בפניי : כבוד השופטת לירון זרבל – קדשאי
המבקש :פלוני
הנתבעע"י ב"כ עו"ד שרין סולן ואח'
נ ג ד
המשיבה :פלונית
התובעתע"י ב"כ עו"ד מגי הלפרין
החלטה
החלטה בבקשה למחיקת או דחיית התובענה על הסף.
רקע
התובעת, היא המשיבה, הגישה נגד המבקש תביעה כספית לתשלום 1,476,000 ₪, היא מושא הבקשה. הואיל וענייננו בבירור טענות-סף, וטענות הצדדים לגופו של עניין טרם התבררו ומצויים אנו ערב שלב ההוכחות, תובא להלן תמצית הנסיבות הרלוונטיות בלבד.
סכום התביעה הנקוב לעיל הצטבר לכאורה החל מחודש ינואר שנת 2018, אז פסק המבקש לשלם למשיבה סך של 10,000 דולר מידי חודש (להלן – "התשלום החודשי"), כפי שהתחייב בהסכם עליו חתמו הצדדים בשנת 2014, עם פרידתם, ובשלהי תקופה בת עשור במהלכה התגוררו ב[חו"ל] (להלן – "ההסכם"). יצוין שהעתק מההסכם צורף לכתב התביעה לצד תרגומו לעברית מהשפה האנגלית. המבקש אינו כופר בתרגום ההסכם והסתמך עליו בטענותיו.
במסגרת סעיף 5 רבתי להסכם התחייב המבקש לשאת בתשלום החודשי מידי חודש בחודשו, החל מיום 20.1.2014 ועד 20.12.2023, וזאת גם במקרה בו הצדדים יתגרשו בישראל (ר' ס' 16.1 להסכם). הצדדים אכן התגרשו בבית הדין הרבני בתל אביב בחודש אפריל 2015, והמבקש הוסיף לשאת בתשלומים החודשיים, אך פסק מכך בחודש 12/2017. המבקש אינו כופר בעובדה זו.
יצוין עוד שלטענת המשיבה, הודעת המבקש על הפסקת התשלום החודשי נעשתה בעודה מצויה בעיצומו של משבר פסיכיאטרי ממנו סבלה, שאינו היחיד בעברה. נסיבות אלו אינן מענייננו כעת, אך יש מקום לציין שהמשיבה מתמודדת עם עבר פסיכיאטרי ואובחנה כסובלת ממאניה-דפרסיה. מן המצורף לכתב התביעה עולה כי בגין מצבה זה אושפזה המשיבה לא אחת ומוכרת כנכה ע"י המוסד לביטוח לאומי.
טענות הסף המקוריות
לצד כתב ההגנה אותו הגיש המבקש באמצעות בא-כוחו הקודם, הגיש המבקש בקשה "לסילוק" התביעה על הסף, על בסיס הטענות הבאות:
ראשית, ההסכם כפוף לדין מקום עריכתו, [בחו"ל], ולא קיבל תוקף בערכאה שיפוטית ב[חו"ל] או בישראל ולפיכך נעדר תוקף. פועל יוצא מכך הוא העדר עילה כלפי המבקש, וכמו כן, העדר סמכות "עניינית" של בית המשפט לדון בתביעה.
שנית, החיוב בתשלום החודשי כפוף בהסכם לשינוי נסיבות שעלול להתרחש, לרבות ירידה חדה בהכנסות, שינוי במצב הבריאותי או התרחשות נסיבות בלתי צפויות. לפי הטענה, חווה המבקש ירידה ממשית בשיעור שכרו.
טענה מקדמית נוספת שעלתה בבקשה המקורית, על אף שלא נומקה, היא כי הכתרת התביעה דנן כתביעה כספית הנה שגויה והיה על המשיבה להגיש למצער תביעה לאכיפת הסכם.
לטענת המשיבה בתגובתה, ההסכם אינו מעניק סמכות שיפוט ייחודית לבתי המשפט ב[חו"ל], ואין בו תניית שיפוט השוללת סמכותו של בית המשפט בישראל. ההסכם אכן מחיל על הצדדים את דיני מדינת [חו"ל], אך בכך אין כדי לשלול את סמכותו של בית משפט זה. כך או כך, הצדדים ראו בהסכם הסכם מחייב הואיל וחלקו את רכושם בהתאם להוראותיו.
בנוגע לעילת הסף השניה בדבר שינוי נסיבות, המשיבה טוענת כי גם אם היה המבקש סבור שחל שינוי בנסיבות, הרי שלא יכול היה לעשות דין לעצמו, וכך פעל הלכה למעשה החל משנת 2018 כאמור. עוד לדבריה היה ברור למבקש שאינו יכול לעשות דין לעצמו ללא צו שיפוטי, ולראיה שפנה בעצמו בעבר בבקשה ליישוב סכסוך בעניין. כמו כן, אין בטענה זו לשינוי נסיבות משום צידוק לעובדה שהמבקש פסק כליל מלשלם את התשלום החודשי ולא הסתפק בהפחתתו.
הצדדים באמצעות באי-כוחם חזרו על טענותיהם במהלך הדיון שהתקיים ביום 26.3.23. ביהמ"ש העלה בפניי הצדדים הצעה לסיום המחלוקת על דרך הפשרה, ונקבע שהצדדים יודיעו לבית המשפט עמדתם בנדון. ביום 2.4.23 המבקש הודיע שאינו מקבל את ההצעה ועומד על הכרעה בטענות הסף, ואילו המשיבה הסכימה להצעה. על רקע זה נקבע קדם משפט נוסף, שנדחה לבקשת ב"כ המבקש, אך כמה ימים לאחר הגשת בקשת הדחייה, נלמד כי המבקש החליף את ייצוגו המשפטי, והוגש ייפויי כוח מטעם באת-כוחו הנוכחית.
טענות הסף הנוספות
במעמד הדיון שהתקיים ביום 2.7.23 העלו ב"כ המבקש טענת סף חדשה שחרגה מן הנקוב בבקשה המקורית, ולפיה היה על המשיבה להגיש תובענה בהתאם לחוק אכיפת פסק חוץ, תשי"ח-1958 (להלן – "חוק האכיפה"). משלא עשתה כן, היה על המשיבה להגיש תביעתה לאכיפת ההסכם ב[חו"ל]. בתום הדיון ובעקבות הדברים, ציינתי כך (הדגשה אינה במקור):
"במעמד הדיון היום, עתר ב"כ האיש למחיקת ההליך על הסף בטענה חדשה, שלא בא זכרה בכתבי טענות קודמים ומבלי שהוגשה בנדון בקשה מבעוד מועד. לטענתו, לא ניתן לברר את ההליך במתכונתו הנוכחית שכן, על ההסכם להיות נדון בפני ערכאה שיפוטית במקום עריכתו היינו [בחו"ל], ולחילופין, היה מקום להגיש תביעה לאכיפת פסק חוץ […].
ייאמר כבר עתה, כי בית המשפט מוצא טעם לפגם בהתנהלות הנתבע אשר חרף העובדה שהחליף ייצוג לפני למעלה מחודש ימים, לא טרח להגיש בקשה הכוללת את טענה מקדמית חדשה שלא בא זכרה בכתבי הטענות שהוגשו לתיק […]"
בנסיבות אלה הוריתי למבקש להגיש "בקשה מנומקת ומבוססת משפטית לעניין טענתו החדשה למחיקה על הסף", וכן כי "בקשת ב"כ התובעת לפסיקת הוצאות בגין קיומו של הדיון, תובא בחשבון בעת הכרעה בבקשה שתוגש. כך גם תיבחן שאלת ההוצאות בהתאם להכרעת ביהמ"ש".
בבקשתו המתוקנת מיום 11.7.23 המבקש לא הגביל את עצמו לטענתו החדשה, והעמיד מספר עילות-סף חדשות. לטענת המבקש, ההסכם נערך לפי חוקי [חו"ל], ובהקשר זה מפנה המבקש לסעיף 19 להסכם שקובע (לפי נוסחו המתורגם) כי "החוק הנכון להסכם זה הוא החוק ב[חו"ל]". המבקש מוסיף שההסכם לא אושר על ידי בית המשפט ב[חו"ל], או על ידי בית המשפט בישראל. מכאן עומד המבקש על טענות הסף הבאות:
העדר סמכות עניינית – לטענתו המשיבה לא נימקה בכתב התביעה מהו מקור סמכותו העניינית של בית משפט זה. המבקש מוסיף שטענתו זו להעדר סמכות עניינית אינה חדשה הואיל וטען להעדר סמכות מלכתחילה. המבקש מוסיף שהדין הזר שחל על ההסכם – חוקי […] כאמור – אינו מחייב את אישור ההסכם לשם הכרה בתוקפו, מכאן כי לשיטתו מדובר בהסכם סופי שמהווה הלכה למעשה "פסק הדין", ומשכך היה על המשיבה להגיש תביעה לפי חוק האכיפה, כאמור.
הוראות ההסכם סותרות את הדין הישראלי – לפי הטענה החיוב החודשי הוא בבחינת מזונות אישה, שהוא חיוב ש"אינו קיים" בדין הישראלי לאחר גירושי הצדדים. כמו כן, התשלום החודשי הניח בידי המשיבה יותר ממחצית מהרכוש המשותף, וגם בכך לא מכיר הדין הישראלי.
העדר תום לב – לטענתו למרות ששב לישראל בחודש 6/2017 וחווה ירידה בשכרו, המשיך לשלם למשיבה את התשלום החודשי, על אף שמדובר בשינוי נסיבות בו מכיר ההסכם. בעוד הוא ניסה לפגוש במשיבה כדי לדון בדבר, היא סירבה לפגוש בו.
שיהוי בלתי סביר – המבקש פסק מהתשלום החודשי בחודש 12/2017, בעוד את התביעה דנן הגישה המשיבה רק בחודש 7/2022. המשיבה לא צירפה חוות דעת של רופא פסיכיאטר לתמיכה בטענותיה שמצבה לא אפשר את התמסרותה להגשת תביעה בסמוך לקרות האירועים. יש לכבד את הסתמכותו שלא להיתבע לדבריו.
המשיבה בתגובתה הפנתה להודאת המבקש בעובדה שהדין ב[חו"ל] אינו מחייב את אישור ההסכם ומתן תוקף של פסק דין לשם קניית תוקפו. לטענתה, בכך חוזר בו המבקש מטענתו המקורית לפיה ההסכם אינו תקף הואיל ולא אושר בבית המשפט ב[חו"ל].
המשיבה סקרה את הוראות חוק האכיפה וכפרה בטענה שההסכם מהווה "פסק דין" לפי הוראות חוק האכיפה.
לעניין הטענה להעדר סמכות עניינית, שבה המשיבה וטענה כי אין בהסכם תניית שיפוט השוללת את סמכותו של בית המשפט.
לעניין סתירת הדין הישראלי כביכול, לטענת המשיבה אין בדין הישראלי הוראה האוסרת קבלת התשלום החודשי ולצדדים נתון החופש החוזי להתנות כל תניה שאינה סותרת את הדין. שנית, טענת המבקש והפנייתו לדין הישראלי, סותרת את טענתו מלכתחילה שהדין החל בענייננו הוא הדין שבמדינת […] ולא הדין הישראלי. עוד לטענתה, הצדדים עצמם הסכימו באופן מפורש בהסכם שההסכם יחייבם על אף כל הוראה בכל דין אחר – ה[זר] או הישראלי.
לעניין הטענה לשינוי נסיבות, המשיבה כופרת בזיקה כלשהי בין טענה לשינוי נסיבות לבין טענה להעדר תום לב בפרט, או לטענת סף בכלל.
לטענת השיהוי, המשיבה מוצאת שזו מקוממת במיוחד הואיל ולמבקש ידוע היטב על אשפוזיה השונים, לרבות על העובדה שהפסיק את התשלום החודשי בעודה מאושפזת.
המשיבה מוסיפה שהמבקש אף חרג מהתיקון אותו התיר בית המשפט, שנועד להתייחס לטענה לעניין חוק האכיפה ותו לא, ואילו המבקש הוסיף ועמד על טענות סף נוספות שלא עלו בדיון כלל.
דיון והכרעה
אקדים ואציין שלא מצאתי בסיס לטענות הסף מפי המבקש, לרבות לנטען בבקשתו המתוקנת, והתרשמתי שנעשה שימוש לרעה מצד המבקש באפשרות שניתנה לו לתקן את בקשתו ובסובלנות שגילה בית המשפט לבירור טענות הסף מצדו. הגם שטענות הסף המקוריות שהעמיד המבקש אינן מתיישבות בהכרח עם טענותיו בבקשתו המתוקנת, אעמוד על טענות המבקש כסדרן, למען הסדר הטוב ושלמות התמונה.
תוקף ההסכם בישראל – המבקש לא הניח כל בסיס לטענתו המקורית לפיה ההסכם לא קיבל תוקף בערכאה שיפוטית ב[חו"ל] או בישראל ולפיכך אינו תקף. אכן, לפי ההסכם הצדדים מקבלים עליהם את הדין החל במקום עריכת ההסכם, ב[…] (ר' ס' 19 להסכם), אך הוראה זו אינה בבחינת תניית שיפוט, והמבקש אף אינו טוען כך. המבקש אישר בבקשתו המתוקנת שהדין ה[זר], אותו ממילא לא ביקש להוכיח בפניי, אינו דורש את אישור ההסכם בפניי ערכאה שיפוטית לשם קבלת תוקף – בניגוד לנקוב בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. מכאן שלשיטתו ההסכם תקף לפי הדין ה[זר]. מעבר לכך המבקש לא הפנה להוראה חוקית כלשהי – בדין ה[זר] או הדין הישראלי – לפיה ההסכם אינו תקף בישראל. מכאן עוד שעומדת לתובעת עילה לכאורה כלפי המבקש מתוקף התחייבותו בהסכם.
שינוי נסיבות – בבקשתו המקורית, והן בבקשה המתוקנת, עומד המבקש על שינוי נסיבות שלפי הטענה מתיישב עם הוראות ההסכם, ומתייחס בעיקר לירידה בהכנסתו. לפי הטענה, זכאי היה המבקש לחדול כליל מהעברת התשלום החודשי משום אותו שינוי נסיבות. כבודה של טענה זו במקומו מונח, והיא שמורה למבקש, אך המבקש לא הניח נימוק כלשהו לגישתו לפיה יש בטענה זו משום טענת-סף שסוגרת את דלתות בית המשפט מפני המשיבה ושוללת את זכותה לברר את התביעה, לרבות את שינוי הנסיבות הנטען.
לא נעלמו מעיני טענותיה הנוספות של המשיבה בהקשר לטענת המבקש לשינוי נסיבות, אך הואיל ומקומה של הטענה להתברר לגופה בהליך ההוכחות, אסתפק בנקוב לעיל ואמנע מהתייחסות נוספת לטענת המבקש לשינוי נסיבות כאמור.
הטענה לפיה היה על המשיבה לפתוח את התביעה דנן כתביעה לאכיפת הסכם לא נומקה כאמור, והמבקש לא עמד על נפקותה לענייננו. המבקש אף לא הצביע על הליקוי שטמון לשיטתו בהגשת תביעה זו כ"תביעה כספית לסכום קצוב בין בני זוג", הגם שהחיוב המוטל על הנתבע, מקורו מחוזה. בענייננו המשיבה לא עתרה לסעדים "חוזיים" במהותם, בדמות ביטול החוזה מכוח הפרתו על ידי המבקש, הפרה יסודית אם לאו, בדמות "השבה" או בדמות פסיקת פיצויים בגין הפרתו. ככל והיתה עושה כן, יתכן והיה מקום לברר מהו הסעד הראוי לעלות עמו לשערי בית המשפט. המבקש לא הצביע על מניעה כלשהי בדין המהותי או בסדרי הדין, לעמוד על החיובים מתוקף החוזה על דרך הגשת תביעה כספית, מקל וחומר מקום שהסכום הנתבע הוא סכום קצוב כאמור. למעלה מן הצורך יצוין, כי בהעדר סעדים "חוזיים" כאמור, בענייננו סעד האכיפה והסעד הכספי הנתבע, הם חופפים ומביאים לאותה התוצאה – העמדת "הנפגע" במצב בו אמור היה להיות ככל ה"המפר" היה עומד בחיובו.
בטרם אפנה לעסוק בטענות הסף שעלו בבקשה המתוקנת, אין מנוס מהתייחסות לעובדה שחרף ההחלטה הברורה שניתנה בתום קדם המשפט השני, נטל המבקש דרור להרחבת החזית תוך העלאת טענות סף חדשות, שאף לא עלו בעל-פה במעמד הצדדים בדיון. גם בבקשתו המתוקנת גופה לא התייחס המבקש למקור על פיו ראה עצמו רשאי להוסיף ולהעמיד טענות-סף בנוסף לטענה בעניין חוק האכיפה, אשר בעניינה, ובעניינה בלבד ניתנה למבקש רשות לתקן את בקשתו. בכך כפה על המשיבה ועל בית המשפט עיסוק בטענות שלא ניתנה רשות להעלותן. לטענות אלה אפנה להלן.
העדר סמכות עניינית – לטענת המבקש, ככל שניתן היה להבינה, מאחר והדין במקום עריכת ההסכם אינו דורש את אישור ההסכם בפניי ערכאה שיפוטית כתנאי לתוקפו, הרי שההסכם במתכונתו הנוכחית הוא "סופי", ומכאן שכמוהו כ"פסק דין" אותו נדרשת המשיבה לאכוף באמצעות חוק האכיפה.
אני מוצאת טענה זו משוללת יסוד.
ראשית, ההתייחסות להעדר "סמכות עניינית" של בית משפט זה אינה נהירה. המבקש אינו עומד על סמכותה העניינית של ערכאה אחרת – בין אם יהיה זה בית משפט השלום, בית המשפט המחוזי או שמא בית הדין הרבני. המבקש מכוון בטענותיו, כך נדמה, לסמכות הבינלאומית, או שמא ל"פורום הנאות" לדון בתובענה, ובהקשר זה המבקש אינו מעמיד טענה כלשהי. כאמור, אין בהסכם תניית שיפוט המקנה את הסמכות לפורום זר או לבית המשפט שבמקום עריכת ההסכם. מנגד, המבקש אינו מפנה להוראה בדין הישראלי השוללת את סמכותו הבינלאומית של בית משפט זה לדון בתובענה.
למעלה מן הצורך, וגם אם היה המבקש מעמיד תשתית "טענתית" בהקשר זה, הנסיבות מלמדות שבית המשפט בישראל הוא "פורום טבעי" לדון בתובענה, ואין בנמצא פורום זר לו נתונה הסמכות – בהעדר תניית שיפוט או הוראת חוק אחרת שחלה בענייננו. בענייננו מדובר בתביעה כספית, על בסיס חוזה, בין שני צדדים ששניהם אזרחי ישראל, תושבי קבע בה, ובה מרכז חייהם – ולא נטען אחרת כאמור. בית המשפט העליון עמד על השיקולים שמנחים את בית המשפט בבחינת הפורום הנאות בזיקה לסמכותו הבינלאומית (ההדגשה אינה במקור):
"[…] לשם קביעת הזיקות, נבחנים בין השאר: מקום מושבם של הצדדים, המקום בו הם מנהלים את חייהם, המקום בו הם מנהלים את עיסקיהם […] כן נשקלת האפשרות המעשית של הגשת התביעה בפורום הזר והאם תהיה לאותו פורום סמכות הן על התובע והן על הנתבע […] במישור השיקולים הציבוריים נמנים בין השאר: הבעיתיות שבריכוז תובענות במרכזים עמוסים, היתרון שבישוב סכסוכים מקומיים בסביבתם הטבעית והרצון שהתביעות תידונה בפני בית משפט המכיר את הדין (רע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' עבד זריקאת פ"ד מח (3) 265, 270 – 269; ר' גם ע"א 300/84 אבו-עטיה נ' ערבטיסי, פ"ד לט (1) 365, 385).
המבקש לא התייחס כלל לשאלת הפורום הנאות ולמותר להוסיף על הדברים.
שנית איני מקבלת את טענת המבקש לפיה בהעדר דרישה בדין מקום עריכת ההסכם לאישור שיפוטי של ההסכם, כתנאי לתקופו, הרי שיש לראות את ההסכם כ"פסק דין". המבקש לא ביסס את ההיגיון ואת המבנה הלוגי הטמונים בטענה זו.
שלישית, המבקש לא התייחס כלל להוראות חוק האכיפה ולא ביקש להתאים את נסיבות המקרה או את ההסכם בענייננו לדרישות חוק האכיפה. חוק האכיפה מגדיר "פסק חוץ" בסעיף 1, זו הלשון:
" 'פסק-חוץ' – פסק דין שניתן על ידי בית משפט במדינה זרה בענין אזרחי, לרבות פסק דין לתשלום פיצויים או נזקים לצד שנפגע, אף כשלא ניתן בענין אזרחי".
פשיטא שאין בענייננו "פסק דין", והמבקש כאמור אינו יוצא מגדרו על מנת ליישב טענותיו עם הוראות חוק האכיפה, ולו במישור הפרשני.
רביעית, ולמעלה מן הצורך, איני מקבלת את טענת המבקש לפיה טענתו להעדר "סמכות עניינית" אינה חדשה הואיל ועלתה בבקשתו המקורית. בבקשתו המקורית טען המבקש שבית המשפט נעדר סמכות "עניינית" כפועל יוצא מכך שההסכם חסר תוקף. בבקשתו המתוקנת טוען המבקש להעדר סמכות הואיל וההסכם תקף במקום עריכתו ללא צורך באישור, וכמוהו כפסק דין, ומכאן שבית המשפט בישראל נעדר סמכות לדון בו אלא באמצעות הליך מתוקף חוק האכיפה. מבלי לגרוע מן השימוש המוטעה שעושה המבקש במונח סמכות עניינית, אין המדובר באותה טענה.
הוראות ההסכם סותרות את הדין הישראלי – לפי הנטען החיוב החודשי הוא בבחינת "מזונות אישה" בעוד הדין הישראלי אינו מכיר במזונות אישה לאחר גירושי הצדדים. לא מצאתי ממש בטענה זו, שכשלעצמה אינה מדויקת.
ראשית, המבקש לא ביסס טענה זו כטענת-סף הסוגרת את דלתות בית המשפט בפניי המשיבה. שנית, המבקש לא ביסס את ההקבלה בין החיוב החודשי לפי ההסכם לבין "מזונות אישה" כפי שמוכרים בדין הישראלי. עיון בהסכם אינו מחייב את אפיון התשלום החודשי כמזונות אישה דווקא, ואין מקום להרחיב בדבר. שלישית, הדין הישראלי בהחלט מכיר ב"מזונות אישה" שמוסיפים להשתלם לאחר גירושי הצדדים, בין אם יקראו "מזונות משקמים" או "מזונות אזרחיים", ולמותר להרחיב גם בהקשר זה.
שנית, המבקש סותר את טענותיו שלו שעה שמוסיף וטוען שהתשלום החודשי מעניק בידי המשיבה יותר ממחצית שוויו של הרכוש המשותף. בבסיס טענה זו מונחת ההנחה שהתשלום החודשי אינו "מתנהג" כתשלום מזונות אישה כי אם כתשלום "הוני" או "רכושי" שנועד "לאזן" בין הצדדים, תוך סתירת טענותיו הקודמות לעיל. כך או כך, מבלי לגרוע מן האמור או לראות בטענה כטענת-סף, המבקש לא ביסס טענתו שהדין הישראלי אינו מכיר בחלוקה ו/או איזון שאינם במתכונת "מחצה על מחצה".
העדר תום לב – לפי הטענה המבקש שב לישראל בחודש 6/2017 וחווה ירידה בשכרו, אך המשיך לשלם למשיבה את התשלום החודשי. עוד לדבריו המשיבה סירבה לבוא בדין ודברים על רקע אותו שינוי נסיבות. טענות אלה הן טענות עובדתיות גרידא, ודרושות הוכחה, ולא ברור כיצד מלכתחילה הן מהוות לשיטת המבקש טענות-סף.
שיהוי בלתי סביר – לפי הטענה המבקש פסק מהתשלום החודשי בחודש 12/2017, בעוד את התביעה דנן הגישה המשיבה רק בחודש 7/2022. לא מצאתי בסיס לטענה זו. שיהוי כשלעצמו אינו מהווה טענת סף, שעה שאין חולק שהתביעה לא התיישנה. על מנת שבית המשפט יראה בשיהוי מחסום לדון בתובענה, על המבקש להצביע על פגיעה ממשית ביכולתו להתגונן או ביכולתו לשים ידיו על ראיות לשם הגנתו, ועל כך שהדבר נמנע ממנו משום השיהוי הנטען.
המבקש כלל אינו מרחיב בטענותיו, ומתרכז בתקיפת טענות המשיבה בנוגע למצבה הבריאותי, והצידוק אותו היא העמידה לכך שלא הגישה את התביעה בסמוך להפרה הנטענת מצד המבקש. בכך לא די כאמור, והמבקש לא הצביע על הדין לפיו לשיטתו התהפך נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות על כתפי המשיבה, להצדיק את השתהותה לכאורה. למעלה מן הצורך, ומבלי לקבוע ממצא בעניין, המשיבה העמידה בכתב התביעה צבר משמעותי של ראיות לכאורה למצבה במועדים הרלוונטיים. המבקש אינו סותר או מתיימר לסתור טענות אלה, ומנגד כאמור, אינו מצביע על פגיעה ביכולתו להתגונן.
סוף דבר
מכל המקובץ לעיל, אני מוצאת שהמבקש עשה שימוש לרעה באפשרות שהוענקה לו לבסס טענת-סף אותה העלה בעל-פה ובשיהוי. צוהר זה נוצל על ידי המבקש כדי להעלות שלל טענות מן הגורן ומן היקב, כשחלקן הגדול כלל אינו מהווה טענות-סף, ומבלי לבסס טענותיו כלל על דבר חוק או דין אחר. ביהמ"ש רואה את הדברים בחומרה, ואף חומרה יתירה לאור העובדה שבדיון במעמד הצדדים הביע ביהמ"ש בזהירות הראויה עמדתו לפיה נראה כי ההסכם אינו בבחינת "פסק דין" ונדמה שמשקל הטענה המפנה לחוק האכיפה אינו גבוה.
על רקע הדברים מצופה היה מהמבקש לאחוז את השור בקרניו ולנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו על מנת לבסס היטב את טענות הסף שהעלה בכתב ובעל-פה, ולהעמיד בפניי בית המשפט טענות מנומקות לעילא, אותן היה מוכן בית המשפט לשקול בכובד ראש. תחת זאת בחר המבקש להרחיב את החזית באופן נטול רסן מבלי לבסס טענותיו כלל וכלל.
בכך השחית המבקש את זמנו היקר של בית המשפט שנדרש למוצא פיו ולהוציא תחת ידו החלטה מנומקת כנדרש. בכך אף כפה על המשיבה להגיב לטענות שהיוו הרחבת חזית והפרה של ההחלטה בתום הדיון, החלטה שעשתה חסד עם המבקש.
במעשיו אלה אף הביא המבקש לעיכוב בבירור התובענה, שעה שבתום פגרת בית המשפט ימלאו שנה להגשתה וטרם החלה להתברר. לפיכך, בנוסף למתן הוראות להמשך בירור יעיל של התובענה, יש מקום לחיוב המבקש בהוצאות משפט בשיעור שיהלום את חומרת הדברים, לרבות חיוב המבקש בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה.
על בסיס האמור, נקבע כדלקמן:
הבקשה לדחייה או מחיקה על הסף – נדחית.
הצדדים יגישו לבית המשפט תוך 30 יום מהיום (הפגרה במניין) שם של מומחה מוסכם להוכחת הדין הזר. יובהר שעל המומחה להגיש חוות דעת בשפה העברית ובמידת הצורך להיחקר על חוות דעתו בעברית.
בפרק זמן זה תגיש התובעת רשימת פלוגתאות לבחינת המומחה בהתאם לדין הזר. לאחר הגשתה תועבר רשימת הפלוגתאות לתגובת הנתבע, ולאחריה תינתנה הוראות מתאימות למומחה.
בשלב זה תישא התובעת בעלות חוות הדעת.
הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 5,000 ₪, ובנוסף ישלם סך של 1,500 ₪ לטובת אוצר המדינה.
המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים ותקבע למעקב.
ניתנה היום, י"ב אלול תשפ"ג, 29 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.
