לפני כבוד הרכב השופטים:
תמר נאות פרי – [אב"ד];
עדי חן-ברק;
מוחמד עלי
המאשימה
מדינת ישראל
נגד
הנאשם
מארון כלאסני (עציר) ת"ז 023199847
הכרעת דין
השופטת עדי חן-ברק:
הנאשם והמנוחה סמר ז"ל היו בני זוג במשך כ – 30 שנה, ולהם שלושה ילדים בגירים.
כשלושה חודשים עובר לאירוע נשוא כתב האישום (בחודש 3/22), ועל רקע מתיחות בין בני הזוג, ביקשה המנוחה מהנאשם לעזוב את הבית, והוא עבר להתגורר עם אמו.
ביום 13/6/22 צפויה הייתה להתקיים מסיבת אירוסין של בתם של בני הזוג – לינדה.
יום לפני המועד המתוכנן למסיבת האירוסין, ביום 12/6/22, דקר הנאשם את המנוחה 12 דקירות בפלג גופה העליון, שהביאו למותה. הנאשם הודה בביצוע הדקירות אך בתשובתו לכתב האישום טען כי לא התכוון להמיתה, וכי הדקירות אירעו נוכח הקושי שלו לשלוט בעצמו, ומתוך סערת רגשות, לאחר, שלשיטתו, המנוחה איימה לפגוע בו עם מקל, ובהמשך עם סכין שאחזה, וכן לאחר שהשפילה אותו, קללה אותו, וקראה לו בשמות גנאי.
לנאשם מיוחסת עבירה של רצח בנסיבות מחמירות בהתאם לסעיפים 301א(א)(1)+301א(א)(7) לחוק העונשין תשל"ז (להלן: "חוק העונשין").
כתב האישום:
1. בני הזוג התגוררו עד חודש 3/2022, יחד עם הבת לינדה והבן אנטוניו, בקומה שנייה בבניין מגורים ברחוב אלמותנבי 24 בחיפה.
אמה של המנוחה התגוררה אף היא באותו בניין, קומה אחת מעל בני הזוג.
בחודש 3/2022, על רקע מתיחות ששררה בין הנאשם לבין המנוחה, עזב הנאשם את הבית, זאת לבקשת המנוחה, ועבר להתגורר בבית אמו.
2. ביום 10/6/22 התקיים מפגש בבית אמו של הנאשם בו השתתפו הנאשם, המנוחה, לינדה ובני משפחה נוספים, בנוגע למסיבת האירוסין של לינדה, שהייתה צפויה להתקיים ביום 13/6/22. הנאשם חש אכזבה ועלבון מיחסה המרוחק של המנוחה כלפיו במהלך המפגש.
3. ביום 12/6/22, על רקע רגשות הזעם והתסכול של הנאשם מיחסיו המעורערים עם המנוחה, ומתוך הבנתו (בשים לב לאותו מפגש) כי אין בכוונת המנוחה לשוב ולחיות עמו יחד, גמלה בלבו ההחלטה להמיתה.
על מנת להוציא לפועל החלטה זו, הצטייד במיכל גז מדמיע ובסכין מטבח (להלן: "הסכין"), ובסמוך לשעה 8:00 בבוקר נסע עם מונית לבית המנוחה.
4. באותה עת שהו בבית: המנוחה ולינדה. הנאשם המתין במונית במשך כשעה ורבע בסמוך לבניין, תוך שהוא עוקב אחר היוצאים, והנכנסים לבניין. בשעה 9:10 ירד מהמונית, כשברשותו מיכל גז מדמיע וסכין. הנאשם צעד לכיוון דירת המנוחה במטרה להפתיעה ולגרום למותה. הנאשם עלה במדרגות לדירת השכנים הצמודה לדירתה של המנוחה, וכשהגיע למרפסת השכנים, טיפס על גדר המפרידה בינה לבין מרפסת הדירה של המנוחה, וקפץ למרפסת דירת המנוחה. מיד לאחר מכן פתח את דלת המרפסת ונכנס לחדר האורחים של דירת המנוחה. באותה עת ישבה לינדה בחדר האורחים, והמנוחה שהתה בחדר השינה.
לינדה, שהופתעה מכניסת הנאשם דרך המרפסת, הבחינה כי הוא מחזיק דבר מה ביד ימין שמוסתרת מאחורי גבו, וצעקה לנאשם "מה אתה עושה פה? אל תעשה כלום". מיד לאחר מכן ניגשה לינדה במהירות לחדר השינה בו הייתה המנוחה, ועמדה בכניסה לחדר על מנת לחצוץ בין הנאשם לבין המנוחה, וכדי למנוע ממנו להתקרב ולפגוע בה.
בשלב זה שלף הנאשם גז מדמיע וריסס את פניה של לינדה, אחז בלינדה בידו השמאלית, הדף אותה בכוח אל מחוץ לדירה, ונעל את דלת הכניסה. הנאשם עשה כן על מנת להישאר עם המנוחה לבד בדירה, לדקור אותה ולגרום למותה.
לאחר שהנאשם הוציא בכוח את לינדה מהדירה, לינדה ואמה של המנוחה, שהגיעה למקום, החלו לצעוק אל הנאשם כשהן עומדות בצמוד לדלת הדירה והתחננו בפניו שלא יהרוג את המנוחה. בהמשך ירדה לינדה במהירות במדרגות הבניין, תוך שהיא זועקת לעזרה וצועקת "הוא הורג את אמא שלי", והזעיקה למקום את השכנים.
באותה עת ניגש הנאשם למנוחה, ריסס גם את פניה בגז מדמיע על מנת לשלול ממנה יכולת להיאבק בו ולהתנגד לו. המנוחה נמלטה מפניו אל המרפסת, ומשם צעקה לעבר לינדה: "לינדה, הוא שרף לי את הפנים", וניסתה לנגב את הגז מפניה באמצעות ידיה. הנאשם רדף אחר המנוחה למרפסת, תפס בידה, משך אותה בכוח חזרה לדירה, אך המנוחה התנגדה לו ואחזה במעקה המרפסת. על מנת להתגבר על התנגדותה, היכה אותה הנאשם פעמיים באזור הבטן באמצעות ידו הימנית, וגרר אותה בכוח חזרה לתוך הדירה.
בחדר האורחים דקר הנאשם את המנוחה פעמים רבות: 7 דקירות באזור קדמת הגוף, ו-5 דקירות באזור הגב, באמצעות הסכין שהביא, ובאמצעות סכין נוספת שנטל מהדירה, זאת בכוונה להוציא לפועל את החלטתו לגרום למותה. הנאשם דקר את המנוחה ולא חדל ממעשיו, על אף שלינדה ואמה של המנוחה, שהיו באותה עת מחוץ לדירה, התחננו בפניו וצעקו לו שלא יפגע במנוחה.
5. בעקבות זעקותיהן של לינדה ושל אמה של המנוחה, התאספו שכנים רבים מחוץ לדירה. אחד השכנים נכנס לדירה דרך המרפסת, וכשהנאשם ראה אותו הוא השליך את הסכין מידו. בשלב זה, כשהמנוחה הייתה שרועה על הרצפה, פצועה אנושות, ניגש הנאשם למטבח, נטל סכין אחרת ודקר את עצמו 16 פעמים באזור הבטן, עד שאחד השכנים השתלט עליו ולקח את הסכין מידו.
6. כתוצאה ממעשי הנאשם נגרמו למנוחה חבלות קשות מאוד, בין היתר, שבעה פצעים מחבלה חדה בקדמת הגוף, וחמישה פצעים מחבלה חדה בגב. המנוחה הועברה לבית החולים, תוך שבוצעו בה פעולות החייאה, אך זמן קצר לאחר הגעתה לבית החולים נקבע מותה שנגרם מפצעי דקירה שחדרו ללב ולריאות.
כתוצאה מהדקירות העצמיות של הנאשם, נגרמו לו 16 חתכים בדופן הבטן, שלושה מהם עמוקים והשאר שטחיים. הנאשם הועבר לבית החולים, שם טופל ושוחרר לאחר 5 ימים, ביום 16/6/22.
במעשיו המתוארים לעיל גרם הנאשם בכוונה ובאכזריות מיוחדת למותה של המנוחה, לאחר תכנון ולאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית.
תשובת הנאשם לכתב האישום:
7. על אף שהנאשם היה מודע להחלטת המנוחה שלא לשוב לחיות עמו, הוא לא חש כלפיה זעם, ולא תכנן או שקל להמיתה.
נוכח התמכרותו להימורים נקלע הנאשם לחובות כבדים בשוק האפור וחשש לחייו, ולפיכך נשא עמו באופן קבוע גז מדמיע וסכין מטבח.
הנאשם נהג להיעזר בבני משפחתו, לרבות המנוחה, לצורך כיסוי חובותיו, וביום האירוע צלצל למנוחה על מנת לבקש ממנה להיפגש עמו, כדי לבקש שתסייע לו שוב לכסות חובותיו, אך היא לא ענתה.
בבוקר האירוע הגיע הנאשם לבית המנוחה, כאמור נוכח רצונו לבקש ממנה כסף כדי להיחלץ מחובותיו, היה מוטרד מאיומים על חייו, ומהעובדה כי המנוחה לא ענתה לשיחות הטלפון שלו. כן היה מוטרד מכך שלינדה עמדה להתארס למוסלמי, ורצה להבהיר למנוחה כי הוא אינו מסכים לכך. הנאשם רצה לעשות שימוש בהתנגדותו לאירוסין על מנת לנסות לחלץ כספים נוספים מהמנוחה לצורך כיסוי חובותיו.
במהלך שהותו במונית בסמוך לבניין, שוחח עם לינדה ואמר לה כי הוא מתנגד לאירוסין וביקש ממנה לומר למנוחה שתענה לשיחותיו, אך לינדה הבהירה לו כי המנוחה אינה מעוניינת לשוחח עמו. הנאשם המתין במונית עד שהמנוחה תצא מדירתה על מנת שיוכל לשוחח עמה. לאחר זמן מה החליט להיכנס לדירה דרך המרפסת. הנאשם נשא עמו גז מדמיע וסכין, ואולם לטענתו לא התכוון לעשות בהם שימוש. הנאשם ציין כי עם כניסתו לדירה צעקה עליו לינדה שיעזוב את הדירה, ושאם לא יעשה כן היא תזעיק משטרה, וכן לא אפשרה לו להגיע אל המנוחה, בכך שחסמה את דלת הכניסה לחדר בו שהתה המנוחה. נוכח המתח הנפשי בו היה שרוי, והתחושה כי רק המנוחה תוכל לסייע לו, התיז גז מדמיע על לינדה על מנת שיוכל להיכנס לחדר בו שהתה המנוחה. לאחר שהתיז גז מדמיע על לינדה, רצה לינדה מחוץ לדירה, מבלי שהנאשם הוציא אותה מהדירה, ומאחר שהנאשם רצה לשוחח ביחידות עם המנוחה, הוא נעל את דלת הכניסה לדירה לאחר צאתה של לינדה.
הנאשם ציין כי כשפנה לשוחח עם המנוחה, היא צעקה עליו וקראה לו בשמות גנאי משפילים, ואף איימה להרוג אותו, תוך שאחזה במקל ארוך (ככל הנראה מקל מטאטא), וחבטה בו. בעקבות כך ריסס על המנוחה גז מדמיע, והמנוחה יצאה למרפסת. הנאשם יצא בעקבותיה וביקש ממנה להיכנס לדירה על מנת שיוכל לשוחח עמה, אך המנוחה צעקה והנאשם אחז בה ומשך אותה לתוך הדירה.
הנאשם טען כי הגז שריסס בדירה השפיע גם עליו, ובשלב מסוים המנוחה הצליחה לאחוז בסכין, איימה על הנאשם וניסתה לפגוע בו באמצעות הסכין, תוך שהיא משפילה אותו וקראה לו בשמות גנאי. בעקבות התנהלות זו התקשה הנאשם לשלוט בעצמו, ומתוך סערת הרגשות בה היה נתון, דקר את המנוחה בסכין שהייתה עליו, מספר פעמים מבלי שהתכוון לגרום למותה. הנאשם טען כי אינו זוכר שעשה שימוש בסכין נוספת, ואינו זוכר כי באותה עת נשמעו צעקות מחוץ לדירה.
לאחר שהמנוחה התמוטטה, ניסה לשים קץ לחייו, באופן שדקר את עצמו מספר פעמים בבטן באמצעות סכין אחרת, עד שאחד השכנים עצר מבעדו להמשיך. הנאשם ביקש מהשכן להציל את המנוחה.
הנאשם כפר בטענה כי גרם בכוונה ובאכזריות מיוחדת למותה של המנוחה לאחר תכנון והליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית.
8. לאור האמור בתשובת הנאשם, אזי, שהמחלוקת המרכזית בין הצדדים נעוצה בשאלה האם מתקיימות אחת מהנסיבות המחמירות המנויות בסעיף 301א' לחוק העונשין, כאשר המאשימה טוענת הן להתקיימות ס"ק (1) לפיו המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, והן להתקיימות ס"ק (7) לפיו המעשה נעשה באכזריות מיוחדת.
הנאשם טוען, מנגד, כי מעשה ההמתה לא היה מתוכנן, לא בוצע לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית אלא מדובר בהחלטה שהתקבלה באופן ספונטני על רקע ויכוח סוער ואלים בין הנאשם למנוחה. בנוסף נטען כי המעשה בוצע בתכוף לאחר התגרות המנוחה בנאשם, ובתגובה לאותה התגרות, שאז התקשה הנאשם לשלוט בעצמו.
9. מטעם המאשימה העידו שלושת ילדיהם של הנאשם והמנוחה (לינדה ושני אחיה), אם המנוחה, אם הנאשם, מספר שכנים של המנוחה, אחיו וגיסו של הנאשם, חברות של המנוחה, חברו של הנאשם, ארוסה של לינדה, נהג המונית שהסיע את הנאשם לדירת המנוחה, הממונה על המנוחה במקום עבודתה, אדם שעבד סמוך לדירת המנוחה, מעסיק הנאשם, פקד מתן שמילוביץ, רפ"ק יהודה סרור, רפ"ק אלפונסו בן טולילה, רס"ן שגיא אוליאל, ד"ר פורמן- מנהלת היחידה לרפואה משפטית פתולוגית במרכז הלאומי לרפואה משפטית, וד"ר בובליל- מנהלת המעבדה הביולוגית במרכז הלאומי לרפואה משפטית.
מטעם ההגנה העיד הנאשם.
ב"כ המאשימה סכמה טענותיה בע"פ, וכן הגישה סיכומים בכתב.
ב"כ הנאשם סיכם בקצרה טענותיו בע"פ, והגיש סיכומים מפורטים בכתב.
הכרעה:
בפתח הדברים אומר כי לאחר שמיעת כל העדויות והראיות, קריאת הפרוטוקולים, ובחינת כלל המסמכים שהוגשו, ולאחר שקילת טענות הצדדים בסיכומיהם, אני סבורה שיש לקבל טענות המאשימה, לדחות טענות ההגנה, לקבוע כי הנאשם התכוון להמית המנוחה, וכן לקבוע כי התקיימו הנסיבות המחמירות המפורטות בכתב האישום: הן הנסיבה שהמעשה נעשה לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, והן הנסיבה כי המעשה נעשה באכזריות מיוחדת, ומכאן שיש להרשיע הנאשם בעבירה המיוחסת לו: רצח בנסיבות מחמירות, ס' 301א(א)(1) ו – 301א(א)(7) לחוק העונשין.
להלן נימוקי:
10. טרם הכניסה לבחינת הנסיבות המחמירות כאמור לעיל אומר רק כי בכל הנוגע לשאלת הכוונה לא מצאתי לנכון להרחיב הדיבור, שכן בשים לב לאופן ביצוע ההמתה: 12 דקירות סכין בפלג הגוף העליון של המנוחה (חזה, בטן, וגב), ובשים לב להלכה הפסוקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, אלא אם הוכח אחרת, ולא הוכח אחרת, אזי, הוכחה כוונה להמית:
כאשר אדם דוקר בסכין אדם אחר, 12 דקירות, בפלג גוף עליון, ובכלל זה דקירות עמוקות כולל דרך עצם החזה (ראה האמור בחוות דעת ד"ר פורמן, ת/89, וכן האמור בעדותה בבית המשפט בעמ' 152 שר' 21 לפיה נעשה שימוש ב –"מספיק כוח שחדר עור וחדר עצם"), אזי, נוכח רמת הצפיות הגבוהה של אפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, בשים לב למספר הדקירות, העוצמה שננקטה, ומיקום הדקירות, יש לראות הנאשם כמי שהתכוון להמית המנוחה, ועומדת לחובתו חזקת הכוונה – מות המנוחה הוא בגדר תוצאתו הטבעית, המסתברת והקרובה לוודאי של פעולות הנאשם. בנושא חזקת הכוונה ראה האמור בע"פ 7020/17 מכניצקי נ' מדינת ישראל, ניתן 26.11.2018), ע"פ 3308/17 וחידי נ' מדינת ישראל ניתן 15/1/20.
יתר על כן והעיקר – נוכח מסקנתי כי ממילא מתקיימת הנסיבה המחמירה לפיה המעשה נעשה לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית (ראה בהמשך), אזי, די בהתקיימות נסיבה זו, על מנת ללמד ממילא גם על קיומה של כוונה להמית.
מכאן שנותר לדון בשאלת תחולתן או אי תחולתן של הנסיבות המחמירות להן טוענת המאשימה.
המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש ההחלטה להמית:
11. הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 300א(א)(1) לחוק כוללת שתי חלופות, שדי בהתקיימות אחת מהן על מנת לקבוע כי הנסיבה חלה:
הראשונה – תכנון.
השנייה – הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה.
שתי החלופות עומדות בניגוד למעשה המתה שמבוצע באופן ספונטני ובלהט הרגע, שאינו נכלל בנסיבה מחמירה זו, ואשר יבוא בגדר עבירת הרצח הבסיסית הקבועה בסעיף 300(א) לחוק העונשין. ראה בעניין זה דברי ההסבר לתיקון 137 (דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו- 2015, עמ' 170 להלן:
"מוצע לקבוע כנסיבה מחמירה מצב שבו המעשה נעשה לאחר תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית. זהו מקרה מובהק שמבטא חומרה מיוחדת. יודגש, כי לא מדובר אך במקרים של התנקשות המתוכננת זמן-מה מראש, אלא במקרים שבהם הממית שקל והחליט לקטול את קורבנו, להבדיל ממקרים שבהם הרצון להמית נוצר באופן ספונטני ובלהט הרגע. החוק הקיים ביקש לבטא רעיון זה באמצעות המונח "כוונה תחילה"… מוצע לנסח מחדש רעיון זה, כדי שמקרים של המתה בכוונה שנוצרה באופן ספונטני, כגון לאחר קנטור סובייקטיבי ששלל תכנון ושקילה, לא ייכנסו בגדר החלופה המוצעת בפסקה (1)".
12. על מהותה של נסיבה מחמירה זו, עמד בית המשפט העליון בע"פ 8956/20 מרטינס נ' מ"י, ניתן ביום 28/6/22 באומרו הדברים הבאים:
"חומרתה של עבירה זו בהשוואה לעבירת הרצח הבסיסית היא בנחישותו של העושה, אשר גמר אומר להמית את קורבנו לאחר שרקם תוכנית להוצאת זממו אל הפועל; או לאחר שכלכל היטב את מעשיו, שקל את תוצאותיהם והתגבר על מעצורים מוסריים ואחרים בדרכו לממש את תוכניתו".
כן ראה האמור בע"פ 7722/19 זרסנאי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 19.4.2021 כדלקמן:
"החומרה המיוחדת הטמונה בעבירה זו, המוצאת ביטוי בעונש החובה הקבוע לצידה, ראוי לה שתביא ליצירת הבחנה בין מקרים שבהם מעשה הרצח בוצע לאחר שהעושה שקל והחליט להמית את הקרבן – אשר ייכנסו לגדרי הסעיף; לבין מקרים שבהם ההחלטה להמית התגבשה באופן ספונטני, ללא הפעלת שיקול דעת של ממש, וללא הכנה הכוללת פעולות מקדימות שביצע העושה קודם לביצוע הרצח – אשר יוותרו מחוצה לו. מקרים אלו ייכללו במדרג החמור פחות, הקבוע בסעיף 300(א) לחוק העונשין".
13. מובהר כי די בהתקיימות אחת מבין שתי החלופות על מנת להחיל נסיבה מחמירה זו, וראה בעניין זה, מעבר לניסוח החוק, גם האמור בע"פ 8030/21 אבו זינב נ' מ"י ניתן 25/12/22, וע"פ 4066/22 זירנוב נ' מ"י ניתן ביום 25/6/23.
14. בכל הנוגע לתכנון אתייחס בקצרה, שכן בנסיבות המקרה דנן אני סבורה כי החלופה שהוכחה הינה החלופה השנייה.
מכל מקום ביחס לתכנון נדרש כי מעשה רצח בוצע לאחר תכנון מוקדם, כך שאינו יכול להתגבש במהלך מעשה ההמתה. כלומר מבחינת עיתוי התכנון – התכנון "נדרש להתקיים מבעוד מועד ועובר למעשה ההמתה" (ע"פ 4066/22).
בנוגע לרכיב האיכותי צוין כי על אף הקושי להגדיר באופן מפורש את טיבו של התכנון, ניתן לומר למשל כי הכנת כלי הרצח, בחירת עיתוי מתאים לרצח, ורקימת תכנית לביצוע הרצח מצביעים על תכנון מההיבט האיכותי.
יובהר כי "תכנון" –
"…אין משמעו כי הנאשם הכין תוכנית פעולה ברורה ומסודרת, שסיכויי הצלחתה גבוהים, ואף לא שקיימת החלטה נחרצת מצד הנאשם להוציא את התוכנית מהכוח אל הפועל ללא תנאי ובכל מצב. "לאחר תכנון" משמעו כי הנאשם נקט מראש ובמודע בפעולות שנועדו ליצור את תנאים אשר יאפשרו או יקלו על ביצוע מעשה העבירה, וזאת לאחר שהנאשם גיבש את היסוד הנפשי הנדרש לצורך ביצוע העבירה" –
ע"פ 8956/20 מרטינס דלעיל.
15. באשר לחלופה השנייה -הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, הרי שגם בחלופה זו נדרש במסגרת רכיב העיתוי כי מעשה הרצח התבצע לאחר הליך ממשי של שקילה (בדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט פורשה הדרישה כשקילה שהיא אמיתית), ולאחר גיבוש החלטה להמית, כאשר לא די בהליך שקילה שמתבצע בעיצומו של מעשה הקטילה (ע"פ 4066/22 דלעיל):
"שקילה ממשית, כאשר בבחינת משך השקילה לא די במחשבה חולפת אך גם לא נדרשת שקילה לפרק זמן ממושך; על הליך השקילה לכלול שלביות מסוימת של התגבשות שיקול הדעת; מוקד תוכן השקילה הוא עצם שיקול הדעת, ולא בהכרח שקילה ערכית-נורמטיבית של מעשה ההמתה; ואף לא דומה הליך שקילה הנעשה ביישוב הדעת להליך המתבצע בלב סערת רגשות".
ביחס לחלופה זו הצביע בית המשפט העליון על מספר מבחני עזר וביניהם:
משך הליך השקילה- מחד גיסא, אין די במחשבה חולפת כהרף עין, מאידך גיסא, לא נדרש הליך שקילה הנמשך פרק זמן ממושך, כאשר ביחס למשך הזמן נקבע כי – "אין לקבוע כלל נוקשה ביחס למשך הזמן הדרוש ויש לבחון כל מקרה לגופו לאור נסיבותיו היחודיות". עוד נקבע כי יש אפשרות שזמן השקילה לא יהיה ארוך, כך למשל נקבע כי התקיימה שקילה בזמן ישיבה ברכב שלא הייתה ארוכה מבחינת זמן, ואולם נלקחו בחשבון רצף האירועים, ופעולות הנאשם שקדמו לדקירה ושאפשרו הליך מהיר של שקילה וגיבוש החלטה – ע"פ 5363/20 יאיר פרץ נ' מ"י ניתן 11/7/22;
הליך השקילה- אין דרישה כי יתקיים הליך רב שלבי של שקילה חוזרת ונשנית, אולם יש צורך "בשלביות מסוימת של התגבשות שיקול הדעת", כך שהשקילה לא תהיה כ"אנקדוטה רגעית או פתאומית";
תוכן השקילה – בנוגע למבחן זה נקבע כי "המוקד הוא עצם שיקול הדעת והתגבשות הרעיון של ביצוע מעשה ההמתה".
בחירת הרוצח להמית לא נעשתה בלהט הרגע – אם כי צוין כי "אין לשלול כי במקרה המתאים, סערת רגשות לא תקהה במידה משמעותית את איכותו וטיבו של הליך השקילה העומד בפני עצמו ומצדיק הרשעה ברצח בנסיבות מחמירות" –ע"פ 4066/22.
16.כאמור לעיל הדגש הוא על שקילה משמעותית להבדיל מכוונה ספונטנית במהלך קטטה כאשר ניתן ללמוד על הליך השקילה וגיבוש ההחלטה גם מפרק הזמן הממושך עליו נפרסת תוכנית ביצוע ההמתה, והשהות שיש לנאשם לחזור בו מהתוכנית ששקל, טרם ביצועה.
17.ממכלול האמור לעיל עולה כי המנעד המלא הוא:
מעשה המתה ספונטני בקצה הסקאלה, לאחר מכן שקילה ממשית וגיבוש החלטה להמית, ובקצה השני של הסקאלה – מעשה מתוכנן.
הראשון ייכנס לעבירת הרצח הבסיסי, ואילו השניים האחרים לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות:
"המנעד הרלבנטי נע בין מעשה המתה ספונטני, עבור דרך שקילה ממשית וגיבוש החלטה, וכלה במעשה מתוכנן. בעוד הראשון יבוא בגדר עבירת הרצח הבסיסית, יבואו השניים האחרים בגדר עבירה של רצח בנסיבות מחמירות" –
ע"פ 5363/20 יאיר פרץ נ' מ"י, ניתן 11/7/22.
18. ולנסיבות המקרה דנן:
בחינת מלוא הראיות מלמדת על הוכחת קיומה של החלופה הנוגעת לקיומו של הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית. הדבר נלמד, כפי שאפרט להלן, הן ממכלול הנסיבות והאירועים שאירעו בתקופה שקדמה לאירוע, והן מהנסיבות והאירועים שהתרחשו בימים הסמוכים לאירוע, ובפרט מנסיבות האירוע עצמו.
אומר עוד כי נוכח מסקנתי לעיל, אין צורך לבחון שאלת קיומה של חלופת התכנון.
מערכת היחסים בין הנאשם למנוחה עובר לאירוע:
19. בפתח הדברים אתייחס ליחסים בין הנאשם למנוחה עובר לאירוע כפי שעלה מהראיות שהוצגו:
הנאשם והמנוחה היו בני זוג במשך כ-30 שנה, ולהם, כאמור, שלושה ילדים בגירים. הנאשם והמנוחה התגוררו עם בתם לינדה והבן אנטוניו בדירתם בחיפה.
כשלושה חודשים עובר לאירוע, ביקשה המנוחה מהנאשם שיעזוב את הבית, ובחודש 3/22 עבר הנאשם להתגורר עם אמו.
צעד זה היה מאוד קשה לנאשם ופגע בו, ברם במהלך התקופה וע"פ עדותו, סבר שמדובר בעניין זמני, וכי בהמשך יוכל לשוב ולחזור להתגורר עם המנוחה.
ככל שחלף הזמן, ובפרט לאחר מפגש שהתקיים ימים ספורים לפני האירוע בקשר למסיבת האירוסין של הבת (ראה פירוט בהמשך), נפל "האסימון" אצל הנאשם כי אין בכוונת המנוחה להסכים כי ישוב לגור בבית, וכי אין בכוונתה לשוב ולהיות בת זוגתו.
20.הסיבה בגינה בקשה המנוחה כי הנאשם יעזוב הבית הייתה קשורה לחובות הנאשם ולהתנהלותו בהקשר זה.
מכלל הראיות, ובכלל זה, מעדות הנאשם עצמו עלה כי הנאשם נהג להמר, והדבר הוביל אותו לחובות בשוק האפור. אציין כי הנאשם הציג ביחס לנושא הימוריו וחובותיו לשוק האפור, גרסה מתפתחת המלמדת כבר בנושא זה על העדר מהימנותו, שכן בחקירות הראשונות במשטרה הכחיש תחילה התמכרותו להימורים (ראה למשל חקירה מיום 29/6/22 עמ' 3 שר' 35), בשלב מאוחר יותר, לאחר התעקשות החוקרים, העיד כי הימר אבל לפני כעשר שנים, ומאז אינו מהמר, ואולם בתשובתו לכתב האישום ובעדותו בבית המשפט הודה כי הינו מכור להימורים, וכי בעקבות התמכרות זו נקלע לחובות כספיים כבדים (כאשר לא ברור האם מדובר בהתמכרות ישנה כך שנותרו רק החובות או שהנאשם ממשיך להמר).
מכל מקום אין חולק כי במהלך השנים שקדמו לאירוע: הן המנוחה והן ילדיו ניסו לסייע לנאשם באופן כספי על מנת שיוכל להשיב את ההלוואות שנטל בשוק האפור, ובגין החובות אף מכרו בני הזוג את דירת מגוריהם.
באשר לסיוע בני המשפחה הוכח כי המנוחה התפטרה מעבודתה רק לצורך קבלת פיצויי פיטורין, ומיד לאחר התפטרותה שבה לאותה עבודה, כאשר היא העבירה לנאשם את כספי הפיצויים, בניסיון לאפשר לו לפתוח דף חדש – ראה עדות סאמיה מי שהייתה הממונה על המנוחה במקום עבודתה, בעמ' 130 שר' 14.
כן ראה עדות הבן ג'ורג' בעמ' 20 שר' 29 ביחס להלוואה שלקח על מנת לעזור לנאשם. ואולם על אף עזרת בני המשפחה, המשיך הנאשם לצבור חובות נוספים.
על רקע מצב זה (המשך צבירת החובות), וחששה של המנוחה כי הגובים מהשוק האפור יפגעו בילדיה, בקשה המנוחה מהנאשם, כשלושה חודשים עובר לאירוע, שיעזוב את הבית על מנת שיסדיר את חובותיו. ראה, בעניין זה עדות הבת לינדה, שכאמור עולה בקנה אחד עם עדות הנאשם עצמו, כמו גם עם עדויות הבנים אנטוניו וג'ורג':
"הוא היה מהמר בשוק האפור, לוקח מלא הלוואות, ואמא כמו כל אמא אחרת, כמובן שוק אפור ברגע שהוא רוצה את הכסף שלו לא אכפת לו למי הוא ניגש, העיקר שיהיה לו קשר לנאשם. מפה הגיעה ההחלטה להוציא אותו מהבית" (עמ' 13 שר' 23 לפרוט').
21.הנאשם אישר בעדותו כי כעס ונפגע מאוד נוכח הצעד בו נקטה המנוחה בהוצאתו מהבית:
"כעסתי, בטח, כעסתי ונפגעתי. (…) הרגשתי שאני לא שווה שום דבר בכל השנים האלה, 30 שנה הייתי נשוי והרגשתי שהיא (המנוחה. לא במקור) צודקת. נפגעתי חזק, חזק נפגעתי בזה"
(פרוט' עמ' 163 ש. 8).
יחד עם זאת, כאמור לעיל, קיווה וחשב שמדובר בעניין זמני, וכי הוא יוכל לשוב הביתה, כאמור בעדותו בפנינו בעמ' 175 שר' 9:
"ש. כשהיא הוציאה אותך מהדירה הייתה לך עוד איזושהי תקווה שאולי המצב ישתנה, היא תסכים לקבל אותך בחזרה. היא גם אמרה לך כל הזמן שתסדר את החובות שלך ואז תוכל לחזור, הייתה לך עוד תקווה
ת. הייתי אומר לה, הייתה אומר לה מוכן הכל אבל הרגשתי שזה זלזול, זה, זה רק הרגעה. אני הרגשתי שלא רוצים אותי, אני לא, אני לא בן אדם בן 20.
ש. והזלזול הזה מאוד הרגיז אותך
ת. אבל לא להרוג, הרגיז אותי כעסתי אבל לא להרוג, בחיים לא".
כן ראה חקירתו במשטרה מיום 29/6/22- ת/10:
"אני כיבדתי אותה אני לא הייתי צריך לצאת מהבית (…) אמרה היא רוצה מנוחה חשבתי יומיים ובסוף אמרה אני לא רוצה אותך בכלל? (…) תשמע אם הייתה באה אומרת לי מארון תשמע בוא נתגרש אני לדעת את האמת. אני לא רוצה אותך בוא נתגרש אז אתה יודע חלאס. (…) אבל היא לא אמרה לי את זה. אני שמעתי מאנשים ואני אומר סאמר מה קורה? יהיה בסדר, יהיה בסדר (…) חשבתי שיבואו לקראתי שאני אראה אותה יום אחד על ידי" (הדגשות לא במקור. ע.ב.).
22.במהלך התקופה בה עזב את הבית לדרישת המנוחה, עשה הנאשם מספר ניסיונות לפגיעה עצמית. ראה, בהקשר זה, עדות לינדה (עמ' 16 שר' 6 לפרוט'). כעולה מעדויות ילדיו, ובשים לב לבדיקות פסיכיאטריות שנעשו לנאשם במהלך אותה תקופה, הפגיעות העצמיות נעשו במטרה לזכות בתשומת לב, ועל מנת לגרום למנוחה להסכים לחזרת הנאשם לשוב ולהתגורר בבית. ראה, בהקשר זה, עדות לינדה בעמ' 14 שר' 20, והאמור בסיכום אשפוז הנאשם מיום האירוע (ת/14א' – הכולל התייחסות לבדיקות קודמות שנעשו לו בעקבות אותן פגיעות עצמיות, כאשר האבחנה הייתה הפרעת אישיות והתמכרות להימורים, ולא דיכאון מג'ורי).
23.עוד בנוגע למערכת היחסים העכורה בין הנאשם למנוחה, עובר לאירוע, ראה עדות לינדה בהודעתה למשטרה מיום 15/6/22 (ת/2), ובעדותה בפנינו בעמ' 9 שר' 12:
"ש. תספרי על מערכת היחסים בן אביך לאמך ז"ל עובר לאירוע
ת. הייתה מערכת יחסים שתמיד הוא היה עצבני. היא הייתה עובדת מלא שעות. הוא היה חוזר הביתה בלילה והיא לא הייתה מכינה אוכל בגלל שהיא עבדה הרבה שעות והוא היה מקלל אותה".
וכן עדותה בעמ' 16 שר' 6:
"כשהוא גר אתה, הייתה אלימות מילולית, מולי לפחות".
עדות דומה מסר גם הבן ג'ורג' כאשר הוא תיאר כדוגמא מקרה בו הנאשם הגיע למקום עבודתה של המנוחה הטריד ואיים עליה (ראה עדותו בעמ' 15 שר' 26).
גם הבן אנטוניו העיד כי הנאשם איים בעבר על המנוחה, וכן הוסיף ותיאר מקרה שארע לאחר שהנאשם עזב את הבית, בו הבחין אנטוניו שהנאשם מסתתר בסמוך לבית. כששאל את הנאשם לפשר מעשיו, השיב הנאשם כי בא כדי לקחת בגדים מהבית. אנטוניו אמר לנאשם שהוא (אנטוניו) יביא לו את הבגדים, וכך עשה. לאחר מכן אמר הנאשם כי הוא רוצה להיכנס לבית בכל זאת, על מנת לשים בושם, אולם אנטוניו אמר לו שלינדה תביא לו. אנטוניו העיד כי מנע מהנאשם להיכנס לבית כי "פחדתי שהוא יעשה משהו לאמא שלי" (ראה עדותו בפרוט' עמ' 33 ש. 23).
24. גם לינדה העידה על אירוע דומה שהתרחש כשבועיים לפני האירוע נשוא כתב האישום:
"הייתי צריכה ללכת ללמוד ואני רואה את הנאשם בקצה המדרגות…עומד עם קפושון אפור, נגשתי ואני שואלת מה אתה עושה פה, הנאשם ענה "אני רוצה בגדים לעבודה", עניתי לו "בדרך כלל שאתה רוצה בגדים אתה שולח לי הודעה ואני אביא לך בגדים" בקשתי ממנו שיחכה ואני ארד הביתה להביא לו בגדים, וכשיצאתי מהבית עם הבגדים הנאשם נעלם. אחרי זה התקשרתי לאחי, חשתי שהמטרה לא הייתה באמת בגדים, התקשרתי לאחי הקטן אנטוניו וביקשתי ממנו שיבוא הביתה..שישאר עם אמא בבית.."
עמ' 11 שר' 27 לפרוט'.
25.גם מעדות אם הנאשם, הגב' סוהילה כלאסני, עלה כי יחסיהם של הנאשם והמנוחה היו מתוחים מאוד, וכי ניסיון הפגיעה העצמית של הנאשם בחודש 3/2022, כשלושה חודשים עובר לאירוע, היה קשור ביחסים הקשים ששררו ביניהם (ראה עדותה בפרוט' עמ' 33 ש. 18).
26.תיאור היחסים העכורים בין הנאשם והמנוחה עלה גם מעדות הגב' ג'והינה כארם – שכנה שגרה בצמידות לבית המנוחה: "תמיד שומעים רעשים, צעקות משהו כזה" (פרוט' עמ' 46 ש. 33), מעדות חברתה של המנוחה, הגב' אלין עבוד: "לא סבלה אותו בגלל איך שהוא התייחס אליה, איך שהוא דרדר את המצב הכלכלי" (פרוט' עמ' 61 שר. 2), וכן מעדות גיסו של הנאשם (בעלה של אחות הנאשם) מר אלברט עבוד שהתייחס גם לרצון הנאשם לחזור הביתה, ולאובססיביות שלו ביחס למנוחה:
"היו יחסים מאוד מתוחים. עם אה. נקרא לזה, רדיפות, הטרדות, שהוא כל הזמן רצה לדבר איתה, רצה לחזור הביתה, הוא לא ויתר"
(פרוט' עמ' 124 ש. 4).
27.גם מהודעת חברו של הנאשם, מר אליאס שומשום (ת/112), עלה כי הנאשם היה "מאוד אובססיבי", וכי -"הייתה נראית עליו המצוקה אני חושב שמה שהכי הפריע לו זה שהילדים לא דיברו אתו".
כן ראה, בהקשר זה, עדות הארוס של לינדה, מר מוחמד יאסין (להלן: "מוחמד"), שהעיד כי הנאשם הטריד ועקב אחרי המנוחה, וכן תאר התנהגות הנאשם למנוחה במקרה בו הוזמנו השניים לביתו של מוחמד, כדלקמן:
"ואיפה שהיא הולכת הוא (הנאשם. לא במקור) רודף אחריה. כמה פעמים אמרתי לו תיתן לה שתשב שתרגיש חופשי אבל הוא אומר בסדר בסדר אני איתה. אני איתה. עלינו לבית שלי, מסתכל פתאום הוא מתקרב אליה, איפה שהיא הולכת הוא רודף אחריה בדיוק. לא נותן לה לנשום לא נותן לה להסתובב בחופשיות". (פרוט' עמ' 77 ש. 22).
מוחמד הוסיף והעיד כי כשאמר לנאשם שאם לא יירגע, המנוחה תעזוב אותו, הנאשם השיב לו "אני לא עוזב אותה בכלל" (פרוט' עמ' 75 ש. 31). כן אישר מוחמד הודעתו במשטרה לפיה כשאמר לנאשם שהמנוחה רוצה להתגרש ממנו, השיב לו הנאשם כי אם המנוחה תתגרש ממנו הוא ירצח אותה (פרוט' עמ' 76 ש. 21).
28.מכלל העדויות שפורטו לעיל הוכח כי תקופה ממושכת לפני אירוע הרצח התדרדרה עד מאוד מערכת היחסים בין הנאשם למנוחה, כאשר נקודת תחתית משמעותית ביחסים הייתה עם בקשת המנוחה, כי הנאשם יעזוב את הבית, ובהתאם לעדויות שפורטו לעיל, החל מנקודת זמן זו (חודש 3/22) כעס הנאשם על המנוחה מאוד, והיה אובססיבי ביחס אליה, אם כי עדיין קיווה בשלב זה כי בקשת המנוחה שיעזוב הבית הינה זמנית, וכי המנוחה תסכים לקבלו חזרה בהמשך.
איומים:
29.כפי שעולה מהתכתבויות בטלפון בין המנוחה לנאשם (ת/40א', ת/40ב'), לאחר שהנאשם עזב הבית, הוא החל לחשוד, בין היתר, כי המנוחה בוגדת בו עם גבר אחר, ובמספר הזדמנויות איים על חייה, וכן שלח לה הודעות מהן ניתן ללמוד על כעסו הרב כלפיה, ותחושתו כי היא "זרקה" אותו מהבית, וגרמה לכולם לזלזל בו. כן הזהיר את המנוחה שתצפה "להפתעה" ממנו, וככל שלא תשוב להיות כפי שהייתה, הוא יגרום לה סבל. להלן פירוט ההודעות שנשלחו על ידו:
הודעות מיום 11/3/22:
שעה 20:14 הנאשם כתב למנוחה כי אם יש בינה לבין גבר אחר בשם אלביר קשר רומנטי, הנאשם נשבע שיהרוג את המנוחה ואת אלביר.
שעה 20:17 הנאשם כתב למנוחה כי הוא הולך להפתיע אותה, ושהוא כל יום חולם להרוג. כן כתב שחושד שהמנוחה בוגדת בו, ושתיזהר ממנו כדי שהילדים לא יפסידו אותה.
שעה 20:28 הוא מבקש מהמנוחה שתודיע למשטרה שהוא עומד לפגוע בה כמו שהיא פגעה בו.
שעה 20:35 הוא כותב לה שהוא לא ייתן לאנשים שזרקו אותו לחיות. המנוחה כתבה לו שהיא לא פגעה בו, אלא הוא זה שפגע בה ושיקר לה.
שעה 20:47 המנוח כתב למנוחה שלא ייתן לה לחיות בשקט וכי הוא לא רגוע ויש משהו בראש שלו לא טוב. המנוחה כותבת לו שהיא מבקשת שהוא יעבוד על עצמו וישתנה.
הודעות מיום 12/3/22:
שעה 6:07 הנאשם כתב למנוחה כי היא זרקה אותו, וכי היא נתנה לכולם לזלזל בו ושהוא לא ישתוק על כך, ושתחכה להפתעה.
שעה 6:21 ושעה 6:24 כתב הנאשם למנוחה כי לא ייתן להם להיות מאושרים, ואם יגלה משהו הוא לא יתן לה לראות את החיים שלה. כן מאיים כי יהרוס אותה בגלל שזרקה אותו, והזהיר שאם לא תחזור להיות כמו שהייתה הוא יגרום להם לסבל.
שעה 6:29 הנאשם מזהיר המנוחה "שהוא שותה כל יום ושהוא מתכנן משהו ביומיים הקרובים רק שהוא יעלה על משהו".
שעה 6:32 מאיים כי יגיע לסמר (המנוחה – ע.ב.) לעבודה שיכור ויהרוס לה את העבודה. המנוחה עונה כי הוא הרס לה את החיים ושהוא כל הזמן הימורים או כספים.
שעה 6:41 כותב שאם יקרה לו משהו היא והילדים ישלמו ביוקר.
6:47 כותב שהוא שבור ושהוא בחיים לא יפגע במנוחה, ומאחל שיהיה לה טוב.
הודעות מיום 13/3/22:
שעה 8:31 הנאשם כתב למנוחה שהבדידות הרגה אותו ושהוא יעשה משהו בעצמו ושהם יבכו.
שעה 10:35 כותב למנוחה שהיא לא עונה לו וגם לא אלביר ומוסיף תזהרו שלא אהרוג אותך נשבע לך היום אני הולך לשתות עד שאמות ואני בא לבית שלי.
הודעות מיום 15/3/22:
שעה 6:42 כותב למנוחה כי הלילה לא יעבור בשלום, וכי הוא עושה שימוש בשני פלאפונים כדי להקשות על המנוחה אם תרצה להתלונן נגדו.
שעה 7:03 כותב שהיא מסיתה הילדים נגדו.
שעה 7:04 הודעה קולית אומר שהמנוחה בקשר עם אלביר ושהוא חושד בהם … בהמשך אומר שהוא מבולבל ושלא יתקרב למנוחה.
שעה 11:37 שואל למה היא מספרת לאנשים שהוא מאיים עליה ושאימן התקשרה אליו בנושא זה ומבקש שתמחק ההודעות.
הודעות מיום 17/3/22:
שעה 5:01 המנוחה כותבת לנאשם שרוצה לטוס לקנדה. הנאשם עונה שלא תברח מהמציאות ושהוא לא יעזוב אותה בשקט. שוב חושד באלביר.
שעה 5:10 כותב כי הוא לא רוצה לקחת כדורי הרגעה כדי שישתגע ויצא זכאי, וכי לא ייתן לה מנוח – אני אראה לך ולאלביר אני אזיין את אמא של שניכם, אני אראה לשניכם יא סמר טוביא, דורש מהמנוחה לבוא לבית של אמא שלו עכשיו אם לא תבוא הוא יבוא לבית.
הודעות מיום 21/3/23:
הנאשם שולח מספר הודעות קוליות. נשמע עצבני וצועק, מבקש מהמנוחה שתענה לו. אומר שעצבני שהמנוחה לבשה מכנס עם קרעים, ושאם תבוא ללוויה שלו הוא יקבור אותה, שעכשיו שתה בקבוק וחצי ערק ושאם יבואו לקחת אותו הוא יזיין אותה, מציין שהיא אמרה הצילו הצילו ומוסיף שהסכין הייתה בשבילו.
30.כפי שניתן לראות ולהבין, מדובר במסכת של איומים, הסובבים סביב אמירות הנאשם למנוחה בדבר מחשבותיו, שלא ייתן לה לחיות בשקט, שיהרוג אותה, שיגרום לה לסבל, כאשר הכל סובב סביב החלטתה להיפרד ממנו, וסביב בקשתה שהוא יעזוב את הבית, דבר שנחווה אצל הנאשם כפגיעה קשה מאוד בכבודו, כזריקה, וכזלזול בו.
31.אין בידי לקבל טענת הנאשם לפיה היה שיכור בעת כתיבת ההודעות המאיימות:
ראשית – מדובר בטענה שבחלקה הינה טענה כבושה על כל המשתמע מכך, שכן כשהתבקשה התייחסותו להודעות האיום ששלח למנוחה בחקירתו במשטרה, שמר תחילה על זכות השתיקה, ולאחר שהתבקשה התייחסות ספציפית שלו להודעה לפיה הוא עומד להפתיע את המנוחה, וחולם להרוג אותה, ושתיזהר שילדיה "לא יפסידו אותה", השיב הנאשם: "לא יודע אבוד ההימורים הפילו אותי". כשהתבקש הנאשם להתייחס להודעה נוספת ששלח למנוחה לפיה לא ישתוק על הזלזול שלה בו, ושהיא תצפה להפתעה, השיב:
"שומר על זכות השתיקה, זה מה שאני רוצה לדעת למה פתאום ביקשה שאצא מהבית (…) נפלתי כי אף אחד מהמשפחה לא עזר לי ואף אחד לא תמך בי" (ת/10, עמ' 14).
כך גם כשנשאל על הודעה ספציפית לפיה "הלילה לא יעבור בשלום" הוא עונה: "אני אמרתי ?….לא יודע על מה מדובר" – ת/10ז בעמ' 1, חקירה מיום 4/7/22.
אומנם ביחס להודעה הנוגעת לעובדה שהוא מסתובב עם 2 פלאפונים כדי להקשות עליה להגיש תלונה נגדו, וכן ביחס להודעה הקולית מיום 21/3 אמר כי היה שיכור, ואולם כאמור לעיל ביחס ליתר ההודעות לא טען כך.
32.מעבר להיות העדות בחלקה עדות כבושה, אומר כי ממילא אין מקום לקבלה, גם בהתחשב בעובדה שלא מדובר בהודעה בודדת, אלא בהודעות רבות שנכתבו בימים שונים, כך שהטענה שהנאשם היה שיכור בכל ההזדמנויות בהן שלח למנוחה את ההודעות המאיימות, שבסופו של דבר אף התממשו, אינה מתקבלת על הדעת.
יתר על כן – בהודעה קולית של הנאשם מיום 19/3/22, שנשלחה למנוחה לאחר הודעות האיום כאמור לעיל, אומר הנאשם כי אין בכוונתו לפגוע במשפחה וביחס להודעות הקודמות אומר כי "המחשבות הרגו אותו ושהוא מאיים כי הוא כועס אבל הוא לא יכול לפגוע במשפחה". הנאשם לא אומר כי היה שיכור כשכתב ההודעות הקודמות, וכך גם בהודעה ששלח לה ביום 18/3/22 בה אומר כי האיומים היו מעצבים (צ.ל. מעצבנים – לא במקור – ע.ב) והוא לא באמת יעשה ושהוא בן אדם טוב ולא יפגע בה" – אין זכר לטענתו כי היה שיכור.
לפיכך יש לדחות עדותו בעניין השכרות, שכאמור לעיל לא הוכחה כלל, ושממילא הועלתה לראשונה, ביחס לרוב ההודעות, בעדותו בבית המשפט כך שמדובר בעדות כבושה.
33.בכל הנוגע למשמעות ההודעות מיום 18/3/22 ומיום 19/3/22 אומר שאין בהן כדי לעקר מתוכן, ולהפחית ממשקלם המשמעותי של האיומים הקודמים שהושמעו כלפי המנוחה, ודומה כי נשלחו מתוך המשך ניסיונו של הנאשם לגרום למנוחה להשיבו הביתה.
מקריאה רצופה ומלאה של כל ההודעות בין הצדדים, ניתן ללמוד, כי לאורך כל התקופה הנאשם: מקלל, מאיים, מזהיר את המנוחה מפני מה שהוא עתיד לעשות לה, ולאחר מכן שולח (בחלק מהמקרים) הודעות פיוס, בניסיון לגרום לה להשיבו הביתה. הודעות הפיוס (כביכול) אינן מנקות או מבטלות את האיומים שהושמעו בבחינת המשמעות שיש להם בנושא השקילה והתהליך המחשבתי שעבר הנאשם בנושא קבלת ההחלטה להמית, זאת בצירוף יתר הדברים הנוספים שיפורטו.
34.באשר לטענת הנאשם ביחס לעובדה כי המנוחה לא התלוננה במשטרה בגין אותם איומים, כתומכת לכאורה בגרסתו, שגם המנוחה לא התייחסה לאיומים ברצינות, ולא סברה על אמת, כי הוא מתכנן להמיתה, אומר כי מעדויות ילדי המנוחה (הבן ג'ורג' – פרוט' עמ' 15 שר' 17, עדות חברתה נסרין (פרוט' עמ' 66 שר' 5), אחותו של הנאשם סוניה (פרוט' עמ' 119 שר' 21), ושל הממונה עליה בעבודה (פרוט' עמ' 130 שר' 6, עמ' 132 שר' 1)), עלה כי הסיבה היחידה בגינה נמנעה המנוחה מלהגיש תלונה במשטרה, הייתה דאגתה הרבה לילדיה, והחשש כי אם תתלונן נגד הנאשם, והנאשם ייכלא, או אז יגיעו גורמים מהשוק האפור לגבות את חובותיו של הנאשם מהילדים, והם ימצאו בסיכון רב. יש לקבל עדות זו עליה העידו עדים רבים שהיו קרובים למנוחה.
אירוע איום עם סכין:
35.מכלל העדויות עלה והוכח קיומו של אירוע משמעותי, שיש בו כדי ללמד על הדרך שעבר הנאשם ביחסו למנוחה, ושיש לו משמעות יחד עם כלל הדברים הנוספים, בכל הנוגע להוכחת קיומה של מחשבה שקיננה במוחו ובראשו של הנאשם, ביחס לאפשרות להמית המנוחה ככל שלא תתיר לו לשוב הביתה. יש לראות אירוע זה, כחלק מהדרך שעשה הנאשם, בלרקום עור וגידים למחשבתו הנ"ל, שהפכה לבסוף למציאות טרגית ונוראית.
האירוע המדובר התרחש כחודשיים וחצי לפני האירוע נשוא כתב האישום, ותואר בעדות לינדה כדלקמן:
"ב-22.3 הם הלכו לשתות קפה בכרמל, היה שם בכרמל בית קפה שהם נהגו לשתות שם קפה, כדי לדבר, אולי אפשר לסדר את הדברים. הנאשם הגיע שיכור באוטו, היא אספה אותו ברכב שלה. היה שיכור. היה לו סכין בכיס. החזיק לאמא שלי את היד במפרק את היד וכשהיא ראתה את הסכין הוא איים שהוא יהרוג את שניהם אם היא לא תחזיר אותו הביתה. אני זוכרת, איך היא סיפרה לי על המקרה, וגם ראינו הודעות, הוא החזיק לה את היד במפרק היד שלה ואז היא פתחה את הדלת והוציאה את הרגליים שלה וצעקה "הצילו" ואת כל זה היא סיפרה וראינו על זה הודעות. אני זוכרת שהיא הראתה לי הודעות שהנאשם שלח לה על זה שהוא מתנצל על איך שהוא התנהג. (…) האירוע הסתיים בזה שקיבלתי שיחת טלפון מסבתא שלי, אמא של הנאשם, שהוא רוצה לפגוע בעצמו גם. ניגשתי לשם כי אני אחות ואני אמורה לעזור לבני אדם, והוא הוציא מולי את הסכין ורצה לפגוע בעצמו אבל לא פגע בעצמו" (פרוט' עמ' 13 ש. 31).
גם אמה של המנוחה העידה על אותו אירוע, שבתה ספרה לה עליו –עמ' 28 שר' 27, וכך גם הבן אנטוניו בעמ' 33 שר' 2 לפרוט'.
36.גם עדים מהמעגל היותר רחב מהמשפחה הקרובה העידו בקשר לאותו אירוע כדלקמן:
הממונה על המנוחה במקום עבודתה, הגב' סאמיה אנדריאה, העידה כי המנוחה סיפרה לה:
"הוא (הנאשם. לא במקור) שלף סכין ואמר לה אני אהרוג את עצמי. ואחר כך הוא שלף את הסכין, היא אמרה ורצה כאילו ממש אה, ל. לא יודעת, לאיים עליה. ואז היא ממש ברחה, יצאה מהרכב וצעקה הצילו הצילו. התחילה לעצור אנשים ברחוב. ואז הוא יצא מהרכב והיא המשיכה לעבודה" (פרוט' עמ' 134 ש. 10 ).
הגב' נסרין עתמה, חברה של המנוחה, התייחסה אף היא לאותו אירוע בעדותה במשטרה מיום 16/6/22:
"…מה שהבנתי שהם עלו לשתות בסטלה מאריס, אחרי 5 דקות היא התקשרה אליי מסתבר שהוא נכנס לרכב שלה וישב, היא הרגישה שיש משהו ואז הוא הוציא את הסכין והכיוון (צ.ל. "וכיוון". לא במקור) אותה אליה ואמר לה עכשיו תקחי אותי לבית העלמין של המארונים, ואז היא יצאה מהרכב נסערת וצועקת, ואז הוא יצא מהרכב וברח, אני מספרת את מה שהיא סיפרה לי".
37.יש לראות בעדויות שפורטו לעיל כאמרות "קורבן אלימות" הממלאות אחר סעיף 10(2) לפקודת הראיות, שכן עדויות אלה מהוות חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה, וראה בנושא זה האמור בע"פ 5864/19 פלוני נ' מ"י, ניתן ביום 22/8/21:
"קביעתו זו של בית משפט קמא, שעמה אין לי אלא להסכים, מכשירה אפוא את אמרות המנוחה בנוגע לאיומי המערער לרצחהּ כאמרה של קורבן אלימות הכשרה להוכיח את אמיתות תוכנה במסגרתו של סעיף 10(2) לפקודת הראיות. בהקשרן של אמרות כאלה, יפים הם דבריו של השופט ס' ג'ובראן (כתוארו אז) אשר נאמרו בעניין הדומה לענייננו-שלנו: "וברי, כי באירועים דוגמת המקרה הנוכחי, בהם לא מדובר בעבירה המבוצעת על רקע מפגש מקרי, כי אם עבירה המבוצעת על רקע מערכת יחסים ארוכה, פנים משפחתית, יש לתת פרשנות מרחיבה לכלל האמור. מערכת היחסים בין הנאשם לקרבן העבירה היא הבסיס לבחינת העבירה כולה, והיא מהווה חלק בלתי נפרד ממנה. לא פעם בעבירות אלימות ובעבירות מין במשפחה אנו מוצאים עצמנו מול הידרדרות שיטתית של היחסים, המובילה כמכלול לביצוע העבירה." ע"פ 4178/10 פרג' נ' מדינת ישראל, 9.8.2013)".
38.מעבר לאמור לעיל אומר כי ניתן למצוא חיזוק להתרחשות אותו אירוע גם בהודעות הטלפוניות בין המנוחה לנאשם ובין לינדה והנאשם כעולה מ-ת/40ב': הן דברי לינדה לנאשם בהודעה מיום 23/3/22 – "שהקטע האחרון שעשה בכלל לא היה במקום וככה לא פותרים דברים.." ועל כך משיב הנאשם כי לא רצה לפגוע בה, רצה לפגוע בעצמו, וכן בהודעותיו מיום 25/3/22 ו-26/3/22 שבהן הוא מבקש סליחה על כל הטעויות שעשה. כן ראה הודעת הנאשם מיום 21/3/22 שמתייחס לכך שהמנוחה אמרה "הצילו הצילו" ומסביר כי הסכין הייתה בשבילו.
39.אכן בני המשפחה ו/או המנוחה לא התלוננו במשטרה ביחס לאותו אירוע חמור, ואולם אני מקבלת במלואה את עדות לינדה שהסבירה כי הדבר לא נעשה, מאותה סיבה שלא הוגשו תלונות ביחס לאיומים ששלח הנאשם – פחד המשפחה, בעיקר המנוחה, מהאפשרות כי המנוח יאסר, או אז ידפקו על דלת המשפחה גורמים עויינים מהשוק האפור (ראה עדותה בעמ' 15 שר' 14).
40. לסיכום האמור לעיל: הוכח קיומו של אירוע, זמן קצר יחסית לפני האירוע נשוא כתב האישום, במהלכו איים הנאשם על המנוחה בסכין, וכן שיהרוג את שניהם.
יש לראות התרחשות אירוע זה כנדבך נוסף עליו נשענת קביעתי להתקיימות הליך השקילה וגיבוש ההחלטה להמית אצל הנאשם – הליך שהתחיל עם "שתילת הזרע" בעזיבת הנאשם את הבית, ושהתפתח בחודשים שקדמו לאירוע.
המפגש המשפחתי לקראת מסיבת האירוסין של לינדה:
41. ביום 13/6/22 הייתה מתוכננת מסיבה האירוסין של לינדה.
ביום 10/6/22, יומיים לפני האירוע נשוא כתב האישום, התקיים מפגש בבית אמו של הנאשם בו נכחו: לינדה וארוסה, המנוחה, הנאשם ואמו. מטרת המפגש הייתה לדבר על מסיבת האירוסין בפרט בהיבט של הנאשם נוכח מערכת היחסים המתוחה והמרוחקת בינו לבין יתר משפחתו הגרעינית.
מכלל העדויות, ובכלל זה מעדות הנאשם, עלה כי המנוחה הייתה "קרה" כלפי הנאשם במהלך אותו מפגש, ולא התייחסה אליו כלל: ראה עדות לינדה בפרוט' עמ' 10 שר' 6, ועדות הנאשם עמ' 163, שר' 20 – ראה פירוט בהמשך.
42. אם עד אותו מפגש הרגיש וחשב הנאשם כי בקשת המנוחה כי יעזוב את הבית הינה זמנית, אזי, במהלך אותו מפגש, ולאחריו, הבין והפנים הנאשם כי לא מדובר בדבר זמני, ותקוותו כי ניתן יהיה להשיב הגלגל לאחור, הופרכה על רקע יחסה של המנוחה אליו במהלך אותו מפגש. ראה עדות הנאשם בקשר לאותו מפגש:
"עשיתי הכול שם, הבאתי הכול אבל ניסיתי להתקרב לאשתי זכרונה לברכה. היא לא הקשיבה, היא הייתה קרה. ניסיתי לשים פירות אתם היא לא התייחסה אלי בכלל" (פרוט' עמ' 163 ש. 20).
וכן-
"היא לא נתנה לי יחס בכלל, אני ניסיתי, הנה הבת שלי לינדה תגיד. אפילו הכוס קפה רציתי לשים לילדה. הבאתי פירות בצלחת, היא לא הקשיבה לי, הייתה כרגע (צ.ל. "קרה" – לא במקור – ע.ב). (…) כאילו אני יושב, סליחה על הביטוי פסל, רק בשביל לינדה, בכלל לא קיבלתי יחס"(פרוט' עמ' 176 ש. 1).
כן אישר הנאשם בעדותו כי נפגע מאוד מיחסה הקר של המנוחה במעמד זה:
"נפגעתי, בטח נפגעתי, מה, אהבתי אותה (…)" (פרוט' עמ' 163 ש. 24).
הנאשם הוסיף והעיד כי המנוחה ולינדה בקשו ממנו באותו מפגש משפחתי, שיגיע לבדו למסיבת האירוסין, ולא יסע יחד איתן, ובעקבות בקשה זו חש הנאשם עלבון משמעותי נוסף כפי שתיאר בעדותו:
"הם ביקשו שאני לא אבוא איתם (למסיבת אירוסין. לא במקור) . שהיא (המנוחה. לא במקור) תלך באוטו עם הבת שלי ואני אלך באוטו לבד. תסתכלי את ההרגשה, אז סך הכל אני אבא. אני אבא, נשארתי אבא, אמרו לי אתה אל תבוא איתנו, אתה תלך לבד לאירוסין" (פרוט' עמ' 177 ש. 20).
ראה גם עדות לינדה ביחס לדברים שאירעו באותו מפגש:
"אמא שלי הראתה לו שאין דרך חזרה…" (פרוט' עמ' 22. ש. 24).
43. מפגש זה שהתקיים ביום ששי, יומיים בלבד לפני האירוע נשוא כתב האישום, הווה את נקודת השפל בתחתית הבור, בכל הנוגע לתחושות הקשות של הנאשם ביחס ליחסה של המנוחה אליו, ובכלל זה דרישתה כי יגיע לבד למסיבת האירוסין, ו"שיא" תחתון חדש בנוגע להבנה שהחלה לחלחל אצלו כי סיכויו לחזור הביתה קלושים, אם בכלל.
יום ההמתה ופעולות הנאשם לפני ואחרי ההמתה:
44. שיחות הטלפון והודעות הנאשם שקדמו לכניסתו לדירת המנוחה:
בבוקר האירוע (שעה 4:51 לפנות בוקר) שלח הנאשם הודעה ללינדה בה ביקש לברר איפה אנטוניו נמצא (אזכיר כי במועד האירוע שני האחים: אנטוניו ולינדה התגוררו בבית ההורים).
בשעה 4:54 שואל הנאשם את לינדה בהודעה נוספת איפה היא, והאם היא עובדת באותו היום ומתי יוצאת לעבוד.
לינדה כתבה לנאשם שהיא אכן עובדת באותו היום, החל מהשעה 10:00, וכי לפני העבודה, בכוונתה לעבור אצל אמו של הנאשם, כדי להביא לו בגדים, שהמנוחה רכשה עבורו למסיבת האירוסין:
"ביום ראשון בבוקר אני קמה מסתכלת בטלפון אני רואה מהנאשם הודעה "בוקר טוב", "האוטו בבית", "אנטוניו בבית" שואל עלי אם אני עובדת ושאל אם אחי בבית או בעבודה בתירוץ שהוא רצה אותו" – עדות לינדה, עמ' 10 שר' 9 לפרוט', וכן ראה ההודעות בת/40א'.
בהמשך שלח הנאשם ללינדה הודעות ווטסאפ נוספות במסגרתן התלונן וזעם על כך שבמפגש שהתקיים יומיים קודם לכן בבית אמו, המנוחה לא התייחסה אליו, וביקש מלינדה שתגיד למנוחה לענות לו ולדבר אתו. כן הוסיף באותה הודעה כי הוא כבר ארבעה חודשים מחוץ לבית, והוא אינו כלב, וכי אין בכוונתו לבוא למסיבת האירוסין:
"ש. הצלחת להבין למה הוא לא מתכוון להגיע ?
ת. כן הוא אמר בוודאות שאמא שלי לא רוצה אותו יותר" –
עדות לינדה עמ' 18 שר' 3 לפרוט'.
יובהר כי בין השעות 4:51 ל – 5:56 שולח הנאשם ללינדה 10 הודעות כפי שעולה מ-ת/40א' ו-ת/40ב'.
כן ראה האמור בהודעת לינדה במשטרה מיום 15/6/22 (ת/2) במסגרתה פרטה את הדברים הקשים ששלח לה הנאשם בבוקר האירוע בנוגע לחייה של המנוחה, ובעדותה בפנינו:
"פה הוא הפנים שהוא לא יחזור הביתה ושהיא שונאת אותו. הוא אמר לי משפט שלא יוצא לי מהראש "היא רוצה לחיות כמו הילאן ואימן שזה שתי חברות של אמא שלי רווקות. ואני לא אתן לה" (ההדגשה לא במקור – ע.ב.) (פרוט' עמ' 10 שר' 16).
45. עדות לינדה, ביחס לדברי הנאשם בשיחות שקיים אתה בבוקר האירוע, מתיישבת עם עדות הנאשם, בכל הנוגע לתחושת העלבון הקשה שחווה לאחר אותו מפגש משפחתי.
על העלבון העמוק שחש הנאשם לאחר אותו מפגש ניתן ללמוד גם מעדות חברו של הנאשם, אליאס שמשום, אליו התקשרה לינדה בבוקר האירוע, לאחר קבלת ההודעות הנאשם ולאחר ששוחחה עם הנאשם בטלפון, ובקשה עזרת אליאס בהרגעת הנאשם. אליאס דיבר עם הנאשם (כאשר בדיעבד התברר כי בעת ששוחח עמו כבר היה הנאשם במונית מחוץ לבית המנוחה):
"הוא (הנאשם – לא במקור-ע.ב) שאל למה לא מדברים איתי…ואז הוא ביקש שאשתו תתקשר אליו" – עדות אליאס בעמ' 72 שר' 7.
46. כן ראה, בהקשר זה, עדות גיסו של הנאשם, אלברט, שהעיד כי לינדה התקשרה אליו בבוקר האירוע, בעקבות ההודעות והשיחה שלה עם הנאשם, בכתה, ואמרה לו כי הנאשם מאיים שאם המנוחה לא תסכים להחזירו הביתה, הנאשם יהרוס את מסיבת האירוסין שהייתה צפויה להתקיים למחרת, בכך שלא יגיע.
בהמשך לשיחה זו התקשר הגיס למנוחה, עוד טרם כניסת הנאשם לדירה, והוא ואשתו שוחחו עם המנוחה:
"הייתה (המנוחה – לא במקור –ע.ב) הייתה נשמעת נסערת, בוכה, מפוחדת, ואז אמרה שהנאשם לא יוותר כאילו והולך להרוס להם ולקלקל" (פרוט' עמ' 125 שר' 11).
47. עדות דומה נשמעה מפי סאמיה, הממונה על המנוחה בעבודתה, שהעידה כי ביום האירוע המנוחה הייתה אמורה להתחיל עבודתה בשעה 11:00, ובסביבות השעה 9:15 התקשרה אליה המנוחה והודיעה כי תאחר. סמיה העידה כי במהלך השיחה המנוחה בכתה וספרה שהנאשם צלצל ואיים –"שהוא לא ייתן להם לעבור את האירוסין שהיו למחרת בשקט" – פרוט' עמ' 131 שר'11).
כך גם עלה מעדות נסרין, חברתה של המנוחה, שהעידה כי בבוקר האירוע צלצלה אליה המנוחה כשהיא בוכה, ואמרה לנסרין כי היא אינה יודעת "מה יש לו (לנאשם. לא במקור) היום" (פרוט' עמ' 69 ש. 26).
48. מעבר לשיחות שערך הנאשם עם לינדה, העידה לינדה כי הוא צלצל גם לטלפון המנוחה פעמים רבות ושלח לה הודעות:
"הוא לא הפסיק לצלצל אליה ולשלוח לה הודעות. הטלפון של אמא שלי היה אצלי ביד, ואני ראיתי איך הוא לא מפסיק להתקשר אליה" (פרוט' עמ' 18. ש. 26).
49. בעקבות ההודעות ששלח הנאשם, והשיחה שלו עם לינדה, יצא אנטוניו מהבית על מנת לחפש את הנאשם ולבקש ממנו שיירגע לקראת מסיבת האירוסין, שהייתה אמורה להתקיים כאמור למחרת.
במקביל צלצלה לינדה, כאמור לעיל, לחבר הנאשם, אליאס שמשום. מהודעת אליאס במשטרה (ת/112 – שהוגשה חלף חקירתו הראשית בהסכמת הצדדים כאמור בעמ' 70 שר' 17 לפרוט') עלה כי בשיחה שניהל שמשום עם הנאשם דקות ספורות בטרם התפרץ הנאשם לבית המנוחה, הנאשם היה נשמע עצבני מאוד ונסער מהיחס הלא מכבד, לטענתו, של המנוחה וילדיו כלפיו:
"בשעה 9:01 קיבלתי ממנו (הנאשם. לא במקור) שיחה הוא חזר אלי, ואז הוא דיבר אבל -הוא היה נשמע עצבני מאוד ואמר לי מה לא הזמינו אותו לאירוסין, הם לא מדברים איתי (…) היא לא הקשיבה לי ולא נתנה לי כבוד" (הדגשה לא במקור).
מכלל העדויות שפורטו לעיל, ביחס לכל שיחות הטלפון שנעשו באותו בוקר (הנאשם עם בתו, הבת עם חברו של הנאשם, הבת עם גיסו של הנאשם, המנוחה עם חברתה, המנוחה עם הממונה בעבודה, המנוחה עם גיסו של הנאשם), ניתן ללמוד כי הנאשם איים והעלה מול הבת ומול האחרים עמם דיבר, את כוונתו להרוס את מסיבת האירוסין של הבת בכך שלא יגיע, זאת ככל שהמנוחה לא תסכים להחזירו הביתה.
כבר כעת אקדים המאוחר ואומר כי יש לדחות מכל וכל עדותו השקרית של הנאשם לפיה הגיע בבוקר האירוע לבית המנוחה במטרה לדבר איתה, על מנת לנסות ולסחוט ממנה כסף (תוך שימוש בהפעלת לחץ באי הגעתו למסיבה האירוסין) כדי לשלם לנושיו.
מה שעמד על הפרק היה דבר אחד ויחיד -רצונו העז של הנאשם לחזור הביתה, והפסקת ההשפלה שחש כתוצאה מעמדת המנוחה לפיה אינה מוכנה לדבר אתו, לא כל שכן שאין בכוונתה להסכים כי יחזור הביתה, ואין בכוונתה להמשיך ולחיות עמו – ראה פירוט בהמשך.
50. נסיעת הנאשם במונית, והאירועים הקשורים לכך:
בשעה 8:00 הזמין הנאשם מונית וביקש מהנהג לקחת אותו לרחוב דירת המנוחה.
מעדות נהג המונית, גולן אטיה, עלה כי כשהגיעו לרחוב בו גרה המנוחה, ביקש הנאשם כי ייסע אחורה, וכן ביקש ממנו לעצור ליד בית מספר 15, ולהמתין. עוד אמר לו הנאשם כבר בעת יציאתם לדרך כי – "תפעיל מונה למה יש לנו נסיעה ארוכה" – עמ' 86 שר' 24.
כן העיד הנהג כי בזמן שהמתין עם הנאשם במונית (מעל שעה), הנאשם שוחח בטלפון הנייד שלו, וכי הנאשם היה כעוס ומרוגז מאוד בעת ניהול מספר שיחות הטלפון שעשה (פרוט' עמ' 87 ש.22), ואמר בכעס לצד השני כי הוא (הנאשם) עדיין בעלה. נהג המונית ציין כי הוא דובר ערבית ולכן הבין את דבריו של הנאשם בהקשר זה.
51. באשר לזמן ההמתנה הארוך בתוך המונית העיד הנאשם כי חיכה שהמנוחה תרד למטה כך שיוכל לדבר איתה: "…רציתי שאשתי זכרונה לברכה, חיכיתי לה שהיא תרד, שאני אדבר איתה" (פרוט' עמ' 166 ש.6). כן אישר הנאשם כי בזמן שהיה במונית צלצל למנוחה, אך היא לא ענתה לו, וכשצלצל ללינדה וביקש לדבר עם המנוחה, לינדה אמרה לו שהמנוחה לא מעוניינת לשוחח אתו.
הנאשם העיד כי כשראה שהמנוחה לא יוצאת מהבית, החליט בסופו של דבר להיכנס לבית על מנת לשוחח עמה.
יש לדחות מכל וכל עדות הנאשם לפיה המתין במשך למעלה משעה במונית כיוון שחיכה שהמנוחה תרד, כך שיוכל לדבר אתה ביחידות, ויש לקבוע כי המתנתו במונית, כשהוא מתצפת על הבית והמכוניות ברחוב, נעשתה על מנת שיוכל למצוא את שעת הכושר המתאימה להיכנס לבית כשהמנוחה לבד:
גרסת הנאשם כי המתין במונית זמן רב כל כך הייתה בגלל שהמתין לירידת המנוחה מהבית כדי שיוכל לדבר אתה ביחידות כשהיא מחוץ לבית, לא הועלתה על ידו במשטרה (בחקירתו בנושא זה שמר על זכות השתיקה (ראה ת/10ג)), ומכאן שמדובר בגרסה כבושה.
בנוסף – לו אכן רצה להיפגש עם המנוחה על מנת לפייס אותה, ולשכנעה שתסכים לקבלו חזרה הביתה, ו/או לשכנע אותו לסייע לו כלכלית, ועל כן חכה שתרד למטה כך שיוכל לדבר אתה ביחידות אינה מתקבלת על הדעת כאשר מדובר בנושאי שיחה רגישים ופרטיים ביותר, נושאים אינטימיים, ובעלי חשיבות. לא מתיישב עם השכל הישר וההיגיון כי הנאשם התכוון לשוחח עם המנוחה על נושאים רגישים אלה ברחוב, בפרהסיה, בשעות הבוקר.
בנוסף לו אכן ביקש הנאשם רק להמתין שהמנוחה תרד מביתה, על מנת לדבר אתה כפי שהעיד, מדוע לא יצא מהמונית והמתין ברחוב באופן גלוי, אלא נותר להמתין בתוך המונית למעלה משעה, המתנה שגם חייבה אותו בתשלום כסף לא מבוטל (מעדות נהג המונית עלה כי הנאשם שילם לו 150 ₪ בגין הנסיעה וההמתנה).
52.המתנה תמוהה זו של הנאשם במונית על פני למעלה משעה, מתיישבת דווקא עם הקביעה כי הנאשם חכה שלינדה תצא לעבודה ולא תהיה בבית, שכן לאור ההתכתבות עם לינדה, הנאשם ידע מהי השעה שבכוונת לינדה לעזוב את הבית. כך גם בדק הנאשם בנוגע לאנטוניו האח (כאשר בדיעבד ידוע כי האח יצא עם האוטו לחפש הנאשם על מנת לדבר איתו וסביר כי בזמן שהנאשם חכה במונית הוא גם ראה כי הרכב בו נסע אנטוניו לא נמצא ו/או יתכן שאף ראה את יציאתו של אנטוניו מהבית. ראה בהקשר זה עדות לינדה:
"הוא (הנאשם. לא במקור) נכנס בטווח שעות שבו אמרתי לו שאני כבר יורדת אליו. הזכרתי שירדתי אליו להביא לו בגדים לעבודה, כשהוא שאל אם אני עובדת והוא שאל גם אם אחי עובד. אני בטוחה שהנאשם לא ציפה לראות אותי בבית. (…)
הנאשם שאל אותי בהודעות אם אחי פה או לא, תירוץ של האוטו. הוא לא ראה את האוטו, האוטו לא היה שם. הוא תיצפת, אני יכולה להגיד שהוא תיצפת (…)
בשעה שהוא נכנס לרצוח את אמא שלי זכרונה לברכה, זה היה בטווח השעות שאמרתי לו שאני יורדת אליו להביא לו בגדים" (פרוט' עמ' 22 ש. 3).
53. בהקשר זה יש לדחות טענת הסנגור כי העובדה שהנאשם הגיע בשעות הבוקר אל בית המנוחה, שעה בה אנשים נמצאים ברחוב ובבתים, מלמדת שלא תכנן להמיתה. ברור כי הנאשם לא חשב לבצע זממו ברחוב, והנתון החשוב והרלוונטי מבחינתו היה למצוא את המנוחה כשהיא בגפה בביתה, ולצורך כך ביצע בירור מקדים עם לינדה לגבי אי הימצאותו של הבן אנטוניו בדירה, ולגבי שעת יציאתה של לינדה מהבית לעבודה, ונכנס לבית בשעה שסבר, בהתאם למידע הנ"ל, כי המנוחה נמצאת שם לבדה.
חיזוק לקביעה זו ניתן ללמוד גם מתגובת הנאשם בחקירתו במשטרה לשאלה זו. לנאשם הוצגו ההודעות בהם בירר הן לגבי אנטוניו והן לגבי לינדה: האם ומתי הם בבית, והוא נשאל האם ערך בירור זה על מנת שידע מתי יוכל להכנס לדירה כאשר רק המנוחה נמצאת בה. לשאלות אלו ענה הנאשם פעם אחר פעם כי אינו זוכר כלל כי דיבר עם לינדה –ראה עמ' 5 חקירתו מיום 29/6/23 (ת/10ט).
עדותו בבית המשפט כי רצה להיכנס לדירה כשהמנוחה לבד, רק על מנת שיוכל לדבר אתה, מעבר להיותה גרסה כבושה, הינה עדות שקרית שאין לקבלה.
54. לא נעלם מעיני כי מעדות נהג המונית עלה כי הנאשם אמר לו שהוא מחכה לרכב " ..שחורה שיצא…" (רכב המנוחה שהייתה אמורה לצאת לעבודה), ברם בשים לב למכלול הנתונים, ובכלל זה האירועים שהתרחשו לאחר שהנאשם עולה לדירה (פירוט בהמשך), אין לקבל עדות הנאשם לפיה המתין במונית על מנת לראות את המנוחה יוצאת מהדירה במטרה לדבר אתה, ומכל מקום, גם אם היה מקום לקבוע זאת, הרי משהמנוחה לא יצאה מהבית, ובשים לב לכלל הנסיבות שפורטו עובר לאותו בוקר, ובשים לב לשיחות הטלפון שביצע הנאשם בבוקר מתוך המונית, העובדה כי המנוחה לא נעתרה לבקשתו לענות לו ולדבר אתו בטלפון, ובשים לב להתנהלות כפי שתפורט בהמשך – בתוך הדירה, יש לקבוע כי בהיות הנאשם במונית, ובעקבות שיחות הטלפון הרבות שעשה בזמן שהוא במונית, כמו גם שיחות הטלפון וההודעות לפני נסיעתו, בצירוף העובדה שהמנוחה לא ענתה לו ולא הסכימה לדבר איתו, התגבשה אצלו ההחלטה להמיתה והתקיימה אצלו השקילה הנדרשת לצורך הוכחת הנסיבה המחמירה.
55. כאמור אחזור ואומר כי יש לדחות עדות הנאשם ביחס למטרת הגעתו לבית המנוחה,
רק מהסיבה שרצה לשוחח אתה.
בחקירתו הראשית והנגדית אמר כי התכוון להגיד לה, שאין בכוונתו להגיע למסיבת האירוסין, שהייתה אמורה להתקיים למחרת, כי חשב שכך יוכל לסחוט אותה, ולקבל ממנה עוד כסף על מנת לשלם לנושיו. מנגד סתר עצמו בכך שהעיד בהמשך כי רצה בכלל לדבר אתה על רצונו לחזור לגור בבית.
כפי שכבר קבעתי לעיל, מכלל שיחות הטלפון שהתקיימו בזמן שהנאשם ממתין במונית עלה כי עדותו ביחס לכך שרצה לסחוט ממנה כסף, הינה עדות שקרית.
על הפרק לא עמדה בקשתו לקבל ממנה כסף לשלם לנושיו, תוך שימוש בהפעלת לחץ ביחס להגעתו למסיבת האירוסין.
על הפרק היה דבר אחד -רצונו העז של הנאשם לחזור הביתה, והפסקת ההשפלה שחש כתוצאה מעמדת המנוחה כי אינה מוכנה לדבר אתו, לא כל שכן להמשיך ולחיות עמו באותו בית. כך עולה מתוכן כלל ההודעות ששלח התובע (ת/40א, ת/40ב').
כך עולה גם מעדותו המהימנה של אנטוניו לפיה לאחר יציאת הנאשם מהבית הוא לא המשיך לבקש עזרה בנושא כיסוי החובות – עמ' 38 שר' 15 לפרוט', ובהמשך עדות אנטוניו אף הכחשה מפורשת ביחס לשאלה האם מטרת פיצוץ מסיבת האירוסין הייתה קשורה להוצאת כסף מהמשפחה.
מכל מקום בין אם רצה הנאשם לדבר על חזרתו הביתה, ובין אם רצה לסחוט מהמנוחה כסף תוך שימוש באיום אי ההגעה למסיבת האירוסין, הרי שהתנהלותו והתנהגותו מרגע שעלה לדירה (כפי שיפורט להלן) מלמדת שכלל לא התכוון לדבר אתה לא על זה ולא על זה.
56. אופן ודרך כניסת הנאשם לבית המנוחה:
הנאשם התפרץ לבית דרך המרפסת, תוך מעבר ע"י טיפוס ממרפסת השכנה למרפסת הבית של המנוחה, ולא נכנס לבית דרך הדלת הראשית, כאשר הוא נושא עמו גם גז מדמיע, וגם סכין. כפי שאפרט בהמשך יש לקבוע כי בדרך כניסה זו ביקש הנאשם להפתיע את המנוחה בביתה.
57. הנאשם העיד כי נכנס דרך המרפסת ולא דרך הדלת מאחר שסבר, לאור ניסיון קודם, שאם ידפוק בדלת, המנוחה לא תפתח לו את הדלת, ואף תזמין לו משטרה.
אם כך הרי שהנאשם ידע היטב (כמו גם מעמדת המנוחה ביחס לשיחות הטלפון שעשה הנאשם למנוחה בזמן שהותו במונית ושעליהן היא לא ענתה, ולא הסכימה לדבר איתו), כי המנוחה לא מעוניינת להיפגש אתו, ולא מעוניינת לדבר אתו, כך גם אם ייכנס מהמרפסת הדבר לא ישנה ביחס לרצונה להיפגש ולדבר אתו.
מכאן שבחירתו להתפרץ לבית דרך המרפסת, כפי שניתן לראות במצלמת האבטחה (ת/62ב'), מלמדת כי הדבר נעשה לצורך הפתעה, ועל מנת לנטרל את האפשרות כי המנוחה תזמין משטרה.
יצוין כי גם השכנה בבית הצמוד ממנו עבר הנאשם לבית המנוחה, העידה כי ראתה דרך דלת ביתה, שהייתה פתוחה, את הנאשם כשהוא עובר במרפסת שלה, ושאלה אותו מה הוא עושה, ברם הוא לא ענה לה, וקפץ מהר למרפסת בית המנוחה (עדותה בעמ' 44 שר' 5). גם בעדות זו יש כדי לחזק המסקנה כי הכניסה דרך המרפסת נעשתה לצורך הפתעת המנוחה, ולא מסיבה אחרת.
58. מעבר לאמור לעיל ניתן ללמוד בנקל על כך שהנאשם לא ביקש לדבר עם המנוחה בניסיון לפייסה, זאת בשים לב להתנהגותו ופעולותיו מהשנייה הראשונה בה נכנס לבית – נקיטת אלימות קשה, דבר העומד בניגוד ובסתירה לעדותו לפיה כביכול ביקש לערוך עם המנוחה שיחת פיוס, ומכאן שיש לדחות מכל וכל עדות הנאשם, לפיה רצה לפגוש במנוחה רק כדי לדבר אתה. כאמור בחירתו להתפרץ לבית דרך המרפסת, והתנהלותו האלימה מרגע הכניסה לבית כפי שתפורט להלן, אינן מתיישבות כלל ועיקר עם גרסתו בקשר למטרת הביקור, ויש לדחותה מכל וכל.
השתלשלות האירועים מרגע כניסת הנאשם לדירה, אופן ביצוע ההמתה, והדרך בה בוצעה:
59. התנהגות הנאשם מרגע כניסתו, יש לומר פריצתו לדירה, מלמדת אף היא על העובדה כי עובר לכניסתו לדירה, התקיים אצלו הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית.
מעדות לינדה עלה כי בעודה יושבת על הספה בסלון, שמעה טריקה של דלת המרפסת, וראתה שהנאשם נכנס מהמרפסת לדירה:
"…אני יושבת בסלון בספה, מול הספה יש דלת של מרפסת, שומעת טריקה של דלת המרפסת, אני רואה את הנאשם קור רוח ממוקד במטרה אחת, הרגשתי, ידעתי, סגרתי את הדלת על אמא שהייתה מתארגנת לעבודה בחדר אחר. אני הייתי בספה. שמעתי את הטריקה ואז הוא היה כבר בתוך הבית, בתוך הסלון. סגרתי את הדלת איפה שאמא הייתה. הוא טיפס דרך השכנים, דרך המרפסת. סגרתי את הדלת של אמא, ביקשתי מאמא לא לפתוח את הדלת, התחננתי וביקשתי שלא יפגע בה ואמרתי "מה אתה עושה פה", "מה אתה צריך". הוא היה עם יד מאחורי הגב, יד ימין, אני לא אשכח את זה. אז הוא אמר לי "אני לא אפגע, אני רוצה לדבר אתה" וריסס עלי גז מדמיע. הלכתי לכיוון הדלת לבקש עזרה, הוא דחף אותי לבחוץ. באותו זמן סבתא מצד אמא שלי שגרה מעלינו שמעה את הצעקות, כבר הייתה ליד הדלת, היא גם הסתכלה ואמרה לו "אל תפגע לי בילדה". הוא טרק את הדלת, נעל אותה. אני כבר בשלב זה ברחתי לשכנים לבקש עזרה (…) ואז ראיתי את אמא שלי על המרפסת והתכנסו כל השכנים בחוץ, היא ברחה לבחוץ למרפסת, ניסתה להתחמק, החזיקה במעקה והדבר האחרון ששמעתי ממנה זה "לינדה, הוא שרף לי את הפנים" (העדה בוכה) ומיד ראיתי שהוא נתן לה מכה בבטן ודחף אותה פנימה". ההדגשה לא במקור – ע.ב., פרוט' עמ' 10 ש. 27).
וכן ראה הודעתה במשטרה (ת/3):
"הוא ריסס גז ואני שמתי את הידיים שלי מול הפנים שלי בתנועה שאני רוצה להעיף אותו והוא אומר לי "אני רק רוצה לדבר איתה" אבל הבנתי שאני לא אצליח להשתלט עליו אז רצתי פתחתי את הדלת של הבית והשארתי אותה פתוחה ורצתי החוצה להזעיק עזרה. אני הבנתי שהוא הולך לפגוע באמא שלי ולא בעצמו".
כלומר הדבר הראשון שעושה הנאשם מיד עם כניסתו לדירה, כאשר שניה לפני כן הוא כבר מחזיק את הגז המדמיע בידו ומחביא אותו מאחורי הגב, הוא ריסוס בתו לינדה בגז, ודחיפתה מחוץ לדירה.
60. ב"כ הנאשם טען כי עדות לינדה בבית המשפט אינה תואמת עדותה במשטרה, ועל כן הוא מבקש לקבוע, נוכח הבדל גרסאות, שאין לקבל עדותה בבית המשפט לפיה הנאשם הדף או דחף אותה מחוץ לדירה.
אין בידי לקבל טענה זו – מעדות לינדה גם במשטרה וגם בבית המשפט עלה כי מיד לאחר שהנאשם ריסס את פניה בגז מדמיע, היא אכן הלכה לכיוון הדלת במטרה להזעיק עזרה, אך כאשר הייתה קרובה לדלת, הנאשם "עזר" לה לצאת בכך שדחף אותה, ומיד לאחר מכן נעל הדלת מבפנים, כך שהיא ו/או כל אדם אחר לא יוכל להיכנס לדירה מבחוץ.
ראה, בהקשר זה, ההסבר שנתנה לינדה כאשר נשאלה, כביכול, על השוני בין שתי הגרסאות ביחס להוצאתה מהבית:
"הלכתי לכיוון הדלת לבקש עזרה, הוא דחף אותי לבחוץ" (עדותה בעמ 11 שר'1).
לינדה, שהבינה ברגעים קשים אלו, כי בכוונת הנאשם לפגוע באמה, זאת לאחר שעיניה רוססו על ידי הנאשם בגז מדמיע, כך שהרגישה כי היא לבדה לא תוכל לסייע לאמה, אכן התקדמה לכיוון הדלת במטרה להזעיק עזרה, ברם אין כל סתירה בין כך שהתכוונה לצאת החוצה לקרוא לעזרה לבין עדותה כי הנאשם "סייע" לה לצאת מהדירה בכך שדחף אותה אל מחוץ לדירה, ונעל הדלת לאחר שהיא כבר הייתה בחוץ.
61. על כך שהנאשם דחף את לינדה אל מחוץ לדירה ניתן ללמוד גם מעדות אמה של המנוחה, הגב' ג'ורג'ט טוביא, שכאמור מתגוררת בקומה שמעל דירת המנוחה, וירדה לדירת המנוחה מיד לאחר כניסת הנאשם לדירה, כאשר שמעה את צעקות בתה ונכדתה:
"אני שומעת עוד פעם צעקות עזות של הילדה (לינדה. לא במקור). איזה צעקות. אנחנו אחד על יד השני. ירדתי עוד פעם אמרתי מה קרה? אני הולכת, אני ירדתי לראות, הגעתי על יד הדלת אני רואה נפתחת הדלת, הילדה נזרקת בדיוק מול העיניים שלי. אמרתי למה ככה? מי זורק אותה ככה? דחף אותה. אני מסתכלת. אני רק הגעתי על יד הדלת, תראי איזה מזל היה לי לראות אותה. פתח (הנאשם. לא במקור) את הדלת אני רואה אותו מול העיניים שלי. מול העיניים שלי. וואו. מה אתה עושה כאן? לא תיארתי לעצמי שאני אראה אותו בתוך הבית. (…) והיא אומרת אני לא רואה בעיניים. הוא ריסס אותי. (…)
הוא (הנאשם. לא במקור) סגר לי את הדלת. ככה סגר וחלאס, אני התחלתי לצרוח ככה על הדלת. לצעוק ולדפוק על הדלת אל תהרוג אותה, אל תהרוג אותה אני מתחננת אליך. אל תהרוג אותה. ככה. מעל הדלת. צועקת. אולי הקול שלי היא שמעה אחרון מסכנה" (פרוט' עמ' 25 ש. 4).
וכן ובהמשך העידה האם כי הנאשם:
"דחף אותה מסכנה. כמעט נפלה" (פרוט' עמ' 30 ש. 22).
יש לקבל עדות לינדה ואמה של המנוחה שהיו מהימנות ולקבוע כי פעולות הנאשם עד שלב זה שכללו: ריסוס פני הבת בגז מדמיע, הוצאתה בכוח מחוץ לדירה, ונעילת הדלת, אינן מתיישבות כלל ועיקר עם עדותו לפיה רק ביקש לדבר עם המנוחה.
62. בנוגע להלך רוחו של הנאשם כשהגיע לדירת המנוחה, אפנה לעדותה המהימנה של לינדה כדלקמן:
"הוא היה קר, עיניים מפוקסות, כאילו לא הייתי נוכחת. כאילו הוא לא שמע שהילדה שלו מתחננת אליו ואומרת לו… והוא כאילו לא ענה (…) הוא היה מרוכז מטרה. בן אדם שרוצה לדבר, לא היה בא עם גז מדמיע, ולא היה מוציא אותי מהבית ונועל את הדלת. אז פה הבנתי שהמטרה שלו לא הייתה לדבר". (פרוט' עמ' 11 ש. 21).
לינדה כן אמרה בהמשך עדותה כי הנאשם אמר לה שהוא רק רוצה לדבר עם המנוחה, וכי לא יפגע בה, ואולם התנהגותו כאמור לעיל וכן בהמשך, מלמדת אחרת לגמרי, כפי שגם לינדה הבינה בזמן אמת:
"כבר רואים שהוא הגיע התחיל להיכנס ודחף אותי מהדלת בכדי שהוא יוכל להתנפל בפנים כן אפשר לראות היה על פניו שהוא לא היה באמת רוצה לדבר אתה, אני יודעת איך נראה". (פרוט' עמ' 14 ש. 20).
63. גם הפעולות הנוספות שעשה נאשם לאחר יציאת לינדה מהדירה, מלמדות על קור הרוח שבו ביצע ההמתה, ועל כך כי לא היה מדובר בהחלטה ספונטנית אלא לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית:
מיד לאחר יציאת לינדה מהדירה, מרסס הנאשם גם את עיני המנוחה שיוצאת מחדרה. לאחר שעיניה רוססו צועקת המנוחה לעזרה, ומצליחה לברוח מהדירה למרפסת, שם היא נקלטת במצלמות האבטחה, כאשר רואים ושומעים זעקותיה לעזרה (ראה ת/62ב')
המנוחה עומדת במרפסת, מחזיקה במעקה, וצועקת לעבר בתה לינדה כי הנאשם שרף לה את הפנים, וכי הוא רוצה להרוג אותה.
מעבר למוצג בסרטון כאמור לעיל, העידה לינדה כי במקום בו עמדה מחוץ לדירה – ראתה את אמה במרפסת, כשהיא מחזיקה במעקה, וכן שמעה אותה צועקת כי הנאשם שרף לה הפנים ורוצה להרוג אותה.
עוד ראה, בעניין זה, גם את עדות השכנה שגרה בית ממנו הגיע הנאשם, וששמעה את צעקות המנוחה בזמן שזו ברחה למרפסת:
"שמעתי ממנה הוא שרף לה פנים לבת שלה. לינדה. אומרת לה לינדה בואי מאמי תעזרי לי תעזרי לי הוא רוצה להרוג אותי". (פרוט' עמ' 46 ש. 9).
מהסרטון (ת/62ב) עולה כי השכנה בדירה הצמודה עומדת בסמוך מאוד למנוחה, מעבר למעקה.
64. גם מהודעת אליאס שמשום (ת/112) ניתן ללמוד את שהתרחש באותן שניות מזוויעות בתוך הדירה.
עד זה, חברו של הנאשם אליו התקשרה הבת לינדה בבוקר, לאחר שהנאשם דיבר אתה, וביקשה התערבותו בהרגעת הנאשם, שוחח עם המנוחה בדיוק בזמן שבו הנאשם התפרץ לבית. עד זה שמע בזמן אמת , במכשיר הטלפון שלו, את הדברים הבאים בהתאם לעדותו:
"בשעה 9:08 התקשרתי לסמר להגיד לה שמישהו מהילדים ידבר איתו (עם הנאשם. לא במקור) כדי שהוא יבוא לאירוסין, סמר סירבה ואמרה שדיברנו ביום שישי והילדים לא רוצים לדבר אתו והם שלחו לו הודעה כתובה. ואז פתאום אני שומע צעקות של סמר שצועקת "הוא נכנס לבית", והייתה נשמעת היסטרית, ולינדה עוד יותר היסטרית, אני שמעתי ברקע של הצעקות שלינדה אומרת "הוא עם סכין הוא הורג אותה", "הוא עם סכין הוא הורג אותה" ואז אף אחד לא ענה אז ניתקתי את הקו, רצתי למטה (…) הספקתי גם להרים טלפון למוקד 100 (…)".
65. לאחר שהמנוחה נמלטת למרפסת כשעיניה שורפות מהגז המדמיע שריסס עליה הנאשם, רואים בסרטון (ת/62ב') כי היא מחזיקה במעקה המרפסת, וכי הנאשם מנסה למשוך אותה חזרה לתוך הדירה בכוח. משהנאשם לא מצליח לנתק המנוחה מאחיזתה במעקה, הוא מכה אותה בבטנה, פעמיים, או אז, המנוחה משחררת אחיזתה במעקה על מנת להגן על עצמה, והנאשם מושך אותה בכוח חזרה לתוך הדירה, שם הוא נועץ בה הסכין שנשא עמו מבעוד מועד, וכן סכין נוספת שהוא לוקח מהדירה 12 פעמים, עד שהיא נופלת לרצפה מתבוססת בדמה (בנושא שני הסכינים ששמשו לרצח המנוחה ראה האמור בחוות הדעת של ד"ר פורמן, ת/89, וכן האמור בחוות דעת ד"ר בובליל ת/88).
66. הנאשם העיד כי מיד לאחר יציאת לינדה מהדירה, כאשר התקרב למנוחה על מנת לדבר אתה, המנוחה השליכה עליו מקל (ככל הנראה מקל מטאטא), ומסיבה זו ריסס את פניה.
בנוסף הוא טוען כי לאחר שהחזיר את המנוחה לדירה מהמרפסת, נטלה המנוחה סכין, איימה עליו, השפילה אותו וקראה לו בשמות גנאי, בעדותו בבית המשפט אף מסר (בניגוד לאמור בתשובתו לכתב האישום) כי המנוחה אף דקרה אותו בסכין, ולאור זאת, באופן ספונטני, ומתוך סערת הרגשות בה היה נתון, דקר אותה בחזרה.
67. יש לדחות מכל וכל עדות שקרית זו של הנאשם: הן עדותו כי המנוחה השליכה ו/או איימה עליו במקל, והן עדותו כי המנוחה החזיקה בסכין, איימה או דקרה אותו בסכין.
מדובר בטענה כבושה, שהועלתה לראשונה רק בתשובת הנאשם לכתב האישום לאחר שנחשף לחומר הראיות (יובהר כי בקשר לסכין נטען בתשובת הנאשם לכתב האישום כי המנוחה החזיקה סכין ואיימה עליו בעוד שבעדות הנאשם בבית המשפט הגדיל לעשות והעיד כי דקרה אותו).
הנאשם לא העלה גרסה זו מעולם: לא במהלך אשפוזו בבית החולים, ולא במהלך ארבע חקירותיו במשטרה.
כשנשאל מדוע לא סיפר בבית החולים על זריקת המקל, השיב כי כשהגיע לבית חולים היה במצב רפואי לא טוב, והובהל לחדר הניתוח.
ואולם מדו"ח רפואי של הנאשם מבית החולים (ת/14) עולה כי ביום 13/6/22, יום לאחר האירוע, לאחר שכבר נותח ומצבו היה יציב, נכתב כדלקמן:
"אתמול הגיע למיון לאחר שדקר את עצמו בבטן. (…) על פי התיאור שניתן במיון, דקר את אשתו, שנפטרה בחדר הלם. המטופל תיאר הבוקר בבדיקה ש"סמר אהבת חיי". בהמשך הסביר שהיא וילדיו בחרו להוציא אותו מהבית, הביע כעס עליהם. הסביר שלא משנה מה עשה, הרי שהוא האבא והם היו צריכים לקבלו. אומר שיש לו איש שקט פנימי (…)
בבדיקה- עירני, משתף פעולה. (…) אפקט תואם (…) דיבורו בנפח ושטף תקינים (…).
בסיכום: נסיון פגיעה עצמית לאחר פגיעה פטאלית בפרודתו (…)".
מן האמור לעיל עולה כי למחרת האירוע, הנאשם שוחח עם הצוות הרפואי, ואף הרחיב וסיפר להם על יחסיו עם המנוחה וילדיו, אך לא ציין, ולו ברמז, כי טרם דקר המנוחה, היא קיללה אותו או זרקה לעברו מקל או החזיקה בידה סכין או דקרה אותו.
נהפוך הוא, הנאשם סיפר כי המנוחה הייתה אהבת חייו. לו אכן המנוחה קיללה את הנאשם או זרקה לעברו מקל, בטח ובטח לו החזיקה בידה סכין ואיימה לפגוע בו לא כל שכן דקרה אותו, אך טבעי ומצופה שהנאשם ימצא לנכון לציין זאת במסגרת תיאורו את המנוחה ויחסיו עמה.
כן אפנה לאמור בדו"ח הרפואי כי למחרת הגעתו של הנאשם לבית החולים היה הוא "עירני ומשתף פעולה", מכאן שאין בידי לקבל את הטענה לפיה הנאשם נמנע מלספר את גרסתו במהלך שהותו בבית החולים בשל מצבו הרפואי.
68. כשהנאשם נשאל בחקירתו הנגדית מדוע במסגרת הגרסה אותה סיפר בבית החולים לא ציין כי המנוחה זרקה לעברו מקל, השיב:
"יכול להיות לא, יכול להיות לא נזכרתי כי זה לא משהו פשוט היה כנראה. לא נזכרתי, לא בא לי, לא הייתי מעודכן" (פרוט' עמ' 207 ש. 8).
תשובתו המתחמקת והבלתי משכנעת של הנאשם, אינה מתיישבת עם העובדה לפיה כשנשאל הנאשם, במסגרת חקירתו הנגדית, האם נגרמה לו חבלה בעקבות זריקת המקל לעברו, השיב הנאשם : "אני לא זוכר, בראש (…) פגע בי כן בצוואר, משהו כזה" (פרוט' עמ' 206 ש. 18).
כלומר שאם אכן נגרמה לנאשם חבלה כלשהי בעקבות זריקת המקל ע"י המנוחה, אך מתבקש היה שהנאשם ידווח על חבלה זו בבית החולים, והעובדה כי לא עשה כן, מלמדת אף היא על היותה של הטענה בדבר זריקת המקל ע"י המנוחה לעברו של הנאשם, בלתי אמינה ושקרית.
69. גם במהלך ארבע החקירות במשטרה לא העלה הנאשם את הגרסה לפיה המנוחה זרקה לעברו את המקל ובעקבות כך קיבל מכה. זאת גם כאשר בחקירה מיום 29/6/22 (ת/10ג) נשאל באופן מפורש האם הוא מזהה את המקל, וענה – "לא זוכר שום דבר", וכשנשאל האם השתמש במקל זה ברצח של המנוחה, הנאשם בחר לשמור על זכות השתיקה.
בחקירתו הנגדית בבית המשפט התבקשה התייחסות הנאשם לשאלה מדוע לא העלה בחקירותיו במשטרה את הטענה לפיה המנוחה זרקה לעברו מקל, ותשובתו מדברת בעד עצמה:
"ש. למה את כל הדברים האלה שהם לכאורה עוזרים לך, למה אתה לא מספר למשטרה? אולי המשטרה תבדוק ואולי תשתחרר הביתה?
ת. אמרתי לך, אני חיכיתי ליום הזה שאני אדבר אליכם.
כב' השופטת ת. נאות פרי: אבל אתה מחכה שנה במעצר, לא חשבת שצריך לספר לחוקרים את הגרסה שלך? בדברים כאלה מהותיים?
(…)
ש.: תראה, אתה גם, אתה רואה שכל פעם מאריכים לך מעצר. אתה רואה שאתה ממשיך להיות עצור ואתה לא מספר שום דבר, אתה לא נותן למשטרה שום גרסה שלך שאולי תוכל לעזור לך. ואתה מעדיף לספר רק את מה שנוח לך.
ת.: לא מה שנוח לי, מה שרציתי, מה ש. משהו של המקרה לא רציתי, רציתי שהם יחליטו, על ידם, לא רציתי למשטרה". (פרוט' עמ' 193 ש. 17).
70. כאמור לעיל אין בידי לתת כל אמון לתשובה מופרכת זו, שאינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. לו מדובר היה בגרסת אמת מצופה היה כי הנאשם יעלה גרסה זו בהזדמנות הראשונה על מנת להיטיב את מצבו, ואם לא בהזדמנות הראשונה, אז בשנייה, או בשלישית או ברביעית.
ארבע חקירות ללא זכר לגרסה זו.
אציין, בהקשר זה, כי בחקירתו מיום 19/6/22 דיבר הנאשם באופן חופשי עם החוקר אלכס ואף התעניין בחומרת העונש שיקבל, ושאל את החוקר האם ילדיו יסכימו לדבר עמו, כדלקמן:
"הנאשם: אני אמות בכלא אלכס?
החוקר אלכס: לא, לא תמות בכלא (…) עשית אבל אה לא צריך למות בשביל זה, זה לא החיים ממשיכים אה עשית טעות.
הנאשם: נקבל עונש אני מקבל את העונש.
(…)
הנאשם: מה שהעונש יהיה
(…)
הנאשם: (…) לא ייתנו לי עשרים שנה שאני אמות שם.
(…)
הנאשם: אני אצא יום אחד לחיים בחזרה?
החוקר אלכס: משלמים על הטעות ויוצאים מה זה מה זה לא
(הנאשם: כן?
החוקר אלכס: ברור
הנאשם: אני אראה את הילדים שלי ו…?
החוקר אלכס: אתה תראה את הילדים שלך (…)
הנאשם: והם ידברו איתי אתה חושב אלכס?
החוקר אלכס: זה אני לא יודע אני לא יודע אני לא יכול להגיד לך כי תשמע זה אתה אבא שם זה אמא זה אי אפשר לדעת יבינו אותך לא יבינו אותך (…)"
נותר רק לתמוה ולהרים גבה ואף שתיים, מדוע במהלך חקירה זו, כשהנאשם משוחח עם החוקר על חומרת העונש שהוא צפוי לקבל, ועל חששו כי ילדיו לא ירצו לדבר אתו, לא מעלה הנאשם את טענתו כי המנוחה קיללה אותו, זרקה לעברו מקל שפגע בו, החזיקה סכין ואיימה עליו או אף דקרה אותו.
לעובדה כי הגרסה כאמור לעיל הועלתה על ידי הנאשם לראשונה בעדותו בבית המשפט, יש השלכה משמעותית על מהיימנותה, ובהעדר הסבר מתקבל על הדעת לכבישת העדות (ובמקרה דנן אין כל הסבר מתקבל על הדעת), ייטה בית המשפט להעמיד גרסה כזו בחזקת ספק –ע"פ 5612/92 מ"י נ' בארי ניתן 9/12/93.
71. באשר לעדותו החדשה של הנאשם בדבר העובדה כי המנוחה החזיקה סכין, איימה או אף דקרה אותו, כל זאת לאחר שהחזיר אותה לדירה מהמרפסת, אומר כי גם עדות זו אינה אמינה כלל ועיקר, ויש לדחותה מכל וכל.
ראשית – גם עדות זו הינה בבחינת עדות כבושה שלא נטענה, ולו ברמז, בכל חקירות הנאשם במשטרה, כמו גם לא הובאה על ידו בדברים שמסר בבית החולים (ראה דו"ח רפואי בית החולים (ת/14) מיום 13/6/22, יום לאחר האירוע – .. "אתמול הגיע למיון לאחר שדקר את עצמו בבטן. (…) על פי התיאור שניתן במיון, דקר את אשתו, שנפטרה בחדר הלם. המטופל תיאר הבוקר בבדיקה ש"סמר אהבת חיי" ". בסיכום הדיווח הרפואי מיום 13/6/22, לאחר שיחה עם הנאשם, צוין "נסיון פגיעה עצמית לאחר פגיעה פטאלית בפרודתו (…)" (הדגשה לא במקור). אין זכר לטענה כי המנוחה דקרה אותו גם.
כשנשאל הנאשם מדוע לא מצא לנכון לספר בבית החולים את העובדה המשמעותית שהמנוחה דקרה אותו לטענתו, חזר הנאשם על תשובתו הלאקונית והבלתי משכנעת "רציתי להגיד את זה בבית משפט" (פרוט' עמ' ש. 17), ולא הציג הסבר מניח את הדעת מדוע נמנע במשך חודשים ארוכים, בהם היה נתון במעצר, לגלות עובדה כה מהותית העומדת לטובתו, לפיה, לטענתו, המנוחה דקרה אותו, ובעקבות כך הנאשם דקר אותה.
כן ראה התייחסותו התמוהה של הנאשם בבית המשפט לאי העלאת הטענה בשלב החקירות במשטרה, בעמ' 212 החל משר' 28:
"ש. גם בחקירות לא אמרת את זה כי רצית להגיד את זה בבית משפט ?
ת. בחקירות, בחקירות כן….כי החוקר נראה לי כזה….רציתי לספר הכל פה"
שנית – עדות הנאשם בבית המשפט לפיה המנוחה דקרה אותו אינה מתיישבת עם תשובתו לכתב האישום לפיה המנוחה החזיקה סכין ואיימה עליו מבלי שדקרה אותו.
שלישית – הגרסה לפיה לאחר שהנאשם משך את המנוחה מהמרפסת אל תוך הבית, ואחז אותה בידו, היא הצליחה להיחלץ מאחיזתו, להביא סכין מהמטבח, ולדקור אותו, כל זאת כשפניה רוססו זמן קצר קודם לכן בגז מדמיע ע"י הנאשם, עיניה ופניה שורפות, אינה מתקבלת על הדעת, ואינה אפשרית.
אציין בהקשר זה כי למנוח לא היה הסבר כיצד ומאיפה השיגה המנוחה את הסכין בו דקרה אותו:
"ש. מאיפה היא לקחה את הסכין? אוקי מה היא אומרת לך כשאתה מושך כשאתה מכניס אותה לבית, היא אומרת לך משהו ? היא צועקת עליך ?
ת. כלום, אני לא זוכר, אני באמת לא זוכר, הייתי באטרף, הייתי בהיסטריה כזאת שלא זוכר שום דבר.
…..
ש. אז מאיפה היא לקחה את הסכין ?
ת. אני לא יודע, אני לא יודע, לא זוכר, הייתי באטרף, בהיסטריה.
….
ש. אבל אתה משכת אותה בתוך הבית, החזקת אותה ביד, אז איך היא בדיוק הלכה ולקחה סכין אם אתה מחזיק אותה ביד כל הזמן ?
ת. אני אומר לך עוד הפעם, הייתי במצב היסטרי שלא זוכר שום דבר…"
החל מעמ' 210 שר' 19.
אין בידי לקבל, בהקשר זה, את טענת הנאשם כי היה בהיסטריה, ולכן לא יודע למסור פרטים בנוגע לסכין ולדקירה הנטענת ע"י המנוחה, שכן מעיון בסרט ת/62ב' עולה כי הנאשם פועל בקור רוח ובשליטה מלאה.
גם הפעולות שעשה הנאשם לאחר שדקר את המנוחה מצביעות על כך שהיה בשליטה מלאה. כך, למשל, הנאשם טרק את הדלת על אצבעו של השכן פאדי שניסה להיכנס זאת על מנת למנוע את כניסתו לבית – ראה פירוט בהמשך. כן הלך הנאשם למטבח, והוציא סכין נוספת (שלישית) עמה החל לדקור את עצמו – כך לא פועל מי שמאבד עשתונותיו.
רביעית – הנאשם לא הציג כל גרסה קוהרנטית בנוגע למספר הדקירות שדקרה אותו המנוחה לטענתו. בחקירתו הראשית ציין כי המנוחה דקרה אותו ללא פירוט (פרוט' עמ' 171 ש. 16), ואילו בחקירתו הנגדית טען כי המנוחה דקרה אותו 3-4 פעמים (פרוט' עמ' 213 ש. 13), ובהמשך כשנשאל שוב האם המנוחה דקרה אותו לטענתו פעם אחת או יותר מפעם אחת, השיב הנאשם "את האמת לא זוכר, לא זוכר" (פרוט' עמ' 214 ש. 3).
חמישית – הנאשם לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא ברח מהדירה לאחר שהמנוחה דקרה אותו לטענתו. ראו תשובתו בעניין זה:
"ש.: אז למה לא ברחת?
ת.: לא הצלחתי לברוח, לא הצלחתי. היה הכול, הכול דם, הכול הרגשתי כאילו הולך להתעלף ו.
כב' השופטת ת. נאות פרי: ולא יכולת לרוץ ולפתוח?
(…)
ת: אבל הייתי במצב שכמעט התעלפתי, ובאו ראו אותי גם מתעלף, נתנו לי דם.
ש: תקשיב, אתה לא היית במצב שכמעט התעלפת כי אנחנו יודעים שאחרי שדקרת אותה עוד עשית מספיק פעולות שלא היית מעולף. הלכת למטבח, לקחת סכין, דקרת את עצמך, דיברת עם האנשים שהיו שם עם השכנים אמרת להם כל מיני דברים. אתה, אנחנו לא מדברים על זה מצב שאתה שוכב מעולף, אה.
ת.: לא יודע, לא יצא, לא יודע, לא יודע מה להגיד לך" (עמ' 217 ש. 3).
שישית – מעדות השכן פאדי שכאמור נכנס ראשון לבית, לאחר שהמנוחה נדקרה, ולפני שהנאשם דקר את עצמו, עלה כי בשלב זה הנאשם "נראה שלו. שלו והכל בסדר אתו. אין אפילו טיפת דם עליו" (פרוט' עמ' 50 ש.4).
ובהמשך:
"ש. לפני שהוא דקר את עצמו, אתה ראית משהו על החולצה שלו?
ת:כלום. כלום כלום כלום. אפילו לא טיפת דם" (פרוט' עמ' 50 ש. 23).
עדות פאדי הייתה מהיימנה, ועומדת בניגוד לעדותו השקרית של הנאשם, אותה אין בידי לקבלה, לפיה הנאשם דקר את המנוחה לאחר שהיא דקרה אותו.
בהתאם לעדות פאדי, לאחר שהמנוחה כבר נדקרה, והייתה שרועה על הרצפה, מתבוססת בדמה, הנאשם נראה שלם, ללא כל פגע, וללא כל סימן לכך שנדקר על ידי המנוחה, ורק לאחר שהשכן פאדי נכנס לדירה דקר הנאשם את עצמו, כך שהמקור הבלעדי לדקירותיו של הנאשם, היה הנאשם בעצמו.
גם השכן טארק אבו עיסא, שנכנס לבית לאחר שהמנוחה נדקרה, ובטרם דקר הנאשם את עצמו, העיד שלא נראו סימנים חריגים כלשהם על גופו של הנאשם:
"הגעתי לכניסה של הבית שלהם, הדלת הייתה פתוחה. הנאשם עמד על יד פאדי…ראיתי דם על הרצפה…והוא היה מדבר עם שאדי. ראיתי שהוא..הם בסדר לא פגועים ולא ידעתי מי נפצע…פתאום הוא (הנאשם –לא במקור – ע.ב.) שואל את הבחור פאדי איפה הסכין איפה הסכין, ואחר כך שהסתכלתי למטה בפעם השניה ראיתי שהוא דוקר את עצמו בבטן…" – ראה עמ' 42 שר' 33 לפרוט'.
עדות דומה מסר העד במשטרה – "ראיתי שהוא מחפש סכין ואז התחיל לדקור עצמו".
גם שכן נוסף, איאד עיסא, שנכנס לבית לאחר שהמנוחה נדקרה, ובטרם דקר הנאשם את עצמו, העיד שלא נראו סימנים חריגים כלשהם על גופו של הנאשם:
"עניתי בוודאות שלא היה פצעים או דם" (פרוט' עמ' 143 ש. 15).
וכן:
"ש. כשאתה נכנס לדירה לפני שמארון הלך למטבח ואתה אומר שהוא היה בלי חולצה ראית על הגוף שלו איזשהם סימנים ?
ת. לא משהו בולט לעין. לא..לא דם לא סימנים של דקירה לא כלום".
73.עדותם האמינה של איאד עיסא וטארק עיסא, מצטרפת לעדות פאדי, ומלמדת כי עדות הנאשם הינה שקרית, וכי המנוחה לא דקרה את הנאשם, אלא הוא החל לדקור את עצמו רק לאחר שמנוחה התמוטטה והתבוססה בדמה, ורק לאחר שלדירה כבר נכנסו שאדי, איאד עיסא וטארק עיסא.
74. שקר משמעותי ומהותי זה של הנאשם, בדבר הטענה כי המנוחה דקרה אותו בסכין, עובר לדקירות שהנאשם דקר המנוחה, יכול כשלעצמו להוות ראית סיוע נגד הנאשם, הגם שבמקרה דנן אין כל צורך בסיוע.
מכל מקום מדובר בשקר ברור וחד משמעי, שהוכח בעדות עצמאית, נוגע לעניין מהותי, ומכוון לסיכול החקירה והטיית בית המשפט, כאשר הוא נובע מרצון הנאשם להרחיק עצמו מהעבירה, וברור כי גרסה חדשה זו של הנאשם, נולדה רק לאחר חשיפת חומר החקירה בפני הנאשם.
לסיכום האמור לעיל: אין לקבל עדותו השקרית של הנאשם לפיה המנוחה זרקה עליו מקל/חפץ, ואין לקבל עדותו לפיה המנוחה החזיקה בידה סכין ואף דקרה אותו בסכין.
קביעה זו בצירוף העובדה, עליה אין חולק, כי הנאשם דקר את המנוחה 12 דקירות, בפלג גופה העליון, אינה מתיישבת עם טענתו לאובדן שליטה ופעולה ספונטנית, אלא עולה בקנה אחד עם הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, זאת בהתחשב גם ביתר הנסיבות והאירועים שפורטו לעיל.
הנאשם פעל בקור רוח: לא ביצע הרצח במרפסת לעיני כל, אלא הוא מכניס בכוח את המנוחה חזרה לדירה מהמרפסת, כשהוא חובט בבטנה, ומבצע את החלטתו להמיתה בתוך הדירה.
גם טענת הנאשם כי בעקבות מעשיה הנטענים של המנוחה, שכבר קבעתי שלא הוכחו, הוא התקשה "במידה ניכרת" לשלוט בעצמו, אינה מתקבלת על הדעת, שכן כאמור לו אכן היה מאבד שליטה, צפוי כי היה דוקר המנוחה מיד לאחר שזו קללה אותו וזרקה לעברו את המקל ע"פ הנטען – דבר שלא קרה.
לאחר השלב הנטען בו לכאורה המנוחה זרקה לעבר הנאשם מקל, היא ברחה מהנאשם ויצאה למרפסת. המנוחה ניסתה להתנגד למשיכות הנאשם בכך שנאחזה במעקה המרפסת, והנאשם נאבק עמה על מנת לשחרר את אחיזתה מהמעקה. כשראה שהיא לא מרפה מאחיזתה במעקה, היכה אותה בבטנה פעמיים, ורק אז משך אותה אל תוך הבית.
רצף פעולות זה מלמד כי אין מדובר במקרה בו הנאשם התקשה במידה ניכרת לשלוט על עצמו בעקבות זריקת המקל, הנטענת על ידו, וכי כתוצאה מכך דקר את המנוחה, אלא הנאשם פעל באופן מחושב וקר רוח, כפי שהדבר עולה מהסרטון (ת62/ב).
74. על משמעות מספר הדקירות ומיקומן, כאינדיקציה להליך ממשי של שקילה וגיבוש להמית, ראה האמור בע"פ 8956/20 מרטינס נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 28/6/22. כן ראה דברי בית המשפט בע"פ 7722-19 זרסנאי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 19/4/21 כדלקמן:
"מספר הדקירות אשר כוונו כולן לפלג גופו העליון של המנוח, מהן שתיים בלבו ואחת בראשו, מעיד אף הוא על מידת ההחלטיות והנחישות של המערער בתוכניתו להמית את המנוח, לאחר שהצטייד בסכין לשם הוצאתה מהכוח אל הפועל".
יצוין בהקשר זה כי בעדות ד"ר פורמן, מנהלת היחידה לרפואה משפטית פתולוגית במרכז הלאומי לרפואה משפטית, שבדקה את גופתה של המנוחה, עלה כי באחת הדקירות בבית החזה, היה צורך בהפעלת כוח משמעותי וחזק יותר מדקירה "רגילה" בעור: "כאן מעבר אחד דרך עצם החזה. כלומר, אה, עצם יותר קשה לעבור מעור. להגיד מה מידת הכוח אני לא יכולה (…) אני יכולה להגיד שבדקירה הזאת נדרש יותר כוח." (הדגשה לא במקור. עמ' 152 ש. 8).
75. לאמור לעיל אוסיף כי במהלך הזמן והתרחשות העניינים, שלא הייתה מאוד קצרה בזמן, יכול היה הנאשם לחזור בו מגיבוש החלטתו להמית את המנוחה, אולם הוא לא עשה כן. העובדה כי בידי הנאשם הייתה שהות לחזור בו מתכניתו בטרם ביצועה, מהווה אף היא אינדיקציה לכך שמדובר במקרה של "הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית" (ע"פ 7722-19 דלעיל).
הכנת כלי הרצח כאינדקציה נוספת להליך השקילה וגיבוש החלטה להמית:
76.אין חולק כי הנאשם נכנס לבית כשעל גופו גז מדמיע וסכין, אלא שלטענתו הוא נשא אמצעים אלה על גופו דרך קבע, בשל חששו מהשוק האפור, כך שהדבר אינו מלמד על תכנון מוקדם או על שקילה וגיבוש החלטה להמית.
נכון הדבר ביחס לנשיאה קבועה של גז מדמיע ע"י הנאשם, דבר שאכן אושר בעדויות ילדיו (לינדה-פרוט' עמ' 17 ש. 2, הודעת לינדה במשטרה (ת/3) עדות אנטוניו- פרוט' עמ' 39 ש. 12).
שונה התמונה בנוגע לסכין:
אין בידי לקבל את עדות הנאשם לפיה נהג דרך קבע לשאת סכין על גופו. עדותו בהקשר זה, לפיה נהג להסתובב עם הסכין במכנסים, כאשר איש לא ידע על כך פרט לאמו, הייתה בלתי מהימנה, פתלתלה, לא עקבית ומתחמקת.
תחילה טען הנאשם בעדותו כי החל לשאת סכין על גופו באופן קבוע בשל החשש מהשוק האפור וזאת "כשהחמיר המצב שלי בחובות" (פרוט' עמ' 186 ש. 1). כנשאל הנאשם מתי החמיר המצב, השיב "כשבאה הקורונה ואנחנו לא עבדנו" (פרוט' עמ' 187 ש. 11)- קרי בחודש 3/2020 לערך.
בהמשך חקירתו, כשהתבקש הנאשם לנקוב בנקודת זמן בה החל, לטענתו, לשאת סכין על גופו, אמר הנאשם כי מדובר על כ- 6 חודשים לפני הרצח (פרוט' עמ' 188 ש. 21), קרי- בחודש 12/2021 לערך.
כשנשאל הנאשם כיצד גרסתו לפיה החל לשאת סכין על גופו כ- 6 חודשים לפני הרצח (כשעדיין התגורר בבית המנוחה) מתיישבת עם העובדה שהסכין שנשא על גופו, לטענתו, דרך קבע הייתה סכין מבית אמו דווקא, ולא סכין מבית המנוחה, השיב כי "כשהייתי אצל אמא שלי הרגשתי לבד (…) כשהייתי בבית הילדים היו איתי, סמאר איתי, הבן שלי ג'ורג' הבכור, הייתי קצת יותר מוגן (…) כשעברתי לאמא שלי נשארתי לבד. בגלל זה הסתובבתי כל הזמן" (פרוט' עמ' 189 ש. 23). כלומר מתשובה זו עולה כי הנאשם החל לשאת את הסכין באופן קבוע על גופו רק מאז שעזב את הבית- קרי מחודש 3/2022.
77.מכאן שהנאשם הציג גרסאות שונות וסותרות בנוגע למועד בו החל לשאת לטענתו את הסכין באופן קבוע על גופו, ועדותו בנושא זה הייתה פתלתלה, ובלתי אמינה.
יובהר כי בהתאם לגרסת הנאשם לפיה החל לשאת סכין על גופו כ- 6 חודשים לפני הרצח, אזי, מדובר בתקופה בה עדיין התגורר בבית, ולו אכן נשא סכין על גופו דרך קבע כנטען, עוד לפני שעזב את הבית, מצופה היה כי האנשים הקרובים אליו, וביניהם ילדיו (בפרט לינדה ואנטוניו שהתגוררו עמו באותו הבית), וכן מעסיקו, יהיו מודעים לכך.
ברם מעדויות ילדיו של הנאשם לא עלה באופן פוזיטיבי כי הנאשם נהג להסתובב עם סכיןדרך קבע.
78.כשנשאלה לינדה במסגרת עדותה האם הנאשם נהג להסתובב עם סכין, השיבה:
"זה אני לא יכולה להעיד כי לא ראיתי"( פרוט' עמ' 17 ש. 5).
אמנם לינדה העידה כי ביום בו איים הנאשם על המנוחה עם סכין ברכב, מספר חודשים עובר לאירוע (באירוע המפורט בסעיפים 35-40), היא גילתה כי באותו יום נשא עמו הנאשם את הסכין (פרוט' עמ' 14 ש. 9), אך אין בעדות זו כדי ללמד שהנאשם נשא על גופו באופן קבוע סכין.
ב"כ הנאשם הפנה להודעתה של לינדה במשטרה מיום 27/6/22 (ת/4) , בה ציינה לינדה כאשר הוצגה לה תמונה של סכין א.נ.3 כי "אני מזהה את הסכין (…) זה סכין של סבתא שלי אמא של אבא (…), אני זוכרת שזה סכין שהיה תמיד עם אבא וכשהוא ניסה להתאבד בעבר הוא הוציא את זה", וביקש ללמוד מכך כי לינדה אישרה בעדותה כי הנאשם אכן נהג להסתובב עם סכין, ואולם לא כך הדבר – בעדותה התייחסה לינדה לאמור בהודעה זו כדלקמן:
"ש: (…) זה נכון שהוא גם הסתובב עם סכין כל הזמן, לא רק עם גז מדמיע
ת: אני לא יודעת אף פעם לא ראיתי סכין
ש: אף פעם לא ראית סכין?
ת: אני לא יכולה להגיד שראיתי, ושאלת אותי גם מלפני זה וגם עניתי אותו הדבר
ש: כי את מסרת בהודעה הרביעית שלך פסקה 7 שאביך ניסה בעבר להתאבד את הגעת
לבית סבתך והוא הוציא את הסכין מהג׳קט ורצה לנקוט
ת:דיברנו על זה גם לפני כן
ש: אז זאת אחת הסכינים שלא ראית אף פעם את אביך מסתובב כי אמרת לא ראיתי אותו אף פעם מסתובב עם סכינים מלפני זה
ת: דיברנו על סכינים וכן אמרתי שאת הסכין שהראית לי בתמונות פה כשהראית לי זה סכין שראיתי לפני שהוא הוציא את הסכין בעצמו כשרצה להתאבד בבית סבתי. זה שהוא הסתובב עם זה 24 שעות אני לא יכולה להגיד לך (…)" (הדגשה לא במקור. עמ' 12 ש. 7).
מכאן שלינדה לא העידה באופן פוזיטיבי כי הנאשם נשא על גופו דרך קבע את הסכין, אלא העידה רק על ההזדמנות המסוימת בה ניסה להתאבד שאז נשא סכין, זאת, כאמור לעיל, בשונה מעדותה בנוגע לגז מדמיע, אשר לגביו אשרה כי הנאשם אכן נהג לשאת אותו באופן קבוע.
אפנה עוד לתשובתה הספונטנית של לינדה בחקירתה הנגדית, כשנשאלה על נושא אחר לגמרי ביחס לטלפונים, והתייחסה מיוזמתה לנשיאת הגז המדמיע (לא לסכין !):
"הוא תמיד הסתובב עם 2 טלפונים ועם גז מדמיע" – עמ' 17 שר' 2
תשובתה הספונטנית מלמדת על מהיימנות עדותה ביחס לעובדה שלא ידעה ולא ראתה כי הנאשם נושא עליו סכין דרך קבע.
79.גם בנו של הנאשם, אנטוניו, העיד כי ראה בהזדמנות אחת כי הנאשם נשא מעין אולר, אך לא ניתן היה ללמוד מעדותו כי מדובר במנהג קבוע של הנאשם, אלא כלשונו של אנטוניו בעדותו "היה פעם" וכן "פעם ראיתי" (פרוט' עמ' 39 ש. 4 ואילך).
מעדויות אלה לא עולה באופן פוזיטיבי שהנאשם נשא סכין על גופו, כדבר שבשגרה, דרך קבע.
80. אציין כי גם טענת הנאשם לפיה מעסיקו סלימן, לא ידע שהוא נושא סכין, מעלה תהיות. מעדות סלימן עלה כי הוא היה בקשר מצוין עם הנאשם, וכלשונו של סלימן "היה כמו אח אצלי" (פרוט' עמ' 170 ש. 19). בשים לב לכך שהנאשם עבד במשך שעות ארוכות במסעדה בעבודת מלצרות, שמעצם טיבה מחייבת תזוזה ותנועה, מצופה היה כי לו אכן נהג הנאשם לשאת על גופו סכין דרך קבע, מדי יום במהלך שעות עבודתו, הדבר היה ידוע ומוכר לסלימן, ולא כך.
81. כן אפנה לכך שגם בחקירותיו במשטרה לא ציין הנאשם כי נשא על גופו סכין דרך קבע, כך שגרסתו, גם בעניין זה, הינה גרסה כבושה על כל המשתמע מכך.
בשים לב למכלול האמור לעיל אין בידי לקבל עדות הנאשם לפיה נשא באופן קבוע סכין על גופו. עדותו לא הייתה אמינה, כללה סתירות, וטענות שאינן מתיישבות עם ההיגיון והשכל הישר, ואין לקבלה.
לפיכך יש לראות בעובדה שהנאשם הגיע לביתה של המנוחה כשהוא מצויד בסכין על גופו, כאינדיקציה נוספת, לכך שהצטייד בסכין מבעוד מועד – דבר נוסף שמחזק את קביעתי כי המעשה נעשה לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש ההחלטה להמית.
בנושא ההצטיידות מראש בכלי ששימש לרצח ראה האמור בע"פ 578/21 אבו סרארי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 16/2/23, כנסיבה העשויה ללמד על כך שהנסיבה המחמירה הקבועה בס"ק (1) מתקיימת.
התנהגות הנאשם לאחר שדקר המנוחה:
82. מכלל העדויות עלה כי לאחר שהנאשם דקר את המנוחה 12 דקירות, והיא התמוטטה על הרצפה, הצליח אחד השכנים להיכנס לדירה דרך המרפסת. בשלב זה לקח הנאשם סכין מהמטבח והחל לדקור את עצמו.
השכן פאדי כאמור לעיל היה השכן שנכנס ראשון לדירה. הוא ניסה לפתוח את דלת הכניסה, אך הנאשם טרק את הדלת על אצבעו ופצע אותה, ובכך מנע מפאדי להיכנס לבית. בעקבות כך נאלץ פאדי להיכנס דרך המרפסת.
כשנשאל פאדי כיצד היה נראה הנאשם לפני שדקר את עצמו, השיב שהנאשם היה נראה "שלו והכל בסדר איתו. אין אפילו טיפת דם עליו"(פרוט' עמ' 50 ש. 4).
ובהמשך עדותו :
"ש. לפני שהוא דקר את עצמו, אתה ראית משהו על החולצה שלו?
ת. כלום. כלום כלום כלום. אפילו לא טיפת דם" (פרוט' עמ' 50 ש. 23).
הנאשם הכחיש כי טרק את דלת הכניסה על אצבעו של פאדי, וכן העיד כי לא שמע צעקות של השכנים שבקשו להיכנס לצורך מתן עזרה למנוחה מחוץ לבית.
83. אין בידי לקבל עדות הנאשם שלא טרק את הדלת על ידו של פאדי ומנע ממנו להיכנס לבית דרך דלת הכניסה. עדות פאדי הייתה מהימנה, ומאחר שבאותה עת נכחו בבית רק הנאשם והמנוחה בלבד, כאשר המנוחה שוכבת פצועה, אזי, הנאשם היה היחיד שיכול היה לטרוק הדלת ולחסום אפשרות הכניסה לבית.
מעדות פאדי עלה כי חלף פרק זמן קצר ביותר של פחות מדקה בין השלב בו נטרקה הדלת על ידו, לבין השלב שנכנס לבית דרך המרפסת, שאז ראה שהמנוחה "שרועה בדמה…כמעט מתה" (פרוט' עמ' 51 ש. 29, פרוט' עמ' 48 ש. 16-17). מכאן שהאפשרות המסתברת ביותר היא כי השלב בו נטרקה הדלת על ידו של פאדי היתה לאחר שהנאשם דקר את המנוחה, כך שרק הנאשם יכול היה לעשות זאת.
84. העובדה כי בטרם פנה הנאשם לדקור את עצמו, לאחר שהמנוחה התמוטטה לרצפה והתבוססה בדמה, שאז ביקש הנאשם מפאדי כי יציל את המנוחה, ויתן לה לשתות מים, וכן העובדה כי הנאשם רכן מעל המנוחה ונתן לה סטירות בניסיון להעירה, אינה מעלה או מורידה בענין קביעתי בכל הנוגע לתחולת הנסיבה המחמירה.
מסיכום ושקלול כל האמור לעיל עולים בתמצית הדברים הבאים שהוכחו:
א. יחסים מתוחים מאוד בין הנאשם למנוחה במהלך 3 החודשים שקדמו לאירוע, על רקע דרישת המנוחה כי הנאשם יעזוב את הבית, ועזיבתו את הבית.
ב. בסמוך למועד עזיבתו, חושד הנאשם שהמנוחה בוגדת בו, ומאיים עליה, כולל איומים על חייה, בהודעות ששולח לפלאפון שלה.
ג. במועד כלשהו בתוך פרק זמן זה, מאיים הנאשם על המנוחה בסכין, במהלך נסיעה.
ד. יומיים לפני הרצח, מגיע המתח לשיאו, בעקבות מפגש משפחתי בו מתבקש הנאשם להגיע למסיבת האירוסין של בתו לבד, וכן הוא חווה יחס קר ומנוכר מצד המנוחה, ומבין כי אין בכוונתה להסכים להשיבו לגור בבית.
ה. בבוקר האירוע, אומר הנאשם לבת, בשיחת טלפון, בין היתר, כי לא יאפשר למנוחה לחיות כמו חברותיה הרווקות. הנאשם מברר עם הבת מתי בכוונתה לצאת מהבית, ואף שואל האם הבן נמצא בבית.
ו. הנאשם נוסע במונית לבית המנוחה, כשהוא נושא עליו גז מדמיע וסכין ממטבח אמו שאותו לא נהג לשאת דרך קבע, מבקש מנהג המונית להמתין אתו ברחוב מעל שעה, במהלך שהותו במונית הוא מתקשר מספר רב של פעמים למנוחה, ושולח לה הודעות אך היא לא עונה לו, והבת אומרת לנאשם כי המנוחה לא מוכנה לדבר אתו.
ז. הנאשם מתפרץ לבית, בשעה בה סבר בהתאם להתכתבות עם הבת כי היא כבר לא בבית, דרך מרפסת השכנים, על אף שגם בהתאם לעדותו, הוא מבין בשלב זה כי המנוחה אינה מעוניינת להיפגש ולדבר איתו.
ח. מיד עם כניסתו לדירה הוא מרסס את בתו (שעומדת בסלון ליד דלת החדר בו נמצאת המנוחה) בגז מדמיע, וכשהבת הולכת לכיוון הדלת בצעקות על מנת להזעיק עזרה, הוא דוחף אותה מחוץ לבית, ונועל את הדלת כך שהוא והמנוחה נותרו לבדם בבית, עם דלת נעולה.
ט. הנאשם מתיז על פניה של המנוחה גז מדמיע. המנוחה מצליחה לברוח למרפסת כשהיא צועקת כי הנאשם שורף את פניה. במרפסת הנאשם מכה אותה בבטן, ודוחף אותה חזרה לתוך הבית.
י. הנאשם דוקר המנוחה 12 דקירות בפלג גופה העליון, בשני סכינים שונים: האחד סכין שנשא עמו מבית אמו, והשני – סכין מבית המנוחה.
יא. לאחר שהמנוחה מתמוטטת לרצפה ומתבוססת בדמה, השכן פאדי מנסה להיכנס דרך הדלת, הנאשם טורק את הדלת על אצבעו של פאדי, ברם פאדי מצליח להיכנס דרך המרפסת. פאדי יחד עם שני שכנים נוספים שנכנסו רואה את הנאשם שלם וללא פגע, ורק לאחר מכן לוקח הנאשם סכין נוספת מהמטבח, ודוקר את עצמו בבטן.
84. צירוף כלל הנסיבות שפורטו לעיל, ובכלל זה, התדרדרות מערכת היחסים בין הנאשם למנוחה, בפרט לאחר שהנאשם עוזב את הבית לבקשת המנוחה, דרך האיומים, ודרך אירוע האיום עם הסכין במכונית, המפגש המשפחתי שהתקיים יומיים לפני האירוע, ועד המתנת הנאשם במונית והשיחות שביצע וניסיונותיו לדבר עם המנוחה בטלפון שלא צלחו, בצירוף העובדה כי הנאשם המית את המנוחה באמצעות 12 דקירות סכין בפלג הגוף העליון, בצירוף כלל הנסיבות שפורטו בקשר לאופן כניסתו לדירה וההתנהלות בתוך הדירה, מלמדת באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי המתת המנוחה ע"י הנאשם לא הייתה פרי של התפרצות רגעית וספונטנית מצדו, או החלטה שהתגבשה על ידו "כהרף עין" במהלך שהותו בדירה, אלא בעקבות הליך שקילה וגיבוש החלטה להמית. הליך שהחל להתרחש במוחו של הנאשם טרם יציאתו לדרך במונית, כאשר במהלך שעת המתנתו במונית, הושלמו ההליך וגיבוש ההחלטה. ההחלטה שהתקבלה היא חלק בלתי נפרד והמשך ישיר להתנהלותו האובססיבית והמאיימת של המערער כלפי המנוחה בחודשים שקדמו לרצח, שלא השלים עם החלטתה להיפרד ממנו.
וראוי להביא, בהקשר זה, את דברי ביהמ"ש העליון ביחס לשקילה הנדרשת בנסיבה המחמירה המפורטת בסעיף 300א(א)(1) הרלבנטיים לנסיבות המקרה דנן כפי שפורטו לעיל:
"המחוקק בהציגו חלופה לתכנון, מבטא את התפיסה כי העבירה של רצח בנסיבה מחמירה זו אינה מחייבת תכנון מקדים או "תוכנית פעולה" ביחס לשאלת האמצעים ולשיטת הביצוע למשל….התנאי של הליך ממשי של שקילה אינו מחייב שקילה ערכית ממושכת…הצד השני של הדרישה להליך שקילה משמעותי שהוא יותר ממחשבה חולפת, הוא שמנגד ברור כי אין טעם ואין מקום לתבוע תהליך שקילה ממושך מאוד, רב איכותי ואינטנסיבי ביותר….בנוסחו את סעיף 301א(א)() המחוקק לא התכוון לכלול אך מקרים נדירים בהם הממית מתחבט בשאלה "להמית או לאו" לאורך זמן ושוקל את המעשה על כל השלכותיו ורבדיו. על כן גם אין הכרח שהליך השקילה יתפרס על פני זמן ממושך. אדם עשוי לעבור מספר שלבים הכוללים גם שקילה ממשית בזמן קצר. הדגש בהקשר זה הוא על איכות ההחלטה…העובדה שההחלטה להמיט גובשה תוך כדי אירוע אלים למשל, כשלעצמה אינה שוללת שלביו ואת האפשרות שהיה הליך שקילה ממשי. מה גם שאירוע אלים יכול להימשך על פני זמן, וממילא עשויות להיות בו הזדמנויות שונות לשקילה ממשית של המעשים והשלכותיהם…"
ע"פ 5363/20 פרץ נ' מ"י ניתן 11/7/22.
הדקירות שביצע הנאשם במנוחה אינן תוצאה של מעשה רגעי של הנאשם, שנבע מהתפרצות זעם ספונטנית כזו או אחרת אלא, כאמור לעיל, שקילה והחלטה להמית ומכאן שמתקיימת הנסיבה הראשונה הקבועה בסעיף 301א(א)(1).
בשים לב לקביעתי כי האירוע נופל תחת האפשרות השנייה בסעיף 301א(א)(1), לא מצאתי לנכון לדון בשאלה האם חלה גם החלופה הראשונה שדורשת תכנון.
סעיף 301א(א)(7): המעשה נעשה באכזריות מיוחדת או תוך התעללות גופנית או נפשית.
85. החלופה הרלבנטית בענייננו הינה "אכזריות מיוחדת".
מטבע הדברים כל רצח באשר הוא כולל מידה של אכזריות מעצם טיבו ומהותו, ומהעובדה כי האלימות הינה אינהרנטית לביצועו. ואכן, עם בחינת יסודות עבירות ההמתה לקראת תיקון 137 לחוק העונשין, הועלה חשש בנוגע להיקפו של המונח "אכזריות", כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדו"ח הוועדה שבחנה את יסודות עבירות ההמתה, ואף צוין כי בשל קושי זה במדינות מסוימות בהן אנגליה, צרפת וקנדה, לא קיימת נסיבה מחמירה מעין זו. לפיכך נקבע כי נסיבה זו תכלול את הביטוי "אכזריות מיוחדת" המבטא את הדרישה לאכזריות החורגת ממעשה הרצח "השגרתי" (הצוות לבחינת יסודות עבירת ההמתה דין וחשבון 13 (2018)).
86. כן אפנה, בהקשר זה, לדברי ההסבר להצעת החוק של רפורמת עבירת ההמתה בהם נכתב על סעיף 301א(א)(7) כדלקמן:
"בנסיבה זו נכללים מצבים שבהם לרצח התלוותה פגיעה נוספת בקרבן, והיא נועדה לבטא את הסלידה החברתית המוגברת כלפי רצח שנעשה תוך התעללות גופנית או נפשית, או באכזריות רבה. השימוש בביטוי 'אכזריות מיוחדת' מגלם דרישה לאכזריות החורגת מזו הגלומה בעצם מעשה ההמתה" (דברי ההסבר לתיקון מס' 124, בעמ' 172).
87. הפסיקה פירשה נסיבה מחמירה זו באופן שתחולתה תהיה במקרים הכוללים שימוש ברף אלימות גבוה במיוחד, שאינו נמצא בכל מקרי הרצח, וראה דברי בית המשפט העליון בע"פ 8363/19 גרנות נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 8/6/21 כדלקמן:
"סיווגו של רצח ככזה הנעשה בנסיבות מחמירות חייב לטמון בחובו מימד מיוחד שאיננו נחלת כל מקרי הרצח. על כן, מתפקידו של בית המשפט לייחד את עבירת הרצח שנעשית "באכזריות מיוחדת" למקרים חריגים, הכוללים שימוש באלימות ברף גבוה במיוחד".
יחד עם זאת, נפסק כי על מנת שהנסיבה המחמירה הכלולה בס"ק 7 תתקיים אין הכרח כי מדובר יהיה בהתרחשות בדרגת חומרה נדירה ביותר או אירוע קיצוני הנמצא בקצה סקלת האכזריות, ראו לעניין זה תפ"ח 26738-11-19 מדינת ישראל נ' מלול סלה, ניתן ביום 6/10/21:
"דרישת "אכזריות מיוחדת" שבסעיף 301א(א)(7)לחוק העונשין מבטאת את מעשי הרצח בדרגת החומרה הגבוהה מ"הרגיל", שיש בהם "אכזריות החורגת מזו הגלומה בעצם מעשה ההמתה", אך לאו דווקא את מקרי הקיצון בלבד הנמצאים בקצה סקלת האכזריות". (הדגשה לא במקור –ע.ב).
88. עוד יובהר כי נסיבה מחמירה זו – "שמה את הזרקור על קורבן העבירה" (ע"פ 8363/19 דלעיל), ובמסגרתה תיבחן שאלת קיומה של "אכזריות מיוחדת" מנקודת מבטו של הקורבן ומהחוויה שעבר הקורבן: "יש לבחון את מעשה הרצח ע"פ החוויה שעבר הקורבן ועוצמת הפגיעה בו ובכבודו" – ע"פ 2483/22 אלדין נ' מ"י ניתן ביום 9/5/23.
89. הפסיקה הצביעה על מספר דוגמאות לנסיבות שיש בהן למלא אחר דרישת "אכזריות מיוחדת", וביניהן כאשר הרצח מבוצע לנגד עיניהם של עדים נוספים, למשל הוריו או ילדיו של הקורבן (ע"פ 3168/19 אדלאו נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 26/1/22), ונקבע שיינתן משקל, למודעות הרוצח ולמודעות הקורבן, לעניין נוכחותו של הגורם הנוסף.
דוגמאות נוספות עניינן מצב של כאב וסבל חריגים וקיצוניים שהיו מנת חלקם של הקורבן, באופן שהנסיבה הוחלה ברצח שבו נגרמו חבלות קשות כתוצאה מהטחת ראש כלפי משטח נוקשה, וחבלות קהות אחרות שנגרמו כאשר המנוחה הייתה בחיים (ראה ע"פ 2483/22 לעיל), וכן במקרה בו מעשה ההמתה כלל מספר שלבים, היה ממושך, וכלל הפסקות בין שלב לשלב, כאשר אין צורך לקבוע כי כל אחד משלבי ההמתה, כשלעצמו, עונה על דרישות הסעיף (ע"פ 8363/19 רם גרנות נ' מ"י ניתן ביום 8/6/21.
89. ולענייננו:
במקרה דנן מדובר ברצח שבוצע בביתה של המנוחה, מבצרה ומקום מבטחה, מקום אליו פרץ הנאשם באמצעות טיפוס למרפסת הבית, דרך מרפסת השכנים, כאשר הוא מפתיע אותה בכניסתו לדירה שלא דרך הדלת.
לאחר שהנאשם מרסס בגז מדמיע את פניה של הבת לינדה, הוא נועל הדלת, כשלינדה נמצאת מחוץ לדירה, מעבר לדלת, או אז מרסס בגז מדמיע את פני המנוחה. דבר שגרם לה לסבל רב טרם הוא נועץ בה שני סכיני מטבח 12 פעמים, פעם אחר פעם בפלג הגוף העליון.
מסרטון (ת/62ב') עולה, כאמור לעיל, כי לאחר שהנאשם ריסס המנוחה, היא ניסתה לברוח ויצאה לכיוון המרפסת, אולם הנאשם רודף אחריה למרפסת, מכה אותה בבטנה פעמיים, ודוחף אותה בחזרה לדירה, ורק אז דוקר אותה 12 דקירות.
בסרטון נשמעות זעקות המנוחה, המנסה בכוחותיה האחרונים, לאחר שעיניה רוססו ע"י הנאשם בגז מדמיע, להיאחז במעקה המרפסת על מנת למנוע מהנאשם למשוך אותה חזרה אל תוך הבית. הנאשם אינו מרפה ממנה, וממשיך למשוך אותה בכוח לתוך הבית. משנוכח כי לא מצליח לנתק אחיזתה במעקה, הוא מכה אותה בבטנה פעמיים על מנת לגרום לה לשחרר את אחיזתה במעקה.
מצפייה בסרטון ניתן לשער את גודל האימה שאחזה במנוחה ברגעים מזוויעים אלה, כשהבינה שניסיונה להימלט מידיו של הנאשם נכשל, וגורלה נחרץ.
על הסבל הנוסף והמזוויע שעברה המנוחה במהלך ביצוע הדקירות בגופה ניתן ללמוד מעדויות כלל השכנים בדבר הצעקות והצרחות של המנוחה שעלו מתוך הדירה.
ביחס למספר הדקירות ואופיין אפנה לעולה מחוות דעת המרכז הלאומי לרפואה משפטית מיום 15/9/22 (ת/89): 3 דקירות סמוך למרכז החזה ומשמאלו, 5 דקירות בגב, דקירה בשד השמאלי, 2 דקירות בבטן ודקירה בגו מימין. כאשר מעדות ד"ר פורמן, עלה כי אחד המעברים של הסכין בו דקר הנאשם את המנוחה נעשה דרך עצם החזה, הדורש הפעלת כוח רב יותר מדקירה "רגילה".
90. בכל הנוגע להמצאות הבת והאם אומר כך:
בתה של המנוחה, הייתה נוכחת בתוך הדירה בתחילת ההתרחשות, עד שהנאשם ריסס על פניה גז מדמיע, ודחף אותה אל מחוץ לדירה ונעל את הדלת. לאחר מכן ראתה לינדה את המנוחה, פעם נוספת כשהמנוחה ניסתה לברוח מידי הנאשם ויצאה אל המרפסת וצעקה "לינדה הוא שרף לי את הפנים" – דהיינו לינדה ראתה את המנוחה גם לאחר שהנאשם ריסס את פניה של המנוחה, כאשר היא במרפסת, מנסה להגן על עצמה מפני תפיסת הנאשם בידה, וכן ראתה כי הנאשם היכה את המנוחה בבטנה, טרם משך אותה בכוח פנימה לתוך הדירה, זמן קצר לפני שדקר אותה:
"ראיתי את אמא שלי על המרפסת והתכנסו כל השכנים בחוץ. היא ברחה לבחוץ למרפסת, ניסתה להתחמק, החזיקה במעקה, והדבר האחרון ששמעתי ממנה זה: לינדה הוא שרף לי את הפנים, ומיד ראיתי שהוא נתן לה מכה בבטן ודחף אותה פנימה" – עמ' 11 שר' 8 לפרוט'.
מעדויות לינדה ואמה של המנוחה, עולה גם כי האם הגיעה לדלת הדירה בשעה שהנאשם דחף את לינדה מחוץ לדירה, כך שגם הנאשם ראה וידע כי אם המנוחה עומדת מחוץ לדלת, וגם המנוחה שמעה את צעקות אמה המבוגרת. מכלל העדויות עולה כי האם, ומיד לאחר שהנאשם נעל את הדירה, צעקה וצרחה לעבר הנאשם שהיה יחד עם המנוחה מעברה השני של הדלת הנעולה, שלא יהרוג את המנוחה.
מכאן שגם הנאשם היה מודע הן לנוכחות לינדה מחוץ לדלת הדירה, והן לנוכחות אמה המבוגרת של המנוחה, ובעיקר גם המנוחה ידעה ושמעה שבתה ואמה המבוגרת עומדות מחוץ לדלת, ידעה ושמעה את תחנוניה של אמה אל הנאשם שלא ירצח אותה.
ראה עדות האם המבוגרת:
"התחלתי לצרוח ככה על הדלת, לצעוק ולדפוק על הדלת אל תהרוג אותה, אל תהרוג אותה, אני מתחננת אליך אל תהרוג אותה, ככה צועקת מעל הדלת, צועקת" עמ' 25 שר' 15. וכן העידה:
"אולי הקול שלי היא (המנוחה. לא במקור) שמעה אחרון" (פרוט' עמ' 25 ש. 17).
91. בנסיבות אלה, שעה שהמנוחה יודעת ושומעת את בתה ואמה, כאשר הנאשם דוקר אותה, ומודעת לכך שהן אינן יכולות לעשות דבר על מנת למנוע את המעשה הנורא – הדבר מעצים את האכזריות שבמעשה הנאשם ובגרימת סבל מיוחד למנוחה.
אמנם בענייננו, אין מדובר ברצח שבוצע לעיני קרוב משפחה קטין כפי שהיה בע"פ 3168/19, שם בוצע הרצח לעיני בתה בת ה-17 של הקורבן, אולם כפי שציין בית המשפט בע"פ 3168/19 דלעיל:
"רשימת הדוגמאות המוזכרות כלל אינה ממצה. לצערנו, השילוב של הדמיון המעוות של הרוצח ושל שיקול הדעת הרחב שמקנה לשון החוק, מעלה כי מוטב, ודאי בשלב זה של פיתוח הדין, להיזהר מקביעת כללים פרשניים באופן פסקני לכאן או לכאן".
אני סבורה כי ביצוע רצח לעיני אם מבוגרת של הקורבן, כולל גם מצב בו אדם קרוב מאוד לנרצח (במקרה דנן בת ואם מבוגרת) עומד מחוץ לדלת ושומע את כל ההתרחשות, דהיינו, גם כאשר מדובר על רצח שבוצע "לאוזני" קרוב המשפחה, מה גם שמדובר בקרובי משפחה במעגל המצומצם ביותר: בת ואם מבוגרת.
92. יצוין כי הגם שלינדה לא ראתה באופן ישיר את מעשה הדקירות, הרי שהיא הייתה עדה לחלק ניכר מהשתלשלות האירועים הטראגית, כשבתחילה הופתעה מהתפרצותו של הנאשם לדירה דרך המרפסת, לאחר מכן הנאשם התיז עליה גז מדמיע ודחף אותה בכוח אל מחוץ הדירה, ובהמשך כאמור ראתה ושמעה את המנוחה כשזו ניסתה לברוח מידי הנאשם ויצאה למרפסת תוך שהיא צועקת – "לינדה הוא שרף לי את הפנים".
כן ראתה כי הנאשם מכה את המנוחה בבטנה, ומושך אותה בכוח לתוך הדירה על מנת להשלים את מלאכתו, כשהיא שומעת את האם צועקת וזועקת, זאת מבלי שהיה בידה לסייע לאמה.
93. השתלשלות העניינים שתוארה לעיל, והעובדה כי הנאשם רצח את המנוחה כשהוא יודע שבמרחק מטרים ספורים נמצאות שתי הדמויות הקרובות אליה ביותר, אמה המבוגרת ובתה (שהייתה אמורה להתארס למחרת היום), כשהן יודעות בזמן אמת שהנאשם מבצע את הנורא מכל ליקירת ליבן, והן מתחננות על חייה מבלי שיש בידן להושיעה בשל העובדה שהנאשם נעל את דלת הכניסה, זאת לצד העובדה כי המנוחה מודעת ויודעת על הימצאות אמה המבוגרת, וביתה מעבר לדלת, ושומעת אותן, ויתכן שאף רואה את הבת בשלב בו הייתה במרפסת, עונה על דרישת ה"אכזריות מיוחדת" הנדרשת לצורך סעיף זה.
לסיכום האמור לעיל יש לקבוע כי הוכחו קיומן של הנסיבות המחמירות הן ביחס לסעיף 301א(א)(1) לחוק, והן ביחס לסעיף 301א(א)(7) לחוק, ומכאן שיש לקבוע כי הנאשם ביצע הרצח בנסיבות מחמירות.
94. האם קיים פתח מילוט ?
סעיף 301א(ב) לחוק, המכונה גם "פתח המילוט", מאפשר להרשיע אדם בעבירת רצח בסיסי בלבד, על אף התקיימותה של אחת מהנסיבות המחמירות המנויות בסעיף 300א(א) לחוק, וזאת לשונו:
"על אף הוראות סעיף קטן (א), התקיימה נסיבה מחמירה כאמור באותו סעיף קטן, אך מצא בית המשפט, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, כי מתקיימות נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד, רשאי הוא להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 300".
בבסיס סעיף זה קיים הצורך בשמירה על איזון בין הרצון לאפשר לבית המשפט גמישות בעקבות השינויים שנגזרו מתיקון 137 לחוק העונשין ולמדרג עבירות ההמתה שנקבע בו, לבין הרצון ששימוש בסעיף זה ייעשה רק – "בנסיבות החריגות עד מאוד המתאימות לכך" ע"פ 6338/20 דוד נ' מ"י, ניתן ביום 7/7/22. עוד עמד ביהמ"ש בעניין דוד על הצורך בהצבת רף גבוה בפרשנות אותן נסיבות מיוחדות שיצדיקו החלתו של סעיף זה, כדלקמן:
"….רק במקרים בהם הוכח קיומן של נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה, במובן שהרשעת הנאשם בעבירת רצח בנסיבות מחמירות והטלת עונש מאסר עולם בגין מעשיו אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות צדק בסיסיים ותכליות הענישה, ראוי יהא לעשות שימוש בסעיף…בהתחשב בכך שכל מעשה רצח מגלם נסיבות חריגות ביחס להתנהלות נורמטיבית, הרי שמדובר במקרים החריגים שבחריגים".
כן עמד בית המשפט בעניין דוד דלעיל על הסכנה במתן פרשנות מרחיבה בנוגע לנסיבות בהן יחול הסעיף:
"הצבת רף נמוך באופן שבו גם נסיבות בעוצמה אשר אינה חריגה יקיימו את הקבוע בסעיף 301א(ב) לחוק – תכרסם בעקרון קדושת החיים; בקביעת המחוקק כי מעשה רצח שנעשה בנסיבות מחמירות דינו מאסר עולם חובה; ועלולה להוביל, אט אט, להרחבת "פתח המילוט" לממדים בלתי רצויים".
95. במקרה שלפנינו לא הוכחו נסיבות מיוחדות המצביעות על כך שמעשיו של הנאשם, שתוארו בהרחבה, אינם מבטאים דרגת אשמה חמורה במיוחד. ההיפך הוא הנכון, האכזריות בה פעל הנאשם במהלך אירוע ההמתה, כפי שתוארה לעיל, מצביעה על מידת אשמה רבה מצדו של הנאשם, ומכל מקום ודאי שאין מדובר במקרה הנמנה על אותם "מקרים חריגים שבחריגים", המצדיק החלתו של הסעיף.
96. נותר לבחון האם מתקיימות החלופות בסעיף 301ב לחוק, להן טען הנאשם, שעניינן המתה בנסיבות של אחריות מופחתת.
סעיף 301ב לחוק כולל מצבים המשקפים דרגת אשמה פחותה הנלווית למעשה ההמתה. החלופה לה טוען הנאשם, בענין זה, הינה אחריות מופחתת בשל ביצוע המעשה בתכוף לאחר התגרות, ובתגובה לאותה התגרות (קינטור) לפי סעיף 301ב(ב)(1) לחוק.
לשון הסעיף הינה כדלקמן:
"(ב) על אף האמור בסעיפים 300 ו-301א, הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם באחת מהנסיבות המפורטות להלן, דינו – מאסר עשרים שנים:
(1) המעשה בוצע בתכוף לאחר התגרות כלפי הנאשם ובתגובה לאותה התגרות, ובלבד שמתקיימים שניים אלה:
(א) בעקבות ההתגרות הנאשם התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו;
(ב) יש בקושי האמור בפסקת משנה (א) כדי למתן את אשמתו של הנאשם, בשים לב למכלול נסיבות העניין".
מכאן שבהתאם לדין החדש סוגיית הקנטור נכללת במסגרת העבירה של "המתה בנסיבות של אחריות מופחתת", ואינה נכללת ביסודות העבירה.
97. הגנת הקנטור דורשת כאמור בנוסח הסעיף 3 תנאים מצטברים: המעשה בוצע בתכוף לאחר התגרות הנאשם ובתגובה להתגרות, בעקבות ההתגרות הנאשם התקשה לשלוט בעצמו במידה ניכרת, ויש בקושי בו היה נתון הנאשם כדי למתן אשמתו.
נקבע כי המבחן הסוביקטיבי והאוביקטיבי שהיו מקובלים בעבר שונו והוחלפו במבחן נורמטיבי.
"מבחן זה בוחן את מידת אשמתו של הנאשם באמצעות השאלה האם העובדה כי נפגעה יכולת השליטה העצמית של הנאשם ממתנת את מידת אשמתו מבחינה חברתית" – צוטט בע"פ 8956/20 מתוך דיני עונשין-דיני המתה יורם רבין ויניב ואקי.
98. כפי שפורט בהרחבה בסעיפים 66-73 לעיל, אין בידי לקבל טענת הנאשם, שעליו מוטל נטל ההוכחה בדבר התקיימות הנסיבות של האחריות המופחתת.
משנדחתה מכל וכל עדות הנאשם ביחס לעובדה כי המנוחה זרקה לעברו מקל של מטאטא, ומשנדחתה עדותו ביחס לכך שהמנוחה איימה עליו בסכין ו/או דקרה אותו, אזי, לא הוכחה ההתגרות הנטענת.
99. ככל שהמנוחה קללה הנאשם והטיחה בו דברים קשים כפי שהעיד, ואף אם הייתה מתקבלת עדות הנאשם כי המנוחה זרקה לעברו מקל (ולא כך נקבע), ממילא לא היה בכך כדי להועיל לנאשם, שכן בהתאם ללשון סעיף 301ב(ב) על הנאשם היה להוכיח הן את קיומו של המבחן הסובייקטיבי לפיו בעקבות ההתגרות הנטענת ובתגובה אליה התקשה "במידה ניכרת" לשלוט בעצמו, והן את קיומו של המבחן הנורמטיבי לפיו יש בקושי הנ"ל "כדי למתן את אשמתו (…) בשים לב למכלול נסיבות העניין".
מכלל הנסיבות עולה כי לא הוכח המבחן הסובייקטיבי, בטח ובטח שלא המבחן הנורמטיבי. הנאשם לא הוכיח כי בעקבות מעשיה הנטענים של המנוחה הוא התקשה "במידה ניכרת" לשלוט בעצמו. נהפוך הוא – לכל אורך הדרך פעל הנאשם בקור רוח מצמרר, בהכניסו המנוחה חזרה לדירה, כשהוא חובט בבטנה. לו היה מאבד שליטה עצמית צפוי כי היה מבצע הרצח כבר במרפסת, או בדירה מיד לאחר שריסס את עיניה בגז מדמיע. הנאשם פעל באופן מחושב וקר רוח, כפי שנראה בסרטון (ת62/ב).
100.עוד נדרש כי יתקיים יחס הולם בין טיב ההתגרות לבין מידת הפגיעה בשליטה העצמית, וראה בהקשר זה דברי בית המשפט בע"פ 8956/20 חורחה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 28/6/22:
"לא כל מעשה שהנאשם ראה בו כ"התגרות" כלפיו, אכן יחשב להתגרות. כדי שאשמת העושה תהייה פחותה באופן משמעותי, צריך להתקיים יחס הולם בין טיב ההתגרות ומידתה לבין הפגיעה שנגרמה בשליטה העצמית: "לא כל המתה במצב של איבוד ניכר של שליטה עצמית, בעקבות עלבון או אפילו הרמת יד, משקפת רמת אשמה שהיא פחותה משמעותית מרמת האשמה המאפיינת רצח […] בסופו של דבר, המבחן המוצע נועד לבטא תחושת צדק אנושית, בלי לפגוע במסר לציבור בדבר האיסור המוחלט להמית." (דברי ההסבר להצעת החוק, בעמ' 175). "
במקרה דנן אין בנמצא יחס הולם כזה.
מחדלי חקירה:
101.הנאשם טען למחדלי החקירה הבאים:
אי בדיקת החולצה אותה לבש ביום האירוע. נטען כי בחולצה היו 6 חורים בעוד שעל גופו של הנאשם נמצאו דקירות רבות בהרבה, והנאשם היה ללא חולצה בעת שדקר את עצמו. דבר זה מחזק לשיטת ההגנה את הטענה כי המנוחה דקרה את הנאשם טרם הנאשם דקר אותה.
כן נטען כי החורים בחולצה לא הושוו לסכינים שנתפסו.
בנוסף נטען לאי לקיחת טביעות אצבע מידי המנוחה ואי בדיקת טביעות אצבע על גבי מוצגים שונים, ובכלל זה מקל מוכתם בחומר החשוד כדם, חלק מפסל בצורת ציפור, חולצת הנאשם והסכינים שנמצאו בזירה.
בנוסף נטען כי לא בוצעה בדיקת חיים לנאשם תוך השוואת הפציעות שהיו בגופו לסכינים שנתפסו.
102.המאשימה מפנה, מנגד, להלכה לפיה אין בעובדת קיום של מחדלים כדי להביא לזיכוי הנאשם, וטוענת כי ממילא לא הוכח כי המחדלים הנטענים גרמו לקיפוח בהגנת הנאשם או שנפגעה זכותו להליך הוגן.
עוד נטען כי בכל הנוגע לטענתו הכבושה של הנאשם כי המנוחה דקרה אותו, הרי שמאחר ומדובר בכיוון חקירה שאין ולא היה לו כל בסיס, המשטרה לא הייתה אמורה לבדוק אותו, ומכאן ובשים לב לתעדוף מוצגים לבדיקה, לא הייתה סיבה לשלוח חולצת הנאשם לבדיקה, הגם שב"כ הנאשם לא ביקש לעשות כן על אף שבעדות ד"ר בובליל נאמר כי ניתן גם במהלך המשפט לבדוק מוצגים נוספים.
ביחס לטביעות האצבעות – נטען כי בכל הנוגע למקל, פסל וסכינים לא מדובר במחדל חקירה, שכן מדובר בחפצים בבית, כך שסביר כי ימצאו עליהם ט.א גם של המנוחה, והדבר לא מלמד דבר. ביחס לסכין השלישית שהובאה ע"י הנאשם מבית אמו נטען כי גם לו היו נמצאות עליה ט.א של המנוחה, אין בכך להוכיח כי היא דקרה הנאשם, שכן סביר כי תוך כדי ניסיונותיה להתגונן מפני דקירותיו, נגעה בסכין, ומאותה סיבה לא היה כל טעם לערוך בדיקה על חולצת הנאשם.
באשר לבדיקת חיים לנאשם נטען כי בהעדר אינדיקציה בחומר הראיות לאפשרות כי המנוחה דקרה הנאשם, לא היה כל צורך בכך, מה גם שהנאשם הועבר לבית חולים לתפירת פצעיו, וממילא לא ניתן היה לבדוק בצורה יעילה את הפצעים.
103.הכרעה:
טענות הנאשם בנוגע למחדלי החקירה נוגעות לגרסתו לפיה המנוחה זרקה לעברו מקל בטרם ריסס עליה גז מדמיע, וכן לגרסתו לפיה המנוחה דקרה אותו בטרם הוא דקר אותה, דהיינו, נוגעות לטענתו כי יש באמור כדי להצדיק החלת סעיף 301ב(ב) לחוק, שעניינו, אחריות מופחתת כאשר המעשה נעשה בתכוף לאחר התגרות ובתגובה לאותה התגרות (קנטור).
כפי שנקבע בפסיקה – "לא די להצביע על אי אלו מחדלים שנפלו בחקירת הנאשם על מנת להוביל לזיכויו, אלא נדרש כי בית המשפט יבחן עד כמה השפיע מחדל החקירה, ככל שהיה, על הגנת הנאשם והאם בעקבות כך נגלה ספק סביר ביחס לאשמתו" (ע"פ 2076/21 ואכד נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 30/7/23).
טענות הנאשם לפיהן המנוחה זרקה לעברו מקל ודקרה אותו באמצעות סכין, הועלו, לראשונה, רק במסגרת ההליך בבית המשפט, והן בבחינת עדות כבושה כפי שפורט לעיל בהרחבה. בנוסף, וכפי שצוין לעיל, גם במסגרת ההליך בבית המשפט נמצאו סתירות ותמיהות רבות בכל הנוגע לגרסתו החדשה של הנאשם ונקבע כי עדותו שקרית.
בחינת השאלה האם מחדלי החקירה הנטענים מעוררים חשש שהגנת הנאשם קופחה, נעשית על רקע התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט (ע"פ 8957/21 קרא נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 22/5/23), שכן "כלל הוא, כי כאשר קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמו של נאשם, מחדלי חקירה כשלעצמם לא יובילו לזיכוי" (רע"פ 8886/22 בוזגלו נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 27/12/22).
לפיכך, ובשים לב למארג הראייתי שהוצג והוכח, אין בעובדה כי לא נבדקו טביעות אצבע בנוגע לטענה שהמנוחה, לכאורה, דקרה את הנאשם, וכי לא בוצעה בדיקת חיים לנאשם, כדי להעלות חשש כי הגנתו של הנאשם קופחה וכי קיים ספק סביר ביחס לאשמתו.
בנוגע למקל, לפסל ולסכין שנלקחה מבית המנוחה, הרי שמדובר בפריטים שהיו מצויים בבית המנוחה, ומכאן שגם לו היו הפריטים נבדקים, אזי, ממילא לא היה בהימצאות טביעות אצבע של המנוחה עליהם כדי לסייע לנאשם.
גם לו היו נמצאות טביעות אצבע של המנוחה על הסכין שהביא הנאשם מבית אמו לא היה בכך כדי לסייע לנאשם, שכן ההנחה המסתברת ביותר היא שהמנוחה ניסתה להתגונן מפני הנאשם ולצורך כך נגעה בסכין ובחולצתו של הנאשם, בפרט שמדובר ב – 12 דקירות בהן דקר הנאשם את המנוחה, דהיינו, לקח פרק זמן מסוים עד שהמנוחה נפלה על הרצפה מתבוססת בדמה, שבו סביר כי ניסתה להתנגד ולתפוס הסכינים בהם עשה הנאשם שימוש.
ראה בהקשר זה גם את עדותו של פקד מתן שמילוביץ, קצין מעבדה ניידת שטיפל בזירת האירוע שבענייננו, ממנה עלה כי בהתאם לממצאים ניתן היה לקבוע כי בזירה היה מאבק (פרוט' עמ' 112 ש. 16).
104. בנוגע לחורים בחולצת הנאשם אפנה לעדות פקד שמילוביץ שציין בעדותו כי אין חובה שתהיה התאמה בין כמות החורים בחולצתו של הנאשם לבין מספר פצעי הדקירה, וזאת בשל היותו של האירוע דינמי, אשר במהלכו עשויים להיחשף חלקי גוף שהיו קודם מכוסים בבגד (פרוט' עמ' 107 ש.1, ש. 11).
105. לעניין היקף המוצגים הנבדקים על ידי רשויות החקירה אפנה לעדות ד"ר בובליל, מנהלת
המעבדה הביולוגית במכון לרפואה משפטית שהבהירה כי בפרקטיקה אין זה מקובל לבדוק את כל המוצגים שנתפסו בזירה וכי:
"השאלה כמה בודקים היא אך ורק של פונקציה אחת. מתי המעבדה מסוגלת לתת איזשהו מיפוי של מה ארע בזירה, איך אנחנו מקדמים את החקירה. ברגע שמתקבלות תוצאות שמקדמות את החקירה, אנחנו עוצרים. אין היתכנות, פשוט ממגבלות של כוח אדם ויכולת לקדם את התיקים, שכל המוצגים בתיק ייבדקו, אין דבר כזה וגם לא יהיה דבר כזה כי אין לנו אפשרות" (פרוט' עמ' 156 ש. 21).
ראה בהקשר לדברים שמסרה האמור בע"פ 9306/20 ברגות נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 29/4/21:
"חקירה פלילית איננה "תכנית כבקשתך" וכי לנאשם אין זכות קנויה באשר לאופן שבו המשטרה מכלכלת את צעדיה ומקצה את משאביה החקירתיים. כפי שהבהיר השופט י' עמית בע"פ 2796/15 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 20 )8.2.2018(, "בכל תיק קיימות אינסוף פעולות שניתן לבצע בכיווני חקירה שונים, כך שהמלאכה מרובה, והפועלים אינם עצלים אך המשאבים מוגבלים. שיקול הדעת מסור לגורמים שמנהלים את החקירה, אך האחריות הכבדה המוטלת עליהם מחייבת אותם לעשות מאמץ ניכר כדי לרדת לחקר האמת ולהימנע מקיבעון מחשבתי".".
כן ראה האמור בע"פ 2127/17 עלוש נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 28/2/18, לעניין היעדר מחויבותן של רשויות החקירה בהבאת "הראיה המקסימלית", וכי די בקיומן של "ראיות מספקות" המוכיחות את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר.
לכך אוסיף שד"ר בובליל ציינה בעדותה שגם במהלך משפט ניתן לבקש בדיקת מוצגים נוספים, ברם ב"כ הנאשם לא ביקש לעשות כן.
לסיכום האמור לעיל אין במחדלי החקירה הנטענים כדי לקפח הגנתו של הנאשם או להטיל ספק סביר באשר לאשמתו, זאת נוכח מארג הראיות הרחב שתואר לעיל.
סוף דבר :
במכלול כל האמור לעיל יש לקבוע כי הנאשם רצח את אשתו, אם שלושת ילדיו, בקור רוח ובשליטה, לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, ובאכזריות מיוחדת, בנשק קר, תוך שהוא דוקר אותה 12 דקירות, בתוך ביתה מבצרה, בנוכחות קרובה ושומעת (מעבר לדלת), של בתה ואמה המבוגרת, לאחר שקודם לכן ריסס את עיניה בגז מדמיע, והחזיר אותה בכוח ממרפסת הבית אליה נמלטה.
מעשה המתה זה בשילוב כלל הנסיבות שפורטו הינו בדרגת האשמה החמורה ביותר, ואציע לחברי להרשיע הנאשם ברצח בנסיבות מחמירות, עבירות בהתאם לסעיפים 301א(א)(1) ו – 301א(א)(7) לחוק העונשין.
לדאבון הלב מצטרפת המנוחה לרשימה ארוכה ועצובה של נשים שנרצחו בשנים האחרונות על ידי בני זוגן או קרוביהן, רשימה החוצה מגדרים ומעמדות.
מצאתי לנכון לסיים במשאלתו של נעם חורב בקטע משירו – "האישה האחרונה" שנכתב על ידו לזכרה של דיאנה רז ז"ל שנרצחה על ידי בעלה:
וכשתהיה לי ילדה קטנה
והיא תשאל:
מי זאת האישה המחייכת בתמונה
אני אשיב לה:
זאת הייתה האישה האחרונה.
כי מאז אותם ימים רחוקים
נחקקו כאן חוקים
נשלפו אזיקים
וכל הקולות שהיו מושתקים
הפכו לצרחה
שחתכה
וחרכה
כל חדר חשוך
והייתה הסברה,
והיה גם חינוך.
והיא תמשיך ותשאל –
אבל איך זה קרה
ואת מי בדיוק צריך להאשים
ואחניק בתוכי את האמת המרה –
פעם היו רוצחים כאן נשים
ובתרגום לערבית:
وعندما تكون لدي فتاه صغيرة
وتسألني:
من تلك المرأة المبتسمة في الصوره؟
أُجيبها:
كانت هذه آخر امرأة.
لأنه منذ تلك الأيام البعيده
سُنت القوانين
ووُثِّقت الاصفاد
وجميع الأصوات المكتومه
تحوًلت الى صرخة
قطعت
وحرقت
كل غرفة مظلمه
وكان هناك شرح وإعلام،
وكان هناك ايضًا تريبه.
وتستمر وتسألني –
ولكن كيف حدث ذلك؟
ومن المذنب؟
وعندها أخنق الحقيقة المُرًة بداخلي وأُجيب–
في ذلك الزمان كانت النساء هنا تُقتل".
(תרגום לערבית: דאנה סלאמה)
ע. חן-ברק, שופטת
השופטת תמר נאות-פרי [אב"ד]:
קראתי את חוות דעתה המפורטת של חברתי השופטת חן-ברק לעיל וכן את חוות הדעת של חברי השופט עלי שתובא מיד, ואני מצטרפת לניתוח העובדתי והמשפטי שבחוות הדעת המובילה של כב' השופטת חן-ברק, כמו גם להערות של כב' השופט עלי.
אף אני שוכנעתי כי המאשימה הציגה תשתית ראייתית אשר מחייבת מסקנה אחת בלבד, והיא – שהוכח מעבר לכל ספק סביר שהנאשם רצח את המנוחה בנסיבות מחמירות.
המארג הראייתי מטעם המאשימה כלל עדויות ישירות מפי עדי ראיה ועדי שמיעה, הן לגבי האירועים בסמוך לפני ההמתה, הן לגבי מה שהתחולל בדירה תוך כדי האירוע הנורא, והן לגבי ה שהתרחש שניות ספורות לאחר מכן. חלק מהעדים היו בני משפחה, אשר עדותם הותירה רושם מהימן, הייתה עקבית ותאמה במלואה את הגרסאות שמסרו במשטרה בסמוך מיד לאחר האירוע. חלק אחר של העדים היו שכנים וזרים, אובייקטיביים, אשר אף עדותם הייתה אמינה ותאמה את הגרסאות המוקדמות מטעמם, ואת הגרסאות של שאר העדים.
לכך יש לצרף את הראיות החפציות, לרבות סרטונים, ממצאים מהזירה וחוות הדעת של המומחיות מהמכון לרפואה משפטית, והכל כפי שפורט מעלה בהרחבה.
וכך, מכלול הראיות הוביל גם אותי למסקנה שעובדות כתב האישום הוכחו במלואן מעבר לכל ספק סביר על יסוד הראיות מטעם המאשימה.
אם לא די בכך, אזי שגרסתו של הנאשם רק תמכה בגרסת המאשימה וסיפקה תימוכין נוספים לטענות התביעה, הן בשל רכיבים מסוימים בגרסתו והן בשל שקריו לגבי נושאים מהותיים, באופן שבנסיבות דכאן, יש לראותם כמסייעים לראיות המאשימה.
גרסאותיו של הנאשם, לגבי היחסים עם המנוחה לפני האירוע ובמיוחד לגבי האירוע עצמו, היו גרסאות לא מהימנות, לא עקביות, בחלקן כבושות, בחלקן לא הגיוניות מבחינת ההיתכנות הטכנית של הגרסה, הגרסאות לא תאמו את הגרסאות שהוצגו במהלך החקירות במשטרה והגרסאות כללו טענות עובדתיות חלופיות (אשר גם כל אחת כשלעצמה הייתה בלתי אמינה). באופן כללי, התרשמותי מהעדות של הנאשם בפנינו הייתה שהוא מנסה להתאים את עדותו לראיות שהצטברו במהלך שמיעת התיק, ולא מצאתי לתת אמון בהסברים שניסה הנאשם לספק למכלול הראיות שהוטח בפניו.
במיוחד אציין כי יש לדחות מכל וכל את טענתו כי המנוחה תקפה אותו בדרך זו או אחרת, כך שפעולתו הייתה לא מתוכננת וקרובה להגנה עצמית. טענתו זו נסתרה בבירור על ידי עדי ראיה מהימנים, ויש לקבוע כי את הדקירות שהיו על גופו של הנאשם הוא גרם בעצמו, ולא המנוחה.
באשר למחדלי החקירה – לא מצאתי שהיו מחדלים בכלל, ובוודאי לא כאלו אשר פגעו בדרך זו או אחרת בהגנת הנאשם.
לסיכום, אף אני בדעה כי אצל הנאשם התגבשה החלטה להמית את המנוחה, במהלך האירוע הוא הפעיל אלימות קשה כלפי המנוחה אשר באה לידי ביטוי ב-12 דקירות בפלג גופה העליון, לא ניתן לקבל את גרסתו לפיה המנוחה פעלה בדרך כלשהי כלפיו, ואני מצטרפת לכל שאר הקביעות העובדתיות שפירטו שני חבריי. באשר למסקנה המשפטית, הוכחו הן הנסיבות אשר בסעיף 301א(א)(1) והן הנסיבות אשר בסעיף 301א(א)(7) ולא התקיימו נסיבות סעיף 301א(ב).
ת. נאות-פרי, שופטת
[אב"ד]
השופט מ' עלי:
חברתי השופטת ע' חן-ברק ניתחה את הראיות ביסודיות וביד רחבה והגיעה למסקנה כי יש להרשיע את הנאשם ברצח בנסיבות מחמירות על פי שתי החלופות הקבועות בסעיפים 301א(א)(1) ו- 301א(א)(7) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לתוצאה זו אני מסכים ואף אני סבור שיש להרשיע את הנאשם ברצח בנסיבות מחמירות לפי שתי החלופות שנטענו בכתב האישום, עם זאת אבקש להעיר מספר הערות.
ביום 12.6.2022 רצח הנאשם את זוגתו המנוחה בדקירות סכין בביתה על רקע החלטתה שלא להמשיך ולהתגורר עמו תחת קורת גג אחת, והותיר את ילדיהם המשותפים ללא אם. הרצח הטראגי הוא למרבה הצער עוד רצח של אישה בידי זוגה. הפעם הייתה זו המנוחה סמר כלאסני לבית טוביא ז"ל.
משך תקופה ארוכה סבלה המנוחה מהתנהלותו של הנאשם במישור האישי והכלכלי, אשר התבטאה בעיקר בהפסד ממון שנגרם למשפחה עקב הרגלי ההימורים של הנאשם שגררו הסתבכות עם "השוק האפור". הסתבכותו הכלכלית של הנאשם אילצה את המשפחה בין היתר למכור את דירת המגורים וכן להקדים את קבלת פיצוי הפיטורים ממקום עבודתה של המנוחה כדי שהנאשם ישלם חובות. בשלב מסוים החליטה המנוחה להשתחרר מהכבלים המעכבים שהנאשם כרך סביבה וסביב התא המשפחתי וביקשה ממנו לעזוב את הבית. הנאשם אכן עזב את הבית ועבר להתגורר אצל אמו. בעקבות כך חלה התדרדרות נוספת ביחסי הזוג ששיאה הגיע לאחר מפגש משפחתי שהתקיים ביום 10.6.2022, לקראת מסיבת האירוסין של בתם המשותפת שתוכננה ליום 13.6.2022. בשלב מסוים הנאשם החליט לרצוח את המנוחה. את החלטתו הוציא אל הפועל ביום 12.6.2022, יום לפני מסיבת האירוסין.
מסכים אני עם הקביעה כי הראיות שהונחו לפנינו לא מותירות ספק כי אצל הנאשם התגבשה החלטה להמית את המנוחה. מסקנה זו מבוססת על הנתונים העולים מהתנהגותו של הנאשם סמוך ובמהלך מעשה הרצח. חברתי ציינה ובצדק את מספר ומיקום הדקירות בגופה של המנוחה; הנאשם דקר את המנוחה 12 דקירות בחלק העליון של גופה: בגב בבטן ובחזה. על פי הראיות, הדקירות היו עמוקות שאחת מהן אף חדרה את עצם החזה (חוות דעת ד"ר פורמן, ת/89). בעדותה בבית המשפט העידה ד"ר פורמן כי הדקירה נעשתה בכוח באופן שחדרה את העצם (עמ' 152, ש' 21). נסיבות אלו וכן יתר הראיות אותן סקרה חברתי בפירוט, הכוללות התנהגות הנאשם בעת המפגש הקטלני בינו לבין המנוחה והתנהגותו ביום הרצח – מעלות תמונה ברורה לפיה בלבו של הנאשם התגבשה כוונה להמית את המנוחה. לכך יש להוסיף את מעטפת הראיות המתייחסת להתנהגות הנאשם ולדינמיקה של היחסים בין הנאשם למנוחה בתקופה שלפני יום הרצח ובפרט לאחר שעזב את הבית. נתונים אלו מחזקים את המסקנה בדבר התגבשות הכוונה להמית את המנוחה.
בחוות דעתה נדרשה חברתי לחזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו כדי לתמוך במסקנתה. לא למותר לציין כי החזקה אינה אלא כלי עזר ראייתי בלבד והיא בגדר חזקה שניתנת לסתירה. יודגש עוד כי אין בחזקה זו כדי להעביר את נטל ההוכחה על הנאשם, וכל שהנאשם נדרש לעשות כדי לדחות את השימוש בחזקה – הטלת ספק בדבר כוונתו. לעמדתי, נסיבות המקרה – שפורטו בהרחבה על ידי חברתי – מלמדות בבירור ומעל לכל ספק סביר על התגבשות כוונה אצל הנאשם להמית את המנוחה וכי הנאשם לא עורר ספק בדבר כוונתו. התנהגותו של הנאשם ביום הרצח ובמהלך ביצוע המעשה, לצד התנהגותו עובר ליום הרצח ומערכת היחסים עם המנוחה כפי שהנאשם חווה אותה, תומכות במסקנה זו. לפיכך, חזקת הכוונה משתלבת היטב במערך הראיות אשר עליו ניתן בהחלט לבסס את המסקנה בדבר הכוונה להמית.
חברתי הוסיפה ופירטה את מערכת היחסים ששררה בין הנאשם לבין המנוחה והסיבות שהובילו להתדרדרות במערכת היחסים. מהראיות שהונחו לפנינו עולה כי משך ארוכה תקופה מערכת היחסים בין הזוג לא הייתה מן המשופרות. המתח בין הנאשם למנוחה הלך והחריף לאחר שהנאשם עזב את הבית ועבר להתגורר אצל אמו (בחודש מרץ 2022). הנאשם התנהג בתקופה זו כלפי המנוחה באלימות מילולית והתנהגותו הייתה מלווה בסימנים המעידים על קנאה וניסיון להצר את צעדיה (עדות הבן ג'ורג' עמ' 15, ש' 26 – שם מתואר מקרה בו הנאשם הגיע למקום העבודה הטריד אותה ואיים עליה; עדות אנטוניו ממנה עולה כי הנאשם איים על המנוחה עמ' 33, ש' 23; עדות אלין עבוד, עמ' 61, ש' 2; מוחמד יאסין עמ' 75, ש' 31). עוד עולה מן הראיות כי בתקופה זו בערה חמתו של הנאשם. הנאשם עצמו אישר בעדותו בבית המשפט כי הוא כעס ונפגע מאד מהחלטת המנוחה להרחיקו מהבית והרגיש כי הוא "לא שווה שום דבר". תחושותיו של הנאשם החריפו לאחר שסבר תחילה כי יציאתו מהבית תהיה זמנית וכי בעתיד ישוב אל הבית, אך בשלב מסוים הבין כי אין המדובר בעניין זמני (עמ' 163, החקירה במשטרה ת/10). גם יתר המרכיבים של ההתנהגות האובססיבית הלכו וגברו (עדות אנטוניו, עמ' 33, ש' 23; עדות לינדה עמ' 11, ש' 27). לזאת יש להוסיף את ניסיונותיו של הנאשם לפגוע בעצמו, אשר יוחסו לרצונו לזכות בתשומת לב (ראו בין היתר, עדות אם הנאשם, עמ' 333, ש' 18; עדות אלברט עבוד עמ' 124, ש' 4; אליאס שמשום ת/112; עדות מוחמד יאסין עמ' 77 ש' 22).
מקובלת עליי אפוא מסקנת חברתי כי מערכת היחסים בין הנאשם למנוחה התדרדרה וכי נקודת ציון משמעותית הייתה בקשת המנוחה שיעזוב את הבית. משלב זה ואילך כעס הנאשם על המנוחה והיה אובססיבי כלפיה. כמו כן מקובלת עליי הקביעה כי גם לאחר שעזב את הבית קיווה הנאשם כי עזיבתו היא זמנית עד אשר הפנים, סמוך לרצח ובפרט לאחר המפגש המשפחתי ביום 10.6.2022, כי אין עוד תוחלת לחיים משותפים עם המנוחה.
חברתי הוסיפה והתייחסה להודעות שהנאשם שלח למנוחה סמוך לאחר עזיבת הבית שכללו איומים מפורשים; וכן לתקרית בה הנאשם נפגש עם המנוחה ואיים עליה בסכין. לעניין איומים אלו יש לציין כי הראיות התייחסו להודעות שנשלחו בחודש מרץ 2022 וכן לאירוע ספציפי מיום 22.3.2022. איומים אלו היו יותר מחודשיים לפני הרצח. גם אם נניח כי איומים אלו נעשו באותו שלב על ידי הנאשם כדי לגרום למתלוננת להסכים לחזרתו לבית, אין בכך כדי לפגום בתמונה הכוללת, שכן איומים אלו מובאים כרקע ועשויים להסביר את הדינמיקה של היחסים בין בני הזוג עד למעשה הרצח. לפיכך, אירועים אלו מהווים שלב אחד בהתפתחות יחסו של הנאשם אל המנוחה. יותר מכך, יש לזכור כי ראיות אלו לא עומדות לבד והן מצטברות לראיות רבות ונוספות שיכולות להצביע על מצב היחסים בין הזוג עובר לרצח, וכן להסביר את ההליך הממשי של השקילה וגיבוש ההחלטה להמית את המנוחה; בעיקר אלו הקשורים בהתנהלותו ביום הרצח.
סע' 301א(א)(1) לחוק העונשין כולל שתי חלופות שדי באחת מהן כדי לצבוע את הרצח בנסיבות מחמירות, האחת כי המעשה נעשה לאחר תכנון והשנייה כי המעשה בוצע "לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית". מדבריה של חברתי השופטת ע' חן ברק, עולה כי היא מבקשת להציב על קצה המנעד מעשה המתה ספונטני שיבוא בגדר עבירת הרצח הבסיסית, ולאחר מכן – עבירה שמבוצעת תוך שקילה ממשית וגיבוש החלטה להמית, ובקצה המנעד– עבירה המבוצעת לאחר תכנון. כשלעצמי, אינני סבור כי סעיף 301א(א)(1) לחוק יוצר מדרג היררכי "פנימי" בין עבירה שמבוצעת לאחר תכנון לבין עבירה המבוצעת לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית. שתי החלופות המנויות בסעיף 301(א)(1) מבטאות את הרעיון כי המעשה בוצע בהחלטה נחושה ומלאה תוך התגברות על מעצורים מוסריים ואחרים לאחר שקילת הדברים לכאן ולכאן. במצב דברים זה, האשמה חמורה במיוחד (ע"פ 578/21 אבו סרארי נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (16.2.2023) (להלן: עניין אבו סרארי)).
שתי החלופות, "התכנון" ו"השקילה" נועדו לשים דגש על היבטים שונים של נסיבות ההחלטה להמית; הראשונה מתייחסת למקרים בהם הנאשם שקל והחליט להמית את הקורבן והשניה למקרים בהם בוצעו פעולות הכנה מקדימות לביצוע הרצח (מרדכי קרמניצר וחאלד גנאים, הרפורמה בעבירות ההמתה (2019) לאור עקרונות היסוד של המשפט ומחקר היסטורי והשוואתי 366-360, 444 (2020)). לאחרונה התייחס בית המשפט העליון לחלופות השונות אשר בסעיף 301א(א)(1) וציין דברים אלו:
"על מנת להעניק פרשנות לחלופות הנסיבה המחמירה, נפנה מבטנו ליסודות וטעמי החומרה הנודעת למעשה המתה שבוצע לאחר תכנון או הליך ממשי של שקילה. ביסוד עיקרון זה, מספר טעמים אשר ניתן לחלקם לשתי קבוצות: קבוצה ראשונה – אם לבצע את מעשה ההמתה – חומרת אשמתו של הנאשם נעוצה בכך שהתגבר על עכבות מוסריות וערכיות קודם ביצוע מעשה ההמתה, והסיר מדרכו משוכות אתיות לצורך ביצוע הרצח. בכך, מתעצמת הזדהות הרוצח עם מעשה העבירה, כאשר הבחירה לפגוע בערך חיי האדם היא בחירה שלמה ומוחלטת, לאחר שהתלבט ושקל אם לעשות כן. קבוצה שנייה – תוכנית הנאשם כיצד לבצע את מעשה ההמתה – חומרת אשמתו של הנאשם ניכרת בנחישותו לביצוע הרצח, אשר רקם תוכנית להוצאת זממו אל הפועל, הכין את צעדיו לצורך כך וכלכל היטב את מעשיו להגשמת תוכנית ביצוע הרצח. התוכנית מגלה כי הנאשם מעדיף את מימוש מטרותיו על פני ערך חיי קורבן העבירה, ואף חושפת את מסוכנותו הרבה לציבור הטמונה בתכניתו הקטלנית" (ע"פ 4066/22 ז'ירנוב נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (23.6.2023) (להלן: עניין ז'ירנוב)).
מסכים אני עם חברתי כי במקרה שלפנינו הראיות מצביעות בבירור על קיום הליך ממשי של שקילה וגיבוש ההחלטה להמית. יותר מכך, אני אף סבור כי בנסיבות המקרה שלפנינו מתקיימת חלופת ה"תכנון". תחילה יוער כי באופן מעשי ברוב המקרים לא ניתן לנתק בין התכנון לבין השקילה. שהרי ביצוע ההמתה לאחר הליך השקילה דורש נקיטת פעולה אקטיבית, ובמקרים רבים כדי להוציא לפועל את ההחלטה שהתגבשה לאחר הליך השקילה הממשי נדרשות פעולות שהם פרי תכנון (אם כי ניתן להעלות על הדעת מקרים שניתן לשייכם באופן מובהק לאחת משתי החלופות, לדוגמה – אדם יושב בביתו משך תקופה וחושב להמית את שכנו, הוא שוקל את הדברים, מהרהר ומהרהר ומגבש בינו לבין עצמו החלטה סופית להמיתו, השכן דופק בדלת ביתו במקרה, הוא שולף במהרה סכין ודוקר אותו כדי להמיתו). במקרה שלפנינו, לצד המסקנה כי הנאשם גיבש את ההחלטה להמית את המנוחה לאחר הליך של שקילה ממשית וגיבוש ההחלטה, ניתן להצביע על פעולות מתוכננות שבוצעו על ידו כדי להוציא אל הפועל את ההחלטה להמית. במלים אחרות ניתן לדעתי לומר בבטחה כי מעשה הרצח נעשה לאחר תכנון וכי התקיים בנסיבות המקרה רכיב איכותי בתכנון (עניין ז'ירנוב, פסקה 25). מסקנה זו נובעת בעיקר מהראיות הקשורות למעשיו של הנאשם לפני כניסתו לבית וביצוע מעשה הרצח, שאת עיקרן אפרט להלן:
ראשית, ההודעות ששלח הנאשם ללינדה בהם ביקש לברר עמה אם בנו אנטוניו נמצא בבית ומתי היא יוצאת לעבודה. שנית, הגעת הנאשם במונית אל סמוך לבית המנוחה וההמתנה ליד הבית מעל שעה לשעת כושר כדי להיכנס לבית כשהמנוחה לבדה (השוו לע"פ ע"פ 8030/21 אבו זיינב נ' מדינת ישראל, פסקה 50 (25.12.2022)). שלישית, האופן בו נכנס הנאשם לבית המנוחה, דרך מרפסת השכנים. רביעית, הפעולות שנקט הנאשם כדי למנוע את כניסת השכן פאדי לדירה. חמישית, הצטיידות הנאשם בסכין מבעוד מועד (ע"פ 5066/18 רוזקוב נ' מדינת ישראל, פסקה 67 (4.9.2022); ע"פ 3308/17 וחידי נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (15.1.2020); אבו סרארי, פסקה 34)); ובהקשר לכך מקובלת עליי הקביעה כי יש לדחות את גרסת הנאשם לפיה הוא נהג דרך קבע לשאת סכין על גופו. לכך יש להוסיף את השימוש בגז מדמיע אותו נשא וריסוסו על לינדה שהפריעה לו בביצוע תכניתו ולאחר מכן על המנוחה.
סבורני כי אינדיקציות אלו לא רק שיכולות לתמוך במסקנה לקיומו של הליך שקילה וגיבוש ההחלטה להמית את המנוחה (כפי שחברתי סבורה ביחס להצטיידות בסכין ובגז המדמיע), אלא שהן כשלעצמן מגבשות מסקנה בדבר קיומו של תכנון במשמעות האמור בסעיף 301א(א)(1) לחוק העונשין.
לנאשם לא יוחסה רק הנסיבה המנויה בסעיף 301א(א)(1) אלא גם הנסיבה הקבועה בסע'301א(א)(7) לחוק העונשין שלפיה "המעשה נעשה באכזריות מיוחדת או תוך התעללות גופנית או נפשית". חברתי השופטת ע' חן-ברק סבורה כי הרצח במקרה שלפנינו נעשה באכזריות מיוחדת, ולכך הנני מסכים. המנוחה נקטלה בידי הנאשם לאחר סדרת מעשים שבוצעו בתוך הבית שכללו ריסוסה בגז מדמיע, הוצאת הבת לינדה מהבית ונעילת הדלת, רדיפה אחרי המנוחה למרפסת והכאתה בבטנה, דחיפתה לתוך הבית ודקירתה בסכין – 12 דקירות שפילחו את גופה וגרמו למותה. תחילת המעשה האלים הייתה לאחר שבתם של בני הזוג נכחה בבית והוצאה אל מחוץ לבית על ידי הנאשם תוך הפעלת כוח, ואילו מעשי הדקירה המזוויעים בוצעו כאשר הבת ואמה של המנוחה שוהות בקרבת המקום ושומעים את קריאותיה. שומעות, זועקות אך אין בידן להושיע. בנקודה זו, לא הייתי מייחס נפקות רבה לשאלה אם הנאשם ידע או לא ידע כי בני משפחתה של המנוחה נמצאים ליד הבית ושומעים את זעקות המנוחה. בחינת האכזריות המיוחדת לא חייבת להתבצע מנקודת מבט שבוחנת כיצד הנאשם ראה את הדברים, משום שהנסיבה שעניינה "אכזריות מיוחדת" שמה דגש על קורבן העבירה ולא על הנאשם. לפיכך, יש לבחון את מעשה הרצח על פי החוויה שעבר הקורבן וכן על פי עוצמת הפגיעה בו ובכבודו (ע"פ 2483/22 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (9.5.2023)). הרצח שלפנינו בוצע אפוא ב"אכזריות מיוחדת".
מצטרף אני למסקנת חברתי כי בנסיבות המקרה אין תחולה לסעיף 301א(ב) לחוק העונשין, אשר כידוע מהווה "פתח מילוט" שמאפשר לבית המשפט לקבוע, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, כי מתקיימות נסיבות מיוחדות בהן המעשה לא מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד. או אז רשאי בית המשפט להרשיע את הנאשם בעבירת רצח בסיסית ולא בעבירת רצח "מוחמרת". המקרה שלפנינו רחוק מאותם מקרים בהם המעשה לא מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד, וניתן אף לומר כי ההפך הוא הנכון.
לבסוף, כמו חברתי אף אני סבור כי יש לדחות את טענת הנאשם לאחריות מופחתת לפי סעיף 301ב לחוק העונשין בזיקה לנסיבה המנויה בסעיף 301ב(ב)(1) לחוק, שעוסק במצבים בהם מעשה ההמתה בוצע לאחר התגרות ובתגובה לאותה התגרות. דומה כי קביעותיה המפורטות של חברתי באשר להתרחשויות בבית במהלך הרצח ולאחריו, לא מותירות מקום לספק כי אין ממש בטענות הנאשם.
מ. עלי, שופט
סיכום –
הוחלט להרשיע את הנאשם פה אחד בעבירת רצח בנסיבות מחמירות, בהתאם לסעיפים 301א(א)(1) ו-301א(א)(7) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
ניתנה היום, כ"ז אלול תשפ"ג, 13 ספטמבר 2023, במעמד הצדדים.
ת. נאות-פרי, שופטת
[אב"ד]
ע. חן-ברק, שופטת
מ. עלי, שופט
