לפני
כבוד השופטת יעל בלכר
העותר
מאיר כהן
ע"י ב"כ עו"ד טל קדש
נגד
המשיבה
עיריית תל-אביב-יפו
ע"י ב"כ עו"ד טל יקר
פסק דין
לפניי בקשת המשיבה (העירייה או המשיבה) לסילוק העתירה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית בטענה שהסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי, שכן עיקרה ומהותה של העתירה בעניין חוזי. זאת, לאור קיומו של הסכם בין הצדדים המתייחס, בין היתר, לגביית חוב הארנונה שבמחלוקת ומשעה שבמוקד העתירה טענות שונות של העותר בעניין תוקפו של ההסכם, פרשנותו והפרתו (לפי הטענה) ע"י המשיבה. מנגד סבור העותר כי העיקר הוא בביקורת שיפוטית מנהלית על הפעלת הליכים מנהליים לגביית חוב ארנונה, הנתונה לסמכותו של בית משפט זה.
עניינה של החלטה זו הוא אפוא בשאלה איזוהי הערכאה המוסמכת לדון בעניין המועלה בעתירה, בית המשפט לעניינים מנהליים או בית המשפט האזרחי.
העתירה והרקע העובדתי
המחלוקת בין הצדדים התעוררה סביב חוב ארנונה שנצבר על נכס עסקי המצוי ב"שכונת הארגזים" ברחוב לח"י 56 פינת נתיבות 2 בתל אביב-יפו, הידוע כגוש 6137 חלקה 2, המצוי במגרש המיועד לפינוי (הנכס).
העתירה הוגשה, כך לפי האמור בה, כנגד החלטות העירייה מיום 13.3.2023 ומיום 29.3.2023 לנקוט כנגד העותר בהליכי גבייה מנהליים בגין חוב ארנונה בסך 1,691,287 ₪ שנצבר בגין הנכס (ההחלטה) (יוער כי מדובר במכתבי תשובה של המשיבה לפניות ב"כ העותר למשיבה לאחר שנשלחה לעותר הודעה על קיום חוב מיום 26.5.2022). לטענת העותר, החלטת העירייה עומדת בניגוד להתחייבותה להקפיא את הליכי הגבייה עד למועד פינוי הנכס, כאמור בכתב התחייבות מיום 28.10.2014, והוצאה חרף היותם של חיובי הארנונה שנויים במחלוקת.
אין חולק כי בין בעלי הדין נחתם הסכם מיום 28.10.2014 שכותרתו "כתב התחייבות לתשלום חוב" (ההסכם או כתב ההתחייבות, נספח 3 לעתירה). ההסכם מסדיר חוב ארנונה בגין נכסים אחרים של העותר, אך כולל גם התייחסות לחוב הארנונה בגין "הנכס" כהגדרתו לעיל, שנדון בעתירה זו, והוגדר בהסכם "החוב המשותף". כך נקבע, בין היתר, בהסכם:
"5. ידוע לי כי קיימים על שמי חשבונות נוספים אשר החובות בהם הינם במשותף עם אבי מ' כהן עזרא, אשר עומדים נכון ליום 9/9/14 ע"ס של 1,163,141 ₪ (להלן: 'החוב המשותף'), אשר אינם כלולים בהסדר ובגינם הסכימה העירייה לפנים משורת הדין ומבלי להודות ו/או לוותר במן [כך במקור] מטענותיה לעניין החוב לעכב את ההליכים לגביית החוב כנגדי וזאת עד למועד פינוי עתידי של הנכסים נשוא החוב".
6. ידוע לי, כי ההליכים כנגד אבי … כהן עזרא ז"ל לרבות הליכים כנגדי כיורש אבי ז"ל אינם מעוכבים לרבות ההליכים בתיקי ההוצל"פ" (סעיף 6).
כל ההדגשות בקו תחתי בציטוטים במסגרת פסק דין זה אינן במקור והוספו על ידי – י'ב'.
הנכס בגינו נצמח חוב הארנונה הנדון בעתירה זו, הוא, כאמור, נכס עסקי המצוי במגרש שמיועד לפינוי בשכונת הארגזים. לעותר גם זכויות בדירת מגורים באזור זה. מהעתירה ונספחיה עולה כי בחודש אוגוסט 2020 חתם העותר עם החברה היזמית שהתחייבה לדאוג לפיתוח שכונת הארגזים (היזם) על שני הסכמים, אחד ביחס לנכס העסקי (ההסכם עם היזם) והשני, ביחס לדירת המגורים (ראו ההסכמים, נספחים 6-7 לעתירה). לפי ההסכם עם היזם, כנגד פינוי הנכס שבנדון יקבל פיצויים בסך 600,000 ₪ בדרך של הטבה לצורך רכישת דירה מהיזם ו/או כתשלום עבור מי מילדיו שיידרשו לשלם כסף לקבלת/רכישת דירה בהתאם למתווה פיצוי חברתי שמקדמת העירייה לפיצוי התושבים בשכונת הארגזים; וככל שהעותר או ילדיו לא ירכשו דירה מהיזם, לא ניתן יהיה לממש הטבה זו בכל דרך אחרת (סעיף 4.5 להסכם עם היזם). מכאן שאין העותר צפוי לקבל כל תשלום במזומן, ואם לא תמומש ההטבה, לא יקבל דבר בגין פינוי הנכס. כנגד פינוי דירת המגורים ניתן פיצוי של דירה.
לטענת העותר, אין כרגע צפי לפינוי המגרש שעליו הנכס או לפינוי המגרש שבו אמורות להיבנות דירות הפיצוי או ביחס למועד שבו יבוצע תכנון המקרקעין ותיבנה דירת הפיצוי אם בכלל. וכאמור, כנגד פינוי הנכס אין העותר צפוי לקבל כל תשלום במזומן, ואם לא תמומש ההטבה, לא יקבל דבר בגין פינויו. גם בתמורה שיקבל העותר כנגד דירת המגורים אין כדי להועיל לעירייה. אף אין חוב ארנונה בגינה, לא ננקטו הליכי גבייה וממילא אין ההסכם עם המשיבה מתייחס לדירה זו.
לטענת העותר, המשיבה אשר הטילה עיקול צד ג' על זכות העותר אצל היזם ומכירה את ההסכמים שביניהם, הבינה כי אין הוא צפוי לקבל פיצוי כספי במזומן ולכן בחרה "לשבור את הכלים" ולאיים בהליכי גבייה. זאת, אף שלשיטת העותר טרם הגיע כלל המועד לתשלום החוב לפי פרשנותו הנכונה של ההסכם (ארחיב בעניין בהמשך), וחרף היותם של חיובי הארנונה שנויים במחלוקת (לשיטתו). העותר כופר גם בעצם קיומו של החוב, שיעורו, וחובתו שלו לשאת בו, עת שלא חולק העיזבון ואין צו ירושה לאביו המנוח. לטענתו, אף אין מקום לחייב בריביות שנצברו מאז "קובּע" החוב בהסכם, כך שהחוב תפח עד לסך של כ- 1.7 מיליון ₪ וממשיך לתפוח בהעדר צפי לפינוי, וכן שמורה לו הזכות לתקוף את החוב לגופו.
לטענת העותר החלטת המשיבה לנקוט כנגדו בהליכי גבייה מנהליים אף שלא התקיימו לשיטתו התנאים לתשלום החוב, מהווה הפרה יסודית של ההסכם ובשל כך התבקש בית המשפט לקבוע כי ההסכם בטל. העותר מציין כי כוונת הצדדים בסעיף 5 להסכם היא "כי יתרת חוב עבר ככל שקיימת תשולם אך ורק כנגד שני תנאים מצטברים – פינוי הנכס ותשלום פיצויים מאת היזם אשר יועברו לצורך כיסוי חוב לעירייה." (סעיף 29 לעתירה). תנאים אלה לא התקיימו, שכן הנכס לא פונה ואין צפי לפינוי ולפי הטענה גם לא חל כל שינוי נסיבות שיצדיק נקיטה בהליכי גביה בחריגה מהמוסכם. לטענת העותר, אפוא, לפי פרשנותו את ההסכם, טרם קמה השעה לתשלום החוב (שבו הוא כופר). עוד נטען, כי ההסכם ובפרט, הסעיפים הרלבנטיים לנכס – נוגד את תקנת הציבור. זאת כיוון שהחוב הנקוב בהסכם תופח בעוד שאין צפי לפינוי והעותר לא מקבל פיצויים מהיזם. נטען עוד כי "במסגרת ההסכם קיים סעיף עליו הוחתם העותר כשידיו כבולות לפיו הוא מודע לחיובי ארנונה נוספים על שמו ועל שם אביו המנוח בסך 1,163,141.49 ₪, נכון לתאריך 9/9/2014, אשר אינם חלק מההסדר"; וכי "העותר … חלק על גובה החוב המשותף לו ולאביו וחתם על ההסכם תחת לחץ, אילוץ, וכפייה מצד העיריה אשר בדרכי תחבולה איימה לנקוט בהליכי גבייה על מנת לשרבב את העותר לסלק את חובות העבר של אביו המנוח". העותר העלה טענות נוספות לפיהן הוא רשאי לתקוף את עצם קיומו של החוב או שיעורו וסבור כי יש "לפתוח את ההסכם" בכל הקשור לסכום שקובּע בו כביכול.
לחלופין, אם לא ייעתר בית המשפט למבוקשו זה וייקבע כי ההסכם עומד בתוקפו, מבקש העותר כי בית המשפט "יתערב" כך שיימצא "פתרון הולם ומאוזן" לתשלום החוב "על בסיס מס אמת ו/או חיוב ריאלי אשר העותר יוכל לעמוד בו כנגד ובכפוף לפיצויים ממשיים מאת היזם בהתאם לכוונת הצדדים בעת החתימה על ההסכם". בזיקה לכך מבקש העותר מבית המשפט להורות על הפחתת הריבית וכן טוען, כי עם אחרים הגיעה העירייה להסדרים נוחים יותר לתשלום הקרן בלבד, וביקש לקבל פרטים על כך. העותר מציין כי קיים מספר פגישות עם נציגי העירייה והציג את ההסכמים עם היזם ללמד שלא קיבל כל תמורה, וכי "אין אפשרות להותיר על כנו את סעיף תשלום החוב" ואף "ביקש להגיע להסדר חלופי והוגן לצרכי פשרה במסגרת משא ומתן עם העירייה…", ללא הועיל. למרות האמור ואף שהעירייה מודעת לכך שהממון אינו מצוי בכיסו והחוב כולו שנוי במחלוקת (כך לפי הטענה) – עומדת העירייה על דרישתה לתשלום החוב ועל נקיטת הליכי גבייה. בתוך כך ולאור כל הנטען, ביקש העותר להורות למשיבה להימנע לעת הזו מהליכי גבייה בשל הגשת העתירה וכל עוד לא ניתן פסק דין סופי.
כאמור, העירייה הגישה בקשה לדחיית העתירה על הסף, והיא העומדת להכרעה.
טענות הצדדים בבקשה
לטענת העירייה, מעיון בעתירה עולה כי לעותר טענות כנגד נסיבות כריתת ההסכם, בעניין פרשנותו ואופן יישום האמור בו וטענות חוזיות נוספות, ואף התבקשו סעדים מתחום דיני החוזים. משכך, מדובר במחלוקת חוזית אזרחית שיש לבררה בבית המשפט האזרחי המוסמך ולא בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. המשיבה הפנתה בין היתר לפסק דין שניתן ע"י כב' השופט ורדי בתיק אחר שבו יוצג העותר ע"י אותו בא כוח ונמחק מאותו טעם, גם שם התבקש בית המשפט להורות להימנע מהליכי אכיפה עד פסק דין סופי ונטען כי ההליכים ננקטים חרף הסכם פשרה ובניגוד לו (עת"מ 44799-05-23 מיסטרל ציוד למסעדות בע"מ נ' עיריית תל אביב מיום 6.6.2023). המשיבה טענה עוד, כי לא רק שקיומו של ההסכם והטענות והסעדים המבוקשים, שנוגעים רובם ככולם להסכם, מעבירים את הסכסוך לשדה החוזי, אלא שגם סדרי הדין הנהוגים בבית משפט זה אינם מאפשרים בירור וליבון של הפלוגתאות החוזיות והאזרחיות שמעוררות טענות העותר.
העותר סבור כי מרכז הכובד של העתירה הוא בטענות מנהליות טהורות שמקומן בבית משפט זה, ביחס לאופן הפעלת סמכותה של העירייה לנקוט הליכי גבייה ואופן הפעלת שיקול דעתה בעניין זה; ובית המשפט התבקש לקבוע שעל העירייה להימנע מהליכי גבייה בניגוד להסכם, כל עוד לא פונה הנכס והעותר לא קיבל דבר מהחברה היזמית. העותר מדגיש כי (לשיטתו) הוא לא הפר את ההסכם משעה שלא התקיימו התנאים כאמור לתשלום, ואילו העירייה בבקשה לסילוק על הסף אף לא ציינה במה לשיטתה הפר העותר את ההסכם. לטענת העותר, התנהלות העירייה נגועה בחוסר הגינות, שכן זכויותיו אצל היזם מעוקלות לטובת העירייה, העותר לא קיבל כל תמורה ואין צפי לפינוי. הטענה שההסכם נוגד את תקנת הציבור בהעדר צפי לפינוי (והחוב תופח תוך שהליכי הגבייה מוקפאים) היא לשיטת העותר טענה מתחום המשפט המנהלי שאינה נוגעת לדיני חוזים או לפרשנות של ההסכם, ועניינה סבירות החלטת הרשות להפעיל את סמכותה לנקוט בהליכי גבייה.
אשר לסעד שהתבקש לקבוע כי המשיבה הפרה את ההסכם והוא בטל – לטענת העותר, באותו סעיף התבקש גם סעד חלופי לפיו ההסכם יעמוד בתוקפו אך תוך שישונה לפי קביעת בית המשפט כמפורט לעיל. העותר ציין כי אינו עומד על ביטולו של ההסכם, וכי הוא מוכן שזו תהא עמדתו לצורך העתירה "ולו לשם גביית מס אמת ונקיטת הליכי גבייה בהתאם לכללי המשפט המנהלי". לשיטתו, זעקת ההגינות היא שעומדת במרכז העתירה ויש לבחון את הטענות במשקפיים מנהליות. הטענות הנוגעות לפן החוזי שלובות בטענות המנהליות ונועדו לשקף את דרך הילוכה של העירייה אשר עומדת על תשלום חוב על סך של כ- 1.7 מיליון ₪ תוך מימוש נכס של העותר בחוסר הגינות, ביודעה כי אין צפי לפינוי הנכס והעותר לא קיבל תשלום מאת היזם. התנהלותה מצדיקה ביקורת וגינוי במישור המינהלי. העותר מבקש "להיצמד לפרק הסעדים בעתירה … הגם שבעתירה משולבים יסודות שונים שנועדו לתאר את הלך הרוח". לטענתו, הפסיקה שהביאה המשיבה לתמוך בבקשה אינה רלבנטית. העותר סומך ידו בין היתר על פסק הדין ברע"א 3062/16 קלמן נ' המועצה האזורית דרום השרון (21.4.2016) (עניין קלמן), שם נקבע כי כשהיסוד הדומיננטי הוא הציבורי, מוטב שבית המשפט לעניינים מנהליים יאמר את דברו ויתייחס לפי הצורך גם לאפיק החוזי מאשר מצב שבו בית המשפט האזרחי יפסוק בדבר תוך התייחסות לאפיק המינהלי.
בהמשך להחלטתי מיום 10.8.23, הבהירה העירייה את נסיבות הפעלת הליכי הגבייה כלפי העותר. לטענת העירייה, העותר העלים מידיעתה את דבר חתימת ההסכם עם היזם בשנת 2014, והדבר נודע לה בעקבות בדיקה שעשתה מול היזם במחצית הראשונה של שנת 2022. רק לאחר שבחודש יוני 2022 קיבל העותר דרישות להסדרת חוב הארנונה הוא הגיע לעירייה והציג בפני נציגיה את ההסכמים עם היזם. לא בכדי, כך נטען, נמנע מלהביאם לידיעת העירייה, שכן לפי ההסכם עם היזם העותר אינו מקבל תמורה כספית עבור פינוי הנכס העסקי אלא זכות להנחה בלבד. הפועל היוצא הוא שאין כל התכנות למימוש המתווה שנקבע בסעיף 5 להסכם על הרציונל שבבסיסו, שלפיו ישולמו חובות הארנונה שנצברו על הנכסים העסקיים מתוך כספי הפיצויים שיקבל העותר בתמורה לפינויים; ואין כל רלבנטיות למועד הפינוי. לפי הטענה, היה ברור גם לעותר כי כשהעירייה תדע את פרטי ההסכם עם היזם שלפיו אינו צפוי לקבל כספים כנגד הפינוי, היא תפעל לגביית החוב. על כן בחר להעלימו מעיני העירייה, באופן העולה כדי חוסר תום לב בביצוע ההסכם, ותוך הפרתו הבוטה. חוסר תום הלב בא לידי ביטוי, כך נטען, גם בטענות סותרות שמעלה העותר בעתירה כאשר מצד אחד הוא טוען לביטול ההסכם בהיותו נוגד את תקנת הציבור או בשל כפיה ועושק ומצד שני הוא טוען שהעירייה מחויבת לפעול פי ההסכם ולא לנקוט בהליכי גבייה.
לבקשת העותר ניתנה לו אפשרות להתייחס להבהרת העירייה. העותר סבור כי יש בהבהרה כדי לחדד את אי הגינות העירייה שרוצה לפרוע מידית חובות של כ- 2 מיליון ₪ אף שלשיטתו אין שינוי במצב הקיים ובניגוד להסכם המקפיא את הגבייה "עד למועד פינוי עתידי של הנכסים נשוא החוב". עוד טען כי העירייה העלימה את העובדה שבסעיף 2 להסכם עם היזם צוין שהתקבל אצלו עיקול על זכויות העותר בשל חוב הארנונה הנטען והיזם יפעל בהתאם לכל דין בנוגע להודעות עיקול אלה. העותר דוחה את הטענה שהסתיר את ההסכם מהעירייה. לטענתו, זה הונח לפתחה בהתכתבויות ביניהם ואף הוטל עיקול כאמור על זכויותיו אצל היזם לפני שנים. בנסיבות אלה, כלשון העותר, אין בידו אפשרות לפעול מאחורי גבה של העירייה. העותר שב והדגיש כי אין צפי לפינוי וכי לא קיבל פרוטה מהיזם. גם דירת מגוריו משועבדת לעירייה, כך שמצבה של העירייה לא השתנה בעוד ידי העותר כבולות.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים ובתוקף הסמכות לפי תקנה 7 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א – 2000, מצאתי להיעתר לבקשה ולהורות על סילוק העתירה על הסף מחמת שמקומה לפני בית המשפט האזרחי המוסמך.
להלן אבאר דברים.
התשתית הנורמטיבית
סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לענינים מינהליים, תש"ס – 2000 מסמיך את בתי המשפט המינהליים לדון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה …". סעיף 2 לאותו חוק מגדיר "החלטה של רשות" כ"החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן, מעשה או מחדל". סמכות בית משפט זה לפי סעיף 5(1) קמה, אפוא, בהתקיים שני תנאים מצטברים: התנאי הראשון נוגע לשאלה מי הוא המשיב בעתירה; והשני נוגע לעניינה של העתירה, ולפיו יש לבחון את מהות העניין והאם מדובר בעניין המנוי בתוספת הראשונה. אין מחלוקת כי מתקיים כאן התנאי הראשון. השאלה היא אם מתקיים התנאי השני בדבר מהות העניין.
כפי שנקבע בפסיקה, המבחן לקיומו של התנאי השני הוא מבחן מהותי. "סיווגו הענייני של נושא התובענה אינו תמיד קל. הוא מצריך בחינה החורגת מניסוחן הטכני של עילות התביעה והסעדים המבוקשים בתובענה, ומחייב לא אחת ירידה למהות הסכסוך בין הצדדים, ועמידה על התכלית שלשמה מתבקשת ההכרעה השיפוטית" (ע"א 9379/03 מיכאל צ'רני נ' מדינת ישראל (6.12.2006) (עניין צ'רני), כבוד השופטת איילה פרוקצ'יה, פסקה 23). בדומה קבע גם כבוד השופט הנדל בעניין קלמן כי "יש לבחון את מהות העניין – האם מדובר בעניין המנוי בתוספת הראשונה. […] יושם אל לב הדגש על העניין ולא על הסעד. כמובן, הסעד עשוי להיות רלוונטי, ובמיוחד לנוכח מבנה העניינים המונחים לפתחו של בית המשפט המנהלי, כגון תובענה מנהלית על הגדרתה […] לצורך הכרעה בבקשה זו יודגש כי מבחן העניין מכוון את המבט למהות של ההליך. אין זה אומר כי אין חשיבות לפרטי הסמכות, והא ראיה – התוספת הראשונה לחוק מפורטת. עם זאת, במבט-על העניין ומהותו הם החוט השוזר את הפרטים הקבועים בתוספת לחוק. נקודה זו מלווה את ההכרעה. זוהי הדרך הראויה, לדעתי, במקרים בהם שאלת הסמכות מורכבת ואינה חד-משמעית" (פסקה 2).
כאמור, סוגיית הסמכות אינה תמיד קלה. לא אחת התעוררה השאלה ביחס לתובענה ששלובים בה יסודות מנהליים ויסודות אזרחיים, כבענייננו. בעניין צ'רני נקבע כי "סיווגה של תובענה כעניין אזרחי המצוי בסמכות בית משפט מחוזי, או כעניין מינהלי, שאז מקומה בבית משפט לעניינים מינהליים או בבג"צ, עשויה להיות מורכבת מקום שמשתלבים בה יסודות מזה ומזה. במצב כזה נדרש להכריע מה מבין היסודות המשולבים בתובענה הוא הדומיננטי, ובהתאם לכך לאתר את הערכאה המוסמכת".
לסיכום הדברים עד כאן, לצורך קביעת הסמכות העניינית הפסיקה אימצה את מבחן הדומיננטיות, שלפיו יש לבחון מהו היסוד הדומיננטי בתביעה, ועל פיו תיגזר הסמכות לערכאה אזרחית או לבית המשפט לעניינים מינהליים. הבחינה היא מהותית ופרטנית, כל הליך לנסיבותיו.
מן הכלל אל הפרט
לאחר שעיינתי בעתירה ובטענות הצדדים ועל רקע הדין החל כמתואר סבורני, כאמור, כי כטענת המשיבה, הסמכות במקרה זה נתונה לבית המשפט האזרחי, בהיות ההיבט האזרחי דומיננטי.
בבחינת מהות ההליך כאן לאור טענות הצדדים כמפורט לעיל ו"במבט-על" כלשון בית המשפט בעניין קלמן, עיקרו של ההליך הוא אזרחי – חוזי. זאת, אף שהעותר מבקש בין היתר סעד לפיו תימנע המשיבה מנקיטת הליכי גבייה מנהליים בגין חוב ארנונה כל עוד לא פונה הנכס ולא התקבל בידו פיצוי ממשי. כפי שכבר מצאנו, הדגש בקביעת הסמכות אינו על הסעד שהתבקש (אף שהוא יכול להיות רלבנטי) כי אם במהות ההליך, ומהותו היא, כאמור, אזרחית-חוזית. ענייננו בשאלת פרשנות ההסכם שנחתם בין הצדדים ובטענת העותר כי על פי פרשנותו טרם הגיע העת לתשלום החוב ומשכך גבייתו מוקפאת. מתעוררת השאלה האם הופר ההסכם ועל ידי מי (האם הופר על ידי המשיבה כטענת העותר או שמא על ידי העותר) ומהן תוצאות ההפרה; והאם בחלוף הזמן מאז נחתם ההסכם בין הצדדים או בהסכם שחתם העותר עם היזם שלפיו לא צפוי פיצוי כספי – יש כדי להצדיק לפי הדין שינוי ההסכם או התאמתו למצב הדברים ובאיזה אופן, או כדי להצדיק את "פתיחתו" של ההסכם ביחס לסכום החוב שתפח (כלשון העותר). מתעוררת גם השאלה אם לאור הוראות ההסכם נחסמה דרכו של העותר לטעון ביחס לגובה החוב בגין הנכס (לטענת העותר, ויתר על כל טענה רק ביחס לחובות האחרים שהוסדרו בו, אך שמורה לו הזכות לתקוף את החוב בגין הנכס מושא העתירה שלטענתו הוא שנוי במחלוקת). העותר העלה גם טענות אחרות ביחס לתוקפו של ההסכם או חלק ממנו. נטען בין היתר כי ההסכם, ובפרט סעיף 5 לו, נוגד את תקנת הציבור עת החוב ממשיך לתפוח בשעה שאין צפי להליכי הפינוי, ולא משולמים לעותר פיצויים (יוער כי לאור דברי העותר בתשובתו לבקשה כמתואר לא ברור אם העותר עומד על כל טענותיו בעניין זה).
אוסיף על האמור כי מדובר בטענות שבירורן דורש לכאורה גם בירור עובדתי, אשר חורג מן המקובל לפי סדרי הדין בבית משפט זה, ומתאים יותר לבירור בהליך אזרחי. מובהר למען הסר ספק וככל שדרוש, כי אין בדבריי לעיל משום הגבלת שיקול הדעת של בית המשפט האזרחי בניהול ההליך לכשיוגש לפניו, באשר לשאלות שיש לברר בהליך או כיצד לבררן.
כבר נפסק לא אחת כי ברגיל, מטבע הדברים, דן בית המשפט האזרחי בסוגיות של אכיפת חוזה, הפרתו וביטולו, וזאת גם כשהרשות היא צד לחוזה (ראו עניין קלמן בפסקה 3 ובפסקה 4, וכן בג"צ 348/78 אדריכל דוד ינאי נ' עירית חיפה, פ"ד ל"ג (1) 47(1978, עע"ם 7832/08 כפר הנוער דרך תקוה נ' משרד הרווחה (19.10.2009) וראו גם עניין מיסטרל שהזכירו הצדדים בטענותיהם). בשונה מעניין קלמן (עליו נסמך העותר), אין בענייננו הצדקה לסטות מכך. כבוד השופט הנדל בעניין קלמן עמד על ייחודיות העניין שם, שעה שדובר על חוזה שהסדיר הענקת שירותים מוניציפליים של תושבי רשות אחת ע"י הרשות מקומית אחרת והחוזה בוטל על רקע סכסוך מוניציפלי, כשנושא הענקת השירותים לתושבים (החלטת המשיבה להפסיק לספק שירותים מוניציפליים למבקשים) הוא העומד על הפרק, והעניין כולו נטוע בתחום המשפט המוניציפלי המנהלי. בענייננו, כאמור, מהותו של הסכסוך היא אזרחית, סביב ההסכם שנחתם בין הצדדים ופרשנותו, אשר חולשים עליו ככלל דיני החוזים. זאת, כמובן, בשים לב לכך שהמשיבה היא רשות. למותר לציין כי בית המשפט האזרחי מוסמך להידרש להיבטים המנהליים הרלבנטיים שמתעוררים בהליך (ראו למשל רע"א 7987/16 המועצה המקומית זכרון יעקוב נ' מאיר אפרת אחזקות בע"מ (25.12.2016); בג"ץ 4148/22 קסטרו מודל בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל (13.12.2022); פסק הדין בע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' גוב ארי (27.6.2011)). אין די אפוא בהעלאת טענה מתחום המשפט המינהלי כדי לקעקע את סמכות בית המשפט האזרחי משעה שהסכסוך על פי אופיו הדומיננטי הוא אזרחי.
לבסוף, אדגיש שוב כי לא נעלם מעיני כי העותר מעלה גם טענות מתחום המשפטי המנהלי בקשר עם הפעלת הליכי הגביה בנסיבות העניין, אך כאמור, כפי נפסק, במקרה "מעורב" מנהלי-אזרחי שכזה, יש לסווג את ההליך בהתאם למרכיב הדומיננטי שבו. אציין בכלליות (שוב מבלי לכבול את שיקול הדעת של בית המשפט שידון בעניין אם יובא בפניו) כי לטענות מסוג זה יש מקום גם במסגרת דיני החוזים (כגון חובת תום הלב) ובמסגרתם ניתן להביא בחשבון גם את מהותה של המשיבה כרשות; וממילא, כאמור, גם אין מניעה כי טענות מתחום המשפט המינהלי ייבחנו לפי העניין והצורך על ידי בית המשפט האזרחי. אזכיר גם כאן כי הסמכות בכגון דא אינה נקבעת לפי הסעד שהתבקש ולאור הדין כמפורט לעיל, אין בכך שהתבקש סעד של מניעת הפעלת הליכי הגבייה של חוב הארנונה כדי להטות את הכף לטובת עמדת העותר. יתר על כן, סוגיה זו בענייננו היא משנית ובבחינת פועל יוצא של ההכרעה בסוגיות האחרות.
סוף דבר
מכל המקובץ מצאתי כי מדובר במחלוקת שבעיקרה ובמהותה היא אזרחית ולפיכך יש לבררה בבית המשפט האזרחי המוסמך. אני מקבלת אפוא את הבקשה לסילוק על הסף ומורה על מחיקת העתירה.
בשים לב לכך שלא התקיים דיון והמחלוקת לגופה לא הוכרעה, אני מחייבת את העותר בהוצאות הבקשה בסך של 7,000 ₪.
אעיר עוד כי נדמה שטוב יעשו הצדדים אם יבואו בדברים בניסיון להגיע להסכמות בדבר יישוב המחלוקת ללא צורך בהליך משפטי נוסף.
המזכירות תדוור לצדדים
ניתן היום, כ"ו אלול תשפ"ג, 12 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.
