.
העדה לא שאלה את המתלוננת, מדוע שמרה את הנייר עם הזרע של הנאשם.
ע.ת. 2, XXX, גם היא חברתה של המתלוננת, סיפרה, בחקירתה הראשית, כי מכירה את המתלוננת מזה כ-9 שנים (במועד מסירת עדותה), וכי הן חברות טובות מאוד.
השתיים הכירו בקורס XXX כשהעדה היתה XXX בקורס.
השתיים נוהגות לשתף זו את זו כמעט בכל דבר.
למיטב זיכרונה של העדה, סיפרה לה המתלוננת על האירוע יום לאחריו, ביום שישי בשבוע.
המתלוננת סיפרה, כי הכירה מישהו מהעירייה, אשר נתן לה את מספר הטלפון שלו, כדי שתוכל ליצור קשר אם היא צריכה משהו.
המתלוננת לקחה את המספר, כי חשבה שתמיד טוב שיהיה מישהו לפנות אליו אם צריך.
המתלוננת סיפרה לה, כי אותו עובד עירייה היה כותב לה, לפעמים, אם הוא יכול לבוא, והיות שהיא (המתלוננת) עובדת בביתה, היתה כותבת לו, כי הבית תמיד פתוח וכי הוא יכול לבוא.
לדבריה, ביום האירוע, שהיה יום חמישי בשבוע, התחילה המזכירה את עבודתה מאוחר, ולפיכך, בשעות הבוקר – היתה המתלוננת בגפה בביתה.
לדבריה, כאשר המתלוננת פתחה את הדלת כדי להכניס את כלבתה פנימה, עמד הנאשם בדלת, הדף אותה פנימה, הרים לה את הפיג'מה, שלף את איבר מינו, "גמר עליה", וברח.
המתלוננת היתה ב"שוק", לאחר מכן הלכה להתקלח, מיד אחרי כן כבר הגיעה לקוחה ראשונה שלה לטיפול בקליניקה, ולכן, רק בסוף היום היה לה זמן לעבד את האירוע.
כשהושמעה לעדה הקלטת השיחה שבינה לבין המתלוננת, הוסיפה, כי בתחילה – החלה המתלוננת לדבר על דברים שאינם קשורים לאירוע, אך העדה שמעה בקולה, שלא התקשרה כדי לדבר על נושאים אלה, והבינה שמשהו עובר עליה. לכן, ביקשה ממנה העדה, לספר לה עוד.
בחקירתה הנגדית, סיפרה, כי בדרך כלל אינה מקליטה שיחות, אך בכל מה שקשור למתלוננת – היתה דרישה שלה (של המתלוננת) להקליט שיחות, וזאת, לאור כך, שעבדה ביחד עם המתלוננת ולפעמים היו לקוחות, שטענו טענות כוזבות, למשל – שהיא (העדה) הסכימה לתת להם הנחה. במועד מסירת עדותה, כבר חדלה לעבוד עם המתלוננת, ומאז אינה מקליטה עוד שיחות, אך באותה תקופה – היתה לה הקלטה אוטומטית.
בהמשך אישרה, שיש לה גם הקלטות של שיחות עם בעלה ועם הילדים ואפילו עם אמא שלה.
לדברי העדה, המתלוננת לא סיפרה לה שניגבה את הזרע של הנאשם ושמרה אותו.
ע.ת.3, מר ניר גורליצקי, שימש, במועד מסירת עדותו, כמנהל משאבי אנוש בעיריית באר שבע.
לדבריו, הנאשם שימש כמנהל עבודה מטעם העירייה בשכונות XXX ו-XXX.
העד קיבל מהממונה על הטרדות מיניות בעירייה, מעיין דרורי, הודעה, כי יש תלונה של תושבת העיר על הטרדה ותקיפה מצדו של הנאשם.
העד התקשר לנאשם, שאל אותו לגבי הענין הזה, והנאשם השיב שהיה לו "איזה ענין עם איזו תושבת" ושהוא לא מעונין בה.
העד אמר לנאשם, כי לא מתפקידו להיכנס לפרטי הנושא, אך הוא מבקש ממנו לא להגיע לאיזור בו מתגוררת המתלוננת.
לאחר זמן מה, התקשרה אליו שוב הממונה על הטרדות מיניות, ושאלה אותו, האם לא אמר לנאשם להימנע מלהתקרב לאזור, והעד השיב לה, שהוא אמר לו.
בתגובה, אמרה לו הממונה, שהנאשם נמצא באותו הרגע אצל המתלוננת ודופק לה בדלת.
העד ניתק את השיחה והתקשר לנאשם. תחילה, הנאשם לא ענה, אך לאחר מספר נסיונות, חזר אליו הנאשם ואמר שלא הלך למתלוננת, אלא היה שם בסביבה, כדי "לקחת משהו".
לאחר מכן, התחיל העד בהליך שימוע מול הנאשם, במטרה להביא להשעייתו, ולאחר שנודע לעירייה, כי נפתח תיק במשטרה, זומן הנאשם לשימוע נוסף.
בשימוע, טען הנאשם, כי לא היו דברים מעולם.
לאחר שהוגש כתב אישום, נערכה פניה לבית הדין למשמעת, אשר הורה על השעיית הנאשם עד תום ההליכים.
העד הסביר, כי בתחילה – סבר, כי די בהעברת הנאשם לעבוד בשכונה אחרת, אך לאחר שהנאשם הפר את ההוראה שלא לגשת לאזור מגוריה של המתלוננת – שינה את עמדתו והחליט להשעות אותו כליל מעבודתו.
בחקירתו הנגדית, הוסיף, כי לצורך השעית הנאשם הופעל נוהל של "השעיה דחופה".
העד אישר, כי לא בדק לעומק את התלונה, לרבות טיב מערכת היחסים בין הנאשם לבין המתלוננת.
ע.ת.4 גברת מעיין דרורי, מנהלת מחלקות הטיפול בפרט באגף משאבי אנוש בעיריית באר שבע, עו"ס המשמשת גם הממונה על הטרדות מיניות בעירייה, סיפרה, בחקירתה הראשית, כי נכון למועד מסירת עדותה, עבדה בעיריית באר שבע ב-5 שנים. בהשכלתה, היא בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ובנוסף, עברה קורסים ספציפיים בנושא מניעת הטרדה מינית ואף פעלה להטמעת קוד וולונטרי של מרכז השלטון המקומי בנושא זה בעירייה.
ענינה של המתלוננת הועבר לטיפולה לאחר שהגיעה פנייה מטעם מרכז השלטון המקומי.
המתלוננת הגיעה למשרדה של העדה מלווה בידיד בשם XXX וסיפרה, כי הנאשם תקף אותה מינית בביתה.
המתלוננת גוללה בפני העדה את סיפור ההיכרות ביניהם.
המתלוננת סיפרה, כי היא גרושה, והחליטה לעבור לשכונת XXX, ביחד עם בנה, כאשר לפני כן התגוררה ביישוב XXX. לדברי המתלוננת, בXXX חשה, כי הסביבה פחות בטוחה בעבור בנה וחיפשה מקום אחר. היא התרשמה משכונת XXX ומצאה שם בית עם מקום לנהל מתוכו את העסק שלה.
לדברי המתלוננת, פנה אליה הנאשם, הציג את עצמו כאחראי על הניקיון בסביבת מגוריה ואמר לה, שאם היא צריכה משהו היא יכולה לפנות אליו. השניים החליפו טלפונים. לדברי המתלוננת, לא ראתה בשיחה זו מעבר למשהו "נימוסי, ידידותי, שירותי". המתלוננת אמרה לנאשם, שיש לה עסק בבית, הבית תמיד פתוח והוא מוזמן אם הוא חפץ בכוס מים או בכוס קפה בזמן עבודתו.
כך, החלה היכרות מסוימת ביניהם, שכללה החלפת מסרונים בוואטסאפ, שבתחילה – היו קונקרטיים, אך עם הזמן החל שיח "מעט מיני" כשהנאשם ניסה לבדוק "מה קורה", האם היא נשואה, עם מי היא גרה בבית. לדברי המתלוננת, הסבירה לו, שאינה מעוניינת בקשר כלשהו עם גבר נשוי וזאת לאחר, שהיא ניסתה לבדוק אם הוא נשוי והוא נמנע מלספק פרטים. לכן, הבהירה לו, שאינה מעוניינת בקשר כלשהו מעבר למשהו ידידותי, נימוסי וקונקרטי.
לדברי המתלוננת, באחד המקרים הגיע הנאשם כשהמזכירה נכחה וזאת, היות שהיא הבהירה לו, שהוא יגיע כשהמזכירה נמצאת. כשהוא הגיע "גלשו דיבורים", היא פתחה לו את הדלת והוא ניצל את פתיחת הדלת ואת הקרבה כדי לחבק אותה, כשהיא מסבירה לו, שהסיטואציה הזו אינה מתאימה לה.
בנוגע לאירוע נושא כתב האישום סיפרה לה המתלוננת, כי היתה לבד בבית, בדיוק התעוררה משינה כשהנאשם התכתב איתה ושאל אם אפשר להגיע. לדבריה, כתבה לו שזה לא מתאים לה, כי הבית היה הפוך, כי היא לא היתה "במצב" וגם המזכירה לא היתה.
לאחר מכן, כשבאה לפתוח את הדלת כדי לשחרר את כלבתה החוצה, ככל הנראה, עקב אחריה הנאשם "כמו סטוקר" (מטרידן) וברגע שהיא פתחה את הדלת – כשהיא מעורפלת, קמה משינה, ללא משקפיים, נכנס הנאשם פנימה לתוך הבית והדף אותה. לדבריה, סברה, שהוא רוצה קפה ולכן סימנה לו עם היד, שייגש להכין לעצמו קפה בפינה של הקבלה, כשהיא עולה למעלה לחדר השינה, להתארגן. הטלפון שלה צלצל וכשהיא באה לענות, פתאום ראתה, שהוא נכנס לחדר השינה שלה, הפשיט אותה מחולצתה, כשהכל מאוד מהיר. לפתע, היא ראתה את איבר מינו, הוא הגיע לפורקן מאוד מהר והיא פשוט דחפה אותו וצעקה לו "תלך מפה יא מגעיל". הוא נבהל וברח. האירוע היה ביום חמישי, סביב 10:00 בבוקר והיא היתה צריכה להתחיל את יום העבודה, לכן המשיכה להתנהל "באוטומט". היא ניגבה את מה שהיה צריך לנגב בטישו, לקחה את הבן שלה לאן שצריך והחלה להיפגש עם הלקוחות. בלילה, נפלה לשינה בסלון, לראשונה בחייה קרה לה, שהיא נרדמה בצורה כזאת.
למחרת, נתקפה פתאום בתחושה מאוד רעה, היא הבינה שהיא מרגישה שהיא לא בטוחה בשכונה ואז החלה לעכל את מה שהיא עברה. אז, התקשרה לשתי חברות שלה. המתלוננת העבירה לעדה את הקלטת השיחה עם חברתה ע.ת.2.
העדה שאלה את המתלוננת, מה הציפיה שלה ממנה ולמה היא לא פנתה למשטרה. כך היא שואלת תמיד את מי שבא להתלונן אצלה. בקשתה היחידה של המתלוננת היתה, שהיא (העדה) תדאג, שהנאשם לא יעבוד ליד הבית שלה. המתלוננת לא רצתה לגשת למשטרה ואמרה, שהיא יודעת מה קורה במשטרה והיא איננה בנויה כרגע לעבור את זה.
העדה החתימה את המתלוננת על טפסי התשאול וגם לקחה ממנה שמות של עדים ומספרי טלפון. במקביל, פנתה למנהל משאבי אנוש – ע.ת.3– ואמרה לו שעד שיבררו מה קרה – היא מבקשת שהוא יורחק מהמתלוננת.
מנהל האגף ע.ת.3 ניסה להשיג את הנאשם עד השעה 21:00 באותו היום, אך הטלפון שלו לא היה זמין. בשעה 21:00 הצליח להשיג אותו וביקש ממנו להתייצב יום למחרת אצל סגן מנהל איכות הסביבה כדי לקבל הצבה מחדש לשכונה אחרת, כל עוד מתבצע התשאול. כמו כן, ביקש ממנו שלא יתקרב למתלוננת.
לאחר שמנהל האגף ע.ת.3, העביר את המסר לנאשם, התקשרה העדה לעדכן את המתלוננת, ובו בזמן שהיא מעדכנת אותה – כתבה לה המתלוננת: "מעיין, הוא מחוץ לדלת שלי". באותו הרגע, החלה העדה לדאוג, שהרי לפני מספר דקות הודיע מנהל האגף לנאשם לא להתקרב למתלוננת ובחלוף מספר דקות, הוא מתייצב אצלה בבית. העדה חשה, כי המתלוננת מפוחדת ואמרה לה להזעיק משטרה.
המתלוננת ביקשה מהנאשם להתפנות מהחצר ומשטח ביתה ולאחר מכן התקשר מנהל האגף שוב לנאשם ושאל אותו "עכשיו היית שם?". הנאשם השיב בשלילה. התנהלות זו של הנאשם, גרמה לעדה ולמנהל האגף להיות מודאגים מהסיפור ובעקבות כך – ביקש מנהל האגף ע.ת.3 מהעדה, למחרת בבוקר, לגשת למשטרה, וזאת, לאחר היוועצות ביועצים משפטיים.
בזמן שהעדה ישבה במשטרה, ביקשה ממנה החוקרת להתקשר למתלוננת ולשאול, אם זה בסדר שהיא תגיש תלונה. המתלוננת נתנה את הסכמתה אך העדיפה, שהחוקרים יגיעו אליה הביתה.
העדה הגיעה, ביחד עם החוקרת, לבית המתלוננת. החוקרת גבתה ממנה עדות, כשהעדה לא ממש השתתפה באותה השיחה.
לאחר מכן, חזרה העדה לתחנת המשטרה ומסרה אף היא עדות, שבסיומה, אמרה לה החוקרת, שהיא יכולה "לצאת מהתמונה" היות שהמשטרה "נכנסת לתמונה".
בינתיים, קיבל הנאשם הצבה לעבור לעבוד בשכונה ה', אך בסמוך לכך – נעצר על ידי המשטרה ולאחר מכן – הושעה מעבודתו עד תום ההליכים.
לדברי העדה, סיפרה לה המתלוננת, שלאחר האירוע – שלחה לנאשם הודעה כלשהי, כשלמיטב זכרונה – הנאשם לא ענה לה.
לדברי העדה – המתלוננת היתה בסערת רגשות, בכתה, היה לה מאוד קשה לגולל את הסיפור והיא גם היתה מאוד מאוכזבת.
המתלוננת סיפרה לה, שהיא מתנהלת כך – לא רק עם הנאשם, היא נוהגת להציע כוס מים וכוס קפה לעובדים שנותנים שירות וכך התנהלה גם כשגרה בXXX.
העדה נשאלה, היכן הגיע הנאשם לפורקן ואמרה, שזה היה בחדר השינה של המתלוננת, בקומה השניה. לאחר ריענון זיכרונה, הוסיפה, כי הנאשם הגיע לפורקן על גופה של המתלוננת.
בחקירתה הנגדית, סיפרה העדה, כי מקרה זה היה אחד המקרים היותר חמורים שהגיעו אליה במהלך עבודתה.
כשנשאלה, מדוע לא שמעה את גרסתו של הנאשם, הסבירה, כי רצתה לשמוע אותו, אך הנאשם לא היה זמין עד השעה 21:00. למחרת, לאחר שנמסרה התלונה – כבר יצאה העדה מהתמונה, בהוראת המשטרה.
העדה אישרה, כי המתלוננת סיפרה לה, שהתייעצה עם ידיד שלה, שהוא עורך דין. עם זאת, שללה העדה, כי המתלוננת דיברה על תביעה כספית כלשהי נגד העירייה.
העדה אישרה, כי המתלוננת סיפרה לה, שנתונה בהליך של פשיטת רגל בשל בעיות כלכליות.
ע.ת.5 רס"מ מיטל ברגר, שימשה, במועד האירוע, כחוקרת עבירות מין ואלימות במשפחה בתחנת המשטרה בבאר שבע.
בחקירתה הראשית, סיפרה, כי העובדת של המתלוננת – XXXX – סירבה למסור עדות ומסרה, כי אינה רוצה להיות מעורבת, בשל כך שאינה יודעת מה היה באותו אירוע.
בנוגע למתלוננת – בתחילה, היא סירבה להגיע למסור עדות, וטענה, כי עדיין אינה מוכנה נפשית לכך. לאחר מכן, מסרה כי תחשוב על כך ולבסוף – הגישה תלונה.
מחקירתה הנגדית של העדה – לא עלו פרטים רלוונטיים.
ע.ת.6 המתלוננת, במועד מסירת עדותה היתה כבת XXX, אם לנער בן XXX, בעלת עסק עצמאי בתחום הXXX.
בחקירתה הראשית, סיפרה, כי בחודש יולי של שנת 2018, עברה להתגורר בשכונת XXX בבאר שבע.
לאחר מספר חודשים, בסביבות אוקטובר או נובמבר של אותה שנה, כשיצאה מביתה לרכב, פגשה בנאשם, אשר הציג עצמו בפניה, לאחר שכבר ראתה אותו מסתובב בשכונה קודם לכן.
הנאשם סיפר, כי הוא האחראי על איכות הסביבה באזור מגוריה מטעם עיריית באר שבע והציע לעזור לה בכל דבר שצריך כמו, למשל, להזכיר לה מתי צריך להוציא את הזבל או ארגזים שיש לה בחצר. השניים החליפו טלפונים והחלה ביניהם התכתבות במסרונים, כשהוא ניסה לדלות פרטים עליה ובין היתר, ביקש לדעת כיצד היא יוצאת מהבית ומשאירה את הדלת פתוחה.
המתלוננת הסבירה לו, כי מנהלת עסק בבית וכי בשל כך עברה לבית גדול, שמחולק לקליניקה ולאזור המגורים הפרטי. היא הוסיפה, כי העוזרת שלה נמצאת בבית.
בסיום השיחה, אמרה לנאשם "הבית פתוח, אתה מוזמן לבוא לשתות קפה". לטענתה, נוהגת להוציא קפה או שתיה לכל מיני אנשים שנותנים שירות בשכונה, כגון מנקה הרחובות.
לטענת המתלוננת, החלפת הטלפונים היתה היות שסברה, שטוב שיהיו לה פרטים של אדם נחמד שעובד בעירייה כי "לפעמים צריך משהו מהעירייה", והוא (הנאשם) הסביר, שהוא עשוי להיות הכתובת לפניה כזו.
לטענת המתלוננת, במהלך ההתכתבות עם הנאשם, הציבה "גבולות מאוד ברורים".
לדבריה, השיחות היו "נחמדות כאלה" כמו "בוקר טוב" ויתכן שאף היתה קצת "פלרטטנות", אך הכל היה בנעימות.
לדבריה, לא מחקה אף הודעה.
לדבריה, החל הנאשם לפנות אליה בשאלות אישיות, שרק בדיעבד הבינה שלא היו תמימות.
בכל מקרה, הבהירה לנאשם, שאף על פי שאינה נשואה – היא "לא מסתובבת עם גברים נשואים" ואמרה זאת, מספר פעמים, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
לדבריה, היתה פעם שהנאשם הגיע אליה לשתות קפה (להערכתה זה היה ביום 11.10.18), אך היא התנתה זאת בנוכחות העוזרת שלה. הם ישבו בחצר, היתה במקום עוד לקוחה שלה והדלתות היו פתוחות. הוא (הנאשם) שתה כמה לגימות מהקפה והלך. זה היה לאחר שהוא (הנאשם) שאל, אם יכול לבוא לשתות קפה והיא השיבה שכן, כאשר העוזרת שלה תגיע.
היה לה סדר יום מסודר והוא היה עובד במקום, כך שהיה יכול לדעת את סדר היום שלה, מתי העוזרת שלה נמצאת, מתי הבן שלה נמצא וכו'.
היתה פעם נוספת שהוא הגיע אליה (להערכתה – למחרת ביום 12.10.18), כאשר העוזרת שלה לא היתה. הוא נכנס ובא לחבק אותה, אך היא הרגישה שהחיבוק שלו היה "קצת יותר", לכן עצרה אותו, הושיבה אותו במטבח וניהלה איתו שיחה "מאוד נוקבת וחד משמעית", כשדלת המטבח וגם דלת החצר היו פתוחות והעוזרת שלה היתה אמורה להגיע בכל רגע. באותה שיחה, הסבירה לו, שהיא אומנם אדם "מאוד נחמד ומאיר פנים", אך אין לה כל ענין בקשר איתו. הנאשם סיפר לה, שהוא נשוי ויש לו שלושה ילדים והיא אמרה לו "לא חבל? כאילו מה יוצא לך מזה? מה ההתנהגות הזאת?". הנאשם השיב לה "אני בדרך כלל לא כזה". לאחר מכן, נכנסה העוזרת שלה והוא יצא.
היו עוד הרבה פעמים שהנאשם אמר לה שהוא בחוץ וביקש להיכנס אליה, אך היא לא היתה יכולה. עד למועד הפגישה הבאה היו מתכתבים בלבד, אך היא מתכתבת עם "מאות" אנשים ביום.
הפעם השלישית שהנאשם הגיע אליה היתה ביום האירוע נושא כתב האישום – 31.01.19. אותו היום היה יום חמישי בשבוע. ביום זה, היתה העוזרת שלה נוהגת להגיע מאוחר, סביב 12:00 או 13:00. היה פרויקט מסוים שהיא רצתה לקדם ולכן קבעה פגישה בשעה 10:00. לפני שעה זו, היתה אמורה לנקות ולארגן את הבית.
באותו בוקר, כתב לה הנאשם הודעה "בוקר אור" והיא ענתה לו "בוקר טוב" עם שגיאות כתיב. כשהעיר לה על כך הסבירה, שהיא רק פקחה את העיניים והיא ללא משקפיים, שאין לה כוח לקום והיא נשארת במיטה עוד קצת. בתגובה, כתב לה הנאשם שהוא "מגיע" והיא התפלאה על כך וענתה לו "לא היום". בתגובה, השיב לה הנאשם "מה זה אומר? רק חיבוק קטן וזהו" והיא כתבה שהיא במיטה והיא רוצה לנוח.
לאחר מכן, הכלבה שלה החלה לגרד את הדלת של החדר וזה סימן, שהיא מבקשת להוציא אותה. היות שהיה חורף, יצאה המתלוננת מהמיטה, ללא משקפיים וניגשה לדלת כדי לפתוח חריץ קטן לכלבה, שתוכל לצאת. אך כשפתחה את הדלת – נכנס הנאשם פנימה ומכאן היא מבינה, שהיה מאחורי הדלת כבר קודם.
לדבריה, כתב לה הנאשם הודעה, שהוא מגיע, אך היא לא ראתה אותה, כי כבר היתה בדרך מהחדר להוציא את הכלבה.
כשהנאשם נכנס, היא סימנה לו עם היד לכיוון המטבח ועלתה לחדר (החדר שלה בקומה השנייה ואילו המטבח והסלון בקומה הראשונה), היות שלא היתה מאורגנת, לבשה פיג'מת חורף, היתה ללא משקפיים והטלפון שלה בדיוק צלצל. לדבריה, שגתה בכך שלא "העיפה" את הנאשם "לאלף עזאזלים" אך זאת בשל החינוך שקיבלה מהוריה, לפיו הבית תמיד צריך להיות פתוח ותמיד התקבלו בו אנשים. לדבריה, הוריה אפילו נהגו להזמין את בעלה לשעבר לחגים למרות התנגדותה.
המתלוננת סיפרה, כי בשל כך שקמה משינה וגם היתה ללא המשקפיים – היתה "בחוסר אוריינטציה מוחלטת", "בלבול של בוקר כזה". הטלפון שלה צלצל ותוך כדי שנגשה אליו כדי לענות – פתאום הבחינה שהנאשם נמצא מאחוריה ומעליה, שהוא דוחף אותה, מחזיק לה את היד ותוקף אותה. הכל ארך שניות, הוא היה מאחוריה ופתאום היה מלפניה. היא אינה זוכרת האם הוא הוריד לה את החולצה או הרים אותה אבל בכל מקרה הנאשם הגיע לפורקן מיני על הבטן שלה, היא צעקה, השתוללה והוא ברח החוצה.
המתלוננת מסרה, כי בנוגע למה שאירע בנקודת הזמן הספציפית הזאת, יש לה סוג של
"Black Spot". לאחר האירוע, היא היתה בהלם, ניקתה את עצמה עם נייר טישו, יצאה מהחדר, הלכה להתקלח ולא נכנסה לחדר הזה עד ליום למחרת.
בהמשך היום, בשעה 15:37, שלחה המתלוננת הודעה כועסת לנאשם והוא לא הגיב עליה. בהודעה רשמה: "דע לך שאני מזועזעת מההתנהגות שלך הבוקר. אם לא הייתי מספיק ברורה אז אני אדייק שאני לא בענין של סקס ובטח לא כמו ההתנהגות שהיתה לך הבוקר. זה לא מתאים לי בשום רמה". המתלוננת לא זכרה, כי שלחה את ההודעה ורק בדיעבד מצאה אותה.
היות שבשעה 10:00 הגיעו אליה אנשים לפגישה, נאלצה להמשיך את סדר יומה. באותו הלילה – נרדמה בסלון.
למחרת, כשחזרה לביתה מאירוע שהיה בבית הספר בו לומד בנה – קיבלה "התקף חרדה", טשטוש, הגוף שלה קפא והיא התחילה לרעוד, עד כדי כך שהיתה צריכה לעצור את הרכב בצד. היות שהיא מטפלת בתחומים אלה, החלה לנשום כפי שלמדה כדי להירגע, להחזיר דופק עם נשימה. מה שגרם להתקף היה רכב של העירייה שהגיע מולה. בעקבות ההתקף – הרגישה שהיא חייבת לדבר עם מישהו והתקשרה לחברתה – ע.ת.1. לאחר מכן, התקשרה לחברה נוספת – ע.ת.2.
לאחר ששוחחה עם חברותיה, נרגעה ונסעה הביתה, הכינה את השבת. במוצאי שבת – נפגשה עם חברה נוספת, שהיא פסיכולוגית וכן עם עוד חבר, שהוא עורך דין. ביחד עם אותו חבר, שחזרה את האירוע ולבסוף נתקבלה החלטה שהדרך הטובה ביותר היא לפנות למסל"ן ולהתייעץ. היא פנתה למסל"ן, זו לא היתה חוויה נעימה. לאחר פניה זו – התקשרה אליה הממונה על הטרדות המיניות בעירייה – ע.ת.4. המתלוננת ביקשה מ- ע.ת.4, שתרחיק את הנאשם מהשכונה שלה. ע.ת.4 שאלה אותה המון שאלות ואמרה שהם יודיעו לנאשם לא להיכנס לשכונה ולאחר מכן יעדכנו אותה אחרי שדיברו איתו.
אחרי הצהריים, חזרה אליה ע.ת.4, ומסרה, שלא עלה בידם להשיג את הנאשם. לאחר מכן, בערב, הודיעה לה, שהם איתרו את הנאשם, שוחחו איתו והוא יועבר לעבוד באזור אחר. באותו הרגע שהודיעו לה זאת – צלצל פעמון הבית והנאשם הופיע בדלת. המתלוננת יצאה אליו וביקשה ממנו לצאת מיד מהחצר. הנאשם "צרח" עליה, איים עליה, אמר לה שהיא הורסת לו את המשפחה. במקביל, הבינה מ- ע.ת.4 שהעירייה מתקשרת אליו והוא אמר שהוא בכלל נמצא אצל חבר.
מתוך החשש שלה מהנאשם, דאגה שכל הזמן יהיה איתה מישהו בבית וחברים שלה עשו מעין "סבבים" של תורנות בביתה.
למחרת, התקשרה אליה שוב ע.ת.4 ומסרה לה, שהוחלט בעירייה להעביר את הענין לטיפול במשטרה ושעליה לקחת בחשבון, שהמשטרה תרצה לדבר גם איתה. המתלוננת כלל לא חשבה בכיוון זה, כל שענין אותה היה – שיחזור הביטחון לבית שלה.
באותו היום בצהריים, הגיעה אליה ע.ת.4 ביחד עם שוטרת. השוטרת ניסתה לשכנע אותה להגיש תלונה, אך היא – המתלוננת – אמרה שאינה מעונינת. השוטרת שאלה אותה, אם מה שסיפרה ל- ע.ת.4 זה נכון והיא השיבה שכן, אך אין לה ענין לסבך את החיים שלה. השוטרת לקחה את הטישו שעמו ניגבה את עצמה. המתלוננת עמדה על כך, שאינה מעוניינת להגיש תלונה ושזה "לא הסרט שלה", ולבסוף עזבו השוטרת ו- ע.ת.4 את הבית.
אחר כך, קיבלה מספר טלפונים נוספים להגיע למשטרה וסירבה.
בהמשך, התייעצה עם חברה נוספת, שהיא עורכת דין. החברה תיארה לה את המסלול שתעבור אם תגיש תלונה.
בתקופה הזו, התלבטה עם עצמה, היתה לה הרבה "הלקאה" עצמית, מדוע היא נחמדה לכולם, מדוע הבית שלה פתוח תמיד, מדוע לא "העיפה" אותו החוצה.
בסופו של דבר, התקשרה אליה שוב השוטרת, אמרה שהם מתכוונים להעביר את התיק לפרקליטות, ושהיא ממש מבקשת שהיא (המתלוננת) תגיע אליה. המתלוננת מעולם לא הגישה תלונה כלשהי ואמרה לה שהיא "תשב על זה שבוע", ולאחר מכן החליטה להגיע, ומסרה את גרסתה.
בחקירתה הנגדית, נחקרה המתלוננת ארוכות בנוגע להשתלשלות הענינים שהובילה להגשת התלונה כעשרה ימים לאחר המקרה וחזרה על הסבריה, כי כוונתה הראשונה היתה להרחיק את הנאשם ממנה וכי בתחילה, סירבה להתלונן במשטרה.
המתלוננת נשאלה, מדוע לא מסרה את תכתובות הוואטסאפ למשטרה בהזדמנות הראשונה והסבירה, כי הפעם הראשונה שנתבקשה לעשות כן היתה כשהשוטרת הגיעה אליה הביתה, ללא הזמנה מראש, והיא עדיין לא החליטה, האם בכוונתה לשתף פעולה עם המשטרה. מנגד, מסרה את נייר הטישו עם הזרע של הנאשם באותו מעמד, היות שלא רצתה, שפריט זה ישאר בביתה. עוד הוסיפה, כי העבירה את תכתובות הוואטסאפ אל ע.ת.4 עוד לפני הפניה למשטרה.
המתלוננת נחקרה ארוכות בנוגע לשיחות עם חברותיה ע.ת.1 ו- ע.ת.2 והסבירה, כי המון אנשים סביבה אמרו לה כל מיני דברים אך בסופו של דבר, היא פעלה כפי שסיפרה לעיל.
הסניגור הטיח במתלוננת, כי מטרתה בתלונה שהוגשה היא "להוציא כספים" מהנאשם. בתשובה, השיבה כי אם זה היה המניע לתלונה, היתה מתלוננת על אדם אחר ולא על מי ש"עובד בזבל" (לאחר מכן, חזרה בה המתלוננת מכינוי זה כלפי הנאשם).
המתלוננת אישרה, כי היתה פעם אחת בה התקשרה אל הנאשם בנוגע לסנדוויצ'ים, וכי זה היה בתאריך 06.01.19, בסמוך לשעה 10:00.
העדה עמדה על כך, כי לא היתה לה מערכת יחסים כלשהי עם הנאשם, למעט "נחמדות". כשנשאלה, האם מנהלת תכתובות וואטסאפ מסוג זה גם עם אחרים, כגון, טכנאי המזגנים, והאם גם להם שלחה "לבבות" או שירים – השיבה בחיוב, ואף הציגה, באופן ספונטני, במהלך הדיון, התכתבות עם טכנאי מזגנים בשם אלכס, שגם לו נשלחה צלמית של לב.
כשנשאלה בנוגע להתכתבות מיום 10.01.19, שעה 09:55, במהלכה שלחה לנאשם הודעה לפיה – היא יוצאת היום ולאחר ששאל אותה לאן השיבה "ואתה תהיה עם אשתך", בצירוף פרצופונים מחייכים, השיבה, כי ביקשה להזכיר לו, שהוא נשוי ו"מה הוא עושה איתי בקו".
כשנשאלה בנוגע להתכתבות מיום 12.10.18, שעה 10:01, בה רשמה לנאשם שתכין קפה ותאמר לו לבוא, השיבה, שבשעה הזו העוזרת שלה היתה אמורה להיות, אך היא לא הגיעה באותו הזמן ולכן החלה לשתות את הקפה עם הנאשם ביחידות, כשבמהלך פגישה זו קיימה עמו שיחה בנוגע לכך שהוא "חצה גבול", ובמהלך הפגישה – הגיעה העוזרת – ש'.
בנוגע לפעם השלישית בהם שתו קפה – טענה, כי ככל הנראה העוזרת ש' היתה נוכחת.
המתלוננת אישרה, כי במהלך הדיון בצו למניעה מאיימת שהגישה נגד הנאשם, הגיע עמה עורך הדין האזרחי עמו התייעצה, אך לטענתה – לא כמי שמייצג אותה ואף לא היה לבוש במדי משפט.
כשעומתה המתלוננת עם סתירה, לכאורה, בנוגע לשאלה, האם הספיקה להיכנס לחדר כשהנאשם תפס אותה, השיבה, כי יש לה טראומה מאוד גדולה בנוגע למה שאירע ברגע זה ולכן הדברים אינם מדויקים לה, אך בשורה התחתונה, מצאה את עצמה, תוך זמן שאותו הגדירה "אלפיות שניה", כשמישהו מעליה עם איבר המין שלו בחוץ, בלי שהוזמן לחדר או לבית (ע' 68 ש' 7 – 18).
כשנשאלה, האם הנאשם הוריד את חולצתה, שבה על כך, שאינה זוכרת, אם כי זכרה, כי המדובר היה בחולצת פיג'מה. כשהטיח בה הסניגור, כי כדי להוריד חולצה צריך שיתוף פעולה מצידה – להרים את הידיים, השיבה, כי אם כך – כנראה שלא הוריד ממנה את החולצה לחלוטין אלא, רק הרים אותה.
המתלוננת עמדה על כך, כי הנאשם דחף אותה. לטענתה, היא היתה יושבת על המיטה במין "חצי ישיבה".
המתלוננת עמדה על כך, כי התנגדה לנאשם ואף אישרה, כי בחקירתה, הגדירה זאת במילים "השתוללתי עליו", וכי צעקה עליו לצאת משם.
כשעומתה עם פרטים שונים, שסיפרה לחברותיה, השיבה, שלא נכנסה לכל הפרטים איתן.
המתלוננת אישרה, כי נתונה בהליך של פשיטת רגל.
כשנשאלה שוב בנוגע להגשת התלונה לאחר עשרה ימים, השיבה, כי אם היתה יכולה – היתה חוסכת זאת מעצמה, והדברים היו נשארים במסגרת עיריית באר שבע, אך לאחר שהנאשם הגיע לביתה, ואיים עליה הבינה, שמדובר באדם מסוכן.
המתלוננת עמדה על כך, כי חשה מאוימת מעצם הגעתו של הנאשם אליה לאחר התלונה לעירייה, וזאת גם אם בכה וצעק שהיא "הורסת לו את החיים". כשהוצג לה, כי בחקירתה במשטרה אמרה, שבאותו המעמד שאלה את הנאשם: "מה בינינו? אמרתי לך שאני לא רוצה ועשיתי לך קווים ברורים. איזה סיפור סיפרת לעצמך?" – וכן, כי אמרה לו שילך או שתזמין משטרה – אישרה, כי אמרה לו שתזמין משטרה, וכי זה מצביע על כך, שהרגישה מאוימת.
המתלוננת סיפרה, כי הנאשם עזב את ביתה לאחר שהגיע אדם כלשהו לטיפול אצלה. כשנשאלה, מדוע לא ציינה זאת במשטרה, השיבה, כי מדובר ב"ניואנסים" וכי הזיכרון שלה הוא ויזואלי "בצורה של סרט", ולכן אולי שכחה להגיד.
לשאלת בית המשפט בנוגע לטיב המסרונים שהוחלפו, אשר כללו שיתוף של הנאשם בפרטים כגון שהיא במיטה; התעוררה; וכן מילים כמו "חיבוק" – השיבה, כי המקצוע שלה מלמד אותה ליצור תקשורת עם אנשים; כי בתוך כל המסרונים האלה היתה הצבת גבול ברורה לנאשם; וכי לאחר מקרה זה – סגרה את הבית שלה ושינתה את סגנון ההתכתבות שלה עם אנשים, היות שלמדה, כי אינה יכולה לסמוך עליהם.
המתלוננת אישרה, כי מדובר בסגנון כתיבה "מאוד חופשי, שאולי פחות נהוג" וכי כיום יהיה קשה למצוא סגנון כזה אצלה.
ע.ת.7 – רס"ר יעל פלורנסיה, שימשה כחוקרת ובין היתר – גבתה את אמרת הנאשם וכן שלחה את הנייר שנתפס אצל המתלוננת לבדיקת מעבדה.
התקליטור ת/1 – מתעד את השיחות שניהלה המתלוננת, לאחר האירוע, עם חברותיה, ע.ת 1 ו-ע.ת.2.
במוצג ת/4 – תכתובות וואטסאפ בין המתלוננת לבין ע.ת.4 – תיעוד בזמן אמת ללבטים של המתלוננת בנוגע להגשת התלונה וכן תיעוד לכך, שבתאריך 03.02.19, שעה 18:45, מסרה ע.ת.4 למתלוננת, כי "מנהל האגף מנסה להשיג אותו (את הנאשם) טלפונית" וכי, החל ממחרת – לא יחזור לאזור שלה. עוד מסרה לה, כי למחרת בבוקר ייצא אליו מכתב רשמי. המתלוננת שאלה, האם זה אומר, שממחר כבר לא יסתובב בשכונה ו – ע.ת.4 ענתה "בדיוק".
למחרת, בתאריך 04.02.19, כתבה ע.ת.4 למתלוננת, כי לאחר מה שאירע אתמול – קיבלה "הנחיה ברורה ודחופה" לפנות למשטרה וביקשה, כי המתלוננת תגיע עמה לשם. המתלוננת השיבה כי היא "מרוסקת", כי לא ישנה, כי סובלת מרעידות וכאבים.
עוד סיפרה המתלוננת, על התקף החרדה ממנו סבלה.
באותו הערב, עדכנה ע.ת.4 את המתלוננת על כך שמנהל האגף איתר את הנאשם ועדכן אותו בנוגע להרחקה ממנה. המתלוננת השיבה "מעיים (צ"ל: "מעיין") הוא מחוץ לדלת שלי עכשיו" ובהמשך, התכתבו השתיים בנוגע לדאגה לשלומה של המתלוננת, תוך שע.ת.4 המליצה לה להודיע למשטרה.
הצדדים התכתבו גם בנוגע למאמצי העירייה לאתר את הנאשם וכן, ענינים הקשורים בחקירת המשטרה.
בימים הבאים, התכתבו השתיים בנוגע לשאלה, האם יוחזר הנאשם לעבודה, כשהמתלוננת ציינה, כי היא במיטה כבר כמה ימים, והגדירה את מצבה "מפורקת".
טופס לוואי למוצגים ת/8 – מתעד העברת הנייר עם דגימת הזרע של הנאשם למעבדה הביולוגית במטה הארצי.
חוות דעת המעבדה הביולוגית ת/11 – קובעת, כי פרופיל DNA שהתקבל מהנייר, תואם לנאשם.
ת/12 הוא תיעוד התכתבויות בתכנת "וואטסאפ" בין הנאשם למתלוננת, החל מתאריך 10.10.18 ועד ליום האירוע נושא כתב האישום. להלן, תפורטנה מספר נקודות הראויות לציון מתוך התכתבות זו (טעויות הכתיב במקור):
בבוקר יום ההתכתבות הראשון, 10.10.18, שלח הנאשם למתלוננת איחולי "יום מקסים" עם שני סימלוני פרחים. המתלוננת הגיבה, בין היתר, כי היא בנהיגה, וכתבה "תודה על הפרחים".
באותו היום, שעה 21:26, שאל הנאשם את המתלוננת האם היא נשואה, והיא השיבה בשלילה. המתלוננת שאלה את הנאשם, בתגובה, את אותה השאלה, והנאשם החליף נושא וחמק ממתן תשובה.
בהמשך אותו הערב, שאל הנאשם את המתלוננת "מחר נפגשים לנס?" והמתלוננת ענתה "נדבר בבוקר בכיף" והוסיפה, כי הנאשם לא ענה על השאלה, האם הוא נשוי. הנאשם הגיב: "זה משנה?" והמתלוננת השיבה, כי הוא שאל אותה על כך בעבר וסימן שזה משנה לו. הנאשם השיב: "לא רציתי להפריע בטעות" אך גם הפעם, לא ענה על השאלה.
בהמשך ההתכתבות, שב הנאשם ושאל בנוגע לשתיית קפה יחד למחרת, ובשעה 21:36, השיבה לו המתלוננת: "נזרום…אודיע לך כשאקום לקפה". הנאשם השיב: "נזרום זה טוב…".
למחרת, 11.10.18, בשעה 07:16, פנה הנאשם למתלוננת בברכת "בוקר טוב" אך היא לא השיבה. לאחר מספר נסיונות נוספים, השיבה המתלוננת בשעה 10:43 "רק עכשיו התעוררתי". הנאשם הגיב "החיים היפים", ובהמשך ציין: "אני ליידך 3 דקות?". המתלוננת ביקשה ממנו שהות להתארגן. הנאשם כתב לה "את מתביישת מימני?". המתלוננת השיבה: "סליחה? שמעון… הזמנתי אותך לקפה. נקודה. מה בדיוק נראה לך ל(צ"ל: "ש") הצעתי לך?". הנאשם השיב: "לא חשבתי כלום מתוקה" והמתלוננת ענתה "יופי", ובהמשך כתבה, כי היא תתארגן בנחת והוא יבוא לשתות קפה. זאת, לאחר שהנאשם הודיע לה, כי הוא כבר נמצא במקום. בחלוף כ-45 דקות, לאחר שהמתלוננת לא יצרה קשר עם הנאשם, ולא ענתה למספר פניות מצדו, כתב לה "אני ברחוב שלך ממתין!!!". המתלוננת ענתה "בוא, יש חברה כאן, תצטרף".
למחרת, בתאריך 12.10.18, שעה 07:22, פנה הנאשם שוב למתלוננת בברכת "בוקר טוב". המתלוננת כתבה לו, כי היא משחררת את בנה לבית הספר וחוזרת לישון. הנאשם כתב לה: "רציתי שתסימי לי עוד מהחומר של אתמול ליד" והמתלוננת השיבה "כשאתעורר". הנאשם הגיב "חבל רציתי להפתיע אותך" והמתלוננת השיבה לו "תפתיע כשאתעורר…". הנאשם הגיב "אני זקוק דחוף לחיבוק!!!" ובהמשך כתב, כי ממתין לה שתקום משנתה. בתגובה לכך, בשעה 07:50, כתבה המתלוננת: "שמעון…. הסברתי לך אתמול את הגבולות המאוד ברורים שלי!!! זה לא השתנה היום!!!" והנאשם ענה: "לא זוכר שאמרתי שאני רוצה משהו חוץ מחיבוק". המתלוננת השיבה: "סבבה… אם אנחנו ברורים אז אני יכולה לישון בשקט?" והנאשם ענה "אנחנו מאוד ברורים אמרתי לך את תחליטי". המתלוננת השיבה: "הערכים שלי מאוד ברורים!" והנאשם הגיב: "אפשר לבוא לישון איתך קצת?" עם שלושה פרצופוני קריצה. המתלוננת ענתה "בטח… בגלגול הבא" והנאשם ענה בצחוק.
בהמשך אותו היום, בשעה 07:55, כתבה המתלוננת לנאשם: "טוב נשויצ'יק…. אני מקווה שלפחות לאישתך אתה נותן לישון… חייבת לישון קצת… יום ארוך לפניי". הנאשם השיב: "לא אהבתי את העקיצה לילה טוב". המתלוננת ענתה "אתה רואה…גם בדבש יש עוקץ".
בהמשך אותו היום, המשיך הנאשם לפנות למתלוננת, וציין, כי הוא ליד ביתה. שוב שוחחו השניים על שתיית קפה.
ההתכתבות בין השניים המשיכה עד ליום 15.10.18, וממועד זה, חל נתק ביניהם, עד לתאריך 06.01.19. באותו בוקר, בשעה 08:41, פנתה המתלוננת לנאשם בברכת בוקר טוב ושאלה אם היה בסביבה. הנאשם השיב בשלילה ושאל מדוע, והמתלוננת השיבה, כי היא בחופש עד ליום רביעי וכי מישהו השאיר על שער ביתה סנדוויצ'ים.
בתאריך 10.01.19, כתב הנאשם למתלוננת, כי חזר מחופשה באילת. בהמשך ההתכתבות, בשעה 09:47, שלחה המתלוננת לנאשם סמלון של לב. הנאשם הגיב: "שלי יותר גדול". המתלוננת ענתה "בטוח" והנאשם השיב לה "ראש כחול!!!!" ובהמשך שאל אותה מה עושים. המתלוננת השיבה לו, כי בערב היא יוצאת עם חברות, אך הנאשם יבלה עם אשתו.
לאחר התכתבויות נוספות למחרת היום (בתאריך 11.01.19), חודש הקשר כשבוע לאחר מכן, בתאריך 18.01.19, כשהמתלוננת פנתה לנאשם ובירכה אותו בבוקר טוב. המתלוננת סיפרה לנאשם, כי עברה תאונה, ובהמשך, בשעה 09:16, רשמה לו "במיטה" בתוספת פרצופון מחייך. הנאשם השיב: "אני בא". המתלוננת כתבה לו "רוצה קפה?". הנאשם השיב בשלילה והמתלוננת שאלה אם הוא רוצה תה. הנאשם השיב: "לא אותך" עם פרצופון קורץ. המתלוננת שאלה: "מה קרה למצפון ולחברות? נפלו צדיקים וקמו?" והנאשם השיב: "קשה איתך". המתלוננת ענתה "אקום לתת לך חיבוק ותשתה איתי קפה… הבן שלי ישן בחדר… ולא קשה איתי… קל טיתי" (צ"ל: איתי).
ההתכתבות הבאה היא ביום האירוע. בשעה 07:56, בירך הנאשם את המתלוננת בבוקר טוב והמתלוננת החזירה לו ברכה. בשעה 08:22, כתבה לו, כי היא בלי משקפיים, כי רק התעוררה, ובהמשך הוסיפה, כי נשארת במיטה עוד קצת. בשעה 08:25, כתב הנאשם "אני מגיע" והמתלוננת השיבה: "לא היום". הנאשם שאל "מה זה אומר?" והוסיף "רק חיבוק קטן וזהו". המתלוננת השיבה, כי היא במיטה, רוצה לנוח עוד קצת, כי יש לה לקוחות ב10, המטבח שלה נראה זוועה, וכי בשביל חיבוק, היא צריכה לקום, אך הגב שלה כואב. הנאשם השיב, בשעה 08:28, "מגיע לעשות לך שיחרור בגב".
ההודעה האחרונה בין הצדדים נשלחה מאת המתלוננת באותו היום, בשעה 15:27, בזו הלשון: "דע לך שאני מזועזעת מההתנהגות שלך הבוקר. אם לא הייתי מספיק ברורה אז טני (צ"ל: אני) אדייק שאני לא בענין של סקס. ובטח לא כמו ההתנהגות שהיתה לך הבוקר. זה לא מתאים לי בשום רמה".
עד כאן ראיות התביעה.
ראיות ההגנה
מטעם ההגנה, העיד הנאשם בלבד.
בחקירתו הראשית, סיפר הנאשם (נכון למועד מסירת עדותו), כי עובד בעיריית באר שבע כ-15 שנים, וכי בארבע השנים האחרונות, עבד כמנהל עבודה בשכונה XXX ובשכונת XXX. במסגרת תפקידו, מגיע מידי יום לשכונה "לעשות סיבוב בכל האזורים", לדבריו, על מנת לבדוק היכן נדרש מענה דחוף יותר ולאן לשלוח את עובדי הניקיון.
הנאשם נשוי ואב לשלושה.
מאז האירוע – מושעה מעבודתו.
הנאשם הכיר את המתלוננת כששכרה דירה בשכונה.
היא פתחה קריאה למוקד לקחת ציוד שנותר בשטח הבית. הנאשם הגיע על מנת לראות במה מדובר ואז נוצר "קשר של שלום שלום" והמתלוננת הזמינה אותו לקפה. לאחר מספר ימים, הגיע אליה לקפה, ישב אצלה בבית, היתה פקידה שלה במקום, והמתלוננת סיפרה לו "את כל קורות חייה", אמרה שהיא גרושה, שבעלה (לשעבר) אינו מסייע לה ואם הוא (הנאשם) יכול "לעזור לה בדברים".
בהמשך, סיפר לה הנאשם שהוא סובל ממחלת עור מסוימת והיא הכניסה אותו לקליניקה שלה, הראתה לו דברים ושמה לו משחות.
לדבריו, נוהג למסור את מספר הטלפון שלו לדיירים באופן קבוע.
לדבריו, כבר באותה פגישה ראשונה – סיפר למתלוננת שהוא נשוי עם ילדים.
לדבריו, לאחר שסיפר למתלוננת על הכנסותיו, הצביעה לו על תמונה שיש לה בסלון, וטענה, כי התמונה הזו מכסה את כל הפנסיה שלו.
לדבריו, סיפרה לו, שבכל ערב לאחר העבודה, היא יושבת בגינה עם כוס יין וג'וינט.
מכאן, החל קשר של מסרונים עם "יותר לבבות".
לטענת הנאשם, היה בביתה של המתלוננת בערך ארבע פעמים.
לטענתו, במהלך ההתכתבויות ביניהם, היו "עקיצות" בנוגע לאשתו.
לאחר תקופה, חל נתק של כחודשיים במסרונים, וזאת היות שהנאשם הבין שהמתלוננת אינה מעונינת בקשר עמו מעבר ל"שלום שלום".
ביום 06.01.19, שלחה המתלוננת לנאשם מסרון, בנוגע לסנדוויצ'ים שהושארו על דלת ביתה, ומכאן חזר הקשר ביניהם.
בנוגע למגע פיזי, סיפר הנאשם, כי במפגש השני או השלישי, היתה ביניהם נשיקה קטנה וכל הזמן היו ביניהם חיבוקים.
ביום האירוע – 30.01.19 – שלח הנאשם הודעה למתלוננת, שהוא מגיע אליה והיא רשמה, שהיא עם כאבי גב. לדבריו, היה זה במסגרת ה"עקיצות" ביניהם והוא כתב לה שהוא מגיע לשחרר לה את הגב.
לדבריו, כשהגיע לבית – פתחה המתלוננת את הדלת, עמדה מולו והם התחבקו והתנשקו ועלו לחדר שלה.
לדבריו, לא דחף אותה והם עלו תוך כדי חיבוק ונשיקה. הוא הכניס את היד מתחת לחולצתה והיא הרימה את החולצה והורידה אותה, שכבה על המיטה, הוא פתח את החגורה, הוריד את המכנס ועמד מולה. הוא שאל אם אפשר "לגמור לה על החזה" והיא אמרה שלא "יגמור" לה על החזה. הם ישבו, התחבקו והוא "גמר לה בצד".
לדבריו, הכל היה "באהבה" ו"בחיבוק", אך כשיצא מביתה, המתלוננת אמרה לו "אני אראה לך מה זה" וזאת היות שיצא מיד לאחר ש"סיים את המקרה".
לדבריו, הוא שביקש לעבור מקום במסגרת העבודה.
לדבריו, מעולם לא נתקל במשטרה קודם לכן. כשהתקשרו אליו – הרגיש ש"נפל עליו עולמו". הוא חשש קודם כל מאשתו, "ראה שחור".
בחקירתו הנגדית, הוסיף, כי במהלך מפגש שתיית הקפה הראשון בביתה של המתלוננת, אמנם היתה פקידה במקום, אך היא היתה בתוך הבית והוא יצא עם המתלוננת החוצה. כשעומת עם תכתובת המסרונים (ת/12) אישר, כי אותו מפגש היה ביום 11.10.18. כשנשאל מי הזמין את מי השיב, כי המתלוננת הזמינה אותו, אך כשעומת שוב עם אותה תכתובת, אישר, כי הוא שהודיע, שמגיע לקפה, אך זה היה בעקבות כך, שבמפגש הראשון, בו לא נכנס לביתה – הזמינה אותו לבוא אליה לקפה.
לשאלה, מתי מרחה לו המתלוננת משחה השיב, כי זה היה במפגש השני או השלישי ביניהם. לדבריו, אמנם ביום 11.10.18 המתלוננת ביקשה ממנו לצלם את היד שלו, אך זאת משום שהיא הבחינה במחלת העור באותו מועד, אך באותו היום היא לא שמה לו משחה. כשעומת עם כך, שבהמשך התכתובת למחרת (12.10.18), הוא ביקש מהמתלוננת שתשים לו עוד מהחומר ששמה לו אתמול, השיב, כי אינו זוכר.
לדבריו, בפעם הבאה בה היה אצל המתלוננת – אירע המקרה נושא כתב האישום, אך כשעומת עם כך שמסר על ארבעה מפגשים ביניהם השיב, כי היו שלושה או ארבעה מפגשים.
לדבריו, כאשר אמרה לו המתלוננת, שאינה מעוניינת בקשר עמו – היה זה בשל כך שהוא נשוי, ו"נשוי לא מתאים לה".
כשנתבקש לפרט, מתי היתה ביניהם נשיקה, השיב: "תמיד היתה בינינו נשיקה חברית על הלחי. תמיד" (עמ' 40 ש' 14 לפרו' מיום 26.05.21) אך בהמשך תיקן עצמו ואמר שהנשיקות היו "בפה לא בלחי" (שם, ש' 16).
לשאלה האם נוהג לנשק את מי שאינה אשתו השיב "לא. אף פעם" (שם, ש' 33), אך הוסיף, כי היתה זו נשיקה ידידותית ולא מעבר לזה (שם עמ' 41 ש' 4).
כשנתבקש לפרט במדויק איזה מגע פיזי היה ביניהם השיב, כי במפגש שלפני האירוע נושא כתב האישום, הוא המפגש השלישי ביניהם, היתה לו נשיקה ידידותית איתה, ולאחר מכן, אירע המפגש המתואר בכתב האישום.
לדבריו, כאשר חידשה איתו המתלוננת את הקשר בתאריך 06.01.19, הבין, שהיא מעוניינת בקשר, זאת, למרות שהשיחה ביניהם נגעה לשאלה מי שם לה את שקית הסנדוויצ'ים בפתח הבית.
כשנשאל, אם המתלוננת העבירה לו מסר חד משמעי שאינה מעוניינת בהתפתחות יחסים אינטימיים השיב, כי היו מסרים מסוג זה אך הם לוו ב"עקיצות" או ב"משחקים".
כשנשאל, האם המתלוננת הפגינה אי פעם רצון ליחסים אינטימיים איתו השיב, שכן, אלמלא היה נשוי. כשנשאל, מתי הבין ממנה זאת השיב, כי זה היה כשדברו ביניהם, לפני חידוש הקשר בתאריך 06.01.19.
כשנשאל, האם הועבר מסר מצידה של המתלוננת שהיא רוצה קשר מיני או רומנטי לאחר תאריך זה, השיב שהיא לא אמרה את זה אבל אמרה "דברים אחרים".
הנאשם הודה, כי לא אמר אמת במשטרה בחקירתו הראשונה אך טען, כי הכחיש רק את נוכחותו אצל המתלוננת בתאריך 31.01.19 וכל שאר הדברים שמסר באותה אמרה, היו נכונים. הנאשם הוסיף, כי באותו היום "חרב עליו עולמו" וכי מעולם לא היה בסיטואציה של חקירה משטרתית לפניכן.
בנוגע למפגשים בינו לבין המתלוננת, ציין כי שניים מהם היו לפני 06.01.19 ושניים נוספים – לאחר מועד זה.
לדבריו, כשהחל הקשר בינו לבין המתלוננת לא היו לו כוונות כלשהן אלא להיות בקשר עם אדם נחמד.
הנאשם אישר, כי לא היו לו קשרים דומים עם תושבים אחרים בשכונה.
הנאשם מסר, כי אשתו לא ידעה על הקשר הרומנטי שבינו לבין המתלוננת וכי לא חשב לספר לה זאת, כי לא רצה שרעייתו תגלה על "בגידה".
הנאשם נשאל, כיצד אם כן פחד לספר, בחקירתו הראשונה במשטרה, על המפגש ביום 31.01.19 ולא חשש לספר על נשיקה עם המתלוננת. בתשובה, מסר כי לא סיפר על המפגש ביום 31.01.19 גם בגלל הפחד מאשתו וגם בגלל הלחץ בו היה נתון.
כשנשאל, מדוע יצא מבית המתלוננת מיד אחרי שהגיע לסיפוקו, השיב כי באותו רגע הרגיש ש"חרב עליו עולמו" ושהוא עשה טעות ולכן יצא מהבית מבלי לדבר איתה אפילו מילה.
לדברי הנאשם, המתלוננת הרימה את הידיים והוא הוריד לה את החולצה, כשכל זה היה בהסכמה.
כשנשאל, אם דחף את המתלוננת לחדר השיב, כי אינו יכול להעלות אותה לחדר וכי הכל היה בהסכמה.
עוד טען הנאשם, כי כאשר פתחה לו המתלוננת את הדלת, היה הכלב למעלה, ולא כפי טענתה. עוד הוסיף, שנכנסו לחדר המתלוננת כבר היתה בלי חולצה.
הנאשם עמד על כך, שהמתלוננת היא שהחלה לגעת לו בגוף.
לדבריו, כל המגע ביניהם לקח ארבע – חמש שניות.
לדבריו, עוד בשלב בו עמד מול המתלוננת אמרה לו, שלא "יגמור" לה על החזה. כשעומת על כך, שבחקירתו השניה במשטרה מסר דווקא, שהיא ביקשה ממנו ש"יגמור" לה על החזה השיב, שמדובר בטעות ושיתכן שרשמו זאת לא נכון.
כשעומת עם כך, שלא הגיוני שהמתלוננת תאמר לו "לגמור" או "לא לגמור" על החזה שלה מיד כשהם נכנסים לחדר, וכי מדובר בדברים שצפוי שיאמרו בשלב מאוחר יותר, השיב, שהוא חש, שעומד "לצאת לו" ואז היא אמרה את הדברים.
לשאלה מי ניגב את נוזל הזרע, השיב, שכנראה המתלוננת. כשעומת עם כך, שבמשטרה מסר, שהוא ניגב, השיב שניגב על הגוף שלו ומהמתלוננת – לא ניגב שום דבר.
לשאלה, מתי אמר למתלוננת, שאינו מעוניין בהמשך הקשר ביניהם – השיב, כי כשיצא מביתה לאחר האירוע נושא כתב האישום צעק ואמר "לא רוצה שום דבר" ומאז לא יצר איתה קשר, מחק את כל הטלפונים שהיו לו איתה ואף לא התייחס להודעה, שהיא שלחה לו באותו היום אחר הצהריים.
כשנשאל, מדוע רצה לסיים את הקשר השיב, שלא רצה לפגוע באשתו. לדבריו, נכנסה בו "רוח שטות" והוא מצטער על כך עד היום. לדבריו, כשיצא – צעקה לו המתלוננת שתהרוס לו את החיים.
לדבריו, גם לפני כן, בתאריך 25.01.19, אמר למתלוננת, שמעוניין לסיים את הקשר אך בתאריך 31.01.19 עשה טעות ולא עמד בדבריו. לאחר מכן, חזר בו מדבריו ותיקן, כי רק בתאריך 31.01.19 אמר למתלוננת, שמעוניין לסיים את הקשר.
הנאשם אישר, כי בבוקר האירוע כתבה לו המתלוננת, שמבקשת שלא יגיע אליה באותו היום, אך לדבריו – היה זה חלק מאותם "עקיצות הדדיות".
הנאשם אישר, כי היה מופתע מהתלונה נגדו. לדבריו, הגיע לבית המתלוננת בשל כך שהכל היה בהסכמה. כשנשאל, מדוע היה מופתע, אם המתלוננת צעקה לו שתהרוס לו את החיים השיב, כי לא ייחס כל כך חשיבות לדבריה.
לשאלה, אם המתלוננת ליטפה לנאשם את הפנים, השיב, כי אינו זוכר זאת. כשעומת עם כך, שבחקירתו השניה במשטרה מסר, שהמתלוננת תמיד היתה אומרת לו "איזה יפה אתה, ומלטפת את פניו, השיב, שאולי היא ליטפה את פניו פעם אחת, הוא אינו זוכר. לאחר מכן הוסיף, ש"כנראה" היתה עושה זאת.
כשעומת עם כך, שהמתלוננת מסרה לו במפורש, כי אינה מעוניינת בקשר עם גבר נשוי השיב, שהיא "רצתה" ובכוונה "עקצה" אותו כל הזמן בנוגע לאשתו.
הנאשם טען, כי המתלוננת סיפרה לו כבר במפגש הראשון ביניהם את כל תולדות חיה, לרבות סיפורים על בעלה וכי גם הוא סיפר לה הכל על חייו, לרבות היותו נשוי ואב לילדים. כשנשאל, אם כן, מדוע שאל את המתלוננת במהלך ההתכתבויות עמה, האם היא נשואה וכן מדוע שאלה היא אותו אם הוא נשוי, השיב, כי ההודעות האלה היו לפני שהגיעה אליה (עמוד 86 ש' 32 – 33).
הנאשם נשאל, למה כוונתו בביטוי "כנראה" והשיב "אולי" וכי זה יכול להיות "גם כן גם לא". הנאשם עומת עם כך, שבמהלך העימות בינו לבין המתלוננת השתמש בביטוי "כנראה ששנינו רצינו את זה" השיב, כי שניהם רצו זאת ושאל – מה היה אמור להגיד (עמוד 87 – 88).
כשנשאל, מדוע ביקש מהמתלוננת סליחה במהלך העימות השיב, כי התכוון לבקש סליחה ומחילה על כך שפגע באשתו וכי עם המתלוננת – הכל היה בהסכמה. הנאשם עמד באופן נחרץ כל כך, שבקשת הסליחה לא כוונה כלל על המתלוננת. כשעומת עם כך, שבבקשה זו פנה למתלוננת ואף השתמש במילים "בבקשה" ולאחר מכן שמה הפרטי – השיב, כי כוונתו היתה לומר למתלוננת "לאן הגעת לאן הבאת אותי תראי מה עשית לי".
לשאלה מדוע ציין בעימות כי המתלוננת היתה מזועזעת מכך שהגיע לפורקן על גופה השיב, כי מדובר בשקר וכי "גמר" על הגוף שלה כשהיה מחובק איתה. כשהמשיכה התובעת לעמת אותו עם ענין זה שאל, אם הוא אמר את הדברים וטען, שאינו זוכר לגבי מה התכוון, יתכן שזה היה "משהו בינינו על הסקס".
כשעומת עם כך, שבעימות ציין, שהמתלוננת היתה "בבהלה" השיב, כי התייחס לכך שהוא יצא מהבית בבהלה.
בחקירתו החוזרת, עמד על כך שבקשת הסליחה שלו בעימות כוונה לומר למתלוננת "כאילו מה עשית לי, איך הבאת אותי למצב הזה, הכל היה בהסכמה" (עמוד 95 למטה).
לשאלות בית המשפט השיב, כי כאשר ציין בעדותו, כי "היה לו שחור" כשיצא מהמתלוננת בסוף האירוע השיב, כי הרגיש שעשה טעות עם עצמו, שעשה מעשה לא מוסרי.
לשאלה, מדוע יצא מבית המתלוננת בלי לומר לה משהו השיב, כי על כך הוא מצטער. לשאלה, אם עצם העובדה שקם ויצא אינה מעידה על כך, שהיה בבהלה מכך שעבר גבול ורצה לברוח מהמקום השיב שוב, כי מצטער שלא נשאר אצלה עוד כמה דקות.
לשאלה, מדוע היה בלחץ מהתלונה למשטרה, אם ידע שהכל היה בהסכמה, השיב, כי לא ידע מה המתלוננת רוצה ומה היא אמרה במשטרה ונלחץ מהסיטואציה. עוד הוסיף, כי פחד, שהענין יוודע לאשתו.
לשאלה, מדוע לא סיפר במשטרה מהרגע הראשון, שהדברים היו בהסכמה השיב כי רק רצה שהענין לא יגיע לאשתו וכי הוא מתחרט על כך.
לשאלה אם כך מדוע סיפר על קשר אינטימי ביניהם השיב, כי אינו יודע.
הנאשם עמד על כך, כי לא חצה גבול כלשהו עם המתלוננת.
הנאשם נשאל עוד, מדוע תפנה אליו המתלוננת, כפי שפנתה באותו היום אחר הצהריים, אם היא עושה "קנוניה" להרוס לו את החיים, והשיב, שאולי לא הבין את מה שהיא רשמה באותו הרגע, פחד ולא רצה להגיב.
לשאלה, אם הכל היה בסדר, מדוע היא היתה צריכה לקום נגדו השיב, כי לכן היה בהלם מכל מה שקרה.
באמרתו הראשונה של הנאשם מיום 04.02.19 (ת/13), מסר, כי המתלוננת פתחה תלונה במוקד העירייה וכשהגיע לטפל בתלונה מסר לה את מספר הטלפון שלו, כפי שהוא עושה מול כל התושבים בשכונה (ש' 10). לאחר מכן, החלו להתכתב בהסכמה דרך הוואטסאפ. כחודש לפני מועד מסירת ההודעה, לטענתו, הזמינה אותו המתלוננת לקפה אצלה בגינה וסיפרה לו את כל קורות חייה. לאחר מכן, המשיכו להתכתב ב"סוג של קשר רומנטי" (ש' 15). בתאריך 25.01.19 הזמינה אותו המתלוננת לקפה, איך שהוא פתח את הדלת הם התחבקו, עלו לחדר שלה ואז – לדבריו – קפץ ויצא מהבית, כי הרגיש, שאינו מסוגל לעשות זאת מבחינה מוסרית, כי יש לו אישה ושלושה ילדים קטנים. בעקבות זאת, מחק את התכתובות איתה, וגם את הטלפון שלה. לדבריו, מאז לא היה בקשר איתה, עד שיום לפני מסירת האמרה (03.02.19) התקשר אליו הממונה מטעם העיריה ואמר לו, שאסור לו להגיע עוד לביתה של המתלוננת או לשכונה שלה. בעקבות שיחה זו, נסע לביתה של המתלוננת, דפק בדלת, דיבר איתה מבעד לשער ואמר לה למה היא רוצה להרוס לו את החיים, הרי לא היה ביניהם כלום ולמה היא ממציאה דברים. לדברי הנאשם, היה בביתה של המתלוננת שלוש פעמים, פעם אחת – לשתות קפה, במרפסת בחוץ; בפעם השניה – נכנס למרפסת דרך הסלון והמטבח; בפעם השלישית – היה איתה גם בחדר השינה שלה בקומה השניה.
הנאשם נשאל, אם בפגישה האחרונה קיים יחסי מין עם המתלוננת והשיב בשלילה. לדבריו, הגיע אליה עקב הזמנתה, הם התחבקו והתנשקו בכניסה, עלו לחדר מחובקים, היו נרות בחדר, היא הורידה את החולצה ואז הוא (הנאשם) נלחץ והלך, כי היו לו ייסורי מצפון. הנאשם נשאל, האם המתלוננת נגעה באיבר מינו או שהוא ביצע אקט בעצמו והאם הגיע לידי שפיכת זרע והשיב: "לא לא מה פתאום. לא הורדתי ולא השפכתי" (ש' 52). הנאשם נשאל, האם היה ערום והשיב שלא הוריד את בגדיו והיה לבוש כולו. הנאשם שב וטען עוד פעמיים, כי לא הגיע לפורקן (ש' 58 וכן ש' 106 – 107).
הנאשם נשאל, האם במהלך שהותו אצל המתלוננת עשה שימוש בנייר טואלט, במגבונים או במגבת והשיב: "לא נגעתי אצלה בשום נייר טואלט, מגבונים ובטח לא התקלחתי והשתמשתי במגבת".
הנאשם נשאל, האם רצה "להתחיל" עם המתלוננת כאשר החל להתכתב איתה והשיב, כי הוא הרגיש שהיא רוצה וגם הוא רצה.
הנאשם טען, כי מהיום הראשון בו שתו קפה במרפסת, אמר לה שהוא נשוי.
כשנשאל הנאשם, אם המתלוננת ציינה בפניו שאינה מעוניינת בקשר רומנטי או מיני השיב בשלילה. הנאשם עמד על תשובה זו, גם שנאמר לו כי מתיק החקירה עולה אחרת.
הנאשם טען, כי מחק את כל ההודעות בגלל אשתו.
כשנשאל לגבי יום האירוע נושא כתב האישום – 31.01.19, טען: "לא, לא היתה בכלל, אולי הייתי באזור אבל לא נכנסתי…" (ש' 91 – 92). הנאשם עמד על הכחשתו זו גם שנאמר לו, כי יתכן שקיימות ראיות לכך, אך בהמשך אמרתו – שינה גרסתו וטען, כי באותו מועד היה אצל המתלוננת אך שתה קפה והלך (ש' 123 – 124). בהמשך האמרה, שוב שינה טעמו וטען, כי התבלבל ולא היה שם באותו מועד (ש' 130). לאחר מכן, עמד הנאשם על הכחשתו זו עד לסיום החקירה.
באמרתו השניה של הנאשם מיום 11.02.19 (ת/5) , מסר: "היה בנינו קשר הסכמה בהכל שום דבר לא היה בכוח הכל היה בהסכמה… אני בן אדם נשוי, רציתי להפסיק את הקשר הזה ומפה היא אמרה לי אני יהרוס לך את חייך…" (כך במקור).
עוד סיפר הנאשם, כי הקשר לא החל ביוזמתו.
הנאשם טען, כי נותן את מספר הטלפון שלו להרבה תושבים, כדי שלא יצטרכו ליצור קשר עם המוקד אלא יוכלו לפנות ישירות אליו. עם זאת, אינו לוקח מהם מספרי טלפון, אך עם המתלוננת היה קשר בהסכמה.
הנאשם טען, כי היה ביניהם: "קשר רומנטי של נשיקה וחיבוק שזה היה בהסכמה של שנינו… זה הקשר היחיד שהיה בינינו…" (ש' 27 – 29).
בחקירה זו, הודה הנאשם במפגש עם המתלוננת בתאריך 31.01.19, ומסר: "הגעתי אליה, הזמינה אותי, נכנסתי לבית היא חיבקה אותי נישקה אותי עלינו לחדרה היא ישבה על המיטה אני עמדתי היא הורידה את החולצה פתחה לי את המכנס ונגעה בי ואמרה לי מה אתה רוצה שאני יעשה לך ולפני שאמרה לי את זה פלטתי גמרתי על הגוף שלה, הכל היה בהסכמה, לא היה בכוח ולא בכלום" (ש' 37 – 39).
לדבריו, לאחר שסיים, הרים את הבגדים, ניגב, אמר לה שהוא רוצה לסיים את הקשר.
לדבריו, היתה זו הפעם הראשונה בו הגיע למצב אינטימי עם המתלוננת, הוא היה בהלם, אמר לה שהוא רוצה להפסיק את הקשר, שהוא נשוי והיא אמרה שתהרוס לו את החיים.
הנאשם חזר מספר פעמים על כך, שהמתלוננת מבקשת "להרוס לו את החיים".
לדבריו, המתלוננת מעשנת קנביס ("ג'וינטים") בשעות הערב.
כשנשאל, מדוע הגיע אל המתלוננת בתאריך 03.02.19 לאחר שנאמר לו שהיא הגישה תלונה ושאסור לו להתקרב אליה השיב, כי היה בסערת רגשות.
כשנשאל, מדוע שינה את גרסתו וכעת טוען, שהיה מפגש בתאריך 31.01.19, השיב, שאולי החוקרת התבלבלה בתאריך.
הנאשם טען, כי המתלוננת רצתה ש"יגמור" לה על החזה (ש' 78 – 79).
כשנשאל שוב, מדוע לא מסר את הדברים בחקירתו הקודמת השיב: "אין לי מה להגיד אולי נלחצתי זה פעם ראשונה שלי בחיים" (ש' 92), אך כעת הוא אומר את האמת.
הנאשם נשאל, מה עשה לאחר שהגיע לסיפוק מיני והשיב: "כלום ניגבתי את הזה ויצאתי מהבית" (ש' 102) אך בהמשך טען: "מי שניגב – היא ניגבה, זה היה עליה" (ש' 106) ובהמשך שינה דבריו פעם נוספת וטען: "לא ראיתי במה היא ניגבה ואם היא ניגבה" (ש' 112) אלא המדובר במסקנה שלו. בהמשך האמרה שוב טען, כי נזכר שהחוקרת אמרה לו, בחקירתו הקודמת, שהמתלוננת ניגבה את הזרע בנייר (ש' 137 – 138).
בסיום האמרה, נשאל הנאשם מה ציפה שיקרה ביניהם והשיב: "לא ציפיתי זה הכל התחיל ממנה, כל הפיתויים התחיל ממנה של נשיקות וחיבוקים, הייתי מגיע היתה קופצת מנשקת אותי כנראה עשיתי לה את זה…" (ש' 134 – 135).
בדוח העימות מיום 19.02.19 (ת/6א), לאחר שהמתלוננת מסרה את גרסתה, הכחיש זאת הנאשם וטען כי הכל היה בהסכמה ובכבוד.
הנאשם שב על גרסתו כפי שמסר באמרה השניה.
כשנשאל, מה קרה אחרי שהגיע לסיפוק מיני השיב, כי הלך לנקות בשירותים ויצא מהבית.
הנאשם טען, כי הוא והמתלוננת כלל לא דיברו לאחר שהגיע לפורקן וכי היא אמרה, כמה ימים לפניכן, שתהרוס לו את החיים (ש' 74 – 78). לאחר מכן, שינה גרסתו וטען, שהמתלוננת אמרה לו זאת כאשר יצאה מביתה בפעם האחרונה (ש' 80).
בהמשך, מסר הנאשם: "היא צעקה עלי שאני יהרוס לך את החיים בבהלה ככה, אני באמת מבקש סליחה ומחילה הכל היה בהסכמה שלה אני לא עשיתי בכוח אני לא בן אדם כזה…".
כשנשאל, מדוע שהמתלוננת תאמר לו זאת בבהלה השיב, כי הוא שהיה בבהלה (ש' 87).
כשנשאל, מדוע שהמתלוננת תאמר לו דבר כזה השיב, כי אולי היא התחילה להתאהב בו.
בהמשך העימות מסר הנאשם, כי השירותים אליהם נכנס כדי לנגב את עצמו היו למטה, ואין מדובר בשירותים הצמודים לחדרה של המתלוננת, לדבריו – לא ידע שהיו שם שירותים.
בסיום העימות, שב הנאשם על כך, שלא עשה דבר ושביקש מהמתלוננת להפסיק את הקשר.
מטעם ההגנה הוגשה גם אמרת המתלוננת מיום 11.02.19 (נ/1).
עד כאן עדות הנאשם וראיות ההגנה.
טענות הצדדים
הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב ולבקשת ההגנה נקבע גם דיון להשלמת הסיכומים על פה.
התביעה טענה, בסיכומיה בכתב, כי יריעת המחלוקת העיקרית בתיק זה היא שאלת ההסכמה.
התביעה טענה, כי גרסת המתלוננת עקבית וסדורה וביקשה ליתן בה אמון.
התביעה טענה, כי המתלוננת הציעה לנאשם קפה כפי שהציעה לרבים אחרים, כולל מנקי הרחובות שידעו, שתמיד ימצאו קפה אצלה. עוד נטען, כי אופן פניית המתלוננת לנאשם בתכתובת וואטסאפ לא היה חריג מבחינתה והוא דומה גם לאופן בו פנתה לנותני שירות אחרים, כפי שעולה מהפלט ת/15.
לטענת התביעה, הבהירה המתלוננת לנאשם באופן חד וברור, שאינה מעוניינת בקשר איתו ובאחד המפגשים הקודמים, כשחיבק אותה באופן שגרם לה להרגיש שלא בנוח, הזיזה אותו ממנה ואמרה לו שכאן עוצרים. המתלוננת הקפידה על נוכחות אדם נוסף במפגשים שבינה לבין הנאשם.
הנאשם הוא שנהג לפנות למתלוננת, למעט פעם אחת ויחידה, בתאריך 06.01.19, בקשר לסנדוויצ'ים שמצאה על שער הבית.
התביעה מבקשת לראות במצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע כחיזוק משמעותי לגרסתה. בין היתר, בעובדה שיש למתלוננת מעין חור שחור (Black Spot) בקשר עם האופן בו הגיעה להיות ללא חולצה; ההלם שחוותה לאחר המקרה; העובדה, כי בלילה שלאחר המקרה ישנה בסלון, ולא נכנסה לחדרה עד למוצאי שבת (האירוע אירע ביום חמישי) וגם אז נכנסה לחדרה עם חבר; התקף החרדה שחוותה לאחר האירוע – כל התיאורים האלה מתאימים, לטענת התביעה, למצבה של נפגעת עבירת מין.
התביעה טענה, כי מהתנהגות המתלוננת עולה, שלא היתה לה מגמה להפליל את הנאשם.
התביעה טענה, כי אין כל בסיס לתזה של הנאשם, שהמניע של המתלוננת היה הוצאת כספים ממנו.
התביעה טענה, כי ניתן ללמוד על מצבה הנפשי של המתלוננת גם משיחותיה המתועדות עם חברותיה – ע.ת 1 וע.ת.2, וכן השיחות עם הממונה על הטרדה מינית מטעם עיריית באר שבע – ע.ת.4 , אשר תוכנן נתמך בתכתובת וואטסאפ ביניהן (ת/4).
התביעה טענה, כי דברי המתלוננת, לפיהן התוותה גבולות ברורים לנאשם, נתמכים בפלט המסרונים ת/12. מפלט זה ניתן ללמוד גם על אי רצונה לקיים קשר עם גבר נשוי וכן על כך שביום האירוע נושא כתב האישום – לא חפצה, שהנאשם יגיע לביתה.
לטענת התביעה, היתה גרסתו של הנאשם רצופה סתירות ושקרים עוד מחקירותיו במשטרה.
עם זאת, גם גרסותיו של הנאשם ניתן למצוא תימוכין לכך, שהמתלוננת לא חפצה בקשר אינטימי איתו, כי היתה בבהלה לאחר המקרה.
התביעה ביקשה לדחות את גרסת הנאשם, לרבות טענתו כי המתלוננת העלילה עליו על מנת לזכות בכספים.
התביעה עותרת להרשיע הנאשם בעובדות ובעבירה שבכתב האישום.
ההגנה טענה, בסיכומיה בכתב, כי הנאשם מכחיש בתוקף אירוע אלים או כזה שהתרחש ללא הסכמת המתלוננת ולטענתו – הכל קרה בהסכמה, אלא שהמתלוננת העלילה עליו "עלילת שווא".
ההגנה טענה, כי גרסת המתלוננת היא עדות יחידה וכי בתיק זה ישנה "גרסה מול גרסה", כשאף קיימים ספקות רבים בנוגע לעדותה של המתלוננת.
ההגנה טענה, כי לא ברור, מדוע לא התנגדה המתלוננת למעשיו של הנאשם, אם לא חפצה בהם.
ההגנה טענה, כי המתלוננת ניסתה להסתיר או להמעיט בערכו של הקשר אותו ניהלה עם הנאשם.
ההגנה טענה, כי האירוע במסגרתו מתפרץ הנאשם לבית המתלוננת, מפשיט אותה ומגיע לפורקן על גופה – אינו הגיוני, אלא אם קרה בהסכמתה של המתלוננת.
ההגנה טענה, כי פלט הוואטסאפ ת/12 מעיד על קשר אינטנסיבי ורציף בין הנאשם לבין המתלוננת, שהלך והתפתח.
ההגנה טענה, כי המתלוננת שידרה מסרים "סותרים" לנאשם, כשמחד כתבה לו, כי הקשר הזה אינו מה שהיא מחפשת ומצד שני – שלחה לו הודעות המלמדות על קשר שהוא מעבר לקשר שהוא חברי בלבד.
ההגנה הדגישה, כי המתלוננת אינה זוכרת את ליבת האירוע ובשל כך – לא ניתן לסמוך על עדותה.
ההגנה טענה לסתירות בין גרסת המתלוננת לבין הסיפורים, שמסרה לחברותיה.
ההגנה טענה, כי אין על הנאשם להצביע על מניע על הגשת התלונה נגדו.
לטענת ההגנה, יציאת הנאשם מבית המתלוננת מיד לאחר שהגיע לפורקן, היתה ככל הנראה אקט פוגעני, שגרם להשפלתה של המתלוננת.
לטענת ההגנה, העובדה, שהמתלוננת שמרה את הנייר באמצעותו ניגבה את הזרע של הנאשם מלמדת על כך, שתכננה מראש את הגשת התלונה.
ההגנה טענה, כי הנאשם הכחיש המגע עם המתלוננת בחקירתו הראשונה במשטרה, כי חש, שנפל עליו עולמו באותו היום, אך בחקירה השניה אישר, כי התקיים ביניהם מגע בהסכמה.
ההגנה טענה, כי גרסת הנאשם היתה "קוהרנטית, עקבית ומלאת אמת" וזאת, בניגוד לגרסת המתלוננת.
ההגנה טענה, כי גרסת המתלוננת אינה מספקת לצורך הרשעה וכי לכל הפחות יש להורות על זיכויו של הנאשם מחמת הספק.
בסיכומיה על פה, שמה ההגנה את הדגש על האקט של הורדת חולצתה של המתלוננת אשר, לטענת הסניגור, הוא פעולה פיזית קשה, במסגרתה על המתלוננת להרים את הידיים למעלה ולא ניתן היה לעשות פעולה זו אם היתה מתנגדת לכך. לטענת הסניגור, המתלוננת טענה, שאינה זוכרת מעמד זה ולא נתנה הסברים לכך.
לטענת ההגנה, חרף כך שהמתלוננת אמרה לנאשם, שאינה חפצה לקשר, היא עשתה "טיזינג".
ההגנה שבה על טענתה, כי לא הגיוני, שהמתלוננת לא היתה מתנגדת למעשים, אם לא חפצה בהם.
בסיכומיה בעל פה הגיבה התביעה לטענות ההגנה וטענה, שאף הנאשם מאשר, שעוד לפני 06.01.19 העבירה לו המתלוננת באופן חד משמעי, שאינה מעוניינת בקשר וכי ההודעה ששלחה לו במועד זה היתה בנוגע לסנדוויצ'ים שמצאה על השער בלבד. מכאן, שלא היה לנאשם כל יסוד להבין, שהמתלוננת מעוניינת איתו בקשר אינטימי.
דיון והכרעה
העובדות במחלוקת בתיק זה הן – האם מסרה המתלוננת הסכמתה למעשה המיני שעשה בה הנאשם, ובאיזה מידה היה הנאשם מודע לעמדתה של המתלוננת.
שכן, היסוד העובדתי של העבירה – actus reus – אינו מוכחש, אלא שההגנה טוענת, כי הכל היה "בהסכמה".
לאחר שבית המשפט שמע את כלל העדים; עיין במוצגים, שהוגשו מטעם הצדדים; עיין בטענות הצדדים ובסיכומיהם בעל פה ובכתב, מוצא לקבל כמהימנה את עדות המתלוננת – ע.ת.6, כי לא חפצה כלל במגע אינטימי עם הנאשם במועד המתואר.
המתלוננת מסרה את עדותה בגילוי לב, תוך שלא נמנעה מליתן הסברים לכל טענה או מענה מצד ההגנה.
עדות המתלוננת נתמכת בראיה אובייקטיבית – פלט המסרונים ת/12, המתעד את התכתובת בינה לבין הנאשם בזמן אמת. הזיכרון האנושי – לעיתים – מתעתע. ברטרוספקטיבה – מספרים אנשים את אותו סיפור מזוויות ראיה שונות ותמיד קיימים "רעשי רקע" או הדהוד של מסרים, שעברו מעד אחד לאחר. לכן, כאשר קיימת ראיה אובייקטיבית מסוג זה – תשמש היא כנקודת מוצא טובה לדיון.
מעיון בפלט זה ניתן להסיק, כי בתחילה, בחודש אוקטובר 2018, יזם הנאשם קשר עם המתלוננת והחלה ביניהם חליפת מסרונים, העשויים ללמד על רצון מסוים להכיר ואף להעמיק הקשר – מה שהמתלוננת כינתה "פלירטוט". כמעט בכל פעם היה הנאשם פונה למתלוננת והוא שניסה לקדם את הקשר מכזה המתמצה בהתכתבות במסרונים – לכיוון מפגשים פיזיים, כאשר היה "קובע עובדה", תוך שמגיע בסמוך לבית המתלוננת ומבקש ממנה להיכנס לשתות קפה.
עוד עולה מהפלט, כי בעוד שהמתלוננת כתבה לנאשם, כבר בתחילה, מהו מצבה המשפחתי (ראו התכתבות בתאריך 10.10.18 בשעה 21:26) חמק הנאשם מלהשיב לשאלותיה, בנוגע למצבו המשפחתי, כלומר – האם הוא נשוי, כשהיא פונה אליו מיד בשאלה מקבילה, אינה זוכה למענה ובהמשך (שעה 21:30) מתזכרת אותו שוב, כשהוא שואל (שעה 21:31), אם זה משנה ולאחר מכן – שוב חומק ממתן תשובה.
ההתכתבות בין הצדדים המשיכה, תוך שעולה ממנה, כי המתלוננת הבינה, בשלב מסוים (ככל הנראה מתוך כך שהנאשם שב וחומק ממתן תשובה), שהנאשם נשוי, ולאחר שהבינה זאת – הבהירה לו, שפניה אינם למגע אינטימי כלשהו. כך, בתאריך 11.10.18, בשעות הבוקר, מבקש הנאשם להגיע אל המתלוננת. האחרונה מנסה להתחמק ממנו, וכותבת, כי רק התעוררה וכי נדרש לה זמן להתארגן (ראו שעה 10:45). הנאשם – דוחק בה להיפגש ושואל, אם מתביישת ממנו. בתגובה, עונה לו המתלוננת, בשעה 10:47: "שמעון… הזמנתי אותך לקפה. נקודה". הנאשם נסוג, ואומר לה שלא חשב על כלום (שעה 10:48). השיחה הראשונה מסתיימת בכך, שהנאשם מבקש מהמתלוננת לעדכן אותו שהיא מסיימת "להתארגן", אך המתלוננת אינה חוזרת ומעדכנת את הנאשם ובחלוף כעשרים דקות, הוא פונה אליה שוב. כשאינו מקבל תשובה גם הפעם – ממתין עוד מספר דקות ולאחר מכן עוד מספר דקות ואז, בשעה 11:34 – כפי שצוין לעיל – קובע עובדה וכותב לה, שהוא ממתין ברחוב שלה.
גם למחרת, בתאריך 12.10.18, כבר בשעה 07:22, יוזם הנאשם קשר ושוב דוחק במתלוננת, לאפשר לו להגיע אליה. בין היתר, כותב לה הנאשם, כי מבקש "חיבוק". בתגובה: "שמעון…הסברתי לך אתמול את הגבולות המאוד ברורים שלי!!! זה לא השתנה היום!!!". שוב, הנאשם נסוג, נסיגה "טקטית" ואומר, שאינו רוצה דבר חוץ מחיבוק. המתלוננת עונה לו: "סבבה…אם אנחנו ברורים אז אני יכולה לישון בשקט". הנאשם עונה לה: "אנחנו ברורים מאוד אמרתי לך את תחליטי" והמתלוננת עונה: "אני החלטתי. הערכים שלי מאוד ברורים!". בתגובה – מתעלם הנאשם מהמסרים הברורים וכותב לה: "אפשר לבוא לישון איתך קצת" תוך שהוסיף שלושה פרצופונים קורצים. המתלוננת עונה לו: "בטח… בגלגול הבא" , ובהמשך, מתייחסת שוב לכך, שהנאשם נשוי, במעין "עקיצה" (שעה 07:55) לגביה כותב הנאשם – כי לא אהב אותה.
ההתכתבות בין השניים, ממשיכה, בסך הכל, שישה ימים – עד ליום 15.10.18. עולה מהמסרונים, כי הקשר לא התקדם, כשהמתלוננת דחתה – אם כי בעדינות ובהומור – את נסיונות הנאשם להתקרב אליה עוד יותר.
או אז, חלה הפסקה בתכתובת, שמשכה כחודשיים חסר תשעה ימים.
בתאריך 06.01.19 – פעם אחת בודדת – היתה זו המתלוננת שפנתה לנאשם, בעקבות כך שמצאה שקית סנדוויצ'ים על השער שלה. בעקבות זאת, חודשה ההתכתבות, כששוב – דוחק הנאשם להעמקת הקשר.
ביום ההתכתבות הבא – 10.01.19 – פונה שוב הנאשם למתלוננת ושואל "מה עושים??" (שעה 09:55). המתלוננת עונה לו, שהיא יוצאת והוא – יהיה עם אשתו. הנאשם שב ושואל: "מתי נפגשים" (שעה 09:56) והמתלוננת שוב מנתבת אותו לכיוון רעייתו (שעה 10:00) ובהמשך אף אומרת לו, כי רק רצתה להזכיר לו (הכוונה – שהוא נשוי – שעה 12:06). השיח באותו היום מסתיים בכך, שהמתלוננת כותבת לנאשם, שמחר ישתו קפה.
ההתכתבות ממשיכה ובתאריך 18.01.19, שוב פונה הנאשם למתלוננת, שמציעה לו קפה (שעה 09:17). הנאשם כותב לה, כי כרגע סיים (הכוונה ככל הנראה לקפה) והמתלוננת עונה לו: "אז? תה?". הנאשם עונה: "לא אותך" ושוב מוסיף פרצופון קורץ. בתגובה, כותבת המתלוננת: "חחחח מה קרה למצפון ולחברות? נפלו צדיקים וקמו?". הנאשם משיב "קשה איתך" והמתלוננת מציעה, שתיתן לו חיבוק ותשתה איתו קפה, כי הבן שלה ישן בחדר וכותבת, שלא קשה איתה, קל איתה.
כעת – ליום האירוע – 31.01.19. בשעה 07:56, שולח הנאשם למתלוננת ברכת "בוקר אור". המתלוננת משיבה בברכה וכותבת לו, כי היא בלי משקפיים וכי רק התעוררה, אין לה כוח לקום והיא נשארת במיטה.
בשעה 08:25 כותב הנאשם: "אני מגיע". מיד עונה לו המתלוננת: "לא היום". הנאשם שואל: "מה זה אומר, ובהמשך כותב "רק חיבוק קטן וזהו". המתלוננת עונה לו, שהיא במיטה ורוצה לנוח עוד קצת וכי בשעה 10:00 צפויים להגיע אליה לקוחות וכי בשביל חיבוק היא צריכה לקום, אך הגב שלה כואב מעומס.
בתגובה, כתב הנאשם למתלוננת (לטענתה – לא הספיקה לקרוא הודעה זו) והוא מגיע לעשות לה "שחרור בגב".
כאן פוסקת ההתכתבות, למעט הודעה אחת בודדת אותה שולחת המתלוננת לנאשם באותו היום בשעה 15:27, כהאי לישנא: "דע לך שאני מזועזעת מההתנהגות שלך הבוקר. אם לא הייתי מספיק ברורה אז טני (צ"ל: "אני") אדייק שאני לא בענין של סקס. ובטח לא כמו ההתנהגות שהיתה לך הבוקר. זה לא מתאים לי בשום רמה".
התכתבות זו – משתלבת לחלוטין עם גרסת המתלוננת. אמנם, ניתן לראות, שהמתלוננת מביעה ענין מסוים בקשר עם הנאשם; אך מרגע שהבינה, שהנאשם נשוי – הבהירה שוב ושוב לנאשם כי אינה מעונינת להגיע לקשר אינטימי.
הנאשם לא קיבל "גזרה" זו ושב וניסה לקדם את הקשר לכיוון הרצוי לו, אך כשנוכח, שהקשר מדשדש במקום, ניתק קשר, עד שהמתלוננת פנתה אליו בנוגע לסנדוויצ'ים.
דחיקותיו של הנאשם הביאו את המתלוננת (שהעידה ארוכות לפני בית המשפט וניתן היה להתרשם מקווי אופי מרצים, במידת מה, אצלה) – להסכים לאירוח הנאשם ואפילו לחיבוק ידידותי, תוך שניסתה, כל העת, להבהיר לנאשם, שלא יקרה דבר מעבר לכך.
מכל מקום, בוודאי לא ניתן למצוא אפילו רמז להסכמה של המתלוננת למגע מיני באופן המתואר בכתב האישום. המדובר בקפיצה משמעותית ביותר כי לעומת מערכת היחסים שהיתה עד לאותו מועד. קפיצה כזו – היתה מחייבת את הנאשם לברר, כי המתלוננת מסכימה למעשיו, אך בית המשפט מקבל עדות המתלוננת, שהנאשם לא עשה זאת.
עדות המתלוננת היתה עקבית.
המתלוננת לא נמנעה מלשתף את בית המשפט גם בקשיים שונים. כך למשל, סיפרה, בגילוי לב, כי קיים חסר מסוים בזכרונה בנוגע לאותה נקודת זמן, זה הוריד ממנה הנאשם את החולצה. היא אינה זוכרת – איך בדיוק זה נעשה. תופעה זו אינה חריגה אצל נפגעות עבירות מין ואדרבא – אם באה המתלוננת לטוות עלילה – מדוע לא תספר, במסגרת אותה עלילה איך הנאשם הוריד ממנה את החולצה. מה לה לומר, שאינה זוכרת זאת. העובדה, כי שיתפה בנוגע לכך – מלמדת דווקא על האותנטיות של דבריה.
כך גם, סיפרה המתלוננת מספר פעמים, כי מאז האירוע – שינתה את האופן בו מתכתבת עם אנשים וכן הפסיקה את הנוהג לפיו היה ביתה פתוח לעוברים ושבים ולבעלי מקצוע שונים. כלומר, המתלוננת הכירה בכך, שבמהלך הקשר עם הנאשם היה בידיה לנקוט עמדה נחרצת יותר, שייתכן, שהיתה מונעת את האירוע. שכן, המתלוננת אמנם הבהירה לנאשם, מספר פעמים, את גבולותיה, אך מנגד – המשיכה להתכתב עמו. ברם, גם אם טעתה המתלוננת לענין זה – לא היה בכך, כאמור, כדי להתיר לנאשם לעשות בה אקט מיני כמתואר.
ההלכה הפסוקה קובעת, חד משמעית, כי מי שבא לקיים יחסי מין נדרש לוודא את הסכמת הצד שכנגד וכי לענין זה – אם נותר על כנו ספק כלשהו – עליו להניח, שהצד השני אינו מעונין.
ראו ע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל, ע' 321:
גבר היוזם מגע אישות עם אישה, עליו הנטל לבקש את הסכמתה של האישה, ועליו הנטל לקבל הסכמתה. ורק במקום בו הסכימה האישה – באחת מדרכי ההסכמה המקובלות: בין מקובלות על בני אדם בכלל, ובין מקובלות על הגבר והאישה המיוחדים – ניתן לומר, כי מעשה האישות נעשה בהסכמתה של האישה. ואם לא נתנה האישה הסכמתה – הסכמה מפורשת או הסכמה במשתמע – יהיה מעשה האישות שלא בהסכמה. במקום בו עולה ספק אם הסכימה האישה למעשה אישות או אם לא הסכימה – המסקנה חייבת להיות, כי מעשה האישות היה שלא בהסכמה, שהרי עד שלא היתה הסכמה, לא היתה הסכמה, ומעשה אישות שהיה לאחר אותה 'לא היתה הסכמה' נעשה ממילא 'שלא בהסכמתה החופשית' של האישה.
(ההדגשה אינה במקור).
עוד ראו דברי השופטת ד' ביניש בעש"מ 6737/02 מדינת ישראל נ' זקן, פ"ד נז(2) 312:
המטריד היה מודע בפועל לכך שהמוטרדת אינה מסכימה למעשיו, או למצער, עצם עיניו מפני אי-הסכמתה, קרי חשד באופן ממשי באפשרות שהמוטרדת אינה מסכימה למעשיו, אך נמנע מבדיקת המצב לאשורו והמשיך במעשיו. כידוע, על-פי חוק העונשין, עצימת עיניים שקולה מבחינת האנטי-חברתיות הגלומה בה למודעות בפועל, ולפיכך היא שוות ערך לה.
(ההדגשות אינן במקור).
כן ראו, פרופ' י' קדמי, הדין בפלילים – חוק העונשין, מהדורה מעודכנת, תשס"ו – 2006, חלק III, ע' 1424 – 1426.
בעבר, לא ניתן היה להרשיע בעבירת מין על בסיס עדות יחידה. בתיקון משנת תשמ"ב – 1982, שינה המחוקק את הדין וקבע, כי אין עוד מניעה לכך, אך על בית המשפט לנמק הרשעה כזו.
לעיל הובאו הנימוקים, בעטיים מוצא בית המשפט את עדות המתלוננת במהימנה, אך במקרה דנן, אין המדובר בעדות העומדת לבדה.
המתלוננת מסרה לחוקרת המשטרה את הנייר בו ניגבה את פליטת הזרע של הנאשם. בדיקה במעבדה הביולוגית אישרה, כי המדובר בתאי זרע המשויכים לנאשם, וזאת ברמת הוודאות הגבוה ביותר. אמנם, לעת הזו – אין הנאשם מכחיש עוד את עצם המגע המיני, אך בעת חקירתו הראשונה במשטרה – הכחיש זאת ולכן – המדובר בראיה מכריעה, שיש בה כדי לתמוך במהימנות המתלוננת.
תמיכה נוספת לעדות המתלוננת ניתן לראות בשיחות לחברותיה – ע.ת.1 וע.ת.2. שיחות אלה מתועדות בתקליטור ת/1.
ההגנה טענה ארוכות בנוגע להבדלים שונים בין הסיפור, אותו סיפרה המתלוננת לחברותיה לבין הגרסה, שמסרה במשטרה ובבית המשפט. לענין זה – יצוין, כי אכן, האזנה לשיחות מלמדת, שהמתלוננת לא שיתפה את חברותיה במלוא האירוע. במיוחד כך הדבר בנוגע לשיחה עם החברה ע.ת.1, שם לא סיפרה על היכרות קודמת עם הנאשם וגם הוסיפה מסקנה, לפיה – מטרת הנאשם היתה לבעול אותה. כן קיימים הבדלים מסוימים בשני הסיפורים – הן ל-ע.ת.1 והן ל-ע.ת.2, בכל הנוגע לאופי המדויק של המעשה המיני שעשה בה הנאשם.
מנגד, בכל המגעים של המתלוננת עם רשויות החוק – חקירתה במשטרה; העימות; עדותה בבית המשפט – מסרה גרסה עקבית, סדורה, המשתלבת במארג הראיות ותואמת את ההיגיון ואת ניסיון החיים.
אין הכרח, כי מי שנפגע מעבירת מין, ישתף אחרים בכל הפרטים הגרפיים הנוגעים למעשה. אין המדובר בשיחות רשמיות או בשיחות כאלה, שמי מהצדדים סבר, באותו הזמן, שתהיה להן משמעות משפטית. נטיית המתלוננת – להימנע מלשתף את חברותיה (כאמור, הכוונה במיוחד ל-ע.ת.1) בכל הפרטים – מסתברת, תואמת את ניסיון החיים ולא יהיה בה כדי לפגוע במהימנות גרסתה.
נטיה זו של המתלוננת באה לידי ביטוי גם בשיחה עם הממונה עם ההטרדות המיניות בעירייה – ע.ת.4, גם עמה לא נכנסה לכל הפרטים וגם שם – לא היה, בהכרח, צורך בכך.
אך עצם הפניה של המתלוננת לחברותיה, כולל מצבה הנפשי כפי שעולה באותן שיחות – יש בו בבחינת חיזוק משמעותי לתלונה שמסרה.
חיזוק נוסף לגרסתה של המתלוננת ניתן למצוא באופן התנהגותה לאחר המקרה. אמנם, מרבית הפרטים הנוגעים לכך נמסרו מפיה. אך המדובר בפרטים, שקשה להניח, כי נטוו במסגרת חלק מהעלילה והם תואמים התנהגות של נפגעות בעבירות מסוג זה. כך, העובדה, כי המתלוננת נמנעה מלישון בחדרה ביומיים שלאחר האירוע; כך התקף החרדה שחוותה המתלוננת למחרת כשחלף למולה רכב של עיריית באר שבע, ובעקבותיו גם התקשרה לחברותיה; כך, החשש, ואף הפחד, שהפגינה המתלוננת מכך, שתפגוש בנאשם, אשר באו לידי ביטוי בתכתובות אל מול נציגת העירייה ע.ת.4, כפי שעולה מהפלט ת/4.
כל אלה – הן ראיות, המחזקות באופן ממשי את גרסת המתלוננת.
כלעומת גרסתה הסדורה של המתלוננת – מסר הנאשם מספר רב של גרסאות סותרות, מבולבלות, תוך שלעיתים אפילו באותה נשימה – מוסר פרטים וחוזר בו מהם. כך למשל, בנוגע לשאלה – האם פגש במתלוננת בתאריך 31.01.19 (פעם – לא היה אצלה בכלל. פעם היה אצלה ולא היה מגע מיני. פעם היה אצלה וגם היה מעשה מיני אך הוא היה בהסכמה). כך למשל, בנוגע לשאלה – מה נאמר בינו לבין המתלוננת עם סיום האקט המיני שעשה בה (פעם מסר, שלא נאמר דבר. פעם הוא אמר למתלוננת, שאינו מעוניין בקשר. פעם המתלוננת אמרה לו, שתהרוס את חייו. פעם נוספת היא אמרה לו את אותם דברים, אך מספר ימים לפני אותו אקט. ועוד ועוד).
אלו הן רק שתי דוגמאות עיקריות, אך קיימות דוגמאות נוספות רבות.
על פי ההלכה הפסוקה העדכנית, עלולים שקרי נאשם להגיע עד כדי תוספת ראייתית מסוג סיוע לראיות התביעה.
לענין זה, ראו דברי השופט מ' חשין בע"פ 231/92 אבו סלאח נ' מדינת ישראל, מז(2) 736:
למעלה מן הצורך, ושלא במישרין לעניננו, נוסיף ונאמר זאת: הכול יסכימו כי שקרי נאשם עשויים לחזק את גירסת התביעה "מבחינה איכותית" … ו"הנטייה הגוברת היא לקבוע, כי שקרים עשויים לשמש גם סיוע…".
(ההדגשה אינה במקור).
כן ראו, פרופ' י' קדמי, על הראיות – הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע – 2009, חלק I, ע' 298 – 305.
אמנם, לא בכל מקרה. לא ניתן לשלול, מצב בו תגובתו הראשונית של אדם להאשמות בתחום המיני – תהיה מסוג הכחשה כוללת. זאת, היות שהעולם המשפטי אינו העולם היחיד בו פועל האדם. לאדם ישנם גם שיקולים אחרים, כגון שמירת על שלמות המשפחה ועל שמו הטוב. אך במקרה דנן, נתפס הנאשם שוב ושוב בסתירות משמעותיות ביותר עד כדי כך, שלאחר קריאת מכלול הגרסאות שמסר – בשתי חקירותיו במשטרה, בעימות וגם בבית המשפט – עומדת בפנינו "דייסה" של קטעי ניבים סתומים, ממנה לא ניתן ללמוד דבר – איך החל הקשר ביניהם, לשיטתו; כמה מפגשים היו; מה אירע במפגשים ובייחוד – מה היא גרסתו המדויקת בנוגע למפגש נושא כתב האישום (שבתחילה אף הוכחש על ידו כליל). כמות הסתירות והכזבים, שהמשיכו להימסר מצדו, גם לאחר שכבר אישר קיומו של האקט המיני נושא כתב האישום – אינה מותירה מקום לכל מסקנה אחרת, זולת זו, שהנאשם אינו דובר אמת.
גם תשובתו של הנאשם לשאלה – מדוע הכחיש המגע המיני עם המתלוננת בחקירתו הראשונה – אינה הגיונית ואינה מסתברת. אם, כטענת הנאשם, מעייניו היו נתונים רק לשמירה על שלמות התא המשפחתי – לא היה חושף פרטים על הקשר, שהחל להירקם בינו לבין המתלוננת. אך הנאשם סיפר, כי החל להירקם ביניהם קשר ורק שלל את המפגש האחרון בו אירע האקט המיני. בניגוד לטענת הנאשם, נמסרה אמרה זו לאחר שכבר נודע לו, מהממונים עליו בעירייה, טיב החשד והיה בידו די והותר זמן לכלכל את צעדיו ואף להיוועץ. בנסיבות אלה – הכחשת המפגש האחרון אין משמעה אלא חשש של הנאשם לחשוף את האירוע, הנובע מתחושות אשמה ומהבנה, כי חצה את גבול המותר.
לסיכום ענין זה – בית המשפט מוצא את גרסת הנאשם בכל הנוגע לנקודות שבמחלוקת כבלתי מהימנה בעליל ודוחה אותה במלואה.
נותר עוד לדון בטענת ההגנה בנוגע ל"עלילה" שטוותה המתלוננת כלפי הנאשם. טענה זו אינה מתיישבת כלל עם הראיות שהוצגו, ממספר סיבות עיקריות: האחת – עצם תיאור האקט המיני שעשה הנאשם במתלוננת, הוא תיאור שאיננו בגדר חזון נפרץ. המדובר במעשה מיני שנעשה באופן שאינו שגרתי והסתיים תוך שניות ספורות. מי שהיתה מבקשת להעליל על הנאשם – בקלות היתה יכולה לספר סיפור על אינוס; על הכנסת איבריו לאיברים מוצנעים שלה; על מעשה מתמשך; על שימוש באלימות. אך המתלוננת אינה מספרת דבר מכל אלה.
שנית, כאמור לעיל – התייחסה המתלוננת גם לטעויות בהתנהגותה, כשבעיקר הכוונה להזמנת הנאשם לקפה בביתה ולאופן ההתכתבות עמו. גם התייחסות כזו אינה אופייני למי שטווה עלילה.
שלישית – המתלוננת לא נחפזה כלל לפנות לרשויות החוק. גם מעדותה וגם מהשיחות עם חברותיה ועם הממונה על ההטרדות המיניות בעירייה ע.ת.4, כולן מתועדות במוצגים ת/1 ו-ת/4 – עולה בבירור, כי התלבטה רבות האם להגיש תלונה. הדבר נתמך גם בעדות חוקרת המשטרה ע.ת.7.
למעשה, בתחילה נכונה היתה המתלוננת להסתפק בצעדים מנהליים, שתנקוט העירייה כלפי הנאשם ויביאו לכך, שיורחק משכונת מגוריה; רק כאשר הפר הנאשם את ההנחיה שקיבל והתייצב בפתח ביתה – החליטה לפנות אל רשויות החוק. זו בבירור אינה התנהגות של מי שמחפשת לפגוע בנאשם ו"להרוס את חייו".
לכל אלה יש להוסיף, כי טענת ה"עלילה" לוקה בחסר משמעותי ביותר והוא – העדר כל מניע. אם הכל היה בהסכמה ואם, כדברי הנאשם (בחלק מגרסאותיו) עלו השניים לחדר כשהם מתחבקים ומתנשקים והמתלוננת היא שהורידה את חולצתה, ונגעה באיבר מינו – מה לה להתלונן. מה חפצה להשיג?
מסרון הוואטסאפ ששלחה המתלוננת לנאשם בשעה 15:37, לאחר שסיימה את עבודתה, באותו היום בו עשה בה הנאשם את האקט המיני נושא כתב האישום – מדבר בעד עצמו ומלמד על הזעזוע שחשה הנאשמת מהתנהגות הנאשם ועל אי הסכמתה למעשיו.
למסרון זה – לא היה בידי הנאשם ליתן הסבר.
מכל המקובץ – מוצא בית המשפט, כי עלה בידי התביעה הכללית להוכיח אשמתו של הנאשם במידת הראיה הנדרשת בפלילין – קרי: מעבר לכל ספק סביר.
בית המשפט מרשיע את הנאשם בעובדות ובעבירות שבכתב האישום.
ניתנה היום, ד' תמוז תשפ"ב, 03 יולי 2022, במעמד הצדדים.
