בפני
כבוד השופט שמואל בורנשטין
עותרים
1. ישי דובני
2. ע.ש פטם בע"מ
ע"י עוה"ד מיכאל וקנין ואלחנן פלור
נגד
משיב
מדינת ישראל – משרד החקלאות ופיתוח הכפר – מנהל השירותים הווטרינריים
ע"י עו"ד אור מעוז גרבר
פסק דין
פתח דבר
עניינה של העתירה שלפני הוא בהחלטת המשיב מיום 3.10.2022 שלא ליתן היתרי אכלוס ללולי הכלובים לגידול עופות פטם של העותרים במושב תלמים. זאת בשל הנימוק לפיו נמצא שתנאי האכלוס בלולים אלה מובילים לפגיעה ברווחת העופות ביחס ללולים מקבילים בענף, באופן העולה כדי "התעללות" כהגדרתה בסעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994 ("חוק צער בעלי חיים").
העותרים טוענים לביטול ההחלטה מחמת פגמים מהותיים שנפלו בה היורדים לשורש ההליך המנהלי תוך גרימת עוול להם, בעוד שהמשיב טוען, כי אין מקום להתערב בהחלטתו, שכן היא ניתנה בסמכות ולאחר קיום הליך בחינה ארוך ויסודי, שכלל עריכת מחקר מקצועי מקיף, בדיקה משלימה ומתן זכות טיעון נרחבת לעותרים.
הרקע הנדרש לעניין
העותר, מר ישי דובני, עוסק בחקלאות ובכלל זה בפיתוח משקי עופות וגידולם, מזה למעלה מ-20 שנה. העותרת היא תאגיד שהעותר הוא מבעלי מניותיו ומנכ"ל, כאשר באמצעות התאגיד פועל העותר בלולים שהוקמו על ידו.
המשיב, מנהל השירותים הווטרינריים ובריאות המקנה, הוא יחידת הסמך במשרד החקלאות ופיתוח הכפר, שבסמכותו, בין היתר, ליתן היתרי אכלוס והפעלה של לולים בענף הפיטום.
כמתואר בעתירה, השיטה המקובלת והנפוצה כיום בארץ לגידול עופות לפטם (להלן גם: "פטמים") היא גידולם ב"לולי רפד" המכונים גם "לולי רצפה", במסגרתם מפוזרת על רצפת הלול שכבת חומר פריר, רפד, עליו גדלים העופות ועליו עושים את צרכיהם משך כל תקופת גידולם, האורכת כארבעה וחצי עד חמישה וחצי שבועות.
לצד זאת, שיטת גידול אחרת היא "לולי מושבה" או "קולוניה", כפי שמכנה אותם העותר, או "לולי כלובים" בלשון המשיב (ייקראו להלן: "לולי מושבה" או "לולי כלובים"). המדובר בלולים המחולקים לקולוניות, כמוסבר בעתירה, כאשר בכל קולוניה נפרדת חיים כמות פחותה של עופות בהשוואה ללולי הרפד, ומותקנות בהם יותר צלחות מזון ו"טיפניות" לשתייה. בתחתית הלול מונחת רשת אלסטית שדרכה מתנקזים הפרשותיהם של העופות.
על פי העותר, בשנים 2014-2015 הוא נחשף בתערוכות שונות בחו"ל ובפגישות עם יצרנים באירופה, לשיטת הגידול המודרנית של לולי המושבה.
במהלך השנים 2015 עד 2019, התקיים דין ודברים בין העותר לנציגי המשיב, במסגרתו הציג להם העותר את רעיון הקמת לולי המושבה במשקו.
בעוד שהעותר הדגיש את הרושם החיובי הראשוני של הגורמים המקצועיים ביחס ללולי המושבה, המשיב ביקש להבהיר, כי לא ניתן לעותר אישור להקמת לולים מהסוג החדשני האמור, וכי חתימת הווטרינר הראשי למערך בריאות העוף ביום 8.7.2015 על התכניות להקמת לולים הייתה על תכניות שהשרטוט בהן היה של לול רצפה (סעיף 12 לכתב התשובה).
בפועל, העותר קידם את הקמת לולי המושבה. בחודש אוגוסט 2019 פנה לנציגת המשיב, ד"ר נגר, מנהלת מערך בריאות העוף במרחב דרום, בבקשה לקבלת היתר אכלוס עבורם. ביום 21.8.2019 השיבה ד"ר נגר לעותר, כי שיטת הגידול של עופות פטם בלולי כלובים, אינה מקובלת בישראל וביקשה ממנו לעצור את עבודת הבנייה עד לבירור הנושא עם הלשכה המשפטית של משרד החקלאות (נספח 1 לכתב התשובה).
בהמשך, בביקור שנערך על ידי נציגי המשיב במשק העותר ביום 6.10.2019, התרשמו נציגי המשיב מהלולים שנבנו בעודם ריקים. על פי המשיב, לפי שעה לא ניתן היה להבחין בפגיעה מהותית ברווחת הפטם בהשוואה ללולי הרצפה המקובלים בישראל, הגם שעלה חשש כי הלולים לא מספקים את הצורך של הפטמים בנבירה והתפלשות, כמו גם במרחב תנועה. לפיכך, בשלב זה, לצורך בחינת הדברים ובשים לב לעובדה כי הלולים כבר נבנו, והערכה הייתה כי יתכנו להם יתרונות שונים, הוחלט לבחון ממשק גידול זה (סעיף 18 לכתב התשובה).
בשלב זה הכין המשיב נייר עמדה, שהתבסס במידה רבה על סקירת ספרות, ובו נכללה המלצה ליתן היתר אכלוס ללול הכלובים לתקופה קצרה לצורך המשך בדיקה, ובמקביל לאכלוס הלהקות הראשונות, לעקוב אחר הפרמטרים השונים, ובהתאם לממצאים, להחליט על האישורים לטווח ארוך יותר (ראו סעיף 19 לכתב התשובה וסקירת הספרות ונייר העמדה מיום 5.1.2020 שצורפו כנספח 2).
בהמשך לאמור, ביום 23.1.2020, לאחר סיום עבודות בניית הלולים, ביקר במשק העותר מפקח מטעם מערך בריאות העוף של המשיב ואישר כי אלה עומדים בסטנדרטיים הרלוונטיים לצורך אכלוס עופות במשק.
בסמוך לאחר מכן, ניתן היתר אכלוס לראשונה ללולי המושבה של העותר.
בנקודה זו ביקש העותר להדגיש, כי הגם שד"ר נגר ציינה בפניו כי לצד מתן ההיתר לאכלוס לולי המושבה, משרד החקלאות מבקש לבצע תצפית בגידולים השוטפים, לא הותנה בפניו היתר האכלוס בעצם ביצועה של התצפית או בתוצאותיה (סעיפים 36-37 לעתירה).
לאחר מכן, על פי המשיב, בתקופה שבין חודש מרץ לחודש יוני 2020, נערכה מטעמו בחינה ראשונית של רווחת העופות בלולי המושבה של העותר, במסגרתה נבחנו מדדים פיזיים בעופות, אחוזי תמותה, צפיפות העופות, התנאים הסביבתיים בלול, מספר "טיפניות" ואבוסים לעוף וכן התנהגות של מרחק בריחה. לפי תוצאת המחקר התצפיתי הראשוני, לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין שיטת הגידול של לולי הכלובים לבין לולי הרצפה על סמך המדדים שנבדקו. עוד על פי המשיב, נמצא שאחוזי התמותה בלולי הכלובים היו נמוכים במעט, לעומת לולי הרצפה, ואף הגישה למזון ולמים הייתה טובה ביותר, דבר המפחית תחרות בין העופות. בנוסף נמצא, כי ניקיון הנוצות של הפטמים שגודלו בלול הכלובים היה גבוה יותר. לצד זאת נקבע כי יש להמשיך בבדיקה כדי לבחון מדדים נוספים ובכללם התנהגות העוף והתנועה במרחב, תוך מתן דגש ליכולתו של העוף להביע התנהגות טבעית והשפעת הדבר על רווחתו (סעיפים 22-23 לכתב התשובה). תוצאות התצפית הראשונית הללו פורסמו בשנת 2021 כמאמר בעיתון "רפואה וטרינרית" (נספח 3 לכתב התשובה).
על בסיס המידע הראשוני האמור, שהיה קיים באותה עת בידי המשיב ביחס ללולי המושבה, ניתנו היתרי אכלוס ללולי העותר מעת לעת, כאשר במקביל נערכה התארגנות לעריכת מחקר מקיף, כאמור, בלולי העותר על מנת לברר את השפעות אופן גידול הפטמים בלולי המושבה על רווחתם.
לשלמות התמונה יצוין, כי במכתב מיום 6.4.2020 ששלח המשיב לציבור מגדלי הפטמים (נספח 4 לכתב התשובה), הובהר, כי נוכח הצורך לבחון את נושא רווחת העופות לעומק, בשלב זה לא יינתנו היתרים נוספים לאכלוס פטמים בלולי כלובים.
עוד יצוין, כי במכתב של שר החקלאות מיום 13.10.2020 נאמר כי לאחרונה נדרש משרד החקלאות לשיטה חדשה לגידול פטמים בלולי כלובים והתבקש לאשר אכלוס לפי שיטה זו, השונה משיטת הגידול המקובלת בישראל של לולי רפד. מכיוון שבחקיקה הישראלית אין מקור סמכות לאיסור גידול עופות בכלובים, ונוכח העדר מחקר מספק בנושא בארץ אודות רווחת ובריאות העופות בלולים אלה, כמו גם השפעות סביבתיות נוספות, הוחלט במערך השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות לערוך ניסוי ראשוני. בתום הניסוי, ומשלא נמצאו חסרונות מובהקים, הוחלט שאין מניעה חוקית ליתן היתר אכלוס, אך לשם הזהירות הוחלט להגביל את ההיתר עד להשלמת מחקר מקיף בנושא, שיכלול את כל ההיבטים הנוגעים לסוגיה וישמש לשם קבלת החלטות לגבי עתיד גידול הפטמים בלולי מושבה בישראל (ראו סעיפים 57-58 לעתירה ונספח 17 שצורף לה).
במאמר מוסגר יצוין, כי בחודש יולי 2020 הוגשה עתירה מנהלית לבית משפט זה על ידי עמותת "אנימלס" כנגד המשיב והעותר (עת"מ 14149-07-20), במסגרתה עתרה העמותה להימנע ממתן ההיתרים להפעלה ולאכלוס של לולי הכלובים. בעתירה זו ניתן פסק דין לפיו, נוכח הצהרת המשיב והתחייבותו לבצע בדיקה מקיפה, תימחק היא בהסכמה (ראו סעיף 76 לעתירה).
בחודש ינואר 2021 נחתם הסכם "בין גגות" בין השירותים הווטרינריים ומנהל המחקר החקלאי לבחינת שיטות גידול פטם לצורך אפיון הגידול בלולי המושבה והתאמתם לדרישת רווחת בעלי החיים ותנאי הגידול הראויים לפטמים (להלן: "המחקר"). במסגרת זו נערך ניסוי השוואתי בין לולי המושבה של העותר ללולי הרפד אצלו, על ידי החוקרת ד"ר דרווין, ראש מחלקת עופות ומדגה במכון וולקני, וחוקרת פיזיולוגיה של עופות.
במסגרת המחקר נבחנו מדדים פיזיולוגיים שונים וכן נערך מבחן התנהגותי, הקרוי "מבחן האמבט", המבוסס על רתיעתם הטבעית של העופות ממגע עם מים. במסגרת מבחן זה, מניחים את העוף בתוך אמבט מים על מנת לבחון את פרק הזמן העובר עד לשלב שבו הוא חדל מהתנגדותו לשהייה במים. ההנחה היא שככל שהעוף חדל בפרק זמן קצר יותר להתנגד לשהייתו במים (משמע – "מתייאש" ורובץ תחתיו), כך מצבו הגופני והנפשי ירוד יותר.
ממצאי המחקר מבחינה פיזיולוגית הראו, כי גידול הפטמים בלולי המושבה גורם להם לעיוותי רגליים בשיעורים גדולים באופן משמעותי ביחס לפטמים בלולי רפד. בנוסף, אורך ורוחב עצם השוק ביחס למשקל הגוף של העוף היו נמוכים באופן מובהק בלולי המושבה בהשוואה ללולי רפד.
מבחינה התנהגותית, נמצא כי יכולתם של הפטמים שגודלו בלולי המושבה לעמוד בטרם רביצתם במים, הייתה פחותה משמעותית מזו שהפגינו העופות שגודלו בלולי הרפד, ומכאן לפגיעה ביכולתם לבצע התנהגות טבעית, שמתבטאת ברתיעה מרביצה במים.
לפיכך קבע המשיב, כי קיימת פגיעה משמעותית ברווחת העופות אשר גודלו בלולי המושבה, בהשוואה לאלו שגודלו בלול הרפד, אשר לשיטתו עולה כדי חשד להפרת חוק צער בעלי חיים.
לאחר קבלת תוצאות המחקר, ובתום סבב התייעצות עם גורמים מקצועיים, החליט המשיב להימנע ממתן היתרי אכלוס נוספים ללולי המושבה של העותרים, כדי למנוע המשך פגיעה ברווחת העופות. לצד זאת, והגם שלדבריו תוצאות המחקר היו ברורות וחד משמעיות, ביקש המשיב בטרם יקבל החלטה סופית ומוגמרת, שתערך בדיקה נוספת, בלולי רצפה נוספים (שאינם של העותרים), בהם ייערך גם "מבחן האמבט" (להלן: "הבדיקה המשלימה").
עם קבלת מכתב המשיב מיום 10.3.2022, בו הודיע על החלטתו להקפיא את המשך האכלוס בלולי הכלובים עד לתום בירור ואימות תוצאות הבדיקה המשלימה, הגישו העותרים ביום 2.5.2022 עתירה לבית משפט זה – עת"מ 3054-05-22 – ובמסגרתה בקשה לצו ביניים שיורה על השהיית כניסתה של ההחלטה האמורה לתוקף. עתירה זו נדונה בפניי (להלן: "העתירה הקודמת"). במסגרת העתירה טענו העותרים, כי בהחלטת המשיב נפלו פגמים מהותיים, כי התשתית העובדתית עליה היא התבססה לוקה בחסר, בפרט נוכח העובדה שאין מדובר עדיין בממצאים סופיים, וכן כי נשללה מהעותרים זכות העיון והטיעון עובר לקבלת ההחלטה.
במסגרת החלטתי הראשונה בצו הביניים, מיום 16.5.2022, קבעתי כי החלטת המשיב שלא ליתן לעותרים היתר אכלוס בשלב בו הוא טרם סיים את הבדיקות הנדרשות לעניין, ולעותרים אף לא ניתנה הזדמנות נאותה לטעון כנגד החלטתו ונימוקיה, מעוררת קושי. בנסיבות אלו, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים והאינטרסים המנוגדים שהוצגו בפניי, בהם הפגיעה הכלכלית בעותרים, מחד גיסא, והחשש לפגיעה ברווחת העופות ואף להתעללות, מאידך גיסא, החלטתי להורות למשיב ליתן היתר אכלוס לעופות פטם בלולי המושבה של העותרים לסבב אכלוס נוסף אחד, תוך מתן אפשרות לעותרים למצות את זכות הטיעון שלהם.
לקראת סיום סבב האכלוס הנוסף הגישו העותרים בקשה נוספת במסגרת העתירה הקודמת, לפיה צו הביניים יעמוד בתוקפו עד להחלטה בעתירה, ולחילופין, כי יותר להם סבב אכלוס נוסף אחד לפחות, וזאת נוכח העובדה כי המחקר טרם הושלם ואף לא פורסם, כמו גם שהליך השימוע התעכב.
במסגרת החלטתי השנייה בצו הביניים, מיום 28.7.2022, קבעתי, כי השיקולים המרכזיים שפורטו בהחלטה הראשונה עומדים בעיקרם בעינם, ומכיוון שנכון לאותה עת טרם החל הליך השימוע, מצאתי כי ראוי להעניק לעותרים היתר אכלוס לסבב אחד נוסף תוך מיצוי הליך השימוע ומתן הזדמנות לעותרים להתמודד עם המחקר שנערך מטעם המשיב ואשר לדבריו אישש את עמדתו הראשונית, לפיה גידול בלולי המושבה גורם לפגיעה ברווחת העופות.
עם קבלת תוצאות המחקר והבדיקה המשלימה נערך לעותרים שימוע.
ביום 26.7.2022 התקיימה פגישה במשרדי המשיב, במסגרתה הוצגו לעותרים ממצאי המחקר והבדיקה המשלימה (סעיף 37 לכתב התשובה). בעקבות הפגישה, ולאור טענות העותרים, הפנה המשיב לחוקרת מספר שאלות והיא מסרה את תשובותיה בכתב ביום 8.8.2022 (סעיף 38 ונספח 6 לכתב התשובה).
ביום 21.8.2022, התקיימה פגישת שימוע נוספת בין הצדדים.
ביום 28.9.2022 הגישו העותרים בקשה נוספת להמשך צו הביניים. העותרים הלינו כנגד הליך השימוע, כנגד ממצאי המחקר וכנגד העובדה שלא ניתנה להם האפשרות לערוך שינויים בלולי המושבה שימנעו את הפגיעה בעופות או יפחיתו אותה. מנגד, המשיב, בתגובה שהגיש ביום 4.10.2022, הדגיש כי בתום הליך השימוע התקבלה החלטה על ידי הגורם המוסמך, וזו הועברה לעותרים ביום 3.10.2022, ולפיה אין ליתן היתר אכלוס ללולי המושבה, מאחר שעל פי מכלול הנתונים שנאספו, גידולם של הפטמים באופן זה מוביל לפגיעה משמעותית ברווחתם ועולה כדי התעללות. המשיב הטעים כי המדובר בהחלטה סופית, כך שתם שלב הביניים של העתירה.
במסגרת החלטתי השלישית בצו הביניים, מיום 9.10.2022, מצאתי כי יש לדחות את בקשת העותרים להמשך הצו. קביעתי זו התבססה בראש ובראשונה על העובדה שהליך השימוע הסתיים והתקבלה החלטה סופית על ידי המשיב. הדגשתי, כי החלטתו הסופית של המשיב בעניינם של העותרים נראית על פניה כהחלטה מקצועית מוסמכת, מפורטת באריכות ומנומקת כדבעי, וכוללת התייחסות לטענות שהעלו העותרים. החלטה זו התבססה במידה רבה על מחקר שנערך על ידי החוקרת, ד"ר דרווין, לאחר עיון בכל החומר שהועבר על ידי העותרים, ואף לאחר היוועצות עם ד"ר הניג, הממונה על פי חוק צער בעלי חיים ומנהלת אגף רווחת בעלי חיים בשירותים הווטרינריים. הבהרתי, כי אף אם קיימות לעותרים טענות ראויות, כגון אודות האופן בו נערך השימוע, דרך הנמקת ההחלטה של הרשות, האפשרות לנקוט בפעולה מידתית אחרת אשר תמנע את הפגיעה בעופות או תפחית אותה, פגמים שנפלו במחקר, וכיוצא בכך – הרי שאלו ראויות להיבחן לגוף העניין במסגרת הדיון בעתירה.
ביום 24.11.2022 הוגשה העתירה דנן.
בהמשך, ביום 7.12.2022, נוכח הודעת הצדדים לפיה הם מבקשים לברר את הסוגיות במסגרת העתירה החדשה, הורתי על מחיקת העתירה הקודמת.
טענות העותרים
בהליך המנהלי שנוהל על ידי המשיב נפלו פגמים מהותיים היורדים לשורשו תוך גרימת עוול לעותרים. החלטת המשיב היא פגומה ומחייבת התערבות עד כדי ביטולה.
העותרים הצביעו על כשלים מתודיים מובהקים בנתונים שעמדו בבסיס החלטת המשיב. כך למשל, על "מבחן האמבט" בוצעה חזרה אחת בלבד, בניגוד לכל סטנדרט מדעי מוכר, ולולי המושבה אף הופלו לרעה כי נלקחו מהם לבדיקה יותר זכרים מנקבות, זאת בשעה שמשקלם של הזכרים גדול יותר. בנוסף, בהחלטת המשיב לא הובאה בחשבון העובדה כי בעיות ברגלי העופות בעת גידולם לפיטום היא תופעה שכיחה. המשיב ביסס את מסקנתו לפיה אופן גידול הפטמים בלולים הספציפיים גורם, כביכול, להחמרה ברווחתם, על מאמרים מיושנים, ולא העמיק בטענות המומחה מטעם העותרים, פרופ' רוזנבוים, לפיהן לפגיעה הלכאורית ברגליי העופות עשויות להיות סיבות אחרות, אשר כלל אינן קשורות ללולי המושבה, כגון גידול מהיר, השפעה של זיהומים למיניהם וכדומה.
המשיב הסתיר מהעותרים את התייחסות ד"ר דרווין להערותיהם, אף שזו עמדה לפניו עובר לפגישת השימוע, וכללה מידע רלוונטי, כגון העובדה שבעוד שבלולי הרפד מוצאים עופות הסובלים מצליעה, משום שאינם מסוגלים לגשת למים ומזון, בלולי המושבה, בהם קיימים תנאים אופטימליים מבחינת תאורה וגישה מיטבית למזון ומים, אין צורך להוציא עופות אלה.
המשיב לא העביר לעותרים את כל החומר שעמד בפניו טרם קבלת ההחלטה, כגון גיליונות הנתונים עצמם כפי שנאספו על ידי החוקרת.
המשיב התעלם ממספר שיקולים רלוונטיים, כגון אלו הנוגעים לבריאות הציבור ומניעת הפצת מחלות, הנגזרים מתכלית החקיקה המסמיכה, ולמעשה הסתפק בשקילת שיקול בודד – רווחת בעלי החיים.
המשיב אף התעלם מהמחקר שבוצע מטעמו בשנת 2020, במסגרתו נבחנו חמישה תחומים בקשר עם רווחת בעלי החיים – הזנה, סביבה, בריאות, התנהגות ומצב נפשי, ברובם קיבלו לולי המושבה ציון גבוה יותר מהציון שניתן ללולי הרפד.
בדומה, המשיב התעלם גם משורה של פרמטרים שנבדקו בתצפית החוקרת ד"ר דרווין, כאשר ביחס אליהם נמצא כי רווחת העוף בלולי המושבה עולה על לולי הרפד, דוגמת טמפרטורה סביבתית, קצב גדילה, תחלואה ועוד.
יש להסיק אף מהתקנות החדשות בענף המטילות – תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (גידול תרנגולות מטילות והחזקתן בלולים לצרכים חקלאים), תשפ"ב-2022 – המתירות לגדל אפרוחות ופרגיות להטלה מגיל יום ועד גיל 5 שבועות בכלובים סגורים, ללא הגבלה והגדרה של גודל הכלוב וצפיפות בו, וללא רפד כלל – כי החלטת המשיב מחייבת התערבות.
החלטת המשיב מפלה את העותרים לרעה במובן זה, שבעוד שצערן של התרנגולות המטילות גדול לאין שיעור מצער הפטמים הגדלים בלולי מושבה ואף בלולי הרפד, ועל אף שביחס לתרנגולות המטילות מספקים לולי המושבה תנאים טובים באופן משמעותי, התקנות העניקו למגדלי המטילות תקופת מעבר בת 15 שנים, ואילו החלטת המשיב לשלול את היתרי האכלוס מהעותרים נכנסה לתוקף מיידי.
ההפליה אינה מוצדקת, לא נוכח השוני החיצוני בין העופות ולא נוכח כמות המגדלים הרלוונטית.
החלטת המשיב התקבלה בחוסר סמכות. הסתמכותו של המשיב על פקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], התשמ"ה-1985, העוסקת בסמכויות למניעת הפצת מחלות מידבקות בציבור ובבעלי חיים והמפנה לחוק צער בעלי חיים – מהווה שימוש לרעה בסמכויות שניתנו לו, שכן תכליתם שונה. המשיב והגורמים מטעמו אף הודו לא אחת, כי בחקיקה הישראלית אין מקור סמכות לאיסור גידול עופות בכלובים.
החלטת המשיב, המונעת מהעותרים לעסוק בגידול עופות בלולי המושבה, פוגעת בזכויותיהם החוקיות של העותרים לקניין ולחופש עיסוק ומורידה את הכורת על פרנסתם והשקעתם בהיקף של מיליונים. כל זאת בנסיבות בהן המשיב והגורמים מטעמו עודדו את העותר להקים את לולי המושבה, ויצרו "הסתמכות" בעצם מתן היתרי אכלוס ללולי המושבה ללא תנאים בין השנים 2020-2022.
החלטת המשיב אף אינה מידתית, שכן המשיב כלל לא דן בשאלה באשר לאמצעי שפגיעתו בעותרים פחותה, דוגמת מתן אפשרות לעותרים להכניס שינויים בלולי המושבה, או מתן תקופת מעבר משמעותית טרם תיכנס ההחלטה לתוקף.
טענות המשיב
לא מתקיימות בענייננו נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בהחלטת המשיב שלא להעניק היתר אכלוס ללולי הכלובים של העותרים מחמת הפגיעה ברווחת העופות, אשר נסמכת על עמדת הגורמים המקצועיים מטעמו.
הדברים שיוחסו למשיב, מהם עולה כי אין מקור חוקי לאסור על גידול עופות פטם בכלובים, מתייחסים לשלב בו טרם התקבלו נתונים אודות פגיעה ברווחת הפטמים בממשק גידול זה.
בעוד שבשלב ההתחלתי, טרם מתן היתרי האכלוס, לא נצפתה פגיעה ברווחת הפטמים, הרי שבהמשך בוצע המחקר, ממנו עלה בבירור, כי הפטמים בלולי המושבה סבלו מעיוותי רגליים קשים והתקשו לעמוד לאורך זמן, וזאת בשיעורים ניכרים ביחס לפטמים שגודלו בלולי רפד. ממצא זה קיבל ביטוי אף ב"מבחן האמבט" במסגרתו נמצא כי כ-70% מהעופות בלול הרצפה עמדו 8-10 דקות בטרם רבצו במים בעוד שרק כ-40% מהעופות שגדלו בלולי הכלובים יכלו לעשות כן.
בהמשך, בוצע "מבחן האמבט" אף בשלושה לולי רצפה אחרים, בהינתן תנאי החזקה נמוכים יותר של הפטמים, כאשר הממצאים היו דומים בעיקרם.
בניגוד לטענת העותרים, "מבחן האמבט" נערך בצורה תקינה, בהתאם לפרוטוקול מדעי מוכר, והוא אף אושר על ידי ועדת האתיקה. כל פטם היווה חזרה אחת וכל לול היווה בחינה נפרדת. הנתונים הושוו בכל הבדיקות, כגון גובה המים, טמפרטורה, אופן בחירת העופות האקראית וכו'. בעופות שנבדקו לא נראתה כל צליעה, וברי כי אף לא נכון היה להוציא עופות צולעים, שכן היה בכך דווקא להטות את הבדיקה.
לעותרים הוצגו נתוני המחקר והבדיקה המשלימה וניתנה להם זכות טיעון נרחבת, ואולם הם לא הציגו מטעמם כל מאמר מדעי בנוגע לרווחת פטמים בלולי הכלובים, גם לא מטעם היצרן, ולא ביססו טענותיהם בעניין.
לא היה מקום להעניק לעותרים זכות טיעון נוספת בעקבות מענה החוקרת לטענותיהם, שכן לא היה מדובר במידע חדש מהותי, ומשום שאין מקום לקיים דין ודברים אינסופי בין האזרח לרשות לגבי החלטות שמתקבלות על ידה.
אין טעם לפגם בכך שהנתונים הגולמיים של המחקר לא הוצגו לעותרים, שכן הדבר מקובל בהתחשב בכך שהמאמר המדעי טרם פורסם.
אין בסיס לטענת העותרים, כי העיוות ברגלי הפטמים אינו בהכרח קשור לבית הגידול, שכן במסגרת המחקר נוטרלו במידת האפשר אלמנטים שהיו עשויים להשפיע על תוצאותיו, ומאחר שהמסקנה האמורה מתיישבת עם העובדה, כי אחד מתפקידיה של הרצפה, הוא להוות תמיכה לרגלי הפטמים.
יש לדחות את טענת העותרים, שאף לא הוכחה, לפיה שינוי בתאורה ובהזנה בלולי הכלבים יכול היה למנוע את עיוותי הרגליים שנמצאו.
אשר ליתר המדדים שנבדקו במחקר, במרביתם, בניגוד לטענת העותרים, לא נמצאו יתרונות ללולי הכלובים. יוצא דופן הוא נושא הטמפרטורה והלחות, שכן זה מווסת יותר בלולי הכלובים בהשוואה ללולי הרפד, אלא שאת האמור יש לייחס להיותו של לול הכלובים לול סגור, מבוקר אקלים ומנוטר, כך שמדובר בתנאים שניתן לייצר גם בלול סגור נטול כלובים.
המשיב שקל את מלוא השיקולים הרלוונטיים לצורך קבלת החלטתו, בהתאם לנתונים שעמדו בפניו, בכלל זאת שיקולים מתחום בריאות הציבור, בריאות העופות, רווחת הפטמים וכן צרכי חקלאות. באיזון הכולל מצא המשיב כי שיקול רווחת הפטמים ראוי לגבור.
אשר למכתב מיום 13.10.2020 מראש מטה שר החקלאות, שאוזכר על ידי העותרים, בו התבקשה בחינה מקיפה של היבטים נרחבים, בהם איכות סביבה, יעילות אנרגטית וכלכלית, תועלת סביבתית וכו', יובהר כי נוכח הפגיעה המשמעותית ברווחת הפטמים שהתגלתה בשלב הראשון של המחקר, הוחלט שלא להמשיך לשלב השני שלו, במסגרתו היו אמורים להיבחן היבטים נוספים.
אין לעותרים להלין אלא את עצמם על הפגיעה בקניין שכן הם נטלו סיכון ובנו לולי כלובים ללא היתר.
אשר לזכותם של העותרים לחופש העיסוק, ברי כי זכות זו טומנת בחובה את האפשרות לגדל פטמים, אך אינה כוללת את האפשרות להקים לול מסוג מסוים דווקא, כך שהחלטת המשיב מובילה לכל היותר לפגיעה בשולי הזכות בלבד. העותרים יוכלו להמשיך לגדל פטמים בלולי רצפה קונבנציונאליים, כפי שהם אף עושים בפועל.
בכל אופן, הפגיעה הנטענת בזכות הקניין ובחופש העיסוק היא מכוח סמכות מפורשת בדין וקיים קשר רציונלי בין ההחלטה לאסור את הגידול בלול הכלובים לבין הגנה על רווחת בעלי החיים ומניעת התעללות. אשר לשאלת האמצעי שפגיעתו פחותה, אין בידי המשיב לקבל את הפתרון שהציעו העותרים להכנסת שינויים בלול חלף איסור גורף, מן הטעם שכלל לא הוכח במידה הנדרשת, כי יהיה בכך לצמצם באופן מספק את הפגיעה ברווחת הפטמים. הדעת נותנת כי פתיחת מחיצות, תוך הגדלת מרחב המחייה של הפטמים, לא תפתור את עיוותי הרגליים, שכן אלו נגרמים מאופי החומר ממנו עשויה הרשת עליה עומדים הפטמים, רשת שאינה מספקת את התמיכה הביו-מכאנית הנדרשת עבורם.
אין להטיל על המשיב את הנטל למצוא פתרון מידתי לצורך שימוש בלול שהוקם. ככל שהעותרים יציגו מידע מהימן שיתמוך בטענתם הנוגעת לחלופה המוצעת, המשיב יהיה נכון לשקול זאת.
בשונה מענף עופות הפטם, בענף התרנגולות המטילות בישראל, כמו גם בעולם, שולטים לולי כלובים באופן מוחלט מזה שנים. מכאן שתקופת המעבר בתקנות החדשות, תקנות צער בעלי חיים גידול תרנגולות מטילות והחזקתן בלולים לצרכים חקלאים), תשפ"ב-2022, נובעת במידה רבה מהסתמכות שקמה למגדלי התרנגולות, לצד הצורך שלא לפגוע באספקת ביצים שוטפת לשוק, ואין מדובר בהפליה.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית וסמכויות המשיב
סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים קובע כדלקמן: "לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי".
האיסור האמור, לצד איסורים נוספים בחוק צער בעלי חיים, אינם מוחלטים, שכן בסעיף 22(1) נקבע כי החוק לא יחול "על המתת בעלי חיים שנעשתה לצורכי מאכל אדם".
בבג"צ 9232/01 "נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי החיים נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.8.2003), במסגרת דיון בשאלה האם פיטום האווזים בא בגדר האיסורים שבסעיף 2(א) לחוק ההגנה על בעלי חיים, נתן בית המשפט העליון דעתו להתנגשות האינטרסים בין צרכי החקלאים לבין אינטרס ההגנה על בעלי החיים, בקובעו את הדברים הבאים (פסקאות 11 ו-16 לפסק דינה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן):
"העתירה שבפנינו מעלה לדיון את המתח המובנה והחריף הקיים בין אינטרס ההגנה על בעלי החיים לבין השימוש הנעשה בהם בענפי החקלאות האינטנסיבית שתכליתם גידול בעלי חיים לצורך ייצור מזון עבור האדם…
ההכרעה בשאלה שלפנינו מצריכה מתן תשובה לשאלות נורמטיביות סבוכות, אולם משהונחה השאלה לפתחנו, עלינו להכריע בה כפי שאנו עושים באותם מקרים שבהם נדרש בית-המשפט להכרעות משפטיות וערכיות קשות…
האם פורס חוק צער בעלי חיים תחולתו אף על הליך גידולן של חיות משק? תשובה לשאלה זו אינה מובנת מאליה. החוק מוציא כאמור מתחולתו "המתת בעלי חיים שנעשתה לצורכי מאכל אדם". ניתן לכאורה לטעון כי אם המתתו של בעל חיים אינה מוגנת בחוק, הרי שגם גידולו של בעל חיים אשר בסופו של יום יישחט וייאכל, אינו מוגן בחוק. עמדה זו אינה מקובלת עליי. ומדוע? פרט לאקט ההמתה של בעלי חיים לצורכי מאכל אדם (וניסויים בבעלי חיים בהיותם מוסדרים בחוק הניסויים) אין החוק כולל סייגים נוספים לתחולה. מכלל ההן אתה שומע לאו, לאמור כי גידול בעלי חיים לצורכי מאכל אדם ולצרכים אחרים חוסה תחת כנפי החוק. זאת ועוד, העובדה כי החוק מוציא מתחולתו המתת בעל חיים לצורכי מאכל אדם, כמו גם העובדה כי חיית המשק נדונה להמתה בסיום תהליך הגידול, אינה מצדיקה – כשלעצמה – כי עד לאקט ההמתה יהיו חייה רצופי סבל.
….
סעיף 2(א) לחוק מבטא את ההגנה הניתנת לבעלי חיים, ואילו סעיף 19 קובע כי בעת התקנת תקנות לשם הגשמת מטרת החוק על השר להתחשב "בצרכי החקלאות". התיבות "צרכי החקלאות" מגלמות את האינטרס הציבורי בקיומה ובפיתוחה של חקלאות, ובכלל זה בייצור מזון מן החי. סעיף 19 לחוק נותן מכשיר בידי מחוקק המשנה (להלן – המחוקק) לשם קונקרטיזציה של האיזון בין מטרת החוק לבין "צרכי החקלאות", באמצעות התקנות.
כיצד נפרש את הדיבור "צרכי החקלאות"? אף שלא בהכרח קיימת חפיפה בין "צרכי החקלאות" לבין צורכי החקלאים, הביטוי מהווה מסגרת רחבה דייה כדי להכיל הן את צורכי החקלאות הן את צורכי החקלאים, בעלי אינטרס בהמשך קיומו של ענף חקלאי שעליו פרנסתם, שהוא גם אינטרס ציבורי.
העולה מכל האמור הוא כי יש לבדוק בכל מקרה נתון את מהות "צרכי החקלאות" שעל הפרק אל מול עצם גרימת הסבל לבעל החיים, סוג הסבל, עוצמת הסבל וכיו"ב ועל-פי אלה יוכרע אם פרקטיקת הפיטום היא חוקית אם לאו".
הדברים האמורים רלוונטיים בשינויים המתחייבים לענייננו, שעה שהחלטת המשיב שלא להעניק היתר אכלוס ללולי המושבה של העותרים לצורך גידול עופות למאכל, מבוססת על הקביעה לפיה ממשק גידול זה מוביל לפגיעה ברווחת הפטמים ביחס לשיטת הגידול המקובלת של לולי רצפה, העולה כדי התעללות בעופות לפי סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים.
לצד סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים, הקובע את האיסור בדבר התעללות בבעלי חיים, פעל המשיב אף מכוח סמכותו לפי פקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], התשמ"ה-1985, שעניינה מניעת הפצתן של מחלות בעלי חיים לשם הגנה על הציבור ועל בעלי החיים עצמם, ואשר קובעת בסעיף 34 כי "מי שניתנה לו סמכות לפי פקודת זו רשאי, בעת הפעלת סמכותו, לשקול שיקולים לצמצום פגיעה ברווחתם של בעלי חיים כהגדרתם בחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994, ולקידום מטרותיו של החוק האמור".
אין זאת אלא, כי המשיב הפעיל סמכות מפורשת הנתונה בידו – הן מכוח חוק צער בעלי חיים והן מכוח פקודת מחלות בעלי חיים – עת החליט שלא ליתן עוד היתרי אכלוס והפעלה של לולים בענף הפיטום, משעה שהתברר כי קיים חשש לפגיעה ברווחת העופות.
ראו בהקשר זה אף קביעותיי במסגרת החלטתי הראשונה בצו הביניים בעתירה הקודמת:
"בענייננו, טוען המשיב כי ממצאי המחקר האחרון והמקיף מצביעים על כך שגידול העופות בלולי המושבה של העותר גרם להם לשינויים פיזיולוגיים שהתבטאו בעיוות רגליהם, המהווים לשיטתו, פגיעה ברווחתם עד כדי התעללות וחשד להפרה של סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים. המדובר בשיקול רלוונטי לעניין מתן ההיתרים לאכלוס העופות, מכוח סעיף 2(א) לתקנות מחלות בעלי חיים (הסדרת תנועת בעלי חיים בישראל), התשמ"ב-1982, שכן מכוח פקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש] תשמ"ה- 1985 שעניינה מניעת הפצתן של מחלות בעלי חיים לשם הגנה על הציבור ועל בעלי החיים עצמם, הגורם המוסמך ליתן היתרי אכלוס רשאי בעת הפעלת סמכותו לשקול שיקולים לצמצום פגיעה ברווחתם של בעלי חיים כהגדרת בחוק צער בעלי חיים ולקידום מטרותיו של החוק האמור".
איני מתעלם מכך כי בתחילה, בקרב גורמים כאלה ואחרים מטעם המשיב, הובעה דעה לפיה אין מקור חוקי האוסר על גידול עופות בכלובים, אלא שמקובלת עליי הבהרת המשיב, לפיה גישה זו הושמעה בשלב בו נשקלו יתרונותיו של ממשק גידול זה אל מול חסרונותיו במישור התיאורטי, במסגרת הסקירה הספרותית ונייר העמדה שהוצא, וזאת טרם אוכלסו הכלובים בפועל ולפני שהתקיים המחקר שממצאיו לימדו על החשש לפגיעה ברווחת הפטמים.
יתר על כן, הלכה היא כי עקרון הסופיות אינו חל על החלטותיה של רשות מנהלית והיא מוסמכת לעיין מחדש בהחלטותיה ולתקנן, כגון בשל הטעיה, מידע חדש, שינוי נסיבות ובשל טעות בשיקול דעת (ראו: ע"א 3604/13 מנהל רשות המסים נ' אייזינגר (10.5.2015); ע"א 4525/13 אחים דויטש תעשיות טקסטיל בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים (17.8.2016); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 1386-1383 (2011)).
בענייננו, לא נסתרה טענת המשיב לפיה עם קבלת תוצאות המחקר, אשר העלה כי השימוש בלולי הכלובים עולה כדי חשד להתעללות בעופות, גיבש את עמדתו על סמך המידע החדש, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטתו מושא העתירה.
החלטת המשיב והיקף ההתערבות בה
המשיב נימק באריכות ובפירוט רב את החלטתו בדבר אי מתן היתר אכלוס ללולי המושבה של העותרים, תוך שהוא מבהיר, כי נעזר לצורך קבלת ההחלטה בגורמים מקצועיים שביצעו מחקר השוואתי בין מצבם של הפטמים בלולי המושבה, לבין מצבם בלולי הרפד, הן במשקו של העותר והן, ובהמשך, במסגרת הבדיקה המשלימה, בלולי רפד אחרים. מסקנת המחקר והבדיקה המשלימה הייתה כי רווחת העופות נפגעת ממשק גידול זה, שגרם להם לשינויים פיזיולוגיים שהתבטאו בעיוותים ברגליים.
וכך קבע בסופו של יום המשיב במסגרת החלטתו מיום 3.10.2022 (נספח 5 לעתירה):
"…על פי המידע שבפני קיימת פגיעה משמעותית מובהקת ברגלי העופות הגדלים בלול הכלובים בתלמים, פגיעה אשר גורמת לכאב ולסבל ממושך לעופות…
לאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים לקבלת ההחלטה, ובחנתי את החומר המקצועי הכללי והפרטני בנושא וכן את טענותיך בעניין אופן הביצוע של מבחן האמבט, מצאתי כי הפגיעה בפטמים בשיטה בה נבנה לול הכלובים שלך בתלמים חורגת מהאיזון הראוי בין צרכי החקלאות לבין רווחת בעלי חיים, ופוגעת פגיעה שאינה מידתית בפטמים, קרי השיטה עולה לכדי התעללות לפי סעיף 2א לחוק".
כידוע, הלכה היא כי בית המשפט לעניינים מנהליים יימנע מלהמיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו, כאשר תפקידו הוא לבחון אם ההחלטה העומדת לביקורת, נופלת במתחם הסבירות. ראו לעניין זה את שנאמר בע"א 1711/02 עיריית חולון נ' ארגון הקבלנים והבונים חולון פ"ד נח(5) 933, 946 (2004):
"אכן, הלכה מושרשת היטב היא כי בית-המשפט יימנע ככלל מלהתערב בשיקול-דעתה או בהחלטותיה של הרשות, והוא אך בוחן את ההחלטה העומדת לביקורת ומבקש להשתכנע כי החלטה זו נופלת במיתחם הסבירות".
ראו אף את האמור בבג"צ 397/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עיריית גבעתיים פ"ד לט(2) 13, 19 (1985):
"אם לא נדרש הדבר על-פי החוק, אין בית המשפט בוחן מהו האופטימום, אלא אך ורק אם אין חריגה אל מעבר לקצוות, אשר תוחמות את המיתחם אשר כל המצוי בתוכו עדיין זכאי לתיאור של 'החלטה סבירה'".
ראו עוד את שנפסק בבג"צ 2053/21 מקורות חברת המים בע"מ נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב (26.1.2022):
"נקודת המוצא היא כי בית משפט זה אינו משמש כערכאה המחליטה במקומה של הרשות בעניינים מקצועיים שבתחום סמכותה. בית המשפט אינו בוחן את תבונתה או אף את יעילותה של ההחלטה והוא לא ממיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו. בית המשפט אינו שם עצמו בנעלי הרשות המינהלית ואינו בוחן אם ניתן היה לקבל החלטה נבונה או יעילה יותר".
ראו גם: בג"צ 703/19 אמ.בי.איי פארמה בע"מ נ' משרד הבריאות (26.8.2019); בג"צ 5263/16 נשר – מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' המשרד להגנת הסביבה (23.7.2018); דפנה ברק ארז משפט מנהלי כרך ב 620 (2010)).
עוד הובהר בפסיקה, כי על מנת שבית המשפט יתערב בהחלטתה המקצועית של הרשות, נדרש שהסטייה ממתחם הסבירות תהא קיצונית (ראו: עע"מ 9530/05 ריבוע כחול – ישראל בע"מ נ' עיריית עפולה (16.1.2008)).
הדברים האמורים חלים בבחינת קל וחומר על ענייננו, שעה שהחלטתו של המשיב היא החלטה המבוססת על נתונים מקצועיים באופן מובהק, שהתקבלה מתוקף מומחיותו הייחודית. מכאן, שמידת ההתערבות באותה החלטה תטה להיות מצומצמת עוד יותר.
ראו לעניין זה את שנקבע בבג"צ 2435/20 ידידיה לוונטהל נ' בנימין נתניהו ראש הממשלה (7.4.2020):
"הלכה פסוקה עמנו כי בבוא בית המשפט לבקר החלטה של הרשות, אין הוא מתיימר להיכנס בנעליה ולקבל תחתיה החלטות אשר בתחום מומחיותה. אין דרכו של בית משפט זה להתערב בענייני מדיניות של הרשות והדברים אמורים במיוחד כאשר מדובר במדיניות המתבססת על נתונים מקצועיים מובהקים, וההחלטה היא בעלת אופי מקצועי מובהק הנתונה לסמכותה ולמומחיותה של הרשות".
ראו עוד: בג"צ 1407/18 יאן צ'ברטקין נ' מדינת ישראל משרד המשפטים (26.2.2020); בג"צ 1407/18 קופולק (1949) בע"מ נ' מנהל המחלקה לרישום תכשירים רפואיים ((19.8.2019; בג"צ 703/19 אמ.בי.איי פארמה בע"מ נ' משרד הבריאות (26.8.2019); בג"צ 5263/16 נשר – מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' המשרד להגנת הסביבה (23.7.2018); בג"צ 8938/11 "All For Peace" חברה לתועלת הציבור נ' שר התקשורת (24.2.2015); בג"צ 4675/03 פייזר פרמצבטיקה ישראל בע"מ נ' מנכ"ל משרד הבריאות (12.5.2011).
בית משפט ייטה להתערב בשיקול דעתם של הגורמים המנהליים האוחזים במומחיות מקצועית, אך ורק בנסיבות בהן יימצא שנפל פגם בהליך קבלת החלטת הרשות (ראו: בג"צ 5254/20 תל יה אירועי יוקרה בע"מ נ' ממשלת ישראל (17.8.2020)).
תקינות ההליך המנהלי
העותרים טענו לאי תקינות ההליך המנהלי ופירטו מספר פגמים, בהם: הסתרת מידע; התבססות על שיקול בודד תוך התעלמות משיקולים רלוונטיים אחרים; שלילת זכות עיון וטיעון, ועוד.
העותרים אף טענו לכשלים מתודיים מדעיים, שנפלו במחקר ובבדיקה המשלימה ואשר היוו בסיס להחלטת המשיב. באופן זה הלינו העותרים על כך שעל "מבחן האמבט" בוצעה חזרה אחת בלבד. כן טענו, כי הגם שהמשיב היה מודע לכך שפגיעות רגליים הן תופעה שכיחה יחסית בגידול עופות פטם, ונובעת מגדילה מהירה, הוא שגה במסקנתו לפיה גידול הפטמים בלולי הכלובים היא הסיבה להחמרה בעיוותי רגליים, וכן שגה עת הסתמך על מאמרים מיושנים ולא רלוונטיים. בנוסף טענו העותרים, כי המשיב שגה עת לא שקל סיבות חלופיות לממצא זה, כגון תסמונת שמקורה בזיהומים או בעיה גנטית שעשויה ליצור בעיות ביו-מכאניות בפטמים. ועוד נטען, כי אין זאת מן הנמנע שהפגיעות ברגליי העופות הוחמרו בשל גורמים הקשורים לשעות תאורה ולתזונה הספציפית.
שקלתי את טענות העותרים בעניין זה, אך לא מצאתי כי התקיימו בהליך פגמים המצדיקים את ביטולה של ההחלטה מושא העתירה.
בכל הנוגע לטענת העותרים לאי מימוש זכותם לעיון ולטיעון כנדרש, הרי שזו קיבלה זה מכבר התייחסות נרחבת במסגרת החלטותיי בנושא צווי הביניים שהתבקשו בעתירה הקודמת.
כך, במסגרת החלטתי הראשונה בצו הביניים, עמדתי על כך שלעותר לא ניתנה הזדמנות ממשית לטעון כנגד המחקר וההחלטה המבוססת עליו, וכי יש ממש בטענתו לפיה זכות הטיעון בדיעבד אינה בהכרח מספקת. נכון לאותה נקודת זמן, עת שקלתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, סברתי כי יש מקום להורות על מתן היתר לסבב אכלוס נוסף אחד, תוך ציפייה כי במהלך תקופה זו המחקר יושלם ואילו העותר יעשה מצדו מאמץ להתמודד עם נתוניו וממצאיו.
בהמשך, במסגרת החלטתי השנייה הדגשתי, כי בהתחשב בכל השיקולים, כל עוד לא החל הליך השימוע, נכון לאותה עת, ראוי היה להעניק לעותרים היתר אכלוס לסבב אחד נוסף וזאת תוך מיצוי הליך השימוע.
ואילו במסגרת החלטתי השלישית, מצאתי לנכון לדחות את בקשת העותרים להמשך צו הביניים, זאת בהתבסס בראש ובראשונה על העובדה שהליך השימוע הסתיים. הדגשתי כי המשיב קיים הליך שימוע לעותרים, במסגרתו התאפשר להם להשמיע טענותיהם, וזאת טרם ניתנה החלטה סופית בעניינם, כאשר ניכר כי ההחלטה הסופית התקבלה לאחר עיון בכל החומר שהועבר על ידי העותרים. לצד זאת, במסגרתי החלטתי האמורה ציינתי כי ככל שיש לעותרים טענות לגבי כשלים שנפלו בהליך, אלו תידונה במסגרת העתירה עצמה.
העותרים טענו בהקשר זה, כי לא הוצגו בפניהם "הנתונים הגולמיים" של המחקר, אלא אך מצגת מסכמת. לדברי המשיב, נתונים אלה אף לא הוצגו בפניו.
לא מצאתי כי יש באי הצגת הנתונים הגולמיים בפני העותרים, או בפני המשיב, כדי להצדיק את ביטולה של ההחלטה מושא העתירה. סבורני, כי המשיב היה רשאי להסתמך לצורך החלטתו על תוצאות המחקר כפי שהוצג בפניו, שעה שאותו מחקר נערך על ידי מומחית מטעמו, וזאת מבלי צורך להיכנס לנעליה ולבדוק את הנתונים בעצמו (השוו: עע"מ 6626/18 תעשיית אבן וסיד בע"מ נ' הוועדה הארצית לתכנון ולבניה של מתחמים מועדפים לדיור (17.12.2019)).
עוד טענו העותרים, כי לא הועברה אליהם התייחסות החוקרת לטענות שונות שהועלו על ידם בקשר לממצאיה ומסקנותיה. סבורני כי אף טענה זו אינה מצדיקה לבטל את ההחלטה מושא העתירה. בצדק טען בעניין זה המשיב, כי אין מקום לאפשר לעותרים זכות טיעון בלתי נגמרת, כמעין "פינג פונג" אין סופי בין הצדדים ובין המומחים מטעמם, וכי בנסיבות בהן ניכר כי עמדת העותרים וטיעוניהם נבחנו ונשקלו על ידי המשיב טרם קבלת ההחלטה, כבענייננו, אין פגם בכך שלא ניתנה להם אפשרות להתייחס פעם נוספת לממצאי המחקר או להתייחסות החוקרת לטענות שהועלו על ידם, שעה שטענותיהם הוצגו בפני החוקרת והיא התייחסה אליהן, ועדיין דבקה בעמדתה המקצועית.
אוסיף, כי גם לו הייתי סבור, ואיני סבור כך, שנפל פגם כלשהו בזכות הטיעון של העותרים, או כי התשתית העובדתית עליה התבססה ההחלטה חסרה וטעונה השלמה, או כי מידת ההנמקה של ההחלטה אינה מספיקה, ספק אם היה די בכך כדי לפסול את ההחלטה, וזאת נוכח הדוקטרינה הנוהגת במשפט המנהלי בדבר "הבטלות היחסית" (ראו: עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ (28.12.2014); בג"צ 10907/04 סולודוך ואח' נ' עיריית רחובות פ"ד סד(1) 331 (1.8.2010); בג"צ 3081/95 ד"ר ג'ובראן רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל פ"ד נ(2) 177 (1996)).
בסופו של יום ניכר היטב, כי המשיב שקל באופן ענייני ומקצועי, תוך שנעזר באנשי מקצוע מומחים לתחום, את הסוגיה העומדת על הפרק, והגיע למסקנה כי גידול פטמים בלולי הכלובים פוגע ברווחתם ואף קיים חשד כי הדבר מגיע כדי התעללות, וכן כי באיזון האינטרסים שבין חופש העיסוק של העותרים, ובין הצורך במניעת פגיעה ברווחת העופות, נוכח היקף הפגיעה והיותה בלתי הפיכה, יש להעדיף את האינטרס האחרון.
חוות דעת נגדית ועמדות מקצועיות שונות
העותרים ביקשו להסתמך על חוות דעת מטעמם המלמדת, לטענתם, כי אין בסיס למסקנת המשיב לפיה הגידול בלולי הכלובים פוגע ברווחת העופות. עם זאת, לא מצאתי כי קמה הצדקה בענייננו להעדיף את חוות דעת מומחה העותרים, על פני חוות דעתה של החוקרת במסגרת ממצאי המחקר והבדיקה המשלימה שנערכה על ידה.
הלכה היא, כי מקום שהרשות נעזרה לצורך החלטתה במומחים מטעמה, לא ישים עצמו בית המשפט כמומחה, כל עוד לא קמה הצדקה להתערב בהחלטתה. רוצה לומר, גם אם קיימות עמדות שונות בסוגיה מקצועית העומדת על הפרק, או אף בהינתן אסכולות שונות או ריבוי גישות, אין זה מתפקידו של בית המשפט בעתירה מנהלית להכריע ביניהם, בנסיבות בהן הרשות היא הגורם המוסמך לקבל את ההחלטה.
ראו בעניין זה את שנפסק בעע"מ 2141-09 הועדה המחוזית המשותפת לתכנון ולבניה נ' אחל"ה איכות חיים לתושבי השרון (31.12.2009):
"העדפת חוות דעת מומחה "חיצוני" על פני חוות דעת המקצועית של הרשות המינהלית, אינה מתיישבת עם אופיו של הליך הביקורת השיפוטית".
ראו גם את האמור בבג"צ 4874-21 אליקים בן ארי בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל (6.2.2022):
"הלכה פסוקה הנהוגה מזה זמן רב בהליכי בג"ץ ובהליכים המתנהלים בפני בתי משפט לעניינים מינהליים פוסלת את חוות הדעת של מומחים פרטיים אשר באים לחלוק על החלטת הרשות המינהלית שנסמכת על עבודתם ועל ממצאיהם של מומחים פנימיים משלה, ככל שחוות הדעת הפרטיות מתיימרות להתערב בשיקול דעתה העצמאי של הרשות, אשר הוענק לה על ידי המחוקק בשל היותה מומחית – אם לא המומחית – בתחומי פעילותה.
….
ביקורת שיפוטית על החלטותיה של רשות מינהלית אינה משאירה מקום ל"קרב של מומחים" אשר מתנהל, לעתים, בבתי המשפט הרגילים בדונם בעניינים אזרחיים ופליליים. בכפוף לכללי ההתערבות הצרים והמוגדרים אשר נזכרים להלן, לעובדה שמומחה פלוני, מכובד ככל שיהיה, חולק על מומחי הרשות אין כל נפקות. זהו הכלל המשפטי היסודי לפיו אנו פועלים בבואנו לבחון את תקינותן של החלטות רשות. כלל זה עומד על שני נדבכים. ראשית, מחלוקת מומחים – ובפרט, חילוקי דעות בין מומחים כלכליים – היא בגדר דבר רגיל ושכיח…
שנית, וזאת העיקר: בבואה להפעיל את שיקול הדעת שהופקד בידיה מכוח דין, רשות שלטונית חופשיה לאמץ לעצמה כל דעה מקשת הדעות המקובלות על המומחים, וכל אימת שהיא בוחרת דעה מקובלת, בית משפט זה, או בית משפט לעניינים מינהליים, לא יחליף את שיקול דעתה של הרשות בדעתו שלו ולא יתערב בהחלטתה, גם אם הדעה המקצועית עליה נסמכת הרשות עומדת במחלוקת כנה בין מומחים.
….
מכאן עולה כי מומחה פרטי לא יוכל לבוא בשערינו במטרה לשכנענו כי החלטתה של רשות מינהלית, אשר נסמכת על דעת מומחים מקובלת ואפשרית, איננה נכונה או איננה ראויה בנסיבות העניין, וכי עלינו לבכר על פניה את משנתו-שלו. קרב מומחים שאותו מומחה יבקש לנהל לא ינוהל בין כתלינו – זאת, מאחר שהרשות המינהלית המוסמכת היא זאת שאמורה להחליט מהי עמדת המומחים המקובלת עליה מבין קשת הדעות המשתייכות לדיסציפלינה כזאת או אחרת. היא – ולא אנחנו".
ראו עוד: בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' עין דור, פ"ד נח(4) 754, 766 (2004); בג"צ 6406/00 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שר התקשורת, פ"ד נ"ח(1) 433 (2001)).
סבירות ההחלטה
כאמור, המשיב הגיע למסקנה לפיה גידול עופות פטם בלולי הכלובים גורם פגיעה ברווחתם ואף מגיע כדי התעללות. לפיכך סירב לתת בידי העותרים היתרי אכלוס נוספים מעבר לאלו שכבר ניתנו בעבר על ידו. בהינתן הפגיעה המובהקת ברווחת העופות, כפי שעולה ממצאי המחקר עליו סומך המשיב את ידיו, החלטתו שלא להעניק לעותרים היתר אכלוס נוספים בלולי הכלובים, סבירה ואינה מצדיקה התערבות בית המשפט המנהלי.
כפי שהובהר לעיל, רווחת בעלי החיים הוא שיקול הנזכר במפורש בחקיקה על פיה נדרש המשיב לפעול. מאחר שלדעת הגורם המקצועי הרלוונטי, גידולם של העופות בלולי הכלובים מגיע כדי התעללות, ומאחר שמדובר בפגיעה בלתי הפיכה, הרי שההחלטה האמורה של המשיב בוודאי אינה חורגת מגדרי מתחם הסבירות.
כפי שציין המשיב, לפי תוצאות המחקר, הפטמים שגדלו בלולי הכלובים של העותרים סבלו מבעיות רגליים בשכיחות ובחומרה גבוהה יותר ביחס לפטמים אשר גודלו בלולי הרצפה של העותרים. ממצאים אלו ניכרו היטב בתוצאות "מבחן האמבט", לפיהן כ-70% מהעופות בלולי הרצפה עמדו על רגליהם במשך 8-10 דקות בטרם רבצו תחתם, וזאת בהשוואה לכ-40% מהעופות בלולי הכלובים.
נתונים אלו אושררו בבדיקה המשלימה, במסגרתה נבחנו פטמים בלולי רפד אחרים בארץ. הגם שנוכח השונות בתנאי הגידול, לא כל הפרמטרים הושוו בהקשר זה בצורה מלאה, הממצאים היו דומים במידה רבה. כ-66% בממוצע מהעופות שגודלו בשלושת לולי הרצפה הנוספים שנבדקו, הצליחו להשלים 8-10 דקות עמידה באמבט בטרם רבצו. נתון זה מאשש את תוצאת המחקר שנערך בלולי העותרים, לפיו העופות שגדלו בלולי הרצפה הציגו יכולת עמידה והתנגדות לרביצה גבוהה יותר מהפטמים שגדלו בלול הכלובים.
אין בידי לקבל את טענת העותרים לפיה המחקר והבדיקה המשלימה שבוצעו מטעם המשיב לא היו מהימנים. לא מצאתי כי נפל פגם מהותי באופן עריכתם או במסקנותיהם, וזאת בהתאם להלכות שעניינן במידת ההתערבות המצומצמת של הביקורת השיפוטית, כאמור לעיל.
מקובלים עליי הסברי המשיב כי הניסוי בשלב הראשון של המחקר, שבחן את גדילת העופות לפטם בשני הממשקים השונים – לולי כלובים מול לולי רפד, נעשה בתנאים דומים יחסית, בניסיון למזער גורמים שיכולים להשפיע על ממצאי הבדיקה (ראו סעיף 12 להחלטה מיום 3.10.2022 נשוא העתירה, שצורפה כנספח 5 לה). המשיב הדגיש כי במסגרת המחקר הושוו שעות תאורה, הרכב הזנה, צפיפות והנתונים הגנטיים, בין העופות בשני סוגי הכלובים, והאמור לא נסתר על ידי העותרים.
עוד מקובלת עליי טענת המשיב לפיה, מאחר שהמחקר קיבל אישור מאת ועדת האתיקה, שאמונה על הנושא, ובוצע בהתאם לדרישות החוק, מתקיימת חזקה לפיה הניסויים נעשו באופן תקין (ראו פסקה 13 להחלטה, נספח 5 לעתירה).
אשר לטענת העותרים לפיה על "מבחן האמבט" בוצעה חזרה אחת בלבד, הדגיש המשיב כי המבחן בוצע פעם אחת בלולי הכלובים וארבע פעמים בלולי רפד, מהם לול אחד של העותרים ושלושה לולים אחרים. כן הדגיש המשיב כי בכל מבחן נבחנו כמות גדולה יחסית של עופות פטם. על פני הדברים נראה, כי מדובר במחקר בהיקף נרחב, ולמצער סביר, ואיני רואה עילה להתערב בסוגיה מקצועית זו.
כמו כן לא נסתרו דברי המשיב, לפיהם העופות נבחרו ל"מבחן האמבט" באופן אקראי, וממילא לא הוכח כי נבחרו עופות הסובלים מצליעה נראית לעין. במאמר מוסגר אציין כי ברי שכל בחירה אחרת, שאינה אקראית, הייתה מטה את הבדיקה לכאן או לכאן, ודווקא פוגעת באמינות המחקר.
אשר לטענה הנוגעת להפרשי המשקלים בין העופות, המשיב הסביר, כי בעקבות טענת העותרים להבחנה בין זכרים לנקבות, התבקשה החוקרת לבחון סטטיסטית את נתוני זמן העמידה של הפטמים בכל לול, בחלוקה לפי מינים. במענה לכך, נערכה טבלה ממנה עולה כי על אף שמשקל הפטמים בחלק מלולי הרצפה שנבדקו ב"מבחן האמבט" היה גבוה יותר ממשקל הפטמים בלול הכלובים, ובהתחשב אף בכך שבבדיקה המשלימה נבדקו עופות בעלי משקלים מעט יותר גדולים, הרי שהממצא לפיו זמן העמידה בלולי הרצפה, גם בבדיקה המשלימה, היה ארוך יותר (בדומה לממצאי המחקר הראשוני שערך השוואה בין שני סוגי הלולים במשק של העותרים), מאשש את המסקנה לפיה זמן העמידה הממוצע של הפטמים בלולי הכלובים היה נמוך מזמן העמידה הממוצע של הפטמים בלולי הרפד.
אף המסקנה לפיה קיים קשר בין אופן גידולם של העופות, סוג רצפת הלול עליה הם עומדים, לבין העיוותים שנצפו ברגליהם וביטוייה ההתנהגותיים של התופעה כעולה מ"מבחן האמבט" – נראית לי כסבירה והגיונית.
איני מקבל את טענת העותרים לפיה יש לדחות את ממצאי המחקר והבדיקה המשלימה בהתבסס על כך שיתכנו סיבות אחרות העשויות להסביר את העיוותים ברגלי העופות, ללא קשר לסוג רצפת הלולים, כגון השפעת זיהומים מסוימים, סוג ההזנה הניתנת לפטמים או שעות התאורה.
העותרים לא עמדו בנטל לסתור את מסקנות המשיב, ולא הוכיחו אי אלו מהסיבות להן טענו יכולות לספק הסבר בסבירות גבוהה לממצאים בדבר העיוותים ברגליי הפטמים. כך למשל, בנוגע לסיבה הגנטית, לא זו בלבד שהיא לא הוכחה כדבעי על ידי העותרים, הרי שהיא ממילא אינה סבירה מאחר, כפי שציין המשיב, הפטמים בשני ממשקי הגידול של העותרים היו מאותו קו גנטי. העותרים אף לא הוכיחו מעורבות של זיהומים כלשהם, ולא סתרו את טענת המשיב לפיה במהלך הבדיקות לא נמצאה כל תחלואה. אף הטענה לפיה שינוי תזונתי או אופי התאורה בכלובים הם אלה שגרמו לעיוותים ברגלי העופות, הועלתה בעלמא ללא כל תמיכה.
בנוסף, איני סבור כי היה על המשיב להעלות ולשלול הסברים חלופיים לעיוותים ברגליהם של הפטמים. משהתרשמתי שמסקנתו של המשיב סבירה והגיונית, ומאחר שהבדיקות בוצעו על ידי גורם מקצוע בעל מומחיות רלוונטית, הרי שהמשיב היה רשאי להתבסס עליהם. לכך יש להוסיף כי העותרים עצמם לא עמדו בנטל לתמוך את טענתם בדבר הסבר חלופי לממצא שעניינו בעיוות רגלי העופות במקורות מהימנים.
זאת ועוד, גם אם עיוותי הרגליים בקרב פטמים היא תופעה שכיחה, כפי שטענו העותרים, וזאת כתוצאה מגדילתם המהירה, הרי שאין בכך כדי לשלול את המסקנה לפיה גידולם בלולי כלובים, להבדיל מלולי הרצפה, מעצים מאפיין זה.
ראו בהקשר זה סעיפים 16-17 להחלטת המשיב מיום 3.10.2022 (נספח 5 לעתירה):
"בעיות רגליים הן תופעה שכיחה יחסית בגידול הפטם המודרני. הסיבה לשכיחות הגוברת של תופעה זו נעוצה בטיפוח הגנטי לגדילה מהירה, ויצירת מסת שריר תוך זמן קצר מטעמים של יעילות כלכלית חקלאית…
…
גידול פטמים על רצפת רשת, פלסטיק או כל חומר שאינו מספק את ההתנגדות הביו-מכאנית הנדרשת לשם התפתחות תקינה של שלד, כפי שקורה בלול הכלובים בתלמים, גורם להחמרה של הפתולוגיות ולעליית שכיחותן.
זאת ועוד, הגבלת התנועה בכלובים, כפי שקורית מטבע הדברים בלול הכלובים בתלמים מהווה גורם תורם להופעת הפגיעה בשלד ולחומרתה".
העותרים לא סתרו מסקנה זו, לפיה בעיות הרגליים של העופות הוחמרו בקרב אותם עופות שגודלו בלולי כלובים, בהשוואה לאלו שגדלו על רצפת בטון עם רפד, המצטיירת כסבירה והגיונית כאמור.
משנמצא על ידי המשיב, כי הפגיעה ברווחת הפטמים היא מובהקת, וכי שיטת הגידול בלולי הכלובים עולה לכדי התעללות לפי סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים, הרי שהחלטתו שלא להמשיך לשלב השני של המחקר לבחינת היבטים נוספים, על אף שהדבר צוין במכתב מיום 13.10.2020 מטעם ראש מטה שר החקלאות, אף היא סבירה בעיניי.
שיקולים נוספים
מצאתי כי יש לדחות את טענת העותרים לפיה המשיב בחן אך ורק את נושא רווחת בעלי החיים, תוך התעלמות ממספר שיקולים רלוונטיים אחרים. מלשון החלטתו של המשיב עולה בבירור, כי נשקלו שיקולים נוספים. כך למשל צוינה היעילות הכלכלית של טכנולוגיית לול הכלובים (סעיף 7 להחלטה), וכן צוין כי הלול מספק תנאים סביבתיים המיטיבים עם רווחת העופות, כגון בהיבט של טמפרטורה ולחות, וכן כי נגרמת לפטמים פחות עקה הנובעת מתנועת אנשים בלול, הגם שיתרונות אלו קשורים, על פי המשיב, להיות הלול מצוי במבנה סגור, מבוקר אקלים ומנוטר, ולאו דווקא להיותו לול כלובים או לחומר ממנו עשויים הכלובים (סעיף 14 להחלטה, ובפסקת הסיכום).
המשיב אף הבהיר, כי שקל גם את הפגיעה הכלכלית בעותר. זאת עשה, הגם שהקמת הלול "יצאה לדרך" ללא אישורו וחרף ידיעת העותרים כי מדובר בפרקטיקה שאינה מקובלת בישראל כאשר למן הרגע הראשון הובהר להם באופן מפורש, כי עצם האכלוס כפוף לבדיקת רווחת הפטמים, המחייבת עריכת בדיקה מקיפה.
עוד שקל המשיב את בריאות הציבור ובריאות העופות, ועמד על כך שלא נמצא ללול הכלובים יתרון או חסרון בהיבט זה, וממילא מניעת הפצת מחלות ושמירה על תוכנית הבטיחות הביולוגית, מהווה תנאי למתן היתר אכלוס בלול מכל סוג שהוא.
בסופו של יום, באיזון הכולל של השיקולים השונים, מצא המשיב, כי הפגיעה ברווחת הפטמים כה חמורה עד שהיא ראויה לגבור על השיקולים האחרים (פסקת הסיכום להחלטה). רוצה לומר, בהינתן אותן אינדיקציות לפגיעה משמעותית ברגלי העופות, הגורמת להם כאב וסבל, קבע המשיב בהחלטתו כי החסרונות שבלולי הכלובים עולים על היתרונות הפוטנציאליים הטמונים בהם. הנה כי כן, שיקול רווחת הפטמים הוא זה שבסופו של דבר הכריע את הכף, הגם שלא היה השיקול היחיד שנשקל. בכך לא מצאתי פסול.
יש להדגיש בהקשר זה, כי העותרים לא צרפו מאמר מדעי או תוצאות מחקר מטעמם בנוגע לרווחת הפטמים בלולי הכלובים שלהם. בנוסף, אף יתר טענותיהם של העותרים ביחס ליתרונות לולי הכלובים נטענו בעלמא. כך למשל, הטענה כי ללול הכלובים יתרון מובנה בקשר עם מניעת הפצתה של תחלואה, בהשוואה ללולי הרפד, או כי ללול הכלובים יתרון בהיבטים של מתן אנטיביוטיקה וכיוצא בזה.
יתר על כן, אף לו היו מוכחות טענות אלו של העותרים באשר ליתרונותיהם היחסיים של לולי המושבה, כגון הטענה כי מבחינת שיקולי איכות הסביבה, דוגמת חיסכון באנרגיה, לולי המושבה עדיפים על פני לולי הרפד, ואף אם היה ניתן משקל גדול יותר לנזקו הכלכלי של העותר (הגם שהיקפו המדויק לא הוכח), איני סבור כי היה בכך כדי לשנות את התוצאה.
בסופו של יום, עמדתו של המשיב, לפיה יש להעדיף את שיקול רווחת העופות על פני השיקולים האחרים, היא עמדה סבירה וראויה. למותר לומר, כי הפגיעה ברווחת העופות היא פגיעה בלתי הפיכה ושאינה ניתנת לתיקון, וכי רווחתם, ובוודאי מניעת התעללות בהם, הם שיקולים הנזכרים באופן מפורש בחוק צער בעלי חיים ובפקודת מחלות בעלי חיים מכוחו מוסמך המשיב לתת היתרי אכלוס לעופות הפטם.
טענה נוספת של העותרים היא, כי עומדת להם טענת הסתמכות. לא מצאתי ממש בטענה זו. מהחומר שעמד בפניי עולה באופן מובהק, כי למן הרגע הראשון הבהיר המשיב שמתן ההיתר ללול האחד, לולו של העותר, יהא כפוף לבחינה מקיפה של רווחת העופות. כך גם עולה ממכתבו של המשיב לציבור מגדלי הפטמים (נספח 4 לכתב התשובה). אפנה בעניין זה גם להחלטתי הראשונה בבקשה לצו ביניים בעתירה הקודמת לפיהן לא קמה הצדקה לטענת הסתמכות מצד העותר. כך בפסקה 52 להחלטה האמורה:
"משאלו פני הדברים, ובהתחשב בכך שהמחקר נערך בלולו של העותר, לא קמה הצדקה לטענת הסתמכות מצדו, וממלא לא הוכח על ידו כי הוא הקים את הלול תוך התחייבות לקבלת היתר אכלוס. למעשה, מראיות המשיב עולה כי ההפך הוא הנכון, שכן במכתב נציגת המשיב מיום 21.8.2019 התבקש העותר במפורש לעצור את עבודות הבנייה במשק של לולי הסוללה, עד לבירור הנושא עם הלשכה המשפטית של משרד החקלאות".
העותרים טענו אף לפגיעה בזכויות החוקתיות לקניין ולחופש העיסוק. אכן, לא ניתן לחלוק על עצם קיומה של פגיעה בזכויות אלו. עם זאת, פגיעה זו היא "לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש" (סעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק) וזאת נוכח המסקנה, כי גידולם של העופות בלולי הכלובים פוגעת ברווחתם ומגיעה כדי התעללות. מכאן שאף קיים קשר רציונלי מובהק בין האמצעי בו נוקט המשיב באי מתן היתרי האכלוס, לבין התכלית, לאמור – מניעת הפגיעה ברווחת העופות. אשר לאפשרות לבחור באמצעי שפגיעתו בזכויות החוקתיות פחותה, הרי שהעותרים הציעו לבצע אי אלו שינויים בלולי הכלובים, כגון בדרך של פתיחת מחיצות. עם זאת, אין די בכך שקיים אמצעי אחר שפגיעתו בזכויות פחותה, אלא נדרש שאותו אמצעי אף הוא יגשים את התכלית בדרך הראויה והנדרשת (ראו למשל: בג"צ 10203/03 המפקד הלאומי בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(4) 715 (2008); בג"צ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367 (1997)).
מקובלת עליי בהקשר זה עמדתו המקצועית של המשיב לפיה הפתרון המוצע לא יביא לצמצום במידה הנדרשת של הפגיעה ברווחת העופות, ולא יהיה בו משום פתרון מניח את הדעת לעיוותי הרגליים מהם סובלים העופות הגדלים בלולי הכלובים. כזכור, לפי עמדתו של המשיב, אותה מצאתי מקום לאמץ, עיוותים אלו נגרמים בשל הרשת עליה עומדים העופות, אשר אינה מספקת את התמיכה הנדרשת לרגליהם. ממילא, פתיחת המחיצות לא תיתן פתרון לבעיה זו. גם בחינת שאלת מידתיות הפגיעה, אינה משנה את המסקנה האמורה.
כפי שקבעתי בהחלטתי השלישית בבקשה לצו הביניים בעתירה הקודמת, הרי שבאיזון האינטרסים שבין זכויות העותרים, מחד, לבין גרימת סבל לעופות, מאידך, מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת האינטרס האחרון. הפגיעה בעותרים נובעת באופן ישיר מהצורך להגן על רווחת העופות, וזו משמעותית, רחבת היקף ובעלת השפעה עתידית נרחבת, בעוד שהנזק הכלכלי הוא נקודתי, גדול ככל שיהיה, מה גם שהנטען בעניין זה לא הוכח.
אשר לטענת העותרים הנוגעת לתקופת ההסתגלות, הרי שנוכח הפגיעה ברווחת העופות עליה מבוססת ההחלטה, לא מצאתי את החלטת המשיב שלא לאפשר לעותרים תקופת הסתגלות (מעבר להיתרי האכלוס הנוספים שניתנו על פי החלטתי הראשונה והחלטתי השנייה בבקשות לצו הביניים) כבלתי סבירה (ראו גם החלטתי השלישית בצו הביניים, פסקה 15).
לצד כל זאת, חזקה על המשיב שיפעל בהוגנות ובשקיפות, וכפי שציין בסיכומיו, ככל שיציגו העותרים חלופה ראויה לצורך הפעלת הלולים, אשר תאפשר שמירה על רווחת העופות במידה הנדרשת, לצד מידע מהימן לתמיכה בחלופה זו, יהיה הוא נכון לשקול אותה בחיוב (סעיף 27 לסיכומי המשיב).
העותרים ייחסו משקל לא מבוטל לעצם התקנת התקנות החדשות שעניינן תרנגולות מטילות, לאמור – תקנות צער בעלי חיים גידול תרנגולות מטילות והחזקתן בלולים לצרכים חקלאים), תשפ"ב-2022 – המבקשות להסדיר את אופן גידולן של תרנגולות מטילות בישראל. לפי התקנות יאסר בעתיד גידולן של המטילות בכלובים, כפי שהיה נהוג עד כה.
לטענת העותרים החלטת המשיב בעניינם מפלה ביחס למה שנקבע בתקנות אלו: בעוד שהחלטת המשיב היא בעלת תוקף מידי, ולפיה נאסר על העותרים לאלתר לגדל עופות פטם בלולי כלובים, הרי שביחס למגדלי התרנגולות המטילות בארץ, נקבעה תקופת מעבר והסתגלות מפליגה של שנים רבות.
סבורני כי אין הנדון דומה לראיה. ראשית, בשונה מענף עופות הפטם, בענף גידול תרנגולות מטילות מקובלת מזה שנים בישראל שיטת גידול בכלובים, ומכאן שלמגדליהם קמה טענת הסתמכות משמעותית. שנית, לא נסתרה טענת המשיב לפיה קיים שוני פיזיולוגי בין נתוניהם של התרנגולות המטילות לאלו של עופות הפטם, שוני המצדיק את ההבחנה ביניהם. שוני זה מתבטא בקצב גדילה שונה, במשקלים שונים, באורך החיים ועוד.
סוף דבר
בשים לב לכל האמור – העתירה נדחית.
לא מצאתי בטעונים האחרים שהובאו מטעם מי מהצדדים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של ענין (ראו: רע"א 20/15 פרץ נ' ורטיס (18.1.2015); רע"א 6509/14 זפט נ' יעקב (3.11.2014); רע"א 69/12 משה נ' גוהרי (21.3.2012); רע"א 1146/11 צ'רלטון בע"מ נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל (16.8.2011)), ובכלל זאת הטענה למעורבותם של שיקולים זרים בהחלטתו של המשיב, מה גם שטענה זו נטענה בעלמא.
העותרים יישאו בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪ שישולם בתוך 30 יום מיום מתן פסק דין זה, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ה אלול תשפ"ג, 11 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.
